כיבוד הורים, שבת וגאולה

לימוד במאמר של רבי הלל מפאריטש זצ"ל

בע"ה

שבת ואתחנן י"א מנחם-אב תשפ"ג – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשבת האחרונה, יום ההילולא של רבי הלל מפאריטש, נלמד מאמר עמוק שלו (בשיעורי הלילה והיום). המאמר, ד"ה "זכור את יום השבת לקדשו", עוסק בעיקר בסוד השבת, אך מרחיב על היחס בין שלש מצוות כלליות חשובות – כיבוד אב ואם (שהוא כאן כעין 'כלל' של כל קיום המצוות בימות החול), שמירת שבת (הכוללת בתוכה גוונים ורבדים שונים) ובנין המקדש (שהוא המימוש המלא של הגאולה). את כל המאמר חורזת הקביעה ש"תלמוד תורה כנגד כולם" ואת כל המדרגות המפורטות במאמר יש למצוא במדרגות שונות של לימוד תורה. ללימוד השיעור המיוחד הזה אולי נדרש קצת יותר מאמץ מהרגיל אך שכרו בצדו והוא מתאים במיוחד לשבתות הנחמה והגאולה הללו (וגם כתחלת ההכנה לקראת זמן-אלול הבעל"ט – כראוי לימים הסמוכים לחמשה עשר באב, בהם יש להוסיף בלימוד התורה). לקוצר היריעה במהדורה הנדפסת לא מופיע המאמר במלואו וכאן נוסף פרק עיקרי נוסף מהמאמר.

שרו "נחמו".

רבי הלל מפאריטש

אנחנו בי"א מנחם-אב, יום ההילולא של רבי הלל מפאריטש. במשך כל הדורות, רבי הלל הוא הדוגמה ב-ה הידיעה של חסיד חב"ד – עובד השי"ת בדרך חב"ד ומפיץ את מעינות החסידות ברבים מתוך התקשרות אמיתית לרבי. אנחנו נלמד מאמר של רבי הלל – 'הנחה' שלו מדברי הצמח-צדק עם ההוספות והביאורים שלו – משבועות תרי"ח. רבי הלל הסתלק בתרכ"ד, כך שזהו מאמר שנאמר שש שנים לפני ההסתלקות שלו. רבי הלל הוא ה'עובד' העיקרי בתולדות חב"ד וכמותו רבי אייזיק מהומיל הוא ה'משכיל' העיקרי בתולדות חב"ד. רבי אייזיק הסתלק בכ"ו אייר תרי"ז, כך שהמאמר נאמר שנה אחרי הסתלקותו.

רבי אייזיק היה הרבה יותר מבוגר מרבי הלל והוא האריך ימים. אדמו"ר הזקן ברך אותו באריכות ימים – הוא אמר לו 'יש לך הרבה מאד מה להספיק בחיים, הלואי שתספיק כל מה שאתה צריך'[ב]. מבחינתו, עיקר מה שהוא עשה הוא הספרים המופלאים שלו. רבי אייזיק שימש את אדמו"ר הזקן במשך 18 שנים בעוד רבי הלל ניסה להגיע לאדמו"ר הזקן אך לא הצליח לראותו אלא רק לשמוע את קולו (או לראות את רגליו, כאשר היה מתחת לשלחן או לספה בחדר אליו נכנס אדמו"ר הזקן, כפי הגרסאות בסיפור)[ג].

מתי נולד אדמו"ר הזקן? בשנת קה"ת. רבי אייזיק נולד בשנת תק"ל, כך שהוא היה צעיר ממנו ב-25 שנה, ורבי הלל נולד בשנת תקנ"ה, צעיר בעוד 25 שנה – הסימן הוא "ויפן כה וכה"[ד]. כאשר אדמו"ר הזקן הסתלק, בגיל 68, רבי הלל היה עדיין צעיר, בן 18. הוא התחתן בגיל צעיר מאד, כך שהוא התעטף בטלית עוד לפני שהיו לו תפילין זמן ממושך, לכן כינו אותו "חול המועד" – הזמן בו לובשים טלית בלי תפילין. הכינוי "חול המועד" מזכיר מה שאמר עליו אדמו"ר הצמח-צדק, הרבה שנים אחר כך, שהוא "חצי רבי חצי חסיד"[ה] –כמו חול-המועד, שהוא 'חצי מועד חצי חול'. אם כן, הנסיון שלו להגיע לאדמו"ר הזקן במסירות נפש היה בגיל צעיר, אולי בסביבות גיל 16. אחר כך, גם כן כאברך צעיר, הוא התקשר לאדמו"ר האמצעי – גם במסירות נפש. הוא גדל בבית של חסידי טשרנוביל והוא פחד מההקפדה של רבי מרדכי מטשרנוביל. אדמו"ר האמצעי אמר לו – 'אם הוא רבי הוא לא מקפיד, ואם הוא מקפיד הוא לא רבי' (וממילא אין לחוש להקפדתו).

בכל אופן, למרות פער הגילאים בינו לבין רבי אייזיק, הם היו מתוועדים כשני חסידים שוים זה לזה. [את הביאור לקונטרס ההתפעלות רבי הלל פותח במשהו ששמע מרבי אייזיק.] נכון, ביסוד חשוב מאד.

"זכור" ו"שמור"

הספרים של רבי הלל על התורה הם פלח הרמון – אין בינתים פלח הרמון על חומש דברים, אבל מכיוון שהשבת קוראים את עשרת הדברות אפשר ללמוד מאמר מפלח הרמון לפרשת יתרו בה מופיעים עשרת הדברות לראשונה. המאמר שנלמד הוא ד"ה "זכור את יום השבת לקדשו"[ו] בפלח הרמון שמות – מאמר הצ"צ משבועות תרי"ח, כנ"ל – אך הוא מתייחס בפירוש (ובעיקר) לשמירת השבת, "שמור את יום השבת לקדשו"[ז], שבפרשת ואתחנן.

אפשר להגיד שהדבור שהכי מחבר בין שתי הקריאות של עשרת הדברות הוא הדיבור של שבת, דווקא בגלל השוני ביניהם, עליו אומרים חז"ל "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו"[ח]. כתוב ש"'זכור' לדכורא ו'שמור' לנוקבא"[ט], ובמאמר שלנו מוסבר שהם יסוד ומלכות[י], כך שב"'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו" יש את היחוד של שבת (ובמאמר שנלמד מוסבר שגם בעליות של שבת היסוד והמלכות עולים יחד).

הסמיכויות של שבת

המאמר פותח:

זכור את יום השבת לקדשו וסמך לו כבד את אביך ואת אמך כו'

הלוח הימני של עשרת הדברות מסיים ב"זכור את יום השבת לקדשו" ו"כבד את אביך ואת אמך". מקובל[יא] שהלוח הימני בעשרת הדברות עוסק ב"בין אדם למקום" והלוח השמאלי ב"בין אדם לחברו". הרבה פעמים מסבירים שכיבוד הורים, שחותם את הלוח הראשון, הוא סוג של מעבר שכולל את שני הרבדים[יב], אבל הדגשת הסמיכות למצות השבת מדגישה בעיקר את ממד ה"בין אדם למקום" שבכבוד הורים – מתאים לפירוש של מצות כיבוד הורים במאמר דנן.

הסמיכות של כיבוד הורים ושבת מופיעה שוב:

וכן בפ' קדושים אמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו סמוכים זה לזה,

חז"ל לומדים מהסמיכות הזו שכיבוד אב ואם לא דוחה שבת – כפי שהוא לא דוחה את שאר המצוות – כי "כולכם חייבים בכבודי"[יג]. יש לשים לב שבפרשת קדושים הפעולה היא שמירת שבת, "תשמרו", כמו ב"שמור את יום השבת לקדשו" וכמו בכל ההופעות של שבת בתורה חוץ מאשר "זכור את יום השבת לקדשו". במאמר כאן אין התייחסות מפורשת להבדל בין כיבוד אב ואם (בעשרת הדברות) למורא אב ואם (בפרשת קדושים), אך בהמשך נתייחס גם להבדל הזה.

