נגנו 'לכתחילה אריבער'

'צריך לחיות עם הזמן', וכיוון שהתחלנו היום לבקש בתפלה "תן טל ומטר לברכה" נלמד את השער הזה מתוך הספר [עמוד שפה].

יש שתי בחינות לגלוי אור התורה. הפסוק בתחילת שירת האזינו אומר "יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי". שירת האזינו כוללת את כל התורה כולה ומשה רבינו אומר שיש בזה שתי בחינות: הלקח של התורה נקרא מטר ואמרה שלה נקראת טל. 'יערף' זה בחוזק ואילו 'תזל' זה בנחת.

פרק א

עיקר ההבדל בין טל ומטר הוא שמטר בא לאחר העלאת אדים:

ירידת המטר תלויה בהעלאת אדים – "ואד יעלה מן הארץ והשקה וגו'" – שהוא ענין "אתערותא דלתתא" [ראשי התבות של הבטוי הן אד, ובלשון הקבלה זה] ו"העלאת מ"ן" [העלאת טיפת הנוקבא לגבי האיש]. מה שאין כן טל [עליו אמרו חז"ל] – "טל לא מיעצר" ("טל אינו נעצר") – אינו תלוי באתערותא דלתתא. ולכן כשאמר אליהו "חי ה' אם יהיה טל ומטר כי אם על פי דברי" פעל רק על המטר ולא על הטל [למרות שנשבע על כך. כך הסבירו חז"ל].

כתוב בתניא בשער היחוד והאמונה, וגם הרבי שליט"א הביא לאחרונה את זה בשיחה, שעיקר מדת הרחמים של הקב"ה מתגלית על ידי אותות ומופתים של הצדיקים והמופתים שיש בתורה. אליהו עשה כאן מופת של עונש, של דין, ובכל זאת זה בעיקר מידת הרחמים של ה'. זה גילוי אלקות. לכן היו צדיקים, כמו ר' ברוך ממז'יבוז', שעשו מופתים של דין. יש בתוך הדין הזה המתקה.

להבדיל, מכשף כמו בלעם עושה מופתים על ידי הסטרא אחרא ואילו צדיק עושה ב'רחמי', בתפלה. כל מה שהצדיק עושה זה על ידי תחנונים, על ידי התעוררות רחמים, ומה שמתגלה זה מידת הרחמים של הקב"ה. מה שכתוב לגבי אליהו ביחס לאלישע, שפעל על ידי תורה ולא על ידי תפלה, כתוב בזהר על רשב"י. כתוב שחוני המעגל פעל ירידת גשם על ידי תפלה ולכן זה היה שלא כסדר – פעם יותר מדי ופעם פחות מדי – מה שאין כן רשב"י הוריד על ידי תורה. הוא פתח ודרש את הפסוק "הנה מהטוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" ובזה ירד הגשם, ממילא, כתקונו. כך מוסבר ההבדל בחסידות. גשם זה גישה למים, כמו שנסביר בהמשך, ותפלה זו הגישה למים בדרך רצוא, ללא כלים. מה שאין כן תורה, שהיא המשכה מלמעלה למטה בדרך של כלים, ההמשכה היא כסדר. בכל זאת, צריך לומר שגם התורה של רשב"י היא תורה של רחמי. יש לו תפלה בתוך התורה, שהרי אין שוב ללא רצוא, רק שהתפלה שם היא בבחינת 'חש'. צדיק לא מתחיל לדבר לפני שהוא שותק והשתיקה הזו היא תפלה. גם התורה עצמה נקראת 'רחמי', רק שהיא המשכת רחמים. התורה נקראת תפארת.

כמובן, גם אם היה מצליח אליהו לעצור את הטל זה גם היה רחמים, ולא דין. על יהושע כתוב שבזמן שעצר את השמש – "שמש בגבעון דום" – הוא שר במקומה. בשביל לעצור את השמש צריך למלאת את מקומה בשירה ולכן אליהו בעצמו נכנס במקום הגשם. הוא בעצמו היה הגשם בכל אותן השנים, וכך היה לו היה גם עוצר את הטל. מצד ה'גברא' שלו הוא היה 'בר הכי', לעצור למלאת את מקומו, אלא שמצד ה'חפצא' של הטל זה לא היה שייך כי הוא בא באתערותא דלתתא.

בתורה, בחינת "מטר" היא ה"לקח" שנלקח על ידי עבודה [לקח זה קנין, ובשביל לקנות משהו צריך לשלם. אם יש לך את הכסף אתה יכול לקחת ואם אין לך אתה לא יכול לקחת. המחיר של הלקח, של התורה, הוא העבודה. איזו עבודה?], יגיעת האדם הלומד דברי אלקים חיים בשקידה והתמדה [ועל זה נאמר "יגעת ומצאת תאמין", שבלי יגיעה לא מוצאים], כמאמר התנא [בפרקי אבות] "בהתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך".

זו המדרגה של הקנין והלקח שבתורה, שהתורה אינה ירושה וצריך לקחת אותה ביגיעה. כמובן, היגיעה צריכה להיות ב"דברי אלקים חיים". ללא זה אתה יכול לקבל תואר באוניברסיטה אבל זה לא התורה. זה כמו "נִדְמֶה" – לשון חז"ל על ולד הדומה לבהמה היוצא מתוך בהמה – אבל ולד אמיתי לא יצא מזה. הביטוי 'ברי אלקים חיים' שהבאתי כאן נאמר ביחס למחלוקות התנאים, שהיא חלק היגיעה שבתורה, שכל אחד מהם יגע בתורה ואומר את דעתו כפי שרש נשמתו בתורה. מתוך הלימוד בהתמדה באה לו שיטה, שיטת לימוד, ועליהם נאמר שהם דברי אלקים חיים. זה הבטוי המתאים ל"לקח" של התורה.

בחינת "טל" היא "מתנה" ו"ירושה" מן השמים.

בלי שתצטרך לשלם. כשנותנים לך זה בשפע – "כל הנותן בעין יפה הוא נותן" – ואילו כשאתה קונה זה בדיוק לפי כמה ששלמת בלי להוסיף שום דבר באיכות ובכמות. מתנה היא דבר לפנים משורת הדין, וכן זה עוד ועוד. המדרגה הנוספת היא הירושה, שגם נינת במתנה רק שיש לי זיקה אליה, מאז ומעולם, רק שיש זמן שבו הוא נמשך לי בפועל. תמיד זה היה שייך לי, רק שהיה שייך בכח וכעת מגיע הזמן שזה נמשך גם בפועל. מתנה באה על רקע של מציאת חן והיא באה כמתנת חינם. נותנים מתנת חינם למי שמוצא חן.

האור החיים הקדוש כותב על הפסוק "ונח מצא חן" שזה לא היה בגלל מצוות או זכויות אלא רק שמצא חן, שיש כמה מצוות שה' לא גילה מהן שבסגולתן לגרום מציאת חן (הוא לא אומר מהן המצוות). קודם כתוב שה' רואה את רעת האדם – "וירא הוי' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" – אחר כך הוא מתחרט – "וינחם הוי' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו" – ולבסוף הוא מחליט למחות אותו – "ויאמר הוי' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה... כי נחמתי כי עשיתם" – ועל כך כשואל האור החיים הקדוש, למה כתוב שוב שה' ניחם על עשית האדם ["כי נחמתי"], הרי כבר כתוב שהוא התעצב על כך ["וינחם הוי'"]? על כך הוא עונה:

ולא הספיק למה שאמר בסמוך, [אלא ש]בא לומר שטעם שאמר "אמחה" הוא לצד שניחם על עשייתם, לא לצד מעשיהם הרעים.

כי אם זו הסיבה אז צריך לדון ולהתחשב בכל פרט ופרט לחוד, שהרי "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". אי אפשר לומר שכולם רעים במידה שוה, שהרי תינוקות עוד לא הגיעו לגיל של עשית רע. אלא ה' פשוט התחרט על בריאת האדם. כמו בהתרת נדר, שמוצאים פתח חרטה שעל פיו לא היה כלל נודר ולכן הנדר לא חל מעולם, למפרע. כך הקב"ה בא למצב שכביכול חבל לו שברא בכלל את האדם ולכן לא נוגע בכלל אם זה יותר מזה. כל זמן שהמניע הוא שכולם רעים עדין צריך לשפוט כל אחד מצד עצמו בהווה, אבל ברגע שהוא ניחם על עשית האדם הוא יכול למחות ב'מכה אחת' את כולם. הוא חייב אף אחד שום דבר כי הסיבה היא בגלל החרטה.

כי יש הפרש, אם הכליון יהיה לצד מעשיהם הרעים ימצאון שלא יתחיבו כליה, והם אותם שלא הגיעו ל[גיל] עונשין [ולפני דור המבול כתוב שגיל עונשין הוא רק בגיל מאה], ואם יהיה הכיליון לצד כי ניחם ה' קטן וגדול שם הוא בכלל הגזרה ולזה אמר "אמחה וגו' כי נחמתי כי עשיתם", ולטעם זה אין נמלט [ולכן ה' צריך לחזור על הנימוק למחית האדם]. ולזה אמר תכף ומיד "ונח מצא חן בעיני ה'" [כי נח מצא חן לא בגלל מעשיו הטובים אלא כי "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל", ונח כן מצא חן], פירוש לא מצד מעשיו, כי בבחינות החזרה שחזר ה' מבריאת האדם לא יצילנו היותו צדיק [אם הוא צדיק – 'מתנגד' שמקיים את כל השולחן ערוך... – לא יעזור לו שום דבר והוא הולך יחד עם כולם, רק עם יש לו טיפת חסידות הוא יכול למצוא חן...], ולזה הוצרך לומר "מצא חן" ולא מחאו ואין מזה הוכחה לומר כי לא היה צדיק

יש כאן 'הוא אמינא' מעניינת, שאם הוא מוצא חן אז הוא לא צדיק ולא מקיים את השולחן ערוך, ובכל זאת אי אפשר להוכיח את זה מזה... זה הסבר שלי אבל זה לא הפשט שלו. הוא רוצה לומר כאן שגם אם נח היה נמחה במבול יחד עם כולם זו לא היתה הוכחה שהוא לא היה צדיק מצד עצמו. יתכן שהיה צדיק ובכל זאת לא תצילנו צדקתו. מה שמציל אותו זה רק מציאת החן שלו, שלא תלויה בצדקות.

כי הגם שהיה צדיק לא תצילנו צדקתו אלא בחינת החן שהשיג מאמצעות בחינת המצוות, כי יש לך לדעת כי יש מצוות שתועלתם היא להמשיך חן על האדם או בבחינת ג' או ד' מצוות ידועות [שהן גורמות להמשיך על האדם חן. הוא ידע בדיוק לאיזו מצוות הוא מתכוון – היה בקי בתורה כולה – רק שלא כתב לנו], וה' לא הודיע תועליות המצוות לטעם שאמרו ז"ל שירוצו כל העולם לתועליות הללו [ויקימו אותן שלא לשמה], וזה נח זכה ומצא החן. גם שמו יגיד, כי נח – חן [נח נקרא כך על שם הנחמה הטובה – "זה ינחמונו מעצבוננו" – והוא בחינת ההקדמה של הרפואה למכה. הוא הנחמה הטובה לאחר הנחמה הרעה של "כי ניחמתי כי עשיתם"].

[כל זה הבאנו בהקשר של מציאת החן שמעלה התעוררות להורדת הטל. הסוד של טל וחן בכל מקום קשור עם שני הנביאים אלדד ומדד. בכל זאת, מהן ג' או ד' המצוות שהזכיר? מי היתה אשתו של נח? נעמה. זה הסוד, ודי למבין... לחיים לחיים! השנה הזו – תשמ"ו – עולה ואת צנועים חכמה, אז שנזכה שהספר שלנו על שלום בית יצא עוד השנה].

נחזור לענין. הטל היא מתנה וירושה, מתנה ניתנת על סמך מציאת חן ללא שום מעשה מצדך וירושה שייכת לך בעצם רק שאי אפשר לקבל אותה עד זמן מסוים. יש סוגיה שלמה בגמרא (בבא בתרא) האם מתנה חלה על ירושה ובהמשך נסביר את הזיווג ביניהם:

כמו שכתוב "תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב", "מורשה" לשון ירושה שבאה לאדם ללא עמל ויגיעה. ועוד נאמר "וממדבר מתנה" [בשירת הבאר], ופרשו חז"ל דקאי על התורה שנתנה לנו במתנה,

ורק מי שמשים את עצמו כמדבר, שהכל דשים עליו, יכול לזכות לה. הוא "שפל רוח יתמך כבוד" שמעלה ומוצא חן של "אשת חן תתמך כבוד". "אין כבוד אלא תורה" ומי זה שתומך את הכבוד? אשת חן. אשה שמוצאת חן בעיני בעלה נקראת אילה – "אילת אהבים ויעלת חן" – ובעבודת ה' זה שפל הרוח, מי שמשים עצמו כמדבר. עליו נדרש הפסוק "מי זאת עולה מן המדבר", מבחינת המדבר שבו זוכים לקבל את התורה כמתנה – "מצא חן במדבר". זה הטל של התורה, וכמו שנסביר בהמשך זה בעיקר על פנימיות התורה.

וכמו שכתוב "ויתן אל משה", שנתנה למשה במתנה בשביל כל ישראל.

שלמרות שלמד בעמל ויגיעה קיבל אותה בסוף במתנה, שלא היה בכוחו להשיג אותה.

וכן בברכת התורה אנו אומרים "נותן התורה", בחינת "מתנה" – "מתן תורתנו".

כתוב שכל חורבן בית הראשון היה בגלל ש"לא ברכו בתורה תחילה", ומוסבר בחסידות שהכוונה היא שלא למדו במודעות תמידית של "נותן התורה". בתוך המודעות הזו, בפרטות, זו המודעות למתנה שיש בתורה, והיא קודמת ללימוד עצמו. ברגע שהתחלת ללמוד אתה כבר במצב של יגיעה, של "לקח", לכן עוד לפני כן צריך לברך ואז מזכירים דוקא לשון של מתנה, ואפילו לא של ירושה. כמובן, גם מה שמוצאים לאחר היגיעה זה מתנה, ולא לפי ערך היגיעה. גם הבטוי 'מתן תורתנו' מלמד שתחילת קבלת התורה היא בבחינת מתנה, ש"כפה עליהם הר כגיגית". המתנה היתה כל כך גדולה עד ש"על כל דיבור ודבור פרחה נשמתן" ואז הקב"ה היה צריך להכריח אותנו לקבל אותה. אומרים, שהסיבה שגם יהודי פשוט שלא מבין מה הוא קורא בספר צריך לברך היא הברכה היא על המתנה ולא על הלקח, וזו מדרגה ששייכת בעיקר למקרא, לתורה שבכתב.

שאלה: מה היה בדיוק החטא של אנשי בית ראשון?

תשובה: על פי פשט שכחו את ה' בעת לימוד התורה. שכחו שהיא תורת ה' ולא רק לימוד של איזה מדע. אבל כעת אנו מסבירים שלהרגיש את ה' בתוך התורה זה להרגיש את המתנה שיש בה, שזה לא בזכותי. זה תלוי זה בזה. להגיש את ה' זה רק על ידי הרגשת הממד של המתנה. היא הגילוי אלקות שיש בתורה.

בחסידות מוזכרים בדרך כלל רק שלש המדרגות הללו – לקח, ירושה ומתנה. כאן, כדי לכוון כנגד אותיות שם הוי', הוספתי עוד מדרגה שבדרך כלל מובאת בפני עצמה:

ועוד מצינו שהתורה נמשלה ל"כלה", כדברי חז"ל על הפסוק הנ"ל [של הירושה שבתורה] "תורה ציוה וגו' מורשה קהלת יעקב" – "אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורסה'". התורה היא כלה מאורסה לאיש – הוא שלמות קומת נשמות עם ישראל.

זו מדרגה גדולה מאד, שאנחנו האיש והתורה היא האשה. היה אפשר לחשוב וכך גם כתוב שה' הוא החתן ואנחנו הכלה, אבל אכן זה שאנחנו החתן והתורה היא הכלה. הקב"ה, לפי זה, הוא רק השדכן. בדרך כלל השדכן-השושבין הוא הצדיק: משה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא, ואז התורה היא המשכת מ"ד מלמעלה, טיפת הזרע שנמשכת מן החתן אל הכלה והתורה שבעל פה היא העלאת מ"ן של הכלה אל החתן. תורה במשל הרגיל היא גם מלשון יורה כחץ וגם מלשון הריון הכלה. אצלנו התורה היא כמו בכל ספר משלי, שהיא הכלה ואנחנו החתן – "אילת אהבים ויעלת חן".

[במשנה במסכת קדושין כתוב:] "האשה נקנית בשלש דרכים", מכאן שגם בחינת "כלה" שבתורה נלקחה ע"י עבודת האדם מלמטה, ושייכת לבחינת "לקח" ו"מטר" כנ"ל.

הרמב"ם כותב שעד מתן תורה – וכך גם היום אצל גוי – היה פוגש אדם אשה בשוק ונושא אותה ואילו יהודי צריך לקדש אותה קודם. זה עיקר קדושת עם ישראל, שעושה בה קנין ולקיחה "על ידי חופה וקדושין". לפי זה, מוכח שהמדרגה של "כלה" שיש בתורה שייכת ללקח, לקנין, שבתורה. לקיחת אשה ללא קנין זה כמו אונס, וכך זה גם בלמוד התורה. תורה לא לומדים באונס. במקח צריך דעת קונה ודעת מקנה, ואילו החפץ הנקנה חסר דעת. בקדושין זה שונה. היא גם הנקנה וגם המקנה ולכן צריך את דעתה והיא חייבת להסכים להתחתן אתו. אמנם, אין חתונה בלי מציאת חן משני הצדדים ולכן אין כמו המדרגה הזו בתורה שמחברת את כל העניינים. מצד אחד יש כאן קנין, לקח, ומצד שני צריך כאן חן. אתה צריך ללמוד תורה כי כתוב בשוחן ערוך, אבל שהכלה הזו תסכים גם להינשא לך זה כבר משהו אחר. אתה צריך להיות ראוי לזה. בהמשך נרחיב ונסביר מה זה אומר.

שוב, מה שבא בעמל ויגיעה שייך לבחינת ה"מטר" של התורה, ולכאורה היות התורה "כלה" שייכת יותר לבחינה הזו. מי עבד קשה בשביל אשה? יעקב אבינו, עמוד התורה מבין האבות. מה הקשר בין המילים מטל וכלה? בארמית מטר זה רחם, כמו מטרוניתא. מטר הוא מלשון מטרה, אליה נורה החץ – "כמטרה לחץ".

חסר הסיום

* * *

 

 

 

ניגנו תנועה לתלמידי הבעש"ט

התחלנו בפעם הקודמת את הפרק טל ומטר בתורה, והסברנו שיש בתורה שתי מדרגות של טל – מתנה וירושה – והם החלק הנסתר שבה ושתי ממדרגות של מטר – לקח וכלה – שהם החלק הגלוי שבה. עיקר ההבדל בין הטל והמטר הוא בעבודה מלמטה, שמטר בא על ידי אתערותא דלתתא, והסברנו שמדרגת הכלה כלולה משניהם – יש בה גם עבודה, שהרי אשה נקנית בכסף ובקנין, וגם מציאת חן של מתנה. זו היתה ההקדמה של הפרק הראשון לסידור הדברים. הפרק הבא הוא המשך ההקדמה עם תוספת רמזים. מן הפרק השלישי נתחיל לבאר כל מדרגה בפרט.

פרק ב

טל עולה בגימט' הוי' אחד, והוא כללות הנסתר דאורייתא [כל הנסתר זה להתעסק עם קוב"ה, עם "שויתי הוי' לנגדי תמיד"]. "טל לא מיעצר", שהרי צריך להיות "שויתי הוי' לנגדי תמיד", ו"לית אתר פנוי מיניה".

