סמינר תנועה שיעור חמישי

י"ח סיון תשס"ו - כפר חב"ד

הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[1]

לוח 1:

שבע כפולות: ב ג ד כ פ ר ת דגש ורפה – תהו ותיקון רפה, דגש קל, דגש חזק כבריתו של עולם: חשך – אור ויהי ערבויהי בקר נקבהזכר סבילפעיל פנימיחיצוני מלמטה למעלה מלמעלה למטה

לוח 2:

חזק-רפה מעט-רב טובה-רעה במחנים-במבצרים שמנה -רזה עץ-אין ----------------------- 2380 = 14 פעמים 170 ארץ ישראל = 832 = 32 פעמים 26

לוח 3:

משמאל למעלה נחתך: (יחס)

לוח 4:

בנוגע למרדיאנים – צנורות החיות – יש הקבלה בסיסית שלא הסברנו בפעם הקודמת. בספר יצירה מחולקות האותיות ל-ג אמות אמש, ז כפולות בגדכפרת (היום מתייחסים רק לשש כפולות, אך באמת יש ז – אך רק מעט פעמים ר מודגשת בתנ"ך) – מכיון שיש ז כפולות, כל אחת עם ובלי דגש, אז יש בעצם יד צורות היגוי (אף שהיום לא כל כך מבחינים בדיבור בהבדל בין שתי הצורות). עצם מושג הדגש והרפוי – החזק והחלק, שמקורו בפרשתנו "שלח" – שייך ביותר לענין השרירים, החזקים והרפויים (אף שענין זה לא שייך לרפואה הסינית המקורית – ממנו יד המרדיאנים – אלא לקינזיולוגיה היותר מודרנית). כל עולם הרגשות (החזקים והרפים) שייך ל-ז כפולות – ז מדות – והמרדיאנים שייכים לרגשות (כפי שהוסבר שאין אצלם מוחין-אמות, וגם לא ז פשוטות).

הספר הראשון של הקבלה ושל הדקדוק הוא ספר יצירה – דקדוק וקבלה הולכים ביחד. מי שיודע דקדוק, יודע שיש שתי צורות של דגש – דגש קל ודגש חזק. דגש קל זה ב-בגדכפרת בראש מילה או הברה – אי אפשר להתחיל משהו ברפיון, חייבים נקודת לקיחת יוזמה בתחילת ענין, כתורת הבעש"ט על פרה אדומה. לדגש חזק יש כל מיני סיבות, אך הכלל סביבו סיבות אלו הוא שזה בא במקום להכפיל את האות – זה דגש המכפיל את עוצמת האות. דגש קל לשמור מפני עמלק, התוקף את האדם ברפידים – במקום בו רפו ידיהם מדברי תורה. דגש קל נועד להציל מרפיון ידים (רפיון שרירים), בו האדם נמצא בטומאת מת ופגיע לקליפת עמלק. לפעמים צריך יותר תוקף מדגש קל, שצריך תוקף כפול ומכופל, ואז בא דגש חזק. אם לא במקום – יכול להיות שלילי. שלושת המצבים של רפה, דגש קל, דגש חזק – שלושת מצבי הטונוס של השריר. לפעמים, בזמן מאמץ או אתגר או טראומה חזקה – זמן בו האדם צריך להלחם בסכנת חים או לברוח מהר – אז זקוקים להמון תוקף בשרירים, כדגש חזק, אך בזמן רגיל מתח גבוה מדי זה מקור למחלות (כי סותם את זרם החיות – "אם יסתם אחד מהם [מתח גבוה מדי] או יפתח אחד מהם [רפיון יתר] אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת"). זה שלשון הקדש בנויה על שלשת המצבים הללו – מודל יפהפה להקבלה (הרבה רמזים בענין – ואכמ"ל היום, דורש השלמות).

בספר מנוקד אין בדרך כלל הבחנה בין דגש קל לחזק, אך יש ספרים שרוצים לציין זאת – מסמנים זאת על ידי קו (כמו פתח) מעל האות. יש שדורשים בקבלה את ערך סימני הניקוד – נקודה עולה 10 וקו עולה 6. שלושת המצבים יחד – דגש קל, דגש חזק וה'פתח' שמעליו – עולים 26, שם הוי' ב"ה.

