בע"ה

שבע ברכות אחרון למ"מ וד"ל גינזבורג

כא אלול סו – ישיבת רמת אביב

סיכום שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג[1]

עכשיו אנו בחיתום השבע ברכות – היום האחרון – "הכל הולך אחר החיתום". ידוע ששבעת ימי השבע ברכות הן כאושפיזי חג הסוכות, ובפרט כשאנו אחרי ט"ו אלול (יום החתונה), בו הרבי אומר שצריך להתחיל "שלושים יום קודם הרגל" בשמחת חג הסוכות, ולהוסיף בשמחה מיום ליום. אנו כבר בתוך שבעה ימים של הכנה לסוכות, משמחה לשמחה, "שובע שמחות". יש כמה סדרי אושפיזין – יש האושפיזין של כלל ישראל, מאברהם אבינו עד דוד המלך, האושפיזין החסידיים מהבעש"ט עד הרש"ב (ועד צריך להשלים בשמע"צ ושמח"ת), ויש גם לחסידי חב"ד מאדה"ז עד הרבי מלך המשיח. לכן, היום הזה הוא היום המיוחד – היום של הרבי – היום השביעי של שבע ברכות.

הרבי במאמר הראשון, בתחלת הנשיאות, דבר על הענין של "כל השביעין חביבין" וביאר שמעלת השביעי שהוא השביעי לראשון, שחביבות משה רבינו בכך שכל הזמן מרגיש שהוא השביעי לאברהם אבינו. המדה שהכי מאפיינת את מלך המשיח שהוא בתכלית הענוה והבטול לכל יהודי, ומקבל זאת מאברהם אבינו הראשון – הוא בטל לראשון. לכן, זה זמן של "נעוץ סופן בתחילתן" – השביעי בראשון – והראשון שלנו זה אדמו"ר הזקן. הרבי ביאר ופירש הרבה דברים, אך כתב שהכי יקר לו ביאור התניא – וזה ה"רשימות" שלו – זה הכי נותן ביטוי להיותו השביעי לראשון, ביאור ספר התניא קדישא בו נצא מהגלות לקראת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

לפי רוח זו נפתח בענין מתניא פ"ג – שאנו לומדים הרבה פעמים – ביאור כח הדעת בנפש, שהיא על דרך הדעת עליון של הקב"ה. בפעם ראשונה בספר אדה"ז ממשיל משהו בצורה מובהקת ליחוד חתן וכלה, ואומר שזה בעצם הגדרת הדעת. זאת אומרת שאם יש משהו שמאפיין יותר מכל דבר אחר נישואין – שאיש נושא אשה, לבנות בית נאמן בישראל וכו' – אז הכח הנדרש לזה הוא כח הדעת. זה חידוש, והוא מגדיר את הדעת לפי פסוק מהתורה – "והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה" (מענין שמסתפק בארבע מלים, ולא מביא "אשתו"), וממשיך "והוא לשון התקשרות והתחברות" (נזקק לשני כחות – התקשרות והתחברות – ואומר שבלי זה אין "והאדם ידע"). עד סוף הפרק בהסברת הדעת לא מזכיר שוב את המושג התחברות, אלא רק שוב ושוב מזכיר התקשרות. אמנם, מכיון שודאי מדויק מאד שיש את שניהם – התקשרות והתחברות – וצריך להבין בביאורו מה זה התחברות. זה פשוט, כי מדבר על שני דברים – (א) התקשרות הדעת בקשר אמיץ וחזק מאד ו(ב)תקיעת המחשבה בחזק. ברור ששני הפעלים בהסבר כנגד שני השמות בהם הגדיר את כח הדעת בתחילה – "לקשר" זה התקשרות, והחידוש שהפירוש של התחברות זה "לתקוע את המחשבה". הדעת המדוברת – דעת ה', "כי מלאה הארץ דעה את הוי'". קודם יש התקשרות הדעת, אך זה לא מספיק עדיין, ואחר כך צריך לתקוע את המחשבה בדבר – זה ודאי בא להסביר מה זה התקשרות והתחברות שדייק בפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו". וממשיך – "כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת א"ס ב"ה [יודע ספר הבקי בכל ספרי הקבלה והחסידות, יודע להסביר, בקי בכל שיחות ומאמרי הרבי ומלמד בחסד, בטוב טעם והסברה טובה, עדיין לא אומר שיש לו דעת בכך – שיודע זאת – הוא 'חכם ונבון בגדולת א"ס', אך עדיין לא קיים 'ויתקע מחשבתו בחזק בגדולת א"ס', ואם חסר דעת אז 'דעת חסרת מה קנית', לא קנה שום דבר] הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא [מכאן מבינים יותר טוב למה הביא בתחלה הפסוק 'והאדם ידע את חוה', כי התכלית של זה היא תולדות – כמפורש שם בהמשך הפסוק – וכך ה' נתן שכל כדי להוליד מדות, אהבה ויראה, בן ובת, כמצות 'פרו ורבו' לפי ההלכה, כדעת בית הלל; ומענין שלפי זה בית שמאי שלכאורה שייך לגבורה – מלכות, בת,יראה – רוצה שני בנים בפו"ר, שתי בחינות של אהבה, בלי יראה, וצריך לומר שהיראה אצלו כל כך מושרשת בעצם שעל זה לא צריך לעבוד, ואם כבר להוליד אז בנים, אהבות] ועל כן הדעת הוא קיום המדות וחיותן והוא כולל חסד וגבורה פירוש אהבה וענפיה ויראה וענפיה".