והנה אחר כך סמך מצות שבת למצות מורא מקדש כמאמר את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו כו',

בהמשך פרשת קדושים שמירת השבת – "שבתֹתי תשמֹרו" (כמו בפסוק של כיבוד הורים) – נסמכת למורא מקדש בפסוק "את שבתֹתי תשמֹרו ומקדשי תיראו"[יד] (שחוזר שוב בסוף פרשת בהר[טו]).

כיבוד הורים, שבת וגאולה

ולהבין ענין ג' מצות אלו איך שיש להם שייכות זה לזה,

אם כן, המאמר שלפנינו נסוב סביב שלש מצוות הנקשרות זו בזו – כיבוד הורים, שמירת שבת ומורא מקדש. המצוה העיקרית כאן היא השבת – הדיבור בעשרת הדברות עליו נסוב המאמר – המחברת את כיבוד ומורא הורים שנסמכים אליה מחד ואת המקדש שנסמך אליה מאידך. לכן, הנושא העיקרי של המאמר הוא השבת, והוא דן בפרוטרוט במדרגות שבתוכה. לשון הרבים של "את שבתֹתי תשמרו" מוסברת כשתי בחינות שבתוך כל שבת, "שבת תתאה" ו"שבת עילאה", שעליהן נאמר "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין"[טז]. כלומר, המאמר מסביר שלשה ענינים הבאים זה אחר זה – כיבוד הורים, שבת (הכולל שתי בחינות של שבת) וגאולה. המקדש הוא הסמל של הגאולה, ה'ציור' כיצד נראית הגאולה – בשלשת השבועות התאבלנו על הגלות, שהביטוי העיקרי שלה הוא חורבן המקדש, וכעת אנחנו בשבועות הנחמה, שבועות של גאולה, כשהשלמות של הגאולה היא בנין המקדש. בעצם, המקדש הוא ה'חפצא' של הגאולה – לגאולה יש 'גברא', המשיח (שהביטוי שלו בנפש של כל אחד, ב'גברא' שנגאל, הוא סוד האיתן שבנשמה, כמו שקוראים בימים האלה בתניא[יז]), ו'חפצא', בנין בית המקדש (שהוא הסימן לכך שה'גברא', המשיח, הצליח להביא את הגאולה בפועל, הפך מ"בחזקת שהוא משיח" ל"משיח ודאי"[יח]).

ורמז: אב ואם שבת שבת מקדש עולה 1898, הוי' פעמים חכמה – סוד "הוי' בחכמה"[יט]. למרות שנראה שיש כאן הרבה מדרגות, חלקן למטה מחכמה ורובן למעלה מחכמה, יש בחינה בה הכל קשור לחכמה (המקום של גילוי "אחד האמת"[כ]). את הכל חורזת כאן השבת, שבכללותה שייכת למוחין דאבא, חכמה, והיא בסוד "בת עין"[כא] (כידוע בזהר[כב]), כח הראיה שבחכמה[כג].

את כל העניינים הללו קושר המאמר – שנאמר ב"זמן מתן תורתנו" – גם לתורה (ש"מחכמה נפקת"[כד]):

גם להבין ענין מצות תלמוד תורה שבה נכללים כל הג' מצות הנ"ל, כאמרם (רפ"ק דפאה) ותלמוד תורה כנגד כולם כו'.

בהמשך המאמר מוסבר באופן עקבי – בדברי הצמח-צדק ובהוספות של רבי הלל – כיצד כל המצוות והמדרגות המנויות בו מופיעות כאופנים שונים בתלמוד תורה ש"כנגד כולם".

שלשה ראשים ושלשה אבות

את שלשת העניינים שבמאמר – כבוד אב ואם, שבת ומקדש (גאולה) – יש לכוון כנגד שלשת הראשים שבכתר, הכוחות אמונה-תענוג-רצון, מלמטה למעלה:

כיבוד אב ואם שייך לרצון. אב הוא מלשון רצון – כמו בפסוק "אם תאבו ושמעתם"[כה] – ו"אם" בספר יצירה מובנה מקור ("שלש אמות"[כו], וכן בלשון חז"ל[כז] "אם" היינו הרחם, שנקרא בתורה "מקור"[כח]), בגימטריא רצון[כט]. הבסיס של כיבוד אב ואם הוא בטול הרצון של הבן מפני הרצון שלהם, "בטל רצונך מפני רצונו"[ל], כפי שנראה גם בהמשך המאמר.

שבת – בה נאמר "אז תתענג על הוי'"[לא] – שייכת, כמובן, לתענוג. כפי שיתבאר בהמשך, כל העליות של שבת שייכות למדרגות שונות של תענוג, עד לעליה לתענוג הפשוט.

הגאולה שייכת לאמונה. מה האמונה העיקרית שלנו? "אני מאמין בביאת המשיח"[לב] – אנחנו מאמינים שתבוא הגאולה. הביטוי העיקרי של הגאולה הוא בית המקדש, שעניינו והעבודה שבו הם לגמרי למעלה מטעם ודעת – שייכים לאמונה. אנחנו לא מבינים בשכל את הגאולה שמופיעה בבית המקדש. כך הרמב"ם ב'ספר השכל' שלו, מורה נבוכים, לא מצליח להבין-להסביר מהו המקדש.

מה הגימטריא של אמונה ועוד מקדש? שלש פעמים יעקב (אמונה ועוד גאולה עולה 147, חיי יעקב). לבית המקדש – במיוחד לבית המקדש השלישי והמשולש[לג], עליו מדובר כאן, כשעוסקים בגאולה – יש קשר מיוחד ליעקב אבינו, "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר הוי' אל בית אלהי יעקב ויֹרנו מדרכיו ונלכה באֹרחֹתיו כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלם"[לד]. לפי זה, מתבקש להסביר את שלש המצוות כנגד האבות למפרע (שמופיעים לפעמים מופיעים למפרע[לה]) – המקדש שייך ליעקב, ענג שבת שייך ליצחק (לשון צחוק ותענוג[לו]) וכיבוד אב ואם לאבינו הראשון אברהם (המתחיל באותיות אב, הראש-סוף שלו אותיות אם, ואם מחליפים את ה-ב שלו ב-ש – באתב"ש – בין אותיות אם נמצאות אותיות שרה), עליו סתם חושבים כשאומרים אבינו. שתי ההקבלות כאן הן דוגמה להיפוך – בדרך כלל מקבילים האבות כסדרם לשלשת הראשים אמונה-תענוג-רצון[לז] (החל מאברהם, "ראש כל המאמינים"[לח]), אך כאן רואים שאפשר להתבונן בהקבלה גם למפרע.

כיבוד הורים – המשכת המוחין למדות

ההקדמה במאמר להסבר מצות כיבוד הורים היא הסוד של ספירת העומר ומתן תורה (מתאים למאמר שנאמר בחג השבועות):

והנה כל זה יובן בהקדם ענין ספירת העומר ומתן תורה, כי הנה ענין ספירת העומר היינו להפוך כל המדות לה' על ידי המוח השליט על הלב וכמאמר המדרש שהצדיקים לבם ברשותם כו' (ב"ר פ' ל"ד ועוד בכ"מ) וזהו ענין ספירת העומר כי עומר שעורים הוא מאכל בהמה וענין בהמ"ה הם בחי' המדות שבלב כמו הבהמה שיש לה גם כן מדות טבעיים אך אדם הוא בחינת חכמה כח מ"ה והיינו בחינת המוחין המתלבשים במדות להטותם כפי הנהגת השכל כו',

מנחת העומר שונה מכל שאר המנחות במקדש בכך שהיא באה משעורים, מאכל בהמה (דומה לה רק מנחת סוטה, "כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה"[לט], לכן נוהגים ללמוד מסכת סוטה בימי הספירה[מ]), והעבודה הפנימית של ספירת העומר היא להאיר (לשון "ספיר גזרתם"[מא]) את העומר, דהיינו את המדות הבהמיות ולהפוך אותן שתהיינה "בלתי להוי' לבדו"[מב]. בספר התניא[מג] עבודת האתכפיא שייכת לבינונים ועבודת האתהפכא (במדות) שייכת לצדיקים, אך לפי מה שכתוב כאן יש בחינה של "ועמך כֻלם צדיקים"[מד] כבר בימי ספירת העומר (הבאה אחרי יציאת מצרים הרומזת לעבודת האתכפיא[מה]). את מדות הבהמה, בגימטריא בן, מתקנים על ידי המשכת מוחין של אדם, בגימטריא מה, שה' נתן לו כח של "מח שליט על הלב"[מו] – כח להמשיך את המוחין במדות (זהו הסוד של חכמה, כח-מה[מז], הכח להחדיר את שם מה של האדם בשם בן של הבהמה)[מח].

