מאמר ד"ה "בלילה ההוא" תשכ"ה (קונטרס פורים תש"נ)

כ"א אדר תש"נ – שכם

אותיות ו-ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב את אותיות ו-ח ממאמר ד"ה בלילה ההוא תשכ"ה, העוסקות במעלת ההעלם על הגילוי. בתחילה הסביר הרב שני דרגות "יום" מול שתי דרגות "לילה" וביאר את מעלת ה'העלם לשם העלם', תוך השואה אקטואלית להבדל בין התפיסה הציונית הקלאסית לעבודת חסידות חב"ד. לבסוף הוסברה מעלה גבוהה יותר של "נדדה שנת המלך" – עבודה עם הכחות הגלויים.

א.     "היום הזה", "היום ההוא", "הלילה הזה", "בלילה ההוא"

לילה מול יום; "הוא" לעומת "זה"

ניגנו שאמיל.

נתחיל כאן מהאמצע, מהחסידות הכבדה. רק נסביר את מה שקורה כאן, על מנת שנוכל לגמור את זה היום. המאמר כאן הוא מאמר "בלילה ההוא נדדה שנת המלך"[ב], "תוקפו של נס"[ג], כמו שדיברנו בשושן פורים בירושלים, שלפי רשב"י מי שקרא מכאן יצא ידי חובתו, שזה "תוקפו של נס". יש מנהג שאנחנו מקיימים אותו, מנהג המהרי"ל[ד], שהוא כנראה על פי הגמרא של "תוקפו של נס", "כי שם עיקר הנס" בלשונו, הוא אומר שצריך להגביה את הקול, שקוראים מכאן עד סוף המגילה צריך הבעל קורא להגביה את הקול, שכאן עיקרו של נס.

הביטוי כאן הוא "בלילה ההוא". יש כאן שני לשונות של הסתר: לילה הוא הסתר לעומת יום – יש לילה ויום, יום הוא גילוי ולילה הוא העלם והסתר. "הוא" גם כן לשון נסתר ביחס ל"זה". וכאן אפילו עוד יותר יפה, שהם שווים בגימטריא, והם דבר והיפוכו על פי סוד, "הוא" ו"זה" עולים שניהם י"ב ו‑י"ב. אפשר לדרוש שי"ב שעות היום הן "זה", "מראה באצבעו ואומר זה"[ה], "זה אלי"[ו], גילוי לעין. ויש י"ב שעות הלילה שהן "הוא".

"היום הזה" – ראית המהות; "היום ההוא" – השגת המציאות; "הלילה הזה" – אמונה; "הלילה ההוא" – הסתר מוסתר

אם כן, יש "היום הזה", יש "היום ההוא", יש "הלילה הזה" ויש "הלילה ההוא". היות ש"יום" הוא גילוי ו"לילה" העלם והסתר, ו"זה" הוא גילוי ו"הוא" – הסתר, אז מכאן, מובא בחסידות, במיוחד הוא מביא מאדמו"ר האמצעי[ז], יש התכללות ביניהם: יש העלם שבהעלם הוא "בלילה ההוא", הסתר כפול, בדיוק הסוד שכתוב בחז"ל "אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[ח]. מה הכוונה הסתר כפול? מסבירים שהסתר כפול הוא שההסתר מוסתר ממני. יש הסתר שאני יודע שאני בהסתר, בהסתרת פנים, ואז אני משתוקק ומתגעגע לצאת מן הגלות, מהחשך, אני מרגיש את עצמי בחשך, בהסתר. זה הסתר אחד. הסתר כפול – ככה הבעל שם טוב מפרש[ט] – שאני כל כך מתרגל לחשך עד כדי כך ש"שמים חשך לאור"[י] ונדמה לי שככה הנורמה, ככה צריך להיות. זה נקרא הסתר כפול, הסתר בתוך הסתר, שההסתר בעצמו נסתר ממני.

כמו כן גם ב"יום", יש שהוא גילוי, "יום הזה", שזהו גילוי בהדיא, בפירוש, זה נקרא גילוי שבגילוי, ויש מקור הגילוי כמו שהוא נעלם בשורש. כמו שנסביר על פי הקבלה, מקור של הגילוי באור אין סוף של מה שעתיד להתגלות, כמו שהוא בשורש – זהו "ביום ההוא". "יום" זה הוא עדיין במקור הנעלם, אבל הוא מוכן להתגלות.

זה עיקר ההסבר, שיש "היום הזה", ויש "היום ההוא", יש "הלילה הזה" [מה זה "הלילה הזה"?] שאני יודע שזה לילה, הלילה הוא גלוי, גילוי שבהעלם. על ליל פסח הוא אומר שיום שבתוך הלילה יש לי התאמתות האמונה על דרך הראיה. יום הוא ראיה או השגה – אדמו"ר האמצעי מביא^ז את זה בתור פרוש נוסף אבל ודאי שיש קשר בין שני הפרושים –  שיום בכל מקום הוא ראיה, על דרך ראית המהות, רק שההעלם שביום הוא כבר פחות. כאן אנחנו דורשים שכל מדרגה של העלם היא יותר גבוהה, ואפשר לדרוש את זה על פי פשט, בעבודה שלנו, שככל שזה יורד הסדר מתהפך לגמרי, שכל מדרגה של גילוי היא יותר גבוהה.

"היום הזה" הוא הגילוי בהדיא, ראית המהות, ואילו "יום ההוא" הוא על דרך ידיעת המציאות, השגה, ידיעה גמורה, זו לא ראיה ממש. "הלילה הזה" – לילה הוא אמונה, "אני מאמין". "הלילה הזה" הוא אמונה כל כך חזקה שכאילו רואה, יש התאמתות. זה נקרא התאמתות האמונה עד כדי כך שאני כאילו רואה את הדבר.

[אוכלים את האמונה?] כן, זה "מיכלא דמהימנותא", זה נקרא "הלילה הזה", לכן אומרים הלל בלילה. ו"לילה ההוא" לכאורה זו המדרגה הכי נמוכה  שזה כבר ?? גמורה, שהאמונה בעצמה נסתרת. למשל עכשיו?? או פגיעה, פגיעה לקליפת עמלק. "ישנו עם אחד"[יא], "ישנו מן המצות"[יב], זה "בלילה ההוא". מצב של שינה למטה שגם האמונה שבלב היא מאד-מאד בהעלם וחלשה, ולכן הספק ועמלק משתלטים.

כך הוא לכאורה בתפיסה פשוטה, שכל מה שהוא "יום" הוא יותר גבוה, אבל כאן הוא מסביר שבשורש זה בדיוק הפוך, ש"יום הזה" – בקיצור – הוא הגילוי שיורד למטה, כמו מהקו ולמטה. זה "היום הזה" ואילו מקור הקו, מקור הגילוי כמו שהוא נעלם באור אין סוף, הוא "יום ההוא".

"הלילה ההוא" – העלם לשם העלם

עוד יותר גבוה מזה: יש שתי בחינות של לילה, של העלם עצמי, באור אין סוף. יש האור שעתיד להתגלות ויש האור שהוא "למעלה מעלה עד אין קץ". האור שעתיד להתגלות נקרא "אור אין סוף... למטה מטה עד אין תכלית". זה כבר הגילוי ויש כח ההעלם באור אין סוף, שעליו כתוב "למעלה מעלה עד אין קץ".

בזה גופא יש שתי בחינות: יש בחינה שהיא עדיין העלם לצורך גילוי, כח להעלים בשביל לגלות, שהמטרה של ההעלם היא שאתה חייב כביכול להעלים בשביל אחר כך לגלות. אז זה "לילה", אבל הוא נקרא "לילה הזה", הוא העלם לצורך גילוי, והוא יותר גבוה משורש הגילוי בעצמו. הכח בנפש להעלים בשביל גילוי הוא יותר גבוה מהגילוי.

