בע"ה

התוועדות לכבוד הילולת הרמב"ם

כא טבת סז – נתניה

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג[1]

אתמול היה היארצייט של הרמב"ם. ידוע כמה שהיה חשוב לרבי שנעסוק בלימוד הרמב"ם ושנתקשר עם הרמב"ם עצמו. הרבי מבין שהרמב"ם קשור עם הגאולה תיכף ומיד ממש. ידוע הרמז המפורסם ששמו של הרמב"ם יוצא מראשי תבות בפסוק שנקרא עוד מעט בתורה בהקשר של יציאת מצרים – "רבות מופתי בארץ מצרים". ה' עשה את הגלות למען ידעו כל גויי הארצות שיש ה' אחד – פרעה אמר "לא ידעתי את הוי' וגם את בני ישראל לא אשלח", וכל עשר המכות, המתחילות בפרשת "וארא" זה למען ידעו את ה', בשביל "רבות מופתי בארץ מצרים". מאד משמעותי שההילולא של הרמב"ם חלה סמוך לפרשה שבה קוראים את הפסוק הזה. הרמב"ם עצמו גם גר בארץ מצרים – גם חיי הרמב"ם בתוך ארץ מצרים, חוץ מיציאת מצרים, זה בחינת "רבות מופתי בארץ מצרים".

יש על כך כמה סיפורים (ותמיד טוב להתחיל מסיפור). הרמב"ם היה רופא, רופאו של הסולטן, איש חכם ומצליח כמו יוסף הצדיק במצרים. כולם העריכו אותו, והסולטן מאד העריך וחבב אותו, והדבר הזה עורר את הקנאה של כל שרי וחכמי המלך (בדיוק כמו שהיה בזמן פרעה מלך מצרים, שהיו לו חרטומים וכל החכמים והשרים, וזה שיש פה איזה יהודי – שלגבם זה מישהו מעם זר – שהוא כל כך כוכב עולה, מצליח וחכם, זה מאד מאד הרגיז אותם ועורר את קנאתם). יש שני סיפורים בהקשר זה, המובאים בספר סדר הדורות. הצורה הכי טובה לפגוע במישהו שמקנאים בו בהקשר הזה, של הערכת המלך, היא כמובן להעליל עליו עלילה לפני המלך. העלילו עליו עלילה שהעונש עליה משפט מות, וכמה שהיה קשה למלך לקיים עונש זה, כי אהב את הרמב"ם, בכל זאת גם מלך בדרך כלל לא יכול לצאת מחוקי המדינה, ואם אין הכחשה לעדות צריך לקבל את העדות (מאנשים שנאמנים עליו), וככל שהיה קשה לו חייב את הרמב"ם, אך נתן לו כמה זכויות בתוך כך. שוב, יש שני מעשים כאלו:

יש מעשה אחד שהרמב"ם בגלל עלילות השוא התחייב מיתה למלך, אך המלך אמר לו שהוא יברור לעצמו את צורת המיתה. מזכיר לנו את דברי חז"ל "'ואהבת לרעך כמוך' – ברור לו מיתה יפה". הסולטן של מצרים קיים זאת ביחס לרמב"ם – אני אוהב אותך, ולכן אברור לך מיתה יפה, ומכיון שאיני יודע מה מיתה יפה, ברור אתה לעצמך כרצונך. אז הרמב"ם ברר כזאת מיתה – שיוציאו את כל הדם מגופו. היו שם חכמים ורופאים – עיקר הקנאה היתה מי יהיה רופא המלך – ואמר שרופאים אלו יבואו ויוציאו את כל הדם מעורקיו. לרמב"ם היתה ישיבה במצרים, כמו שיעקב שלח את יהודה לגושן להקים לו בית תלמוד, ובזכות בית תלמוד זה היו שבע עשרה שנה הכי טובות של "ויחי יעקב" במצרים. כך הרמב"ם הקים ישיבה, עוד לפני שנהיה רופא המלך, והיו לו שם תלמידים גדולים ומסורים, שנחרדו מאד בשל גזר הדין על רבם האהוב. תלמידיו היו מלומדים בכל החכמות, כי הרמב"ם למד אותם חוץ מתורה את הכל – היום היינו קוראים לזה ישיבה של תורה ומדע ביחד – היו גדולי תורה ורפואה ושאר החכמות. לפני היום של קיום גזר הדין הזה הרמב"ם אסף את בני ישיבתו, ואמר להם כי הוא מגלה להם שיש עורק אחד ראשי ליד הלב שהם לא יודעים מקיומו, ואחרי שיקימו את גזר הדין ויפתחו את עורקי גופו ויוציאו את הדם תשאר באותו עורק כמות מסוימת של דם (בלשון חז"ל, רביעית דם של חיוניות), ואם מיד תקחו אותי (אף שאהיה בלי הכרה) ותעשו לפי ההוראות שאני נותן לכם מראש, יש סיכוי שאצא מזה. כמובן, לכן הרמב"ם ברר לו מיתה זו. התלמידים היו מאד מאד בפחד ודאגה, ובאותו יום – ואולי גם קודם – צמו והתפללו והתחננו לה' שיציל את רבם, המאור הגדול של עם ישראל, אך קיימו בדיוק את הוראות הרמב"ם, וכך היה. קיימו את גזר הדין הזה, הוציאו את כל הדם, ונדמה שמת, ואז מיד לקחו אותו התלמידים ועשו בדיוק מה שהוא אמר להם לעשות, לפי ההוראות, ובאופן נסי הוא חזר והבריא, וזה היה "רבות מופתי בארץ מצרים".