והנה קרבן העומר הוא בחי' ביטול רצון בכלל שעי"ז מתהפכים כל המדות בכלל לה' לבדו, אך זה אין מספיק רק צריך לבטל כל מדה בפרט וכן כל המדות שבכל מדה ומדה להפכם בפרט (؞ כי כל מדה כלולה מכל ז' המדות ולזאת (פ"ק דר"ה דף ה' ע"א וחגיגה י"ז ע"ב ומנחות דס"ו ע"א) מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי ؞) ואז יהי' ההיפוך היפוך אמיתי ולזה צריך המשכת מוחין בכל מדה ומדה בפרט וע"י המוחין מתגלה בחי' ביטול רצון הנ"ל בכל מדה ומדה בפרט וממילא נעשה היפוך אמיתי בכל המדות כו' וד"ל,

הקרבת קרבן העומר, ביום השני של פסח, היא פעולה כללית של "בטל רצונך מפני רצונו" – כדי להפוך את המדות צריך קודם כל לבטל את הרצון – אך אם עושים את הפעולה רק בכלל ולא בפרט היא לא אמתית. אחרי הכלל של בטול המדות, צריכים להמשיך אותו בפרטות בשבע המדות, שבעת השבועות של הספירה, ובפרטי-פרטות, בארבעים ותשעת ימי הספירה. אחרי הבטול הכללי נראה במבט ראשון שהכל התהפך, אבל כשנכנסים לפרטים רואים שישנה עוד עבודה שצריך לעשות, ולכן צריכים להמשיך את המוחין לכל המדות, בפרטי פרטות, כדי להפוך באמת את הכל.

וזהו גם כן ענין מצות כיבוד אב ואם כי אב ואם הם בחינת המוחין המולידים את המדות כו' וההמשכה שלהם במדות להנהיגם כפי השכל זה נקרא כיבוד אב ואם

היפוך המדות הוא על ידי המשכת המוחין השייכים למדות – פרצופי ישראל סבא ותבונה, שהם המדות שבמוחין (ולא אבא ואמא עילאין, שהם מוחין בעצם). החידוש כאן הוא שגדר כיבוד הורים הוא המשכה – שהבן מבטל את הרצון שלו לרצון הוריו וממשיך את המדות שלהם (המדות של המוחין) להיות מוחין שהופכים, מעצבים מחדש, את המדות שלו בהתאם להם.

מה הגימטריא של אב ואם? חמשים. לכאורה זה לא מתאים לכל מה שהוא אומר כאן, שכיבוד הורים הוא עבודת ספירת העומר, המשכת המוחין לשבע המדות (המתכללות זו בזו), ולא מתן תורה עצמו ביום החמשים, בו זוכים לשער הנון. אכן, כתוב בפירוש[מט] שיש שתי בחינות של חמשים שערי בינה – שעל כן יצחק מצא "מאה שערים"[נ], כנגד שתי הבחינות – "חמשים שערי בינה" שהם השערים שנמשכים מהמוחין אל המדות, שאזי ה"תספרו חמשים יום"[נא] הוא מה שנמשך מלמעלה על ידי העבודה שלנו ונקרא על שמנו ("תספרו"), ויש גם את ה"חמשים שערי בינה" שלמעלה מהמדות לגמרי, המוחין בעצם, המדרגה של יום החמשים שנמשכת מלמעלה משום שכל העבודה שלנו לא מגיעה אליו (כפי שיתבאר עוד לקמן במאמר).

מהי המדרגה הזו בלימוד התורה ש"כנגד כולם"?

וזהו גם כן מצות תלמוד תורה כי כללות התורה הנגלית באה בעולמות להנהיג את כל העולמות כפי משפט החכמה שבתורה כו', ונמצא ששרש התורה הנגלית הוא בחי' המשכת מוחין השייך למדות כשר פסול טמא טהור כו' ונמצא שזהו כמו מצות כיבוד אב ואם וזהו (משלי א') שמע בני מוסר אביך היא תושב"כ ואל תטוש תורת אמך היא תורה שבעל פה (ע' מדרש משלי ע"פ זה) נמצא שבחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה נקראות אב ואם והנהגת המדות על פי שני התורות נקראת כיבוד אב ואם כו' וד"ל.

הכרעות ההלכה הן המדות של התורה – כנגד כל ו הקצוות – שמנהיגות את המציאות לפי המוחין. יוצא, אם כן, שהחינוך הראשון והעיקרי של הורים לילדים – גם בלימוד התורה שבכתב וגם בלימוד התורה שבעל פה – הוא לשמירת תורה ומצוות בפועל, קיצור שלחן ערוך.

שבת עילאה ושבת תתאה

ועתה יש להבין מצות השבת הסמוכה למצות כיבוד אב ואם (؞ואיך שהיא נכללת ג"כ במצות ת"ת כו'؞) הנה מה שאמר את שבתותי תשמרו אין הכוונה על שבתות דעלמא רק הכוונה על שתי בחינות שבת שיש בכל שבת ושבת והיינו שבת עילאה ושבת תתאה וכמארז"ל אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין כו' (ולמדו זאת מפסוק לסריסים אשר ישמרו את שבתותי כו' והביאותים אל הר קדשי כו') שכוונתם ג"כ על שתי בחי' שבת כנ"ל והיינו שבת עילאה ושבת תתאה,

הוא מביא כלל גדול בחסידות[נב], ש"שתי שבתות" בהן תלויה הגאולה נכללות בתוך שבת אחת (ולכן בירושלמי[נג] הלשון היא שבשביל הגאולה צריך לשמור שבת אחת כתקנה). הפסוק ממנו לומדים זאת מתאר את הגאולה "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי... כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"[נד] – מקור מובהק לכך שהגאולה אכן מתממשת בבית המקדש, בעיקר בהיותו "בית תפלה... לכל העמים".

בביאור המאמר – שלא נלמד כעת – כתוב שיש שתי שיטות עיקריות בקבלה וחסידות בנוגע ל"שתי שבתות" שיש בכל שבת:

לפי שיטה אחת "שבת תתאה" ו"שבת עילאה" הן עליה אחרי עליה, עילוי אחר עילוי, כפי שלומדים מהפסוק "עֹלת שבת בשבתו"[נה] שהענין של שבת בכלל הוא עליה ("עֹלת") ושבכך גופא יש שתי מדרגות ("שבת בשבתו"). העליה הראשונה היא בליל שבת ("מעלי שבתא") – עליה של המלכות ("שמור"), "חקל תפוחין קדישין", לשרשה בחכמה עילאה ("הוי' בחכמה יסד ארץ"[נו], "אבא יסד ברתא"[נז]) כשיחד עמה עולה היסוד ("זכור") אל התענוג הפרטי המלובש בחכמה ("תענוג מורכב")[נח]. העליה השניה היא ביום השבת ("יומא דשבתא")[נט], כאשר הכל עולה לתענוג הפשוט, עתיק יומין שבכתר, לכן סעודת הבקר של שבת נקראת סעודת "עתיקא קדישא" (וגם אם אוכלים את הסעודה הזו קצת יותר מאוחר, בצהרים, אומרים "אסדר לסעודתא בצפרא דשבתא ואזמין בה השתא עתיקא קדישא").