זאת אומרת ש"לילה הזה" הוא כביכול יותר פנימי אצל ה' מאשר "יום ההוא". אבל יש עוד דבר, שההעלם והצמצום – ננסה לקצר ולהסביר את עומק החסידות כאן – הם לא לשם גילוי, הם 'לשמה', לשם עצמו – העלם לשם העלם. העלם לשם העלם הוא "בלילה ההוא". אם כן, אם יש מדרגה כזאת של העלם לשם העלם, שלא לשם גילוי, אז אין לך נס ו"תוקפו של נס"  יותר גדול מאשר מצב כזה של "בלילה ההוא נדדה שנת המלך".

[מה המיוחד כאן?] אין נס, נס נגד הטבע, גם נגד הטבע של "בלילה ההוא". ה"לילה ההוא" – עכשיו הוא הסביר שזהו העלם העצמי, המדרגה הכי גבוהה, "אור אין סוף שלמעלה מעלה עד אין קץ". אם כתוב ש"בלילה ההוא" שהוא העלם לשמו, לשם העלם, אז זה שיכול להיות "נדדה שנת המלך", ודווקא על ידי ה"בלילה ההוא" – זהו "תוקפו של נס". בסדר, זה גם גילוי של ה'. יש העלם לשמו ככח העלם, שככה תדע אותו, וגם זה נקרא "דירה בתחתונים"[יג]. תכף נראה, נסביר יותר.

ב.     אות ו: גלות לשם גלות

צמצום בשביל גילוי

אחרי ההקדמה נתחיל מפרק ו (עמוד 7). בשביל להבין את זה כמובן יותר טוב – שכל אחד ילמד אחר כך את כל המאמר מההתחלה.

ו) וְהִנֵה יָדוּע דְּבְּצִמְצוּם שְׁנֵי עִנְיָנִים [בסוד הצמצום שהוא העלם יש שני ענינים]. זֶה שֶׁהַצִּמְצוּם [שה' מצמצם את האור שלו כדי אחר כך לגלות] הוּא בִּשְׁבִיל הַגִּלּוּי

ידוע הפירוש הפשוט בסוד הצמצום, שכל עוד יש אור אין סוף הממלא את כל המציאות ואי אפשר להוות עולמות, שהם עם נפרד – גם אין אל מי לגלות את האור. אם ה' חפץ לגלות את שלמות כחותיו ואור האין סוף אז טבעי לו כביכול – כמובן הכל לפי הקביעה שלו, כל חוקי הטבע האלה הם קביעה שלו – לסלק את האור על מנת ליצור חלל-מקום פנוי לבריאת העולמות כדי לגלות את האור.

על פי שכל שלי הייתי חושב שאותו אור שהוא עתיד לגלות לתוך המציאות המתהווה על ידי הצמצום הוא מעט מן המעט מן האור הראשון שהאיר באותו מקום, זו רק הארה דהארה בעלמא. פשוט לפי השכל שלי, שאם יחזור האור הראשון להאיר הוא יהרוס את כל מעמד העולמות, את כל הצמצום, והכל יחזור להיות תהו ובהו כמו בתחילה. יהיה זה תהו ובהו מצד העולמות, אין מציאות אחרת, הכל רק אור ה'.

על כן זהו חידוש מאד גדול לומר שה' מסלק את האור על מנת שהוא יוכל לברוא מציאות, ואחר כך המציאות הזאת תוכל לקבל את כל האור שהסתלק מכאן. זה חידוש עצום, בגלל שאם כל המטרה-התכלית היא רק להמשיך הארה דהארה אז חבל על כל העסק. אבל גם זה לא מספיק, כתוב שעל ידי הצמצום לא רק שאחר כך ה' ימשיך את כל האור שמילא את המקום הזה, את המציאות-לא מציאות של המצב שלפני הצמצום, אלא שאור אחר, אור עליון באין ערוך, יומשך ויתגלה בתוך המציאות הנברא, יותר גם מאשר זה שמילא את המקום.

ג' מדרגות בגילוי אור

אלו כבר שתי מדרגות של כוונה, של צמצום לצורך גילוי. באמת בתחילה, עד שמגיעים לתכל'ס, יש את ההוא-אמינא שאמרנו בתחילה, שהאור שיתגלה בתוך המציאות הוא אך ורק הארה בעלמא ביחס לאור הראשון. הן יכולות להיות על דרך הכנעה-הבדלה-המתקה של צמצום לצורך גילוי, שבזמן הזה, לעת עתה במציעתא, באמצע התהליך יכול להתגלות רק מעט אור, אבל בסוף יש חידוש עצום שכל האור הראשון מתגלה בתוך המציאות, והמציאות איננה נהרסת, ועוד יותר מכך שאור עליון לגמרי שלא היה כאן בכלל מתגלה גם הוא בתוך המציאות. זה חש-מל-מל.

כאן הוא רק מדבר על מדרגות מל-מל. הוא אומר שכל זה רק המדרגה הנמוכה של כח הצמצום. זה נקרא צמצום לצורך גילוי. אפילו האור העליון יותר מאשר זה שמילא את המקום בתחילה הוא לא עצמות אור ה'. אפשר לומר שהוא שעשועים עצמיים שלפני הצמצום, אפשר להסביר אותו בכמה מדרגות, אבל הוא לא ממש העצמות, כמו שנסביר בהמשך. כל אור אין סוף הוא גילוי אלקות וגם בו יש ריבוי מדרגות. כמובן, אם רוצים להסביר את זה ברצינות, בעבודה, צריך לתת הקבלה בנפש לכל האורות האלה.

על ידי הצמצום יהיה גילוי אור אין סוף

[וּבָזֶה גּוּפָא [שהצמצום בשביל גילוי] שְׁנֵי עִנְיָנִים. זֶה שע"י הַצִּמְצוּם דַּוְקָא יִהְיֶ' לֶעָתִיד לָבוֹא הַגִּלּוּי דְּאוא"ס גַּם בַּעוֹלָמוֹת [כלומר אור אין סוף שהיה לפני כן יתגלה גם בתוך העולמות שהתהוו על ידי הצמצום], וְזֶה שע"י הַצִּמְצוּם יִהְיֶ' הַגִּלּוּי דִּפְנִימִיּוּת וְעַצְמוּת אוא"ס שֶׁלְּמַעְלָה גַּם מֵהָאוֹר שֶׁהֵאִיר לִפְנֵי הַצִּמְצוּם],

אלו שתי בחינות של צמצום לצורך גילוי, בשביל גילוי, אבל יש עוד ענין בצמצום. שתי הבחינות האלה הן של "הלילה הזה": צמצום שבשביל גילוי – ככה הוא מסביר – נקרא "הלילה הזה", זהו הסוד של יציאת מצרים. יציאת מצרים באה מ"הלילה הזה", אבל הגאולה העתידה שמרומזת בחג פורים היא הרגשת הצמצום של הגלות באופן אחר.

גלות "לשמה"

במילים פשוטות: גלות מצרים היא צמצום, צר, יסורים-גלות מצרים. אבל בכל זאת, גם הגאולה וכנראה שגם תוך כדי הגלות כשהכל היה לילה, גם שם האמונה לא כבתה, "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים"[יד], וחוץ מזה, כל הצמצום היה לשם גילוי, לא גלות "לשמה".