אין מקום או זמן או מצב בנפש שאין שם ה'. תמיד צריך להיות טל, אפילו כשאדם עושה עברות ואין לו זכויות. כמו שהוא צריך להיות בשמחה תמידית כך הוא צריך לדעת שה' נמצא בכל מקום אפילו כשאתה לא בסדר. אפילו במקום הטנופת, שאסור לחשוב דברי קדושה וכו', ה' בכל זאת נמצא שם. ההכרה הזו היא ההכרה שזה למעלה מטוב ורע שלי ולמעלה מטומאה וטהרה שלי טומאה וטהרה טוב ורע אלו הגדרות של הנבראים, כמבואר בלקוטי מוהר"ן ששייכות רק לאחר הצמצום, כי לפניו הכל טוב הכל אחד והכל קודש. כל החלוקות האלו הן מצד דעת תחתון, וכל מה שקשור עם דעת תחתון קשור עם המטר שבתורה, אבל טל היא ההכרה של האמת שלמעלה בלי קשר לעבודת האדם מלמטה. ההכרה הזו ניתנת לאדם והיא מה ששומרת עליו. ההכרה הזו היא גם טפת הזרע – "שראשי נמלא טל" – ולכן כתוב בזהר שפגם הברית הוא הגרוע מכל החטאים. למה? כי בכל העברות אני עדין יכול לדעת שה' נמצא למעלה מכל העברות שלי. אם עברתי עברה אני יודע שפגמתי באותיות וה שבשם, במטר, ואין לי זכות למטר, אבל "טל לא מיעצר" והעברות לא פגעו במציאות ה'. בפגם הברית שבא מן הטל – ר' אברהם אבולעפיא אומר שטל זה ראשי תבות טפה לבנה, טפת הזרע – יש החשכה על התודעה הזו. בעברה אחרת אתה חייב סקילה אבל זה לא אומר שה' לא נמצא כאן, זה לא מערער את אחדות ה' בתודעה שלך, אבל בפגם הברית זה כאילו שהטל לא נעצר. נדמה לך, יש לך ספק במציאות הקב"ה, נראה לך שהוא לא נמצא כאן. תקון הברית, כמו שמסביר הרבי הרש"ב בשיחה, זה בדיוק הדבר הזה בעצמו, שאתה מתעקש לומר ש"לית אתר פנוי מיניה" אפילו שאתה לא מרגיש אותו. הוא מסביר שהתקון לפגם הברית לא בא מרחוק – "לא בשמים היא" – אלא הדבר בעצמו גופא, מיניה וביה. להתעקש על זה.

לאור זה אפשר להבין יותר את דברי אליהו הנביא. אליהו רצה לעצור גם את הטל וגם את המטר. למה? כי היה פגם הברית גדול ואליהו הוא המלאך הברית, הוא רגיש ביותר לברית, ולכן הוא רוצה לעצור את הטל. הוא רוצה לגלות לאנשי הדור שאם אתם פוגמים בברית אז גם הטל מתעלם. גם ה"לית אתר פנוי מיניה" מתעלם מהם, וזה ה' לא הסכים. התקון הוא לא להאמין שהטל נעצר, לא להאמין להעלמה. לא להיכנע לזה שבכלל היה פגם. הרי בזהר כתוב שנעשה פגם גדול מפגם הברית. מה התקון לזה? התקון הוא לא להאמין למה שכתוב בזהר שאין לזה תקון... כמובן, לא להאמין למה שנדמה לך בדברי הזהר. הזהר מדבר על מה שקורה אתך, אבל כאשר אתה מתעקש אתה עובר את זה, לאמת לאמיתו ש"טל לא מיעצר". הזהר רק אומר שזה פוגם בתודעה של "טל לא מיעצר" על ידי ה"ראשי נמלא טל", אבל אם אתה עובר את זה אתה מגיע לאמונה האמיתית. אמונה במספר סדורי עולה טל [גם משה, בטחון, ארץ]. שוב, בכל עברה אחרת אתה יכול להיות עבריין גדול ובכל זאת ה' נמצא ורק פגם הברית מעלים את זה, לכן התקון הוא להתעקש על זה. פגם הברית הוא דמיון, זה יאוש, והתקון לזה הוא לא להאמין ביאוש – "אין שום יאוש בעולם כלל". אסור לתת לזה גושפנקא. צריך לכפור בזה – "מיהו יהודי? זה הכופר בעבודה זרה". להגיד שיש מציאות – בין אם זה בממד המקום, הזמן או מצב בנפש – שה' לא נמצא בה זה עבודה זרה, ובזה צריך לכפור. אז הוא מחדש את האמונה ומתקן את הברית.

שאלה: מה זה מה שכתוב על גחזי שאין לו חלק לעולם הבא? מה הוא צריך לחשוב?

תשובה: כמו שכתוב על אלישע בו אבויה [אחר] שאמרו לו שאין לו תקון ואם היה מתעקש היה מתקבל. אסור היה לו להאמין לקב"ה – "כל מה שאומר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא". אם הוא אומר לך לצאת זה סימן שהוא כבר לא בעל הבית. אם הקב"ה אומר לך לצאת אז כביכול הוא כבר לא הקב"ה, ואסור להאמין לו. זה כאילו שהוא יאמר לך שיש איזה מקום בעולם שאין שם ה', אז אסור להאמין.

זה הסוד של הטל – "טל לא מיעצר" – לכן יש מצוה לקרוא קריאת שמע בפעמים ביום, לילה ויום, שלא משנה באיזה מצב נמצאים תמיד ה' אחד. מה הסוד של מטר?

"מטר הוא מלשון "מטרה" ותכלית, שהרי תכלית הכונה במעשה בראשית היא להיות לו יתברך "דירה בתחתונים"

וזה עושים על ידי מצוות, ולכן אם אין לך מצות אז אין לך מטר. לגבי האמונה, הטל, לא משנה מה תעשה אבל ביחס מטר זה משנה כי מטרה לבריאת העולם ואם אתה לא עושה את זה ועוד עושה ההיפך, עושה חורבן, אתה מקלקל ומפסיד את המטר.

על ידי קיום התורה ומצותיה בגשמיות ובפועל ממש, וכמו שכתוב "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם".

"כל האדם" כאן זה לאפוקי 'כל ה''. אדם הוא אד ם, האד שעולה מן הארץ והמים שיורדים מן השמים. אלו המצות. ה' קיים גם בלי כל זה, אבל מטרת הבריאה לא קיימת בלעדם. טל הוא בחינת לא-אדם – "כי לא אדם הוא להנחם" – ואילו מטר הוא בחינת אדם – "כי זה כל האדם".

וזהו מטר בגימט' רמח מצות עשה – "רמח איברין דמלכא" (בחינת ז"א – ו שבשם) – עם הכולל, בחינת "כלה"

הרבה פעמים בקבלה הכולל היא המלכות, מלכות מלשון כלי ובית קיבול הכולל בתוכו מלמטה. לפעמם הכולל הוא הכתר מלמעלה, מלשון כליל. אז רמח אברין דמלכא עם הכלי להם עולה יחד מטר.

שוב, יוצא לנו שטל היא האמונה ומטר הם המצוות. יש משהו באמונה שהיא למעלה מן המצוות, כידוע שיש בזה מחלוקת ראשונים שלפי בה"ג אינה מצוה בפני עצמה ולפי הרמב"ם נמנית כמצוה [ראו במצות האמנת אלקות בדרך מצוותיך]. לכן כל המצוות הם באותיות וה שבשם, ולפי זה "הנסתרות לה' אלקנו" כאן היא האמונה בה' אלקנו. אמונה בו שהוא נשאר 'אלקנו' על אף כל הפגמים שלנו – "ה' אלקנו ה' אחד". בקבלה כתוב שכל פעם שמופיע הבטוי 'ה' אלקינו' זו מדרגת משה רבינו, שכולל את עצמו בה'. בדרך כלל כתוב 'ה' אלקיך' או 'ה' אלקיכם'. כאשר מופיע הבטוי הלא-שגרתי 'ה' אלקינו' אומר הזהר שמשה כולל עצמו עם ישראל, כלומר הניצוץ מנשמתו שנמצא בכל יהודי. בתניא מובא שהניצוץ הזה נמצא בכל יהודי והוא הניצוץ משיח שיש בכל יהודי. משה מצד עצמו הוא למעלה מן המצוות, בבחינת טל, הוא אמנם נותן מצוות ולכן הוא נקרא 'רעיא מהימנא' אבל בשביל להיות סיבה למסובב הוא צריך להיות מעליה.

(נוקב"א דז"א, הקולטת ברחמה, הנקרא "מיטרא" (עיין בספר הערוך, ערך מטר [שם מסביר שמיטרא היא רחם]) את טפת בעלה הכלולה מ-רמח אברים שבו, בסוד יורה כחץ שהוא כח היוצר ו-כח היצור, כמטרה לחץ וד"ל).

כלומר, הרחם היא המטרה לחצי הזרע של בעלה. התכלית היא בכלה ומה שנמשך אליה הם רמח אברים הכלולים בתוך הטפה. החץ הוא הכולל את הכל והרחם היא הקולטת את הכל, ועל שם זה נקראת מיטרא.

על ידי שתי הבחינות [הכוללות] "טל" ו"מטר" שבתורה [שהם התורה והמצות]

ידוע, שאברהם אבינו לבדו עולה רמח ואילו שלשת האבות יחד – אברהם יצחק ויעקב – עולים אמונה מצות. הם כוללים את שני היסודות הללו.

מתבררות רפח ניצוצין קדישין שנפלו בשבירת הכלים, וכן תקון הכלים

יש שני דברים שצריך לתקן בשבירת הכלים: יש את שברי הכלים שצריך לאחות ולחבר ויש את הניצוצות הקדושים שנפלו לתוכם וצריך לברר אותם ולהעלותם משם. אז טל ומטר הם רפח הניצוצות שצריך להעלות, ואילו ראשי התבות של ארבעת המדרגות בתורה הם הכלים, אותם צריך לאחות ולהחיות.

כלם הוא על ידי ארבע מדרגות הנ"ל (מלמטה למעלה, לפי סדר עלית הכלים): כלה לקח ירושה מתנה ר"ת כלים.

פרק ב, אם כן, היה להסביר נקודה אחת והיא מהם טל ומטר בעבודת הנפש. בפרק ג נתחיל להסביר את ארבעת המדרגות בפרטיות.

פרק ג

ועתה נבוא לבאור כל מדרגה מארבע מדרגות הנ"ל בפרט, ושייכותה לאות המקבילה לה בסוד השם יתברך.

ב[מדרגה הראשונה שכנגד אבא –]"מתנה" נאמר "ממדבר מתנה" כנ"ל. בחינת ה"מדבר" הוא ענין הבטול העצמי בתכלית – "אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים את עצמו כמדבר". המדבר הוא הפקר לכל, בחינת "נפשי כעפר לכל תהיה". בחינה זו היא על דרך אמרם ז"ל "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית את עצמו עליה", כמו שכתוב "אדם כי ימות באהל", "באהלה של תורה". וכן אמר ר' יוחנן: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים את עצמו כמי שאינו, שנאמר 'והחכמה מאין תמצא'".

יש כאן שלשה מאמרי חז"ל שונים המתארים את התנאי לקבלת התורה, בכל אחד תנאי שונה והם נלמדים מפסוקים שונים. לכאורה נראים דומים וצריך להתבונן בהבדל שביניהם. המאמר הראשון אומר שהתורה מתקיימת רק במי שמשים את עצמו כמדבר, השני אומר שהתנאי הוא להמית ולהרוג את עצמך כדי לזכות לתורה, והמאמר השלישי אומר שצריך לשים עצמו כאין. שלשת הבחינות קשורות לחכמה – באחרונה זה כתוב במפורש בפסוק – וכולן מדרגות של בטול כדי לזכות לחלק המתנה שבתורה.

מה היחס בין שלשת המאמרים – להיות מדבר, למות ולהיות כאינו? להיות מדבר זה להיות הפקר. מוסבר שיש הבדל בין אמירת אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" לבין מה שאמר משה רבינו "ונחנו מה", שאצל משה רבינו זה כמו לשים את עצמו כאינו ואילו אצל אברהם זה כמו להיות כמדבר. למות זה ודאי יותר מאשר להיות כמדבר אבל זה עדין לא להיות כמי שאינו. אז מה בדיוק היחס?

אפשר להסביר את היחס כהכנעה-הבדלה-המתקה שבבטול. להיות כמדבר זה כמו הכנעה שבבטול. זה לא בדיוק שפלות, כי שפלות זה להשפיל את עצמך, שאתה לא כל כך שווה, אבל מדבר זה הפקר, שאין לו בעלים והכל דורסים עליו. המציאות שלו בטלה ומבוטלת 'כעפרא דארעא'. יש להשפיל ויש לבטל. להשפיל את עצמך זה להוריד את בעל הגאוה. אתה חושב שאתה כך וכך והאמת היא שאתה 'זבל', אתה "רע ורשע ומשוקץ וכו'". זה נקרא שפלות, אבל בטול זה לבטל את מציאותו. המדבר אינו 'זבל', הוא יכול להיות מאד נחמד, רק שהוא מופקר לכל. זה הכנעה שבבטול, כי הוא נעשה כעפר שהכל דורסים עליו לגבי הזולת. הדגש כאן הוא על "נפשי כעפר לכל תהיה", שאני מדרס לרגלי כולם. מה שאין כן "אדם כי ימות באהל". למות זו הסתלקות והסתלקות זו הבדלה, כמו שהנשמה מסתלקת מן הגוף. אהל זה כמו השמים, אור מקיף, שהרוחניות נשאבת למעלה. הסתלקות אל תוך המקיף. זו הבדלה שבבטול. הבדלה בכל מקום זו הסתלקות. הגוף לא נדרס, להיפך, גוף של מת הוא דבר מכובד ולא דבר בזוי, אבל עיקר הדרגש הוא הפרדות הנשמה מן הגוף ושאיבה אל תוך הסוד של האהל. שתי המדרגות הראשונות הם בטויים שנראים כשליליים – מדבר ומות. אבל במדרגה השלישית זה פסוק שכולו טוב – "והחכמה מאין תמצא".  זה גלוי אור בתוך כלי. במות יש גילוי של אבל מעל לכלי, במקיף, ובל גלוי החכמה מאין זו הברקה אל תוך כלי. כדי לקלוט ולקבל את הברק צריך להיות בטל יותר מן המת ומן הגוף המופקר. הוא צריך להיות כאינו – לא היה, לא הווה ולא יהיה. רק אז האור יכול להמשך אל תוכו, ועליו נאמר "מתוק האור". זו ההמתקה שבבטול. כל המדרגות ההלו קשורות עם החכמה, עם המתנה שיש בתורה.

הבטול הוא בחינת חכמה – כח מה – כמאמר משה רבינו עליו השלום (שעליו נאמר "ויתן אל משה" [מלשון מתנה] דוקא כנ"ל) "ונחנו מה". וכן "מדבר" הוא לשון "מְדַבֵּר", ומרמז לשרש כח המדבר בנפש האדם שהוא ב"קדמות השכל" [כתוב בתניא ש"קדמות השכל" הוא בכתר, בחכמה סתימאה שבה], בחינת ה"אין" שבנפש, שעליו נאמר "והחכמה מאין תמצא" [באשר שרש המדבר אצל האדם נעשה מדבר ועובר את שני השלבים של מות ואין הוא מתגלה כדבור. בתחילה הוא עושה את עצמו כמדבר עד שהמדבר שלו, שזה קדמות השכל מדָבֵּר], ו"דברי פי חכם חן" כאשר "לב חכם ישכיל פיהו" בכח ה"אין" שבו.

לא רק שמקבל הברקה חדשה, שזה דבור פנימי, שקדמות השכל מדבר אליו, אלא בסוף זוכה לדבר גם בחיצוניות, בפה, דברי חן. חן הם ראשי תבות חכמה נסתרה. "ישכיל" זה אין. לב החכם רואה – "לבי ראה הרבה חכמה" – ואיך הדברים מגיעים מן הלב שרואה לפה שמדבר? זה על ידי 'ישכיל', כח המשכיל. ה"לב חכם" משכיל את הפה בכח האין שבו ואז הוא מסוגל לדבר אותו. חן זה דבר שאמרת, והוא בא מן האין שתרגם את ראית הלב לדבור. שוב, חן קשור עם עיניים וגם עם הפה. כמו חשמל, שקשור על פי פשט עם העין, שהוא אור-זהר בספר יחזקאל. אבל בדרש חז"ל – "חש מל" – חשמל קשור עם הפה. אותו הדבר ביחס לחן. בספר יצירה החן הוא מתנת הפה אבל בכל מקום חן קשור עם מציאת החן בעיניים. אלא, שהחן הם דברים שיצאו מן הפה אבל נבעו מראית העין שבלב – "עין השכל שבלב". כאשר יש עין שכל בלב יש כח בפה לתרגם את הראיה הזו לדבור. הקנה, המעביר את הקול, הוא הבטול. זה מקום הבטול מן הלב לפה.

כל הפרק הזה היה להסביר את הקשר בין המתנה שבתורה למדרגת החכמה.

* * *

בשיעור הקודם למדנו את פרק ג, בו הסברנו את מדרגת המתנה שבתורה המכוונת כנגד החכמה. בפרק הבא נלמד את מדרגת הבינה – ממד הירושה שבתורה – שגם היא שייכת לחלק הטל שבתורה.

פרק ד

בחינת הירושה שבתורה נקראת "תורת אמך" – "תורת אומתך" [לפי פרוש חז"ל, וזו התורה שבעל פה שעוברת מאב לבן בירושה], על דרך [הפסוק] "מורשה קהלת יעקב" [שהתורה עוברת בירושה תוך קהילת יעקב, בבחינת "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", דרך נשמת האומה, דרך אמא] – שהרי שרש נשמות ישראל וחק הירושה שביניהן "עלה במחשבה" באמא עילאה.

ישראל שעלו במחשבה זו ההמשכיות של ישראל. כשהנשמות יורדות למטה יש "דור דור ודורשיו", "דור הולך ודור בא", וישראל שבמחשבה זו ההמשכיות-הירושה שיש בהן. ללא ירושה זה לא נצחי. לכן עיקר מה שעלה במחשבה זה חק הירושה שבעם ישראל. בקבלה כתוב שכל מה ש"ישראל עלו במחשבה" זה באמא עילאה.

רמז נוסף מובא בספר מגלה עמוקות:

ישראל הוא ראשי תבות "יש ששים רבוא אותיות לתורה"

ישראל הם ספר התורה של הקב"ה. ספר זה בבינה והסופר הוא בחכמה. הרמז הזה שייך גם לתורה שבכתב – בעוד הרמז הקודם אמר שעיקר הירושה בתורה עוברת דרך התורה שבעל פה – שספר התורה הוא בינה ביחס לסופר שבחכמה ואילו הסיפור עצמו הוא בדעת. בלשון חז"ל, החפצא של התורה היא הבינה ביחס לסיפור שבתוכו. "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה" ולכן בכל קריאה מתוך הכתב יש יחוד וזיווג של אבא ואמא, של החפצא של הספר עם הפסוק בעצמו.

(וכו "ספר" תורה הוא בבינה, בסוד "סופר ספר ספור" שבתחילת ספר יצירה, כשנגד חב"ד, כמבואר בדא"ח), ו"איש לא נעדר" בסוד העבור ביסוד אמא,

זה שכל הנשמות ניצבות וקיימות יחד מרומז בפסוק בישעיהו "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכולם שמות יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא יעדר". 'איש לא נעדר' זה שכל האישים קיימים. שרשי הנשמות בלשון הקבלה אלו הנשמות כמו שהם בעבור אמא. סוד הנשמות זה באמא ושם יש חק הירושה.

מקום התקשרותו העצמית של כל נשמה לאות שלו בתורה.

באמא הנשמות מזדהות עם האותיות, שכן האותיות הן טפות הזרע שבאות מיסוד אבא – מן הסופר שכותב בספר – ליסוד אמא ושם הן הופכות לנשמות. היחוד בין כל אות מאותיות התורה לנשמה מסוימת מתרחש שם. לפני כן האות עדיין לא מזוהה עם נשמה מסוימת, אלא היא אות שלא ב"יש ששים רבוא אותיות לתורה".

אות זו [של כל יהודי בתורה] היא "חלקו בתורה", שעל ידו לומד הוא את כל התורה כולה, וכמו שאנו מבקשים "תן חלקנו בתורתך".

'חלק' זה כמו נחלה – "יעקב חבל נחלתו". האות שלך היא החלק והנחלה שאתה יורש מן האבא הרוחני שלך. מן הקשר המיוחד שבין אלישע לאליהו למדו חז"ל שהפסוק "ושננתם לבנך" הוא גם בין רב ותלמיד. התלמיד נקרא בן והרב נקרא אב. בדרך כלל יש הבדל בין אב ובן ורב ותלמיד, כפי שמבאר ר' נחמן בתורה מיוחדת [תורה סו] בכל מחלוקות ר' יהושע ור' אליעזר, אבל באליהו ואלישע מתגלה היחוד שבין שתי הבחינות בן ותלמיד. את התורה בעיקר יורש התלמיד מן הרב. האדמו"ר הזקן היה קורא לבעש"ט סבא ['זיידע'] והיה מסביר זאת בכך שהוא נכד רוחני שלו. אמנם, בדרך כלל בחסידות מוסבר שהקשר בין אב ובן הוא קשר עצמי – שהעצם של האב נמשך בבנו ממש – בעוד הקשר בין רב ותלמיד היא המשכה חיצונית, של שכל, אבל אצל רבי אמיתי יש המשכה עצמית גם אצל תלמיד, ואפילו יותר מאשר אצל בן [כך התבטא על עצמו ביחס לר' ברוך ממעז'בוז', נכד הבעש"ט].

