שתי נפשות אלקיות נגד נפש בהמית אחת

מוצאי י"ב טבת תשפ"ב – טלפונית

ביאור "היום יום" כ' טבת

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בתקופה האחרונה מלמד הרב פתגמי 'עבודה' שנדפסו בלוח "היום יום". בשיעור שלפנינו מתבאר פתגם-יסוד על החשיבות של דיבור בעבודת ה' עם חבר, המאגד את שתי הנפשות האלוקיות של המדברים כנגד הנפש הבהמית שבתיקונה הם עוסקים. פרק א עוסק בחשיבות הקשר החברי בעבודת ה' – דבור 'בגובה העינים' עם מדריך, משפיע או חבר. אריכות מיוחדת יש בו בביאור משנת "עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות", ממנה צומח סוד תיקון ה'אחר' בקדושה, השייך לסוד מושג הבחירה החפשית. פרק ב נוגע בנקודת-החידוש העיקרי כאן – התחברות שתי הנפשות האלוקיות, בעוד הנפש הבהמית תמיד נשארת אחת. הפרק מקנח בהתייחסות לשמות השונים של הנפש הבהמית – נפש החיונית, נפש הטבעית ונפש הבהמית.

א. "קנה לך חבר"

חבר בעבודת ה'

בלוח "היום יום" כ' טבת כתוב:

דער מיטעלער רבי האט געענטפערט איינעם אויף יחידות: אז איינער רעדט מיט דעם אנדערען בעניני עבודה און זיי לערנען צוזאמען, איז דאס צוויי נפש אלקית אויף איין נפש הטבעית.

[אדמו"ר האמצעי ענה לאחד ביחידות: כשאחד מדבר עם רעהו בעניני עבודה, והם לומדים יחד – הרי זה שתי נפשות אלוקיות על נפש טבעית אחת.]

כשמעיינים במקור הדברים[ב] (המובא ב'הרחבות' במהדורת היום יום המבואר), רואים שזו לא היתה רק תשובה חד-פעמית ביחידות, אלא הדרכה כללית של אדמו"ר האמצעי:

בשנת תק"ן לערך, כשהרבי האמצעי היה בן שש עשרה שנה לערך, מינה אותו אביו, רבינו הזקן, על הדרכתם של צעירי החסידים. אז קבע הרבי האמצעי בין האברכים את הענין של חברים, ואמר: כשאחד מספר לשני את נגעי לבבו, או כשאחד רואה על השני מדה לא טובה או חלילה מדה רעה, ושניהם מתדברים אודות זה ומחפשים עצות כיצד להיפטר מהמדה או מהרגילות הרעה, אז הן שתי נפשות אלקיות כנגד נפש בהמית אחת וממילא הם מבצעים בפועל את התיקון.

חבר-מדריך

באותה שיחה של הרבי הקודם ברור שיש קשר הדוק בין החבר בעבודת ה' לבין המושג מדריך ואפילו משפיע. הוא מביא מדברי הרבי המהר"ש:

מן ההכרח שיהיה לאדם חבר, כי חבר הוא בבחינת מורה דרך מה לשאול את הרב, ועוזר לקיים בפועל ממש את מה שהרב מצווה.

וסביב הסיפור על יסוד הדברים אצל אדמו"ר האמצעי (כנ"ל) הוא כותב:

כבר ב"ה למעלה ממאה ועשרים שנה שבקרב החסידים ישנם מדריכים, משפיעים וחברים טובים...

ומסכם זאת:

מאז נקבע בקרב החסידים ענין המדריכים, היינו חבר טוב.

אפשר להבין מכך שחבר טוב משמש כסוג של משפיע, כשהוא עוזר בעבודת ה' באופנים שונים, וגם שכל משפיע צריך להיות גם חבר טוב – להיות מסוגל לדבר עם מושפעיו מתוך הזדהות והבנה. מה זה חבר? אחד שמדבר עם השני 'בגובה העינים', חבר כפשוטו. מה שכתוב כאן ממש קשור למה שדברנו לאחרונה[ג], שמורה בכתה צריך להיות גם חבר של התלמידים (וראיתי שזהו גם אחד הנושאים בערב בנושאי חינוך שהמוסדות שלנו עורכים השבוע)[ד].

