מטהר טמאים ומטמא טהורים

ליל שבת חקת, ג' תמוז תשפ"ב – כפ"ח

שיעור נשים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בליל שבת פרשת חקת, ג' תמוז, מיד לאחר הדלקת נרות, מסר הרב שיעור לנשים. השיעור נגע ביסודות עבודת ה' הפנימית הנלמדים מנשיאת ההפכים של "חקת התורה" (שעל כן הם מתאימים בכל עת): פרק א מסביר כי עובד ה' אמתי צריך להזהר מהצטדקות להתהפך תמיד ממחשבתו הראשונה, "כל ימיו בתשובה". פרק ב מדבר על יסוד דרך הבעל שם טוב, בתנועה מגבהות הנדרשת כדי להתחיל לפעול לשפלות ההכרחית בסיום כל מעשה טוב. פרק ג ממחיש כיצד הרבי מליובאוויטש העביר את המוקד מעבודת ה' הפנימית לשליחות כלפי הזולת (מבלי לוותר על העבודה האישית).

א. מטהר טמאים ומטמא טהורים

נשיאת הפכים ב"חקת התורה"

שבת שלום. אנחנו נמצאים ב-ג' תמוז – יום גדול וחשוב. עומדים כעת עשרים ושמונה שנה – יחי שנים – מ-ג' תמוז המקורי. צריך להתבונן מה הלקחים שלוקחים מהיום הזה, מוסר ההשכל שלו. ג' תמוז המקורי היה במוצאי שבת קרח, ב"ראשון" של פרשת חקת, כך שכל הענין של ג' תמוז שייך ל"זאת חקת התורה" של פרה אדומה.

פרה אדומה היא החוק העיקרי של התורה, מצוה שלגמרי למעלה מטעם ודעת. על הפסוק "ויקחו אליך פרה אדֻמה"[ב] דרשו חז"ל "לך אני מגלה טעם פרה"[ג]. טעם פרה גלוי רק למשה רבינו, ואילו עבור כל האחרים מצות פרה אדומה נותרת בגדר חוקה בלבד, כמו שאמר שלמה המלך החכם באדם על טעם פרה[ד] – "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"[ה]. הרבי מסביר[ו] ש"טעם פרה" שה' מגלה למשה אינו טעם שכלי, אלא טעם-תענוג שמשה מקבל אותו ומטעים אותו לכל עם ישראל.

"חקת התורה" שלמעלה מטעם ודעת בפרה אדומה מתבטאת בעיקר בדין שפרה אדומה "מטהרת טמאים ומטמאת את הטהורים"[ז]. בפרה יש כח של נשיאת הפכים, שהשכל לא יכול לשאת, שהיא מטהרת וגם מטמאת. בלשון האריז"ל[ח], זו נשיאת הפכים של טוב ורע שיש בפרה אדומה.

איפכא מסתברא

מה הלימוד של "מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים" בעבודת ה'? יש משהו שתמיד צריך להיות הפוך מהמחשבה שלך, הפוך מההוה-אמינא שלך. בן אדם חושב שהוא טהור? הוא טמא! בן אדם יודע שהוא טמא? הוא טהור!

איך קוראים למחשבה של מישהו שהוא טהור? הצטדקות – לעשות מעצמי צדיק, טהור. בקונטרס כללי החינוך וההדרכה[ט], שהוא מיסודות החסידות[י], הרבי הריי"צ אומר[יא] שהיצר הרע הכי גרוע הוא הצטדקות. הוא קורא ליצר של ההצטדקות "אויב בלבוש אוהב" – הוא כאילו לטובת האדם, מצדיק אותו ואוהב אותו, אבל הוא האויב הכי גדול שלו. רק כשאדם מכיר את האמת, יודע שהוא טמא, הוא יכול להפוך להיות טהור (סוד "מי יתן טהור מטמא"[יב] דווקא).