[שאלו: איך אפשר להחזיק דעת כל היום? תשובה: הפשט זה להחזיק בשעת ההתבוננות, לפני התפלה ובתפלה, ואם יעשה זאת שעה ארוכה ויוליד מדות אמיתיות בתפלה יהיה רשימו כל היום. לכל אחד הזמן שלוקח – מי שפגם בברית לוקח יותר, אך מובטח שכל אחד יכול – צריך מאמץ רוחני מקסימלי]

ידוע שאדה"ז דייק מאד מאד בכל מלה ואות. כאן יש דיוק יפה שמשנה בכתיבה – בצד החיובי כותב "ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה", ובצד השני כותב "חכם ונבון בגדולת א"ס ב"ה". חכמה תלוי בתולדה – יש מי שנולד חכם ויש מי שנולד טפש. בינה – תלוי קצת יותר בעבודה. אך דעת זה עיקר המאמץ – עיקר עבודת ה', לדעת מה שאתה השכלת בחכמה והבנת והשגת בבינה. אחרי ההשכלה וההשגה, בא המבחן אם תעשה את המאמץ לדעת זאת – והמבחן הסופי בפועל יוצא, אם נולדו מדות בלב. אומרים שילד לפני בר-מצה אין לו דעת, וכשמקבל דעת מתחייב במצוות על שכרן ועונשן – אז מה קורה בחתונה? באמת יש בחז"ל שלכתחילה היו תנאים ואמוראים שאמרו שהלואי שהייתי מתחתן ביום שנעשיתי בר מצוה. חז"ל אומרים שמדת כל אדם זה להתחתן בגיל שמונה עשרה (חשוב שידוע שיש הרבה מכתבים של הרבי שמאד בעד מנהג ירושלים, שמתחתנים יחסית צעירים). לכן צריך לחלק שיש שתי בחינות דעת – הכלל הוא "בן שמונה עשרה לחופה" (שבא אחרי "בן שלוש עשרה למצוות"). מנהג חב"ד עד לדור של הרבי היה להניח ר"ת רק אחרי החתונה (וכך אצל רוב החסידים בעולם עד היום), ורק אצל הרבי הגיל ירד – עד בר-מצוה. כל בחינת דעת זה משהו אחר. ילד בר-מצוה כבר בוגר מספיק להוליד – ביולוגית – ולכן יכול להתחתן וללדת. אדם וחוה התחתנו ביום שנבראו, וה' לא ברא אותם בגיל 13 ו-12 אלא בגיל עשרים – "ותשת עלי כפך [האות כ]". כתוב שעד גיל עשרים אדם לא יכול למכור בנכסי אביו – בגיל עשרים, לפי קבלה, מקבלים מוחין דאבא בשלמות. ה' ברא את יציר כפיו בגיל זה. פשיטא ש"והאדם ידע את חוה" זה לא אותה דעת שילד מקבל בבר-מצוה. יש מכנה משותף, כמו הלשון שכותב בתניא, שקודם לכך – גם כשהוא חכם ונבון לא אומר שיש לו דעת. אומרים זאת גם לגבי ילד, וגם לגדול לפני הנישואין. לפני נישואין יכול להיות חכם ונכון, אך הדעת שמסביר בתניא פ"ג – לכך צריכים להתחתן. בפנימיות, עכשיו זה ההזדמנות של החתן והכלה לדעת את "גדולת אין סוף" מלא. היחס בין מי שיש לו שכל לבין מי שיש לו דעת – בין השגה בקיצור לבין ידיעה מלאה. היום זמן של קיצורים – הכל כותבים בקיצור, ומי שיש לו שכל מבין, למה להאריך אם אפשר לקצר. לכתוב משהו מלא זה אומר שאתה שקוע בדבר בשלמותו, כל אות ואות – הכל חשוב, הכל פרוס לפניך. אדה"ז בתניא מאד אוהב להשתמש בכתיב מלא – כמו כאן, שכותב "חזק ואמיץ מאוד" (וכך בשער התניא "כי קרוב אליך הדבר מאוד") – אף שכל אחד יודע שלפי תורה מילים אלו בכתיב חסר. נקודות לגבי אותיות זה כנשמה לגבי גוף – ואת הנשמה לא רואים, בתורה כתובות רק האותיות ולא הנקודות. מי שיש לו דעת, ככל שמתקשר יותר ויותר עמוק, מגלה בחיצוניות גם את הפנימיות – הופך את הניקוד לכתיב מלא, הגלוי לעין. מסביר גם את הכתיב המלא בתניא, וגם את הפתיחת ראשי תיבות ביחס לדעת.

