1

ז' שבט ע"ו – כפ"ח

דער פרומער וארא (4)

יארצייט מרת בריינה-מלכה ע"ה גינזבורג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. בטול וזכוך

לחיים להנחת-תפילין! נפתח עם האות הראשונה של המאמר, אחרי הניגון של המאמר.

ניגנו את הניגון החדש.

חלוקת מאה ל-בטול ו-זכוך

לחיים לחיים. נתחיל עם משהו בנוגע לבעלת היארצייט של היום, שגם נולדה וגם נפטרה באותו יום – סימן של צדיקים גמורים – ביום הולדתה ה-מז. כתוב בחסידות שהגיל של צדיקים מיוחדים הוא "ימי שנותינו בהם", ארבעים ושבע, אחר כך יש גיל שני של "שבעים שנה" וגיל שלישי של "ואם בגבורות שמונים שנה", אבל המדרגה הגבוהה יותר נקראת "בהם". כך היא השלימה את שנותיה מיום ליום, "בהם" שנים, וכעת עברו עוד 53 שנים – היום היא בת מאה, שלמות, שלמות של יפי, י פעמים י.

על החלוקה הזו של מז ו-נג דברנו הרבה פעמים בעבר, בהקשרים שונים, שזהו זוג מושגים המשלימים זה את זה לסוד המאה – בטול (מז) ו-זכוך (נג). בטול הוא גילוי האורות, מצד "פנימיות אבא פנימיות עתיק", אבל זכוך הוא זכוך הכלי, בחינת "פנימיות אמא פנימיות עתיק". ידוע, כך כתוב בכתבי האריז"ל, ששרש אמא עילאה יותר גבוה משרש אבא עילאה, לכן יש מעלה מיוחדת בזכוך אפילו לגבי בטול.

בנשמות בטול וזכוך הם משה רבינו ואליהו הנביא. אליהו הנביא זכך את הגוף שלו בתכלית. כבר מאז שנולד הוא היה זך, לכן העיבור שלו היה יב חדש, ומכיון שהיה זך בתכלית הוא עלה בסערה השמימה, נשמה בתוך גוף. ואילו אצל משה רבינו, שהעיבור שלו היה ז חדשים וגם הם למקוטעין, ששה חדשים ויום, העיקר היה בחינת בטול, "ונחנו מה".

הבטול הוא סוד שם מה וידוע שאליהו הנביא זכור לטוב הוא סוד שם בן, אליהו בגימטריא בן. בן עם הכולל הוא זכוך ו-מה עם שני כוללים הוא בטול (יחוד מה בן הוא סוד מהיטבאל, 97, המספר הראשוני האחרון לפני 100 – עד 100 יש 26 מספרים ראשוניים החל מ-1. אותיות בא במהיטבאל רומזות להוספת ב כוללים לשם מה וכולל א לשם בן).

התכלית – זכוך הגוף

יש מעלה מיוחדת, כמו "אשת חיל עטרת בעלה" – בן הוא בחינת אשה ו-מה הוא בחינת זכר – בזכוך החומר. ה' שם אותנו כאן כדי לזכך את החומר. בנשמה מרגישים בטול, אבל ה' שם אותנו כאן כדי למלא את תכלית הכוונה של דירה בתחתונים על ידי זכוך החומר, עד ש"אבן מקיר תזעק". כמה שוה אבן? זכוך. באמת כתוב בתניא ש-אבן היא שם בן, אליהו, עם עוד א משם אחר. לעתיד לבוא לב האבן הופך להיות לב בשר, לשון בשורה, בשורת הגאולה – לא שמפסיקה להיות אבן, אלא הופכת לאבן מאירה, אבן חן. זהו זכוך בתכלית.

אצל אמא הבטול היה במשך החיים – "אחליפו דוכתייהו", החיים שלה הגיעו ל-בטול (כך לגבי כל נשמה שבסוד "ימי שנותינו בהם" – "בהם" היינו מה עם ב, ב כוללים כנ"ל), ואז הנשמה לכאורה יצאה מהגוף – וכעת עברו עוד זכוך שנים, והנשמה שוב מתחברת לגוף, כי זכוך הוא דווקא בתוך הגוף.

כל הנושא קשור מאד למה שלמדנו אתמול במאמר על הבחינות של "ליבטל ולהכלל", כי כל הנשמות צריכות "לאשתאבא בגופא דמלכא". הוא אומר שהנשמות נשאבות בגוף המלך דווקא בצאת הנשמה מהגוף, אבל כמו שאמרנו הרגע זהו לא התכל'ס, התכל'ס הוא נשמה בגוף – שעולים בסערה השמימה כמו אליהו, ואז "מצא מין את מינו" והוא נכלל בגוף העליון, כמו חדש טבת ש"הגוף נהנה מן הגוף". התכלית היא שהגוף כל כך יתעלה ויזדכך עד שהוא יכלל בגוף העליון. זה מה שקורה כעת, ב-יפי שנים שמתחלקות ל-מז ו-נג, בטול ו-זכוך. להבטל היינו ה-מז ולהכלל היינו תוספת ה-נג, הזכוך, שמביא לשלמות ההתכללות בה'.

חלוקת רבוע למספרים ראשוניים עוקבים

רבוע הוא שלמות ההתכללות, אין דבר מורכב כרבוע. יש דבר מורכב ויש דבר פשוט. בחכמת המספר, מספר ראשוני הוא פשוט, לא מתחלק בשום דבר חוץ מאשר בעצמו וב-1. כל מספר ראשוני מסמל פשיטות. מספר לא ראשוני הוא מורכב, הוא הכאה – כפל – של לפחות שני מספרים ראשוניים, אם לא יותר. כל מספר כותבים לפי המרכיבים הראשוניים שלו. אבל הכי מורכב, מושלם בהרכבה שלו, הוא רבוע – מספר כפול עצמו.

כבר יש תופעה מיוחדת בחלוקה הזו של 100 ל-47 ו-53, שרבוע מתחלק – לא בהכאה אלא בחבור – לשני מספרים ראשוניים. עוד יותר יפה, ששני המספרים הראשוניים האלה הם עוקבים. לפי סדר המספרים הראשוניים מז הוא הראשוני ה-16 ו-נג הוא המספר הראשוני הבא אחריו, הראשוני ה-טוב, ה-אבן הוא טוב. ה-בטול הוא הוה, אבל ה-אבן, ה-זכוך, "אבן מקיר תזעק" ר"ת אמת, כמו "אמת מארץ תצמח", הוא הראשוני ה-17.

טענת גולדבאך

אם כן, נשאלת שאלה מאד חשובה במתמטיקה, שאלה שעד עצם היום הזה אין לה פתרון ויש אומרים שהיא הבעיה הכי עמוקה שיש במתמטיקה – היא נקראת על שם אחד שקוראים לו גולדבאך (Goldbach's conjecture) – גדולי המתמטיקאים ניסו להוכיח זאת ולא הצליחו. כל הדברים שאי אפשר להוכיח אפשר להראות על ידי מחשב שצודק עד גבול מסוים. להוכיח הכוונה לגמרי, בלי מחשב. עם מחשב כבר הגיעו למספרים גדולים מאד שזה נכון – אבל לא הצליחו להוכיח.

מה הטענה שלו? משהו פשוט ביותר, שכל מספר זוגי אפשר לכתוב כחבור של שני מספרים ראשוניים. דבר לכאורה פשוט, אבל זו אולי השאלה הכי עמוקה בכל המתמטיקה. הייתי חושב שיהיה משהו שקשה להבין אותו. זו חידת המתמטיקה.

אפשר לצמצם את הכלל הזה ולומר שאני לא רק רוצה לכתוב מספרים זוגיים כחבור של שני מספרים ראשוניים, אלא שמה שמענין אותי הוא דווקא מספרים זוגיים שהחבור שלהם הוא שני ראשוניים עוקבים. כבר מאד קל, כי אני רק כותב את המספרים הראשוניים לפי הסדר שלהם ומחבר אותם שנים-שנים. יש 1, 2, 3, 5, 7, 11, 13 וכו'. למשל, 11 ועוד 13 יוצא 24 – זהו מספר שאפשר לכתוב אותו כשני ראשוניים עוקבים. השאלה כמה מספרים כאלה יש עד 100. אם נתחיל מהמספר 3 (רק ראשוניים לא זוגיים), העוקב הראשון שוה 8, השני 12, השלישי 18 וכך הלאה. איפה יהיה הזוג 47 ו-53, שעכשיו מענין אותנו. אם תבדקו – קל מאד – תראו שהוא המספר ה-14 עם התכונה הזו (אלו 14 המספרים: 8 12 18 24 30 36 42 52 60 68 78 84 90 100).