שוב, הנקודה כאן היא שתמיד צריך להפוך את המחשבה מהמחשבה שלך כרגע. להיפוך הזה קוראים "כל ימיו בתשובה"[יג]. פעם למדנו[יד] ש"איפכא מסתברא" בגימטריא בעל תשובה – בעל תשובה אמתי יודע שהאמת היא "איפכא מסתברא" מאיך שהוא חושב בהוה.

ההיפוך הזה מזכיר מאמר מפורסם של הזהר, שמובא בחסידות, "מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר"[טו]. מי שקטן, שמקטין את עצמו, שיודע שהוא קטן – הוא הגדול האמתי. אבל מי שחושב שהוא גדול – הוא קטן. כך גם כאן, מי שטהור בעיני עצמו – הוא בעצם טמא. מי שטמא בעיני עצמו – הוא בעצם טהור. זהו הסוד של פרה אדומה.

טהרה ודבקות

בכלל, מה הן טהרה וטומאה? כתוב בחסידות[טז] שטהרה היא דבקות טבעית – מצב שבו אדם יכול להגיע לדבקות בטבעיות, במודעות טבעית. הטומאה היא ההיפוך – היא מונעת את האדם מדבקות טבעית, היא גורמת לו שעליו להתאמץ כדי להגיע לדבקות או מונעת ממנו לגמרי את הדבקות.

אם כן, הענין של "מטמא את הטהורים ומטהר את הטמאים" הוא באמת "חקת התורה" – משהו מאד כללי. כתוב[יז] שלכאורה היה צריך לקרוא לפרשיה של פרה אדומה 'חקת הפרה' או 'חקת הטהרה', אבל היא נקראת "חקת התורה" כי היא כוללת את כל התורה. התכלית של כל התורה היא דבקות בה'[יח], "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום"[יט]. הדבקות בה', שלמעלה מטעם ודעת, כוללת את הידיעה שתמיד מה שאני תופס הוא צד אחד וצריך מיד להפוך לצד השני – נשיאת ההפכים והתנועה של "כל ימיו בתשובה", שהאדם כל רגע מתהפך מהמחשבה הקודמת שלו. על התנועה המתמדת הזו מצד לצד הסבירו בדא"ח[כ] כי פרה אדומה היא "חקת התורה" משום שהיא מבטאת בשלמות את תנועת ה"רצוא ושוב"[כא] שהיא כללות התורה – התהפכות מתמדת מ"רצוא" ל"שוב" ו"שוב" ל"רצוא" (החל מה"רצוא ושוב" של עצם הנשמה – מ"ה' הוא הכל" ל"הכל הוא ה'" וחוזר חלילה[כב]).

ב. יסוד תורת הבעל שם טוב

גבהות בעבודת ה'

איך הבעל שם טוב מסביר את הסוד של "מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים"? זהו אחד היסודות של החסידות, שאנו חוזרים עליו הרבה. הבעל שם טוב מסביר[כג] שבעבודת ה' אפר פרה אדומה הוא הגבהות[כד], שיכולה לטהר טמאים וגם לטמא טהורים:

כשאדם שוכב במטה ולא עושה כלום הוא צריך מוטיבציה לצאת מהמטה – הרגשה של גבהות, שהוא יכול לעשות דברים גדולים. גם מישהו שחי חיים של תורה ומצוות באופן שגרתי נקרא מהבחינה הזו מישהו שלא עושה כלום – זה יפה מאד, אבל צריך יותר, צריך לעשות דברים גדולים, לחלק מיליונים לצדקה, ללמוד הרבה תורה. חוסר-מעש הוא טומאה, טומאת מת, שהוא "אבי אבות הטומאה", וכדי להתחיל לעשות צריך גבהות בנפש, "שמינית שבשמינית גאוה"[כה], ש"מטהרת את הטמאים". על הגבהות החיובית הזו נאמר במלך ישראל המתוקן "ויגבה לבו בדרך הוי'"[כו] – בפנימיותו המלך כולו שפלות, אך כדי למלוך כראוי וליזום פעולות גדולות עליו להשתמש כדבעי בגבהות.