יש כאן משהו מאד עמוק – אני אומר לך על מה ששאלת – לגבי שיטת הרבי, דבר הכי עמוק בשיטת חב"ד, מה שהכי מרגיז הרבה אנשים (כמוך ועוד), שאצל הרבי ובחב"ד יש מושג של עבודת הגלות "לשמה", כמו שעכשיו נסביר. גלות "לשמה" היא "בלילה ההוא", עבודה של העלם לשם העלם, וגם היא צריכה להתעלות. זה הווארט.

מה שיוצא כאן מכל המאמר, שהוא אולי הדבר הכי עמוק לכל עניננו, שכל ה"אתחלתא דגאולה" וכביכול כל התהליך וכל מה שכאן מטרפד את התהליך – הכל ירידה עצומה לפי תפיסת הרבי את המושג גאולה. זה רק לתפוס את הגילוי של הגאולה, כביכול לחפוץ ולחזר אחר הגילוי שלה – לא רק גאולה הגשמית, קשור גם לגאולה הרוחנית – או לכל היותר על דרך יציאת מצרים וגאולת מצרים לחפש את צמצום הגלות לצורך גאולה.

מה קורה אז? שאין לך אחר כך "כן בקדש חזיתך"[טו]. אין יחוד עצמי של גלות וגאולה, שהוא משהו יותר גבוה מגלות וגאולה של שהוא מעונין. הרבי, כמו שנסביר כאן, הוא רוצה לומר ש"בלילה ההוא" פרושו גלות לשם גלות. "בלילה ההוא" היינו עבודת נפש של גלות לשם גלות, "נדדה שנת המלך". יותר מזה, עוד יותר מהעלם שבהעלם, מהעלם לשם העלם, זו העצמות ממש שאצלה "לילה כיום יאיר"[טז], שלילה ויום הם אותו הדבר. ממילא הוא עובר להיות יום, עובר להיות גאולה. אבל המעבר להיות גאולה הוא כביכול במקרה, שהגלות מתחה את הפנים שלה מפני גלות לפני גאולה.

בגלל שמה שכאן קורה הוא שכל עצמת מסירות הנפש שבגלות, שהיא יותר מאשר בזמן הבית ובזמן הגאולה, נשארת כולה. רק הפנים הם בבחנת "נדדה שנת המלך", שזה נס עצום להעביר את הפנים לפני גאולה, אבל עצמות הגלות נשארת. מה שאין כן מה שחב"ד והרבי רואים שקורה כאן הוא שעצמות הגלות מפוספסת לחלוטין. זו רק הקדמה לענין, לכן רציתי ללמוד את המאמר, בגלל שהוא ענין מאד-מאד חשוב לנו.

הצמצום מגלה את שלמות ה'

עכשיו הוא ממשיך שחוץ מהצמצום שבשביל גילוי, יש עוד בחינה של צמצום, עוד פרט צמצום שהרבה יותר גבוה ממנו. הצמצום בשביל הגילוי נקרא "בלילה הזה", גאולת מצרים, יציאת מצרים. לעתיד לבוא צריך לצאת מ"בלילה ההוא":

וְזֶה שֶׁבְּהַצִּמְצוּם עַצְמוֹ מִתְגַּלָּה הַשְּׁלֵמוּת דְּאוא"ס שֶׁאֵינוֹ מֻגְבָּל ח"ו בְּעִנְיַן הַגִּלּוּי וְיֵשׁ לוֹ גַּם כֹּחַ הַהֶעְלֵם

יש עוד ענין בצמצום, שהוא מגלה את שלמות ה', שאתה לא יכול להגביל אותו ולומר שה' הוא רק בשביל לגלות את עצמו. אפילו הכוונה שכתובה בעץ חיים[יז] שבריאת העולמות היא לגלות את שלמות כחותיו, אתה לא יכול להגביל אותו ולומר שהוא מוכרח בכך וזהו-זה, שגילוי זהו ה'. לכן יש צמצום לשם צמצום, שתדע לך שה' הוא כח העלם עצמי בדיוק כמו שהוא כח גילוי. לומר שהוא רק בשביל לגלות אור. זו בחינה הרבה יותר גבוהה בצמצום, כח הצמצום.

צמצום בשביל גילוי וצמצום בשביל גילוי כח ההעלם

וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּזֶה שֶׁבַּצִּמְצוּם יֶשְׁנָם שְׁנֵי עִנְיָנִים, הוּא, כִּי בְּכֹחַ הַהֶעְלֵם דְּאוא"ס, שֹׁרֶשׁ הַצִּמְצוּם [יכולת ה' כביכול לצמצם את עצמו באה מכח ההעלם, שעליו הוא הסביר בפרק הקודם את הכתוב "למעלה מעלה עד אין קץ", ויש בזה], שְׁתֵּי מַדְרִיגוֹת. כֹּחַ הַהֶעְלֵם כְּמוֹ שֶׁשַּׁיָּךְ לְעִנְיַן הַגִּלּוּי [זהו "בלילה ההוא", יש כח העלם, אבל יש לו עדיין שייכות ונגיעה לענין הגילוי] [שֶׁגַּם דַּרְגָּא זוֹ בְּכֹחַ הַהֶעְלֵם דְּאוא"ס הִיא לְמַעְלָה מִכֹּחַ הַגִּלּוּי [למעלה מ"היום", גם למעלה מ"היום ההוא", שהוא שורש הגילוי. אבל הוא שייך ויש לו נגיעה לגילוי בכך שהכוונה שלו הוא לשם גילוי], אֲבָל מ"מ הִיא שַׁיֶּכֶת לְגִלּוּי], דְּהַצִּמְצוּם שֶׁנִּמְשַׁךְ מִדַּרְגָּא זוֹ הוּא בִּשְׁבִיל הַגִּלּוּי [זו מדרגה אחת בכח ההעלם].

[ויש מדרגה שניה בכח ההעלם:] וְעֶצֶם כֹּחַ הַהֶעְלֵם (שֶׁלְּמַעְלָה מִגִּלּוּי), דְּהַצִּמְצוּם שֶׁנִּמְשַׁךְ מִדַּרְגָּא זוֹ הוּא (לֹא בִּשְׁבִיל הַגִּלּוּי [כלל], אֶלָּא) זֶה שֶׁבְּהַצִּמְצוּם עַצְמוֹ מִתְגַּלֶּה כֹּחַ הַהֶעְלֵם.

יש גם כן תרתי דסתרי, מי שמתבונן, צריך התבוננות, צריך עבודה כמו שהוא יסביר. מי שמסוגל להתבונן בצמצום כמו בגלות רואה את כל ההעלם של ה'. זה בערך על דרך אנשי כנסת הגדולה שהתקינו בנוסח תפלת שמונה עשרה ואמרו ש"הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו"[יח]. יש בחשך, בהסתר ובהעלם גילוי של כח ההעלם של ה', שהוא כבר עצמי, כביכול יותר עמוק בה' מאשר הכח שלו לגלות.