לפי השיטה השניה – שמובאת בסידור עם דא"ח בביאור מאמרי הזהר על שלש סעודות – "שבת תתאה" היא עליה ואילו "שבת עילאה" היא המשכה. הוא מסביר ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים" ואין כאן סתירה, שהרי בשבת יש שלש בחינות, ולכן אוכלים שלש סעודות, כפי שנלמד[ס] מהפסוק "אכלֻהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאֻהו בשדה"[סא]. השיא של שבת הוא זמן "רעוא דרעוין", הזמן של סעודה שלישית, אך דווקא היא נקראת "סעודתא דזעיר אנפין" – איך יתכן שאחרי שעלינו לעתיקא קדישא יורדים שוב לזעיר אנפין? הענין של סעודה שלישית הוא המשכה, היא ההשפעה של שבת על הימים שיבואו אחר כך, וההמשכה באה ממדרגה גבוהה עוד יותר – בסעודה שלישית יש המשכה שמקורה ברדל"א (וב"חביון עז העצמות" שבתוכו), בראש העליון של הכתר, מדרגת האמונה. ההמשכה הזו מגיעה למדות, פרצוף זעיר אנפין, כשבהן כלולה גם המלכות. אפשר היה לחשוב שהמדרגה של "היום לא" תהיה שיא העליה, הכי מופשטת, אבל "היום לא תמצאֻהו בשדה" אומר גם ש'מחר כן תמצאוהו בשדה' (כמו שפרשת ואתחנן מסיימת "היום לעשותם"[סב] ומפרשים חז"ל "ומחר לקבל שכרם"[סג]) – העליה הזו מכינה את ההמשכה החדשה לימות החול, ולכן עיקרה המשכה.

לסיכום, ישנן בשבת שתי עליות, בסעודת ליל שבת ובסעודת בקר שבת, והמשכה, בזמן סעודה שלישית. ורמז: עליה-עליה עולה 230, י פעמים חיה, ו-המשכה עולה 370, י פעמים יחידה (כנודע ש-23 ו-37 הם זוג מספרים מובהק בתורה) – העליה היא למקיף הקרוב (שהוא "נוגע ואינו נוגע"[סד], ולכן יש שתי מדרגות עליה, ל"נוגע", חכמה עילאה, ול"אינו נוגע", כתר עליון) וההמשכה היא מהמקיף הרחוק, כאשר המשכה אחת היא למעלה משתי העליות.

ירידת הנשמה צורך עליה

ומתחלה יש להבין ענין שבת תתאה ויש להקדים ענין ירידת הנשמה בגוף שהוא לצורך עלי' ולכאורה מה יתן לה ומה יוסיף ענין ירידה זאת כיון שבלאו הכי היא נעלה מאד מצד שרשה שעלתה במחשבה קודם בריאות העולמות והיא היתה סיבה לכל הבריאה מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין כמאמר (דה"א ד') המה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו ישבו וכמארז"ל (ב"ר פ"ח) במי נמלך בנשמתן של צדיקים,

"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[סה], אפילו לתורה, ו"עם המלך במלאכתו ישבו" בבריאת העולם. אם כן, איזו עליה יכולה לצמוח מירידה לעולם שבעצם אנחנו בראנו?

אך הנה ידוע בענין ההפרש בין שם הוי' לשארי שמות שאינם נמחקים שכל השמות הם בבחינת הכלים דאצי' כו' וידוע שהכלים הם גם כן בחינת אלקות כמאמר (הקדמת ת"ז) איהו וגרמוהי חד כו' ולכן אינם נמחקים כו' אך אף על פי כן אינם בבחינת שם העצם להיות מקורי הגבול מה שאין כן שם הוי' הוא בבחינת האור המתלבש בכל הכלים דע"ס (؞רק כשהוא בבחינת ניקוד הוא אור פרטי שבכל ספירה בפרט כמו בבחינת הכתר הוא בקמץ ובבחינת החכמה הוא בפתח כו' ויש שם הוי' בלי ניקוד שהוא שם מ"ה מלגאו דאיהו אורח כל האצי' אור הפשוט שבכל הי"ס כו'؞)

במעט הכוונות שנעכתבו בסידור אדמו"ר הזקן המקורי יש כוונות שם הוי' עם הניקוד ב"אשרי יושבי ביתך" ובתפלת עמידה. מתי מכוונים שם הוי' בניקוד קמץ? בהלל הגדול שאומרים בשחרית בשבת. יש שם כו "כי לעולם חסדו", כנגד שם הוי', כשאחרי העשירי – "למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו"[סו], המכה העשירית – יש י עם קמץ וכו'.

ולכן נקרא שם העצם להיות הגילוי שלו הוא פשוט בדומה לעצמות אא"ס שהוא פשוט בתכלית הפשיטות וכל מה שיומשך ממנו הוא פשוט

העצמות היא פשוטה. הבעל שם טוב אמר ש"יהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות"[סז]. כאן כתוב שכל מה שנמשך מהפשיטות של העצמות הוא פשוט – יהודי פשוט עושה דברים פשוטים, לא דברים מורכבים.

משא"כ שארי שמות גילוי השפע מהם הוא שפע גבולית אף על פי שבעצמם הם בבחינת אלקות בלתי מוגבל מ"מ הם מקורי הגבול כנ"ל ואינם בדומים לעצם כו' וד"ל

(؞אך אעפ"כ איהו וגרמוהי חד כי כח הא"ס מיוחד בהם לברוא על ידם יש מוגבל מאין הבלתי מוגבל שזהו גופא כח הא"ס כי הוא לבדו כל יכול להוות מאין ואפס המוחלט ליש בלי אמצעי כמבואר באגה"ק במאמר איהו חיובי כו' וד"ל؞)

כאן יש הגדרה חשובה – יש מאין היינו גבול מבלי-גבול. אנחנו מסבירים[סח] ש"כל יכול" – הלשון כאן – היינו בינה דיחיד (שרש "איהו וגרמוהי", בינה, הכלים דאצילות), הכח לחבר הפכים. רק בכח העצמות – אין האמתי, שהוא-הוא יש האמתי – להוות יש מאין, גבול מבלי-גבול, וההתהוות הזו היא בכח הכלים דאצילות.

ומעתה יובן ענין ירידת הנשמה בגוף שהיא לצורך עלי' כי אף על פי ששרשה במחשבה כו' הנה ידוע שהמחשבה היא גם כן בחינת לבוש לבד וכמאמר לבושין תקינת לון דמינייהו פרחין נשמתין לבני נשא כו' רק שהוא לבוש יותר פנימי מבחינת לבוש הדיבור ולכן היא הגבה מאד נעלה מכל העולמות והמלאכים כו' שנבראו בדיבור ורוח פיו כמאמר (תהלים ל"ג) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם כו',

לבוש המחשבה הוא "לבוש המיוחד" עם הנפש, בניגוד ללבושי הדיבור והמעשה[סט], אך בכל זאת הוא לבוש בלבד.

אך אף על פי כן על ידי ירידתה בגוף שהיא מקיימת התורה ומצות מתעלית לבחינת הכלים דאצי' הנקראים גופין לגבי לבושין דמכסיין עליהון כו' וזהו (זח"א דרי"ז ע"ב) לאשתאבא בגופא דמלכא כו' וזהו אשר קדשנו במצותיו שעל ידי המצות מתעלית לקדושת הכלים דאצי' הנקראים בחינת קדוש בוי"ו כו' וד"ל, אך בשבת העלי' יותר נעלה לבחינת קדושת האור דשם הוי' שהוא בחינת קדש שלמעלה מבחי' קדוש בוי"ו כו' וד"ל.

על הנשמה כתוב ש"טהורה היא"[ע] אך על ידי קיום התורה והמצוות בימות החול היא עולה למדרגת "קדוש" (שעדיין איננו "קדש", אלא רק המשכה ממנו, הרמוזה ב-ו של "קדוש") – ב"קדוש" גופא יש כמה מדרגות, "קדוש קדוש קדוש"[עא] – ובשבת יש עליה למדרגת "קדש". כלומר, ה"ירידה צורך עליה" מלבוש המחשבה – ששם הנשמה "טהורה" – לכלים דאצילות ("גופא דמלכא") בימות החול ולאורות ביום השבת.