אם תחבר את כל 14 המספרים האלה, עד 100, הכל שוה שבת (הדילוג השני של 7 מספרים עד 100, סוד השבת: 12 24 36 52 68 84 100 = שלום – שבת שלום. יש כאן ברצף אליהו [52] הנביא [68] חנוך [84]. המספר האמצעי, 52 = שלום במספר סדורי, השאר = 18²). הכל היה בשביל החשבון הזה, הנחמד. שבת הוא היהלום של שם הוי' ב"ה, כל המספרים מ-1 עד 26 וחזור מ-26 עד 1. זה רק לומר שיש כאן איזו תופעה יפהפיה בחשבון בחלוקה של בטול ו-זכוך שנותנת שלמות של מאה.

חיבור רבועי הראשוניים

רק נשלים את הווארט הזה: אם זהו זוג כל כך מיוחד, 47 ו-53, וגם כל המספרים האלה, עם התכונה הדומה, יוצאים היהלום של שם הוי' – נחבר את הרבועים שלהם. ביחד הם שוים מאה, אבל כמה שוה 47 ברבוע ועוד 53 ברבוע? יש 50 באמצע, וכאן יש פלוס 3 ומינוס 3, מה שמאפשר לחשב די בקלות אפילו בלי מחשב. 47 ברבוע הוא 2209 ו-53 ברבוע הוא 2809, וביחד 5018.

המספר הזה הוא כפולה של שם הוי' – אף שאין שום סבה שיצא כפולת שם הוי' – הוי' פעמים 193. בכתבי האריז"ל 193 הוא שלשה דברים, הכל שמות קדש שקשורים לשם הוי'. הדבר הפשוט בתורה הוא שלש המלים, שמופיעות הרבה מאד פעמים, אבל הכי חשוב הוא חיתום קריאת שמע, "אני הוי' אלהיכם". אם כן, שני המספרים האלה ברבוע יוצאים הוי' פעמים "אני הוי' אלהיכם".

מה עוד כתוב באריז"ל לגבי 193? יש שם קדוש שנקרא "שם המחשבה", טפטפיה – טף-טף-יה, שתי טפות, כתוב שעל כל טפה שיורדת מלמעלה יש שתי טפות שעולות מלמטה, ו-יה הוא השם של "שכינה ביניהם". טף-טף הוא כמו קיום מצות "פרו ורבו", שיהיו לפחות שני ילדים, בן ובת, טף ועוד טף.

יש עוד שם, כותבים את שם הוי' בחילוף האותיות הבאות, כוזו, שעולה הוי' (כו) אחד (זו) – זהו שם שהבעש"ט מאד אהב, השם שכתוב מאחורי המזוזה. הבעש"ט אומר שצריך לכוון את השם הזה – בו יה הופך להיות כו, כמנין כל שם הוי', וה-וה הופך להיות זו (כמו "עם זו יצרתי לי", "עם זו קנית", "עם זו גאלת") – וזו סגולה לראות את שם הוי' בתוך כל דבר במציאות, בתוך כל 'זו' במציאות. כך כתוב בספר כתר שם טוב. האריז"ל אומר שאם ממלאים את השם הזה במילוי אלפין (כמו שם מה) – כף ואו זין ואו – הוא שוה 193. אלה שלשת הדברים בקבלה שמציינים ששוים 193. אמרנו ש-מז ו-נג ברבוע הם הוי' פעמים מספר זה.

כוונת ע"ס בסיום קריאת שמע

אמרנו שהעיקר בתורה במספר 193 הוא "אני הוי' אלהיכם". כעת נאמר כוונה שאפשר לכוון כל יום בקריאת שמע: הפסוק האחרון בק"ש הוא "אני הוי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני הוי' אלהיכם", היחוד שלו הוא שמתחיל וחותם "אני הוי' אלהיכם". לא זו בלבד, אלא שלפי אדמו"ר הזקן כשרוצים להשלים את רמח תיבות קריאת שמע – היה על זה שיעור גדול פעם – כופלים שוב "אני הוי' אלהיכם" ואז אומרים "אמת". כך שיש ג"פ "אני הוי' אלהיכם" ועוד אמת, עשר מלים.

עשר המלים האלו הן כנגד עשר ספירות: "אני" תמיד בקו האמצעי, "הוי'" בקו ימין ו"אלהיכם" בקו שמאל, "הוי' אלהיכם" משלימים. "אני הוי' אלהיכם" הראשון היינו כתר-חכמה-בינה; "אני הוי' אלהיכם" השני תפארת-חסד-גבורה, לכאורה הופך מסגולתא לסגול, אבל שרש התפארת למעלה, סוד היכל הרצון שמעל היכל אהבה והיכל הזכות. כאן כמו שמסביר בשער היחוד והאמונה ש"הוי' אלהיכם" הם חסד וגבורה. בדרך כלל שם הוי' הוא תפארת, אבל שם מסביר שהם החסד של ההתהוות והגבורה של הצמצום; אם שוב אומרים, ביחיד, "אני הוי' אלהיכם" כבר שייך ליסוד-נצח-הוד. כתוב בפירוש ש"אני" לשון און, "כחי וראשית אוני", הזרע של היסוד, ספירת היסוד. הפעם השלישית שאומרים "אני הוי' אלהיכם" היינו יסוד-נצח-הוד. ואז הסיום, החותם בסוף, הוא אמת. אמת יכולה להיות ביסוד, אבל כאן – שזו המלה העשירית – האמת היא מלכות, לפי הכוונה של אבולעפיא ש-מלכות בגימטריא הכל אמת. אם האמת באה לסכם, שהכל אמת, זו מלכות. הכל אותיות כלה, גם מלכות.

אם כן ג"פ "אני הוי' אלהיכם" ועוד אמת היינו כנגד עשר הספירות. כמה עולה הכל יחד? עשר המלים שוות השגחה פרטית. 1020, י"פ אמונה, שם אהיה, כאשר מחשבים ה-א כאלף. ממוצע כל המלים כאן הוא אמונה והחותם הוא אמת, "איהו אמת איהי אמונה". 1020 עולה גם ד"פ נהר, סוד ארבעת הנהרות היוצאים מן הגן. יש הרבה דברים חשובים במספר הזה.

כעת נחבר אותו יחד עם עשר הספירות. כמה שוות עשר הספירות? כל אחד צריך לדעת – 2868. הגימטריא הכי מופלאה במספר הזה היא ששוה בדיוק "עשרת הדברים" במילוי ("עשרת הדברים" היינו עשרת הדברות): עין שין ריש תו הא דלת בית ריש יוד מם. גם זו גימטריא שכל אחד צריך לזכור. אם מחברים את עשר הספירות עם השגחה פרטית הכל יחד שוה 3888, ג"פ לו ברבוע (ו בחזקת 4). יש הרבה דברים שעולים לו ברבוע, אהרן וארבעת בניו נדב אביהוא אלעזר איתמר, משה בן עמרם יהושע בן נון, ועוד.

עוד רמז אחד לגבי המספרים מז ו-נג: אם נחשב ערך האותיות מז ו-נג השרש המילוי מילוי המילוי והקדמי (כנגד כחב"ד כנודע) יעלה הכל 1644 = 4 פעמים תהו = 12 פעמים 137 = "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", כמבואר סוד מספר זה באריכות במ"א. עד כאן לגבי המספרים מז ו-נג שמשלימים למאה, כאשר העיקר הם המושגים בטול ו-זכוך והקשר שלהם ללשון אדמו"ר הזקן "ליבטל ולהכלל", כאשר תכלית ההתכללות היא לא רק בצאת הנשמה מהגוף אלא כמו אליהו הנביא, נשמה בתוך גוף. זה רמוז בלשון "לאשתאבא בגופא דמלכא" גופא, הגוף מושך את הגוף, לא רק את הנשמה.

ב. הספר "דור ודור"

הגדרת הדורות ב"דור ודור"

כעת אפשר להמשיך לקרוא בפנים. ננסה לסיים את החלק של מה שכבר היה עליו שיעור. לפני כן, בהשגחה פרטית מופלאה, אתמול – ביום ההולדת ה-113 של השווער – יצא הספר שלו. מעל 30 שנה שאי אפשר למצוא את הספר הזה. יש פה כמה נכדים – זה הספר של סבא משה. קוראים לו "דור ודור" כי הוא מתאר את כל הדורות שעברו על עם ישראל במאה השנים האחרונות ויותר. הדור ברוסיה וכו'.

נקרא איך הוא מכנה את הדורות האלה, מתאר את הדורות דרך החיים האישיים שלו. הדור הראשון הוא עדיין בחו"ל, הוא מתאר את הגעגועים והסבל ועלילות הדם שהיו שם. לדור השני הוא קורא 'דור עברה', העליה לארץ, העליה הראשונה והשניה. אחר כך לדור השלישי הוא קורא 'דור מלחמות'. הדור הבא נקרא 'דור תקומה'. הדור האחרון אצלו – הוא נפטר לפני 31 שנה – מבגין והלאה, שהוא הרי הכניס את בגין לתפקיד שלו כראש המחתרת (הוא היה תקופה קצרה ראש המחתרת והוא העביר לבגין), ולדור מאז שהוא עלה לשלטון הוא קורא 'דור תהפוכות'. כמובן שהוא מאד התאכזב, וגם אמר זאת, ושמעתי בעצמי איך בגין בוכה לו בטלפון שהוא בגד בכל העקרונות שלו.