הווארט שחבר טוב הוא "מורה דרך מה לשאול את הרב" הוא חידוש – היה אפשר לחשוב ששאלה של חסיד לרבי שלו היא דבר כל כך אישי ופרטי, שרק האדם עצמו יכול לדעת-להרגיש מה הוא יכול לשאול ביחידות. הרי היחידות היא מפגש בין היחידה שבנפש של החסיד ליחידה שבנפש של הרבי[ה]. בכל זאת, כתוב כאן ווארט מאד יפה – בין הרבי והחסיד עומד החבר (שלפעמים הוא המשפיע-החבר), שמשמש זרז (קטליזטור) לעצם ההתקשרות לרבי, לשאלת השאלות הנכונות וליכולת ליישם אותן.

"עשה לך רב וקנה לך חבר"

כמובן, עצם הווארט על חשיבות החבר הטוב הוא לא 'חידוש' חב"די. הרבה פעמים אנחנו מביאים מהצעטיל-קטן[ו] את החשיבות של חבר נאמן שיש איתו דיבור פתוח בעבודת ה', דיבור שפועל ישועות, עוד לפני שמקבלים מהחבר עצה טובה בעבודת ה'.

בעצם, עוד קודם, המקור הוא משנה יסודית בפרקי אבות[ז], שאמר רבי יהושע בן פרחיה[ח]:

עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת.

כמו שראינו, יש קשר בין הרב והחבר – ה"עשה לך רב" בא על ידי ה"קנה לך חבר", שמחזק את ההתקשרות לרב, עוזר לשאול אותו את השאלות הנכונות וליישם את עצותיו-הוראותיו. גם מילולית, המלה רב נמצאת בתוך המלה חבר (שמסיימת ב-רב הפוך). על המשנה הזו גם בסס הרבי את ה'מבצע' "עשה לך רב"[ט] – שכל אחד צריך למנות לעצמו משפיע. הרבי הדגיש[י] שגם אם מישהו מרגיש שהמשפיע אינו מעליו, אלא חבר שוה לו (או אפילו, לדעתו, מישהו פחות ממנו) – יש חשיבות בכך שיהיה לו מישהו חיצוני עמו יתייעץ בעניני עבודת ה'. כלומר, ה"עשה לך רב" וה"קנה לך חבר" עוד יותר מתחברים כאן. אחרי ה"עשה לך רב וקנה לך חבר" צריך גם לדון את כל האדם לכף זכות[יא].

תיקון ה'אחר' – סוד הבחירה

במשנה הזו יש סוד שאנו קוראים לו אחר דקדושה – ר"ת אדם-חבר-רב[יב]. בדרך כלל "אחר" הוא דבר שלילי (עד שה-ד רבתי של "הוי' אחד"[יג] באה להדגיש שאין מדובר ב"אל אחר"[יד] חלילה[טו]), אך יש גם אחר של קדושה, אחר חיובי, כמו במאמר "אחרון אחרון חביב"[טז] או בתקוה שלנו לאחרית הימים. מהו תיקון ה'אחר' בקדושה[יז]?

על בריאת האדם נאמר "אחור וקדם צרתני"[יח]. יש לביטוי הרבה פירושים[יט], והרבה פעמים מבינים שה"אחור" הוא שלילי, אבל יש גם פירוש טוב – בריאת האדם ב"אחור" היא שרש הבחירה החפשית שלו (השרשים אחר ו-בחר הם 'שכנים', א-ב), לעומת ה"קדם" שמבטא את הידיעה האלקית. עמידה "אחור באחור" אומרת שלכל אחד יש את הכיוון שלו, את הבחירה שלו. עמידה "פנים בפנים" של שנים אומרת שהם במצב של ידיעה – ידיעה היא חיבור, "והאדם ידע את חוה אשתו"[כ]. כשאנחנו עומדים פנים בפנים עם ה' – ברור שהכל הוא מה', בידיעה שלו (כמו בתורת איז'ביצא, שאין בדיוק בחירה). בלוחות הברית הכל היה פנים, אבל ה' ברא את האדם דווקא אחור – עם מעלת הבחירה.

