מלכות ישראל – תיקון המדינה

לשמור על מקום המקדש

 

הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר בעולם[א]. קדושתו מושרשת במעשה בראשית "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ"[ב], והתגלתה לאבות העולם "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה"[ג], "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם"[ד].

ההר נקנה בכסף מלא בידי דוד מלך ישראל[ה], ובו נקבע מקום המקדש לעולם "וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל"[ו], "כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ. זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ"[ז]. בהר הבית עמדו הבית הראשון והבית השני, ובו יבנה בית המקדש השלישי במהרה בימינו "וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב"[ח].

קדושת המקום לעולם

קדושת הר הבית ומקום המקדש קיימת לעולם, גם בזמן החורבן כאשר "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ"[ט]. "קדושה ראשונה [שהתקדשה בבניין בית המקדש הראשון בידי שלמה] קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא... לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה"[י].

על כן, מצות מורא מקדש, "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ", נוהגת בהר הבית גם היום: "אע"פ שהמקדש היום חרב בעוונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו. לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם... שאף על פי שחרב בקדושתו עומד"[יא].

כמו כן, אסור להיכנס בטומאה להר הבית כולו[יב], ובמיוחד למקום המקדש עצמו (כיון שכולנו טמאי מתים, והכניסה בטומאה למקום המקדש היא איסור חמור וחיוב 'כרת')[יג], וכן אסור להכניס נכרים למקום המקדש[יד].

כבוד לארמון המלך

מצוה חשובה הקובעת את היחס למקום המקדש היא שמירת המקדש[טו]. למצוה זו שני טעמים עיקריים:

א. כבוד – "שמירת המקדש מצות עשה, ואף על פי שאין שם פחד מאויבים ולא מלסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו, אינו דומה פלטרין [ארמון] שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין"[טז]. ועוד: "כבוד המקדש שלא יסיחו דעתם ממנו לא ביום ולא בלילה"[יז].

ב. למנוע כניסה אסורה – שמירה למנוע כניסת זרים וטמאים[יח], ככתוב בתורה על תפקיד הלויים בשמירת המשכן (בפרשת במדבר[יט] ובפרשת קרח[כ]). כן יש מצוה על הציבור "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ"[כא], והלויים אחראים בפועל לקיים אותה, כמו תפקיד הלויים השוערים "וַיַּעֲמֵד הַשּׁוֹעֲרִים עַל שַׁעֲרֵי בֵּית ה' וְלֹא יָבֹא טָמֵא לְכָל דָּבָר"[כב].

[המטרה למנוע כניסה באיסור מתקיימת בעיקר בשעות היום, כאשר השערים פתוחים[כג]. ואילו השמירה לכבוד מתקיימת בעיקר בלילה, כאשר שערי המקדש נעולים, ואז מתקיים סדר שמירה מיוחד ככתוב במשנה[כד].]

שמירה בזמן הזה

במצב הנוכחי, עוד לפני שזכינו לבניין בית המקדש, מן הראוי להעמיד משמרות קבועים בשערי הר הבית וסביבותיו ("משמר המקדש").

יש אומרים שמצות שמירת המקדש שייכת גם בזמן החורבן, הן מטעם הכבוד (שהרי קדושת המקום קיימת ויש לכבדו) והן כדי למנוע כניסה באיסור[כה]. אכן, גם אם מצות השמירה עצמה אינה שייכת היום, ודאי יש לפעול שלא יפגעו בקדושת המקום – הן מטעם מורא מקדש, הן מטעם מצות שילוח טמאים ואיסורי הכניסה בטומאה, והן כדי לעשות "זכר למקדש" בשמירתו.

עצם קיומו של המשמר הוא 'תזכורת חיה' לקשר הנצחי של עם ישראל למקום המקדש, ללא היסח הדעת מהציפיה לבניין המקדש (שמירה פירושה גם המתנה וציפיה, "ואביו שמר את הדבר"[כו]). כך המקום 'שמור ועומד' לייעודו האמיתי, ושמירת המקום מקרבת את בניינו במהרה בימינו[כז].