ונמצא שמצות שבת הוא גבוה ממצות כיבוד אב ואם כנ"ל שבחי' מצות כיבוד אב ואם הם בחי' המשכות המוחין במדות דאצי' הנק' כלים דאצי' (؞כי עיקר גילוי הכלים הוא במדות ולכן שם הוא גילוי ההפכים חו"ג משא"כ בבחי' חו"ב בעצם שהוא בחי' מוחין שאינם שייכים למדות שם הוא עיקר גילוי האור ולכן שכל וסברא אחת יכולי' להטותה לכאן ולכאן כידוע בענין (בראשית ח') כי יצר לב האדם כו' ולכן איהו [ו]חיוהי חד הוא בבחי' החכ' ואיהו וגרמוהי חד הוא בבחי' המדות כמבואר במ"א כו' וד"ל؞)

לפעמים כתוב ש"חיוהי" היינו האורות ו"גרמוהי" הכלים (כפי שהיה מובן עד כה), לפעמים כתוב ששרש האורות ("חיוהי") בחכמה ושרש הכלים ("גרמוהי") בבינה[עב] ולפעמים כתוב ש"חיוהי" היינו המוחין, כאשר כל המוחין הם בבחינת "חכמה מוחא"[עג], ו"גרמוהי" המדות, הנמשכות מ"בינה לבא". רבי הלל מביא כאן את ההסבר השלישי, ומסביר שבמוחין מתגלה עיקר האורות ובמדות עיקר הכלים. הביטוי לכך הוא שבמדות לכל סברא יש השלכה 'חתוכה' ובמוחין אפשר להטות אותה לכל כיוון, כפי שמוצאים ש"יצר לב האדם רע מנעֻריו"[עד] הוא גם הסבה למבול וגם הסבה לכרות ברית שלא יהיה עוד מבול, שהרי האדם לא אשם. כנראה שהאבא נוטה לומר ש"יצר לב האדם רע וגו'" הוא סבה לבקורת והאמא נוטה לומר שזהו לימוד זכות, שהילד לא אשם[עה].

והוא ענין כללות התומ"צ שבימות החול שהם ג"כ בחי' המשכות המוחין במדות הנק' כלים שהוא ענין לא[ש]תאבא בגופא דמלכא משא"כ מצות שבת הוא בחי' גילוי המוחין בעצם שלמעלה מבחי' מוחין השייכים למדות שהוא בחי' אורות שלמעלה מבחי' כלים כו' וזהו ג"כ בחי' קדש שלמעלה מבחי' קדוש כנ"ל וזהו (שמות ל"א) ושמרתם את השבת כי קדש היא כו' וד"ל

(؞והנה מצוה זאת דשבת נכללת במצות ת"ת והיינו פנימי' התורה ששרשה בחי' חו"ב בעצם יין ושמן רזין ורזא דרזין כו' וד"ל؞)

והנה זהו ענין מתן תורה שאחר ספה"ע שהי' ג"כ בבחי' גילוי המוחין בעצם כדוגמת השבת ולכן היה ביום החמשים שהוא גילוי שער החמשים דבינה שהוא מגלה מוחין בעצם גילוי התורה שקדמה לעולם אלפים שנה (ב"ר פ"ח) אלפיך חכ' אלפיך בינה כו' וד"ל (؞וכידוע דבשער החמשים נגלה נתיב הל"ב הנק' (איוב כ"ח) נתיב לא ידעו עיט כו' המייחד חו"ב בעצם דבי' עייל אבא כו' וד"ל؞)

המדרגה העליונה של שער הנון – כנ"ל שיש בו שתי מדרגות – היא-היא המדרגה המתייחדת עם נתיב ה-לב של החכמה.

והנה כ"ז הוא בחי' שבת תתאה שהוא בחי' עליות המל' כנס"י בחכ"ע הנק' קדש כנ"ל ששם הוא בחי' האור דשם הוי' בגילוי והכלי איננה מסתיר כלל להיותה בבחי' מ"ה בעצם כו' וכמאמר (משלי ג') הוי' בחכ' כו' ועלי' זאת הוא בליל שבת הנק' שבת דמעלי שבתא כו' אך הנה כתיב (במדבר כ"ח) עולת שבת בשבתו כי שבת תתאה גופא הוא עולה אח"כ בבחי' שבת עילאה והיינו ביום השבת כו', וביאור ענין עלי' זאת השנית הנה כתיב הוי' הוי' פסיק טעמא בגוויהו כו' (זח"ג דקל"ח ע"א) והיינו שהוי' שבחכ' הגם שהוא בבחי' האור ונק' שם העצם כנ"ל היינו עצמות המתלבש בבחי' הכלים די"ס כו' (؞וזהו פי' הרמ"ק בפי' שם העצם כו'؞) ולכן הוא נמשך ע"י צמצומים רבים מעצמות אא"ס ב"ה והיינו ענין הפסיק טעמא שכולל כל הצמצומים שמעצמות אא"ס עד בחי' חכ"ע כו', אך הוי' הא' שלפני הפסיק הוא בעצמות ממש והיינו בבחי' שעשועי המלך בעצמותו שהוא בחי' התגלות אור עצמותו לעצמו שלמעלה מהיות מקור להשפעה כלל כו'

שם הוי' השני, אחרי ה"פסיק טעמא", הוא על שם כח ההתהוות, אבל שם הוי' הראשון, שהוא בעצמות ממש, הוא למעלה ממקור להשפעה והתהוות – זהו שם העצם, האור המיוחד במאור, שאין לנו בו שום השגה.

(؞משא"כ מל' דא"ס הוא מקור להשפעה רק שהוא מקור להשפיע לאין שיעור כו' ולכן בזה הוא בחי' השם דא"ס דייקא דא"ס להתפשטותו אך יש לו תחלה לא התחלה זמנית רק תחלה ומקור והיינו העונג והרצון למלוכה שהוא עונג פרטי הנמשך מבחי' שעשועים העצמי' הנ"ל כו'؞)

המגיד ממעזריטש מסביר[עו] ש"אין סוף" היינו "מלכות דאין סוף" – זו המדרגה שנעשית "עתיק" לכל העולמות, מתלבשת באדם קדמון. במושגים של רבי הלל – ושל אדמו"ר האמצעי – המלכות דאין סוף, מחשבת "אנא אמלוך", היא מלכות ד"אחד", והיא נמשכת מהמדות ד"אחד", הרצון של ה' להיטיב, אך השעשועים העצמיים הם למעלה מזה, בחכמה ובינה ד"אחד".

והנה ביום השבת עולה בחי' החכ"ע עם התענוג המלובש בה שהוא ענג המורכב שבחכ"ע (؞ונק' עתיק דאצי' משא"כ שעשועי' העצמיי' הנ"ל נק' עתיקא דעתיקין כו'؞) לעצמו' התענוג הפשוט הנ"ל כו' וד"ל

הייתי חושב שכל המושגים כאן יהיו בהגדרות של רבי הלל, אבל הם חלק מדברי אדמו"ר הצמח-צדק.

(؞והנה גם עלי' זאת יש ג"כ בבחי' מצות ת"ת כידוע דשרש התורה הוא בבחי' שעשועים העצמיי' כמאמר (משלי ח') ואהי' שעשועים יום יום והיינו בחי' טעמי תורה שיתגלו לע"ל כו' וד"ל؞)

פנימיות התורה של העולם הזה – ששייכת לעליה של "מעלי שבתא", "שבת תתאה" – היא חכמה ובינה דאצילות (שמן ויין, רזין דרזין ורזין, כנ"ל) ואילו טעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא, שיש מהם התנוצצות בעליה של "שבת עילאה", הם מחכמה ובינה ד"אחד". בעולם הזה פנימיות התורה, היין והשמן, היא בבחינת "טעמו וראו כי טוב הוי'"[עז], מלמטה למעלה, אך לעתיד לבוא יתקיים "כי עין בעין יראו"[עח] – גילוי שבאין-ערוך, מצד המעלה ומצד המטה כאחד.