הדבר בולט בכך שהביטוי "ויהי אחר הדברים האלה" הוא הקדמה לנסיון[כא] – "והאלהים נסה את אברהם"[כב]. נסיון הוא ממש לתת חופש מקסימלי לאדם, לראות איך הוא נוהג כשהוא באחור, כשאין פה גילוי פנים, כשה' לא מתגלה אלא מנסה את האדם בהסתר פנים ("אכן אתה אל מסתתר"[כג]) – בוחן איך הוא יגיב ויבחר במצב כזה.

בידיעה אין חידוש, וממילא "תענוג תמידי אינו תענוג"[כד], הכל משעמם ואין סבה לבריאה – ה' ברא את העולם בשביל החידוש של הבחירה החפשית. דווקא ב"אחור" האדם לוקח אחריות על מעשיו, שנעשים בבחירה שלו. יש כאן פירוש למעליותא של המושג יחוד אחור באחור[כה] – דווקא כשיש אפשרות של אחור ובוחרים אחד בשני יש כאן חידוש. גם נישואין מתחילים במצב של יחוד אחור באחור – אחרי ריחוק שדורש בחירה הדדית, שדווקא בה יש חידוש ותענוג, והם מתחילים מלקיחת אחריות בכתובה (בה מודגש הקשר בין האחריות וצד האחור, כאשר כל הנכסים "אחראין" לכתובה, "אפילו מגלימא דעל כתפאי").

לבחור נכון

אכן, המטרה היא שהבחירה של האדם תהיה נכונה ומכוונת, שיבחר באחריות לקיים "אחרי הוי' אלהיכם תלכו"[כו] והבחירה שלו תהיה תואמת לבחירה העליונה (כלומר, שיתברר שגם הבחירה שלו, שנקראת "אחור", היא ה'). לשם כך צריך לקיים "עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות" – שיסייעו לאדם לקבל החלטות נכונות בחיים (כשגם היחס לכולם הוא בחירה של האדם, העושה בבחירתו רב וקונה בבחירתו חבר ומחליט לדון את כולם לכף זכות):

הרב מלמד לבחור נכון, והחבר מלמד לשאול את הרב את השאלות הנכונות (מתוך הנחה שהרב עצמו לא יודע הכל, אלא מערכת היחסים עמו גם מושתתת על בחירה נכונה כיצד להציג את הדברים וכיצד ליישם אותם וכו'), ושניהם מכוונים כיצד לדון את כל האדם לכף זכות. האופן בו האדם דן את הזולת משפיע על ההחלטות שהוא מקבל – על היחס שלו אל הזולת (ובעצם למציאות כולה). כשאדם דן את חברו לכף חוב הוא מגיב בהתאם, מתנהג איתו באותו אופן – זהו שרש להחלטה לא נכונה. כלומר, איך אני "דן את כל האדם" איננו ענין תיאורטי – יש לו תכל'ס, הדין קובע כיצד להתייחס. כשאני דן לכף זכות אני מרחם על הזולת, ותכלית החיים בעולם הזה היא שהאחד ירחם על השני, לא יתנהג איתו בדינים – זו תכלית הבחירה הטובה, שמתבטאת ביחס נכון לאחר.

עולם האצילות הוא עולם של פנים בפנים, והאחור מתחיל בעולמות התחתונים[כז] – שיש בהם קיום נפרד ו'אחר' (שמאפשר בחירה חפשית). הסדר של "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות" מקביל לשלשת העולמות התחתונים: "עשה לך רב", המלמד אותך תורה, שייך לעולם הבריאה – עולם השכל. "קנה לך חבר" שייך לעולם היצירה, בו יש קשר רגשי בין שני חברים[כח] המחזקים אחד את השני. "הוי דן את כל האדם לכף זכות" שייך לעולם העשיה, בו נמצאים רוב מעשי העולם הזה שנראים שליליים וצריך לדון אותם לכף זכות.

ב. נפש אלקית ונפש בהמית – חיבור ופירוד

חיבור הנפשות האלוקיות ופירוד הנפשות הבהמיות

נחזור לפתגם ב"היום יום". כפי שהרחבנו, העצה של חבר טוב בעבודת ה' איננה עצה בלעדית של חב"ד. עיקר הווארט המחודש כאן, אותו צריך להבין, הוא הענין של שתי נפשות אלוקיות נגד נפש טבעית אחת. לכל אחד משני החברים יש גם נפש אלקית וגם נפש בהמית, אז מדוע הדיבור שלהם בעניני עבודת ה' גורם לשתי נפשות אלוקיות שפועלות נגד נפש בהמית אחת, ולא נגד שתי נפשות בהמיות?