אמרנו דיוק – עיקר ה'ווארט' – שלהתחבר זה תקיעת המחשבה. קודם צריך התקשרות – זה יותר בתוכי, שאני כולי צריך להתרכז בענין. ממש להיות חלק – להפוך להיות אחד עם הענין – זה להתחבר. יש משהו בהתחברות שיותר מהתקשרות. אפשר להיות מקושר, ולא להיות מחובר לגמרי ובפועל. מחובר לגמרי זה "יתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה". אי אפשר חיבור בלי התקשרות. הסגולה לשניהם – נישואין. בכלל, איך שרווק מסוגל ללמוד תורה ואיך שאדם נשוי מסוגל ללמוד תורה זה שני עולמות. מי שנשוי, איכות התורה שלו צריכה לדלג באין ערוך. יש מי שחושב שעד שאתחתן אני פנוי ללמוד – אין לי ריחיים על צווארי – אך האמת הפוכה, כך כתוב בהמון מקומות. יתכן שנדמה לך שאתה חכם ונבון ויכול ללמוד הרבה בשקט, אך היכולת לדעת מה שאתה לומד – להתקשר ולהתחבר עם מה שאתה לומד – זה פונקציה של הנישואין.

הדעת של בר-מצוה זה יחסית "דעת תחתון" – שלמטה היש ולמעלה האין – והדעת של הנישואין זה "דעת עליון", זה "להעמיק דעתו בגדולת אין סוף ב"ה", שלמעלה יש ולמטה אין. יש משהו בנישואין – הולכים לבנות בית ביחד, והבית זה מקדש מעט, שעיקר הגילוי בו זה ש"כולא קמיה כלא חשיב". יש משהו דווקא בקישור ובחיבור של החתן והכלה שמסוגלים לדעת – יותר מרווק – את האפסיות שלנו מול גדולת אין סוף ב"ה. משמעותי שמשתמש בביטוי "גדולת אין סוף" – שמשמע גם גדולתו של אין סוף וגם שהגדולה אין סופית, וכמה שהגדולה אין סופית כך אני 'גורנישט'. כל החסידות זה בטול, אך ההבדל בין בטול של בחור לבטול של אברך זה באין ערוך. אצל בחור לכל היותר "בטול היש", ואברך יכול להגיע ל"בטול במציאות" – החיבור מגלה את גדולת אין סוף, ולפי ערך רוממות א-ל כך שפלות האדם, אם ה' גדול גדול זאת אומרת שאני קטן קטן, זה עיקר הדעת שמקבלים כשמתחתנים.