שמירת שבת בפנימיות

כפי שהוזכר, חוץ מאשר ב"זכור את יום השבת", הפועל הכללי ביחס לשבת בתורה הוא שמירה. מדוע?

והנה מה שאמר תשמרו להיות שכל הבחינות המתגלים בשבת אפילו בחינת שבת תתאה אי אפשר להגיע להם על ידי אתערותא דלתתא רק ממילא מתגלים אחרי העבודה דימות החול ולכן נק' בשם (פ"ק דשבת ד"י ע"ב) מתנה טובה כו' רק שצריך לשמור את עצמו מן ההיפוך

העליות וההמשכה של שבת, החל מהעליה של "שבת תתאה", הן בגדר "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה" – מתנה שהאדם מקבל מלמעלה, ולא בכח עבודתו. לכן, האדם לא 'עושה' את השבת[עט], אלא רק מוטל עליו לשמור את המתנה שהוא מקבל. בדרך כלל מבינים שהשמירה היא מחילול השבת בעשית מלאכה, ובסיום ספר התניא מוסבר שהממד הפנימי של השמירה הוא זהירות משיחה בטלה בשבת, אבל כאן מדובר על שמירה בתחום עבודת הנפש הפנימית והוא מזכיר שתי מדות שצריך להשמר מהן – גאוה ושקר. זהו קטע ה'עבודה' העיקרי כאן במאמר:

והיינו מן הגאוה שעל זה נאמר (פ"ק דסוטה ד"ה ע"א) אין אני והוא יכולים לדור כו' וממילא מסתלק אור קדושת השבת ח"ו

בשבת אנחנו עושים דירה לה' ודרים יחד עמו בעולם, כפי שדרשו[פ] ש"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדֹרֹתם"[פא] היא לשון דירה, אך כאשר אדם מתגאה הוא דוחק את רגלי השכינה – ה' לא יכול לדור עם בעל גאוה בכפיפה אחת. לכן, הזהירות הראשונה בשמירת שבת היא זהירות מגאוה. מה הניגוד של הגאוה, שצריך להקפיד עליו בשבת? אפשר לומר שהניגוד של הגאוה הוא הבטול, השייך לחכמה עילאה ("מוחין דאבא" שמאירים בשבת), אבל אנחנו רוצים לומר שכאן הניגוד של הגאוה הוא בעיקר השפלות, ה"חותם שוקע" המזמין את ה"חותם בולט" של אור השבת להאיר בתוכו. ידוע אצלנו[פב] ששבת ראשי תיבות שקיעה-בליטה-תקיעה – השפלות היא השקיעה מלמטה שמזמינה את הבליטה מלמעלה ואז נעשה היחוד (תקיעה) של יום השבת. על השפלות של שבת נאמר "שבו איש תחתיו... ביום השביעי"[פג].

וכן על ידי אמירת שקר ח"ו כו'

הניגוד השני של שבת הוא השקר, לכן אחד הביטויים של שבת הוא שאפילו עם הארץ אינו משקר בשבת משום ש"אימת שבת עליו"[פד] (ועל כן הוא מדבר אמת), והשקר מסלק את קדושת השבת. השקר הכי גדול של האדם הוא הישות שלו כפי שהוא מסביר כאן:

כמאמר (פ"ב דחגיגה די"ד ע"ב) אל תאמרו מים מים שנאמר (תהלים ק"א) דובר שקרים והיינו שלא להפריד בחינת היש הנקרא מים תחתונים מבחינת האין הנקרא מים עליונים ועל ידי זה יוכל גם כן להסתלק הארת קדושת השבת ממנו ח"ו

למי נאמר "וכשאתם מגיעים למקום אבני שיש טהור אל תגידו מים מים"? ל"ארבעה נכנסו לפרדס", מי שנכנס לצפות במרכבה. במעשה בראשית יש הפרדה בין המים העליונים והתחתונים, ביום השני של הבריאה, אך כאשר עולים מ"מעשה בראשית" ל"מעשה מרכבה" מגיעים למקום בו המים העליונים והמים התחתונים מחוברים, כפי שהיה "מים במים"[פה] לפני ההפרדה. כתוב[פו] ש"מקום אבני שיש טהור" היינו סוד האות א שצורתה מורכבת מ-י למעלה, י למטה ו-ו שמחברת ביניהן – ה-י שלמעלה היא "מים עליונים", ה-י שלמטה היא "מים תחתונים" וה-ו היא הרקיע, שבחיצוניות (מצד "מעשה בראשית") "מבדיל בין מים למים"[פז] אבל בפנימיות (מצד "מעשה מרכבה") מחבר-מרכיב ביניהם. "מים מצמיחים כל מיני תענוג"[פח] ובדרך כלל[פט] ההסבר ב'עבודה' הוא ש"מים תחתונים" היינו תענוגים גשמיים ו"מים עליונים" תענוגים אלוקיים, ובדרך כלל רוצים דווקא להפריד ביניהם – לדחות את התענוגים הגשמיים ולעסוק רק בתענוג אלוקי. מתי אפשר לומר "אל תגידו מים מים"? דווקא בשבת, בה מצות עונג שבת כוללת גם את הממד הגשמי, בסעודות שבת וכו', וגם את הממד האלוקי, בתפלות שבת וכו'. בכל אופן, כאן ההסבר הוא אחר, עוד יותר יסודי, ש"מים תחתונים" הם לא רק התענוג הגשמי והחומרי, אלא הגשם עצמו, ו"מים עליונים" הם לא רק התענוג האלוקי, אלא עצם האין האמתי (שהוא-הוא היש האמתי) וההפרדה ביניהם – הפרדת היש ממקורו באין האלוקי – היא שקר שדוחה את קדושת השבת.

ולכן צריך ליזהר מכל זה וממילא תשרה עליו קדושת השבת ולכן אמר תשמורו בלבד כו' וד"ל

שתי המדות הטובות של שבת – שפלות ואמת – הן הפנימיות של המלכות והיסוד[צ]. כפי שהוסבר, העליה הראשונה של שבת, סוד "שבת תתאה", היא עלית המלכות והיסוד שעולה עמה – עלית השפלות לשרשה בחכמה (בטול) ועלית היסוד לשרשו בתענוג שבחכמה. לכן מודגשות כאן דווקא שתי המדות האלה כשמירת ה"מתנה טובה" של שבת.

רבי הלל מוסיף כאן הסבר להבדל בסדרים של כיבוד הורים ושמירת שבת:

(؞ומה שהקדים בעשה"ד מצות שבת למצות כיבוד אבא ואם היינו משום שהי' אז ירידת אא"ס מלמעלה למטה מעצמו ולכן הוא מתלבש בתחלה בבחי' המוחין בעצם שזהו ענין השבת ואח"כ הוא נמשך ומתלבש בבחי' המוחין השייך למדות שזהו מצות כיבוד אב ואם משא"כ בפ' קדושים הציווי לישראל איך יתנהגו ועלייתם הוא מלמטה למעלה בתחלה בבחי' המוחין השייך למדות שזהו ע"י התומ"צ דימות החול ואח"כ עולים בבחי' העליות דשבת לכן הקדים לומר איש אמו ואביו תיראו ואח"כ את שבתותי, ואפשר מה"ט הקדים אם לאב כו' וד"ל, וכנלע"ד בדרך אפשר؞)

ידועים דברי הרבי הריי"צ ביחס לאביו הרבי הרש"ב ש"אפשר" של רבי הוא "ודאי" אצל החסיד. מה צריך היחס ל"דרך אפשר" של רבי הלל, שהוא "חצי רבי חצי חסיד"? כנראה צריך לומר שזהו 'ודאי בדרך אפשר'...

מורא מקדש

אחרי ההסבר המפורט על סוד השבת, שלמעלה מכיבוד ומורא הורים, עובר המאמר להסביר את המקדש (ה"מיד נגאלין" שבא בעקבות שמירת שבת):

ומעתה יש להבין מש"א ומקדשי תיראו סמוך לאת שבתותי כו'

במאמר אין חלוקה מפורשת בין כיבוד אב ואם ("כבד את אביך ואת אמך") למורא אב ואם ("איש אמו ואביו תיראו"), כנ"ל, אך בפסוקי הסמיכות בפרשת קדושים בולט שהמלה "תיראו" משותפת להורים ולמקדש – "איש אמו ואביו תיראו [ואת שבתֹתי תשמרו]" ו"[את שבתֹתי תשמרו] ומקדשי תיראו" (כשהביטוי הזהה ביחס לשבת הוא הציר המחבר). במבנה הכללי של שלש המצוות, יש כאן קשר בין הרצון לאמונה. ואכן, מוסבר בחסידות[צא] שלראש התחתון של הכתר, הרצון, יש שרש למעלה מהראש השני, התענוג, בראש העליון, האמונה – הדבר מתבטא במסירות נפש, בה אדם בכח רצונו מוסר את נפשו, כנגד התענוג הכי יסודי של החיים, הכל מתוך האמונה שגורמת לו למסירות נפש. ורמז מובהק: אב ואם ועוד מקדש עולים פעמיים מורא[צב] – מורא אב ואם ומורא מקדש! בשבת יש גילוי אור (כידוע[צג] שיש היפוך-ספרות של שבת, 702, ואור, 207) – האורות המלובשים בכלים, כנ"ל באריכות – כשהעבודה שלנו מלמטה היא לשמור אותו, אבל המורא שייך לגילוי המאור, גילוי העצם (המופיע דווקא במורא אבא ואם, בעוד כיבוד אב ואם – שהוא ביטוי של אהבה[צד] – שייך יותר לאור, "הארץ האירה מכבֹדו"[צה]). זו הקדמה חשובה הנוגעת גם להמשך ההסבר כאן.

המקדש – המשכת אלקות למטה

הנה ארז"ל (ברכות דל"ג ע"א) גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות כמ"ש (ש"א ב') כי א-ל דעות הוי' כו'

(؞והכוונה שבחי' הדעת הוא המחבר בחי' שתי שמות דבחי' א-ל עם בחי' הוי' ובחי' א-ל זה הוא למעלה משם הוי' כי הוא בחי' תיקון הראשון מי"ג ת"ד שהם למע' מן החכ"ע כו' ובחי' שם הוי' הוא באצי' יו"ד חכ' ה' בינה כו' ונמצא שבחי' הדעת הוא המחבר בחי' גילוי אא"ס שלמעלה מהשתל' בבחי' ההשתל' כו'؞)

קודם דובר על שני שמות הוי' שלפני יג מדות הרחמים, "הוי' הוי'", וכאן מדובר על מדרגה שלישית, תחתונה, של שם הוי' – שם הוי' שהוא סדר של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות[צו], השתלשלות כל עולם האצילות (מהחכמה ולמטה).

ועוד ארז"ל (פ"ה דברכות דל"ג ע"א) גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות שנאמר (שמות ט"ו) מכון לשבתך פעלת הוי' מקדש אד' כוננו ידיך

הכח הפנימי של הדעת הוא יחוד וחבור וממילא מובן שהדעת ש"בין שתי אותיות", בין שני שמות קדושים, מחברת ביניהם. באותו אופן מתבקש להסביר שגם המקדש שנמצא "בין שתי אותיות" מחבר בין שני השמות שביניהם הוא נמצא[צז]:

ונמצא שבחינת מקדש הוא המחבר בחינת הוי' עם בחי' אד' שהוא יחוד קוב"ה ושכינתי' והיינו יחוד שם הוי' שבאצי' עם שם אד' שהוא בבחי' בי"ע אנת אשתמודע אדון על כולא כו'.

יחוד קוב"ה ושכינתיה ממשיך גילוי אלקות לעולמות התחתונים – עניינו של בית המקדש – וגילוי ה' בכל המציאות הוא הגאולה.

וזהו ומקדשי תיראו כי מקום היראה הוא בבחי' המלכות דאצי' שהוא בחינת שם אד' אך היראה הוא מבחי' שם הוי' הנמשך בבחי' המל' (؞הנק' נורא כי נורא הוא בת"ת כו' וד"ל؞)

בביאור המאמר מוסבר כי לעליות של שבת ניתן לקרוא על שם המדרגה העולה ועל שם המקום אליו היא עולה. באופן דומה, כאן, יש את הגילוי ("שם הוי'", ה"נורא") ויש את מקום הגילוי ("שם אד'", "מקום היראה"). בתחלת כל תפלה אומרים "הגדול, הגבור והנורא", כנגד חסד, גבורה ותפארת[צח] – גילוי ה"נורא" הוא בתפארת, הכוללת את כל הז"א (והרי התפארת היא "הבריח התיכֹן״ ה״מברִח מן הקצה אל הקצה"[צט], היא עולה מעלה-מעלה וממשיכה משם למטה, כפי שרמוז בתוספת של "והנורא"[ק]), וגילוי זה נמשך במלכות, במקום. התפארת היא מדת יעקב אבינו, שאמר על מקום המקדש "מה נורא המקום הזה"[קא], פסוק מובהק הממחיש מה שכתוב כאן. בית המקדש הוא המקום המובהק של גילוי ה', מקום בו ניתן להזכיר את השם המפורש והמיוחד של ה', עליו נאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"[קב].

סעודה שלישית והמקדש

הציר שחורז את כל המאמר, ד"ה "זכור את יום השבת לקדשו", הוא השבת – הנסמכת לכיבוד ומורא הורים וגם למורא מקדש – וגם הבחינה הזו נמצאת בה:

והנה סמך מצוה זו דמורא מקדש למצות שבת כי בשבת ג"כ יש בחי' זו והיינו בחי' סעודה שלישית וידוע דבסעודה שלישית מתגלה בחי' התענוג הפשוט למטה במדות דז"א דאצי' וממילא מתגלה ג"כ בבחי' המל' דאצי'

כפי שהוקדם, בסעודה שלישית כבר יש המשכה מלמעלה למטה – כשם שתכלית המקדש היא גילוי אלקות במדות ובמלכות (וממילא בכל העולמות התחתונים) כך בסעודה שלישית יש המשכה למדות דז"א ולמלכות הנכללת בהן ומקבלת מהן.

(؞כמבואר במ"א שאז נקראת המלכות קרית מלך רב מצד גילוי בחינת רעוא דכל רעוין שבמצחא המתגלה במלכות כו' וידוע דבמצחא מתגלה גם כן בחינת תענוג הפשוט שזהו בחינת טורנא כו' עיין בב"ז בא"ז כו'؞)

"רעוא דרעוין" הוא סוד המצחא דאריך אנפין, אבל במצחא יש גילוי של יסוד עתיק יומין (בגימטריא ביאת המשיח[קג]) שנקרא בזהר "טורנא" (שליח, ששלמותו היא המשיח[קד]). יסוד הוא אבר התענוג וליסוד עתיק יומין יש כח להמשיך את התענוג הפשוט של עתיק יומין והגילוי הזה נמשך מטה-מטה:

וזהו ג"כ בחי' יחוד הוי' אד' שיתגלה בהם בחי' תענוג הפשוט כו' שזהו בחי' ומקדשי תיראו הנ"ל שמאיר בחי' זאת בסעודה שלישית כו' וד"ל, והנה לכן סמך ומקדשי תיראו לאת שבתותי כי בחי' זאת יש ג"כ בבחי' שבת כנ"ל.

כפי שהוסבר, בסעודה שלישית – עם כל ההפשטה של "היום לא" – יש המשכה שמגיעה גם לימות החול. ימות החול הם הימים של "כיבוד אב ואם" שקודם לשבת (כנ"ל בארוכה במאמר) וסעודה שלישית מתפשטת גם אליהם. יש צדיקים שאצלם רעוא דרעוין הוא לכתחילה כבר בימות החול, כמו הרבי מאמשינוב שליט"א... למה הוא מאריך בתפלה? כי ככה עשו אבותיו, כיבוד הורים. [הוא מתפלל יותר ארוך מהדורות הקודמים.] בכל דור מכבדים יותר את הדורות הקודמים... ההמשכה של סעודה שלישית היא זו שמתפשטת גם לימות החול, לגילוי האלקות בכל המציאות, שקורה בבית המקדש. כתוב[קה] שיש בשבת שלש בחינות – זכר לשבת בראשית, זכר לשבת בה ניתנה תורה וזכר ל"יום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים"[קו]. שתי הסעודות הראשונות שייכות עדיין לזכרון העבר אך סעודה שלישית שייכת כבר לזכרון של העתיד, ל"מיד נגאלין" שטרם זכינו לו.

מה בכל זאת החילוק בין סעודה שלישית, שהיא עדיין חלק משמירת השבת, לבית המקדש ממש? בסעודה שלישית יש המשכה מרדל"א שמגיעה עד למדות ולמלכות דאצילות ובבית המקדש ההמשכה הזו היא מ"חביון עז העצמות" שבתוך רדל"א והיא מגיעה עד לעולמות התחתונים בי"ע.

הלכה בשמחה

בכל המאמר היה הסבר איך הכל נכלל בתורה – מנגלה שבתורה ועד למדרגות הכי נעלות של פנימיות התורה (בדרך של עליה) – וכאן יש סיום מפתיע כיצד מתגלה מדרגת המקדש בתורה, התכל'ס של כל המאמר:

והנה גם בבחינת התורה יש בחינה זאת והיינו בבחינת תורה שבע"פ כו'

בהתחלה התורה שבעל פה – יחד עם התורה שבכתב, "מוסר אביך" ו"תורת אמך" – היתה שייכת לתיקון המדות על ידי המשכת מוחין, אך כאן מדובר על גילוי שרש התורה שבעל פה. כפי שמסביר רבי הלל:

(؞כידוע דשרש התורה הוא בבחינת שעשועים העצמיים ובחינה זאת דשעשועים העצמיים מאיר בבחינת קריאת התורה בטעמים בשבת שחרית שזהו ענין גילוי תענוג הפשוט בעתיקא עצמו

הזמן הכי טוב לטעום מעין טעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא – פנימיות התורה ששרשה בשעשועים העצמיים – הוא בקריאת התורה של שבת, כאשר מקשיבים לבעל-קורא שקורא את הפרשה בטעמיה.

אך גם הלכות דתורה שבע"פ ששרשם במדות ומלכות דאצי' שרשם גם כן בשעשועים העצמיים ועל ידי הלימוד של ההלכות בשמחה ממשיכין גם כן בחינת תענוג הפשוט בבחי' זו"נ דאצי' שהוא כמו בחינת סעודה שלישית כו' וד"ל؞).

הלכות תורה שבעל פה הן המשניות[קז] וכתוב ש"אין הגלויות מתקבצות אלא בזכות המשניות"[קח]. הלימוד הזה עצמו, שמביא את הגאולה, את גילוי האלקות מטה-מטה, צריך להיות בשמחה (הפועלת את הגילוי[קט]) – משנה אותיות נשמה[קי], נשמה היא מדרגת הבינה ("נשמת שדי תבינם"[קיא]) שפנימיותה השמחה. לימוד הלכה בטעמה, מתוך הבנה – כדרכו של אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו[קיב] – הוא לימוד הלכה בשמחה שמביא את הגאולה.

סיכום

אחרי הביאור יש קטע בו מסכם רבי הלל את הבחינות שנתבארו במאמר:

תוכן הענין בקצרה הנמשך משני דיעות הנ"ל שיש שני מיני אתדל"ת בשבת דמעלי שבתא עליות היסוד ועליות המל', ובשבתא דיומא שני בחי' אתדל"ע עונג הפרטי לתענוה"פ והמשכת תענוה"פ במדות. וכל זה הוא תוספת גילוי אור שבא מצד התכללותו במאור, ואחר כך ד' מיני גאולה שהוא בחי' אתדל"ע הבא ונמשך מצד אתדל"ת, והוא. א', בחי' העצמי' המלובש בחכ"ע. ב', בחי' העצמי' המלובש בעונג הפרטי שנמשך ומתלבש בחכ"ע. ג', בחי' העצמו' המלובש בתענוג הפשוט שנמשך ונתגלה בעונג הפרטי. ד', שנמשך בחי' העצמות המלובש בתענוג הפשוט מלמעלה למטה להתלבש גם בבחי' המדות ומל' דאצי' כו' וד"ל כנלע"ד בדרך אפשר.

כל הגילויים של שבת שייכים לאור, הנמשך על ידי שתי בחינות של אתערותא דלתתא וכנגדן שתי בחינות של אתערותא דלעילא, ואחר כך כל הגילויים הללו נמשכים בדרך של גאולה (בארבע בחינות, שהן כל ההמשכות הנ"ל), כאשר בגאולה בכל המדרגות נמשכת העצמות.

ורמז לסיום: אם נדקדק נראה שנמנו במאמר שמונה מדרגות – עצמות, תענוג פשוט, תענוג שבחכמה, חכמה, בינה[קיג], מדות, יסוד, מלכות – המשלימות ל-ס ברבוע (3600), ח פעמים (ממוצע כל דרגה) מדות. הממוצע של הכל הוא המדות, סוד ההמשכה של סעודה שלישית – בהן גם נמצאות ההלכות-המשניות (כפי שנתבאר לעיל) – תכלית כל המאמר, הקשורה לעצם הגאולה ובנין המקדש.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ה'חפצא' של הגאולה הוא המקדש וה'גברא' של הגאולה הוא המשיח.
• כיבוד הורים-שבת-גאולה הם כנגד רצון-תענוג-אמונה.
• עבודת בית המקדש היא למעלה מהשכל והיא נתפסת רק באמונה.
• כיבוד הורים-שבת-מקדש הם כנגד אברהם-יצחק-יעקב.
• הכח של "מח שליט על הלב" – המשכת מוחין במדות – פותח פתח ל"אתהפכא" אצל כל יהודי.
• בשביל עבודה אמתית צריך להחדיר את בטול הרצון הכללי עד לפרטי הפרטים.
• כיבוד הורים הוא המשכה מהמוחין שלהם לעצב את המדות של הילדים.
• ראשית תפקיד ההורים הוא לחנך לשמירת קיצור שלחן ערוך.
• שלש סעודות שבת הן עליה-עליה-המשכה: סעודת ליל שבת – עלית המלכות לחכמה. סעודת יום השבת – עלית החכמה לתענוג הפשוט. סעודה שלישית – המשכה מאמונה למדות ולמלכות.
• עליות שבת שייכות ללימוד פנימיות התורה – בעולם הזה (שמן ויין, "טעמו וראו כי טוב הוי'") ובעולם הבא (שעשועים עצמיים, "עין בעין יראו").
• שמירת שבת פנימית היא זהירות מגאוה ושקר – הקפדה על שפלות ואמת.
• השפלות של שומר השבת מושכת את אור השבת להאיר בתוכו.
• ב"מעשה בראשית" יש הבדלה בין "מים עליונים" ל"מים תחתונים" אך ב"מעשה מרכבה" הם מחוברים.
• בשבת ניתן לחבר תענוג גשמי (מים תחתונים) ותענוג רוחני (מים עליונים).
• האמת של שבת היא החיבור בין היש והאין.
• אב ואם ועוד מקדש עולה מורא-מורא – מורא אב ואם ומורא מקדש.
• שתי הסעודות הראשונות בשבת הן זכר לעבר – שבת בראשית ומתן תורה – אך סעודה שלישית רומזת ל"יום שכולו שבת" לעתיד לבוא.
• תכלית המקדש היא המשכת גילוי עצמות ה' עד מטה-מטה, לעולמות התחתונים.
• את טעמי תורה שלעתיד לבוא אפשר לחוש בקריאת התורה ביום השבת.
• לימוד הלכות בשמחה – מתוך הבנת טעמי ההלכה – יביא את הגאולה.
• תכלית הכל היא המשכת האלקות במדות.