בהרחבות כאן מביאים שני הסברים. הרבי הקודם מסביר[כט] שהרע שבכל נפש בהמית שונה, ולכן כנגד הרע ה'יחודי' של נפש בהמית אחת פועלות שתי נפשות אלוקיות. הרבי מביא[ל] את מאמר חז"ל "אין אדם חוטא ולא לו"[לא] – אם יש לך חבר מצד הטוב הוא יכול להוכיח אותך, אבל הרע שלו לא ידבק ברע שלך. כל רע הוא רע לעצמו.

עיקר הפשט כאן הוא שגדר הנפש הבהמית, הנפש הטבעית, הוא 'פאר זיך' ('לעצמו'), אינטרסנט. כמו הבעיה שכתבו לי עליה לאחרונה[לב], התחושה שכולם אינטרסנטים – זהו באמת הטבע של הנפש הבהמית. לא סתם הטבע, אלא הגדר של נפש הבהמית. היות שהוא בעצם 'יש', פאר-זיך, לעצמו – הוא גורם לפירוד לבבות. זה קשור גם ל"היום יום" של י' טבת[לג], שלא לומר "איך זאג" ו"איך האלט" ('אני אומר' ו'אני אוחז') – כל "איך" גורם לפירוד לבבות. לעומת זאת, הטבע של הנפש האלקית הוא הפוך – היא מתחברת. אולי זה ווארט קצת רחוק, אבל אפשר לדרוש כאן את הלשון המיוחדת של אדמו"ר הזקן, שמדייק לקרוא לנפש האלקית "נפש השנית בישראל"[לד] – "נפש השנית" הכוונה ששתי נפשות כאלה מתחברות ומתקשרות, הנפש הבהמית היא רק אחת, לעצמה, והנפש השנית היא תמיד שניה למישהו אחר, מתאחדת עם עוד נפש אלקית.

הפסוק הכי קשור לענין, לפי חסידות[לה], הוא "העטֻפים ללבן והקשֻרים ליעקב"[לו]. ה"פאר זיך" הוא "העטֻפים ללבן", שכל אחד מתעטף לעצמו, טבע הקליפה, וטבע הקדושה הוא הצטרפות שתי נפשות אלוקיות, "הקשֻרים ליעקב", הזיקה וההתקשרות לשני. ההתקשרות של הקדושה היא גם מתוך תודעה שאני רק חצי, כמו הכוונה של מחצית השקל[לז]. מי שחושב שהוא שלם – זו מחשבה של הנפש הבהמית. לכן הנפש הטבעית-הבהמית אומרת 'אני', 'איך זאג', ולכן היא לא מצטרפת – יש לה הרגשת שלמות לעצמה, שלמות של שוא ושקר.

טוב ורע – אחדות ופירוד

אפשר להבין כאן את הגדר של הטוב, של הקדושה, של הנפש האלקית, לעומת הגדר של הרע, הגדר של התיקון לעומת הגדר של התהו:

בעצם הלשון רע יש מובן של פירור ופירוד ושבירה – משהו רעוע. לכן עולם התהו נשבר – כי כל אחד דואג לעצמו. אחד ההסברים שהנפש האלקית היא "נפש השנית" הוא כי עולם התיקון הוא שני לעולם התהו – יעקב נולד אחרי עשו. גם אצלם רואים את אותו הבדל – אצל עשו יש "נפשות ביתו"[לח], לשון רבים, אף שמדובר בשש נפשות בלבד, ואצל יעקב יש "שבעים נפש"[לט], בלשון יחיד[מ].