על הדעת הזו פסוק במשלי – "גם בלא דעת נפש לא טוב". אפשר לחקור על איזו דעת מדובר – דעת של בר-מצוה או דעת של חתונה – אך לפי חז"ל יוצא מפורש שזו דעת של חתונה. אומרים שאם אין דעת וריצוי – דעת גם לשון של רצון טוב ("ויפק רצון מהוי'") – אז הנפש שנולדת "לא טוב". ה"לא טוב" ודאי רומז לפסוק בתחלת הבריאה – "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו". משמע שאם אין דעת ורצון טוב בין בני הזוג, כאילו שבכלל לא התחתנו. נולד משהו – יש "נפש" – אך נולד ממצב "לא טוב" (לא רק שהוא "לא טוב"), מצב של רווקות של שני ההורים. רואים שהפסוק מחבר כמה מושגים – דעת-נפש-טוב. יש הרבה פירושים – לפי חז"ל "דעת" בפסוק זה (ועוד פסוקים) "רצון". אך מכיון ש"נפש" זה "רצון" בהרבה מקומות, אז חלק מהמפרשים מסבירים אחרת. כך הרלב"ג אומר שמי שאין לו דעת – שאינו מבוגר – רצונותיו לא טובים, רצונות טפלים (יש הרבה מכתבים של הרבי לבחורים ובחורות שהולכים לשידוך ומחפשים את הטפל ולא את העיקר, והרבי גוער בהם על כך ומכנה זאת "טפל דטפל", ואף מבטיח לעתים שאם הולכים אחרי העיקר בסוף רואים שמקבלים גם את העיקר וגם את הטפל דטפל, ואילו אם מחפשים את הטפל בסוף לא מקבלים כלום – זו דוגמה שאם אדם אין לו דעת, לדעת מה עיקר ומה טפל, הבחירה והרצון שלו לא טובים). אך חז"ל לא מפרשים כך – לא רק שנפש זה רצון, אלא שהדעת זה רצון, והנפש זה תולדה מהרצון הטוב של ההורים.

יש תופעה מופלאה בספרים על הקשר בין נפש-טוב, וכתוב שזו אותה מלה – לפי הסדר – בחילוף אתב"ש. זאת אומרת שיש השתקפות מלאה – נפש מהסוף ו-טוב מהתחלה, זאת אומרת ש"טוב" זה הפנים של "נפש" (שבבחינת אחור). ה-טוב זה הפנים-הפנימיות של הנפש, אך בשביל לגלות זאת צריך דעת. לכן בקבלה יש שם קדוש לכל ספירה, והשם הקדוש של דעת הוא א-ה-ו-ה – ר"ת "את השמים ואת הארץ" (בלשון החסידות, יכולת להיות "אין וועלט אויס וועלט" בו זמנית) – שם ה-טוב, "האומר לדבק טוב הוא"). בגלל שם זה נקרא מייסד החסידות "בעל שם טוב" – הבעל הבית של שם ה-טוב, המגלה את הפנימיות של "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש", מגלה שזה עצם הטוב של ה'. הדעת – כדי לגלות את פנימיות הנפש השנית, הטוב של ה'. זה הכח שחתן וכלה מקבלים בחתונה, ובהמשך בשבע ברכות, ובהמשך כל החיים – לגלות את הטוב. "יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים". "טוב" זה משה רבינו – ומשה-משיח שבכל דור – "כי טוב הוא", "ויקבל טוב" זה תורה – "כי לקח טוב נתתי לכם", "מטוב", מה' – "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו", "טוב הוי' לקוויו", "לטובים" זה ישראל – "היטיבה הוי' לטובים ולישרים בלבותם". כל תמים שמתחתן מקבל את כח הדעת, בזכות זה ש"טובים השנים מן האחד" (שרש"י מפרש על חתונה) – רווק לא יכול להיות שליח, לא יכול לעשות מבצעים כמו שצריך – ואז "והחוט המשולש [כאשר שכינה ביניהם, השותף השלישי] לא ינתק". פירוש חסידי שהכח של השנים לפרות ולרבות ולעשות מבצעים בהצלחה רבה ולהביא משיח זה "מן האחד" – מהקב"ה – אך הפשט ש"אחד" זה רווק ו"שנים" זה זוג. הר"ת של טוב-נפש – המתחלפים באתב"ש – זה "טן", כמאמר חז"ל "טב למיתב טן דו", טוב לשבת שני גופים יחד, שזה רומז ל"טובים השנים מן האחד". ובהמשך: "גם אם ישכבו השנים יחם להם ולאחד איך יחם" – רש"י אומר שגם זה על "פרו ורבו" (יש אפילו קושיא – ב"גם בלא דעת נפש לא טוב" אין שום פירוש למלה "גם", ויש לומר שרומז לפסוק אחר, ובעיקר ל"יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו" ול"גם אם ישכבו השנים וגו'", שני הפסוקים לגריעותא על מי שאינו נשוי, כפי שמבאר רש"י ש"בן ואח אין לו" היינו בן בזכות פו"ר ו"אח" היינו האשה, חבר לחיים. צריך להיות "טן דו" – "דו" זה שנים ו"טן" זה גוף.