זה סיפור אחד, ובאמת צריך לתת לב מה החידוש של הסיפור הזה. החידוש הוא, שיש דם יהודי שהגוי לא יודע על קיומו. או, בלשוננו, שהגוי לא יודע שיש הבדל בין דם לדם. ליהודי יש עורק מיוחד, ודם מיוחד, ואפילו שמוציאים את כל הדם נשאר מעט דם יהודי. זה על דרך חנוכה, שאנו יוצאים ממנו – גם אחרי שטמאו כל השמנים נשאר פך שמן אחד טהור חתום בחותם כהן גדול, שלא נגעו בו, כי מחוץ למודע של הגוים. כך, לכל יהודי יש וריד דם לא מוכר. אצל גוי יש רק את הורידים של "הדם הוא הנפש" הקשור בנפש הבהמית, אבל אצל יהודי יש גם וריד הקשור לנפש האלקית – רביעית דם של חיות שבה השראה של הנפש האלקית – ולזה הגוי לא יכול להגיע. יש ליהודי רביעית דם חם שם שורה אמונה טהורה בה', אמונה בביאת משיח, ועל זה הרמב"ם סמך. דם זה חם – שייך לגבורה. האר"י הקדוש כותב שהרמב"ן שייך לצד ימין והרמב"ם לצד שמאל – דם זה גבורה – והרמב"ם מלמד על עורק שיש רק לנו ואין לאומות העולם. צריך את התיקון המתאים – צריך למסור את הסוד לתלמידים (ולא למסור לעצמו), ולומר לתלמידים מה לעשות לי כדי להחיות אותי לפי הסוד הזה שאני מגלה לכם. הנקודה הזו האחרונה משותפת גם לסיפור השני שבסדר הדורות:

הרופאים, החכמים והשרים התקנאו ברמב"ם, הלשינו עליו, ושוב המלך נבוך מה לעשות איתו (אחד הנבוכים, שהרמב"ם כתב להם מורה נבוכים) – אני אוהב אותו ולא חושב שחטא, אבל יש עדות כנגד – אז המלך החליט לעשות מבחן, שכל חרטומי מצרים (שלדבריהם מגיע לו גזר דין מות) יתנו לרמב"ם לשתות את כוס התרעלה שלהם. אם הוא ימות – ימות. אם במקרה (לא מתקבל על הדעת) לא ימות – הוא יתן להם אותו הדבר. כך היה – הם יודעים מה זה רעל, ואם רצו להרעיל את הרמב"ם ודאי הכניסו הרבה רעל בכוס, ונתנו לו לשתות. הדבר הזה התפרסם קודם, ועוד הפעם הרמב"ם כינס תלמידי ישיבתו – שוב נעזר בחכמה שהוא מסר לתלמידיו, אחר שניבא את הכל (הרמב"ם שאף להיות נביא, ואפילו כותב כך במפורש) – ואמר לתלמידים שהם יתנו לי כך וכך (ידע איזה רעל ירכיבו לו), ואני ודאי אפול על המקום, ואתם תקחו אותי מיד ותעשו לי טיפול כזה וכזה. וכך היה, הוא שתה את כוס החרטומים, נפל, והתלמידים לקחו אותו ועשו לו את הטיפול שאמר להם – והוא יצא מזה באורח פלא. הסוף מובן – שהרמב"ם נותן כוס תרעלה לחרטומים. כמדומה שהיו עשרה חרטומים (כנגד עשר מכות).