כשכבר עושים בפועל צריך לא להיות בגבהות, אלא לזכור ש"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[כז] – אני עושה, אבל כל הכח הוא מהקב"ה. אבל העיקר הוא בסוף המעשה – אז הגבהות יכולה "לטמא טהורים". חלקת מליון לצדקה? למדת הרבה תורה? צריך לדעת ש'אני לא עשיתי כלום', הכל רק ה' יתברך.

סדר העבודה מראש ועד סוף

המגיד ממעזריטש אומר[כח] שהקב"ה ברא את העולם יש מאין ואילו העבודה של הצדיקים היא להחזיר את היש לאין, לאיין את העולם. זהו גם הסדר כאן ביחס למעשה – בהתחלה האדם הוא יש, הוא צריך להרגיש יש בשביל לצאת מהמטה ולפעול, אבל בסוף המעשה הוא אין, גורנישט, כל מה שעשיתי הוא שום דבר[כט]. דווקא כאשר האדם מאיין את עצמו בסוף המעשה הטוב ה' בורא מחדש יש מאין – מחשיב אותו ליש ומשלם לו שכר (שבסוד שי עולמות[ל], "להנחיל אֹהי יש"[לא]), כאילו הוא עשה (על אף שבאמת אינו אלא "מסייע אין בו ממש"[לב]), כפירוש הבעל שם טוב[לג] לפסוק "לך א-דני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו"[לד].

הבעל שם טוב מקשר זאת לעוד ענין, ממש בתחלת התורה, בקללת ה' לנחש אחרי שהחטיא את אדם וחוה בחטא עץ הדעת – "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב"[לה]. לפי דרכו, "הוא ישופך ראש" הוא הכח של האדם להתגבר על הנחש בתחלת-ראש המעשה, על ידי הגבהות שמטהרת את הטמאים, ואילו "ואתה תשופנו עקב" הוא ההכשה של הנחש בסיום-עקב המעשה, כשהוא מחדיר בו ארס של גאוה. כאשר העקב של האיש על הראש של הנחש ראשי התיבות הם ער, הגבהות מעוררת את האדם מהשינה של חוסר-המעשה, אבל כאשר הראש של הנחש על העקב של האדם ראשית התיבות הם רע, הארס מקלקל את כל העשיה הטובה ומטמא את הטהורים (ולכן אחרי הגבהות שבראש יש להקפיד על שפלות בסוף[לו]).

לפי היסודות האלה הבעל שם טוב מפרש[לז] גם את הפסוק "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[לח]. סתם ככה הייתי מבין ש"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב" בלבד "ולא יחטא" בענינים אחרים, אבל הבעל שם טוב מפרש "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" באותו טוב גופא. גם לצדיק יש נקודה של סיפוק בסוף המעשה הטוב, והנקודה הזו היא חטא, חסרון וטומאה בסוף המעשה הטהור.

הדרך לחיים נצחיים

התכל'ס של כל מה שהסברנו עד עכשיו הוא שפלות – התכלית היא שהאדם משפיל את עצמו לגמרי, 'אני גורנישט', בסיום המעשה הטוב ובכך הוא ניצל מהכשת הנחש. חטא עץ הדעת הוא שהביא את המיתה לעולם. במתן תורה "פסקה זוהמתן"[לט], הפסיקה זוהמת הנחש מחטא עץ הדעת, ובני ישראל היו צריכים לחיות חיים נצחיים. אכן, בחטא העגל "חזרה זוהמתן" ושוב חזרה מיתה לעולם. פרה אדומה, שבאה לכפר על מעשה העגל – "תבוא האם ותקנח את צואת בנה"[מ] – באה בעצם לא רק לטהר מטומאת מת, אלא להעלים לגמרי את המות מהעולם ולחזור לחיים נצחיים.