וכן אנו מודים לה' יתברך "מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו, מה יפה ירושתנו". ענין ה"הכרח" שבאמא

אמרנו, שעיקר החידוש בירושה הוא שהוא בא בהכרח, ושמי שמבטל את הירושה נאמר עליו שהוא "מתנה על מה שכתוב בתורה" ותנאו בטל. מתנה באה מרצונו החופשי של הנותן – "כל הנותן בעין יפה הוא נותן" – והיא ניתנת למי שמוצא חן בעינו, אבל בירושה כתוב ההפך, שאסור לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה. כלומר, במתנה אין צד הכרח ואילו בירושה יש. למה התכונה הזו, של הכרח, קשורה עם אמא?

(על דרך השתלשלות עלה ועלול שמצד אמא, כמבואר בדא"ח, ונראה כאלו בא בהכרח) הוא על דרך "על כרחך אתה חי", בחינת "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה", בחינת "והגות לבי תבונות".

כתוב בחסידות שאמא היא מקור ההשתלשלות. על השלישיה שלנו – השתלשלות-התלבשות-השראה – כתוב בחסידות שהיא כנגד מציאות-מהות-עצמות. אמא היא מציאות, ולכן היא ראשית ההשתלשלות – "אלקים חיים ומלך עולם", אבא זה מות – העצם של הנשמות שמתלבשות בתוך הגוף שמשתלשל. כאן, כאשר אנו מדברים על נשמות ישראל אלו הנשמות בסוד הגוף העליון, כמו במאמר חז"ל ש"אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף". הגוף הוא הרחם של האם, או אמא תתאה שהיא המלכות או אמא עילאה שהיא הבינה. ברגע שיש לנשמות מציאות כל שהיא זה כבר נשמות שבגוף ובן דוד יבוא כאשר כולם יומשכו למטה. לכן כתוב באריז"ל שהשרש של 'גרמוהי', שזה הגוף, זה באמא וכל מה שמאמא ולמטה זה כבר השתלשלות. לפעמים כתוב בחסידות – בתחילת שער הפורים בשערי אורה ובאגרת הקדש כ – שחכמה היא ראשית ההשתלשלות של הספירות, אבל בעומק מבואר שזה רק מחיצוניות החכמה שקשורה עם אמא, עם המציאות. חיצוניות החכמה, האחוריים של החכמה, קשורה עם הינה ועל זה נאמר "והחכמה מאין תמצא", אבל פנימיות החכמה זו עצם הנשמה לפני שהיא באה בגוף, או כמו שאמרנו קודם זה האותיות לפני שהפכו לנשמות. זה על דרך שלשת השאלות: 'מי' בבינה, 'מה' בחכמה, 'איה' בכתר [לכן הסברנו הרבה פעמים ששאלת מיהו יהודי זו שאלה של אמא, הזהות של המציאות היהודית מבחינה הלכתית, מי שנולד לאמא יהודיה.

כל דבר שמשתלשל והולך יש לו דמות של הכרח. לכן בירושה נדמה שבאה בהכרח. יש משהו מאד חיובי בהכרח הזה, שכמו שהאב לא יכול לבטל אותה גם הבן לא יכול לבטל אותה. אתה חייב לקבל אותה. אם אתה רוצה אחר כך לבטל אותה ולתת אותה למישהו אחר אתה יכול, אבל לקבל אתה חייב. כתוב שבן קטן שיורש נכסים מאביו אסור למכור אותם עד גיל עשרים, בגיל שיש לך מוחין דאבא. ההכרח הכפול – מצד המוריש ומצד היורש – זה על דרך "על כרחך אתה חי", שיש צד בחיים שנמשך לך בעל כרחך. באמא כתוב "אם רץ לבך", שכן בפנימיות אמא יש תשוקה למות ואתה חייב לקבל את החיים ולחיות. התורה היא "כי הם חיינו וארך ימינו", וזה כאילו אומרים ליהודי שאתה חייב ללמוד תורה.

זו מדרגה מאד עמוקה בלמוד התורה, האדמו"ר הזקן מביא בהלכות תלמוד תורה, שיש למוד התורה עצמו ויש דבקות בבורא והוא פוסק – זה אחד החידושים הגדולים ביותר שמחדש בכל הלכות תלמוד תורה – שאם כבר למד את כל התורה כולה, וכיוון שהוא חסיד אז תורתו משתמרת, אז הוא יכול להפסיק להגות בתורה ולעסוק בדבקות, ב"התפשטות הגשמיות". מי שעוד לא גמר ללמוד את התורה כולה חייב להגות בה יומם ולילה גם על חשבון מה שנראה בעיניו כדבקות. לאחד כזה אומרים "על כרחך אתה חי", שמחייבים אותו לחיות. איך? על ידי למוד התורה – "ובהם נהגה  יומם ולילה". ההגיה הזו היא "והגות לבי תבונות", זו התבונה, התבוננות. כל זה היה להסביר את הקשר בין ירושה לאמא – נתינת הכח וההכרח ללמוד תורה 'יומם ולילה'.

נסביר יותר פשוט. יש חלק בתורה שהיא ירושה, ואם אדם לומד בכל פעם קצת אז החלק הזה של ירושה לא יתגלה לו אף פעם. כמו שהסברנו שלמי שאין בטול לא יזכה אף פעם למתנה שבתורה כך גם מי שלא מחויב נפשית להגות בתורה יומם ולילה, שזו הירושה שלי וזו הנחלה שלי מן השמים, ורק לומד כש'בא לו', לא יזכה לירושת התורה. זה כמו אדם שמשועבד לכבוד אביו ולנכסיו – כמו בסיפור של ר' נחמן שהאבא מפקיד את הפרדס ביד בנו שישקה את העצים – והוא כל הזמן טרוד לשמור עליו מתוך הכרח וחיוב נפשי. "ודברת בם – ולא בדברים אחרים". זו הבינה שבתורה, ההתבוננות שבה.

כעת מובן למה אומרים את זה – "כי הם חיינו ואורך ימינו" – דוקא בלילה ולא ביום, כי יום זה בעיקר המתנה שבתורה ואילו הלילה היא הירושה שבה. המחשבה הזו, שצריך ללמוד את התורה יומם ולילה, היא מחשבת לילה. ביום אני לומד "באימה ויראה ברטט ובזיע". יש צדיקים שפותחים את הספר פעם אחת ביום, מזדעזעים, וזה כבר מספיק. זה למוד תורה שמצד אבא, למוד תורה בעצם. הלימוד בלילה הוא למוד שכל הזמן צריך ללמוד ולהתבונן. אצל מי נאמר הפסוק הזה? אצל יהושע. משה רבינו, נותן התורה, הוא בחינת יום ויהושע בחינת לילה, בינה – "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה". מתנת התורה זה בעיקר אצל משה רבינו ואילו ירושת התורה מתחילה אצל יהושע [ובעיקר אצל אלישע. יהושע הוא יהו-שע ואלישע הוא אלי-שע].

פרק ה

בפעם הקודמת למדנו על המדרגה בתורה בה היא ירושה, ויש מאמר חז"ל הפוך בדיוק שאומר שהתורה אינה ירושה – "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך". תקון כאן זה תקון המדות, אות ו של שם הוי'. ר' סעדיה גאון אומר שלא נברא האדם אלא לתקן את מדותיו, ובלשון הקבלה שבירת הכלים מתחילה באות ו של שם הוי' והן זקוקות לתקון. בריאת העולם בששה ימים הוא תקון ו הקצוות. ספרנו הרבה פעמים בשם הרבי מהר"ש, שהיה לומד עץ חיים ואומר שזהו ספר מוסר, שמדבר על תקון השבירה. על ידי תקון המדות זוכים לקחת את החלק בתורה שאינו ירושה.

"התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך" הוא בחינת תקון המדות, "ששת ימי המעשה", כנגד ו קצוות דז"א – ו שבשם. ולכן הנשמות ששרשן בתפארת, כללות ז"א, נקראו "מארי תורה" בלשון הזהר.

יש בהקדמת תקוני זהר עשרה סוגי נשמות כנגד הספירות: הנשמות שכנגד הכתר אלו ראשי אלפי ישראל, כנגד החכמה אלו החכמים, בבינה הנבונים, בחסד החסידים, בגבורה הגבורים ובתפארת אלו 'מארי תורה' – בעלי תורה. אלו בעלי התורה, שקנו את התורה ונעשו בעלים שלה. הפרק הששי והמסכם של פרקי אבות, שכולה עוסקת בתקון המדות, נקרא קנין תורה [נמשיך את הסדר: נביאים בנצח, חוזים בהוד, צדיקים ביסוד ומלכים במלכות].

מה זה תקון המדות בתורה, החלק שאינו ירושה? מה שכן ירושה בתורה זה החלק שלך בה, שרש הנשמה שלך. החלק שאינו ירושה היא יכולת ההכרעה בין הדעות שבתורה – "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא". זה לא ירושה אלא תקון בתקון המדות. זו הדעת להכריע. זה לא מה שאתה רואה לפי שרש נשמתך למעלה אלא להכריע לרצון ה'.

תקון המדות בתורה הוא ענין ההכרעה (על ידי הדעת, פנימיות ונשמת ז"א, המכריע) בין מותר לאסור, כשר לפסול, זכאי לחייב –

זה נקרא התמורות. פעם הסברנו שמותר-אסור הם כנגד חסד וגבורה, כשר-פסול הם כנגד תפארת ויסוד וזכאי וחייב הם כנגד נצח והוד. מותר זה פתוח, כמו להתיר קשר, ואסור זה שהוא קשור סגור וכבול. הפסול הוא החוש לדעת מה צריך לאסור. כשר הוא תרגום של ישר, וכן בפרקי אבות כתוב "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לו..." ופסול הוא דבר שנוטה בדרך עקלתון. יש בו פסולת וכתוב שכל פסולת היא עקלתון, הנמשכת דרך הצנור השמאלי של היסוד. שמירת הברית היא החוש לדעת מה לפסול. דבר נוסף, כתוב שפסול זה מלשון פסל הרומזת לקימת הברית – "פסול לך שתי לוחות אבנים". אגב מי שמתמצא, להבדיל, בפסיכולוגיה יודע שאותו יהודי שהמציא אותה גם הבחין בכך בחושו שכל הפסלים קשורים עם הברית [את זה אני אומר רק כדי לברר את הפסולת ממי שלמד דברים כאלו...]. זכאי וחייב זה בריב בין שני בעלי דין, שהזכאי הוא זה שניצח – "דידן נצח" – וחייב הוא זה שיצא חייב וצריך להודות בדינו.

אלו ששת התמורות העיקריות. יש עוד שתי תמורות אבל הן כנגד החכמה והבינה – קודש וחול, טהור וטמא. להבדיל בין הקדש ובין החול אלו מוחין דאבא, חכמה, שבז"א ולהבדיל בין טהור לטמא אלו מוחין דאמא בז"א. ז"א עצמו הן ששת התמורות שהזכרנו. כולם הם הבחנות, לדעת להכריע. בחסד זו דעת להכריע להקל, בגבורה זה להכריע להחמיר, בתפארת זה דעת להכריע להכשיר וכו'.

כנגד ו מדות הלב שבהן סוד התמורות כנודע.

צריך לשים לב שכל ההכרעות הללו קשורות עם הנגלה של התורה, שכן זו כבר מדרגת "והנגלות לנו ולבננו". כמו כן, מה שכל אחד אומר בשרש נשמתו זה עדיין שייך לנסתרות של הנגלה בעוד שההכרעה – להתיר ולאסור וכו' – שייכת כבר לחלק הנגלה שבנגלה. יש שלב אחד שנקרא הכרעה, שמתחילים להכריע לכיוון אחד מן הקצוות, ויש שלב הבא והוא פסק ההלכה. כאן אנו מדברים על הנטיה, עוד לפני שהוא מחוה דעה, לפני פסק הלכה. פסק הלכה שייך למלכות, למדרגת הכלה בתורה. יש הכרעת הדעת ויש חוות הדעת. חוות דעת היא מלשון חוה, וחוה היא המלכות – "מאן מלכי? רבנן". הנטיה שבתוך הדעת היא הדעת המתפשטת בתוך ז"א, בלשון הקבלה.

זה נושא שלם בפני עצמו, אבל נחזור עליו. בספירת הדעת יש ריבוי ועושר מיוחד של ניבים בלשון הקדש, יותר מכל ספירה אחרת. יש עשרה ניבים, כנגד עשר הספירות, בעוד שבספירות אחרות מוצאים שנים או שלשה בטויים. אנחנו מסדרים אותם כך:

כתר

העמקת הדעת

חכמהבינה

הרחבת הדעתישוב הדעת

דעת

התקשרות הדעת

חסדגבורה

קרוב הדעתנקיות הדעת

תפארת

שקול הדעת

נצחהוד

הכרעת הדעתהסכמת הדעת

יסוד

החלטת הדעת

מלכות

חוות דעת

נסביר קצת. בחסידות, במיוחד בתחילת שער היחוד לאדמו"ר האמצעי ובבאור ר' הלל עליו, מוסבר שעומק ורוחב הם כתר וחכמה, לכן העמקת הדעת היא בכתר והרחבת הדעת בחכמה. כל התיישבות היא באמא לכן התישבות הדעת היא בבינה. הבטוי המיוחד בתניא לדעת היא "קשר אמיץ וחזק מאד", לכן הדעת שבדעת תהיה התקשרות הדעת – עצם ההתקשרות של "והאדם ידע את חוה אשתו". קרוב הדעת – לקרב את הדעות – זה בחסד. מה זה נקיות הדעת? כתוב ש"יקירי ירושלים לא היו יושבים לסעודה אלא אם כן יודעים מי יושב עמם". זו הסתייגות ששייכת לאנשי ירושלים – שלמות היראה – שלא להצטרף לסעודה ולא להתחבר עם אנשים שאתה לא מכיר את טיבם. זה מצד הגבורה והיראה. שקול הדעת זה בתפארת. כתוב, שהנצח וההוד הם שתי כפות מאזניים שהצד היורד ומכריע הוא הנצח והצד שעולה הוא ההוד. כלומר, הנצח מכריע וההוד מסכים עמו. אצל ר' הלל בבאורו לקונטרס ההתפעלות עבודת ההודיה היא 'הסכם חזק בלב'. ההחלטה שבדעת היא ביסוד והגלוי – חוות דעת – במלכות. כתוב "לילה ללילה יחוה דעת", שהגלוי של הדעת הוא בלילה, במלכות.

זהו הסדר, וזה גם הסדר בעבודת ה': קודם העמקת הדעת, הרחבה וישוב עד להתקשרות הדעת. אלו הכחב"ד, חלק המושכל שבעבודה. מקרוב הדעת והלאה זה מתחיל להיות ביחס למציאות. דיין צריך לקרב את שני בעלי הדין בשווה ואסור לקרב אחד לגבי השני. יש דברים שאסור לו בכלל לגלות בהם קרוב דעת, וזה נקרא נקיות הדעת [כל הפרצוף הזה שייך במיוחד לדיינים העוסקים בהכרעות ויש הלכות מפורשות על זה ברמב"ם וכו']. שוב, עד התקשרות הדעת ועד בכלל זה לדעת את התורה, את מה שהיא אומרת. מקרוב הדעת והלאה זה כבר היחס אל האנשים שבאים לדין. שקול הדעת היא בין ריבוי הדעות שיש בתורה ואז צריך להכריע בהכרעת הדעת, כאשר הצד השני צריך להסכים אליו. אלו הנצח וההוד. זה כלל גדול, שיש תמיד בנפש ניגוד וצריך ששני הצדדים יהיו שותפים – אחד יכריע והשני יסכים. אפילו בטוב מול רע רוצים ש"מלאך רע יענה בעל כורחו אמן". אחר זה יכולה לבא החלטת הדעת. מה זו החלטה? החלטה לגלות. בהחלטה זו צריך הרבה תקיפות – ששייכת לכל קו האמצעי אבל בעיקר ביסוד – כי היא באה החוצה, שכך הדבר יקום בפועל. זה נקרא 'קימת הברית'. בסופו של דבר בא הגלוי בחות דעת.

את כל הבאנו כי אצלנו, בפרק שלנו, אנחנו מדברים על השלבים המוקדמים של הכרעת הדעת וכו' לפני שלב החיווי של המלכות. לכן זה תלוי בתקון מדות הלב.

בז"א נאמר "יגעתי ומצאתי – תאמין", שהכל תלוי ביגיעה

יגיעה צריכה לבוא כאשר יש הרבה מה לברר. ככל שיש יותר פסולת יש יותר יגיעה. בששת ימי החול יש הרבה יגיעה לברר את המציאות. כאשר מבררים את ששת מדות הלב יש הרבה יגיעה, שלאחריה באה המציאה.

"ואדם לעמל יולד" – "עמל תורה" –

יש שלשה פרושים בגמרא למילה 'עמל': יש עמל מלאכה, עמל שיחה, עמל תורה. יש שיחה מפורסמת של הרבי שליט"א על זה, שעמל מלאכה זה גמילות חסד, עמל שיחה כנגד עבודת התפלה – "ויצא יצחק לשוח בשדה", עמל תורה כפשוטו. שלשתם כנגד שלשת האבות. שתי האפשרויות הראשונות הם הוא אמינא בגמרא והשלישית – "עמל תורה" – היא המסקנה.

לתקן את המעוות שעל ידי שבירת הכלים במדות הלב (סוד "המלכים שמתו"), ושעל ידי גלגוליו הקודמים.

כתוב שהאריז"ל היה לומד נגלה עד כדי זיעה מיגיעת הלימוד, וכשאדם לומד תורה עד כדי זיעה בלימוד הוא מתקן את המעוות של שבירת הכלים וגם את גלגוליו הקודמים. עד כאן מדרגת ה"לקח" שבתורה ש"אינה ירושה לך".

 

ניגנו ניגון

 

פרק ו

הכלה אותיות הלכה, בחינת "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה". הלכה היא ראשי תבות "הריעו להוי' כל הארץ",

זהו רמז מפורסם מהאריז"ל, שבשבת מכוונים שקבלה זה "השתחוו להוי' בהדרת קדש" ואילו בימות החול מכוונים שהלכה זה "הריעו להוי' כל הארץ". מתאים עם מה שהאריז"ל היה לומד שש פעמים כל סוגיה בנגלה ופעם שביעית על פי סוד.

תקון "הארץ" – ה תתאה שבשם, שהיא סוד הכלה, כלילת יפי ב-כד קשוטין כנ"ל, סוד "מקרא בעשיה" – "אופן (מלכות, ה תתאה שבשם) מקננא בעשיה"

במלכות יש שם אדנות, מלשון 'אדון הארץ', 'אדון הכל'. ההלכה היא בשם אדנ-י – דינא דמלכותא דינא. בשם אדנות יש כד צירופים, המכוונים כנגד כד ספרי אורייתא, כידוע בכוונת ליל שבועות. כלומר, המקרא יורד לתקן עד עולם העשיה. תלמיד חכם צריך להיות מקושט ב-כד קישוטים, שהם כד ספרי התורה.

איך אדם זוכה להלכה? ר' הלל מסביר במאמר שלמדנו (בבראשית) שזה תלוי במידת השפלות. בפרק הקודם למדנו שיגיעה ותקון המדות מביאות "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא", כלומר לדעת איך להכריע, אבל עדין לא מובטח לו שיכריע נכון, "אליבא דהלכתא". זה תלוי במדת השפלות. רק מי שיש לו שפלות בעצם הוא כלי – מלכות – להגיע להלכה למעשה. משה הוא "ענו מכל האדם אשר על פני האדמה", דוד המלך אומר "ונקלותי עוד מזאת והיתי שפל בעיני" וזוכה ש"הלכה כמותו בכל מקום", הלל הזקן זוכה שהלכה כמותו לא בגלל שנוטה לחסד – שזה שייך להכרעת ההלכה – אלא בגלל ש"בית הלל ענוי טפי" [ענוים יותר]. זה מגיע לו מיחוסו לבית דוד. אגב, מכאן משמע שחריפות – "בית שמאי חריפי טפי" – באה על חשבון ענוה, ומי שחריף יותר פחות ענו. אחר כך פוסקים הלכה כמו הבית יוסף, שהיו בדורו גם יותר חריפים ממנו, כמו המהרש"ל, בגלל שהיה ענו הדור. זו השפלות שהיא פנימיות המלכות, מי שהשפלות זורמת דרכו, כמו מים.

את השפלות של דוד רואים בעיקר בריקודו בעת העלאת ארון הברית, שפיזז וכרכר בכל עז. כתוב ש"במקום שיש חלול ה' אין חולקים כבוד לרב" ואפילו אם אומרים לא לעשות משהו לא צריך לשמוע להם כשנוגע בקדוש ה'. דוד, שביזה את עצמו בריקודים עשה זאת כדי לעשות קדוש ה'. מי היה הרב שם? הוא בעצמו. כל החיים שלו הם "להרבות בכבוד שמים" וככל שהוא מרבה בו הוא "ממעט בכבוד עצמו" (בלשון ר' נחמן). ככל שהמגמה שלו היא יותר ויותר קדוש ה' כך הוא ממעט בכבוד עצמו. זה שפלות בעצם. העיקר בזה הוא לבטל את כבוד הרב שבתוכך.