צריך לתת את הלב – אם היתה קורה לך היום מציאות שאתה יכול להשקות ברעל עשרה חרטומים ולהרוג אותם, אחרי שהם ניסו להרוג אותך. מה תעשה? – יש לך הזכות להרוג אותם בפני המלך. אולי תאמר שאנו יהודים רחמנים, ולא רוצים להרוג – להסתפק בכלא, או שישבעו שיותר לא ילשינו, איזה הומניזם כלפי החרטומים. אבל הסיפור לא כך. הסיפור נורא פשוט – הרמב"ם לקח סם המות, השקה אותם בעל כרחם, והם מתו על המקום. זה פשוט – מה עושים למחבל? יש לדאבוננו יהודים מטומטמים שחושבים שצריך לשים בכלא, או משהו אחר, אבל כולנו יודעים מה צריך לעשות. יש לרמב"ם הזדמנות חוקית לחסל עשר קליפות – אז זה מה שהוא עושה בפשטות, ואין בכלל שאלה. לא כתוב בספר שזה היה חידוש – זה הדבר הכי פשוט בעולם. זה בחינה של "רבות מופתי בארץ מצרים", שהפשט של זה הוא עשר מכות – הרמב"ם בעצמו ידע לתת מכות. כתוב שהמכות והתוכחה לפרעה זה מכח משה דווקא. זה סוגיא גדולה בחסידות, שבמדה מסוימת הוצאת בני ישראל – קירוב והעלאת הנשמות – זה מכח אהרן, אבל הדיבור הקשה ונתינת המכות למצרים זה עיקר כחו של משה דווקא. כמובן שמשה הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון, ואין גדול כמשה באהבת ישראל שלו, ואף על פי כן הוא מצטיין – וזה רק הוא ודווקא הוא – בהכאת מי שצריך להכות. יש אפילו שיחה של הרבי שבקליפות כמו מצרים יש יותר גילוי אלקות, גילוי עצמות, בשבירתן מאשר בתיקונן. יש הרבה פעמים כלל שעדיף לתקן מלשבור – לגבי יהודים, ולפעמים גם לגבי גוים – אבל הרבי אומר שהגדול האמיתי יודע להבחין שיש קליפות שעדיף לשבור מלתקן, וזה גילוי האלקות האמיתי.

עד כאן הסיפורים רק בשביל שנכנס לתוך ה"רבות מופתי בארץ מצרים" – דברים שקרו על גופו של הרמב"ם – וכפי שאמרנו, המכנה המשותף של שני הסיפורים זה חזרתו לחיים בזכות החכמה שמסר לתלמידיו. החסידים מחזירים את הרבי לחיים – זה מכנה משותף מאד יפה לשני הסיפורים. הרבי מלמד את החסידים איך להחזיר אותו לחיים. רק על זה נאמר "לחיים".

שיחה שניה:

הרבי התקין ללמוד רמב"ם, ספר היד החזקה של הרמב"ם, ויש כמה מסלולים – שלושה פרקים ליום, פרק ליום, ספר המצוות. כל שנה משתנה התאמת תאריכי השנה עם תוכן הלימוד, כי לימוד של שלושה פרקים זה פחות משנה (ובודאי פרק ליום משתנה משנה לשנה), ולכן יש כאן ענין מיוחד של השגחה פרטית. מורנו בעל שם טוב אומר שאצל הלומד תורה לשמה עיקר ההשגחה שרואה זה בסדר לימודו, בכך שהלימוד מתקשר למאורעות חייו. כעת ניקח נושא יפה משיעור הרמב"ם של אתמול – הילולת הרמב"ם – וננסה לקשר זאת עם ענין של גאולה ומשיח, כמו שהרבי רוצה שנייחד את כל עיסוקנו בתורה להחשת הגאולה, וכפי שציינו שהרבי קישר את ענין החשת הגאולה עם לימוד הרמב"ם.

אתמול, בהילולת הרמב"ם, למדו פרקים אחרונים של הלכות ביאת המקדש בספר עבודה. שם דנים למי מבין הכהנים מותר להכנס לעבודת הקדש במקדש. ממש בסוף של כל הלכות ביאת המקדש הוא אומר שיש שמונה עשר דברים שונים שפוסלים את הכהן מלעבוד במקדש, אבל בפרקים הקודמים – שגם נכללו בשיעור של אתמול – הפסול שהרמב"ם דן בו, אחד מתוך חי, הוא הפסול של בעל מום. פסול מומים – כהן שיש לו מום לא יכול לעבוד את העבודה בבית המקדש. המדובר במום חיצוני בגוף – מום שפוגע בתדמית שלו, ביפי החיצוני שלו, כפי שנסביר. הרמב"ם, לפי חז"ל כמובן, מחלק את סוגי המומים הפוסלים לשלוש חלוקות. גם בהמה בעלת מום אסור להקריבה על המזבח, וכהן בעל מום אסור לעבוד את העבודה. יש מומין ששוים באדם ובבהמה – שמום זה, בין אם הוא באדם ובין אם הוא בבהמה, פוסל אותו מלעבוד ואותה מלהקרב. בנוסף לכך יש מומים שהם רק מומי אדם, ולגבי בהמה אינם נחשבים מום (ותיכף נאמר את מספר המומים הללו – הרמב"ם אהב מאד מספרים, ונתן לכל דבר מספר מדויק). אחרי שמונה את המומים השוים בין האדם ובין הבהמה – מנין אחד לאחד בפרק ז – אז מונה בפרק ח את המומים המיוחדים רק לאדם. בסוף הוא אומר שנשארו עוד שני מומים, שגם רק לאדם, אבל הם לא פוסלים מן התורה אלא רק משום מראית עין. חז"ל אסרו לכהן שיש לו את המום הזה לעבוד את העבודה רק משום מראית עין, ולא שזה באמת מום לפי התורה.