הפרק האחרון לפני הסוף נקרא 'השיבה למקורות היהדות בימינו'. הוא כבר מנבא, ממש בסוף הספר, את מה שאנחנו קוראים דור התשובה. זה כבר הדור הבא, שחוזרים בתשובה. כל מי שחבר בגל עיני או בתנועת דרך חיים בע"ה יקבל אחד הספרים האלה. אם יש פה במקרה מישהו שלא חבר בגל עיני הוא יכול לתקן זאת על המקום, ואז הוא גם יקבל ספר אחד בחנם בע"ה.

רק לכבוד הספר הזה, שיצא לאור אתמול, ביום ההולדת שלו: כמה שוה דור ודור (שם שהוא נתן בעצמו, וכך הוא בנה את הספר, להראות איך הדורות מתחלפים, "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת")? 426, תנועת הנער שלנו ותנועת חב"ד בכלל, בית דוד. כל חב"דניק טוב עושה בית חב"ד, ששוה בית דוד. יש משהו דווקא בדוד שמרגיש איך "דור הולך ודור בא". במיוחד צריך להוסיף שכל חבר בתנועת הנוער בית דוד ודאי מגיע לו.

הקמת ארגונים

בשביל חב"ד, הוא מתאר את הקמת כפר חב"ד, כל ההתכתבות עם הרבי. הוא גם מתאר איך הרבי נעשה רבי. הוא היה בתוך הועד של 5-6 אנשים שבחרו ברבי אחרי הסתלקות הרבי הקודם. כאן בארץ היו בחירות, מי ימשיך. כל הסיפורים של המחתרת וכל הסיפורים של הקמת חב"ד בארץ. הוא גם היוזם המקורי של מבצע שבע מצוות בני נח, שאז הרבי כתב לו שעוד לא הגיע הזמן, וכעבור כמה עשרות שנים הרבי יצא עם המבצע. הראשון שכתב, שרטט והציע שכבר הגיע הזמן לעשות זה הוא. בעמוד הראשון רואים את כל הארגונים שהוא הקים או שהיה מהמקימים, כולל תנועת חרות.

מה הוא הקים? ארגון הנוער הראשון שהוא הקים עוד בחו"ל, בפולטבה, כשהוא היה נער צעיר מאד, הוא ארגון תקות ישראל. אחר כך הקים עוד תנועת נער בשם צעירי ציון, עדיין בפולטבה. בתל אביב היה ממקימי ההגנה. אחר כך הקים צהר, את תנועת הרכבים, אלו שרצו להתנחל מעבר לירדן, מה שהיום ירדן. היו בני נוער, ציונים חזקים, שרצו להתנחל לא כאן אלא בירדן, שגם שייכת לנו. אחר כך הקים את גדוד מגיני השפה בתל אביב. אחר כך הקים את אגודת השומר (לא השומר הצעיר...) בגליל. אחר כך את ברית הבריונים, יחד עם אבא אחימאיר, שיש הרבה סיפורים עליו וגם תמונה מאד יפה שלהם כאן. אחר כך הוא הקים את האצ"ל ואחריו את ברית החשמונאים, החלק הדתי של האצ"ל. בין השאר, אחד החניכים שלו היה הרב שאר-ישוב הכהן, שנפטר לא מזמן, הבן של הנזיר. אחר כך הוא הקים את הלח"י, שפרשו מהאצ"ל, כי אצ"ל לא היו מספיק טובים. אחר כך משהו חדש, אחר לגמרי, בשנת 43 – אגודה למען השבת. אחר כך הוא הקים את מחנה ישראל ואחר כך אגודה למען אסירי ציון בציון – בחורים ששמו אותם בבית סהר הבריטים. היום יש מהדורה חדשה של אותו דבר עצמו. קראו לארגון הזה "לאסירינו", כל הבחורים ששמו אותם בבית סהר אז.

מזה, גם כנראה חשובה כאן הסמיכות, הסדר, אחרי שעושים את ארגון הבחורים שיושבים בכלא הדבר הבא הוא להקים את צעירי אגודת חב"ד, צא"ח. אחרי שמקימים את צא"ח אפשר להקים את תנועת חרות. אחר כך אגודת "אל הר ה'", הר הבית. אחר כך את "תנועת החשמונאים", לא ברית החשמונאים. מיד עם קום המדינה בטלו את המחתרות, כולל החשמונאים, אבל כולם נשארו חברים ובתשל"ח הוא הפך זאת לתנועת החשמונאים, בכל אופן לעשות פה שינוי במדינה. אחר כך הוא הקים את "התחיה", בראשות יובל נאמן. שני הדברים האחרונים, במ"ב ובמ"ה, הן תנועות נוער, "שבות הארץ" ו"שבי ציון". שם פגשתי את אילן תור, הוא היה חבר בארגון האחרון שלו, מי שמכיר. זו רשימת הארגונים. הספר באותה עריכה, רק בעיצוב חדש ומהודר ועם תמונות שלא היו בקודם. ממש מאד כדאי שכל אחד יקרא את הספר. לחיים לחיים.

ג. עבודת הצדיקים – התעצמות עם האין

נמשיך לקרוא את המאמר של אדמו"ר הזקן מאיפה שהגענו (השיעור הקודם בפונט דוד; התוספות החדשות בפונט פרנקריל וכשהן משובצות בגוף הדברים בסוגריים מסולסלות):

אור אברהם

כי מדת אברהם {דברנו על הגיל שלו, כמה היה שכתוב בו "ואברהם זקן בא בימים".} [הכל פה מסתובב סביב אברהם. גם בציטוט של הפסוק בתחילת המאמר הוא מצטט רק עד אברהם – "וארא אל אברהם וגו'" – את שאר האבות הוא רק רומז ב"וגו'". וגם "וירא אליו הוי'" מדבר על אברהם, "אליו" הכוונה לאברהם. גם במלה "וארא" וגם במלה "וירא" יש אותיות אור {וארא – אור-א, וירא – אור-י. ב"פ אור עולה ואהבת, כמו שכתוב בתניא. וארא כפולת 13 ו-וירא כפולת 7. וירא אותיות אורי, "הוי' אורי וישעי". כנראה וארא יותר גבוה, כמו אור הכתר, אור ה-א, ו-וירא, אור-י, הוא האור של י ספירות מחכמה ולמטה שבכולן נעוץ אור החכמה, "נקודה דנעיץ", ה-י של שם הוי'. בכל אופן, המאמר כאן מדגיש את אברהם דווקא. "ואברהם זקן וגו'" אותיות אור בהם, אור הבטול ד"פנימיות אבא פנימיות עתיק" כנ"ל.

בהכאת אותיות, אור (א פעמים ו פעמים ר) = 1200 = קשקשת ובהם (ב פעמים ה פעמים ם) = 400 = סנפיר – שני סימני דג טהור (ד של דג = 4, ד פעמים ג = 12, היינו רמז לסנפיר, 400, וקשקשת, 1200). 400 = 20², וביחד עם 1200 = 1600 = 40². והיינו שבשרשו העליון אברהם אבינו הוא בחינת נוני ימא (אור המאיר מעלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא). נון ימא = זקן – "ואברהם זקן". דג טהור = ברכה, וכמו שנאמר לאברהם אבינו – "והיה ברכה". אברהם = אהיה ברכה (רוס"ת אהבה. אמ"ת = ה"פ בטול, ה"פ בהם). אהיה ברכה בהכאה פרטית = 1227 – אלף אורות המאירים בברכה, ברכת אברהם, סוד "יהי אור" כנודע}, אברהם הוא אור האהבה.] שהיא האהבה לה' לדבקה בו ולהבטל ולהכלל {כמו שראינו, כל פעם משתמש בביטוי הכפול הזה.} באורו ית' {להכלל בתוך האור, המשותף בין וירא ל-וארא.}

"קנה חכמה", "קנה בינה" ו"אמת קנה"

שיהיה בבחי' זקן זה קנה חכמה {הוא מפרש את הפסוק "ואברהם זקן". חז"ל אומרים שעד אברהם לא היתה זקנה, תכונת הזקנה מתחילה מאברהם. איך מפרשים זקן? "זה קנה חכמה". זקן נוטריקון זה-קנה והוסיפו את המלה חכמה. מה כבר צריך לקנות בחיים? הפסוק במשלי אומר "קנה חכמה". יש "קנה חכמה", יש "קנה בינה" ויש "אמת קנה ואל תמכר".