לענין תיקון מדות חז"ל אומרים "לעולם יהיה אדם רך כקנה ולא קשה כארז". אדם יכול להיות קשה כעץ ארז, איתן ונוקשה – שאיש לא יכול לכופף את ידיו (כמו שנתבאר על שריר במתח גבוה מדי) – ישבר כאשר תבוא רוח חזקה. לעומת זאת, מי שיודע להתכופף – "רך כקנה" (שאת שרשו אי אפשר להזיז ולעקור ממקומו, אך את התפשטותו כלפי מעלה אפשר לכופף בגמישות) – הוא יכול להסתגל לכל תנאי (אנו עם סגולה, המסתגל לכל, ולכן רק אנו מסוגלים לחיות בתנאי גלות – תנאים בהם כל עם אחר מתבטל – זאת גם מתוך האמונה שארצנו עתידה להתפשט בכל הארצות, אך גם היום אנו מסוגלים להסתגל לכל מצב). "אדם רך כקנה" ר"ת ארך (וכן נוטריקון "אדם רך") – זו מדת ארך אפים, יכולת לסבול ולהתגמש ולהאריך אף. אם גם השרשים ניזוזים זה מצב רפוי מדי – זה כבר סמרטוט סביל ונטול יוזמה – אולי המצב הכי גרוע. כתוב בקבלה ש"קשה כארז" זה תיאור המדות של עולם התהו – רגש כל כך קשוח, שבשל קשיחותו הוא בסכנת שבירה, כפי שאכן קרה לספירות העליונות בעולם התהו. אחריו בא עולם התיקון, שהוא "רך כקנה" וסופו להתקיים. לכן כתוב בקבלה ששני המצבים הללו ככלל הם תהו ותיקון, אך לא צריך 'לזרוק' את מצב התהו לגמרי – בלי דגש קל אי אפשר לקום ולפעול – אלא שצריך ללמוד לנצל, בלשון הרבי, אורות מרובים דתהו אבל בכלים דתיקון.

אם יש שני מוטיבים – שני כחות – צריך לומר שאחד יותר זכרי ואחד יותר נקבי. מי כאן הזכר ומי הנקבה? הפשט אומר שהחזק זה הזכר (המין החזק) והרפה זה הנקבה (המין החלש). דברנו באחד השיעורים הקודמים שבתוך הגוף יש סיבים לבנים ואדומים – שמקורם באב ובאם – כאשר הלבן יותר זריז ותקיף, אך קצר חיים, ואילו הפן הנקבי יותר איטי אך יותר יסודי ויותר מחזיק מעמד. עוד דוגמה מאד חשובה לזה בגוף – הכרומוזומים בתא הזכרי (X/Y), בהם ה-Y יותר זריז אך חי פחות זמן, בעוד ה-X יותר איטי, אך מתקיים יותר זמן ברחם. יש עוד דוגמאות שזכרי יותר תקיף וזריז אך קצר חיים והנקבי יותר איטי וחלש, אך שורד [באבולוציה כשמדברים על "ברירה טבעית" נוטים לחשוב שהחזקים שורדים – אך יש הרבה דוגמאות הפוכות; אם כבר רוצים לנמק או להצדיק את האבולוציה – יתכן שמבחינת גנים היותר חזק יותר ראוי להשרד, אך כאשר נוגע לאסונות טבע וכו' (שיש היום הרבה מדענים המתנגדים לאבולוציה של דארווין הרוצים לטעון שעיקר השינויים בגלל אסונות וכו', ולא בגלל גנים, ואכמ"ל) הסיכוי היותר גדול להתקיים הוא לחלשים. לעם ישראל את שתי הבחינות – עם ישראל גם חלש ("מסרת גיבורים ביד חלשים") ומועט ("כי אתם המעט מכל העמים")].