כמה מומים יש? הרמב"ם לא דורש לפי פנימיות, אך ברגע שאומר מספרים אפשר לעשות הרבה מטעמים – בנגלה ובנסתר – לפי המספר שנותן לנו. בפרק ז אומר שמספר המומים השוים באדם ובבהמה הוא חמישים בדיוק (ומפרט מספריהם לפי אברי הגוף – כך וכך בעין, כך וכך באוזן, וכו'). בפרק ח אומר שבנוסף לחמישים המומים הקודמים, לאדם בלבד יש עוד תשעים מומים המיוחדים לו, ובסוף אומר שיש עוד שנים לאדם שאסורים מדרבנן משום מראית עין. עוד לפני שאומר שיש עוד שני מומים, אומר שנמצא שמן התורה יש מאה וארבעים מומים – חמישים לאדם ולבהמה ועוד תשעים רק לאדם. אם יש עוד שנים שכותב בסוף, משום מראית עין, אז המספר הכולל עולה ל-קמב.

יש גם סימן, ולא רק מספר, כי יש שלוש מחלקות. הרמב"ם מסביר שיש הבדל גדול להלכה בין המחלקות. לכתחילה, מי שיש לו מום מכל סוג מאלו אסור לו לעשות עבודה, אבל אם הכהן כבר עבר ועבד יש הבדל גדול – אם יש בו מחמישים המומים המשותפים הוא לוקה ועבודתו פסולה, הוא חילל את העבודה, אבל אם יש בו מתשעים המומים המיוחדים לאדם הוא לוקה ועבודתו כשרה, הוא לא חלל את העבודה (ויש לכך פסוק מיוחד בתורה), ואם יש לו משני מומי מראית עין לא לוקה וכמובן שעבודתו כשרה. אם כן, זו חלוקה מאד חשובה לדין. מן הקשה לקל – הכי חמור זה מומים משותפים, יותר קל זה מומי אדם, וכמובן הכי קל מומים משום מראית עין. חוץ מהמספר הכולל יוצאת גם מילה – ולא תמיד אפשר לתרגם מספר לאות (אם היה מט, זה לא היה אות אחת) – נצב. אם כן, צריך להתבונן, מה הקשר בין המומים לבין "נצב".

לפני שנעמיק בזה נאמר עוד דבר – יש מום, ויש גם מחלה. מום זה לא מחלה, אפשר לחיות עם מום עד 120, עד 180 ועד חיים נצחיים. מחלה זה משהו אחר. הרמב"ם עצמו כותב בהלכה שכל המומים זה דברים חיצוניים, "דברים שבגלוי", ולא בעיות פנימיות. מום זה אך ורק משהו חיצוני וגלוי, והדברים החיצוניים והגלויים הללו פוסלים מלעבוד. אם הכהן הוא חולה, אף שלכאורה אדם חולה יותר חמור מבעל מום (שיכול להיות הכי קל, כמו חוסר ריסים), בכל זאת יכול לעבוד את העבודה ללא כל הפרעה. בכלל צריך לתת את הלב, מהי החומרה במומים, ושדווקא לאדם יש תוספת מרובה על העיקר של מומים ביחס לבהמה. ידוע שחז"ל אומרים שיש פג מחלות (כמנין מחלה) – מספר שהרמב"ם מאד החשיב, וקבע בספרו פג הלכות. הרמב"ם הוא רופא – כל צדיק אמיתי הוא רופא נפש, והרמב"ם גם רופא גוף. גם מורנו הבעל שם טוב, מייסד החסידות, היה רופא נפש וגם רופא גוף (שעל שם כך נקרא בעל שם טוב, כי "בעל שם" זה רופא). הקב"ה הוא "רופא חולי עמו ישראל", ומצוה עלינו להתדמות לה' – ככל שמישהו יותר רחמן כך הוא הולך בדרכי ה' גם בענין של ריפוי (רפואה באה מתפארת, רחמים). גם הרבי מזכיר שיש בספר הרמב"ם פג הלכות – ספר שהרבי רוצה שנתמיד בו, וזה עוזר מאד בביאת המשיח. התורה זה רפואה לנפש, ולא בכדי שהרמב"ם לקח מספר זה ובנה את כל הבנין שלו, את כל חיבורו המופלא, על פי המספר הזה – חילק את כל התורה כולה ל-פג, סימן שכל אחת מ-פג הלכות הרמב"ם זה סגולה לרפא מחלה אחת מ-פג המחלות שה' ברא בעולם. יש אפילו דבר שהרבי מביא בהערה של "דבר מלכות" לפני שבוע, שאם עושים חשבון כמה ימים יש בין כ טבת (הילולת הרמב"ם) ל-יד ניסן (יום הולדתו, שרומז לכך בקריאת חיבורו "יד החזקה") – על מנת שהרמב"ם ישלים שבעים שנה (אם היה מגיע ל-יד ניסן היא משלים שבעים שנה, כמו שהתורה אומרת "ימי שנותינו בהם שבעים שנה") – יש פג ימים בדיוק. והרמז, שב-פג הלכות גם משלים לעצמו את פג הימים החסרים – כתוב שצדיקים משלימים את ימיהם ושנותיהם מיום ליום, וכך משלים בדיוק את ה"ימי שנותינו בהם שבעים שנה". זה גם בגדר נבואה לעתיד, שבהלכות אלו משלים את פג ימיו האחרונים, מ-כ טבת עד יד ניסן.

בכל אופן, רואים שהמספר הזה חשוב – ומובהק לגבי מחלות – אבל גם רואים שיש פחות מחלות ממומים. יש פג מחלות, ולעומת זאת יש קמב מומים, וכמו שהרמב"ם כותב – המומים זה בחיצוניות והמחלות זה בפנימיות (זה ההבדל הפשוט בין המומים לבין המחלות). צריך להיות בריא ושלם, בלי מחלות ובלי מומים – זה ימות המשיח, שצריך כבר לחיות אותם, וכל עם ישראל צריך להיות בלי מומים ובלי מחלות – אבל רואים שהרמב"ם כרופא בונה הלכותיו על פג מחלות, ובהשגח"פ בפרקי יום הילולא שלו השנה מדבר על קמב מומים שיש אצל אדם. "אתם קרויים 'אדם' ואין אומות העולם קרויין 'אדם'" – אדם רומז באופן מובהק ומיוחד לקדושת עם ישראל, והמומים נוגעים דווקא לכהנים, העילית המקודשת שבתוך עם ישראל עצמו, האמורים להכנס ולעבוד את העבודה בקדש, להשרות את השכינה בעם ישראל, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" על ידי עבודת המקדש (כשהלכות אלו בתוך ספר "עבודה").

כמה מומים ומחלות יש ביחד? כמה דברים צריך לתקן בשביל להיות בריא ושלם? רכה = שלמות של יה בריבוע (כתוב שכל ריבוע זה שלמות, ובפרט ששני מספרים מצטרפים לריבוע מעיד על השלמה). לע"ל "יהיה הוי' אחד" – יה פעמים יה, זה שלמות מאד גדולה. ב"מחלה" השם הוא כמספר המחלות, אבל מה סוד השם "מום"? מום זה שם קדוש, האחרון ("הכל הולך אחר החיתום") מ-עב שמותיו הקדושים של ה' המתגלים בפסוקים שלפני קראית ים סוף (אלא שאת זה מותר להגיד, כי זה גם מילה סתם). מום גם עולה שם מוכר יותר של ה' – אלהים. אלקים ברא את העולם שלם, על מילואו (ועולה בגימטריא הטבע), אז איך עולה בגימטריא מום? כמעט דבר והיפוכו. מום מחלה עולה יחד 169 = 13 בריבוע. "על פי שנים עדים יקום דבר" – גם המספרים מתחברים לריבוע, וגם השמות. חיבור המספרים בסוד "יהיה הוי'", כנ"ל. בפרשת שבוע ה' מתגלה למשה ב"אהיה אשר אהיה", אבל לעתיד לבוא "יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – "יהיה" רומז ל-יה פעמים יה, ו"אחד... אחד" רומז ל-אחד פעמים אחד. למה במומים ומחלות יש את השלמות המופלאה הזאת? זה יעזור לנו להבין את הסימן של המומים – נצב.

סימן המחלות – מחלה, שזה גם אותיות חמלה, שהיא מדת הרופא, מדת הרחמים. בברכת "רופא חולי עמו ישראל" מכוונים לפי הקבלה – ואפילו בסידור עם דא"ח של אדה"ז (שהילולא שלו ב-כד טבת) זה מופיע (כאחת הכוונות המקוריות שנכתבו בסידור ואחר כך לא הדפיסו) – שניקוד שם הוי' הוא עם חולם (לא אומרים זאת, צריך רק לכוון – אפשר לומר בכוונה, אך לא להוציא בשפתים). חולם זה הניקוד של ספירת הרחמים, וזה גם במובן של החלמה – שם נרדף לרפואה. כל שם הוי' זה מדת הרחמים, אך בברכה זאת זה בעצם מדת הרחמים, יותר מהכל. מלה נרדפת לרחמים זה חמלה – מלה שאומרים במשפט הראשון בבקר "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". מדה ראשונה שאני צריך לחוות בנפשי זה הוד, "מודה אני", אבל דבר ראשון שאני צריך להרגיש אצל ה' זה מדת הרחמים – חמלה. מוסבר בקבלה שהוד זה אור חוזר של תפארת – הודיה זה אור חוזר של הרחמים, החמלה. לכן אני מרגיש ומבטא הודיה, אבל זה בגלל שאני מרגיש אצלך ה' שאתה מתייחס אלי בחמלה רבה. חמלה זה צירוף אותיות מחלה, גם פג. באמת כתוב, שכאשר מבקרים את החולה או מתפללים עליו, אחת הכוונות הכי פשוטות זה לכוון שהמחלה תתהפך לחמלה. זה תלוי ברופא, הזקוק למדת החמלה בלבו יותר מכל אחד אחר. אם יש רחמים בלבו הוא מסוגל, לא רק לרשום את התרופה המתאימה, אלא להמשיך כח ואור מה' לרפא את החולה, שעיקר האור הזה זה חמלה ורחמים. בכל אופן, זה היה בשביל לומר ש-מחלה זה לא שם קדוש, אבל בצירוף אחר זה המדה הכי פנימית של הקב"ה וגם שלנו, שאנו מצווים להתדמות אליו יתברך. אם כן, יש מחלה-חמלה, ויש מום שהוא בעצמו שם קדוש נסתר, ובחיבורם אני מקבל יג בריבוע.

מה שנשאר לנו זה להסביר את הסוד של נצב – למה יש נצב מומים? זו מלה, אז צריך לחפש באיזה הקשר היא מופיעה בתורה. רואים את המלה הזאת מופיעה בחלום יעקב. ידוע שהרבי רצה שכולנו, חיילים בצבאות ה' מגדול ועד קטון, נדע יב פסוקים – שאחד מהם זה "והנה הוי' נצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו וכו'". יהודי צריך להרגיש שה' נצב עליו במדת הרחמים, לרפא את המחלות, וגם לרפא את המומים, כי ה' רוצה שנעבוד אותו כראוי – "אם עובדו כראוי" – ובשביל עבודה, כבמקדש, צריך להיות בלי מום, "הנך יפה רעיתי ומום אין בך". חוץ מבכהנים יש עוד מקום בהלכה שיש מושג מומים – ואכמ"ל – וזה אצל נשים, ויש המון היקש בפלפולי ההלכה בין מומי הכהנים לבין מה שנקרא מום אצל אשה. לגבי האשה, עם ישראל שהוא כלת ה', כתוב "הנך יפה רעיתי ומום אין בך". קיום פסוק זה בנו הוא תנאי לביאת משיח. איך אני יודע שזה כולל גם מחלות? כי "אין בך" = מחלה. המום זה בגלוי, אבל "אין בך" כולל גם את "הנסתרת להוי' אלהינו" – את המחלות. רחל היתה "יפת תאר ויפת מראה" (וכך גם יוסף בנה), ונראה ש"יפת מראה" זה בחיצוניות כמו "יפת תאר", אבל כתוב שהיפי החיצוני לגמרי זה "תאר", ו"יפת מראה" זה קלסתר פנים, זה אור הפנים. אור הפנים אינו נפגם על ידי מום, אבל יש לומר שאם האדם סובל בפנימיות, ממחלה פנימית, זה מחשיך את קלסתר פניו. קלסתר פנים גם נראה לחוץ – "יפת מראה" – אבל מום פוגע ב"יפת תאר" ומחלה פנימית אמורה לפגוע באור הפנים (וכפי שהפסוק אומר בפירוש "חכמת אדם תאיר פניו" – "יפה מראה" בא ממשהו פנימי, ולא ממשהו חיצוני).

עוד רעיון, ה'ווארט' הכי פנימי ממה שדובר עד עכשיו: ידוע בחז"ל שיש שתי אפשרויות לביאת המשיח – או שיבוא לדור שכולו זכאי, או לדור שכולו חייב. הצד השוה לשניהם, שהוא בא לדור קיצוני – אין באמצע, או מאה אחוז זכאי או מאה אחוז חייב. יש פירוש חסידי אודות ההבדל בין זה לזה, ויש אפילו פירוש שלדור שכולו חייב יש מעלה מסוימת ביחס לדור שכולו זכאי. דור שכולו זכאי – פשוטו כמשמעו, כולם בסדר, כולם צדיקים, ויש לו זכות שה' יביא משיח. יכול לומר שאני בסדר, אני זכאי, אין לי מום ולא מחלה – שברוחניות זה חטאים – אני מאה אחוז בסדר. זה דור שכולו זכאי, שזכאי לקבל משיח, אבל ידוע שגם משה רבינו – ש"ממשה עד משה לא קם כמשה" – לא התפלל אל ה' מצד הזכות, אלא "ואתחנן אל הוי' בעת ההיא לאמר", בבחינת "תחנונים ידבר רש" שאין לו זכויות. משה רבינו לא תובע מצד הזכות.

מהי מעלת דור שכולו חייב? יש 'ווארט' בחסידות שהיינו דור שדווקא בהיותו הפוך מ"כולו זכאי", ולא יכול לתבוע בשל זכויותיו, אז הדבר היחיד שיש לו ויכול לדרוש באמת לאמיתו, בעומק שבעומק, זה הטענה שלא יכול לעזור לו שום דבר חוץ ממשיח – זה "דור שכולו חייב" משיח, הוא חייב משיח כי אין לו כלום. על הדור הזה כתוב "כולו הפך לבן טהור הוא" – אם יש קצת מחלה, קצת מומים, זה טמא. המחלה שהתורה מייחדת זה צרעת, שיש בה גם בעיה פנימית וגם מום חיצוני. בכל אופן, אם האדם הוא טהור מה טוב – אין לו שום צרעת. אבל אם יש לו קצת צרעת אז הוא טמא, ואם הוא טמא משיח לא יכול לבוא במצב זה. אבל, אם "כולו הפך לבן" – אם הצרעת התפשטה וכסתה את כל הגוף שלו, דהיינו שזה אחד שיש לו 142 מומים ועוד 83 מחלות (כל 225 דברים בלתי רצויים) – אז זה "דור שכולו חייב", והוא חייב משיח, כי לא יעזור לו שום דבר אחר. יש מעלה בדור הזה אפילו יותר מדור שזכאי למשיח, הוא חייב משיח – יש לו את כל הצרות, עוד רגע לא יהיה פה.

החסידות מלמדת אותנו שיש גם נשיאת הפכים בעולם – כמה שנשמע אבסורד, יכול להיות את שתי הבחינות יחד. אם התורה אומרת ש"כולו הפך לבן טהור הוא", סימן שיש במצב זה משהו שמחזיר אותו למצב טהור לגמרי, כתינוק שנולד, בלי חטא ופגע ופגם. יש פה שני קצוות. יש מאמר חז"ל שלעתיד לבוא חזיר עתיד להטהר. חזיר = 225, סך כל המומים והמחלות. לעתיד לבוא עתיד להטהר – כולו הפך לבן טהור הוא.

שוב, "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" – בלי מומים ובלי מחלות. צריך להיות גם זכאי וגם חייב. אז מוצאים חן בעיני ה'. מי שיכול להיות גם זכאי וגם חיב – זכאי חיב = חן – הוא זה שמוצא חן בעיני ה' ("ונח מצא חן בעיני הוי'"). אז ה' נותן לנו מתנה – כתוב שה' נותן מתנה למי שמצא חן בעיניו (וכתוב בחסידות שמוצא החן לא ידע מה הולך לקבל, אין לו שום השגה בזה), ואם אנו יכולים לשאת את ההפכים של שני הקצוות יחד זו מציאת החן בעיני ה', שיביא לנו משיח תיכף ומיד בעיני ה'.

עוד כמה פרטים להשלים את התמונה: כתוב "והנה הוי' נצב עליו" – ה' עצמו נצב עליו. עוד פסוק חשוב – פרשה שלמה שקוראים לפני ראש השנה – "אתם נצבים היום כלכם" (פרשה של אחדות, הנדרשת לביאת המשיח). "כלכם – ראשיכם שבטיכם... עד שואב מימיך" – זה מהכי זכאים להכי חייבים. כל ישראל הם גוף אחד – מספיק שיש אחד שכולו זכאי, במצב של אחדות ואהבה, שזה מזכה את כל הנשמות, אז "דור שכולו זכאי", ואם יש אחד שכולו חייב, זה עושה את כל הדור "כולו חייב". רבי פינחס מקוריץ אמר שצדיק גמור זה מי שאוהב רשע גמור, ואילו צדיק שאינו גמור יכול לאהוב רק רשע שאינו גמור. גם הרשע הגמור הוא אחד מסממני הקטרת, החלבונה, וצריך אותו כדי להשלים את התמונה. בזכות ההתכללות של אותו אחד שכולו חייב – אז כל הדור כולו חייב. זו המחשה כיצד יכולים להיות כולו זכאי וכולו חייב יחד. "אתם נצבים" – גם עם כל ה-נצב מומים, וגם בלי כל ה-נצב מומים – הכל כאחד. אז יש 'קלף' מנצח איך שלא יהיה – אם ה' במצב רוח שרוצה זכויות, אפשר לומר שאנו כולנו זכאים, ואם הוא במצב רוח שרוצה בטול, רוצה רק אחד שבא ואומר שאני הולך לגווע ורק אתה יכול להציל אותי, ועכשיו זה הרגע (אם לא תציל עכשיו, מי יודע מה יהיה בעוד רגע). צריך לבוא מוכנים לכל מצב – כמו שבאים לבית משפט. "נצבים כולכם" איך שה' רוצה – כולו זכאי או כולו חייב.

יש עוד הרבה פסוקי "נצב". אדמו"ר הזקן פותח את שער היחוד והאמונה בפסוק נוסף של נצב – "לעולם הוי' דברך נצב בשמים". יש עוד ועוד, ואפשר להאריך בכך. נחזור לפסוק שהרבי בחר להיות הפסוק הראשון ב-יב הפסוקים שמקורו בתניא (השני, אבל הראשון הוא פסוק שלם לגמרי מהתורה, ללא כל הוספה, הכתוב בשער התניא – "כי קרוב וגו'") – "והנה ה' נצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי". הכהן העובד במקדש הוא הרעיה של ה' – לכן יש קשר הדוק בין מומי כהנים למומי נשים. כמו שהבעל לא רוצה שהאשה תהיה עם מומים, כך ה' לא רוצה שהכהנים יהיו עם מומים – זה אותו דבר. יחד עם זה, כתוב בסוף תענית – ויש הרבה שיחות של הרבי על זה – שמכוערות אומרות "שא עיניך לשם שמים". מי שעושה לשם שמים נושא מכוערת – נושא דור שכולו חייב. ה' הוא "בחור" (בחור מלחמה, ובכלל בחור), וצריך לדעת אם איזה בחור מדברים – בדרך כלל בחור רוצה "כולו זכאי", אבל יש גם בחור שיודע מה זה "דור שכולו חייב", אז צריך את שניהם.

נסיים בעוד משהו יפה ששייך לחב"ד: בפרק ז, במומים השוים באדם ובבהמה הרמב"ם מתחיל ממומי האזן, אבל בפרק ח – ששם מונה את המומים שרק באדם (שפחות חמור לפי הלכה, אך יותר מיוחד לאדם בהיותו אדם, ב"אתם קרויים 'אדם'", זה ה-צ מומים של "ועמך כלם צדיקים" – צ = אדם אדם – בעוד הראשונים שייכים לאדם כבהמה), מתחיל מהראש (ישראל אותיות לי ראש), ואומר "שמונה מומים בראש". הלכה הבאה – "שנים מומים בצואר". הלכה הבאה – "ארבעה מומים באזן". רמז מובהק לחב"ד – ח מומים בראש, ב מומים בצואר, ד מומים באזן.

נסביר טפה: קודם כל פשט, מונה את המומים ממעלה למטה (בכל הסדר) – אז למה מונה את הצואר לפני האזן? אחרי האזן מגיע לעין – גם אצל האדם וגם אצל הבהמה האזן למעלה מהעין, וצריך להבין זאת גם בקבלה – אבל למה הצואר לפני האזן? הפשט שהצואר נחשב חלק מהראש, ויותר פנימי מהאזן, שיחסית חיצונית – היא כבר לא חלק מהראש ממש. כך על פי פשט. נתחיל מהכי קשה – אצל הבהמה אין מומי ראש וצואר, ומה ששוה מתחיל מאזן ועין וכו'. בקבלה, בכתבי האריז"ל, אומר שבפרצוף אריך אנפין החכמה בראש והבינה בצוואר. כך זה באותיות של פנימיות, בלי הסברה מפורטת. אחר כך יש "גם בלא דעת נפש לא טוב" – מי שאינו בר דעת, שוטה או חרש (לא עור), פטור מכל המצוות – יש בחינה שהדעת תלויה באזן. הראש זה החכמה – כמו ב"פתח אליהו", ש"חכמה מוחא". בשאר הפרצופים – כמו אצלנו – כל החב"ד בתוך הראש, אבל דווקא יותר גבוה, בפרצוף אריך, רק החכמה בראש, והבינה במקום הצואר, והדעת באזן. יש בחינה כזאת, ופלא שכך הרמב"ם מכוון.

למה המשותף לאדם ובהמה מתחיל מהאזן? זה גם סוד בקבלה – כתוב ששבירת הכלים, שמייחדת אדם ובהמה, מתחילה מהדעת. אצל האדם יש גם מומים בחכמה ובינה, כי אצל האדם יש ביטול אחורי או"א (ביטול לגריעותא – אין שבירה בחו"ב, אבל יש ביטול אורות, ומביא זאת בתניא פ"ח לגבי חכמות או"ה). בכל אופן, יש כאן כמה רמזים יפהפיים לסודות הקבלה במנין המומים של הרמב"ם. מה שמייחד את האדם שיש לו חכמה ובינה בראש ובצואר, עוד לפני האזן. לפי רמז כל כך יפה אפשר גם להבין זאת שיש ענין שיש למישהו את כל המומים – את כל ה-ח שבראש וכו'. כמובן, הפשט שלא יהיו אף אחד מה-ח, אבל סדר המומים יוצא משהו ממש יפהפה – איזה מן יפי מיוחד. בכל אופן, הכל רק בא לחזק את הענין של "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם" – כולנו כאן, ועם ישראל בכלל – שנהיה נצבים כולנו, ראשי ישראל האמיתיים עד היהודים הפשוטים ועד אפילו העבריינים שהבעש"ט גם קרב, מה"כולו זכאי" עד ה"כולו חייב" כולם יחד (מישראל, לי ראש, עד יעקב, אותיות עקב – בהמשכת י לעקביים, וגם העקביים נכללים בראש), ואז ה' נצב על זה ובוחן אותנו, ורוצה שנעבוד אותו כראוי, ככהנים במקדש וכאשה לבעלה, ואז בא לנו מלך המשיח ומחזיר לנו נשמתנו ב"חמלה רבה אמונתך", כלשון הרבי בדבר מלכות של שבוע הבא, שגילוי העצם של ישראל אצלנו זה ביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.