כל אלפא-ביתא זה יא זוגות, כנגד הספירות עם כתר ודעת. "טן" זה ההוד של אתב"ש ו"דו" הדעת של אטב"ח. כל אתב"ש לפי קבלה זה ממוקם בפרצוף אמא, וההוד של האתב"ש זה מה ש"בינה עד הוד אתפשטת" – משמחת הנישואין לתמימות החיים. החתן הוא תמים והכלה היא תמימה, התחתנו ביום יסוד תו"ת, ו"בינה עד הוד אתפשטת" – כח שמחת הנישואין לבוא לידי ביטוי בהודיה ותמימות זה סוד אותיות "טן". "דו" זה הדעת של הנוקבא (אטב"ח – מלכות), ועל כך חז"ל אומרים ש"גם בלא דעת נפש לא טוב" קאי על דעת האשה בעיקר. תפקיד החתן למלא ולהשלים דעת האשה – בתחלה דעתה היא רק ד, "דלית לה מגרמא כלום", והוא סוד ה-ו, וצריך להמשיך את ה-ו להשלים את ה"דו" (כמו שאדם וחוה נבראו דו-פרצופין, היא ה-ד והוא ה-ו). אז יש שלמות של "טן דו" – המשכה מתמימות השמחה לתמימות עצמה, והדבר הזה ידוע ומופנם בדעת האשה, וזה פועל את האתערותא דלתתא לצורך גילוי דעת עליון של חתן וכלה בכלל. "דעת עליון" – שלמעלה היש האמיתי ולמטה האין, וכך ה' ברא את העולם. זה הגילוי של בית המקדש, הגילוי של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" תיכף ומיד ממש.

השלמה (בדרך חזור):

כמה גימטראיות יפות. 'פניני תניא': התקשרות התחברות = 2432 = חוה פעמים אדם חוה אדם חוה = "יקשר דעתו ויתקע מחשבתו"! קשר חבר = 810 = חי פעמים אדם. קשר תקע = 1170 = הוי' פעמים אדם. חי זה המילוי הכי קטן של הוי' – מילוי מד.

"גם בלא דעת נפש לא טוב". אמרנו ש"דעת" זה רצון ו"נפש" זה רצון. זה ש"טוב" זה גם רצון – רצון טוב – לומדים מהפסוק "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'", בו טוב הולך יחד עם רצון. נפש זה רצון בפשט. חז"ל לומדים שגם דעת זה רצון, ומהפסוק השני לומדים שטוב זה גם רצון. אז יש ארבע מילים שהן פנים שונות של אותו ענין – דעת, נפש, טוב, רצון = 1267 = והאדם ידע את חוה אשתו. בלי "טוב" = 1250 = ב"פ כה בריבוע (כה בריבוע = אדם מלא = מספר התיבות בשה"ש = שרה רבקה רחל לאה בלהה זלפה). דעת רצון = ואהבת לרעך כמוך (כפי שהוסבר אתמול) = כי יקח איש אשה וכו'.

טן פעמים דו = 590 = הכנסת כלה (כשמכניסים את הכלה לחדר יחוד). בפסוק "באתי לגני אחתי כלה" "באתי" זה ז"פ טן, "לגני" זה חפה, ו"באתי לגני" זה ב"פ דבורה לאה (ב"פ כב במשולש). "אחתי כלה" = דעת. ר"ת "אך" – "והיית אך שמח", "אך טוב לישראל". מה שאמרנו אתמול שצריך לפחות התחלת הדעת בשביל שהשמחה תהיה משוחררת זה נקרא "עלמא דחירו", שלכן בשביל חג הפסח צריך "על מצות ומרורים יאכלהו" – אין התינוק יודע לקרוא "אבא" עד שיטעם טעם דגן, צריך התחלת הדעת בשביל לטעום טעם חירות ושמחה. תינוק שלא יכול לקרוא "אבא" לא יכול להרגיש מלך. גם כדי ש"חתן דומה למלך" ירגיש מלך על הכתפיים, צריך קודם את החדר יחוד, וכך הכלה-המלכה. כלה דעת = 529 = תענוג = 23 בריבוע (על דרך "כבוד חתן" ו"כבוד כלה", שזה האהבה שרוכשים זה לזה, כך צריך "דעת חתן" ו"דעת כלה" כדי שיהיה קנין). דעת חתן = 932 = עץ הדעת טוב ורע = ד"פ עץ החיים (חתן = עץ הטוב ורע). זה התיקון שלו, תיקון הדעת – לעשות מעץ הדעת טוב ורע ד"פ עץ החיים (ואז עץ הדעת נשאר רק טוב, ו"רע לא תאכל ממנו"). בדעת חתן דעת כלה היסוד זה הכלה. כלה = 55 = מספר האהבה "העשירי יהיה קדש להוי'" (עשר במשולש). דעת חתן כלה = 987= מספר אהבה ה-טז = היום אתם יוצאים בחדש האביב. דעת חתן = 932 = ד"פ 233, שהוא מספר האהבה ה-יג (עיקר מספר האהבה – מספר האהבה ה-אהבה).

גדולת אין סוף = 650 = ברוך גולדשטיין = כה פעמים הוי' = יג פעמים 50. גדולת אס = 504 = עב פעמים ז. זה זכרי ונקבי – כשמלא זה הזכר החזק וכחסר זה הנקבה החלשה.

"טובים השנים מן האחד". טובים השנים מן (ט-ן) = 562 = טב למיתב טן דו = עולם התהו = ציונות = לא תנאף (הרמב"ם לא אוהב את סברת ריש לקיש כי משתלשל ממנה "לא תנאף" וכך הציונות, שהעיקר זה מפלט בטוח, לא משנה א"י או אוגנדה, זה ה"טב למיתב טן דו" של ריש לקיש שלא אוהבים). אם זה ה"טן דו" שהוסבר בימים האחרונים – סוד הדעת, ואפילו דעת עליון – כשיש בחירה דווקא בטוב, לבחור בעיקר ולא בטפל. כשמתחתנים זה בחינת "אל דעות הוי'" – שיש "א-ל" שסובל שתי דעות, דעת החתן ודעת הכלה. בדרך כלל אומרים ששתי דעות זה דעת עליון ודעת תחתון, אך כאן אמרנו שכל החתונה זה דעת עליון, וצריך לומר שבה גופא יש שתי בחינות ו"תתאה גבר", ואילו "בר מצוה" ו"בת מצוה" זה דעת עליון ודעת תחתון שבדעת תחתון.

ידוע שאותיות המילוי של דעת זה אותיות לויתן (= מלכות), ואותיות המילוי של נפש זה ונאין = ינון א = 117 = מספר פסוקי שה"ש = ט"פ אהבה. שני המילויים עולים תריג. מלכות פעמיים רמח, ו-קיז הפרש בין רמח ל-שסה. כל התורה כולה זה (מילוי) דעת-נפש.

"אץ ברגלים חוטא" זה הבועל ושונה שלא לרצון אשתו. אי אפשר להכריח את האשה שתלד בנים – "הרוצה שיעשה כל בניו זכרים זה הבועל ושונה" – אם יש לה שכל שבנות זה יותר טוב.

דעת הוי' רצון האשה = 1157 = גוף פעמים אחד.

טן דו = טוב במשולש פרטי.

"גם אם ישכבו שנים וחם להם ולאחד איך יחם" מלא רבועים. כל הפסוק = גל בריבוע. שנים = כ בריבוע. ישכבו = 13 בריבוע כפול. אם שנים = 21 בריבוע (= אמת). שנים וחם להם = 23 בריבוע
(= דעת כלה). ולאחד = 7 בריבוע. גם ישכבו וחם ולאחד יחם = 542. אם שנים להם איך = 547 = שמע בקלה = נפש במילוי.