אמנם, הפשט הזה – שהחזק זה הזכר והחלש זה הנקבה – לא כל כך מסתדר עם הרפואה הסינית, ובכך צריך קצת להאריך. כל הפילוסופיה הסינית מבוססת על שניות (כמו שהנצרות זה שילוש) – אז ודאי שזה לא כאמונת היחוד. לשיטתם כל המציאות בנויה על יין ויאנג – על עימותים, כאשר לעולם העימות לא מוכרע ולא מגיעים לאחדות גמורה (מתאים עם המדע המודרני שהכל "תהו יציב", אך לא מגיע אף פעם לרגיעה ואחדות). לפי כל זה ברור האיסור שזה יתקרב לפתח אמונתו של האדם – "תורה בגוים אל תאמין". בדרך אפשר, כל שיטות המזרח זה שניות וכל המערב זה שילוש (ויש בכך גם התקדמות וגם נסיגה), אך אנו עמ"י "גוי אחד בארץ" – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". בכל אופן, המספרים שנים ושלוש גם מספרים חשובים בתורה – חז"ל אומרים "בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי וכו'", וכן "זכר ונקבה בראם" בכל מציאות בה מסתכלים בעולם (אחד הפירושים הפשוטים בקבלה שהבריאה מתחילה ב-ב רבתי ד"בראשית", ללמד שה' ברא כל העולם זוגות זוגות, כפי שבאו אל תיבת נח). הבעיה שאצל הסינים אין מעבר לכך – אצלנו פותח ב-ב, אך יש גם א של "אנכי הוי' אלהיך". צריך להעמיק בכך – "חכמה בגוים תאמין". [לעניננו, בתור מליצה, "אין בטובה למעלה מענג, ואין ברעה למטה מנגע" – ין (עקרון נקבי) ינג (עקרון זכרי) = ענג (כשהנקבה לפני הזכר) = נגע (כשהזכר לפני הנקבה)].

הסינים מקדימים את העקרון הנקבי לעקרון הזכרי בכל מערכת. זה מתאים למאמר חז"ל "כברייתו של עולם – ברישא חשוכא והדר נהורא". לכן, ברוב הלכות התורה היום הולך אחר הלילה. היין קודם ליאנג – כך תמיד אצל הסינים, וכך גם במערכות הגוף (שהפנימי הוא יין והחיצוני הוא יאנג). הדימוי הפשוט שהמערכת הפנימית יותר מוסתרת מאור יום – כמה שדבר יותר מופנם הוא יותר חשוך, וכמה שיותר מוחצן הוא יותר מאיר. זה שכל טבעי, אך כשלומדים קבלה רואים שבעולם התיקון זה ממש הפוך – האור הכי חזק זה אור הקו, שבפנימיות העולמות, וככל שמתרחקים ממנו ומחצינים נעשה חושך. מכך נלמד שכל התאוריה הסינית איננה יושר אלא עיגולים – שכמה שיותר בחוץ יותר מואר. התיקון זה "טבע שני" של בריאת העולמות, אך הסינים כמו "טבע ראשון" של הבריאה, בו באמת המופנם הוא חשוך והמוחצן הוא מואר. ביטוי תורני של החכמה הסינית ("חכמה בגוים תאמין") – "איש דרכו לכבוש" ואשה אין דרכה להיות יצאנית. זה מקור של תכונות, גם טובות לפי תורה, שבאות מ"טבע ראשון" ולא מ"טבע שני".

אצלנו תמיד מבואר שחומר גלם זה חכמה (זכר) וצורה זה בינה (נקבה). אצל הסינים "עלמא דאתכסייא" זה משהו גולמי (יין – היסוד המופנם והנסתר במציאות) ו"עלמא דאתגלייא" זה צורה (יאנג – היסוד הגלוי במציאות). הקבלה מספיק רחבה כדי להכיל הכל. רמז השייך לכך שבשם הוי' למפרע – כאשר מוסיפים א-כתר ל"הנסתרת" ול"והנגלת" – זה "היא" למעלה ו"הוא" למטה. מתאים שהממד הנסתר (הנסתרת) הוא הנקבי והראשון והממד הגלוי (הנגלת) הוא הזכרי והשני. יש הרבה משחק שאפשר לשחק ולמצוא הקבלות יפות. ועוד, באחד הדרושים החשובים והעמוקים בלקו"ת – דרוש על "ואפו עשר נשים לחכמם בתנור אחד" – מבואר שהפנימיות (היינו המוחין) של כל הספירות זה דווקא בחינת "נשים".