אם כבר הזכרנו את הפסוק הזה, הוא קשור להלכות תלמוד תורה, המהפכה השניה שכעת גמרו לערוך את חלק הנגלה שלה. איך דורשים בהלכות תלמוד תורה "אמת קנה ואל תמכר"? שאסור ללמד תורה בשכר, ואף על פי כן "אמת קנה". אם הרב שלך עובר עבירה – בכלל פלא, שאסור ללמוד מרב עבריין, אבל אם רק בכסף, שלוקח כסף על זה שמלמד אותך ואין לך מישהו אחר שילמד אותך, אז "אמת קנה". כלומר, לפי הפירוש הזה של חז"ל "אמת קנה" היינו להשתתף בעבירה של מישהו אחר. ובכל זאת, "ואל תמכֹר", שאף על פי כן – אף על פי שלמדת בכסף, אסור אבל בלית ברירה – כשאתה בא ללמד מישהו אחר אל תעשה מה שהרבי שלך עשה לך. "אמת קנה" אתה, אם אין ברירה, אבל "ואל תמכר", אתה עדיין מצווה ללמד בחנם – "מה אני בחנם אף אתם בחנם". כמו שמשה רבינו למד מפי הקב"ה בחנם כך צריכים ללמד הלכה בחנם. אף על פי שמישהו למד אותך בשכר, "אמת קנה", אתה אל תעשה ככה אלא תלמד בחנם. ווארט מופלא שככה מפרשים "אמת קנה ואל תמכֹר".

שוב, כתוב "קנה חכמה קנה בינה". קנה הוא חצי יש ו-יש הוא חצי כתר. כתוב בקבלה שיש תרך אורות בכתר, ויש שני מזלות, מזל עליון שמאיר לחכמה ומזל תחתון שמאיר לבינה. קודם כל, הכתר מתחלק ל-יש עליון ו-יש תחתון, שהם בעצם כמו עתיק ואריך, והדיקנא הוא מאריך שמתחלק לשני קנים, קנה אחד לחכמה וקנה אחד לבינה, "קנה חכמה קנה בינה". זו גימטריא מאד חשובה בכתבי האריז"ל. אם יש "קנה חכמה קנה בינה" צריך לומר ש"אמת קנה" היינו הדעת שמחברת אותן.

"זה קנה" – קנין האין

נראה איך הוא מפרש את ה"זה קנה חכמה" כאן. שוב, המלה חכמה לא מפורשת ברמז של זקן, זה קנה. איפה כן מרומזת המלה חכמה? צריך לפרש ש"זה קנה" היינו שצריך לקנות את ה"זה", רמז לקנין דרגת נבואת משה רבינו. כל הנביאים נתנבאו ב"כה אמר הוי'", אספקלריא דלא נהרא, ומוסיף עליהם משה רבינו שנתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'". במוחין, "זה" הוא חכמה. (זה במילוי – זין הא – שוה חכמה.) נכון. אותיות המילוי, החלק הנסתר, הן אין – "והחכמה מאין תמצא". זה, שרש [12] מילוי [73, חכמה] מילוי המילוי [310, יש] קדמי [43] = 438 = 6 פעמים חכמה, ודוק.},

שיהיה בחי' חכמה בחי' אין {אותיות המילוי של זה הן אותיות אין, זין הא כנ"ל. גם זה אני או אני הוא, יש כמה ואריאציות.} דהיינו בחי' אחדותו ית' האמיתי נקנה בקנין נפשו האלוקית {המלה בחסידות היא עד שהתעצם עם הענין לגמרי. כאן מדברים על אברהם אבינו, אבל אמרנו שה"זה" שבתוך ה"זקן" של אברהם הוא כבר משה רבינו, כמו שנאמר לאברהם אבינו "שכרך הרבה מאד" ר"ת משה, כמבואר בכתבי האריז"ל. "זה קנה חכמה" הוא משה רבינו שבתוך אברהם. על משה רבינו כתוב שנקרא משה "כי מן המים משיתהו", יצא מן המים (בחינת נוני ימא. היינו מה שאברהם אבינו הוא בחינת נוני ימא כנ"ל, שרש נשמת משה שבתוך אברהם אבינו).

חידוש שמים וארץ בהנחת תפילין כל יום

כשהבחור שהולך להיות בר מצוה אמר את המאמר הוא אמר ששמים אותיות שם-מים. שמים הם גם אש ומים וגם שא-מים, יש שלשה פירושים, אבל העיקר, הפשוט, הוא שם-מים. יוצא כאן אחד הסודות של הנחת תפילין שאפשר לכוון כל יום, משהו פשוט שאיני זוכר אם פעם למדנו. הנושא כאן הוא "זקן בא בימים", "ימים יֻצרו ולו אחד בהם" – אלה שני הפסוקים שמביאים על מצוה שעושים כל יום – ויש לכך שתי דוגמאות עיקריות, שכל יום קוראים קריאת שמע, לא די במה שקראת אתמול, וגם כל יום חול מניחים תפילין, לא מספיק מה שהנחת פעם אחת בחיים כדי לצאת מגדר "קרקפתא דלא מנח תפילין".

אם הקב"ה לא יברא את העולם כל יום הוא יחזור להיות תהו, אין ואפס, צריך לחדש מעשה בראשית כל יום וכל רגע. מעשה בראשית הוא "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", כמו שלמדנו אתמול. איך רמוז בתפילין? כוונה יפה ופשוטה לכולם, במיוחד למי שמתחיל להניח תפילין, שתפילין של יד ותפילין של ראש הם כנגד ארץ ושמים. תפילין של יד הם כנגד הלב, בו יש את יסוד האש, כמו שכתוב בתניא, ואילו במח יש את יסוד המים.

אף על פי שיש דרוש ששמים היינו אש ומים, אבל העיקר הוא שם-מים (כנ"ל) או שא-מים.  לכן "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך". ראינו בי"ט כסלו ששֵם ושמים הולכים יחד, "שם חדש" ו"שמים חדשים", שיהיה הלימוד לשם שמים. יסוד המים הוא במח, בו יש חידושי תורה. דווקא משה רבינו (משה אותיות השם, "[תפלה] למשה" אותיות לשמה, לשם שמים), שמגלה תורה מן השמים, לא מן הארץ, הוא מה שיש על הראש ומזה יראים הגוים, אין להם את זה בכלל, שייכים רק לארץ. כלומר, כשרואים שהיהודי הוא שמים פוחדים, "ויראו ממך".

"רצוא ושוב" בלב ובמח

יש את הווארט המפורסם ש"את השמים ואת הארץ", ש"הארץ" רומז ללב (באידיש). למה? חז"ל פרשו שארץ לשון רצון, "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". איפה הרצון שורה? הוא הרעותא דלבא, הנקודה הפנימית שבלב. יש גם רצון במח, כמו שכתוב בתניא בענין מח שליט על הלב, היינו הרצון שבמח, שאפשר לומר שהוא אש-מים (התכללות האש במים), אבל מה שפנימיות הלב שליט על המח היינו ארץ מלשון "שרצתה לעשות רצון קונה". נקודת פנימיות הלב היינו נקודת הרצון הפנימי והעצמי של הנפש.

לכאורה ביסודות אש גבוהה ממים, אבל בבריאת העולם איך נעשתה האש? מתי היא נבראה בכלל? לא בששת ימי בראשית. האש חכתה עד שאדם הראשון נברא וגם חטא וגם היתה שבת, ובמוצאי שבת הוא הוציא אש מאבנים. האש יצאה מהאבן. דברנו קודם על אבן, על זכוך, וכמו שיש אבן טובה כך האש נבראה בתחלת מעשה בראשית מהאבן. האבן הוא הלב, לב האבן, ומתחילים לצאת ניצוצות אור מהאבן במוצאי שבת. מברכים "בורא מאורי האש" זכר לאש של אדם הראשון. גילוי האש הופך אותו למבשר הגאולה, כמו אליהו הנביא, שגם הוא בחינת הלב, הזכוך כנ"ל. הבטול הוא במח והזכוך הוא בלב, והתכלית היא הלב[ב].

שוב, זה דרוש בכלל למצות תפילין – מתחילים מתפילין של יד, יסוד האש בלב, האש עולה ברצוא (ומעלה גם מ"ן, מים תחתונים בוכים ועולים כטבע יסוד האש). תפילין של יד הם רצוא ותפילין של ראש הם שוב (כידוע בסוד ציור האות א, י מלמעלה ו-י מלמטה כו', ומבואר בדא"ח שה-י מלמטה עולה ברצוא וה-י מלמעלה יורדת בשוב), מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך. באמת כתוב ש"רצוא" הוא בלב, "אם רץ לבך" בלשון ספר יצירה, אז "שוב". באיזה כח? של מח שליט על הלב. הדבר הפנימי שמח שליט על הלב היינו שהוא הופך את הכיוון, את התנועה, עושה "שוב" מה"רצוא" שבלב. זו תכונת משה, בחינת שמים.

אחד-אין-אור

כל זה היה להסביר מה ש"זקן" הוא "זה קנה חכמה". הוא מחבר כאן שלש מילים יחד – אחד-אין-אור. כל שלשת הדברים האלה הם בחינות של חכמה, וזקן הוא מי שקונה בנפש שלו את האין של החכמה, את האור של החכמה, את האחד, האחדות של החכמה, כמו שעכשיו יכתוב לנו, שהאחדות חודרת ממש לתוך הלב שלו. יש לו בנפש אין ואור.