(והיינו "הלכה למעשה" שמתיחדת עם פשוטו של מקרא בסוד התגין המחוברים בראשי האותיות – "אשת חיל עטרת בעלה" – שהיא "עטרת בעלה" לגלות בו את הרצון העליון, כדלקמן,

כתוב בקבלה שמה שר' עקיבא – שכל המשניות אליבא דידיה, והוא היה רחוק עד גיל ארבעים מתורה, והוא בן גרים. כלומר יש בו את מדת השפלות ולכן פוסקים תמיד כמוהו עד שנקרא עמוד וכלל התורה שבעל פה – היה דורש תלי תילין של הלכות מכל תג זה בגלל שהתגין קשורים להלכות של התורה.

התגין נקראו "אשת חיל עטרת בעלה", 'תגא דאורייתא' – כתרה של תורה ואלו ההלכות למעשה שלמעלה מן האותיות. זה גוף אחד עם הפשט, עם האותיות, שיורדות עד העשיה. שניהם – פשוטו של מקרא וההלכות – באות מן המלכות, אלא שפשוטו של מקרא באים מגוף המלכות וההלכות, התגין מן הכתר שלה.

בהקשר שלנו, האותיות עצמן – פשוטו של מקרא – הן כנגד ז"א והתגין שעל גביהן – ההלכות – הן המלכות, הנוקבא. מי שלומד מקרא בלי להתיחס להלכה מובטח שיגלה פנים בתורה שלא כהלכה. יש 'אומר' ויש 'רוצה לומר'. ההלכה היא מה שהפשט 'רוצה לומר', מה הוא רוצה ממני, מה הוא רוצה לומר לי. "אשת חיל עטרת בעלה" זה שהיא מגלה את הרצון של בעלה, שהתגין מגלים את הרצון של האותיות, מה הפשט הזה רוצה לומר. בלי התגין אי אפשר, יוציא את הפשט לדברי הואי.

וכן היא [הכלה]מעוטרת ב-כד קשוטין הניתנים לה לצורך בעלה [מלבד מה שהיא עצמה הקישוט של בעלה] לשאת חן בעיניו –

מי נותן לה? כתוב בקבלה שאמא נותנת לה – "אמא אוזיפת מנאה לברתא", נותנת לה קישוטים לחופה על מנת לשאת חן בעיני החתן.

"אשת חן תתמך כבוד" – אין כבוד אלא תורה" וד"ל. "הלכה למעשה" הוא בסוד שרה אמנו, שהיא העטרה בראש בעלה – אברהם – רמח פקודין דאורייתא [הוא הדינים והמצות של התורה אבל לדעת לכוון לרצון שלהם זה בא לו ממנה] – וכמו שכתוב "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" – "איזוהי אשה כשרה" [שעושה את רצון בעלה] – "כְּשָׂרָה" וד"ל).

היא מגלה את הרצון הפנימי בתוך בעלה. כך כתוב על כל אשה כשרה, שאם נוהגת כמו שרה הרי היא מתקנת בזה את רצון בעלה.

אמרנו בתחילת השער, שמדרגת התורה ככלה היא גם כוללת את בחינת המתנה שיש בתורה, מעבר למה שצריך לקנות אותה בעמל, כדרשת חז"ל על משה שהיה "לומד ומשכח" עד שנתנה לו במתנה ככלה. הקשר הזה הוא בחינת "אבא יסד ברתא":

צד ה"מתנה" שבה כנ"ל הוא בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ" – "אבא יסד ברתא" ("אבא" – חכמה – הוא בחינת ה"מתנה" בתורה כנ"ל).

והנה האשה מושועבדת לבעלה, ו"איזוהי אשה כשרה העושה רצון בעלה" [כפשוטו], [מתי? הרי צריך הבעל לשמוע לה – "שמע בקלה"?] שכאשר הרצון העליון שברמח מצות עשה מאיר בו, אזי היא משועבדת לעשות רצונו כפשוטו (להשלים את סוד ה"כולל" – מטר בגימט' רמח עם הכולל כנ"ל, שהכולל הוא סוד כח התולדה והרבוי שבה דוקא וד"ל).

אם הבעל בסדר אז היא עוזרת לו. מה היא עוזרת? להביא רבוי תולדות. בלעדיה הוא לא יכול להוליד בכלל. הוא הרמח ויחד אתה הם יחד מטר. רמח הם אותיות רחם וגם מטר בארית לשון רחם, ומה שהיא עושה לו זה לעזור לו להוציא ריבוי תולדות. אמנם היא משועבדת לו, אבל הכוונה היא "לעשות" של ריבוי כלים לגילוי רצונו. זה התפקיד שלה.

שאלה: איך ההלכה משמשת בתפקיד האשה? בתפקיד של ריבוי כלים?

תשובה: הלכה שמשועבדת למעשה עושה שתוכל לקיים הרבה מצות. למשל, יש מצות סוכה. אם הרצון במצוה שלם ההלכה עושה לך שתוכל לבנות הרבה סוכות, סוכה כל כך גדולה עד שיהיו "כל ישראל ראויים לשבת בה". לכאורה, זה כל כך קשה לעשות תפילין, בעוד אם הייתי כותב שמע ישראל על נייר ומדביק על היד זה היה יותר פשוט? באה ההלכה ואומרת שזה לא פשוט וזה תהליך מסובך, אבל בפנימיות כל התהליך המסובך הזה לא בא להקשות עליך להניח תפילין. מתי זה נראה כך? מתי שזה בבחינת "כנגדו". כתוב "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו". המצוה, לענייננו, היא הבעל. אם הבעל זוכה הוא יודע שההלכה איך לקיים את המצוה עוזרת לקיים את המצוה בריבוי – האיכות ובכמות. אבל אם הרצון במצוה לא שלם אז כל ריבוי ההלכות הופכות להיות "כנגדו", להקשות עלי בקיום המצוה, ואז אני שאול 'למה זה כל כך קשה? למה זה עולה לי כל כך הרבה כסף? וכו''. האמת היא שזה עושה את זה יותר קל. אדם חכם יודע שבלי כל ההלכות המצוה היתה מזמן בטלה מן העולם. זה משמר אותו לנצח ומאפשר ריבוי בכמות ובאיכות עד בלי די. ההלכה בעצם עוזרת למצוה, כמו אשה העוזרת לבעלה להוליד ילדים. למשל, הצדוקים שלא השלימו עם ההלכה כי לא היו שלמים במצוה, ואז ההלכה היתה צריכה לכפות את עצמה עליהם. זה נקרא שהאשה משעבדת את הבעל. אילו היו שלמים עם המצוה בתורה שבכתב היו מרגישים איך ההלכה עוזרת לה. ההלכה עצמה נותנת מקום לחדש עוד ועוד – "לאפשא בה".

אך כאשר אין הרצון העליון מאיר בבעל מצד עצמו, אזי היא "עושה" רצון בעלה, לתקנו ולהמשיך בו גלוי הרצון העליון על ידי בחינת "חכמות בנתה ביתה", והכל להשלים את הכונה של "דירה בתחתונים" – "ביתו זו אשתו".

אם כן, סיימנו את ארבעת המדרגות שבתורה.

 

לחיים לחיים!

 

* * *

נגנו ניגון

 

פרק ז

למדנו בפרקים הקודמים את ארבעת המדרגות שבתורה, ששתי העליונות – מתנה וירושה – נכללות במדרגת הטל ושתי התחתונות – לקח וכלה – נכללות במדרגת המטר. הפרק הבא הוא סיכום שמוסיף נקודת באור כללית:

והנה הכל נכלל בטל (הוי' אחד כנ"ל), שהרי "כל העוסק בתורה לשמה טל תורה מחייהו" [סימן שכל מדרגה של תורה לשמה נכללת במדרגת טל]. "טל תורה" הוא "טל תחיה", בסוד יחוד יה שבשם –

כתוב שחיות העולמות תלויה ביחוד החיצוני של אבא ואמא, יה שבשם, ואילו לידת חיות הנשמות תלויה ביחוד הפנימי שלהם.

"החכמה תחיה בעליה" (יחוד חכמה ובינה, כמבואר בדא"ח) –

"בעליה", כאן, זו הבינה. כתוב בחסידות שלאמא עילאה יש שרש גבוה מאשר לאבא, כמובא על שרה אמנו ששרשה גבוה מאברהם. התורה יוצאת מן החכמה – "אורייתא מחכמה נפקא" – אבל נמצאת בבינה – "והחכמה מאין תמצא (בבינה)". החכמה היא ראשית הגלוי מאין אבל ללא מציאות. זה גלוי של 'מה', לא של 'מי' שזה מתחדש בבינה. מכל זה מובן שהתורה שייכת לחכמה ובינה, וכן על פי פשט התורה נלמדת בשכל. אותו הטל, המוחין – כל פעם שכתוב בקבלה מוחין הכוונה היא לחיות – נמשך בכל הפרצופים.

יש חקירה בקבלה לגבי מה שכתוב בעץ חיים, שפרצופי אבא ואמא מלבישים את אריך רק עד הטבור. אריך הוא הרצון, וארבעת הפרצופים – אבא, אמא, ז"א ונוקבא – מלבישים אותו מן הגרון ולמטה. אבא ואמא עד הטבור, את הזרועות שלו, וזו"ן מלבישים את רגלים שלו – "איהו (הזכר, ז"א) בנצח ואיהי (הנוקבא) בהוד". כך מכוסה כל אריך מ"בין כתפין" ועד הרגלים. כך משמע בכל מקום בכתבי האריז"ל סדר התלבשות הפרצופים. ואילו יש מקום אחר בכתבי האריז"ל שמוסבר שם שכל פרצופי האצילות מסתיימים באותו מקום – כולם מגיעים לקרקע עולם האצילות, לסיום רגלי אריך. את הסתירה הזו מביא בספר עמק המלך ובספרי הקבלה מנסים לתרץ אותה. נביא את הסבר ר' אייזיק לשאלה הזו, אותה הוא מביא בהרבה מספריו.

הוא מסביר, שעד הטבור של אריך יש עדיין גלוי של רצון פשוט, רצון שלא מכוון עדיין לבריאת העולמות התחתונים. מן הטבור ולמטה יש כבר גלוי של רצון מורכב, מורכב על מנת להשתלשל בעולמות התחתונים בי"ע. כלומר, רצון באצילות להוות מקור לבריאת העולמות, שיהיה מקור באצילות לבריאת העולמות התחתונים. מה שאין כן מעל לטבור, שם יש רק רצון פשוט ביחס לאצילות גופא. לכן מסביר ר' אייזיק – וזה קשור אלינו שאנחנו רוצים להסביר שהטל, שכנגד אותיות יה, מגיע עד קרקע עולם האצילות וכולל גם אותיות וה – שבאמת אבא ואמא מלבישים רק את החלק העליון של אריך, עד הטבור. כומר הם כלי לקבל ולהרגיש רק את הרצון הפשוט. מוחין זה יכולת לחוש בכל החושים הפנימיים – ראיה שמיעה וכו' – רצון פשוט שעדיין מאיר עד הטבור של אריך. מן הטבור ולמטה הם לא חשים את הרצון הזה. מה שאין כן פרצופי זו"ן, הם חשים את הרצון המורכב, ובלשון הקבלה זה שהם מלבישים מן הטבור ולמטה. זה ההסבר של מה שכתוב ברוב המקומות בכתבי האריז"ל. מה היא הכוונה שגם רגלי אבא ואמא מסתיימים הסוף עולם האצילות? זה הכוונה של המשכת מוחין בתוך זו"ן. כלומר, את התחושה של אבא ואמא ברצון הפשוט הם ממשיכים למטה, לזו"ן, אבל בלי להלביש את אריך. נצייר בצורה מוחשית: מכנסיים מלבישות את האדם מן הטבור ולמטה ממש. אם החולצה נכנסת אל תוך המכנסיים זה לא בתור לבוש. יש אויר בין הגוף למכנסיים ושם היא נכנסת, למרות שמה שהיא עושה זה רק להלביש את החלק העליון של הגוף. מה שנכנס למטה זה רק הארה שיוצאת ממנה. זה שמאיר בחלק העליון מאיר גם בחלק התחתון. זה נקרא 'המשכת מוחין', והיא מגיעה עד סוף עולם האצילות.

זה מה שנקרא כאן שהטל מחיה את כולם. מה זה הטל? תחושה של רצון פשוט, ולכן זה עולה הוי' אחד. טל זה תמיד משהו פשוט, בעוד שמטר הוא מורכב מהרבה טפות. אמנם, גם בטל יש טפות אבל עליהם כתוב הבטוי "אגלי טל" – שכל הטפות הן גל אחד של טל. הטל היא שכבה אחת – "שכבת הטל". כתוב שאם הגשם היה יורד השכבה אחת זה היה קללה לעולם. מה שטפות הגשם מתחלקות זה נקרא גבורות גשמים, התחלקות על מנת שיוכל להכנס אל תוך האדמה. בטל אין את זה [על הבטוי 'אגלי טל', שמופיע רק פעם אחת בתנ"ך בספר אויב, הסברנו פעם שזה רומז למה שמבחינים היום במדע שיש גל ויש חלקיק].

טל בארמית זה ילד – "כד הוינא טליא" – בגלל שהטל הוא הכח המוליד של נשמות ישראל. על זה יש פסוק בתהלים "טל ילדותך" אותו דורשים חז"ל על אברהם אבינו. אברהם הוא רמח ועם הכולל הוא עולה מטר, ועל כך שהכיר את בוראו בגיל שלש נאמר "טל ילדותך". מה שהכיר בילדותו את ה' זה כמו הטל, שעתיד להתפתח בהמשך דרכו לגשם, למטר. אז אם כן, טל הוא הכח המוליד ועל זה רומז הפסוק "שראשי נמלא טל", שמקור טפת הזרע הוא במח האב ואחר כך הוא מתבטא ומתגלה בהכרת ה' של הילד הקטן. כל ילד הכי קטן מכיר את הקב"ה יותר טוב מכל אחד מאתנו, וההכרה הזו נקראת 'טל ילדותך'. אברהם אבינו היה הראשון עם החוש הטבעי והטהור בזה. הטל מתפשט בתוך המטר.

איך אני יודע שהתורה נקראת חיים, טל שמחיה? כל יום אנחנו אומרים:

"כי הם חיינו וגו'" כנ"ל. גם המטר והגשם, בהיותו ממשיך את האור והשפע מסוד הטל, הוא סימן ברכה וחיים לעולם

כתוב "כי טל אורות טלך" ומזה מובן שטל הוא אור. כלומר, יש גשם שממשיך אור מן הטל, ולכן גם הגשם הוא סימן ברכה וחיים. אלא שהטל תמיד ממשיך ואילו בגשם זה תלוי: אם הוא ממשיך מן הטל זה סימן ברכה

(ומה ששאלו [ישראל מה'] שלא כהוגן "ויבא כגשם לנו" [בסוף ספר הושע], והשיבם הקב"ה כהוגן "אהיה כטל לישראל", היינו כנ"ל שירידת הגשם ומטר תלויה באתערותא דלתתא, ואין הגשם, יחודא תתאה ד-וה, בתמידות. מה שאין כן "טל לא מיעצר" ויורד (ואחר כך עולה בהעלם מקורו, היפך הגשם שיורד על הארץ לאחר העלאת מ"ן ד"ואד יעלה מן הארץ וגו'") מעצמו תמיד,

כאן יש נקודה חדשה. שבגשם יש קודם עלית אדים ואחר כך באה ירידת הגשם, העלאת מ"ן והמשכת מ"ד. כתוב בחסידות שזה כמו 'עליה צורך ירידה', מה שאין כן טל יורד ואחר כך עולה. איך אני יודע? כתוב לגבי המן "ובהעלות הטל על המחנה לילה". אצל הטל הכל בצניעות, שלא רואים אותו יורד ולא רואים אותו עולה. הוא בבחינת "והצנע לכת עם אלקיך", והוא בבחינת 'ירידה צורך עליה'.

בסוד יחודא עילאה ד-יה – "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" [כלומר, מעלת הטל היא ביחוד התמידי]. אך גם בגשם יש מעלה, והוא העיקר – הגשמת השפע על מנת לגלות אורו יתברך בתחתונים.

גשם זה בשביל הגשמה, במובן החיובי. אם אין גשם הכל נשאר ברוחניות. בלשון הקבלה "מהתעבות האור נתהוו הכלים". הגשם זה התהוות הכלים וזה נעשה מהתעבות האורות של הטל. זה עיקר הכוונה בבריאת העולמות. אם יש בצורת אז אין שפע חדש, "שפע טל", כי אין התעבות כלים על ידי עבודתנו. יש כלל חשוב מבעל ה"קדושת לוי", שעשית הכלים שלנו זה כדי לתת צורה לאור הרוחני שיורד ממילא מלמעלה. האדם בעצמו יוצר איך השפע יתקבל אצלו, לטוב או למוטב. מה שה' מוריד מלמעלה זה טל, והוא על ידי מחשבתו דבוריו ומעשיו יוצר מזה גשם. הוא מגשים את הטל איך שהוא רוצה. זה אפילו ב"בני חיי ומזוני". למשל: נניח שיש לך למעלה כבר בן, אז חז"ל אומרים שאם ההורים מקדשים עצמם בשעת תשמיש וכו' אז הם נותנים לבן לבוש, הגשמה טובה וזכה. לא את עצם הנשמה – ככתוב בתניא – אלא את הנפש השכלית, שהיא לבוש דק שמלביש את הנפש האלקית ודרך הלבוש הזה האדם מתבטא. אם הלבוש הזה גס, אז אפילו אם זו תהיה נשמה זכה יהיה האדם מסכן כי הוא לא יכול לבטא אותה, לא לעצמו ולא לאחרים. הוא יהיה אטום. אז עצם הנשמה זה הטל (היא יכולה ללכת גם לאיזה רשע, וכך השטן רוצה, שלא תוכל להתבטא), והוא בא מלמעלה, אבל את הלבוש, את הגשם, אתה מעצב.

שאלה: אז איך זה היה אצל אברהם אבינו, שנולד אצל רשע?

תשובה: על זה יש פסוק מיוחד: "מי יתן טהור מטמא הלא אחד – אברהם מתרח". כלומר, מה שהנשמה שלו יורדת מלמעלה זה הטל, אבל מה שהוא מצליח לצאת מן המקום בו נולד זה חידוש שקורה רק אצלו. את זה הוא מתחיל בגיל שלש, ומאז והלאה הוא הולך ומתרחק מן הלבוש שקבל מאביו – "לך לך מארצך וממולדתך וכו'" – עד שהוא מגיע לברית מילה.

לעתיד לבא "יהיה הוי' אחד ושמו אחד", שיחוד וה [התחתון] יהיה בדומה ליחוד יה [העליון] על ידי גלוי עצמותו יתברך שלמעלה מיחודא עילאה ויחודא תתאה וד"ל).

היחוד העליון הוא יחוד תמידי, ולעתיד לבא יהיה גם היחוד התחתון – שעכשיו הוא לפרקים – יחוד טבעי ותמידי. ר' אייזיק מהומיל אומר הרבה פעמים, שכאשר חוזרים לארץ מקבלים טבע חדש, טבע היהדות [אידיש א-נטור], שהאתערותא דלתתא הופכת להיות הטבע השני, זה 'בדם'. זה עושה שגם הגשם ירד בעתו – "ונתתי גשמכם בעתם". זה תלוי ב"אם בחקתי תלכו", ש"חקתי" הכוונה היא לאותיות החקיקה, שזה חקוק בנפש. אם התורה תהיה בבחינת חקיקה עצמית אז – "ונתתי גשמכם בעתם". יהיה רצוא ושוב, אבל זה יהיה רצוא ושוב טבעי.

בנפש, יחוד וה הוא יחוד קול (רגש) ודבור. זה נקרא "קול כלה", שהיום אינו נשמע כי הכלה שותקת אבל לעתיד ישמע גם קול הכלה והיא תדבר בקול רם. הפה רוצה באופן טבעי לדבר, אבל כאשר יש גלוי של אור אז הפה משתתק. הוא מתבייש, כמו הכלה בפני החתן, למרות ש"תשעה קבין של שיחה נטלו נשים". כל עוד המקיף, החופה, לא מגיע אליה באופן ישיר, והיא צריכה לקבל אותו באמצעות החתן, אז היא מתביישת. אבל לעתיד לבא, ששניהם משתמשים בכתר אחד, המקיף יתגלה בשניהם כאחד – "רצון אחד לשניהם" – ואז הדבור יהיה ממילא, כמו שאמרנו על טבע היהדות בארץ ישראל. עדיין יהיה יחוד בין רגש לדבור, ועדיין היא תקבל ממנו, אבל הדבור יקבל ישירות מן הכתר המשותף. כמו ביחוד יה, שהוא יחוד תמידי מחמת שהבינה מקבלת ישירות מן הכתר – דרך המזל ה-יג, תקון 'ונקה' – מלבד מה שהיא מקבלת מן החכמה. כך גם יהיה ביחוד התחתון של קול ודבור [זה יסוד גדול בשלום בית, שאם לאשה יש יניקה ישירה מן המקור המשותף לשניהם זה מאפשר לה לקבל מבעלה באופן תמידי. אם היא תלויה בבעלה, ששיעור הקומה שלה נמוך ביחס אליו, אז היא מתביישת – וזו בושה רעה – וזה עוצר את תמידיות השפע והיא לא מסוגלת לדבר].

