ב"ה

התקשרות לרבי, רמ"ח אותיות ריח

יום שבת קדש פרשת קרח, ג' תמוז תשע"ח – כפר חב"ד

-לא מוגה מאוד-

נגנו נגון י"ב י"ג תמוז.

קשר אהבה

עד שיבואו הדפים נגיד משהו על ג' תמוז:

עיקר הקשר לרבי הוא אהבה. אנחנו אוהבים את הרבי, והרבי אוהב אתנו – יש לרבי הריי"צ מאמר שבו הוא מסביר שהתקשרות היא אהבה. לגבי ציצית נאמר שציצית ועוד ה קשרים ו-ח פתילים עולה תריג, שם סופרים את חמשת הקשרים כחלק מהתרי"ג, אם כאן נחשב את המילה קשר יצא לנו 600, ועוד אהבה – עולה תריג. קשר אהבה = תריג.

בשביל להתקשר לרבי צריך לדעת מה העניין של הרבי – הענין של הרבי זה "המעשה הוא העיקר".

בהתקשרות לאחר ג' תמוז יש חמישה אופני התקשרות לרבי, אחרי שהרבי התעלם מעינינו, כנגד הנר"נ ח"י: כנגד הנפש – ללכת לציון. כנגד הרוח זה להתקשר לרוח – לאיפה שהרבי היה חי, [לכל מקום שהוא היה בו?] ל770 והסביבה, ששם הרבי היה בעיקר. כנגד הנשמה זה ללמוד את הכתבים – כמו שגם הרבי הריי"צ אומר, ללמוד את התורות שלי.

יש את הפנימיות של הרבי, את ההתקשרות לעצמיות של הרבי - לחיה יחידה. שזה שליחות – כשאני מניח למישהו תפילין, זה שליחות של הרבי – כנגד החיה, כשאני עושה את זה מתוך קשר למשיח, כשאני מניח לו תפילין כי ככה זה יביא את המשיח – זה היחידה.

יש שני סוגי שליחות – כשאני מניח למישהו תפילין, שלוחו של אדם כמותו – לאיזה חלק של הרבי אני מתקשר? לחלק החיה, אבל אדמו"ר הזקן בקונטרס אחרון לשולחן ערוך אומר ששלוחו של אדם כמותו ממש – זו מילה שמאדמו"ר הזקן עד הרבי מאוד אהבו, ממש. אם כן, כשאני מניח תפילין ליהודי מתוך ודעה של משיח – אני שלוחו של אדם ממש, אני מתקשר ליחידה שלו.

ג' תמוז זה יום של החלטות טובות, לראות איך השליחות היתה עד עכשיו, ולהחליט איך היא תראה עד ג' תמוז הבא.

העיקר בהתקשרות הוא החיה יחידה – השליחות. העיקר זה לא הציון, לא 770, ואפילו לא הכתבים – העיקר זה השליחות, לעשות את השליחות של הרבי. [הרב אמר בסעודת ר"ח שהרבי אומר שההתקשרות לרבי זה ללמוד את מה שאני לומד, אז כל שכן שלאכול מה שהרבי אוכל זה התקשרות לרבי. איפה זה ממוקם בחמשת אופני ההתקשרות?] איזה ר"ח?! [לפני חדשיים, כשהביאו את הלשון] יצאנו ידי חובה... זו היתה הראת שעה, לא צריך להתקע בכל הוראת שעה...

ריח. וכעת ישמח ישראל

היינו באות ריח.

ריח. מסופר שכאשר אדמו"ר הזקן שלח את המדפיס ר' ישראל יפה עם ספר התניא לקבל את הסכמות חבריו להדפסתו

דיברנו על שליחות: השליחות שלנו מהרבי, כמו שהרבי אמר לנו – יתבונן מה רוצה באמת, לחשוב מה השליחות שלי מהרבי, ואני מעביר את ההוראה הזו הלאה לכל התלמידים. צריך להתבונן מה השליחות שלך, מה הרבי רוצה שתעשה, וזו השליחות שלך. [לפני שבועיים בשבת הרב אמר שזו מדריגה יותר נמוכה, שמי שלא זוכה, לא מקבל שליחות מהרבי, והרבי אומר לו רק שיתבונן מה רוצה באמת] קלקלתינו היא תקנתנו, ההוראה הזו של הרבי היא נותנת לנו את הכח להיות עצמיים – לבחור לעצמנו שליחות באופן 'עצמי', מה שנראה לנו שזו השליחות שלנו.