לפי כל הנ"ל ההקבלות שמופיעות על הלוח (לוח 1 של היום הזה). לשים לב שכאן תוקן – שלא כפי שהוטעיתי שבוע שעבר, וכפי שאכן מתאים לפי קבלה – שהכח הנקבי תמיד עולה מלמטה למעלה והכח הזכרי תמיד יורד ממעלה למטה. כדי לסדר זאת צריך לדעת שאצל הסינים תמיד הידים למעלה – אם לא יודעים זאת אפשר לחשוב שביד יש עלית אנרגיה מהאצבע לראש, כפי היתה הטעות שבוע שעבר. גם זה מתאים עם הסוד – האריז"ל אומר (בכוונות ברכת כהנים ועוד) שהבדל בין הידים לרגלים, שבידים החלק העליון זה כף היד וברגלים כף הרגל היא החלק התחתון. גם מופיע בחסידות, על הפסוק "שאו מרום עיניכם", שצריך לצייר את קומת האדם עם הידים למעלה – ואז הידים למעלה מהראש – וזה הרמז הגשמי לכך שיש שלוש רמות מעל הראש בסוד ג רישי רישין (ג רישין שבכתר). הידים המורמות הן רמז לכך שיש משהו מעל הראש, ולא רק מדרגה אחת אלא ג בחינות – אמונה, תענוג, רצון. לכן צריך "שאו מרום עיניכם" – להרים ידים למעלה, אל מעל ראשית הגילוי לתודעת האדם (ממנה מתחיל שם הוי' ב"ה) – ואז ניתן להמשיך למציאות שם הוי', "וברכו את הוי'".

ועוד נקודה בהקבלות אלו: ככלל רגילים לחשוב שמלמעלה למטה זה "אור ישר" ומלמטה למעלה זה "אור חוזר" – כשהסדר הפשוט שאור ישר לפני אור חוזר (ככלל הרגיל שזכר קודם לנקבה – כפשט ברייתו של עולם, שהאדם נברא לפני הנקבה), אך כאן יוצא שאור חוזר לפני אור ישר (כי שרש אור חוזר לפני אור ישר).

בהשגחה פרטית יש רמז לכל ענין הדגש והרפוי בפרשת השבוע – פרשת "שלח". ה' מאפשר למשה לשלוח מרגלים לתור הארץ, במטרה הטובה להגביר את החשק של בני ישראל לכבוש את הארץ. בפועל יצא הפוך, שהמרגלים הוציאו דיבת הארץ ובמקום לעודד ולשמח עם ישראל הפחידוהו וגרמו לו לבכות (בכיה בליל תשעה באב, שלכן נקבעה בכיה לדורות). לפי הקבלה כל מה שקוראים בתורה קשור לזמן הקריאה – לחדש וכו' – ו"שלח" קוראים בחדש סיון, שהוא חוש ההילוך, ולכן קוראים בתורה על המרגלים המצווים ללכת שתי וערב בכל ארץ ישראל לבדוק את מצבה. מרגלים לשון רגליים – להן שייך חוש ההילוך. מרגלים גם מלשון הולכי רכיל. רגל שמאל מנהיגה הילוך ורגל ימין מנהגיה את חוש הראיה – תכלית ההילוך לרכל מה שראו (לכן חייבים לקחת מצלמה לטיול...). יצאו בסיון (חוש ההילוך, כאשר פותחים "שמאל-ימין"), הלכו בעיקר בתמוז (חוש הראיה) וחזרו ורכלו באב (חוש השמיעה – אז העם קבל את הלשון הרע ובכה וכו'). מה שמשה מבקש מהם לבדוק – שש זוגות שכולן ביטוי ליחס בין רפוי למודגש. בפשטות בכל זוג אחד טוב ואחד רע, אך זה מתחלף – מה שרע לכנעני טוב לנו וכו'. לכן הכל טוב, אם במקומו – לפעמים יש יותר סיכוי לחלש ולרך לשרוד כנ"ל.