יש שלשה מצבים ביניהם. יש שהיא קטנה ורק מקבלת ממנו, יש שהם שווים בקומתם ויש שלעתיד היא גבוהה ממנו. זה נקרא "לא זז מחבבה עד שקראה בתי... אחותי... אימי". במדרגת 'אחותי' גופא יש ארבעה מדרגות: אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי. את "תמתי" דורשים חז"ל "תאומתי". כלומר, 'אחותי' הראשון זה "אחות לנו קטנה", אבל המדרגה הכי גבוהה נקראת "תמתי – תאומתי", שזה גם אחות, וזו אחות שווה כששווים בקומתם. לבסוף יש מדרגת 'אימי', שהיא גבוהה ממנו.

הסוד הפנימי של גשם הוא "כטל חרמון שירד על הררי ציון כי שם צוה הוי' את הברכה חיים עד העולם".

יש פסוק שמייחד טל וגשם. אחד מכנויי הטל הוא 'טל חרמון' העולה גשם. החרמון זה הגשמת הטל להיות גשם [חרמון הוא הרמח שעם הכולל הוא המטר]. גשם קשור גם עם אור השמש. כתוב שלעתיד לבוא יהיה "אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתיים כאור שבעת הימים". כתוב ש"שבעתיים" זה פעמיים 7*7 (7²), ו"אור שבעת הימים" זה עוד פעם כפול 7. כלומר 7*7*7 (7³) שעולה גשם. כלומר, הגשם הוא הסימן של רוב עצמת האור שעתיד להתגלות וזה יתגלה בהגשמה החיובית. הגשם הזה הוא בעצמו "טל חרמון שירד על הררי ציון". הוא ממשיך את הברכה והחיים של הטל "עד העולם" הזה, התחתון [חרמון הוא חן רום, החן העליון שמתגלה]. "צוה" הוא לשון חבור, יחוד וה הנמשך מטה מטה עד לדירה בתחתונים.

* * *

 

 

 

לחיים לחים!

נגנו נגון פורים ונגון ההקפות

פרק ח

בפרק הקודמת למדנו שהכל נכלל בטל, ואפילו הגשם בעצמו נקרא טל חרמון. בפרק הבא יהיה רמז נוסף לכך:

כללות הכל ב-טל רמוזה בכך שמתנה ירושה לקח כלה עולה טל פעמים אל, [מה הקשר בין אל לתורה? הבטוי לכך בזהר הוא] ו"אל נהירו דחכמתא" – [השם אל יוצא ומאיר מן החכמה, כמו "אורייתא מחכמה נפקת". התורה היא אור המאיר מתוך החכמה] עיקר בחינת "טל תחיה" [זה נקרא "והחכמה תחיה", שמה שיוצא מן החכמה הם חיים] (טל אל – סוד "ע פנים לתורה"). מרכיביו הראשוניים של המספר הנ"ל

לתופעה הזו קוראים 'מקור' – המקור של המספר. אם יש לי מספר ואני רוצה לדעת מה המקור שלו אני מפרק אותו למספרים הראשוניים שלו. למשל: את המספר 100 אני צריך לפרק ל-2*2*5*5. כעת צריך לתרגם את המספרים הללו למיקום שלהם בין המספרים הראשוניים. המספר 2 הוא המספר הראשוני השני ו-5 הוא המספר הראשוני הרביעי. לפי זה, המקור של המספר 100 הוא 64 (2*2*4*4). כלומר, 100 שהיה בתחילה 10² הפך להיות 8².

דוגמא נוספת: המילה תורה. היא עולה 611, ומתפרקת ל-13*47 (אהבה פעמים בטול, לכן התורה היא תורת אמת ותורת חסד). מקום המספרים הראשונים הוא ה-7 וה-16. לפי זה, המקור של תורה (16*7) יהיה 112 – הוי' אלקנו. בלשון חז"ל זה נקרא 'שם מלא'.

דוגמה נוספת, המילה בראשית (913). מרכיביה הם 11*83. 11 הוא הראשוני ה-6 ו-83 הוא הראשוני ה-24, ממילא המקור של בראשית יהיה 144 (קדם, כתרגום המילה בראשית – בקדמין).

אלו היו דוגמאות. לענייננו, מה המקור של המספר טל? טל מתחלק ל-ג פעמים יג, כאשר 13 הוא המספר הראשוני ה-7 ו-3 הוא המספר הראשוני ה-3, אז המקור שלו יהיה המספר 21 (3*7) – "אהיה כטל לישראל". לפי זה, המרכיבים של טל הם 3 ו-7, ואילו אל הוא מספר ראשוני בפני עצמו, הוא הראשוני ה-12. שלשת המספרים האלו – העולים יחד כב – הם סוד חלוקת אותיות ה-אב על פי ספר יצירה:

הם הראשוניים ה-ג, ז (יג), יב (לא), סוד חלוקת הא-ב, כללות כל התורה כולה, על פי ספר יצירה ל-ג אמות: אמש; ז כפולות: בגד כפרת; יב פשוטות: הוזחטילנסעפצק.

אותן המספר בצורה אחרת מרמז לפסוק אחר:

והוא אחד פעמים נחלה, בסוד "טובה חכמה עם נחלה". [והאדמו"ר הזקן מביא בשם הרב המגיד ש] "אחד האמת" שורה בחכמה דוקא, כמבואר בדא"ח.

על פי פשט הפסוק הזה בא לומר, שטובה שלמות התורה ביחד עם שלמות הארץ, וכמובן שמישהו צריך לנחול ולרשת את הארץ – שזו שלמות העם. שלמות התורה לא יפה בפני עצמה והיא יפה כשהיא מצטרפת עם שלמות הארץ. הרמז כאן הוא, ש"אחד האמת" שהיא החכמה, התורה, מצטרפת הנחלה. ומהי נחלה?

נחלה היא חן לה, בסוד הקשר בין "מתנה", שעל פי מציאת חן בעיני הוי', ו"כלה" (חן מלכות) –

החכמה נקראת חן על שם שהיא מתנת חינם, וחן היא גם מדרגת הכלה המוצאת חן בעיני בעלה. אם כן, חן הוא הקשר בין חכמה ומלכות. הזכרנו כל הזמן, שהכלה היא גם לקח וגם מתנה והמושג המקשר בין שתי התכונות הללו בה הוא הסוד של חן. החן בחכמה הוא החכמה נסתרה שבה, המתנה שבה, והחן שבכלה הוא מה שהיא מוצאת חן מלמטה למעלה, ולכן רוצים ומוכנים לקנות אותה בכסף מלא. מוכנים לתת בשבילה הכל – אותיות כלה – היא שוה הכל. על אסתר המלכה כתוב – וזו הפעם היחידה בכל התנ"ך שמוזכר כך – שהיתה "נושאת חן בעיני כל רואיה". נשיאת חן היא תנועה שמלמטה למעלה, כמו לשאת משא. הכלה מעלה את החן כלפי מעלה.

"הוי' בחכמה יסד ארץ" – "אבא יסד ברתא" כנ"ל.

מכאן מתחיל נושא חדש לגמרי. כל ארבעת המדרגות שבתורה – מתנה ירושה לקח כלה – עולות כחשבון כללות עבודת ה' – שמחה ומרירות. בתניא מסביר האדמו"ר הזקן שכל עבודת ה' נכללת במשפט אחד מספר הזהר: "בכיה תקיעא בלבא מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבא מסטרא דא". זה מסכם את הכל. גם באגרת התשובה – שנקראת 'תניא קטן' על שם שמסכם את כל הספר – מביא את המשפט הזה. זה משפט של נשיאת הפכים. אדם צריך להיות שמח ובוכה ביחד. בלשון הזהר שני הצדדים הם בכיה וחדוה, כאשר בכיה עולה יחידה וחדוה עולה חיה – שני המקיפים של הנפש – ושניהם צריכים להיות תקועים בלב היהודי. תקיעה היא תקיעת יתד – "ותקעתיו יתד במקום נאמן", בלב – והיא צריכה להיות כפולה. יתד עולה פעמיים אור, אור של שמחה ואור של מרירות. כמובן, מרירות אינה עצבות. עצבות הוא דבר מת וחשוך בעוד מרירות זה דבר חי. זו התמרמרות מתוך ראיה – זה אור ואור הוא מלשון ראיה – כמה אתה רחוק מן הקב"ה. זה אור יותר עליון, וכמו שכתוב אפילו על הכתר ש"אף על גב דאיהו אור צח ומצוחצח, אוכם [=שחור] הוא קדם עילת העילות", שזה האין-סוף ממש. בלשון הפסוק זה "מרחוק ה' נראה לי", וזו ראית ה' יותר מכל קירוב אחר שיכול להיות. זה שרואים את ה' מקרוב זה מקיף החיה, מקור השמחה בנפש, והוא נקרא מקיף הקרוב. על פי פשט זה קרוב ביחס לתודעה, שנכנס אליה ויוצא – "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף" ואילו היחידה רחוקה מן התודעה ומתגלה בה רק לעיתים רחוקות, כמו בזמן מסירות נפש על קדוש ה', אבל סתם כך זה נעלם. על פי קבלה, החיה ויחידה הם שני המקיפים של היושר, כאשר החיה נשארת להקיף מקרוב את אותו פרצוף היושר ואילו היחידה מתרחקת ועומדת על יד העיגולים של אותו הפרצוף. העיגולים רחוקים לגמרי מן היושר ושם עומדת היחידה. זה על פי קבלה. אבל הפרוש היותר עמוק הוא מה שארנו כעת,שמן החיה באה הראיה מקרוב ומן היחידה באה הראיה מרחוק, שכמה שאני לא יאיר זה עדיין "אוכם קדם עילת העילות". כל זה בלשון הזהר.

אותם הבטויים בלשון המובאת בספרי החסידות נקראים שמחה ומרירות. זה היתד שצריך לתקוע במקום נאמן. הרמז שיבוא כאן הוא רק פתח להכנס לענין בעומק:

המספר הנ"ל הוא יחוד שמחה מרירות – שמחה מצד הטל דלא מיעצר [הוא תמיד קרוב ודבוק לשרש. זה 'אור הדבוק במאור'], ומרירות מצד המטר שנמשך ביגיעה רבה.

כמו שכתוב על אדם הראשון "בזעת אפך תאכל לחם". דבר שאדם צריך לעורר אותו בכוחות עצמו בא לו ביגיעה רבה. "אדם לעמל יולד", וזה בא במרירות עד שזוכה ואז זה יותר עצמי מאשר הדבר שבא לו מלמעלה ללא עמל ויגיעה. בכל זאת, היגיעה הדרושה על מנת להשיג את המטר היא בחינת מרירות, ואילו הטל היא השמחה. למשל, אם הגשם לא יורד בזמן אז מתחילים לצום – יש על זה מסכת שלמה, מסכת תענית. כלומר, חז"ל מזהים את המרירות, התענית והבכי, עם עצירת הגשם. מה שאין כן הטל, שהוא בבחינת שמחה.

בפעם אחרת למדנו באריכות, שהסוד הזה של שמחה ומרירות הוא סוד ציור האות א. בכתבי האריז"ל כתוב שהאות א מורכבת מאות י עליונה, שהיא טפת המים העליונים, מאות י תחתונה, שהיא טפת המים התחתונים, ומהאות ו שבאמצע, שהיא הרקיע ומבדיל ומחבר ביניהם. על דרך החסידות, כל האות א היא התורה – תורה מלשון אולפן, "אאלפך חכמה אאלפך בינה" – ובתורה עצמה יש שתי בחינות. התורה קדמה לעולם, שנברא באות ב של בראשית, ולכן עשרת הדברות פותחות באות א במילה אנכי. בתוך האות א של התורה הטפה העליונה היא סוד הטל שבה והטפה התחתונה היא המטר שבה. בעבודת החסידות, הטפה העליונה היא השמחה בנפש והטפה התחתונה היא המרירות, ולכן "מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא קדישא". הבכיה תקועה בצד שמאל של הלב ולכן האות י התחתונה נמצאת למטה, בצד שמאל, ואילו השמחה יורדת מלמעלה, מן המח, אל החלל הימני של הלב, כמו שכתוב "שראשי נמלא טל" ומשם יורד ללב, ולכן האות י העליונה נמצאת בצד ימין למעלה.

כל זה יחוד ארבעת המדרגות שבתורה בסוד השמחה והמרירות. יחוד נוסף:

וכן הוא יחוד לויתן שור הבר,

כתוב שלעתיד לבוא הקב"ה עושה קיניגיא, צחוק, בין שור הבר והלויתן. מה הניגוד ביניהם? למה הם נלחמים אחד עם השני? כתוב בלקוטי תורה שלויתן הם הנשמות שעוסקות בסודות התורה ומי שלומד את חלק הנגלה של התורה נקרא שור הבר. הטל, שהוא הנסתר של התורה, הוא הלויתן והמטר, שזה הנגלה של התורה, הוא שור הבר. וכך באופן פשוט, שור הבר קשור עם מרירות וליותן הוא מקור השמחה.

בחינת "עלמא דאתכסיא" ו"עלמא דאתגליא", וכמבואר בדא"ח שהנשמות שנטייתן העצמית היא לנסתר שבתורה נקראו לויתן, והנשמות שנטייתן לנגלה שבתורה נקראו שור הבר.

המלחמה ביניהם הוא היחוד ביניהם. להרוג זה להוציא ממנו את החיות של להיות לבד, את היכולת להתקיים בפני עצמו כך שחייבים להשתלב יחד.

לעתיד לבא עושה הקב"ה מלחמה ביניהם על מנת ליחדם באמת, בהזדככות שור הבר לקבל מבחינת פנימיות ועצמיות לויתן –

צריך לזכך ולעדן אותם שיוכלו לקבל את האור שגנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא. עד עכשיו היו גסים מלקבל אותו, למרות הסברות הדקות שיש בלמוד הנגלה עם כל זה הן עדיין גסות ביחס לפנימיות התורה, ולכן צריכים לזכוך. היו שאמרו על הבעש"ט שלא היה למדן בתורת הנגלה, אז מסופר על האדמו"ר הזקן שחזר פעם אחת על תורה בנגלה שאמר הבעש"ט – בשם המגיד – ודברים היו כל כך דקים ועדינים ש"לאו כל מוחא סביל דא" וגדולי הלמדנים ששמעו אותה כמעט יצאו מדעתם והתעלפו מרוב העדינות של ההסבר, כפי שמסבירים אותו על פי חסידות. בשביל שבעל נגלה יקבל סודות התורה צריך להתקיים בו "פרחה נשמתם" כמו ישראל בהר סיני.

שור היא בהמה גסה ואילו לויתן היא מן החיות שבים, עליהם נפסק שאינן מקבלות טומאה – למשל, אם אתה עושה כלים מעצמות דגים מה שאין כן בעצמות חיות ובהמות – וכן אינן זקוקות לשחיטה. השחיטה היא כדי לתקן והדגים אינן זקוקים לתקון. עם כל זה שהלויתן היא חיה גדולה מאד, היא אינה גסה כמו השור ובמיוחד כמו שור הבר, החיצוני. הזכוך הזה נעשה על ידי שחיטת הלויתן אותו באמצעות סנפיריו.

"ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" כנ"ל [שהאות ו שבשם תקבל את כל האור שיש באות י, אור הלויתן יאיר באור שור הבר], בסוד תשואות חן חן לה" [שכל החן שלמעלה בחכמה נסתרה יתגלה במלכות למטה]. כל עוד שאין היחוד האמיתי מתגלה בין הנסתר לנגלה הרי הם בסוד "להט החרב המתהפכת" – מנסתר לנגלה ומנגלה לנסתר "לשמר את דרך עץ החיים" וד"ל.

יש בתוך הנפש תהפוכה. כתוב שה' שם "להט החרב המהפכת", שעולה כמנין שור הבר לויתן, שזה כאשר הם אינם מיוחדים, שזה מתהפך מצד לצד. יש סיפור מפורסם על חסיד גדול של הצמח צדק שקיבל ממנו הוראה שילמד רק חסידות במשך כמה שבועות, בלי ללמוד נגלה, וזה היה לו קשה, כי היה למדן גדול. הוא עשה את זה בקבלת עול ועם הזמן התחיל לקבל יותר ויותר חיות מלימוד החסידות עד ששכח מן הגמרא ואז קרא לו הצמח צדק ואמר לו שיפסיק ויעבור ללמוד רק גמרא. שוב היה קשה לו ובקבלת עול חזר ללמוד רק גמרא. שוב התחיל לאט לאט לקבלת חיות מן הלימוד וכשהתרגל שוב ציוה עליו הצמח צדק לחזור וללמוד חסידות. כך היה במשך שנים, שכאשר הגיע לשיא החיות בצד אחד הרבי שחט אותה ואמר לו להתהפך. כל זמן שאין יחוד אמיתי ביניהם הוא צריך להתהפך לפי תקופות בחיים, וזה שומר לו את דרך עץ החיים. הוא עוד לא הגיע לעץ החיים, אבל זה שומר לו – במובן של המתנה, בבחינת "ואביו שמר את הדבר" – את הדרך אליה. מצד אחד זה שומר שלא תוכל להכנס לשם ומצד שני שומר אותו שישאר בשלמות עד שתזכה להכנס.

והנה בפרטיות שמחה שייכת לאמא עילאה, "אם הבנים שמחה", בחינת "תשובה עילאה" – "תשוב ה עילאה", ומרירות היא בחינת "תשובה תתאה" – "תשוב ה תתאה" [כמבואר באגרת התשובה], עזיבת החטא על ידי המרירות הבאה מחשבון נפש על עזבו את ה'.

אמנם שני הרמזים – שמחה מרירות ושור הבר לויתן – שוים לארבעת המדרגות, אבל בפרטיות שור הבר וליתן שייכים לאותיות י ו-ו שבשם ושמחה מרירות שייכים לאותיות ה שבשם. השמחה היא פנימיות הבינה והמרירות היא כמו השפלות, פנימיות המלכות. לויתן הוא פנימיות אבא, חכמה נסתרה, ושור הבר הוא פנימיות ז"א.

לויתן הוא סוד הבטול במים העליונים – חכמה עילאה – י שבשם.

לכן הלויתן לא מקבל טומאה. כתוב שטהרה וטומאה זה מצד אמא, אבל מה ששייך לאבא, שיש בו בטול עצמי, הוא למעלה מטומאה.

שור הבר הוא בחינת ו קצוות בגלוי המדות שבלב – ו שבשם.

שור הבר הוא מלשון חוץ, שכן המדות של האדם הם מה שיוצא ממנו החוצה וצריך לברר אותו. לזה קוראים "בר לבב".

לויתן ושור הבר הם שתי בחינות צדיקים, צדיק נסתר וצדיק נגלה. שמחה מרירות הן שתי בחינות בעלי תשובה כנ"ל [תשובה של נסתר ותשובה של נגלה. צדיק הוא אור ישר, ולכן שני סוגי נשמות הצדיקים הם בחינת זכרים – אותיות י ו-ו שבשם, ואילו תשובה היא תמיד אור חוזר, בחינת נקבה, מקבל]. באותיות יה כל אחת כלולה מחברתה, וכן באותיות וה. לכן לויתן שור הבר עולה כחשבון כל ארבע המדרגות – מתנה ירושה לקח כלה, וכן שמחה מרירות.

התורה צריכה להביא אותנו לכל ארבעת המדרגות הללו – צדיק של נגלה ונסתר ובעל תשובה של נגלה ושל נסתר. צדיק של נגלה תפקידו לברר ולפסוק את ההלכה, את שש הקצוות: מה אסור-מותר, מה פסול-כשר, מי זכאי-חייב. התורה בשרשה, כלויתן, אינה עוסקת בבירורים אלא היא שעשועים של פנימיות התורה. את החלק הזה מקבלים במתנה. הירושה בתורה היא הירושה לעבוד את ה' בשמחה, שאתה קרוב משפחה, כמו משל בן המלך שהיה מגורש במקום רחוק והוא מתמלא שמחה כאשר הוא חוזר לירושת אבותיו. זו תשובה עילאה. לקיחת התורה בדמים, תרתי משמע, זה שור הבר. הכלה שבתורה זה מציאת החן של "שפל רוח יתמך כבוד" – "אשת חן תתמך כבוד". זו התשובה תתאה מתוך המרירות של הכלה לפני הנישואים.