יש שני סוגי שליחות: יש שליחות שהרבי שולח אותך למשימה ספציפית, כמו שאדמו"ר הזקן שלח את רבי ישראל יפה (שהיה בעצמו חסיד גדול) להביא הסכמות על התניא, שליחות כזו חייבת להיות רק אם רבי אומר לו – אתה לא יכול להחליט לבד שזו השליחות שלך ברגע זה מהרבי. יש מי שזוכה, כמו ר' הלל, שהרבי שולח אותו להיות שד"ר – הרבי אומר לו שזו השליחות שלו, אבל אם אני לא אומר לך - אתה לא תלך לעשות שנור... ויש את השליחות לכל החיים – שהרבי נותן לך שליחות, שכל החיים זה התפקיד שלך – כמו שהבעל שם טוב אמר לתלמיד שלו שהתפקיד שלך זה לספר סיפורים ממני לכולם.. ובזה אמורה ההוראה "יתבונן מה רוצה באמת".

אדמו"ר הזקן שלח דווקא לרבי זושא ורבי יהודה לייב הכהן שיתנו לו הסכמה, ולא לשאר החברים. שניהם היו מזקני התלמידים, ואדמו"ר הזקן מצעירי התלמידים, והם היו ביחד. לאחר שהרב המגיד נפטר, דוקא שלשתם כתבו כתב התקשרות לרבי – שהם מוסרים את הנרנח"י שלהם – לרבי אברהם המלאך, הבן שלו, שהוא יהיה הרבי שלהם, ולהם הביא אדמו"ר הזקן לכתב הסכמות

ישב קודם לכן לכתוב מכתב לרבי זושא מאניפולי [אדמו"ר הזקן התחיל לכתוב מכתב לרבי זושא, שיתן הסכמה לספר התניא], והתחיל לכתוב "הגאון..." ופנה לר' ישראל ואמר: "אל תתפלא שאני כותב "הגאון"; אני יודע שהוא גאון".

בדרך פשט, רבי זושא היה מוכר לכולם בתור אחד שהוא לא גאון – הא היה צדיק, אבל לא גאון. לכן היה נראה מוזר שאדמו"ר הזקן כותב עליו 'הגאון'. לפני שרבי זושא הגיע לחסידים, הוא היה רב של עיר, אז הוא הכיר את החסידים והחליט שהוא נהיה חסיד – הוא עזב את הרבנות, עד כדי כך שהוא ביקש מה' שכולם ישכחו שהוא היה רב, ובאמת – כולם שכחו, אף אחד לא זכר שהוא היה רב.. רק אנחנו ידעים בגלל מסמכים שנשארו שמוכחים שהוא היה רב.

וסיפר אדמו"ר הזקן: "פעם אחת בא הרב המגיד [ממעזריטש] לבית המדרש וטען "מדוע כולם מתמסרים לתורת הנסתר ולא עוסקים בנגלה? [המגיד נכנס לבית מדרש, וראה שכולם לומדים 'ואביטה', לא לומדים בכלל נגלה!] – צריכים להתעסק גם בנגלה" [צריך ללמוד גם נגלה (לא רק, אלא גם)], וקבע אותי ואת ר' שמשון משפיטאווקע שנעסוק בנגלה.

משהו מיוחד: המגיד מינה את אדמו"ר הזקן ואת ר' שמשון – אחד החסידים (שכנראה גם היה חזק בנגלה) – שישבו וילמדו נגלה. (היו חסידים שהיו גאונים בנגלה, והיו מסתובבים במקומות שיש גאונים, ומדברים איתם בלימוד – כדי להראות להם שגם חסידים ידעים ללמוד. זה נשמע קצת מזר – אבל ככה היה המצב באותו זמן, היו בטוחים שהחסידים לא יודעים ללמוד).