גלות מצרים – "הלילה הזה"; גלות האחרונה – "בלילה ההוא"

וְעפ"ז יש לְהוֹסִיף בֵּאוּר בָּזֶה שֶׁשְּׁנֵי הָעִנְיָנִים דְּלַיְלָה (לַיְלָה הַהוּא וְלַיְלָה הַזֶּה) [שתי בחינות של "מזל טוב": בלילה עולה מזל בגימטריא, הזה עולה טוב ואם כן "בלילה ההוא" שווה "מזל טוב"] כְּמוֹ שֶׁהֵם לְמַטָּה הֵם בְּאֹפֶן הָפוּךְ מִכְּמוֹ שֶׁהֵם בְּשֹׁרְשָׁם, דִּלְמַעְלָה לַיְלָה הַהוּא הוּא לְמַעְלָה מִלַּיְלָה הַזֶּה וּכְמוֹ שֶׁהֵם נִמְשָׁכִים לְמַטָּה הַהֶסְתֵּר (לִגְרִיעוּתָא) דְּלַיְלָה הַהוּא הוּא הֶסְתֵּר גָּדוֹל יוֹתֵר מֵהַהֶסְתֵּר דְּלַיְלָה הַזֶּה, כִּי שְׁנֵי הָעִנְיָנִים דְּלַיְלָה שֶׁלְּמַעְלָה, יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁהֵם שְׁתֵּי דַּרְגוֹת הַנָּ"ל בְּכֹחַ הַהֶעְלֵם דְּאוא"ס, לַיְלָה הַזֶּה הוּא כֹּחַ הַהֶעְלֵם (לַיְלָה) שֶׁשַּׁיָּךְ לְגִלּוּי (הַזֶּה), וְכֵיוָן שֶׁהַצִּמְצוּם שֶׁנִּמְשַׁךְ מִדַּרְגָּא זוֹ הוּא בִּשְׁבִיל הַגִּלּוּי, לָכֵן, הַלַּיְלָה (הַהֶעְלֵם וְהַהֶסְתֵּר שֶׁלְּמַטָּה) הוּא בְּאֹפֶן דְּזֶה, שֶׁנִּרְגָּשׁ בְּגִלּוּי שֶׁהוּא לַיְלָה.

מה הוא אומר כאן? הוא מקשר את הפירושים, שאם הצמצום נמשך מהמדרגה התחתונה של כח ההעלם שבאין סוף, שהוא כח העלם ששייך לענין הגילוי – אזי בצמצום שייווצר למטה תדע שאתה בצמצום, יהיה "הלילה הזה", תכיר שאתה נמצא בחשך. אבל אם מלכתחילה, לפני העבודה שלך, תהיה במצב של חשך מודע. כנראה שזה היה המצב של גלות מצרים, שלא שכחו לגמרי והתבוללו עד כדי שכחת החשך, וכל שכן לשים את החשך לאור.

באמת מה עיקר ההבדל בין גלות מצרים לבין הגלות שלנו? עיקר ההבדל כמו שתמיד מובא בחסידות הוא שגלות מצרים היא לפני מתן תורה, אין להם תורה ומצוות, ואם ישכחו מהחשך לגמרי ישקעו בשער הנו"ן של הטומאה ואין תקוה ח"ו. מה שאין כן הגלות שלנו היא גלות עם תורה ומצוות, לכן אף על פי ש"אותי עזבו"[יט] לגמרי, יש יכולת של "תורתי שמרו". כלומר שאף על פי שלכאורה שוקעים גם בשער הנו"ן לא אובדים, כמו שדורשים בהגדה של פסח שאילו היה הבן הרשע שם "לא היה נגאל"[כ], אבל עכשיו אותו אחד כן נגאל[כא], בגלל שזה לאחר מתן תורה, זה הווארט. לכן גם כל אופי הגלות היום יכול להיות של "לילה ההוא" ואז גם היצאה חייבת להיות ב"לילה הזה".

לכתחילה "לא לשמה"

כִּי זֶה שֶׁהַהֶעְלֵם מֵבִיא לְגִלּוּי הוּא דַּוְקָא כְּשֶׁנִּרְגָּשׁ הַהֶעְלֵם

עכשיו הוא אומר עוד פשט: מתי העלם מביא לידי גילוי? הוא אומר שהעלם מביא לידי גילוי רק אם אתה מרגיש שהוא העלם. למה זה דומה בעבודה? העלם מביא לידי גילוי רק אם אתה מרגיש בשעת מעשה שאתה נמצא בהעלם, רק אז הוא יביא לידי גילוי. למה זה דומה? זו ההקדמה הידועה של האגלי טל, בה הוא מסביר, וככה כתוב בחסידות, שדברי חז"ל[כב] ש"שלא לשמה" מביא אותך בסוף "לשמה" הם רק אם אתה מודע לכך שאתה לומד "לא לשמה"; אבל אם אתה אם אתה שם חשך לאור, מה שנקרא הסתר כפול של "אנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", ואתה חושב ונדמה לך שה"לא לשמה" שלך הוא "לשמה" – כמו תמיד הטיעון של החסידים נגד המתנגדים הראשונים, שאתה חושב שה"לא לשמה" שלך הוא שיא ה"לשמה" – אז אין סיכוי, אתה לא תגיע ל"לשמה" אף פעם. רק אם מר לך תוך כדי מודעות שלמה שאתה כאן לומד תורה "שלא לשמה" – אז תגיע אל ה"לשמה".

אבל אמרנו שיש אצל הרבי, דיברנו על זה גם כן בפורים נדמה לי כמה פעמים, חידוש גדול[כג], שהוא אומר שאם כתוב בחז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה" – אז יש מצוה לעשות דברים "שלא לשמה", שיש עבודה כזאת "שלא לשמה" לשם "שלא לשמה". זה צו חז"ל, כך חז"ל אמרו. זו מדרגה כמו של "בלילה ההוא", היא באמת צמצום לא בשביל גילוי. אם זה צמצום שלא בשביל גילוי מה שיתגלה בסוף יהיה משהו עצמי לגמרי, בגלל שהוא לא בשביל גילוי, הוא אָן תכל'ס.

נאמר עוד דבר פשוט, דבר שגם הרבה שואלים אותו, שתמיד אנחנו אומרים שהיהודית, להבדיל מכל מיני דברים זרים למיניהם, היא תכליתית – ישנה תכלית הכוונה. "נתאוה הקב"ה" זו תכלית, תכלית היא רצון ורצון הוא חסרון, שחסר לך משהו. גם כן מהסוגיות העמוקות בחסידות[כד], איך יכול להיות אצל הקב"ה רצון ללא חסרון? בתפיסה הפשוטה רצון – איזה רצון שלא יהיה – מראה על חסרון. לכן הכי טוב הוא לא לרצות שום דבר, אם הכי טוב הוא לא לרצות שום דבר, זאת אומרת שגם אין שום תכלית. זה התכל'ס של אותן שיטות, להבדיל, שאין כלום, ואם כן, רק שתתבטל לאותו אין כלום.

עבודה "בלתי בעל תכלית"

מה יוצא מכאן? כל שקר שאין לו אמת בתחילתו אינו מתקיים בסופו. גם בעבודת ה' מלמטה, יש עבודת ה' תכליתית, אבל יש עבודת ה' שאינה תכליתית, שהיא ה"לשמה" ממש, היא זו שמביאה את התכל'ס, את תכלית הכוונה של "דירה בתחתונים" ממש, דירה לעצמות ה', זה שנקרא "תחתון שאין תחתון למטה ממנו"[כה] ממש. זה כל עומק החסידות, כלומר לא לגלות את הגן עדן, "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"[כו], שהעבודה היא לא לשם תכלית.

יש ווארט מפורסם מהרבי[כז], מליצה כזאת, שיהודי-חסיד צריך לבטוח בבלתי בעל תכלית, שהקב"ה נקרא 'בלתי בעל תכל'ס''. תכלית היא הגבלה והקב"ה הוא בלתי בעל תכלית. הרבי מסביר שמצד בלתי בעל תכלית, שייך לבחורי ישיבה שילמדו תורה לשמה ולא יחשבו לרגע על התכל'ס, מה יהיה מהם. זה אחד מהיסודות של הרבי בשנים הראשונות[כח], גם מאד נוגע לחינוך, שיחה שבעזרת ה' צריכים לחזור עליה. היא מהשיחות הראשונות של הרבי, בתוקף הכי גדול, שללמוד תורה צריך להיות בבחינת "בלתי בעל תכלית", לא לחפש תכל'ס, לכן כמובן אין צורך ללמוד לימודי חול, בגלל שלא צריך תכל'ס, רק צריך תורה.