הטבע של הנפש האלקית הוא אחדות ודיבוק, כמו המושג "דיבוק חברים"[מא], שהאריז"ל אמר[מב] שהוא התנאי לביאת המשיח. כלומר, אם שני אנשים שהם באמת חברים טובים נדבקים יחד – סימן שיש כאן נפש האלקית, שיש כאן קדושה. אפילו אצל רשעים, אם יש באחדות – היא מצד הטוב שלהם. לכן כתוב במגדל בבל, בדור הפלגה, שבהתחלה כולם "שפה אחת ודברים אחדים"[מג] וכל זמן שהיו באחדות "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"[מד]. הקדושה מדבקת, זהו הגדר שלה. במלים אחרות, לנפשות אלקיות באמת אכפת אחתו מהשניה – שמחת השני היא שמחתי והצער של השני הוא צערי. אחדות פירושה שבאמת אכפת, באמת כל אחד דואג לזולת, ואם יש אחדות – יש "אתר שלים" ושם השכינה שורה[מה]. אם יש את התחושה הזאת – אפשר לומר שיש כבר גאולה. לכן בכל מצב הקדושה מזדהה עם הקדושה – "מצא מין את מינו וניעור"[מו] ונדבק.

אהבה ויראה

עיקר הווארט שהטבע של הקדושה הוא אכפתיות אמתית מהזולת, זיקה אמתית לזולת מתוך בטול עצמי, ממילא כל הקדושה היא אהבה. אפשר לומר גם כך – טבע הקדושה, הנפש האלקית, הוא אהבה. לפי זה, טבע הנפש הטבעית והבהמית הוא היראה. באמת כתוב בעץ חיים[מז] שהיחס בין המלכין קדמאין דתהו הוא רק יראה – כל אחד פוחד מהשגת גבול של השני. לכל אחד יש פרנויה, בדקות או בגסות – כולם פוחדים אחד מהשני. אנחנו אומרים[מח] ש-אהבה ר"ת "אור הקדוש ברוך הוא".

זהו ווארט חשוב מאד, על ההבדל בין אהבה נפולה ליראה נפולה: יראה נפולה היא סכנת השבירה, פרנויה. לעומת זאת, באהבה נפולה יש ניצוץ – ניצוץ שצריך להעלות. בכך עוסקות כל התורות של הבעל שם טוב על העלאת המדות[מט]. לפי התניא[נ] אלו תורות של צדיקים, אבל מסבירים[נא] שיש בהן שייכות גם לבינוני ולכולנו. העיקר הוא שצריך ללמוד איך להעלות דווקא את האהבה הנפולה לאהבה של קדושה, אהבת ה', אהבת ישראל ואהבת התורה. על יראה אמר אבי הבעל שם טוב, בצוואה לבנו, לא לפחד משום דבר רק מהקב"ה[נב]. לגבי אהבה לא אומרים כך, ואדרבה – לפי גרסה אחת בצוואת האבא צריך 'לא לפחד משום דבר, רק מה', ולאהוב כל יהודי [באהבת נפש]'. אם לא היו נחשים ומחבלים שצריך לטפל בהם, להרוג אותם, היה צריך רק לאהוב את הכל – כי טבע הקדושה הוא להתחבר, לאהוב, מתוך בטול. שוב, זהו ווארט מאד חשוב וכללי.

שמות הנפש הבהמית – תיקון בי"ע

אמרנו את העיקר, אבל נסיים בעוד מאמר מוסגר, בנושא שודאי דובר עליו כבר בעבר[נג]:

בפתגם בלוח "היום יום" מדובר על שתי נפשות אלוקיות כנגד "נפש הטבעית אחת", אבל באחד הציטוטים האחרים שהבאנו מההרחבות כתוב "שני נפשות אלקיות כנגד נפש בהמית אחת". כלומר, היא נפש הבהמית – היא נפש הטבעית. יש ביטוי שלישי ביחס לנפש הזו – נפש החיונית[נד]. הסימן הוא בטח – בהמית-טבעית-חיונית. אפשר לומר שבקדושה יש בטח (ראשי תיבות ברכה-טוב-חיים[נה], שלשת הדברים שהתורה מצווה לראות-לבחור אותם[נו]) ובקליפה יש טבח[נז], אבל גם ברע יש בטחון עצמי שכולו ישות ו"לגרמיה", בטח לא טוב, שכל אחד בטוח בעצמו וממילא סר לבו מה'[נח], לא שם מבטחו ומאוויו על הקב"ה. צריך לבחור בין הבטח הטוב, "בטח בדד עין יעקב"[נט], לבין בטח שלילי (בטח בגימטריא גוי – יש "גוי אחד בארץ"[ס], למעליותא, אבל בדרך כלל גוי הוא לא טוב).

מתי משתמשים בכל כינוי? יש מקומות שדנים בכך, כנראה רבי אייזיק לפחות במקום אחד מסביר את ההבדל בין חיונית לטבעית. בכל אופן, במשמעות הפשוטה נפש הטבעית ונפש החיונית נשמעות ניטרליות, לא משהו רע בדווקא, בעוד הכינוי נפש הבהמית כבר מציין מדות של בהמה, של שור נגח וכו'[סא]. בהמי נשמע הכי גרוע, הכי לא קדוש. גם טבעי וגם חיוני נשמע ניטרלי, אבל בכל זאת במושג טבע יש איזו פחיתות, איזה טעם לפגם, משמעות של טבע בניגוד לנס – יהודי הוא למעלה מן הטבע. בחיוניות לכאורה אין שום פגם – לשון חיים, שיכולים להיות גם חיים נצחיים, לשון של חי בעצם וגם הקב"ה נקרא חי[סב]. לכן, אפשר לדרג כך את כינויי הנפש הזו, מלמעלה למטה – נפש החיונית, נפש הטבעית ונפש הבהמית.

כל מה שאינו נפש האלקית שייך לעולמות בריאה-יצירה-עשיה, העולמות התחתונים והנפרדים ("ומשם יפרד"[סג]) – נפש החיונית בעולם הבריאה (ה"חי" בהקבלת העולמות לדצח"מ, כאשר החיים בו הם עדיין היוליים, לפני שקבלו צורה), נפש הטבעית בעולם היצירה ונפש הבהמית בעולם העשיה (בהמה בגימטריא בן, השם שמאיר בעשיה). לעומת זאת, הנפש האלקית, "חלק אלוה"[סד] ו"חלק הוי'"[סה], שייכת לעולם האצילות. זו הסבה, טעם לשבח, למה יש פה שלשה ביטויים של הנפש הבהמית ולנפש האלקית אין עוד שמות[סו]. הסימן הוא אבטח ("ואני אבטח בך"[סז]) – קודם כל אלקית, ואחר כך בהמית-טבעית-חיונית מלמטה למעלה. על "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[סח] כתוב[סט] שה"אף" מרבה אצילות בעשיה, החידוש שהנפש האלקית מתחברת בבהמית ומשם עולים – סדר של אבטח, ככה מתקנים את ה"בטח" דלעומת-זה והוא הופך להיות ה"בטח" של "בטח בדד עין יעקב". זהו, בעצם, התיקון של ה'אחר' שדברנו עליו – הנפש הבהמית היא 'אחר' בעצם, נפרדת וזרה, אבל היא גם מקור הבחירה ועל ידי "עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות" אפשר להגיע לתיקון שלה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• כל אדם זקוק לחבר בעבודת ה'.
• משפיע טוב צריך להיות חבר של המושפע – לדבר עמו 'בגובה העינים'.
• אדם-חבר-רב הם ה'אחר' דקדושה.
• "אחור וקדם" היינו בחירה ("אחור באחור") וידיעה ("פנים בפנים").
• החידוש של הבריאה הוא דווקא הבחירה החפשית.
• לקיחת אחריות באה מתודעת "אחור" – מבחירה חפשית העושה אותי אחראי למעשי.
• נישואין מתחילים מאחור באחור – לקיחת אחריות בשטר הכתובה.
• כדי לקבל את הבחירות הנכונות, "אחרי הוי' אלהיכם תלכו", צריך לקיים "עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות".
• יחסים עם רבי אינם 'ידיעה' אלא 'בחירה' – הוא אינו יודע הכל ויש לבחור מה וכיצד לשאול אותו.
• "הוי דן את כל האדם לכף זכות" מכתיב יחס נכון לזולת – יחס של רחמים, תכלית הבריאה.
• רב-חבר-אדם הם כנגד עולמות בריאה-יצירה-עשיה.
• גדר הנפש הבהמית הוא פירוד מתוך אינטרסנטיות ותחושת שלמות-מרומה.
• גדר הנפש האלקית הוא אחדות מתוך אכפתיות אמתית ותחושת חצי הנזקק לזולת.
• תהו ותיקון הם פירוד וחיבור – אהבה ויראה.
• "ואני אבטח בך" – תכלית הנפש האלקית (אצילות) לתקן את הנפש הבהמית (עשיה), הנפש הטבעית (יצירה) והנפש החיונית (בריאה).