* * *

נגנו 'לכתחילה אריבער'

בפעם הקודמת למדנו על שני סוגי הנשמות – לויתן ושור הבר – של בעלי הנגלה והנסתר, שלעתיד לבוא הקב"ה עושה ביניהם קיניגיא לשם התכללות ביניהם. כל אחד יהרג את הפרוד והנתוק שיש בשני כלפיו ויוכלו להתחבר. כמו כן למדנו על זוג נוסף של מושגים – שמחה ומרירות – שהם שתי מדרגות של תשובה. תשובה משמחה היא שה' יתברך מקרב אותך אליו ותשובה ממרירות היא שאתה בהרגשת ריחוק מה' כתוצאה ממעשיך, שממנה מקבלים יוזמה וחשק לחזור.

הסברנו שכל זוג עולה כמנין ארבעת המדרגות שבתורה, מתנה ירושה לקח כלה, שזה אומר שיש בכל זוג התכללות של שאר המדרגות. חילקנו, שהזכרים שבשם ה' – לויתן ושור הבר [אותיות י ו-ו שבשם] – הם צדיקים, והנקבות – שמחה ומרירות [אותיות ה עילאה ותתאה שבשם] – הן נשמות בעלי התשובה. אור ישר מלמעלה למטה זו עבודה של צדיק ואילו אור חוזר מלמטה למעלה היא התנועה של בעל תשובה. "בת – בעל תשובה – ראשונה סימן יפה לבנים". האור החוזר של הבינה, השמחה, הוא אל אבא והאור החוזר של המלכות, של המרירות, הוא אל ז"א. הלויתן הוא בעל הנסתר, שבלוע בתוך המים, ואילו שור הבר הוא בעל הנגלה שיוצא החוצה לברר ברורים של פסיקת ההלכה. שור הבר עולה תשובה כי הוא המחבר בין שתי מדרגות התשובה, העילאה והתתאה, למרות שעבודתו היא ברורי הנגלה.

מה שיצא מכל זה הוא, שלמוד התורה צריך לכלול את שתי סוגי העבודות, של הצדיקים ושל בעלי התשובה, על שתי בחינותיהן. כתוב בתנא דבי אליהו שתשובה היא "אם היה רגיל לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים". כלומר, תשובה מתבטאת בהתחזקות בכמות – הולך לאיזה בית כנסת ואומר שם פרקי תהילים – שהרי "תכלית תשובה תורה ומעשים טובים", ובריבוי. אם אחד מרגיש את הצדיק שבו, מרגיש רגוע, הוא רגוע גם ביחס לכל מה שהוא צריך לעשות היום. אין לו דחף נפשי פנימי לעשות הרבה. הוא מדייק שמה שהוא עושה יהיה כמה שיותר טוב. הוא מדגיש את האיכות, שהכל יצא מאה אחוז. בעל תשובה מרגיש שאין לו כל כך שייכות לאיכות, כי הוא כבר קלקל את הזיקה אליה, ולכן הוא עושה הרבה דברים פשוטים. כך מסביר האדמו"ר הזקן את הדברים בתחילת אגרת התשובה. את זה אמרנו, כי ללמוד תורה זה גם זה וגם זה, גם צדיק וגם בעל תשובה. צדיק יכול לשבת כל החיים על דף אחד ו'לבלות', בעל תשובה לא חושב שהוא יכול באמת להבין עד הסוף. הוא פגם, ובדורות שלנו זה בעיקר בפגם הברית שפוגע בזכרון, ולכן הוא לא מרגיש את עצמו מסוגל לכך [זה מסביר את השיטה שיש היום ללמוד בעיקר כמות ולא 'לשבור את הראש' על קושיות. כמובן, צריך להיות איזון בגישה הזו כפי שמתבאר כאן]. לכן הוא עוסק ברבוי בכמות.

כתוב שהמשיח "אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא", להחזיר את הצדיקים בתשובה, כלומר לעשות אותם בעלי תשובה. זו התופעה של כתיבת ספרי קבלה בדורות המאוחרים. גם בתורת הנגלה לא היתה רשות לכתוב בהתחלה, אבל בפנימיות התורה זה היה יותר מאוחר. כל זמן שעסוקים באיכות אין טעם לכתוב ספרים. מספיק לכתוב לי משפט אחד כמו "עשר ספירות בלי מה" (ספר יצירה) ומזה לחיות כל החיים באיכות, אבל כמות דורשת כתיבת ספרים. כמה שיש יותר ספרים יש יותר עבודה של תשובה בגלל שזה מחייב יותר עבודה של למוד וקריאה מתוך הספר. בכל דור ודור מחייבים אותך להיות בעל תשובה ויש יותר ויותר כמות.

פרק ט

שתי המדרגות ירושה כלה (כנגד ה ה שבשם – "כאמה כבתה") – כנגד שמחה מרירות, ונלמדות שתיהן מפסוק אחד, "מורשה קהלת יעקב" כנ"ל [ואפילו מאותה המילה בפסוק: "מורשה" זה מלשון ירושה וחז"ל דורשים אותה מלשון 'מאורסה'] – עולות ביחד מספר שלם (כלומר מספר מרובע) – כד ברבוע (כנגד כד ספרים כנ"ל

כלומר, כד קישוטי כלה שהיא מקבלת אותם מן האמא בירושה – "אמא אוזיפת מנהא לברתא" בלשון הזהר, שהאמא נותנת את תכשיטה לבתה בחופה. "אבא יסד ברתא", שזה תקון היסוד של הבת להעלות מים נוקבין והיא מקבלת אותו מן האבא, אבל את התכשיטים – הכח למצוא חן בעיני החתן – היא מקבלת מן האמא. שוב, יש בכלה שני דברים: כח למצוא חן וכח להעלות מ"ן של "אל אשך תשוקתך" וכל אחד מהם היא מקבלת ממשהו אחר. ללא אבא היא היתה קרירה ולא היתה רוצה להזדווג בכלל. אצל הבן זה הפוך, שאת התשוקה הוא מקבל מן האמא [בפשטות, אין אצל הבן מציאת חן ותכשיטים, שכן החן של האיש הוא אָיִן בעוד החן של האשה הוא בבחינת יש, אבל את האָיִן הזה הוא מקבל מן האבא, בסוד הפסוק "מה שמו ומה שם בנו"]. אותם כד הספרים:

ששרשם בסוד "יש ששים רבוא אותיות לתורה" ראשי תבות ישראל כנ"ל [בפרק ד, שם הוסבר שהרמז הזה קשור במיוחד עם הירושה שבתורה]).

עד כאן היחוד הראשונה של ירושה-כלה. מכאן ליחוד השני של מתנה-לקח:

מתנה לקח – כנגד לויתן שור הבר – יו שבשם – "מה שמו ומה שם בנו", [שגם הן נלמדות מפסוק אחד:] "כי לקח טוב נתתי לכם וגו'" – עולות "דרכיה דרכי נעם" לעשות שלום בין שתי בחינות הצדיקים הנ"ל

שני הצדיקים רבים ביניהם במחלוקת לשם שמים. הם תמיד בעימות. כמו החסידים והמתנגדים. חסידות זה בחינת לויתן. זה לא רק שאני עושה חסד אלא שכל מה שאני מקבל זה חסד חינם של ה', שהכל זה בטול החל מן התורה. התורה היא "תורת חסד" לא רק בגלל שהיא מלמדת אותי לעשות חסד עם הבריות אלא בגלל שהיא עצמה נתנה לי בחסד חינם. היא אור אין סוף שאיני ראוי לו וזה רק חסד חינם, "ממדבר מתנה". זה החסידות. שור הבר זה נקרא 'מלחמתה של תורה'. שור הוא נוגח וזה השקלא וטריא של סברות התורה, וכמו שהוא נוגח שור אחר – תלמיד חכם אחר – כך הוא מנגח את בעלי הנסתר [כמו בכל דבר, אם אדם לא מוצא ספוק בשטח הפעולה שלו הוא עושה את זה בשטח אחר, ולענייננו, אם הרבנים היו מוציאים את כל כח המלחמה בין כתלי הישיבה, כמו שצריך, לא היו צריכים לנגח את החסידים. כנראה שהיתה הידרדרות בלימוד התורה גופא].

בדרך כלל, בקרב בעלי תשובה אין כל כך עימות כי יש להם ממילא שפלות. כך צריך להיות. אם בא צדיק ומנסה לעשות מבעלי התשובה צדיקים אז הוא כמו משיח שקר, שהרי המשיח בא להחזיר את הצדיקים בתשובה ומי שעושה את ההיפך הוא בבחינת משיח שקר, ואז באמת נעשית מחלוקת ביניהם. אבל באופן טבעי זה לא קורה, ולכן לא היינו צריכים לעשות שלום בין שמחה למרירות, כמו שצריך לעשות בין הצדיקים.

(כאשר מתיחדים שניהם להשפיע בכלה – מלכות שמים –

יש כלל גדול בחסידות, שר' הלל מאד אוהב להביא, שכאשר יש עימות בין שנים הדבר היחיד שיכול לחבר ביניהם הוא פעולה משותפת. בלשון הקבלה, התכללות והתחברות בין הקצוות של הספירות היא רק מצד הכלים ולא מצד האורות. למשל, אם יש אור החסד ואור הגבורה, אז מצד אחד יותר קשה להבחין שיש בכלל הפרש ביניהם – עד כדי כך שיש אפילו סברא בקבלה [דעת הרמ"ק בפרדס] שהאורות פשוטים וכל ההבדל ביניהם הוא הגוון השונה שנותנים להם הכלים. דעת האריז"ל היא שיש הפרש אבל קשה להבחין בו – אבל מאידך ההבדל הוא כל כך גדול עד כדי כך שיש עימות ביניהם והם לא מסתדרים בכלל ביניהם. אפשר לצייר את זה בין הצדיקים.  כל עוד הם בגדר אורות לא תהיה התאחדות ביניהם. מתי יש התכללות ביניהם? כאשר הם באים בכלים. מה זה כלי? אחת מההגדרות החשובות לכלי היא פעילות, מחוצה לו. בעולם האצילות זה להשתתף בבריאת העולמות התחתונים, שכל אחד יקח את החלק שלו בה. לדוגמה: מתי יש ליכוד בעם? כשיש איזה מבצע רציני שצריך לעשות, כמו מלחמה, וכולם משתתפים. זה חייב את כולם ופתאם כולם אוהבים את כולם. ארץ ישראל היא שטח הפעולה ובה זה צריך להתגלות. יש בה שטח פעולה אין סופי ורק היא מסוגלת לקשר אותם.

זה מה שנקרא כאן "להשפיע בכלה". פעולה היא בחילוף אותיות בומ"ף בעילה – מלשון זווג ויחוד. עיקר הפעולה המשותפת היא להשפיע בכלה, במלכות. זה מה שיכול לחבר את בעלי הנסתר והנגלה. כמו בימינו, מה היה אמור לחבר חסידים ומתנגדים? השפעה על בעלי תשובה [לדאבוננו, גם כאן השטן שם את הרגל וכל אחד רוצה רק 'אני ואפסי עוד', שהכל יקרא על שמי]. בכוחם להכריח, וכך עליו לראות כמשימה, את הצדיקים להתאחד למטרה זו.

מאין שהכלה מקבלת משניהם יחד, מאבא ומז"א? לכאורה יש לה בעל אחד – ז"א [לא רק מה שהוא פועל בה אלא השפעה ממש]? זה כתוב בזמר של האריז"ל לליל שבת, שכנגד המלכות:

בסוד "תרין יודין נקטא סתימין ופרישין",

כל יוד היא טפת השפעה והיא מקבלת שתי טפות – אחד גלוי ואחד נסתר – מז"א ומאבא. יוד בתוך יוד – טפה של אבא המלובשת בתוך טפה של ז"א.

להמתיק בשלמות את שרש המרירות שבה – "ואל אשך תשוקתך"

תשוקה היא מרירות. בתחילת לקוטי תורה על שיר השרים מסביר האדמו"ר הזקן שיש שתי מדרגות כלה – "כלה עילאה" ו"כלה תתאה" – כלה מלשון כלות הנפש בתאוה ותשוקה ויש כלה מלשון כליון גמור. יש כלות הנפש של תשוקה מורגשת ויש תשוקה של כליון גמור, שאתה 'אוֹיְס', התמוגגות. הוא לומד זאת משני פסוקים: על הפסוק בתהילים "כלה שארי ולבבי" מתרגם התרגום "אישתציאת גושמי", שהגוף נמס, ואילו על הפסוק "כלתה נפשי לחצרות ה'" הוא מתרגם "תאיבת נפשי". כאן אנחנו מדברים על "כלה תתאה", על תשוקה של מרירות. זה נקרא הדינים שלה, החיות שלה – "חיות של גבורות קדושות" – שצריך להמתיק. להמתיק בשלמות זה על ידי "תרין יודין נקטא":

– שהרי היא מיחדת בעצמה את שתי הבחינות של "לקח... נתתי" כנ"ל וד"ל).

הכלה היא גם לקח וגם מתנה, כמו שהסברנו בתחילת השער הזה על משה רבינו, שקיבל את התורה ככלה וגם צריך לקחת אותה ככלה הנקנית ב-ג דרכים. כך נמתקת המרירות שלה.

* * *

ניגנו ניגון

עד כאן למדנו על ארבעת המדרגות בתורה, הכלולות במדרגות הטל והמטר, ועל מדרגות הצדיקים ובעלי תשובה שפתחנו מתוכן. כעת רוצים להתבונן בעומק בשרש של אותן המדרגות. טל זה בדרך כלל מה שבא מלמעלה בלי לעורר מלמטה ואילו מטר בא אחרי אתערותא דלתתא, שאותו אפשר לקחת. מה שאפשר לקחת הוא משהו מדוד, שזה מן הצמצום ולמטה, ומה שאי אפשר לקחת על ידי עבודה ורק נמשך בחסד חינם מלמעלה זה אור אין סוף שלפני הצמצום, שלפני המדידה שלצורך השתלשלות העולמות למטה.

פרק י

שרש ה"טל" הוא באור – אין סוף ב"ה שלפני הצמצום הראשון, בסוד [הפסוק של תחית המתים] "יחיו מתיך נבלתי [שחז"ל דורשים מלשון נפל, שגם הנפלים יקומו] יקומון הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורות טלך" [הוא 'טל תחיה' בלשון חז"ל, שהוא 'טל תורה'], סוד תחית המתים – "אהיה כטל לישראל". [כלומר, הטל קשור עם סוד השם אהיה] והוא סוד "אהיה אשר אהיה", שם הגאולה והתחיה, ששרשו בבינה דעתיק יומין – רדל"א – "אובנתא דלבא"

חז"ל אומרים "שורינתא דעינא באובנתא דלבא תליא", שראית העין תלויה ב"אובנתא דלבא" ולכן מחללים שבת כדי לרפא את העין. בחסידות מוסבר, ש"אובנתא דלבא", בינת הלב, היא בינה דרדל"א. כל מה שקשור עם רדל"א הוא שייך לאמונה, ובינה דרדל"א זה האמון של התלמיד ברב. חכם זה חכמה ובינה זה תלמיד חכם, וה"אמונת חכמים" שיש לתלמיד ברב זה ה"אובנתא דלבא". זה יותר גבוה משרש החידוש בתוך הרב.

על הפסוק הקודם שהבאנו קודם – "יחיו מתיך..." – יש רמז חשוב בלקוטי מוהר"ן [תורה ז תנינא] שהוא בראשי תבות יהושע, שר' אליעזר תמיד הוא בחינת בן ור' יהושע הוא התלמיד. יש משהו בתלמיד שעולה אפילו על שרש החידוש של הרב וזה האמון שיש לו בו. לכל אחד יש את זה ביחס לדור הקודם.

מבואר בחסידות, שזה השרש של השם אהיה. בקבלה הראשונה, לפני האריז"ל, כתוב שאהיה הוא השם של הכתר – אהיה באתב"ש עולה כתר וכן על פי פשט 'אהיה' זה דבר שעוד לא נתגלה כמו הכתר שרק עתיד להתגלות – ואילו אצל האריז"ל אהיה הוא שם הבינה, באמא. אצל האריז"ל, בדרך כלל כשמדברים על עשר ספירות זה עשר ספירות של ז"א, ולפי זה הכתר של ז"א שעוד לא נתגלה זה הבינה, אמא. הבטוי בכתבי האריז"ל לזה הוא ש"מתפארת בינה נעשה כתר דז"א". אז לפי האריז"ל השם אהיה הוא באמא בהיותה כתר לז"א. בחסידות מוסבר שהשרש הראשון של השם הזה הוא הבינה שבפנימיות הכתר, שזה הסוד הזה של "אובנתא דלבא" – ההבנה הכי פנימית של הלב, ההתמסרות של התלמיד שמוסר את עצמו לרב. "שורינתא דעינא" זה החידושים של התורה שהעין רואה והם תלויים בבינה הזו. ברעיא מהימנא שבזהר מובא שפעם אחת משה רבינו מתלונן לרשב"י שהקב"ה אמר לו "וראית את אחורי ופני לא יראו" ולא יותר מזה, ורשב"י מנחם אותו שרק כך נדמה לו אבל באמת "בעין השכל שבלב את חזי כולא" ורואה גם את הפנים. העין תלויה בלב. כך מגלה רשב"י, התלמיד, אצל משה רבינו, הרב, את הלא-מודע שלו.

הסוד הזה קשור עם טל תחית המתים. תחית המתים קשורה עם אמא כי כל לידה היא תחית המתים. כאשר ולד יוצא לעולם הוא יוצא מן הקבר – רחם בלשון חז"ל נקראת קבר. באבא לא שייכת תחיה כי לא שייך מות – "ימותו ולא בחכמה" – אבל באמא יש קבר וממילא יש גם תחית המתים.

(בינת עצם נקודת הלב שבכל אחד ואחד מישראל בעצמות אור אין סוף ב"ה).

יש נקודה בעצם נקודת הלב, שהיא נקודת אמון של התלמיד ברב, וכולנו נקראים תלמידים של ה' – "וכל בניך לימודי הוי'" – ומאמינים בו בתור רב צדיק. זה ה'טל תורה'.

מיסודות הנסתר של התורה זה שאנחנו משפיעים בו יתברך, כביכול. על פי הנגלה, וכך כותב הרמב"ם בעקרי האמונה, "לו לבדו ראוי לעבוד ואין ראוי לעבוד לזולתו", אבל לומר שאני משפיע למעלה זה אי אפשר לומר כי אין לו גוף ולא דמות הגוף. "אני הוי' לא שניתי" ואין בו שינוי. בכל זאת, בפנימיות התורה בכלל ובחסידות בפרט מודגש מדרש חז"ל "ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים", או "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". הנחת רוח הזו נוגעת מאד עמוק. על הפסוק "בכל צרתם לו [לא] צר" כתוב שיש שלש הבנות: יש "לו צר", שכביכול ה' מצטער מן הצער שלנו. יש מדרגה ש"לא צר", שזה לא נוגע אליו כי "אם צדקת מה תתן לו" וה' הוא למעלה מלהצטער ולהתפעל מאתנו. ויש מדרגה עוד יותר גבוהה שזה שוב "לו צר", שעל זה כתוב "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" וחז"ל דורשים "מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם" ואת זה הוא עושה "בבתי גואי". ב"בתי בראי" הוא שמח כמו שכתוב "עז וחדוה במקומו". כמו אצל יוסף הצדיק, שנכנס לבכות חדר לפנים מחדר ובחוץ אף אחד לא יודע כלום [זו הגרסה הנכונה. יש גרסה הפוכה – שבחוץ ה' בוכה ובפנים שמח – בספר פתחי שערים של תלמיד הגר"א, ר' יצחק אייזיק חבר, אבל זה לא מסתדר עם הפשט ש"במסתרים תבכה נפשי". זה ספר מאד חשוב ויודע בעולם. באריכות התבארה הגרסה האמיתית במאמר השפלות והשמחה של ר' אייזיק מהומיל]. איך להבין את זה – זה לא כל כך פשוט, כי "אני הוי' לא שניתי", אבל דבר אחד ברור מכאן שישראל הם "חלק הוי' עמו" והם נוגעים לקב"ה במקום הכי פנימי. יהודי נוגע עד לעצמות, למקום כזה שה' לא מגלה בחוץ. 'לו' הראשון זה אחרי הצמצום, 'לא' מגיע למדרגה גבוהה שלפני הצמצום ואילו 'לו' השני נוגע עד לעצם ממש – שלא נשלמה תכלית הכוונה של "נתאוה לו הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".

לענייננו, האמון של בינת הלב של התלמיד שיש בנו, התלמידים, רגיש למקום הזה בעוד שהמלאכים לא רגישים לו. הם מרגישים רק את "עז וחדוה במקומו". זה המקור של כל מה שיתגלה ויסתעף אחר כך ב"שורינתא דעינא".