אם כן, הוא אומר ככה, שהמדרגה של "הלילה הזה" היא בטול לשם גילוי, ואז אתה מרגיש את ההעלם. לכן זה נקרא "בלילה הזה" ואז יש סיכוי טוב או אפילו ודאות שמתוך ההעלם תגיע לגילוי, שהוא דוקא כאשר נרגש ההעלם.

ציונות: "הלילה הזה"; חב"ד: "בלילה ההוא"

[וע"ד הַצִּמָּאוֹן לֶאֱלֹקוּת שֶׁבִּזְמַן הַגָּלוּת (לַיְלָה) שֶׁהוּא יוֹתֵר מִבִּזְמַן הַבַּיִת,

עכשיו הוא אומר שאפילו מה שאמרנו קודם על הגעגועים. החסידות רוצה לקשר את הגעגועים של הגלות עם הגאולה, שלא נשכח מהגעגועים. זה גם חידוש גדול. הרבי אומר שכל אותם געגועים הם מהמדרגה הנמוכה של הגלות, יש לך מספיק זיקה לגאולה שאתה יכול להתגעגע. הגעגועים באים מ"הלילה הזה", לא מ"הלילה ההוא". מי שכבר שנמצא ב"לילה ההוא" לא מתגעגע.

לכן יש ששואלים: הרי כל הדורות התגעגעו לארץ ישראל. היו יהודים שמתוך הגעגועים התעוררו להיות חלוצים-ציונים והגיעו לכאן והיו יהודים שבמקום להגיע לכאן הגיעו לאמריקה. אז מה שיוצא כאן הוא שאותם יהודים שהגיעו לכאן, הציונים, היו מהמדרגה הנמוכה של צמצום, שעדיין היתה זיקה של 'אנחנו בחוץ לארץ', של געגועים מובהקים לארץ. מה שלמטה הוא מעלה יותר גבוהה והשורש יותר נמוך, זה כל ההסבר כאן. בסך הכל הם היו אנשים של "לילה הזה", "לילה הזהני'ק". אבל אלו שהגיעו לאמריקה הם "לילה ההוא'ניק" של "בלילה ההוא", ואפילו אותם הגעגועים, שלכאורה הם משהו עצמי אצל יהודי, גם כן איכשהו הלכו לאיבוד באיזה מקום.

כידוע, הגעגועים בגלות גדולים יותר בגלל שבזמן הזה מה שמאיר הוא "היום הזה" שנמשך מ"היום ההוא", אבל הגעגועים של הגלות באים ממקום יותר, שנקרא "לילה הזה":

שֶׁהוּא הַגִּלּוּי הַבָּא ע"י הַהֶעְלֵם, שֶׁזֶּהוּ דַּוְקָא ע"י שֶׁנִּרְגָּשׁ הַהֶעְלֵם וְהַהֶסְתֵּר דְּהַגָּלוּת [אתה מרגיש שאתה בגלות. אבל]]. וְלַיְלָה הַהוּא הוּא עֶצֶם כֹּחַ הַהֶעְלֵם שֶׁלְּמַעְלָה מִשַּׁיָּכוּת לְגִלּוּי [יותר גבוה מכל שייכות לגילוי], דְּהַצִּמְצוּם שֶׁנִּמְשַׁךְ מִדַּרְגָּא זוֹ הוּא (לֹא בִּשְׁבִיל הַגִּלּוּי, אֶלָּא) שֶׁבּוֹ מִתְגַּלֶּה כֹּחַ הַהֶעְלֵם,

את זה הרבי גם הסביר בט' אדר, שהוא יומא דפגרא אצלנו בחב"ד, ביובל לבואו של הרבי הקודם לאמריקה, שנקרא "חצי כדור התחתון". יש לשון של אדמו"ר הזקן שבחצי כדור התחתון מתן תורה לא היה בגילוי[כט]. יש מושג כזה, יש חצי כדור העליון ויש חצי כדור התחתון באמריקה. מאי נפקא מינה? הוא אומר שבזמן מתן תורה במעמד הר סיני, בכל חצי כדור העליון, כלומר גם רוסיה וסין וגם אירופה, וכך כל חצי כדור של ארץ ישראל, של מדבר סיני השפיע הגילוי מדרגה מסוימת של מתן תורה ולכן הרושם-הרשימו נשאר שם עד עצם היום הזה. לעומת זאת, לחצי כדור התחתון, שהוא אמריקה, לא הגיע בגילוי. זה כנראה השפיע אבל בדרכים נסתרות לגמרי.

[אבל גם תושבי אמריקה הגיעו לשם מחצי הכדור התחתון?] בסדר, לכן הם מביאים את זה אתם. הם באו להילחם עם המציאות שם הראשונה. אם כן, הוא הגיע לפני יובל שנים למקום כזה שלכאורה אין בו גילוי של מתן תורה. כלומר, צריך לומר שההרגשה שם היא שהצמצום הוא לשם צמצום. מה שאין כן בחצי כדור העליון – מאיפה באה באמת כל הציונות? לא מאמריקה, היא באה מרוסיה, מחצי כדור העליון.

עבודה של תשוקה ועבודה של התבוננות

[שוב, מהי מלכות של "לילה ההוא"? שההעלם אינו לשם גילוי, אלא מתגלה בו כח ההעלם] וְלָכֵן הַלַּיְלָה שֶׁלְּמַטָּה הַנִּמְשָׁךְ מֵעִנְיָן זֶה דְּהַצִּמְצוּם הוּא בְּאֹפֶן דְּהוּא שֶׁאֵין נִרְגָּשׁ שֶׁהוּא הֶעְלֵם וְהַסֵּתֶר.

אלו שיביאו את הגאולה עכשיו באמת יהיו מאמריקה, בגלל שידעו את הבחינה של "בלילה ההוא נדדה שנת המלך". לכן הרבי רוצה גאולה כזאת ולא גאולה של "לילה הזה", שהיא על דרך גאולת מצרים, שזו הציונות הראשונה עד היום. הוא רוצה בדיוק שהגאולה תבוא מאמריקה.

מה נוגע לעבודה שתי הבחינות האלה? אלו כביכול שני מצבים נתונים, אבל איך הם מופיעים בעבודה?

וְהַחִלּוּק שֶׁבֵּין שְׁנֵי עִנְיָנִים אֵלֶּה בַּעֲבוֹדַת הָאָדָם, הוּא, שֶׁהָעֲבוֹדָה בַּלַּיְלָה (חֹשֶׁךְ הַגָּלוּת, ועד"ז הַחֹשֶׁךְ דִּכְלָלוּת עוה"ז [כל עולם הזה הוא לילה וגלות]) [אם הוא] מִצַּד הַצִּמְצוּם שֶׁבִּשְׁבִיל הַגִּלּוּי הִיא הַתְּשׁוּקָה וְהַצִּמָּאוֹן לָצֵאת מֵחֹשֶׁךְ הַלַּיְלָה. וְהָעֲבוֹדָה בַּלַּיְלָה מִצַּד זֶה שֶׁבְּהַצִּמְצוּם מִתְגַּלֶּה כֹּחַ הַהֶעְלֵם הִיא הַהִתְבּוֹנְנוּת וְכוּ' בְּהַשֹּׁרֶשׁ דְּחֹשֶׁךְ הַלַּיְלָה עַצְמוֹ, שֶׁשָּׁרְשׁוֹ הוּא בָּהֶעְלֵם הָעַצְמִי.

יש שתי עבודות: יש עבודה של תשוקה לצאת ויש עבודה של התבוננות מה קורה כאן, כמו השתוממות במדבר. מדבר הוא גם לשון גלות ו"תהו ילל ישמון"[ל], שממה, ושם יש השתוממות והשתאות, "והאיש משתאה לה מחריש"[לא], כידוע הסודות של הדברים האלה בחסידות[לב], הבחינות-המדרגות האלה, עליה בכתר עד פנימיות-פנימיותו.

שוב, מה הוא כותב כאן? שצמאון לצאת, כמו שכתוב "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים"[לג], הוא עבודה תוך כדי צמצום בשביל גילוי, כאשר הצמצום מורכב מהעבודה שנקראת "לילה הזה". אבל העבודה של "לילה ההוא" היא רק עצם ההתבוננות בה', איך שה' הוא "אכן אתה אל מסתתר"[לד], כמו בפסוק הזה, לגלות את ה"אכן אתה אל מסתתר".

השפלה עצמית והשפלה שמימית

יש כאן יש בהשגחה קשר למה שהתחלנו ללמוד ב"פרק בעבודת ה'" בפעם קודמת[לה] ולא הזכרנו אותו, שיש בשפלות שתי בחינות של שפלות: יש שפלות שאדם עושה על עצמו ומשפיל את עצמו ויש שפלות שמשפילים אותך. שתי בחינות של "שמאל דוחה"[לו], יש השמאל הפנימי שדוחה את עצמו למטה, ויש השמאל דוחה של המשפיע שדוחה אותך לגמרי.

זה בדיוק הענין הזה, ככה כתוב שם אם נסתכל. עבודה של השפלה עצמית היא שאני משפיל את עצמי. זו סיבת צמאון, כמו שהסברנו קודם בפרק בעבודת ה' (בהערה), שמתוך שפלות דוקא באים צמאון ותשוקה להתעלות. אבל יותר נכון שהצמאון של השפלות הוא צמצום לשם גילוי, כלומר כל השפלה שאני משפיל את עצמי היא לשם תכל'ס כמו שדברנו קודם. יש צמצום עם התכלית, התכלית היא תמיד גילוי, תכלית מודעת. לכן אם יש השלמה פנימית כזאת היא מעוררת בנפש צמאון ותשוקה לה'.

מה שאין כן אם משפילים אותך מלמעלה, ואתה מחוסר אונים, אתה רק יכול להרים ידיים, אתה לא יכול לעשות שום דבר. כמו שמסביר שם, הדבר הזה הוא בשביל לעשות כלי חדש, כאילו לעשות ממך מציאות חדשה לגמרי, כמו בשנת הארבעים, "קאי איניש אדעתיה דרביה"[לז], שנוצרת מציאות חדשה, שזה לא בשליטתך. על דרך "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל"[לח], שמפילים אותך מהשמים, "נורא עלילה על בני אדם"[לט], למצב שאתה לא יכול בעצמך בכלל, ואז יש כוונה מן השמים להפוך אותך מציאות חדשה. אין לך מה לעשות, רק לסמוך על ה' – "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים"[מ].

מה אתה יכול בכל זאת לעשות? אתה רק יכול לנסות להתבונן שהתופעה הזאת היא של כח ההעלם העצמי של הקב"ה. מה שקורה איתי, מה שקורה עִם עַם ישראל כולו – כאן ה' מתגלה עם כח ההעלם העצמי שלי, שזו כל העבודה, אין מה לעשות. זה נקרא "שמאל דוחה" של המשפיע. זו שפלות. רק אמרנו את זה בדרך אגב, בגלל שהיות והיא לא עבודה של שפלות, רק תגובה, לכן לא כל כך הרחבנו בזה, כי אנחנו מדברים שם בעיקר על השפלות שאדם עושה לעצמו, הנמכה פנימית, שזה כאן המצב של "לילה הזה", צמצום לשם גילוי ולכן הוא מעורר בנפש צמאון ותשוקה. הצמאון והתשוקה הם הציונות, "בארץ ציה", "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף" – ציה מלשון ציון.

ג.      אות ז: מסירות נפש מתוך שינה

מסירות הנפש של הנשמה

ז) וְזֶהוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ זֶה מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם,

כתוב במדרש, בילקוט, שהמלך כאן הוא "מלכו של עולם", באופן מיוחד. אף על פי שדורשים[מא] כל "המלך" סתם "זה מלכו של עולם", ואפילו "המלך אחשורוש" זה "מלכו של עולם", ואפילו "אחשורוש" – הכל "זה מלכו של עולם", "אחרית וראשית שלו"[מב], אבל כאן באופן מיוחד חז"ל אומרים "המלך" זה "מלכו של עולם".

[...זה תענוג מההתבוננות של הראשונים. על זה דיברנו עם דניאל (שליט) בפעם קודמת, שאף על פי שבצורה החיצונית, סתם, כשאדם אומר 'אני' הוא מזוהה עם הנפש הבהמית שלו, עצם היהודי הוא תמיד הנפש האלקית. לא רק הנפש האלקית, אלא עצם היחידה שאפילו למעלה מהיחידה, האיתן של הנשמה. את הדבר הזה הרבי באמת מסביר מאד יפה במאמר של יו"ד שבט שהתחלנו ללמוד[מג] (היום אנחנו רק לומדים את הקטע הזה).

מסירות הנפש הראשונה היא מסירות הנפש של הנשמה שהסכימה לרדת לעולם הזה. אלו הם יסורים הכי גדולים שיכול להיות, ההשפלה וכל מה שתעבוד במשך החיים לא מגיעים לחויה הפנימית שנשמה עברה עד שהיא ירדה להתלבש בגוף, והסכימה בעל כורחה, הכריחו אותה וכפו אותה עד שאמרה "רוצה אני". אז נעשה הרצון פנימי ובו מתגלה ה"איתן שבנשמה" ב"ירידה צורך עליה"[מד]. "הנשמה לא צריכה תיקון" כלל וכלל, בכל זאת היא זוכה לעליה על ידי מסירות הנפש שלה לרדת לתוך הגוף ולהתנגד ולהתגבר עם הכחות הניתנים לה כשמשביעין אותה[מה], נותנים לה כוחות להתגבר, בזכות זה היא עולה בכמה אופנים שונים. כך הוא מסביר שם].

היתה זכות לישראל או לא?

דְּלַיְלָה הַהוּא הוּא שֶׁגָּרַם לִהְיוֹת נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ [זה חידוש. לכאורה "בלילה ההוא" הוא ההפך מ"נדדה שנת המלך", הלילה הוא זמן תרדמה גמורה. כאן הוא כותב – ותכף יסביר זאת – שיש משהו ב"לילה ההוא" (כמו שעודד אמר קודם) שגורם ל"נדדה שנת המלך". לכאורה בדיוק ההפך], כִּי הַשֹּׁרֶשׁ דְּלַיְלָה הַהוּא שֶׁלְּמַטָּה הוּא מִבְּחִינַת לַיְלָה הַהוּא דִּלְמַעְלָה, שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַהֶעְלֵם דְּיוֹם הַהוּא וַאֲפִלּוּ מֵהַהֶעְלֵם דְּלַיְלָה הַזֶּה ["לילה ההוא" יותר גבוה מ"היום ההוא", שהוא שורש הגילוי באור אין סוף, וגם יותר גבוה מ"הלילה הזה" שהוא כח ההעלם לשם גילוי]. וְע"י שֶׁיִּשְׂרָאֵל עָמְדוּ אָז במס"נ בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנָה, שהמס"נ שֶׁלָּהֶם הָיְתָה מִצַּד הַהֶסְתֵּר [לא מצד הגילוי]

הוא שאל משהו מאד חשוב מהתחלת המאמר, נקודה מאד-מאד חשובה: מצד אחד כתוב שבאותו דור לא היו שום זכויות, לכן כתוב "בלילה ההוא", הכל היה הסתר כפול, "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", וזה שה' התעורר כביכול, "'נדדה שנת המלך' – מלכו של עולם" זהו נס גדול, "תוקפו של נס", לא על פי זכות ולא על פי חוקי הטבע האלקי.

אבל מאידך כתוב[מו] שאכן היתה זכות באותו דור שעמדו במסירות בנכונות לקדש שם שמים כל אותה שנה, עד יום המועד בי"ג. היתה מסירות נפש בעם, ומסירות הנפש הזו התגלתה בהם תכף ומיד, מהרגע הראשון, מתחילת הגזרה, ובזכות זה הגזרה התבטלה. בזכות זה נעשה גם בסוף "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם"[מז], וכתוב במדרש[מח] שכאשר עם ישראל עושים רצונו של מקום הנה "לא ינום ולא ישן שומר ישראל"[מט], וכאשר לא עושים רצונו של מקום – "אני ישנה בגלותא"[נ], אני העליון, השכינה ישנה כביכול.

בכל מקרה זה מדרש. יש כמה מדרשים, יש מדרש שאומר  – חזרנו עליו בפורים – שכאשר המן אמר "ישנו" ש"אלקיהם של אלה ישן"[נא], זה עוד פירוש, שהוא אמר את זה על ה', והקב"ה כעס ואמר שעלי כתוב "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל" אתה אומר ישן?! חייך אני מאבד אותך מתוך שינה, דכתיב "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", זה מדרש אחד.

אבל מדרש שני אומר בפירוש שכביכול ה' ישן כאשר אתם לא עושים רצונו של מקום, וכשאתם כן עושים רצונו של מקום אז "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל". על זה קשה: בגלל שאם עמדו במסירות נפש אין לך לכאורה רצונו של מקום יותר מזה, אז ודאי שה' "לא ינום ולא ישן", אז מהו הנס של "נדדה שנת המלך"?

לכן הוא מסביר כאן במאמר משהו מאד-מאד פשוט, שגם מאד נוגע לנו היום. הוא אומר שמסירות הנפש גם היתה בנשמות קלות, כלומר מסירות נפש של יהודים שאינם שומרי מצות, על דרך מסירות נפש של חיילים בימינו בצה"ל. כאן הוא מסביר, משהו מאד-מאד יפה, שמסירות הנפש היא מצד אחד זכות, אבל מצד שני היא לא מבטלת את השינה. יש מצב שיהודי מגיע למסירות נפש כמו אחד שהולך בשינה. כלומר שהוא כולו ישן והוא הולך ומוסר נפשו. לכן אחד לא סותר את השני, כי מצד אחד כל הדור עדיין היה ישן, ומצד שני עמדו בתנועה נפשית של מסירות נפש. זו גם כן נקודה וענין חשוב מאד בשבילנו.

המשכת השורש ל"לילה ההוא" גורם את "נדדה שנת המלך"

[וע"ד הַמְּבֹאָר במק"א שֶׁבִּזְמַן הַגָּלוּת גִּלּוּי כֹּחַ הַמס"נ הוּא יוֹתֵר מִבִּזְמַן הַבַּיִת],

כאן הוא גם מתכוון על פי פשט, שמסירות הנפש שלהם ירדה להם ממקור ההסתר והעלם שנקרא "לילה ההוא", שמשם שאבו אותה. יש משהו בזה שהעולם בגלות, שהעולם חשוך, שיש בו מקור מסירות נפש, משם קיבלו אותה, וכידוע, בזמן הגלות יש יותר כח של מסירות נפש מאשר בזמן הבית. היות שבזמן הגלות לוקחים את מסירות הנפש מההסתר, מ"אכן אתה אל מסתתר", זהו כח יותר עצמי באלקות. על ידי זה:

נִמְשָׁךְ (בְּגִלּוּי) בְּחִינַת לַיְלָה הַהוּא דִּלְמַעְלָה בַּלַּיְלָה הַהוּא דִּלְמַטָּה ["לילה ההוא" דלמטה הוא הסתר כפול, "הסתר אסתיר פני ביום ההוא", הסתר בתוך הסתר, עד כדי כך ששמים חשך לאור, ובתוכו התגלה להם המקור של "בלילה ההוא" שלמעלה, בההעלם העצמי של ה'].

וְזֶהוּ הַקֶּשֶׁר דִּשְׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים בְּבַּלַילָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, שֶׁלַיְלָה הַהוּא גּוֹרֵם עִנְיַן הַשֵּׁנָה [מצד אחד "לילה ההוא" עושה שינה, ההפך מ"נדדה"] (ומ"ש בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ הוּא לְהַדְגִּישׁ הַנֵּס, דַּהֲגַם שֶׁהָיָ' בַּלַּיְלָה הַהוּא מ"מ נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ [זה נס גדול. זה פירוש אחד של "בלילה ההוא נדדה שנת המלך"]) וּ[פירוש שני] שֶׁלַיְלָה הַהוּא גָּרַם לִהְיוֹת נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ [ופעל מסירות נפש מבחינת ההסתר. כלומר, המשיך את ה"לילה ההוא" העליון, העלם העצמי, להתגלות בתוך ה"לילה ההוא" התחתון שפעל את "נדדה שנת המלך"],

כִּי זֶה שֶׁלַּיְלָה הַהוּא גּוֹרֵם עִנְיַן הַשֵּׁנָה הוּא כְּמוֹ שֶׁהוּא מִצַּד עַצְמוֹ [כלומר כמו שלמטה, הסתר כפול], אֲבָל ע"י שֶׁנִּמְשַׁךְ בּוֹ שָׁרְשׁוֹ [על ידי מסירות הנפש ממשיכים מתוכו את השורש לתוך ההופעה שלו למטה. וזה], בְּחִינַת לַיְלָה הַהוּא דִּלְמַעְלָה, הֲרֵי אַדְּרַבָּה, הוּא גּוֹרֵם לִהְיוֹת נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ [זהו הגורם לתוקף הנס שיהיה "נדדה שנת המלך". מסירות הנפש באה מההסתר, אבל היא ממשיכה את גילוי מקור ההסתר.

ד.     אות ח: מעלת "נדדה שנת המלך"

ארבע מדרגות היום והלילה

עכשיו הרבי אומר את עיקר החידוש. כשלמדתי אותו היה לי פלא, בגלל שעד כאן היה ממש נדמה שלא צריך גאולה בכלל, שהתכל'ס הוא הגלות, אין יותר ממנה, עד הפרק הזה. עכשיו הוא אומר את האמת לאמתו בסוף.

 מה הכוונה? שלכאורה עד כאן יוצא שהתכל'ס הוא "נדדה שנת המלך", "תוקפו של נס", אבל תוך כדי עבודה שגם בסוף – "אכתי עבדי דאחשורוש אנן"[נב]. נס עצום, נס של פורים, שמצד אחד יותר מכל הניסים כולם, חותם-סיום הנסים למעליותא, הנס הכי גדול שיכול להיות – הוא בתוך מצב של "נזכרים ונעשים בכל דור ודור" לעולם ועד של "אכתי עבדי אחשורוש אנן". זה כאילו להציע את התוקף של הנס, במצב של "אכתי עבדי אחשורוש אנן", גלות, "בלילה ההוא". ככה אפשר לחשוב עד כאן. לכן הרבי מסייג ואומר:

ח) וְיֶשׁ לְהוֹסִיף, דְּנָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ הוּא לְמַעְלָה יוֹתֵר גַּם מִלַּיְלָה הַהוּא שֶׁלְּמַעְלָה

באמת מה שקרה כאן, ה"תוקפו של נס" של "נדדה שנת המלך" הוא לא רק הגילוי של ה"לילה ההוא" העליון בתוך ה"לילה ההוא" התחתון, אלא ש"נדדה שנת המלך" הוא משהו אחר לגמרי, גם יותר מ"לילה ההוא".