וכ"פ [יש גירסא: פעם אחת] התייגענו בדין מסויים ברמב"ם שהיה מוקשה מאוד ולא מצאנו לזה שום תירוץ, והוסכם אצלינו לא כדעת הרמב"ם.

למדנו רמב"ם, והיתה לנו קושיא על דברי הרמב"ם – ניסינו למצוא תירוץ, ומכיוון שלא מצאנו, רצינו להגיד שכנראה מה שהרמב"ם אומר, לא נכון.

בתוך כך בא רבי זושא ושאל: "מה קשה לכם כאן"? ואמרנו לו. [ואמר אדמו"ר הזקן בדרך אגב: "א אנדערען וואלטן מיר גארניט ענטפערען, נאר מיר ווייסן דאך ווער ר' זושא איז האבן מיר געענטפערט" [=לאחר לא היינו משיבים מאומה, אבל הרי ידענו מיהו ר' זושא ולכן השבנו]]. לקח רבי זושא נייר והלך לאיזה מקום וברגע קטן כתב על הנייר, ובא ואמר לנו: "תעיינו היטב במה שכתבתי ויתורץ לכם". והנה ראינו שהוא כתב מראי מקומות בש"ס ופוסקים שהתפעלנו מהם מאוד [הם מאוד התפעלו – שככה הוא כתב מראי מקומות בש"ס ופוסקים], ואכן דברי הרמב"ם התיישבו על פי מראי מקומות אלו. [הם עיינו במקומות שרבי זושא כתב, אכן – הם הבינו את דברי הרמב"ם] "ושאלנו אותו: "מהיכן ידעתם זאת"? – והשיב: "בעת שהקשיתם על דברי הרמב"ם היה לרמב"ם זייער ניט גוט [=מאוד לא טוב] בגן עדן, וכאשר החלטתם בדעתכם שלא כדבריו היה לו עוד יותר ניט גוט [=לא טוב. זה גם עניין מיוחד - שכשהם אמרו לא כמו הרמב"ם, נהיה לו לא טוב בשמים] ובא אלי ואמר לי "אני יאמר ואתה תכתוב""... וסיים אדמו"ר הזקן בדבריו לר' ישראל: "הלוא תראה שהוא גאון"!...

[מה הקשר? למה בגלל זה הוא נקרא גאון?] [גם לכתוב את המראי מקומות זה גאונות] כן, יש גם עוד גירסה לסיפור: שרבי זושא ראה שהם לומדים ומתקשים ברמב"ם, והוא ניגש אליהם ושאל אותם מה קשה, ואחרי שהוא הבין מה קשה, הוא ניגש לחדר אחר והתחיל לבכות: למה זושא לא מבין את דברי הרמב"ם! והרמב"ם היה מסביר לו את הדברים, והוא היה הולך ומסביר לאדמו"ר הזקן ורבי שמשון את הדברים, לפי הגירסא הזו יותר מובן למה קוראים לו הגאון.

לפני שר' ישראל יצא לדרך ציווה אותו אדמו"ר הזקן שבנסעו דרך בארדיטשוב לא יטה לנוח אצל רבי לוי יצחק, כיון שהוא לא רוצה שידבר איתו במטרת הנסיעה

רבי יהודה לייב הכהן ורבי זושא היו גרים באניפולי – היית בציון שלהם? גם המגיד קבור שם, באניפולי. בסוף ימיו של המגיד, כשהיה מסוכן במעזריטש, רבי זושא לקח אותו לאניפולי וטיפל בו, ושם הוא קבור. בדרך מאדמו"ר הזקן לאניפולי עוברים דרך ברדיטשוב והוא לא רצה שרבי לוי יצחק ידע שהוא מבקש הסכמות לספר, ולא יפגע מזה שהוא לא מבקש הסכמה גם ממנו. אבל איך שנראה פה – רבי ישראל לא עשה כמו מה שאמר לו אדמו"ר הזקן:

והוא היה אצל ר' לי'ק [אדמו"ר הזקן ציוה אותו שלא ינוח אצל רבי לוי יצחק, אך הוא נכנס אליו בכל זאת], ושאלהו: "וואס פארסטו, סערצע"? [=לשם מה אתה נוסע, חביבי?] וענה לו ר' ישראל איזה תירוץ. [הוא התחמק, לא ענה לו באמת למה הוא נוסע] אחר כך בישבם בסעודה [רואים פה שהוא לא רק נכנס אליו, אלא גם יש וסעד איתו ונשאר שם קצת זמן] שאל אותו רבי לוי יצחק פעם נוספת: "וואס פארסטו, סערצע"? ושוב ענה לו ר' ישראל איזה תירוץ, וכך גם בשלישית לא גילה לו ר' ישראל את האמת [ככה ג"פ הוא אמר לו איזה תירוץ, ולא גילה לו את האמת].

משם נסע ר' ישראל לרבי זושא וכשהגיע אליו אמר לו: "רבינו שלח לכבודכם שתתנו הסכמה על ספרו התניא", ואמר רבי זושא: "אודאי, אודאי צריכים ליתן", והוסיף ואמר ר' ישראל: "הוא ציוה שלא תכתבו את שמו בהסכמה"

אדמו"ר הזקן ציוה, שכשכותבים את ההסכמה לתניא, לא יכתבו את השם שלו - שהוא כתב את התניא [למה אדמו"ר הזקן לא רצה שיכתבו את השם בהסכמה?] זה כנראה עניין מיוחד, ככה הוא רצה. גם למה באמת הוא לא רצה שר' ישראל יכנס לרבי לוי יצחק? אנחנו לא יודעים.

וענה רבי זושא: "לא, לא, דוקא אכתוב, זאל מען וויסן ווער עס האט דאס געמאכט" [לא, אני דווקא יכתוב את השם – כדי שכולם ידעו מי כתב את הספר הזה]. החזיר לו ר' ישראל: "הוא ציוה שאם תכתבו שמו – שלא אקח את ההסכמה" [אדמו"ר הזקן ציוה, שאם הוא יכתב את השם של בהסכמה – אז שלא יקח את ההסכמה. כשרבי זושא שמע זאת הוא אמר:], ואמר רבי זושא: "נו, וועל איך ניט שרייבין, מי וועט אליין וויסן, ווער עס קאן מאכען אזא חיבור אז ניט ר' זלמינק'ע"... [טוב, אני לא יכתוב. כולם ידעו במילא – מי יכול לכתוב כזה חיבור... באמת, תסתכלו בתניא – לא כתוב בהסכמות את השם של אדמו"ר הזקן], והמשיך: "גיי בריינג פאפיר" [=לך והבא נייר], ותיכף אמר לו שוב: "וויפיל פאפיר וועסט בריינגען"? [כמה ניר תביא?], והשתומם ר' ישראל על השאלה הזו [ר' ישראל לא הבין, כמה ניר צריך בשביל לכתוב הסכמה?!] והמשיך רבי זושא: "גיי בריינג א היווער פאפיר"! [תביא חבילה גדולה של פאפיר]. אך תיכף אמר רבי זושא לעצמו: "און אויף א ליווער פאפיר וועט מען אויסשרייבין זיינע שבחים? – ברענג א פערטיל פאפיר" [ר' זושא אמר, למה, כל הדפים האלו כן יספיקו בשביל לכתוב את כל השבחים על אדמו"ר הזקן? לך תביא ניר קטן, רבע דף. איפה עוד אומרים משהו כזה? [בנשמת כל חי] גם בנשמת, אבל גם באקדמות. למדתם בתלמוד תורה אקדמות? [לא], בשביל זה פתחנו תלמוד תורה, שילמדו אקדמות.. [הרב פתח אקדמות] אתה מבין מה כתוב פה?], והביא לו ר' ישראל וכתב.

משם נסע ר' ישראל לרבי יהודה ליב הכהן, ולאחר שכתב את הסכמתו אמר לר' ישראל: "הסתכל נא, היפה כתבתי"? והשיב ר' ישראל שזה בוודאי טוב [המהרי"ל שאל את ר' ישראל, תסתכל על ההסכמה כתבתי יפה? ור' ישראל ענה (בלי יותר מדי להסתכל, כי ברור שהוא כתב יפה) שבדאי, כתבת טוב], ואמר לו רבי יהודה ליב: "ראה מה שכתבתי "וכעת ישמח ישראל" – כוונתי להבעל שם טוב שהיה בהיכל המשיח ושאל אותו "אימתי קאתי מר"? והשיב כשיקום אחד מתלמידך וכו' ויפוצו מעיינותיך חוצה [כמבואר במכתב] [אצלנו לא כתוב במכתב הידוע א הלשון "כשיקום אחד מתלמידיך" אל רק "כשיפוצו מעינותיך חוצה"] – הנה כוונתו היתה עליו"! [על אדמו"ר הזקן]...

ריט. השלישיה

ריט. אדמו"ר הזקן אמר שלשלושה אנשים יש לו אהבה נפשית: לרבי זושא מאניפולי, לרבי נחום מטשערנאביל ולרבי יהודה ליב הכהן.

רכ. אלקא דמאיר ענני

רכ. מקובל בשם הבעל שם טוב: כשסכנה רחמנא ליצלן וצריך לנס – יתן ח"י גדולין לבית הכנסת [[כמה זה חי גדולין?] זה מטבע שהיה, כמה שעולה לאכול ביום] ויאמר בפה מלא: אני נודר אותם ח"י גדולין בשביל נשמת רבי מאיר בעל הנס. אלקא דמאיר ענני, אלקא דמאיר ענני, אלקא דמאיר ענני. [את זה הוא יאמר כשהוא נודר, ואחר כך יתפלל את התפילה הזאת:] ובכן יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, כשם ששמעת תפלת עבדך מאיר ועשית לו נסים ונפלאות, כן תעשה עמדי ועם כל ישראל עמך הצריכים לנסים נסתרים וגלויים אמן כן יהי רצון.

אנחנו מדברים בזמן האחרון על תנאים, רואים שיש לבעל שם טוב זיקה לרבי מאיר בעל הנס. למה הוא נקרא בעל הנס? בגלל הניסים שקרו לו כשהוא הציל את גיסתו מבית זונות ברומי. הלשון הזו עצמה – "אלקא דמאיר ענני" היא מה שהוא אמר לשומר הגוי של בית הבושת ברומי, שכאשר הוא נמצא בצרה שיגיד את זה, כנראה זה התחלה של המהפיכה הרביעית [היה שם גם ענין עם כלבים,, אולי זה כבר גם המהפיכה החמישית] רואים שיש לרבי מאיר קשר מיוחד עם שמירת הברית.

רכא. פרצוף ונקודה

רכא. ר"מ מני אמר, שבעניני אלוקות צריך להיות בבחינת פרצוף [כל מה שיש פרצוף, שיש הרחבה של מידות וכו' זה רק ברוחניות, בעניינים רוחניים] אבל בעניני העולם צריך להיות רק בבחינת נקודה.

בענייני העולם לא צריך להיות את כל הפרצוף, את כל הפרטים – מספיקה נקודה. זה גם קשור למה שאמרנו לגבי המלאכים – שבאתר צריך שיהיה הרבה פרטים, הרבה עניינים, אבל לא בקדושה – בענייני חול – לא צריך.

זה עניין רחב וחשוב, וצריך ללמוד אותו כמו שצריך.

[התפללו מנחה]

פירוש הדבר: בעניני התבוננות והשגה באלקות צריכים לדעת גם את הפרטים על בוריים (בבחינת פרצוף שלם), שלא יטעה את עצמו, ודוקא בדרך זו של "דע את אלוקי אביך" כראוי יבוא ל"ועבדהו בלב שלם"; אבל בעניני העולם צריכים להיות עסוקים רק בכללות ובחיצוניות, בדרך העברה בעלמא (כיון שבכל זאת אנו לבושים בעניני העולם), אך אין צורך לעמוד בכל דבר על בוריו אלא "כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו שלא ברצונו", כפריעת חוב ולא יותר (בבחינת נקודה).