רוצים לרמוז שמה שקורה בפרשת שלח שמשה שולח את המרגלים לעשות בדיקת שרירים לארץ ישראל. מי שהיה מבין בדיוק את ההוראות של משה רבינו, היה יכול להבין מתוך הפרשה איך בודקים שרירים. שני הזוגות הראשונים זה בדיקת העם היושב בארץ – חזק/רפה (הופעה די נדירה של המלה רפה בתורה) מעט/רב. בדיקה ראשונה היא הבדיקה הקלאסית אם זה שריר חזק או רפה. רש"י אומר שנתן סימן, אשר בפשט מופיע כאחת הבדיקות הבאות – "הבמחנים אם במבצרים"  - שאם יושבים פרזות סימן שסומכים על חוזקם, ואם יושבים במבצרים סימן שחלשים ולכן זקוקים לחומה. בעצם אומר שאם הם גבריים לא זקוקים לחומה (אשה היא חומה) ואם הם נשיים מסתגרים מאחורי חומות. לא תמיד זה עדיף על זה – לכל אחד מקומו. אחר כך בדיקה לארץ – טובה/רעה (לכל דבר יש מקום, אפילו ל"רעה"). אחר כך בדיקה לערים – מחנים/מבצרים. ושוב בדיקות ארץ – שמנה/רזה, יש בה עץ/אין (ועל כך מפרש רש"י אם יש אדם כשר וצדיק – "עץ שתול על פלגי מים" – שיגן על יושבי הארץ; רצה לברר אם איוב עוד חי, ואז טוב להם ורע לנו, אך התברר שלא – "סר צלם מעליהם"). יש איזה סוד הוי' בבדיקות של עם-ארץ-ערים-ארץ (מענינת הכפלת הארץ), אך בכללות יש כאן שש סוגי בדיקות (שלכל אחת שני צדדים – שריר המטופל ושריר המטפל). אם היינו מבינים זאת כדבעי היו לנו את כל בדיקות השרירים הראויות. בהחלט אפשר להקביל 12 הבחינות שבששת הזוגות כנגד 12 המרדיאנים החיצוניים, כאשר ביחס לשני המרדיאנים הכללים זה "וראיתם את הארץ מה היא" (ולפי זה יש כלל של ארץ לפני עם-ארץ-ערים-ארץ). אפשר לחפש בשאלות את כל המרדיאנים של ארץ ישראל – שכולה כגוף אחד של אדם.

השמטנו מכל ביטוי את ה השאלה (חזק רפה = 400, שלמות של 20 בריבוע). אז כל המילים יחד עולות י"פ רחל (שהיא היפוך ספרות של ארץ ישראל העולה כבוד פעמים הוי') – כמנין 14 (מרדיאנים) פעמים 170 (מספר שקשור לשרירים, כדלקמן). עוד ענין מתמטי (שאין על הלוח) בכך: טבע בכלל (אמרנו שאצל הסינים הכל "טבע ראשון") זה השתלשלות – התפתחות/אבולוציה מהקל-הפשוט למורכב – המתבטאת במתמטיקה ב'משולש'. חיבור משולשים דו-ממדיים יוצר משולש תלת-ממדי (טטרא-הדרון) – אפשר להגיע לאין סוף ממדים במשולש. משולש בארבעה ממדים (שלושת ממדי המקום וממד הזמן; היום קוראים לזה משולש הקסם של פסקל, בלי להבין את המשמעות של זה) של 14 – השתלשלותו הטבעית בארבעה ממדים – הוא 2380 (של 13 זה י"פ יעקב ושל 14 זה י"פ רחל).

עד כאן לוחות 1-2. כעת נעבור ללוחות 3-4:

בקשו שנסביר יותר את המדות השייכות לכל מרדיאן על פי התורה – לכן בלוח 3 שוב ההקבלה של המרדיאנים למדות שנתבארה בפעם שעברה (יותר מעודכן, אחרי שברור היחס של יין-יאנג). פעם שעברה לא כתבנו מהן הרגשות, כי מובן מאליו לעוסקים בקבלה.

בכל אחד משלושת המסמכים שקבלתי לפני הסמינר – שיטת צבעים אחרת של המרדיאנים – לכן בתחילה לא ידעתי מה לעשות עם זה. אחר כך ראיתי שהמחודש יותר (הקורא לכך פיזיולוגיה ישומית – השם הכי מוצלח והכי 'פרוה' מכל השמות לכך) – שהרופאים הסיניים אמרו לי שאין לו שום יסוד בשיטה הסינית – אף שאיני חושד שיש לו ידע קבלי (וצריך לשאול אותו אישית איך הגיע לצבעים הללו), הסידור שלו הוא המפתח היחיד שראיתי שאפשר לפיו להתחיל לתת הקבלה לפי הקבלה (רק אצלו שחור-לבן זה במרכז – כפי שמתאים לפי הגיון בסיסי, וכ"ש לפי קבלה; בכלל שחור-לבן זה איזה ראש סיני שמקדים יין ליאנג – היין זה המרדיאן המרכזי הקשור למח והיאנג זה המרדיאן המרכזי הקשור לשדרה, הטפלה וחיצונית למח).