דרך אגב, אם אנחנו רוצים לעשות-להקביל את המדרגות לשם הוי', יש לנו כאן מבנה פשוט: יש "והנגלת"[נג] ו-ה הם "יום ההוא" ו"יום הזה" – "יום הזה" כאן הוא המלכות, המדרגה הכי תחתונה, "עלמא דאתגליא"; ו"יום ההוא" הוא השרש שלו. אלו שתי בחינות של "והנגלת לנו ולבנינו".

[חסר קצת בהקלטה]

להיפך, כל מה שרוצים בגאולה, לעתיד לבוא, שיהיה יחוד של י-ה עם ו-ה. י-ה בפני עצמן הן על דרך "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה"[נד]. אם כי זה בבחינת "את אשר יאהב הוי' יוכיח"[נה], אבל בכל זאת זהו הסתר פנים.

באמת בלילה יש אותיות י-ה, לל יה. עכשיו הוא אומר שיש משהו יותר מכל ארבע המדרגות שכנגד י-ה-ו-ה. אם כל מה שאמרנו עד עכשיו היה כנגד י-ה-ו-ה אז עכשיו הוא יאמר שהשיא הוא "לפני הוי'", "לפני ה' תטהרו"[נו]. תטהרו בגימטריא כתר[נז], יום הכפורים – כ‑פורים[נח].

[וְלַיְלָה הַהוּא הוּא רַק גּוֹרֵם לְהַמְשָׁכַת נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ [כמו שאמרנו קודם, "לילה ההוא" גורם להמשיך דבר שבעצם למעלה ממנו, על דרך י וקוצו של י – ה-י ממשיכה את מה שמרומז ברמז בעלמא, את קוצו של י]].

"נדדה שנת המלך" – עבודה עם הכחות הגלויים

וְהָעִנְיָן הוּא, דְּיוֹם וָלַיְלָה, כֹּחַ הַהֶעְלֵם וְכֹחַ הַגִּלּוּי שֶׁבאוא"ס, הֵם שְׁנֵי עִנְיָנִים, וְלָכֵן, גַּם לְאַחֲרֵי הַמְשָׁכַת בְּחִינַת לַיְלָה הַהוּא דִּלְמַעְלָה בַּלַּיְלָה הַהוּא דִּלְמַטָּה, הוּא נִשְׁאַר לַיְלָה [כמו שאמרנו קודם, שאם כל הענין הוא רק להמשיך את ה"לילה ההוא" שלמעלה בתוך ה"לילה ההוא" למטה – נשאר "אכתי עבדי אחשורוש אנן". עד כאן אפשר לחשוב שטוב להישאר בגלות רחמנא ליצלן, שנשאר הלילה] [וְעוֹד יוֹתֵר, לַיְלָה הַהוּא], לא רק נשאר לילה, אלא "לילה ההוא", הרבה יותר הסתר כפול מכולם], כִּי זֶה שֶׁנִּמְשַׁךְ בּוֹ הוּא כֹּחַ הַהֶעְלֵם וְלֹא כֹּחַ הַגִּלּוּי [אם ממשיכים את ה"לילה ההוא" העליון בתוך ה"לילה ההוא" התחתון רק מגלים את הענין של כח ההעלם, שהוא העצמות, וזה מראה על שלמות ה', שכשם שיש לו כח בגילוי כך יש לו כח בהעלם. כח ההעלם הוא עוד יותר עצמי, הוא "למעלה מעלה עד אין קץ" מאשר כח הגילוי, שהינו רק "למטה מטה עד אין תכלית". אז אפשר להישאר כאן].

ועד"ז הוּא בְּנוֹגֵעַ לָזֶה שֶׁעָמְדוּ במס"נ בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנָה, דְּכֵיוָן שֶׁהמס"נ שֶׁלָּהֶם בָּאָה מִצַּד הַהֶסְתֵּר (כַּנַ"ל סְעִיף ז), שֶׁע"י הַהֶסְתֵּר מִתְעוֹרֵר הַהֶעְלֵם דִּנְשָׁמָה שֶׁלְּמַעְלָה מִגִּלּוּי, אֵין זֶה שַׁיָּךְ (כ"כ) לַכֹּחוֹת הַגְּלוּיִים,

הוא אומר שגם ממסירות הנפש לא תגיע לקיום תורה ומצוות שבכחות הגלויים. כלומר, שחיילים בצבא – זה הדוגמה – שמקיימים מסירות נפש ממש, מצד אחד היא יותר מתורה ומצוות, אבל הוא אומר שאם מסירות נפש ממש באה מהבחינה של "בלילה ההוא" היא גם יכולה להישאר שם. אין שום הכרח שמסירות הנפש תעורר אותם לחזור בתשובה בכחות הגלויים שלהם. הם יכולים ממש לקום מתוך שינה, ללכת מתוך שינה על מסירות נפש, ואחרי זה לחזור למיטה וללכת לישון. זה בדיוק מה שרואים היום. שמיד אחרי המלחמה, בסוף ששת הימים, חוזרים למטות...

אם היו חלק מעבודת "נדדה שנת המלך" זה כבר אחרת. זה מה שהוא רוצה לומר כאן, ש"נדדה שנת המלך" עוד יותר גבוה מה"לילה ההוא", ואם ה"לילה ההוא" יכול לגרום לידי "נדדה שנת המלך" אז באמת הדבר כן מופיע הוא מגיע אחר כך לכחות הגלויים של האדם. "נדדה שנת המלך" הוא יותר מ"בלילה ההוא". אז אם כן, מה שקרה אז הוא ש"נדדה שנת המלך" עד כדי שהביאה לידי ביטוי בכחות הגלויים לקבל את התורה מחדש, אבל עוד לא פעלה כמו שיקרה לעתיד לבוא, שזה לחבר את זה לגאולה ממש, לכן "אכתי עבדי דאחשורוש אנן", גם אז, עם כל החזרה בתשובה. החזרה בתשובה היתה בזכות ה"נדדה שנת המלך".

וּבְנוֹגֵעַ לַכֹּחוֹת הַגְּלוּיִים הָיוּ (גַּם לְאַחֲרֵי המס"נ) בְּמַצָּב דְּלַיְלָה הַהוּא.

הערה: הישארות במצב קל שבקלים אחרי מסירות נפש

הוא כותב ומסביר את זה למטה (בהערה 49):

שהרי גם קל שבקלים מוסר נפשו על קדה"ש (תניא פי"ח. ובכ"מ). וראה לקו"ש ח"ג ע' 818 בהערות, שגם בשעת המס"נ אפשר שלא יזהר באיזו מצוה, ועדיין קל שבקלים הוא. ואין סתירה לזה ממ"ש בקונטרס העבודה (ע' 32) שכשבא לידי מס"נ בפו"מ ומאיזה סיבה מהשי"ת ניצל מזה כו' נעשה אדם אחר ממש [יש לפעמים שכתוב בחסידות שאחרי מסירות נפש שניצלת, שהיית ממש, הלכת על קידוש ה', ועמדת בפני הפך החיים ו..]

[הסיום חסר]

– כי המדובר שם הוא בכללות, משא"כ בנוגע לזהירות במצוה פרטית. ועאכו"כ שאין זה פועל בו ההרגש שהגלות הוא לילה וחושך, ונשאר בהמצב ד"לילה ההוא". וראה תו"א שבהערה 51. ועצ"ע.