זה הטל של התורה. תמיד אומרים שהטל של התורה הם רזין דאורייתא, חידושי תורה שיתגלו לעתיד. כאן זה האמונה שלנו בה' דרך התורה, האמונה בנותן התורה. אפשר להאמין בה' כבורא העולם או כגואל ישראל. הצורה הפנימית ביותר להאמין בה' זה כ"נותן התורה". זה מה שנקרא כאן 'טל תורה' או 'טל תחיה'. כל הרזין דרזין דאורייתא של המשיח תלויים באמונה. משה רבינו הצטער על כך שלא רצינו לשמוע ישירות מן הקב"ה את שאר הדברות, וכך יהיה גם לעתיד לבוא.

לכן האמונה אינה מצוה, אינה באה באתערותא דלתתא. דברים שקשורים במציאת חן אינם תלויים בזכות. בכל זאת זה נאחז במשהו, באמונה. זה גלוי ההעלם ביחס לעצם והתפשטות. יש מדרגה להתבונן באמונה כדי לדעת ולהוליד מדות בלב, וזו מצוה לדעת הרמב"ם, אבל עצם האמונה – כדעת רס"ג – אינה מצוה. כך גם האמונה בצדיק היא רק גלוי ההעלם העצמי ולא מצוה. כל זה סוד ה"טל". מה זה "מטר"?

שרש ה"מטר" הוא ברשימו וקו שלאחר הצמצום הראשון.

הטל, כאמור, הוא לפני הצמצום ואילו המטר הוא אחריו. מטר הוא בארמית רחם [מטרא] ואם כן גם הוא קשור עם אמא, אבל זהו רחם תחתון. כל סוד הצמצום הראשון הוא ליצור את הרחם לכללות השתלשלות העולמות. זה נקרא שרש הכלי, אבל רק לאחר הצמצום. כלומר, לדעתנו. לכן זה בלשון תרגום, לשון אחוריים. לפני הצמצום זה רחם ללא חלל, כמו שרה אמנו שהיתה בתחילה טומטום ולכן לא יכלה להוליד בגשמיות. גם אברהם היה טומטום [על שניהם כתוב שהיו במדרגה שלפני הצמצום].

בפרט, הרשימו הוא שרש הכלים שאחר הצמצום, ואילו הקו הוא שרש האור הממלא כל עלמין החודר אל תוך החלל במטרה ליצור ולמדוד את הכלים. בקבלה כתוב – במיוחד אצל הרש"ש [מובא בתחילת ספרו] – שהקו הוא שרש בתורה. יתכן ובפנימיות הקו יש "טל" אבל חיצוניותו ודאי שייכת ל"מטר". הרשימו נקרא 'היולי' – חומר ללא צורה בעוד הקו בא לתת לו צורה. שניהם יחד, בכללות, היא מדרגת המטר בתורה. זה כמטרה לחץ. קודם היתה רק השערה של ה' בכח ולא בפועל, אבל כעת צריך לקלוע אל אותה מטרה בלי להחטיא אותה.

כעת צריך להבחין בפרטיות בשתי המדרגות שיש בכל אחד מהם, בטל ובמטר:

באור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום שתי המדרגות "מתנה" ו"ירושה" הן סוד ה"שעשועים העצמיים", בחינת "ואהיה שעשועים", וסוד ההשערה בכח, "עוטה אור כשלמה" – "עולם המלבוש" – שבו, כביכול, שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. על בחינה זו נאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא", שהיא כעין תכנית (נעלמת בתכלית באור אין סוף ב"ה, ללא "מציאות נמצאת" כלל וכלל) לבריאת העולמות כלם, ועליה נאמר "ואהיה אצלו אמון", שהתורה היא כלי אומנותו של הקב"ה, כביכול, במעשה בראשית.

הדברים האלו מובאים בפרוש בחסידות, בעיקר במאמרים של ר' הלל, שיש באור אין סוף שלפני הצמצום שתי מדרגות עיקריות של תורה. יש תורה של שעשועים עצמיים שעוד לפני עלית הרצון לבריאת העולם – "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" – ואחר כך, לאחר עלית הרצון, יש השערה בכח של כל מה שעתיד הקב"ה לברוא בפועל. בלשון הקבלה זה נקרא 'עולם המלבוש'. זו המדרגה השניה, שהיא כעין מעבר למה שצריך להיות אחר הצמצום.

התנית הזו היא הירושה של התורה בעוד השעשועים העצמיים זה הקשר העצמי שלנו בו. מקור האמונה זה רק היותנו "חלק אלו-ה ממעל ממש" בלי קשר לעולמות. השעשועים האלו, עם נשמות הצדיקים, הם השעשועים שלו עם עצמו, כי אנחנו הוא עצמו ממש. זה נקרא המתנה שבתורה. הירושה של התורה – שהיא אמנם מדרגת הטל של התורה אבל היא כבר המטר שבטל – זו ההכנה של מה שעתיד להיות בפועל. על המדרגה הזו בתורה נאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא", שיש בתורה תכנית לבריאת העולם. שעשועים זה למעלה מזה, למעלה מלהיות תכנית לעולמות.

שתי המדרגות ההלו רמוזות בפסוק אחד בספר משלי, כאשר המדרגה השניה רמוזה קודם המדרגה הראשונה: "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום". חז"ל דורשים את המילה 'אמון' – "אני – התורה – הייתי כלי אומנותו של הקב"ה במעשה בראשית". זו המדרגה בתורה שהיא כלי אמנות ביחס למעשה בראשית, כמו "אסתכל באורייתא וברא עלמא" [יש כמה אפשרויות המדרש לפרש את המילה 'אמון'. למשל: "אמון מוצנע", מלשון אמונה, וזה הכי גבוה. זה "העלם עצמי של האור במאור" לפני גלוי השעשועים. השעשועים זה למעלה מגלוי אור, כמו עלית הרצון לבריאת העולמות, אבל זה כבר גלוי לעצמו. מה שלפני זה זו אמונה פשוטה. בצורה כזו אפשר לקרוא את הפסוק כסדר – קודם אמונה של צניעות אחר כך השעשועים, אבל הפרוש שלנו – כלי אומנות – הוא הפרוש האחרון במדרש ואז הסדר בפסוק מתהפך].

פסוק נוסף שנדרש תמיד ביחס למדרגת ההשערה הוא הפסוק "עוטה אור כשלמה". שלמה היא מלבוש ומכאן השם 'עולם המלבוש', כלומר מדרגה שהיא רק לבוש ומכסה למדרגה יותר פנימית. ליתר דיוק, עולם המלבוש מלביש את עלית הרצון, בעוד השעשועים אינם בגדר משהו שמתלבש אלא רק שורים מלמעלה. השעשועים שורים על גבי ההשערה. עם כל זה, חלילה וחס לחשוב שההשערה הזו היא משהו במציאות. היא "ללא מציאות נמצאת".

מדרגת הירושה שיש בתורה זה לרשת את התכנית שיש בתורה לבריאת העולמות. האומנות והאמנות של התורה ביחס למעשה בראשית. אלו שתי מדרגות הטל שיש בתורה.

הקו של גלוי אור אין סוף ב"ה לאחר הצמצום הוא סוד ה"לקח" שבתורה.

זה החלק בתורה שלוקחים על ידי עבודה.

בכתבי האריז"ל יש משהו לא כל כך ברור, שבמקום אחד משמע שהקו מגיע רק עד קרקע עולם האצילות ולא עובר לעולמות התחתונים בי"ע, ואילו במקומות אחרים כתוב שהארת הקו מתלבשת ומגיעה עד סוף רגלי א"ק, כלומר עד סוף עולם העשיה. ההסבר הפשוט הוא – וכך מסביר האדמו"ר הזקן בתניא ור' הלל – שיש עצם הקו וגלוי שלו. עצם הקו מגיע עד לכאן, לעולם הזה, אבל גלוי הקו מגיע רק עד עולם האצילות. למה? כי אין בטול במציאות. האריז"ל כותב בעץ חיים שהקו זה אור אין סוף ממש, ה' בעצמו כביכול, והכלל אומר שאור אין סוף מתגלה רק למי שבטל אליו יתברך בתכלית הבטול. לכן, למעשה, רק בעולם האצילות יכול הקו להתגלות בעוד שבעולמות התחתונים אין בטול ממש – יש הרגשת היש – ולכן אין הארת הקו רק לפי עבודתנו הוא נמשך.

לפי זה, עיקר העבודה זה למשוך את הארת הקו, כאשר לעתיד לבוא יתגלה אור הקו בעולמות כולם. זה תלוי בבטול במדרגת האצילות על ידי נשמות ישראל ששומרים את התורה והמצות. זה סוד "אשר קדשנו במצותיו", שעל ידי המצות אנו מתקדשים בקדושתו יתברך. אנחנו "אברי דשכינתא" בלשון הזהר, "כנסת ישראל" – כונסים בתוכנו את 'ישראל דלעילא'. ישראל האמיתי זה הקו ואנחנו כונסים אותו בתוכנו, הכלים לגלוי היחוד של קוב"ה ושכינתיה. כתוב בחסידות שיש שני מיני יחוד בין קוב"ה ושכינתיה: יש יחוד רוחני של התפעלות אלוקות, שה' מתפעל בנו. לא שאני אוהב את ה' אלא שה' אוהב את עצמו בי. ויש יחוד נוסף הנעשה על ידי קיום המצות המעשיות והוא מה שאנחנו מעלים מ"ן מלמטה ולפיה יש המשכת מ"ד מלמעלה. זה יחוד גשמי, יחוד גופני. זה נקרא למשוך ולגלות את הקו, וזו עבודת ה"לקח" שבתורה – לקחת את הקו על ידי בטול.

בעולם האצילות היחוד כבר קורה והתפקיד שלנו הוא לעשות כאן כלי למשיכת ולגלוי אור הקו למטה.

חצוניות הקו הוא כח המדידה וההתחלקות [לקלוע אל המטרה של ההשערה], כאשר פנימיותו הוא כח ההכרעה וההתכללות. הקו הוא סוד ו שבשם בכלל.

הקו הוא הטל שבמטר ואילו המדרגה האחרונה היא המטר שבמטר:

"כלה" היא "כל ה" – עולמות א"ק אבי"ע כמו שנכללו בתחלה בנקודת הרשימו של אור אין סוף ב"ה

הכלה היא סוד הרשימו. יש רשימו לפני גלוי אור הקו. כתוב באריז"ל שסדר התגלות שם הוי' הוא י-ה-ה-ו [כמו בתפילין של ר"ת], שהאות ה תתאה – שזה הרשימו – לא מתגלה בתחילה, הקו יוצר אותו בחיצוניות, כאשר הכח ההיולי הזה של הכלים הוא לכנוס את ישראל בתוכם, למשוך את הקו בתוכם. פנימיות הקו היא כבר ה"טל" ולכן הכלה כוללת גם את ממד המתנה שבתורה. היא החומר ההיולי של כל העולמות מאז הרשימו. מצד עצמה היא עוד יותר למטה מן הקו, היא כונסת אותו, אבל הכח שלה הוא לכנוס אותו ולמשוך דרכו את פנימיות הקו, ועוד יותר – את מדרגת השעשועים העצמיים. זה נקרא "נעוץ סופן בתחילתן".

בקבלה, הרשימו נקרא נקודה על שם שהכל נכלל בנקודה אחת. בכלל הקבלה המושג נקודה מופיע בשלש מקומות. הפעם הראשונה היא בסוד הצמצום, כמו שכתוב בתחילת עץ חיים, שה' צמצם את אורו האין סופי 'בנקודה האמצעית' שבו. כולם מקשים איך תתכן נקודה אמצעית במצב של 'אין סוף להתפשטותו', ולכן מסבירים שהכוונה היא למלכות דאין סוף – עלית הרצון והמחשבה של 'אנא אמלוך'. אחר כך באה הנקודה השניה, והיא נקודת הרשימו שבתוך החלל שאחר הצמצום. בתוך הרחם הפנוי. כתוב שבתוך הרחם הפנוי הזה יש רוח מרחפת על פני המים, רוחו של מלך המשיח. זה סוד נקודת הרשימו – נקודת רוח היולית בתוך הרשימו. כל דבר שאינו מפותח נקרא נקודה. לבסוף, המלכות באצילות נקראת "נקודה תחת היסוד". באמצע יש עוד נקודות, והם עולם הנקודים – הנקודות שיצאו מעיני א"ק ונשברו בשבירת הכלים. למה נקראו נקודות? כי היו רק מלכויות.

הצד השוה שבכולן הוא שהנקודה שייכת למלכות: נקודת הצמצום היא מלכות דאין סוף, נקודת הרשימו היא מלכות של מלך המשיח [עוד לפני "יהי אור" יש את "רוח אלקים מרחפת על פני המים – זה רוחו של מלך המשיח". הקו – "יהי אור" – זה משיח בן יוסף והרשימו – "רוח אלקים מרחפת" – זה משיח בן דוד, כמו יסוד ומלכות], נקודות עולם הנקודים הם מלכי אדום משיחי השקר ומלכות דאצילות המתוקנת שהיא 'נקודה תחת היסוד'. זה "אדמוני עם יפה עינים" של דוד המלך, תקון עיני א"ק. דוד הוא מלכות דאצילות המתוקנת בעוד שמשיח הוא מלכות דא"ק שלפני השבירה [שמשון הוא התהו בעצמו עד שיעקב אבינו – בעל עולם התקון – חשב ששמשון הוא יהיה המשיח. לכן הוא מברך את דן "דן ידין עמו כאחד" – כתוב בפרקי אבות "אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד" ושמשון היה במדרגת 'אחד'. בסוף ראה שימות ואז אמר "לישועתך קויתי ה'"].

מה הקשר בין מלכות לנקודה? קודם רמז: בטח בה לב בעלה עולה נקודה. על פי סוד בטח הוא מלשון טיח, "הטיח באשתו" [ראו רש"י בחומש על הפסוק "כמטחוי קשת"]. ההתקשרות העצמית של הבעל לאשה הוא סוד הנקודה – 'נקודת ההתקשרות'. ידוע, שזכר עולה ברכה. לפי זה , נקבה זה ההפך – קללה, ואכן קללה עולה נקודה. כך זה גם על פי פשט – גם בלי גימטריא – נקבה היא מלשון קבה, "נקב שם יומת". נוקב את השם זה לעשות חלל, צמצום. זה נקרא חלול השם, עשית חלל פנוי. אצל שרה אמנו היה חלל שאינו מוליד אבל החלל הפנוי הזה הוא חלל שמוליד והוא חייב להיות נקוב, ונקוב זה קללה. צריך להמשיך את הברכה אל תוך הקללה, את הזכר אל תוך הנקבה. זה מה שהקו נכנס אל תוך החלל הפנוי וזה מה שמוליד. "רוצה אשה בקב שלה.." – קב שלה הוא קללה ברכה, ברכה שנמשכת אל תוך מקום הקללה. בחז"ל כתוב שהאות ב היא לשון ברכה והאות ק היא מלשון קופתא דמחטא [חור המחט], שהוא גם מלשון נקב. "נשים דעתן קלה", וקלה היא מלשון קללה.

איזה דבר טוב יש בכל זאת בקללה הזו? יש בתורה "נחשת קלל", נחשת שמבריקה ומאירה בהרבה צבעים. יש משהו מאד עצמי בקלל. בלי קל אין את דרך הלמוד של קל וחומר. מקל מתפתח החומר ההיולי, הרשימו, שצריך לקבל צורה. אם כן, קללה היא החומר ההיולי שצריך לפתח ולא רק משהו שלילי. צריך כח זכרי שיפתח את הנקודה. נקודה בכל מקום הוא כח נקבי ודוקא בתוכו נמצא הכל בכח, כחומר היולי שצריך להתפתח. הזכר נקרא המהות והנקבה נקראת המציאות והנקודה זה כמו ראשית המציאות שהנקבה מציירת אותה. המציאות כפי שהיא באופן פשוט סותרת את אחדות ה', כי אם "אין עוד מלבדו" אז איך יש עוד משהו? המציאות היא לכאורה חלול השם, אבל באמת היא התכלית. היא המקום בו מתקיים "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". זה נקרא להפוך את הקללה למקור הברכות. במאמר החתונה של הרבי הקודם כתוב בשם הזהר שצריך לשמח את הכלה כי היא מקור כל הברכות, לא החתן.

זה כמו השבת ש"מינה מתברין כולהו יומין". השבת היחס לימות החול היא החלל, כמו שמסביר האבן עזרא שעל פי הטבע היום השביעי הוא יום מקולל, בעל מזל ביש על פי חכמת הכוכבים, שלא כדאי לעשות בו כלום, ודוקא הוא מקור כל הברכות. קדושה זה לעשות נקב בתוך הנקב, לחלל את החלל ואז אפשר להמשיך ברכה.

שנשאר ע"י הצמצום (בסוד ה"מיטרא" ובית הרחם הכללי כנודע).

בחסידות באמת כתוב שעצם האור של הרשימו הוא אור בתוך המלבוש שהצמצום לא נגע בו ולכן הוא אור גבוה במיוחד. על פי קבלה זה מסובך קצת כי יש שתי מדרגות במלבוש, אבל בחסידות זה מוסבר שעצם הרשימו בא ממקום השעשועים העצמיים והצמצום לא נגע בו בכלל. זה שוב רומז למה שמתבאר בשער שלנו, שבמדרגת הכלה שבתורה יש בטוי למדרגת השעשועים העצמיים, למדרגת המתנה שבתורה, בסוד "נעוץ תחילתן בסופן".

רק נסכם את ענין הנקודות שהסברנו. יש נקודה תחת היסוד במלכות דאצילות, יש נקודת הרשימו ויש נקודה האמצעית באור אין סוף – מלכות דאין סוף. הנקודה האמצעית היא מה שיתגלה לעתיד לבוא – "והיה הוי' למלך על כל הארץ" – ואילו נקודת הרשימו היא מלכותו של מלך המשיח. כתוב שמתוך עשרה מלכים התשיעי יהיה מלך המשיח והעשירי יהיה ה' בעצמו. מלכות דאצילות היא מלכותו של דוד המלך שמתגלה בכל דור, בעיקר דרך ההשגחה הפרטית. באמצע – בין הרשימו לבין 'נקודה תחת היסוד' של מלכות דאצילות –  יש משיחי שקר, שהם הנקודות של עולם הנקודים, מלכי אדום של 'אנא אמלוך'.

נקודה עולה יה פעמים וה. כלומר, הנקודה הזו כוללת את הכל. אמצעית של הנקודה האמצעית עולה תורה [נקודה אמצעית עולה ביאת המשיח]. כלומר, המלכות דאין סוף של "והיה ה' למלך על כל הארץ" הוא גלוי מלכות ה' דרך התורה, כנותן התורה – "מאן מלכי? רבנן". התורה עצמה היא מלכות.

נסכם:

ישעשועים עצמיים – מתנה

ההשערה בכח – ירושה

וקו המידה – לקח

          הרשימו, שרש הכלים ומציאות ה עולמות א"ק אבי"ע – כלה

המדרגה הראשונה היא תורה של מתנה. כשנותנים מתנה צריך להיות מורגש שנותנים משהו של שעשועים, לא של עבודה. יש עבודה גם בנתינת ההרגשה הזו אצל המקבל, אבל זו לא עבודה של לקח. הירושה של התורה זו התכנית של העולם, כמו כף היד בסיפורי מעשיות של ר' נחמן, כמו כתב עתיק שכתובים בו כל הסודות של העולם. מה יורשים מן האבות? איזה מין דבר סודי עתיק – "אסתכל באורייתא וברא עלמא". בתורה יש גם עכשיו את הכח לשלוט על העולם, שהרי בפסיקת ההלכה יש כל לקבוע את התורה.

שוב, מתנה בתורה זה שה' נותן את עצמו – "אנכי – אנא נפשאי כתבית יהבית" – את השעשועים העצמיים שלו. על נתינה כתוב "כל הנותן בעין יפה הוא נותן", והכוונה היא שבמתנה יותר מהחפץ שאני נותן אני נותן את עצמי בה. הרמב"ם כותב בהלכות צדקה שלתת צדקה בסבר פנים יפות זה הרבה יותר מן הצדקה בעצמה. כמו חתן שנותן לכלה ומה שהוא נותן זה את ההתמסרות אליה. ירושה בתורה זה כמו לרשת איזו קמיע סודית שמרפאת וכו'. בתורה יש את כל הסגולות לרפא את העולם וכשמסתכלים בה היא יכולה לפעול את זה. זו הרגשה של הכל-יכול שיש בתורה. האות ו שבשם היא משיכה הקו בעבודת ה"לקח" ואילו האות ה היא הכלה הכוללת את הכל בתוכה.