קודם כל אמינות: ראשית שיטת הצבעים מוטלת בספק, כי לא ברור איך הגיע לכך כנ"ל. שנית – כל ההקבלות שלנו צריכות אימות על ידי ניסויים אובייקטיביים של מטפלים (זה התפקיד שלכם), ולכן בנתיים הן רק בגדר גירוי למחקר. כעת הן נאמרות כמה שראוי וצריך לצאת בניסויים.

נבאר יותר ענין הרגשות: אמרנו שלפי החשיבה הסינית הנקבי-הפנימי הוא המהות והזכרי-החיצוני הוא המציאות – הפוך מהכלל הרגיל בקבלה. אמנם, ידוע שבכל ספירה יש פנימיות וחיצוניות, שזה מהות המדה וביטויה במציאות. השיטה הכי פשוטה להבין שהמרדיאן הנקבי זה פנימיות המדה והמרדיאן הזכרי זה חיצוניות המדה. לפי זה אהבה צריכה להיות קשורה לראות וחסד למעי הגס. על פי הסימן מלך צריך להיות מח שליט על הלב ולב שליט על הכבד – אז אדם בריא בגשמיות ובחיצוניות. כאן כל האיברים הפנימיים מזוהים כנקבות. ולדוגמה, במח-לב-כבד: המח הוא הנקבה הראשונה (cv) – הצבע השחור (אותו בא להלביש הצבע הלבן ולעצבו, כאור הבא אחר החושך). בן זוגו הלבן – חוט השדרה (בזהר כתוב שחומר המח הוא לבן, אך הנסתר של המח – "ישת חשך סתרו"). הלב הוא הנקבה של הגבורה. הכבד הוא הנקבה של היסוד. בדרך כלל בקבלה מל"ך זה אדם-חוה-נחש – בחטא עה"ד הסדר התהפך, כאשר הנחש פיתה את חוה (הכבד השתלט על הלב) וחוה פיתתה את אדם (הלב שולט על המח) – סדר של "כלם", לשון כליה, כאשר בגלל החטא ירד היפך-החיים לעולם. כאן צריך לומר שהמח הוא אשה יותר פנימית מהאשה של הלב וכל שכן מהאשה של הכבד – צריך לעיין אם לפי הסינים העליון יותר הוא פנימי יותר. בתוך מערכת הנשים צריך להיות "תתאה [במובן של עמוק יותר] גבר" – שה"אשה משכלת" תשלוט על האשה הרגשית (המתפעלת מכל דבר) והאשה הרגשית תשלוט על האשה התאוותנית (האוהבת לאכול וכו'). אם השריר של המעי הגס חלש – האהבה חלשה – צריך לחזק דרך בן זוגו, דרך מדת החסד. כנראה רגש האהבה הפנימי נחלש בגלל חסרון של הביטוי המציאותי – חסרון בצדקה והכנסת אורחים וכו'. בעיה במעי הדק – חסרון בגבורה (צריך לבדוק אם עושה אתכפיא – אם יש לו כח נפשי למעט בתאוות, אפילו מתוך יראת העונש). טחול זה רחמים (צריך להסביר איך קשור ל"טחול צוחק" ומרה שחורה שבטחול – אולי נדגים מעט בהמשך) וקיבה זה תפארת (מיזוג כמה גוונים יחד).