הערך הממוצע של אחד-אין-אור במילוי = תורה – "אורייתא מחכמה נפקת". המספר הבא בסדרה הרבועית המתחילה אחד-אין-אור, 13 61 207, הוא 451. עד כאן = 732 = אני פעמים הוא, סוד חכמה כנ"ל. המספר הבא הוא 793 = 13 פעמים 61, אחד פעמים אין. עד כאן = 1525 = אין פעמים אין במ"ס. המספר הבא הוא 1233 = 9 פעמים 137, 3 פעמים תהו. המספר הבא הוא 1771 = עז פעמים חדוה, הארבעון של 21, אהיה. עד 10 מספרים = 50 פעמים 281 = אחד-אין-אור. עד 13 מספרים = 31941 = 351, הוי' במשולש, פעמים 91, אחד במשולש (שעולה אהיה פעמים "הוי' אחד" ברבוע)!},

"ואברהם זקן" על ידי "בא בימים"

להתפשט ולהתלבש בו ממש בכדי להבטל ולהכלל באור ה' ממש כמו שנאמר בזוהר לאשתאבא בגופא דמלכא {כשהיא בתוך הגוף, כמו שאמרנו.}, כדבר הנשאב בנפש האדם ונתפס ונקלט בו עד שנעשה עמו לאחדים ממש {הוא מפרש כאן שאיבה בשני הכיוונים. הוא אומר שאני צריך לקנות אין, אחד ואור, חכמה, בתוך נפשי, ואז אני יכול להשאב בגופא דמלכא. אני שואב לתוך עצמי ונשאב לתוך ה'.},

הוא ע"י כי בא בימים {השאיבה של אור ה' היא על ידי כלים. כלים = 100 = ימים. הוא מפרש שהימים הם כלים כדי לקבל את האין והחכמה והאחדות וה"זה". איך הוא מפרש את "ואברהם זקן בא בימים"? כמו בהרבה פסוקים, שהחלק השני הוא תנאי שקודם לראשון – איך הוא זקן, איך הוא קונה חכמה? על ידי שהוא "בא בימים", כך כותב כאן.

קודם הוא צריך לבוא בימים, שיהיו לו הרבה תורה ומצוות ומעשים טובים, כל יום להניח תפילין, כל יום לקרוא קריאת שמע. זאת אומרת שהוא מפרש את הפסוק על דרך "נעשה ונשמע", שקודם צריך "נעשה", הימים, ואחר כך "נשמע", "זה קנה חכמה", דהיינו הדערהער וההפנמה, שמפנים את האור והאחדות לתוך עצמו. הוא יכול להפנים את ה"נשמע" רק אם יש לו הרבה "נעשה", הרבה "ימים".} שהם הם בחי' הלבושים שעל ידם נקנה בנפשו להתפשט ולהתלבש בו אור א"ס ב"ה ממש ואחדותו האמיתי {כל המושגים: אור, אחדות, אין, זה, חכמה – הכל מתלבש ונמשך בו אם יש לו "ימים", אבל הוא חייב את הימים.}.

"ולו אחד" על ידי "ולא אחד"

וזהו {ימים יוצרו} ולא אחד בהם, ולו קרי בוי"ו {כמה שוה ולא-ולו בהכאת פרטית? 942, לחלק ל-3 – ממוצע כל פעולה – שוה ש-די, השם שהוא מדבר עליו שהתגלה לאברהם, "וארא אל אברהם באל [לא הפוך] שדי", "שאמר לעולמו די". אז שם ש-די רמוז בתוך הכתיב והקרי, לא רק כאן אלא כל פעם שיש את התופעה של ולא-ולו.},

שממשיך בחי' אחד בהם {ה-ו הוא המשכה, שממשיך לתוך הימים. יש כאן "בהם", בהם שנים של בעלת ההילולא של היום. איך אני יודע ש"בהם" היא קצבת ימים? משני הפסוקים יחד, גזרה שוה, "ימי שנותינו בהם" ו"ימים יוצרו ולו אחד בהם". הפשט שהמלה "בהם" הולכת על ה"ימים". פלא, "ימים" הם 100 ו"בהם" 47, מה שקורה היום, שה-בהם מקבלה השלמה של נג ונעשית שלמות של "ימים", זכוך על גבי הבטול, ואז ה"לאשתאבא בגופא דמלכא" יכול להיות בשלמות לגמרי, כולל הגוף והלבושים.} בהימים הנ"ל [זה ההסבר היותר פשוט. תמיד הקרי הוא יותר פשט מהכתיב, הכתיב הוא לדרשה. {הפשט שצריך להמשיך את ה"אחד" בתוך ה"בהם", בתוך ה"ימים".}],

ולא כתיב באל"ף שאין האחד האמיתי הוא אור א"ס ב"ה מתלבש בהם ביחוד גמור ואמיתי כראוי לה לאותה נפש שתוכל לאשתאבא בגופא דמלכא עד מלאת מספר הימים דוקא {עד מלאת ימיו בעולם, "ולא". אפילו אצל משה רבינו, הוא משיג את שער הנון רק כאשר מסתלק. אצל משיח לא יהיה ככה אלא נשמה בגוף, הכל זכוך. אם כן, הוא דורש "לו" עם ו כאשר "לא" עם א. ה-ו היא גם המשכה, רומזת להמשכה בגוף, ה-ו היא תפארת, "תפארת גופא", ו"ולא" היינו התפשטות הנשמה מהגוף. ברגע ההתפשטות, התפשטות הגשמיות, יש המשכה, דבר והיפוכו.} שנקצבו לה להיות בעולם הזה כדי לקרות ק"ש כל כך פעמים ולהתפלל וללמוד כ"כ כנ"ל ולתן צדקה כ"כ {ה' קצב כמה הוא צריך לתת צדקה.}. ולכן ארז"ל שמי שלא קרא ק"ש פעם א' מעלין עליו כאילו לא קרא מימיו {כי עשה חלל, כמו שלמדנו אתמול על "ולא תחללו את שם קדשי".} [שוב, הוא אומר בחריפות גדולה, שאם יום אחד לא קראתי קריאת שמע – כאילו לא קראתי אף פעם, ממש א בייזע חסידות. {כמו שאמר הרבי הרש"ב, שהמאמר הזה הוא חסידות זועפת מאד.}], וכן לענין ביטול תורה ח"ו {אם בטל פעם אחת תורה, כנראה שאף פעם לא למד תורה. על זה כתוב "הכרת תכרת".}.

עד כאן החלק של הצדיקים {עד כאן סיום פרק א במאמר, מתוך ארבעה פרקים.}.

ג. בושת התשובה

מכאן הוא עובר לבעלי תשובה:

תשובה תמידית לא-מודעת

אך אין כל אדם זוכה לזה [הכוונה שאף אחד לא זוכה לזה...] שיהיו כל ימיו שלמים ולא יחסר מהם אפי' שעה אחת ורגע א' {מדבקות ה', זה לא מצוי.}, והעצה לזה ארז"ל שיהיו כל ימיו בתשובה.

לכאורה אפשר לשאול אותה שאלה: המשמעות הפשוטה של "כל ימיו בתשובה" משמע ברצף, בלי הפסק, כל רגע. אם הבעיה של צדיק היא איך הוא יכול להחזיק ראש ולא להסיח דעת אפילו חלקיק שניה, לא יתכן, לכאורה אפשר לשאול אותו דבר לגבי תשובה, איך יכול לקיים את "כל ימיו בתשובה" לפי המשמעות הפשוטה, כל הזמן? בסדר, שיעשה תשובה פעם ביום, אבל אם הוא דורש קודם בדרך קשה, א בייזע חסידות, נדרוש אותו דבר כאן. מאי נפקא מינה?

צריך לומר ש"כל ימיו בתשובה" הוא באמת מצב תמידי, אבל לא חייב להיות במודע. הצדיק נמדד רק לפי המודע שלו, לכן אם הוא מסיח דעת אפילו לרגע מה' הוא פגם, הוא חלל. לא מספיק שהוא ודאי מאמין בלא-מודע. אבל תשובה היא תנועה נפשית שלפעמים היא במודע אבל היא יכולה להיות, אפילו רוב הזמן, ברקע. אין להיות צדיק ברקע, זו המעלה של בעל תשובה.

ככה חייבים להסביר בפשט וזה נכון, כי התשובה עצמה חודרת לתוך הלא-מודע של הנפש. כל הענין של תשובה הוא להגיע ללא-מודע, וממילא כשאדם גם קנה את התשובה היא פועלת, נמצאת אצלו בלא-מודע. הוא מוגדר, הוא מסומן, זה בעל תשובה – לא יעזור לו שום דבר – כי באמת ככה, שהתשובה אצלו היא עצמית, היא הוא. אי אפשר לומר זאת על צדיק, הצדיק צריך כל פעם להוכיח את עצמך שאתה צדיק, לעשות משהו, להצדיק את הצדיקות. בעל תשובה לא צריך להצדיק, כי כל הענין של תשובה אינו צדק אלא משהו אחר. זה מתאים למה שכתוב כאן בהמשך, שלבעל תשובה אמתי יש קשר ישיר לה', לא דרך תורה ומצוות – הקשר השלישי, שגם לא חייב להיות מודע בכלל. צריך להיות דבר שהוא עצמי. התשובה הכי גדולה היא שהוא באמת לא שם לב לעצמו בכלל, שהוא לא כאן, כפי שנקרא בהמשך.

[על ידי התשובה משלימים את הפגם שנעשה כשלא מקיימים את כל המצוות. כתוב בזוהר "תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל אורייתא וקוב"ה". בפשטות כתוב שישראל קשורים בתורה והתורה קשורה בה'. אבל, שואל הרבי, אם כך יש רק שני קשרים – אמנם יש שלשה דברים, אבל רק שני קשרים מקשרים אותם. הרבי עונה שיש קשר שלישי סמוי {וכמו שהקשר סמוי, הוא פועל בחלק הסמוי של הנפש.}, המחבר בין ישראל לקב"ה שלא דרך התורה – זהו קשר התשובה {ואפשר להגיע למדרגת "כל ימיו בתשובה".}. לכן מי שפגם לפי התורה יכול לתקן זאת על ידי התשובה.]

בושה – מהמודע אל הלא-מודע

{כעת הוא מגיע לעיקר הווארט שלו:} וענין התשובה כי שובה אותיות בושה {שובה, כמו שבת שובה – "שובה ישראל עד הוי' אלהיך כי כשלת בעונך".}, וכן תשוב אותיות בושת [עיקר התשובה הוא להתבייש בעצמי.].

זה החידוש של הפרק, ומכאן נבין שלא תמיד במודע. בושה היא לא תמיד במודע. ישראל הם בישנים, "בעבור תהיה יראת הוי' על פניכם", מי שיש לו יראה-בושה על הפנים לא תמיד מודע לכך. בעל תשובה הוא אחד שיש לו בושה. הוא לא משתמש כאן בביטוי, אבל הבושה הכי קיומית היא שאדם בורח מעצמו לגמרי – מחזיר מהמודע ללא-מודע. הוא מוציא אותי מהמודע.

מה הטבע של מי שמתבייש? מאחל לעצמו שכולם ישכחו, שגם הוא ישכח, שכל הסיפור הזה יצא מהעיתונות. אם הוא לא מתבייש לא אכפת לו מה שיכתבו עליו. אם הוא מתבייש הוא כל הזמן חושב מתי ישכחו את הכתבות האלה, המשמיצות. כל תנועת הנפש של בושה היא התעלמות, עד שהוא רוצה לא להיות כאן בכלל.

צדקה כעצה לבושה

לומדים כאן דרוש של פרשת וארא, אבל באיזה הקשר דורשים בחסידות ששבת היא בושה? "לך א-דני הצדקה ולנו בשת הפנים", התחושה של סליחות. יש כמה וכמה שלבים של תשובה. הפסוק "שובה ישראל" הוא בשבת שובה, אבל מה שתשובה היא בושה הוא ההכנה לימים נוראים, הסליחות. כל הסליחות מתחילות "לך א-דני הצדקה ולנו בשת הפנים". בסליחות של חב"ד מודפס בהתחלה מאמר של אדמו"ר הזקן על הפסוק הזה, כל החסידות של סליחות היא "ולנו בשת הפנים".

אם אומרים ככה, "לך א-דני הצדקה ולנו בשת הפנים", אפשר גם להסיק מכאן איזו עצה. אומרים שה' עושה את הצדקה ואנחנו רק מתביישים בעצמנו, שאיננו ראויים לצדקה שה' עושה אתנו. משמע מהפסוק הזה שכמה שה' מרחם ועושה אתנו צדקה, מחיה ומפרנס אותנו, רק עושה לנו עוד יותר בושה, שאיני ראוי לכך כלל וכלל. בכל אופן, איזו עצה אפשר להוציא מזה? הרי יש מצוה להתדמות אליו יתברך, "והלכת בדרכיו". קוראים אותה בפרשת "כי תבוא", שהרבה פעמים מוצאי שבת שלה היא שבת סליחות. שם יש את המצוה "והלכת בדרכיו", "מה הוא רחום אף אתה היה רחום", ובא לידי ביטוי בפועל במצות הצדקה. מכאן אפשר ללמוד שמי שמתביש בעצמו, העצה שלו היא צדקה. בכלל כתוב באגרת התשובה שעיקר העצה בימינו היא צדקה. כאן יש ווארט שמי שמתבייש בעצמו העצה שיתן הרבה צדקה. מי שלא מתבייש אין לו מוטיביציה. כדאי שכולם יתביישו ויתנו את כל הכסף, ואז "כולי האי ואולי" תכפר על עצמך.

הווארט יוצא מהפסוק "לך א-דני הצדקה", הצדקה של ה'. רק שמופיע שם שם א-דני, שם של כנסת ישראל, שהצדקה הזו היא טבע שבא בתוך שם אדנות, המלכות, כנסת ישראל. "ולנו בשת הפנים" – לנו שוה שם אלהים, בגימטריא הטבע. כמה שוה המלה בושה? 313, מספר השראה, שיותר מיוחד גם מרבוע. זהו מספר ההשראה ה-13, ו-13 עצמו הוא מספר השראה (השלישי). מספר השראה של מספר השראה, שאולי הוא מספר ההשראה הכי חשוב. מספר ההשראה ה-13 הוא בושה. למה זה רומז? שבבושה של קדושה, שהיא בעצם "כל ימיו בתשובה", יש השראה אלקית, השראה של אחד (13). כל קבלת הבעל שם טוב. אם יש לך השראה תחדש חידושי תורה ותעשה מעשים טובים. לא הייתי חושב שדווקא בושה היא סגולה להשראה. כעת אני רואה שבושה היא השראה שבהשראה. נמצא שהבושה היא סגולה גדולה מאד להשראה.

בושה והתאיינות

וכמו למשל כשאדם עושה דברי שטות ואח"כ רואה שאחרים רואין אותו מיד נופל עליו בושה ומתבייש מאד, והכל לפי המבייש {מי מסתכל עליו.} והמתבייש {אני, שעשיתי שטות.} ולפי הדבר שנתבייש ממנו {איזו שטות עשיתי. הוא לא סתם אומר שלשה דברים, אחר כך הוא יפרט. אם הקב"ה מסתכל עלי, מי כאן המבייש ומי המתבייש ומה הדבר שיתבייש ממנו. לכאורה ה' מבייש אותי, אך לא ברור. לכאורה ברור שאני המתבייש, ואם אני המתבייש סימן שה' הוא המבייש, בזה שהוא מסתכל עלי. יפה שה' יבייש אותי? למה בושה היא לברוח מעצמך?

הווארט שמי שמתבייש, בעצמו יתאפס ויהיה אין, ובכך יפתור את הבעיה של הבושה. אם המתבייש הוא שום דבר אין כאן כלום, אין בושה. יש כאן איזה 'מלכוד 22', שמצד אחד צריך כל הזמן להתבייש, אבל העצה לא להתבייש היא להתאיין, ואז אין מתבייש. זה ווארט חשוב, לכן הוא מדגיש שיש מבייש ומתבייש. [שאלה: בהלכה עיקר הבושה כאשר המבייש נקלה והמתבייש מכובד. כאן הפוך.] זו העצה, מי שלא רוצה להתבייש שיתאיין. גם עונה על השאלה, ככל שה' יותר גדול ונכבד פחות מבייש. אני צריך להגדיל את רוממות א-ל ואת שפלות האדם, וכך עושה מהמבייש נכבד שפחות בושה ומהמתבייש נקלה שפחות בושה. זו העצה.}.

כמו כן כשישים האדם אל לבו כל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו אשר לא לה' המה {הדבר שהוא מתבייש ממנו.}, ויעמיק בשכלו גדולת ה' אשר הוא ממכ"ע וסוכ"ע וכולא קמיה כלא חשיב {כאן הוא לא אומר שמכיון שה' גדול יש פחות בושה אלא להיפך.}, ואיך הוא עומד עליו ורואה במעשיו המגונים בעיניו, וצופה ומביט כל מחשבותיו ובוחן כליות ולב [כמו הביטוי בתניא שהרבי הכניס ב-יב הפסוקים: "והנה הוי' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי".] ולית אתר פנוי מיניה, בודאי יפול עליו הבושה ממנו ית' {כל זה כאשר הוא עדיין יש. הרי בעולם הזה כולנו יש. התשובה היא להתבייש. יש כנראה קשר בין המלה להתבייש ל-יש, כל זמן שאתה יש ואתה ביש, אם אתה יש-ביש ודאי שעליך להתבייש.}.

רגע של בושה

ובחי' בושה זו יש לה כמה בחי' מרום המעלות עד סוף כל דרגין, וסביביו נשערו מאד [חז"ל דורשים את הפסוק "וסביביו נשערה מאד" על הצדיקים, הנמצאים "סביביו" של הקב"ה {כלומר, קרובים.}, ומסבירים שהם מדקדקין על עצמם כחוט השערה, שאפילו דברים קטנים שהם עושים נראים להם כעבירות גדולות. {כך מגדיל את הדבר שהוא מתבייש ממנו.}] ומדקדקין על עצמם כחוט השערה שרואין בעצמם כי פנה לבם ומחשבתם מדביקות וקרבת אלוקים ועבודתו, שבו ויבושו מגדולת ה' העומד לנגדם תמיד {כל לשון אדמו"ר הזקן רומזת לפסוקים. כאן הוא משתמש בביטוי 'שבו ויבושו'. כולם אמורים לדעת. מתנגדים ודאי ידעו, כי זה בתחנון... אנחנו חסידים פחות מכירים, אבל צריך להכיר – "ישובו יבושו רגע", שלש המלים האחרונות. מה חשוב כאן? זו דוגמה שאדמו"ר הזקן סתם כותב איזה ביטוי, איזה ניב, והוא מתכוון לפסוק – בלי לכתוב וגו' או כיו"ב – והמלה שלא מצטט מסבירה את כל מהלך המאמר. מה הוא מסביר במאמר? שבושת הצדיק היא שלרגע אחד הסיח דעת מה'. זה משהו מופלא, "ישובו יבושו רגע", הבושה היא של רגע. הוא משאיר לנו לזכור את הפסוק הזה.}].

{בעצם מה שהוא כותב בדער פרומער וארא} זו תורה של מורנו הבעל שם טוב על הפסוק "אשרי אדם לא יחשוב הוי' לו עון". הפירוש הפשוט בפסוק הוא – אשרי אדם שה' לא מוצא לו עוונות. אבל מורנו הבעש"ט דורש – אשרי אדם שעבורו "לא יחשוב הוי'", כשהוא מרגיש שהיה איזה רגע שהוא לא חשב על ה', נחשב "לו עון", הוא מרגיש אותו כעון חמור {הוא מתבייש אם רגע לא חשב על ה', מתבייש מרגע, "רגע באפו".}.

נקודה שחורה על בד לבן

הבושה היא אחת המדות הטבעיות של היהודים {ביישנים.}. אמנם כתוב ש"ישראל עזין שבאומות", אבל הבושה התחדשה במתן תורה. במתן תורה כתוב "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", היראה מפילה בושה על האדם {יראה שנקראת בושה, היא פועלת בושה.} – ממתן תורה קבלנו בטבע בושה {ההשראה שקבלנו במתן תורה, כמו שהסברנו.}. זוהי הדרגה הגבוהה של בושה, שנקראת "ירא בשת" {בזהר כתוב ש"בראשית" אותיות ירא-בשת, ה' ברא את העולם כדי שנגיע למדרגת ירא-בשת, המדרגה שהגענו אליה במתן תורה, "בעבור תהיה יראתו על פניכם".}.

המשל לכך הוא שאדם מרגיש שיש מפה לבנה גדולה מאוד ולבנה לגמרי, והבעיה היחידה שהוא נמצא עליה כמו נקודה קטנה שחורה שמכערת את כל המפה. הזהר אומר על האור שלפני האצילות "כתר עליון אף על גב דאיהו אור קדמון אור צח אור מצוחצח, אוכם איהו קדם עילת העילות" {הצ"צ מאריך זאת מאד בביאורו, אם נגיע למאמר "וארא" כפי שהוא בפלח הרמון.}, למרות שהאור הזה הוא צח ומצוחצח עדיין הוא שחור (אוכם) לגבי עילת העילות שמעליו. לשון הזהר הזה הוא המקור לתחושת נקודה שחורה על גבי מפה לבנה.

{יש כאן עוד ווארט חשוב שהסברנו. יש תשובה תתאה שהיא על עבירות, ויש תשובה עילאה שאינה על עבירות דווקא, תשובה על עצמי, על הקיום שלי. אם אני יש ודבר נפרד בפני עצמו, קודם כל זה שקר – האני הזה הוא חתיכת שקר אחד גדול – והוא פוגם באמת, בלובן של ה'. יש שתי בושות, כמו שיש שתי שבתות, שבת תתאה ושבת עילאה. בושה תתאה היא מעבירות, שמתבייש במה שעשה, "הדבר שמתבייש בו", ותשובה עילאה, בושה עילאה, היא קיומית. כדי לחלק קראנו להם בושה עובדתית ובושה קיומית, בושה על מעשים ובושה על עצם הישנו שלי, שאני קיים.} הבושה מעבירות שעשיתי היא בושה טכנית יחסית, עשיתי משהו לא טוב ואני מתבייש בו, זו בושה עובדתית. אבל פה הוא מחדש שיש בושה קיומית, בושה על כך שאני נמצא בכלל, נקודה שחורה על מפה לבנה.

סוד "שלשה סדינין הן"

כאן החוזרים היקרים שלנו שינו, וכשעברתי לא היה אכפת לי, אבל כעת כן נשנה. בהשקפה ראשונה אין הבדל. המשל כמו שכתוב בחסידות, לפי זכרוני, היא סדין. אדם מתבונן שאור אין סוף הוא כמו סדין לבן, ואם אני חושב על עצמי – בכלל המודעות העצמית שלי – היא כמו כתם שחור על הלובן העליון. מה שאני עושה כתם על הסדין גורם לי בושה קיומית, שאני פשוט רוצה להתאיין לגמרי, לא להיות כאן, כי אם אני כאן זה פוגם בלובן של הסדין. אתמול למדנו משנה אחת, שבלעדיה לא הייתי משנה אלא משאיר מפה. סדין שוה 124 ו-מפה שוה 125, כמעט אותו הדבר... היה אפשר להשאיר. אבל ברגע שראיתי את המשנה אמרתי שכנראה איך שאמרתי יותר טוב.

כתוב כאן בכלים פכ"ד, שאומרים ביארצייט, משנה יג: "שלשה סדינין הן", סדין הוא אחד הכלים שיש בהם שלש מדרגות, כמו שהסברנו אתמול שרואים בהם שכמה שאתה יותר גדול אתה יותר טמא וכמה שאתה יותר קטן אתה יותר טהור, הגיון פרק כ"ד בכלים, ואם תתאפס תהיה לגמרי טהור. יש 17 דברים שמראים בהם את ההגיון הזה בפרק, "מאן דאיהו זעיר איהו רב". הדוגמה ה-13 היא סדינים:

העשוי לשכיבה [סדין לשכב עליו] טמא מדרס [פשוט]. לוילון [יש סדין שהוא כדי לתלות, וילון – הרקיע התחתון, השביעי, בו ה' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. יש סדין שהוא בעצם וילון, הרקיע התחתון בחז"ל, והוא] טמא טמא מת [ולא טמא מדרס. לא שוכבים עליו, אבל – כותב הברטנורא – השמש קצת מתכסה בו כשעובר מחדר לחדר. לפעמים משמש למשהו, לכן טמא טומאת מת אבל לא טומאת מדרס.] . [יש סדין שלישי:] ושל צורות טהור מכלום [יש סדין שהוא רק בשביל צורות, לא משתמש שום שימוש, ולכן הוא טהור לגמרי. אומר הברטנורא על הסדין הזה: "בגד שהוא ביד רוקם ובו מיני צורות כדי לראות בו לעשות כמותו בבגד אחר". למי שרוקם בגדים יש בגד, שכנראה תולה על הקיר, והוא רק כדי לראות בו דוגמה ולהעתיק ממנו כדי לרקום על בגד אחר. אותו בגד שהוא רק כדי לראות את הצורות ולהעתיק ממנו, לרקום לפיו בגד אחר, טהור מכלום.].

הסדין של עולם המלבוש

הסדין הראשון שהוא שכיבה כנראה סדין של העולם הזה, ששוכבים עליו, מדרס. הסדין השני, יותר רוחני, הוא וילון – הרקיע התחתון – עדיין טמא טומאת מת. אבל הסדין העליון מהו? אמרנו כדי לדבר על סדין לבן אין סוף, וכאן זה סדין של צורות שהרוקם מעתיק – מסתכל ומעתיק. צריך להסביר שזהו סוד עולם המלבוש.

יש מאמר מפורסם, שאנחנו אוהבים מאד להביא מרבי אייזיק, בו מוסבר שאנו רואים את עולם המלבוש כבגד לבן מוחלט, ולא מבחינים את הצורות הדקות שיש בתוך המלבוש. מי היחיד שהיה יכול לראות את הצורות האלה? אדמו"ר הזקן. ככה רבי אייזיק כותב לחבר ילדותו שנשאר מתנגד. כדי לתאר לו את גדולת אדמו"ר הזקן הוא אומר לו שאדמו"ר הזקן הוא רופא עינים, שבבגד שאנחנו רואים כלבן הוא רואה ציורים דקים. כשיש הרבה גוונים ומשהו מסתובב מהר רואים אותו לבן, תופעה ידועה בטבע, במדע. קח מעגל עם כל הצורות והצבעים ותסובב מהר אז תראה לבן. אדמו"ר הזקן הוא אחד שיכול להביא אותך למצב כאילו אתה מסתובב יחד עם הגלגל הזה, וממילא אתה נח איתו, ממילא אתה רואה את כל הצורות שלו.

מה אין סוף הצורות שיש שם? כל מה שעתיד להברא בעולם הזה. על עולם המלבוש כתוב שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, ההשערה שלפני הצמצום הראשון. הסדין השלישי, שטהור מכלום, באמת הוא סדין של צורות, אבל לנו אחרי הצמצום הוא לבן טהור. כעת אפשר להבין יותר את הפגם שאני פוגם בנקודה השחורה, לא רק שאני פוגם את הלובן שמבחינתי, אלא שאני פוגם גם שם באיזו צורה, תכנון של ה' למען השלמת כוונת הבריאה, כמו שכתוב שבהשגחת ה' כל פרט נוגע לכל הפרטים. כך גם מסביר "בא בימים", שכל יום-לבוש שייך להכל, ואם חסרת יום כאילו לא עשית כלום. הכתם השחור שלי פוגם באיזה צורה, ופוגע בכל כוונת הבריאה, זו עוד יותר בושה. צורות שוה בשת, שבת.

"ולא נבוש לעולם ועד"

וזהו ויחד לבבנו כו' ולא נבוש לעולם ועד {שאומרים בברכת אהבת עולם, לפני קריאת שמע. גם בשמו"ע, "ולא נבוש כי בשם קדשך בטחנו". פעמיים בתפלה מבקשים "ולא נבוש", אף שאין פסוק כזה בתנ"ך – לפני קריאת שמע ובברכת "על הצדיקים", בה הנקוד הוא שורוק, ברכה של יסוד בעליה, למי שמכיר את כוונות שמו"ע. סיום עליה של הצדיק-היסוד הוא "ולא נבוש". כאן מביא מברכת "אהבת עולם" שלפני קריאת שמע.} [בכל רמה יש בושה, אפילו במדרגות הכי גבוהות. אדרבא, במדרגות הגבוהות יש יותר בושה {כמו "כתר עליון דאף על גב איהו אור צח אור מצוחצח אוכם איהו קדם עילת כל העילות".}. לכן צריך לבקש "ולא נבוש לעולם ועד", על כל הרמות שיש בהן בושה {איפה שלא תהיה, כמה שתעלה מחיל אל חיל, איפה שיש יותר חיל יש יותר בושה. כמו שהסברנו בשיעור, גם איזה 'מלכוד 22', אתה רוצה לא להתבייש אך ככל שאתה מתקדם ועולה אתה מתבייש יותר. זה הווארט של "כל ימיו בתשובה".

כמה שוה נבוש? לא בתנ"ך, אבל בתפלה בשני מקומות חשובים. שוה משיח. אף על פי שמבקשים "ולא נבוש", כנראה יש משהו מאד משיחי במלה "נבוש".} {משיח בא להחזיר אותנו בתשובה תמידית. היה רמז שלא אמרנו, "כל ימיו בתשובה" שוה 831, הביטוי הכי עמוק שיש על עצמותו יתברך בחסידות – יש לנו פרק גדול עליו, בספר אשא עיני – "[כל יכול, נושא הפכים], נמנע הנמנעות". מי שיודע שלא יכול להיות צדיק, אומרים שהעצה שלו להיות "כל ימיו בתשובה". אבל, כמו ששאלנו, יש אותה בעיה. אלא מה? התירוץ שלנו היה ש"כל ימיו בתשובה" לאו דווקא במודע, זה רקע. הרקע הזה הוא מה שיהודי פשוט, כמו שהבעש"ט אמר שיהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות, גם לו יש את הבחינה של נמנע הנמנעות, והביטוי שלו אצל היהודי הוא "כל ימיו בתשובה".}.

(שאלה: למה לבקש שלא תהיה בושה?) אם מיוחדים עם ה' אין בושה. לכן מבקשים "ויחד לבבנו", שנהיה מיוחדים עם ה' בכל המדרגות, ועל ידי זה "ולא נבוש לעולם ועד" {לא נרגיש את הבושה, אבל בכל מדרגה יש יותר בושה.}.], כי לעולם ועד יש בחי' בושה זו עד רום המעלות בלי יחוד הלב בו ית',

הבושה על העבודה הקודמת (עבודת ה' של הרס"ג)

פי' ע"ד מ"ש במ"א מענין השתלשלות העולמות עד אין קץ כמו שנאמר הכל ירוממוך סלה, וכל מה שהאדם עולה בהשגתו ותבונתו למעלה מעלה בגדולת א"ס ב"ה תקטן בעיניו יראתו ודבקותו הראשונה {לכן כמה שעולה יותר גבוה הוא יותר מתבייש.}, והיא כאין ממש וכאילו לא היתה לו שום יראה כלל [כמה שעולים יותר גם מרגישים יותר שכל העבודה שלי לא שוה מאומה לגבי ה' {לגבי מה שמגיע לה', שהוא אין סוף.} – אני מרגיש שכל העבודה הקודמת היא גארנישט – וממילא מתביישים בה הרבה יותר {כמה שיותר גבוה – עוד יותר.}. לכן אמרו חז"ל שצריך להיות "כל ימיו בתשובה", כל הזמן עולים יותר ויותר בתחושה של הבושה. ככל שאני עושה יותר תשובה אני מרגיש עוד יותר כמה שאני מלא בפגמים ועוד יותר אני מרגיש שצריך לעשות תשובה {הביטוי הוא תשובה על תשובתו, לעשות תשובה איך עשיתי  תשובה. עשיתי תשובה וזה היה שקר.}. התשובה לא עוזרת...].

וכמשל הרואה את המלך פתאום שמתבושש מדבורו שדבר בלא ראות {הוא אמר משהו, אפילו שאמר תהלים, התפלל, אמר תורה, אבל לא ראה את המלך. פתאום כשרואה את המלך מתבייש, אפילו אם אמר את הדבר הכי קדוש, איך דברתי ככה בלא ראות. זו תחושת בושה תמידית.} [למרות שלפני שהוא ראה את המלך הוא לא חשב שהדבורים האלו לא טובים {לא אמר שטויות.} – כל מה שהוא דבר היה טוב, דבר דברי תורה, התפלל ואמר תהלים – ובכל זאת כשהוא רואה את המלך הוא מתבייש לגמרי מכל מה שהוא אמר. הוא מרגיש שלגבי המלך אלו שטויות לגמרי {("תורת עולם הזה הבל היא בפני תורת משיח"). כן, וזו התורה הראשונה של המשיח, שהוא יגלה שכל מה שהיה קודם הוא הבל.}.

יש סיפור מפורסם שהרס"ג פעם התארח אצל יהודי אחד שלא ידע שהוא הרס"ג. אותו יהודי עשה הכנסת אורחים מאוד יפה ודאג לכל מה שהיה צריך. לאחר שהרס"ג פנה ללכת פתאום אמרו לאותו יהודי 'אתה יודע מי היה אצלך? זה היה הרס"ג!'. כשהיהודי שמע זאת הוא רץ אחרי הרס"ג, נפל לרגליו, התחנן שיסלח לו שלא כיבד אותו כראוי. הרס"ג התפלא – 'ארחת אותי מאוד יפה!'. אמר לו אותו יהודי שאם היה יודע שהוא הרס"ג – הוא היה עושה הרבה יותר {הרס"ג אמר שלמד ממנו איך צריך כל פעם לעשות תשובה מחדש, והבעל שם טוב אמר שבענין זה הוא גלגול של הרס"ג, איך צריך כל יום לעשות תשובה מתוך כך שאתמול לא הכרתי מי אתה, ואם הייתי מכיר העבודה שלי היתה משהו אחר לגמרי. כך צריך להרגיש כל יום, וזהו "כל ימיו בתשובה".}. גם אנחנו לא מכירים את ה', ההרגשה צריכה להיות שאמנם עשינו מה שצריך אבל אם היינו מכירים את ה' כמו שאנחנו מכירים עכשיו היינו עושים הרבה יותר, לכן מתביישים על כל מה שעשינו עד עכשיו למרות שהיו אלו דברים טובים.].

[אפשר לומר שכמה שיותר צדיקים יש הסתכלות יותר רחבה, כך רואים כמה המפה הלבנה {הסדין הלבן.} גדולה לעומת הנקודה השחורה, וזה גורם יותר בושה?] כן, אבל גם המפה נהיית יותר לבנה {נכון, אבל לא רק שהסדין מתרחב, העיקר שנעשה יותר לבן, אתה מרגיש יותר את הלובן העליון, וממילא הנקודה השחורה פוגמת יותר ויותר. זו הבושה הקיומית, לא הבושה העובדתית.}.

עד כאן הפרק השני של דער פרומער וארא, ועלינו בע"ה להשלים את שני הפרקים הבאים. שבת היא בחינת יה, וזה עדיין מה שעמלק מפריד בין ה-יה ל-וה, ותשובה היא להשיב וה ל-יה.