* * *

 

 

 

ניגנו ניגון

בפרק הקודם הסברנו שטל ומטר הם המדרגות שלפני הצמצום ואחריו ובכל אחד מהם שתי מדרגות.

פרק יא

המשכת אור התורה לאחר הצמצום תלויה בעבודת האדם,

כמו שהסברנו, עבודת ה"מטר" תלויה בעבודה מלמטה ואף רמוזה בפסוק "ואד יעלה מן הארץ" – אתערותא דלתתא, ואילו ה"טל" בא ללא עבודה מלמעלה.

כמאמר חז"ל "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו",

כתוב שהקב"ה שלומד תורה כנגדו מלמעלה הוא ז"א, האדם העליון. זו מדרגה של אחרי הצמצום דוקא. כלל גדול בקבלה: בכל עולם ועולם פרצוף אריך אנפין שבו הוא כערך אור אין סוף שלפני הצמצום ביחס לאותו עולם ואילו פרצוף זעיר אנפין הוא בדוגמת אדם קדמון שאחר הצמצום בכללות העולמות. על פי ערכים אלו, הצמצום בעצמו היא החכמה שבכל עולם, לפי הסדר של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. ההמשכה הבאה אחר הצמצום וההתפשטות היא בדוגמת הארת אור הקו שלאחר הצמצום, שעליו מתלבש אדם קדמון, ומה שלפני הנקודה של האות י הוא בדוגמת אריך אנפין, אור אין סוף שלפני הצמצום ביחס לאותו עולם. כל זה בשביל להסביר את מאמר חז"ל, ש"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו", שהוא זעיר אנפין. כך זה בכל המצות, שרמח מצות נקראו רמח אברים דמלכא – הוא זעיר אנפין והוא תלוי בעבודת התחתונים.

'קורא' זה ללמוד מקרא ו'שונה' זה ללמוד משנה. לקרוא מקרא אתה מקיים את המצוה גם אם אתה לא מבין כלום ואילו בלימוד משנה זה תלוי בהבנה. למוד מקרא זה כמו אמונה, וכמו שמסביר האדמו"ר הזקן את המילים 'קורא בתורה' שזה לקרוא לקב"ה באמצעות התורה שהיא שמו. קריאת מקרא ללא הבנה זה המשכת כתר לז"א. מתן תורה נקרא כתר תורה, העולה עשרת הדברים, כתר מצות. עיקר תורה שבכתב שקבלנו בחג השבועות זה כתר דז"א. למוד משנה זה המשכת מוחין, ובמיוחד מוחין פנימיים לצורך ברור המדות, בין המותר והאסור, בין הכשר והפסול וכו'.

כמה שיהודי יותר פשוט הוא יותר שייך אל הכתר, ולכן הבעש"ט אהב את היהודים הפשוטים – 'תהילים זאגער' – שממשיכים אמונה פשוטה מן הכתר, רק שאם יהודי מסוגל גם לשנות ולהבין את הדברים עליו להגשים את האור ולהוריד אותו למקום יותר נמוך. זה החיוב שלו ולא צריך להסתפק רק בקריאה והמשכה של אמונה ולכן כל אחד צריך "שליש משנה שליש משנה וכו'", רק שיש יהודים שכל עניינם הוא באמונה פשוטה [קורא עולה רבקה, עליה נאמר "וכדה על שכמה" – הם כד ספרי הקדש].

לענינינו, זעיר אנפין זו עבודה שלאחר הצמצום בעוד אריך אנפין הוא עבודה שלפניו. על המדות – זעיר אנפין – כתוב בפתח אליהו שהם "לפום עובדיהון דבני נשא", לפי המעשים של האנשים, וזה לא כתוב על המוחין. מדות זה כמו הנהגת העולם שהיא מדה כנגד מדה, לפי האתערותא דלתתא כך האתערותא דלעילא. לפי זה, ה"טל" היא המשכה של הכתר דרך הפנימיות של המוחין, שהם השעשועים העצמיים, מה שאין כן "מטר" הוא לשם מטרה מסוימת – תקון המציאות, וזה בא לפי ההתעוררות של המציאות מלמטה. את הרעיון הזה מבטא מאמר חז"ל שהבאנו.

יש מאמר ארוך של ר' אייזיק, שמסביר שיש שני מדרגות של אדם. יש אדם התחתון, יש אדם העליון – ז"א דאצילות – עליו נאמר "בצלם אלקים ברא את האדם" ויש אדם קדמון. הוא מסביר, שאותו היחס שיש בין אדם העליון לאדם התחתון הוא היחס שבין אדם קדמון לז"א דאצילות. כל מה שבאמצע, ובמיוחד פרצוף אריך אנפין, נקרא 'לא-אדם' כדוגמת אור אין סוף. הוא "לא אדם להנחם" כי הוא "נצח ישראל". הוא למעלה מלהשתנות מהתעוררות הבאה מלמטה. אין בו שינוי רצון ביחס לתחתונים, הוא לא מגיב. אדם הוא כח להגיב מלמעלה לפי מה שעולה מלמטה והוא מתדמה לאדם שמעליו. מה שבאמצע, בין אדם לאדם הוא אריך אנפין שאינו מגיב ומשתנה.

ובבחינה זו נשמות ישראל נקראו בשם חתן המשפיע גלוי אור בכלה העליונה,

כיוון שאני קורא ושונה מלמטה וכתוצאה מזה הקב"ה קורא ושונה כנגדי אז מה שיוצא מזה הוא שהקב"ה – החתן – מתעורר להשפיע בכלה העליונה. אכן, יש בזה את שתי המדרגות של ה"מטר" – גם "לקח" וגם "כלה". ומהי הכלה?

כללות כל העולמות הנאצלים והנבראים כנ"ל [שנכללים ברשימו]. כל זה הוא בבחינת גליא שבתורה, התלבשות התורה בענינים גשמיים (בחינת "גשם" כנ"ל), כמו "שנים אוחזין בטלית", "המחליף פרה בחמור" וכדומה, לברר ברורים של עולם התהו (ששרשו [האמיתי של עולם התהו הוא] בנקודת הרשימו, כמבואר בעמק המלך). התלבשות זו לברר ברורים הוא סוד המשכת הקו – בחינת ה"לקח" שבתורה.

על ידי זה שאני, בשכל שלי שה' נתן לי עם התורה שה' נתן לי, מלביש את השכל של התורה בענינים גשמיים אני ממשיך את אור הקו אל תוך החלל באותה המדה. זה הגליא של התורה, וזה לפי ערך היגיעה בתורה בלבון ההלכה.

כתוב בקבלה, שבביאת המשיח אור הקו יגיע עד לאור אין סוף שבקצה השני של החלל. לפי ההסבר שלנו, גם הנגלה שבתורה יגיע עד לקצה הכי רחוק שהיא יכולה להגיע ועדיין לא הגיעה. ההלכה תוכל לברר את כל המציאות הגשמית. למשל, כמו היום שיש שאלות "מודרניות" שנדמה לאנשים שההלכה לא מסוגלת להתמודד עמן. כמו לעשות מדינה על פי תורה, שעיקר הבעיה היא בחוסר אמונה בתורה, שיש בכחה לעשות במאה העשרים מדינה שהיא מאה אחוז על פי תורה. זה דורש הרבה יגיעה של שכל, שכל של יהודי. זה לא סתם דבר פשוט, שמספיק בשבילו ללמוד בישיבות. זה דורש התאמצות וזו התכלית של כל התורה כולה. אם רוצים להתחמק מן ההתמודדות הזאת זה להתחמק מכל התכלית של התורה. צריך יגיעה שלא היתה אף פעם יגיעה כזו.

עבודת הברורים הוא ביגיעה ועמל דוקא (ברמז הנ"ל דטל מטר עולה רפח [ולכאורה עבודת הברורים שייכת רק ל"מטר" שבתורה? אלא שיש התכללות], שהרי יש בחינת טל בבחינת מטר בסוד טל חרמון שעולה גשם כנ"ל, ועוד יש לומר [הסבר נוסף לשאלה] ששרש הנצוצין הוא באור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום [כלומר ב"טל"], אך ירידתן והתגשמותן, שלשם כך צריכים לבררם, הוא בסוד הרשימו ועולם התהו [שהם ה"מטר", אבל ה"טל" עצמו לא ירד ולכן לא התגשם ואם כן הוא לא שייך לעבודת הברורים] וד"ל).

שאלה: כתוב שביציאת מצרים התבררו רב נצוצין ונשארו רק פו לברר, אז למה כעת יש רפח לברר?

תשובה: אכן, כתוב ש"ערב רב עלה עמם" ולכן רק את השאר נותר לברר, וזה בכללות [ואולי אפילו פחות מזה כי אולי נשאר ממשך כל ימי הגלות רק ניצוץ אחד קטן שעוד לא התברר]. אבל בתוך כל כלל יש את הפרט ולכן יש לומר שיש כיום לברר רפח שבתוך פו.

בכל פרק אנחנו רוצים להוסיף ממד אחר בהתבוננות. כאן, בפרק הזה רוצים להוסיף מה זה בנפש, המחשבה שבנפש, כדי להגיע לכל מדרגה ומדרגה. אמרנו שהטל מתחלק לשנים – שעשועים עצמיים של מתנה והשערה בכח שבירושה, והמטר גם מתחלק ללקח ולכלה. בפסקה האחרונה רצינו בעיקר להדגיש, שכמו שאתה קורא כך הקב"ה קורא כנגדך. כלומר, יש בתורה מחשבה של השפעה, מה שאתה משפיע על הקב"ה, כביכול. זה מה שכתוב ש"ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים" ו"עבודה צורך גבוה" ועוד יותר: "כל המרחם על הבריות מלמטה מרחמים עליו מן השמים למעלה". אתה נגש ללמוד תורה מתוך מחשבה שאתה משפיע. זה נקרא מדרגת ה"כלה" שבתורה, כמו חתן המשפיע על הכלה. הוא יודע שללמוד התורה שלו יש השפעה על כל העולמות. השפעה על העולמות – להבדיל מהשפעה על הנשמות – שייכת רק ללמוד הנגלה של התורה, הפשט של התורה. הרבי תמיד מסביר שפשט התורה זה הכי למטה, אפילו מן ההלכה. ההלכה היא כמו התגין של האותיות – ולכן ר' עקיבא היה דורש תלי תלין של הלכות על כל תג ותג וההלכה נקראת "תגא דאורייתא"– בעוד שהפשט של התורה הן האותיות עצמן. השפע לעולמות זה הפשט. לכן כתוב דוקא "קורא ושונה", שזה למוד שלא נוגע לפסיקת הלכה [אסור לפסוק מתוך משנה וכל שכן מתוך מקרא]. אפשר ללמוד את כל ששה סדרי משנה ולא להיות שייך עדיין לפסיקת הלכה. פשט זה שפע בעולמות שזה ה תתאה שבשם וזו מדרגת ה"כלה".

מי שלומד תורה בשביל לברר את ההלכה – הלכה למעשה – זה כבר מדרגת הלקח של התורה, שזו המשכת הקו כדי לברר את המציאות. כאן עיקר המודעות היא מודעות של יגיעה.

גלוי אור התורה שלפני הצמצום תלוי במציאת חן,

כדי שה' יגלה לי דברים לא בגלל ההתעוררות שלי זה רק אם מצאתי חן. מתנה תלויה במציאת חן. מתנת חינם, חסד חינם. מי שרוצה לזכות לפנימיות של התורה כל העבודה שלו היא רק מציאת חן בעיני ה', ולא ביגיעה. איך אדם מוצא חן? זה לא שהוא מתיפה או מתאפר. זה שפלות ובטול בעת שלומד תורה. כך הוא נעשה כלי לשפע של ה'. יש חן אמת, שזה חכמה נסתרה ויש חן של שקר – "שקר החן" – שזה חטאות נעורים.

שבא על ידי הבטול האמיתי שבנשמות ישראל לעצמותו יתברך ממש המאיר בגוף (שעל ידי מציאת חן ניתנה לו התורה במתנה בבחינת שעשועים עצמיים [שזו המדרגה הכי גבוהה שבתורה]),

חוץ מזה יש עוד מדרגה, שזו הירושה של התורה. ירושה היא כמו הסגולה שבתורה, שכל העולמות נבראו ונבראים בהתאם למה שכתוב בתורה – "אסתכל באורייתא וברא עלמא". איך זוכים לירושה? לירושה זכאי הבן של האב שיש לו דין נחלה. העבודה היא לחזור למורשת, לשרשים. כמו שאומרים לאדם שיחזור לשרשים שלו, 'מי היה הסבא שלך?'. זו התודעה של תשובה, לחזור לשרש על ידי התורה שלומד. זה לא לפי אתערותא דלתתא. ירושה זה לא זכות. כמו בטול, תשובה אינה באה בזכות. זכות זו עבודה של צדיק – הצדיק נקרא בזהר 'זכאי' – ואילו בתשובה הכי גדולה שאדם עושה הוא מרגיש שמגיע לו משהו. כל המושג 'זכות לקבל' הוא היפך המושג של תשובה. לבעל תשובה אין אף פעם זכות ואם מגיע לו זכות אז הוא כבר צדיק. זה תלוי רק בזה שאתה בן. שאתה מזדהה ויש לך את הזיהוי הנכון.

זה נקרא יש אמיתי. היחס בין חכמה ובינה בקבלה הוא היחס בין אָיִן ליש. החכמה נקראת אין והבינה נקראת יש. תשובה היא לחזור אל היש – "להנחיל לאוהבי יש". נחלה וירושה היא יש. תחזור אל היש האמיתי שלך. התשובה הזו באה מתוך שמחה, וככל שיש יותר שמחה יש יותר כח לפרוץ את הגדרים המבדילים ביני לבין אבינו שבשמים. זו תשובה עילאה משמחה שגורמת לשבור את המחיצה שיש ביני לבין ה'. כעת אני נעשה קרוב אל ה' וראוי לנחול את היש האמיתי. "להנחיל לאוהבי יש ואוצרותיהם אמלא" – למלא אותם ירושה, באוצרות המלך שעוברים בירושה מדור לדור.

זה לא מציאת חן של השעשועים העצמיים. מציאת חן היא תורה שלומדים מתוך בטול, באופן של "ואשים דברי בפיך". לא אני הוא המדבר. זה רק הקב"ה שמדבר בתוך הפה שלי, כמו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" שנמצא במדרגת "ונחנו מה", של בטול. זה למוד מתוך בטול מוחלט של אָיִן. אבל לזכות להשערה בכח שיש בתורה זה מתוך תשובה מתוך שמחה שאני יכול להתקרב.

שני המדרגות הללו אינן שייכות לזכות. בטול הוא ודאי לא זכות וגם תשובה אינה זכות. זה רק להמציא את תעודת הזהות שלך ואז אתה מקבל מה שמגיע לך. עבודה מתוך הרגשת זכות זה רק בעבודת היגיעה של הלקח או בהשפעה.

נסכם את ארבעת התודעות שכנגד ארבע המדרגות שבתורה: יש אחד שכל למוד התורה שלו הוא שעשוע בינו לבין הקב"ה. זה לא שהוא צריך לשוב בתשובה אלא שהוא רק בטל לה' ורוצה שהוא יתגלה בתוך הפה שלו – "אני המשנה המדברת מתוך פיך". זה הכלי לקבל את המתנה של התורה, את השעשועים שלה. זה אָיִן שמצד החכמה. יש שאתה לומד תורה כמו שישיבה של בעלי תשובה – 'אור שמח'... – שחוזרים לה' מתוך שמחה. אתה לא נהיה צדיק מזה רק נהיה בשמחה גדולה מאד שזו התעודת זהות שלך. אחר כך יש בית הוראה, ישיבה של צדיקים, ששם יושבים ודנים 'הלכה למעשה'. זו יגיעה של "לקח". ויש יהודי שכל הענין שלו זה לקרות ולשנות, הוא קובע עיתים לתורה ובכך הוא משפיע בעולמות – שפע לתוך העולמות. זה נקרא "כלה". על זה נאמר "מלכותך מלכות כל עולמים" – להשפיע על העולמות. מה שכתוב על דוד המלך, שהיה מחבר אורייתא וקוב"ה, שהיה מחבר ומשפיע אל תוך התורה הגלויה ממקור התורה, זו מדרגת "כלה" שחוזרת להיות מדרגת המתנה.

ושמחה של תשובה עילאה למקור חוצבה של כל נשמה ונשמה (בחינת "נשמה שנתת בי טהורה היא" ב"טהירו עילאה" [שזה אמא] (שמשם יורש כל אחד את חלקו בתורה).

זה מה שלמדנו בפרק ח על שתי מדרגות של בעל תשובה – תשובה עילאה ותשובה תתאה, שמחה ומרירות, ושתי מדרגות של צדיקים – לויתן ושור הבר. בעל תשובה עילאה, של החסידות, הוא למעלה מן הצדיק של העולם, הצדיק המודע לצדקות שלו והעוסק בעבודת הברורים, אבל מציאת החן היא שייכת לצדיק העליון, הנסתר, והוא למעלה מבעל תשובה עילאה.

יש מאמר חשוב של האדמו"ר הזקן בלקוטי תורה על כך שבעל תשובה זה למעלה מתשובה, ויש בעל תשובה עילאה ובעל תשובה תתאה. ארבע המדרגות – תשובה תתאה, בעל תשובה תתאה, תשובה עילאה, בעל תשובה עילאה – מכוונות כנגד ארבע אותיות שם הוי'. שתי תשובות ושני בעלים של התשובה.

נסכם שוב:

ימציאת חן – מתנה

התשובה – ירושה

ויגיעה – לקח

ההשפעה – כלה

פרק יב

והנה מציאת חן, תשובה, יגיעה, השפעה עולה כב פעמים פה, בסוד "כי חיים הם למוצאיהם", ודרשו חז"ל "למוציאיהם בפה", כאשר כללות כל התורה היא ה-כב אותיות שבה כנ"ל.

בכתבי האריז"ל כתוב שכוונת המילה פה עולה השם סג עם כב אותיות התורה, כאשר המילוי של שם סג עצמו עולה הבל, היוצא מן הפה שממנו יוצאים כב האותיות. אבל יש משהו הרבה יותר פשוט, שכאשר מפרקים את המספר פה למרכיבים הראשוניים שלו אז הדרך היחידה היא לפרק אותו ל-ה פעמים יז, והסכום שלהם עולה כב. זה נקרא היסוד של המספר – לחבר את המרכיבים במקום להכפיל אותם. החלוקה הזו של כב האותיות – ל-יז ו-ה – היא החלוקה שבין אותיות מנצפ"ך לשאר. אותיות מנצפ"ך הן כפולות – ה חסדים ו-ה גבורות – כאשר ה הגבורות הן שרש ה מוצאות הפה ויש דעת שעליה נאמר "דעת גניז בפומא", בפה, ובה ה החסדים הממתיקים את ה הגבורות. להמתיק את הדבור זה שיצבא בסוף דבור מרגיע, שעליו נאמר "דאגה בלב איש ישחנה – ישיחנה לאחרים – ודבר [דיבור] טוב ישמחנה". איך? על ידי התורה, שעיקרה לגלות את ה החסדים בפה.

וכן פה עולה ה פעמים טוב, גלוי ה חסדים להמתיק ה גבורות (שרש ה מוצאות הפה) בסוד "דעת גניז בפומא", ו [שאר יז (=טוב) האותיות]-טוב הוא שם הדעת – אהוה כנודע.

הוא נקרא השם הטוב, ובו יש ה חסדים הממתיקים את ה הגבורות שבפה. הכל בסוד "ה טובים", ה חסדים.

וכן ה טוב עולה כב אותיות התורה,  בסוד – "הטוב שמך", ו"שמך" הוא התורה, "שמו" הגדול של הקב"ה [ככתוב בפרקי דר' אליעזר].

כתוב בסוף ברכת ההודאה "הטוב שמך ולך נאה להודות" וכתוב באריז"ל שהם סופי תבות של השם הקדוש כהת [השמיני בשם של עב], שהם ראשי התבות של הפסוק "כל הנשמה תהלל י-ה". הוא כותב שבשם הזה צריך לכוון שהוא עולה משיח בן דוד עם הכולל [מָשִׁיחַ הוא אותיות מֵשִׂיחַ בפה]. לפני המילים הללו באים המילים "הטוב שמך", וכתוב בחז"ל ובזהר ש"שמך" הוא כל התורה כולה. כתוב שהמשיח יגלה איך התורה כולה היא שם אחד של הקב"ה, שלפני שנברא העולם היה "הוא ושמו אחד" – הוא והתורה, כאשר אותיות התורה הן נשמות הצדיקים שהקב"ה היה משתעתע עמן. השם הטוב הזה, שהוא כללות כל התורה, הוא כללות כב אותיות התורה.

מה קשר בין השם הטוב לבין השם הקדוש כהת? כהת עולה כה פעמים טוב. ה פעמים טוב עולה פה, כאמור, ו-ה פעמים ה פעמים טוב זה השם הקדוש כהת.