בכל ענין (גם במושג הפנימי לבדו) יש שני גוונים, ולדוגמה: רחמים זה אמפטיה, אך יש לרחם על מישהו בגלל שאני רואה שהוא סובל ואיני מסוגל לראות זאת – אני נעשה חולה מזה – ויש רחמים שעיקרם רצון להקל על הזולת (ופחות תחושת סבל אישי שלי). אם הרחמים תגובה לסבל האישי שלי בראותי אחר סובל – זה פן נקבי. אם זה אלטרואיסטי נטו – רצון להקל על האנושות, להציל מסכנים מאסון טבע וכו' (בלי להרגיש שעברתי זאת על בשרי) – זה הפן הזכרי-הביצועי של זה. וכך בדעת – שענינה התקשרות – יש התקשרות לזולת בבחינת "יחס" (יצירת יחסים טובים), שזה חיצוני יחסית, ומי שיש לו בעיה ב"לבן" הייתי בודק אצלו יחסי אנוש, ואילו הפנימיות זה התקשרות שמגיעה ל"יחוד" ממש (ולא מסתפקת ביחס אמיתי). חסר בכל התפיסה אחד אמיתי, אך מה שהכי מתקרב לזה – הנקבה של הדעת, ה"שחור", שזה כח של יחוד. כאשר מדברים על שלום בית מסבירים הרבה על היחס בין מערכת יחסים מתוקנת ליחוד אמיתי – ש"יחס" חיצוני ביחס ל"יחוד" (ועוד יותר ביחד ל"אחד" ממש).וכך זה בכל המערכות.

הכליות זה בטחון – "בטחות חכמה", כמבואר אצלנו תמיד – ושלפוחית השתן זה נצח (לקיחת יוזמה בפועל). תמימות זה pc (השק שעוטף את הלב ועורקיו, "טרפשא דלבא" – הקינזיולוגיים מקשרים זאת למין, כי ברפואה הסינית שריר זה קשור להורמונים של הרביה, אך אין שום קשר פיזי של השריר הזה למין) ו"שלושת המחממים" זה הוד (מתאים לשלושת פירושי ההוד – הודיה על טובה, הודאה על האמת, וידוי – צריך להודות על כל אחד מתוך חימום). כבד-אמת, כיס המרה – שם תאות המין לפי חז"ל – יסוד.

בשביל להבין את המשמעות של כל הרגשות, בפנימיות וחיצוניות – יש חסידות...

למדנו כל משהו – עכשיו רק צריך לבדוק אם זה באמת נכון...

בתרשים נוסף בספרים מוסבר שלכל צינור-מרדיאן יש שעות בהן הוא הכי פעיל (מדובר רק ב-12 המרדיאנים החיצוניים). מי שקם לפנות בוקר (מ-3 עד 5) קם במערכת הפנימית של החסד – "בקר דאברהם" – זמן הכי טוב לטיול בוקר בו נושמים אויר (מערכת הריאות). אם עושים מעגל של הזמן – שאין בו שום קשר להקבלת הצבעים-הספירות, כמובן – יוצא שסדר היום הוא (במערכות כפולות) חסד-תפארת-גבורה-נצח-הוד-יסוד (אהבה-רחמים-יראה-בטחון-תמימות-אמת). כל פעם הזכרים סמוכים והנקבות סמוכות, ולפי זה מעגל שעות היום (מ-3 בבקר) נקבה-זכר דחסד, זכר-נקבה דתפארת, נקבה-זכר דגבורה, זכר-נקבה דנצח, נקבה-זכר דהוד, זכר-נקבה דיסוד (מתחיל ומסיים בנקבה). חלוקה לחג"ת-נה"י, וצריך להסביר השינוי בחג"ת. מי שמכיר, הסדר כאן בדיוק הפוך – וממילא משלים – לסוד הצירוף. יש כאן מעגל זרימת אנרגיה של חסד-תפארת-גבורה ומעגל זרימת אנרגיה של נצח-הוד-יסוד – הראשון 'ספין' של יד שמאל (בכיוון השעון) והשני 'ספין' של יד ימין (נגד כיוון השעון). בחכמת הצירוף הפוך: 'ספין' חג"ת הוא של יד ימין – "ימינו טפחה שמים" – ו'ספין' נה"י הוא של יד שמאל – "ידי [יד שמאל] יסדה ארץ". לפי החכמה הסינית בסדר היום סיבוב החג"ת של יד שמאל ואחריו סיבוב השמאל של יד ימין – מתאים ליין-יאנג בו תמיד היין ימין והיאנג שמאל (נקבה וזכר, אש ומים). יוצא כאן שהיותר עליון זה הנקבה והיותר תחתון זה הזכר – "טבע ראשון" ההפוך מ"טבע שני" המתוקן, ואף על פי כן פלא שמסודר דווקא כך.

בשיעור הבא נסיים לוח 4 בקיצור, ונקדים לגבי תרגילי גוף ונשימה שפיתחנו ואחר כך ידגימו אותם: