התוועדות ליל שביעי של פסח

שביעי של פסח ס"א – כפר חב"ד

מאת הרב יצחק גינזבורג^[א]

לידת הנשמות

בספרי הקבלה מבואר כי ליל שביעי של פסח הוא זמן "לידת הנשמות" (אותן נשמות שהיו בעיבור משמיני עצרת, זמן קליטת הטיפה, כמבואר בקבלה), וקריעת ים סוף היא קריעת-פתיחת הרחם. מה משמעותה של לידת הנשמות, הלא אנו רואים כי נשמות רבות כבר נולדו ואף ירדו לתוך גוף בעולם הזה – ויתר על כן, נשמות חדשות הינן דבר נדיר ביותר בדורותינו אלו, כמפורש באריז"ל. יש להבתונן במשמעות לידת הנשמות בנוגע לנשמות שחיות כבר בעולם הזה, כי אם אין הדברים נוגעים לנו מדוע עלינו לעסוק בכך?

הדברים יובנו מתוך התבוננות ביחס בין שביעי של פסח ליו"ט הראשון של פסח. גם יציאת מצרים היא, בשפטות, לידה – מצרים מכוון כנגד רחם האם, והיציאה ממצרים היא לידת עם ישראל. אכן, בכללות בליל הסדר נולד כלל העם ושביעי של פסח הוא זמן לידת הנשמות הפרטיות. באופן נוסף ניתן לנסח כי ביציאת מצרים נולד הגוף היהודי (ושוב, בעיקר הגוף של העם כלל, ולא הגופים של הפרטים) ובקריעת ים סוף נולדו נשמות ישראל. ונסביר:

רצון ותענוג

השרש הראשון של היחס בין הגוף לנשמה הוא פנימיות וחיצוניות הכתר – המתבטאים בנפש בכח הרצון ובכח התענוג. ביציאת מצרים נולד הרצון היהודי  – הכח לקיים מצוות ולמלא את רצון השי"ת (ושרשו בעצם הרצון היהודי המוטבע כטבע גופני בגוף היהודי, ש"יהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות") – ובקריעת ים סוף נתגלה התענוג היהודי הפנימי שבקיום המצוות. גם בנפש מי שכבר חי בעולם, נולדות ביום זה ה'נשמות' של המצוות – ה'חוש' והתענוג במצוות, שעד כה הוא עסק רק ב'גופן', רק בקיומן הטכני. משום שייך שביעי של פסח לעתיד לבא – זהו יום קבלת השכר והתענוג על עמל העולם הזה, יום של תענוג הנשמות. על יום זה נאמר "לפום צערא אגרא" – אחר צער ההכנות לפסח, וצער אכילת לחם העוני בפסח עצמו, באה קבלת שכר ותענוג בעצרת שבסופו (שעל כן לגבי יום זה מפורש בתורה שאכילת המצה בו היא רשות בלבד – אכילת מצה ביום זה היא רק כתענוג וקבלת שכר, ולא כחובה).

היחס בין הרצון לבין התענוג – בין הגוף לבין הנשמות – ממחיש גם את מה שהוסבר כיחס בין לידת הכלל ללידת הפרטים: הרצון הוא אחיד וכללי – הרצון לקיום המצוות אינו מבחין ביניהן ואינו מזהה את פרטיהן, קיום כל המצוות הוא מפני שהן רצונו ית', ואין לשקול במצוות התורה בין קלה לחמורה. גם בתוך העם הרצון ללכת אחרי ה' ולקיים את מצוותיו הוא אחיד, כפי שהוזכר, אופי הטבע היהודי – ,יהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות" – זהה בכל, בהיותו למעלה מטעם ודעת אין הוא משתנה (לא בעצם קיומו, ולא באופיו ו'הטעמתו') בהתאם ל"דעותיהן שונות" של הבריות. אכן, התענוג מתבטא ב"טעמי תורה" שיגלה משיח – טעמי המצוות הם פרטיים ומיוחדים לכל מצוה ומצוה, ואף ישנו טוב טעם פרטי ושונה במצוות לכל נשמה ונשמה (טעמי המצוות אף משתנים ומראים פנים חדשות בכל יום, ומקוים בהם "דדיה ירווך בכל עת" – בכל עת שהאדם ממשמש בהם הוא מוצא בהם טעם חדש)^[ב].

מ"פה-סח" ל"פה-שר"

את הדברים ניתן להמחיש באופן נוסף: ידוע שבפסח נגאל הפה, כידוע שפסח נוטריקון פה-סח – בליל הסדר נגאל הדיבור, זוכים לדיבור דקדושה, ו"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". אכן, בשביעי של פסח יש עליה מפה סח לפה שר – בני ישראל זוכים לומר את שירת הים. היחס בין דיבור לשירה הוא היחס בין רצון לתענוג: בדיבור מתבטא רצונו של האדם (מה שהוא "רוצה לומר") ומכח הדיבור מונהגת המציאות כרצונו – "דבר מלך שלטון". לעומתו, השיר מבטא תענוג וטעם שיש לאדם (כמבואר רבות בחסידות), בסוד טעמי תורה – טעמי המקרא – השיר והנעימה שבדברי התורה.

כשם שסוד הפה סח רמוז במלה פסח, כך רמוז סוד הפה שר במלה פשר – בסוד הפסוק "מי יודע פשר דבר" לפיו דרשו חז"ל כי "פשרה עדיפה מדין". פשרה אמיתית בין "דעותיהן שונות" של בני האדם (ולא ח"ו פשרה על דברי תורה) נובעת מכח התענוג החש בשוני בין בריות יחוידות ומפשר-מגשר עליו – כח העדיף מכח הרצון התקיף המתגלה בדין. בפשט "מי יודע פשר דבר" משמעותו 'מי יודע את הפתרון של הדבר' – "פשר" הוא "פתרון" לבעיה – מי שמגיע לסוד פה-שר הוא היודע לפתור את הבעיות העומדות על הפרק.

ובדרך דרוש, בהתאם ליחס בין השירה לדיבור: "מי יודע פשר – דבר" – מי שיודע לגלות את התענוג הפנימי, מי שיש לו ה"פה-שר", הוא הראוי להיות ה"דבר אחד לדור" המנהיג ברצונו ובדברו את המציאות. רק רצון שמונחה ומכוון על ידי תענוג ו'חוש' פנימי בבעיה מסוגל להנהיג כדבעי ו'באופן המתקבל' את המציאות ולהביא את בעיותיה על פתרונם. שילוב ומהלך זה אנו רואים בדוד מלך ישראל – מלך ישראל האמיתי והמתוקן – אשר זכה ל"דבר מלך שלטון" רק אחר ומתוך שהיה "נעים זמירות ישראל" ו"יודע נגן". כך גם ביחס למלך המשיח אנו מצפים שיהיה יודע נגן – בעל 'חוש' בשיר, המגלה את התענוג של טעמי תורה – ומתוך כך ינהיג את המציאות ויביאנה לפתרונה השלם.

"כולנו מסובין"

לשם חידוד הדברים – ובעיקר ההבנה מהו השיר הדרוש לגאולה העתידה – נעמיק עוד מעט בענין התענוג. בחסידות מבואר שהחיות הפנימית של כחות הנפש היא התענוג, המתפשט ומאיר בכל כחות הנפש. כך מוסברים דברי הזהר אודות שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש ושיר מרובה: שיר פשוט היינו עצם כח התענוג שבכתר – השירה עצמה – ואילו שיר כפול, משולש ומרובע הם התלבשות התענוג בשכל (כפול – חכמה וביננה), ברגש (משולש – חסד, גבורה, תפארת), בכחות הביצועיים ובכח הדיבור (מרובע – נצח, הוד, יסוד, מלכות). עולה אם כן שגם בדיבור הסתמי ישנו תענוג פנימי, אך השירה ממש היא עצם התענוג.

והנה, גם בנוגע לשיר – קבלת התענוג "לפום צערא אגרא" בעקבות צער הגלות – מבואר בחסידות שיש הבדל בין שכר הגלויות הקודמות לגלותנו זו: בלוח "היום יום" (יט ניסן) מובא פרוש הרש"ב ל"מה נשתנה" כעיון בהבדל בין גלותנו האחרונה ("הלילה הזה") לשאר הגלויות ("שאר הלילות"), והקושיא האחרונה מוסברת כך:"שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין – כל הגילויים שעל ידי הגלויות – 'אוכלין' – בחינת התענוג, ויש התפשטות התענוג ותענוג העצמי ויש מי שמגיע בעבודתו להתפשטות התענוג ויש לתענוג העצמי – הלילה הזה – אחר גלות האחרון – כולנו מסובין – שכל ישראל יגיעו לבחינת התענוג העצמי". גם בשיר עצמו מצטיינת הגלות האחרונה בכך שעל ידה זוכים כולם לתענוג העצמי ("מסובין") ולא רק להתפשטות התענוג ("יושבין"). בסוד השיר זהו ההבדל בין נגוני שמחה, המבטאים את התפשטות התענוג (הז"ת דעתיק – המתפשטים להתלבש ברצון) לבין נגוני געגועים המבטאים את עצם התענוג (הג"ר דעתיק, העצם הבלתי מתפשט)^[ג].

מאה ניגונים

על דוד המלך – ה"יודע נגן", שעלה למלוך בזכות החוש שלו בתענוג הפנימי – נאמר שתיקן לומר מאה ברכות בכל יום, וכך עצר את הצרה והמגפה שהכתה בעם ישראל בכל יום. לעניננו היום נרה כי הדרך לתקן ולעצור את הצרות המכות בעם ישרא היא על ידי תיקון מאה ניגונים – לימוד טוב של מאה ניגוני געגועים עמוקים ופנימיים. זו גם המתנה הראויה לרבי לכבוד שנת המאה אליה אנו נכנסים כעת.

[יש כאן כאלו שרוצים לעשות סמיכה – זה חשוב וטוב. אך קודם לכן יש לדאוג שכל אחד ידע מאה ניגונים עמוקים, זה הבסיס החשוב, אחר כך אפשר ללמוד לסמיכה ודברים נוספים על בסיס זה.]