בשיחות של ה"דבר מלכות" הרבי מסביר[מא] את הקשר בין שפלות וחיים נצחיים. על הפסוק "הקיצו ורננו שֹכני עפר"[מב], פסוק מובהק של תחית המתים, חז"ל מסבירים ש"שֹכני עפר" הם בעלי השפלות, "מי שנעשה שכן לעפר בחייו"[מג], והרבי אומר שאפשר לצאת ידי חובת "ואל עפר תשוב"[מד] על ידי קיום "ונפשי כעפר לכל תהיה"[מה].

האם חיים נצחיים הם דבר כל כך טוב? ב-עב השמות של ה', שיוצאים מהפסוקים שלפני קריעת ים סוף[מו], השם ה-מה (בגימטריא אדם) הוא סאל. מאיפה עוד יוצא השם הזה? הפסוק היחיד בפסוקי דזמרה שחייבים לכוון בו, על פי הלכה[מז], הוא "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון"[מח]. לפי קבלה[מט], הכוונה העיקרית שם היא שם חתך, שם הפרנסה, היוצא מסופי התיבות של "פותח את ידך", וכתוב^לו ש-חתך באתב"ש סאל. סאל בגימטריא יחוד שם הוי' ושם א-דני (כמו הערך של ראשי התיבות "פותח את ידך", שגם הם שם קדוש). בכל אופן, כמו שהסברנו הרבה פעמים[נ], סאל הוא גם ראשי התיבות של הביטוי "סוף אדם למות"[נא]. כלומר, סיום החיים במוות שייך לשם קדוש! לפעמים אדם צריך להסתלק מהעולם כי הגיע הזמן לפנות מקום לדור הבא[נב] – "אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה"[נג].

בחסידות[נד] שואלים כיצד יתכן שבתורה שקדמה לעולם, כולל לחטא אדם הראשון שהביא מיתה לעולם, היה כתוב כבר "אדם כי ימות באהל"[נה] (פסוק שמופיע בפרשת חקת, בהמשך לפרה אדומה)? אם היה ברור שהאדם יחטא[נו] לכאורה אין בחירה חפשית, ואם יתכן שהאדם לא יחטא כיצד יתקיים הפסוק? ההסבר הוא שאם לא היה מיתה כפשוטה בעולם היה לפסוק פירוש אחר, כמו שחז"ל מפרשים "מה יעשה אדם ויחיה? ימית עצמו"[נז] – "באהלה של תורה"[נח]. על ידי השפלות[נט] ניתן לזכות לכך ש"סוף אדם למות" יתקיים באופן אחר והאדם יזכה לחיים נצחיים – תכלית ענינה של פרה אדומה, "בלע המות לנצח"[ס].

ג. "חקת התורה" – שליחות לטובת הזולת

יסודות תורת הרבי

עד כאן כל מה שאמרנו הוא בעיקר ההסבר הפנימי בעבודת האדם עם עצמו. לרבי יש שיחה חשובה בענין, שכולה מבוססת על הענין הכי עיקרי אצל הרבי – שליחות, פעולה אצל הזולת. מתאים לעסוק בכך ב-ג' תמוז. השיחה הזו היא בח"ד של ליקוטי שיחות – שיחות מהשנים הראשונות. השיחה שנלמד כאן מבוססת על דברים של הרבי בשנת תש"י, עוד לפני שהרבי קבל את הנשיאות באופן רשמי – מהדברים הכי יסודיים (בשילוב עם שיחה משנת תשי"ב).

בכלל, ידוע שבארבעת הכרכים הראשונים של ליקוטי שיחות הרבי הניח את היסודות ב'עבודה'. אחר כך, כל הכרכים הבאים של ליקוטי שיחות הם ענינים עמוקים, גם בנגלה, בסגנון יותר למדני ו'משכילי', אבל ה'עבודה' שהרבי הדריך אליה נמצאת בכרכים הראשונים. אחר כך, השיחות של השנים האחרונות, ה"דבר מלכות", הן גם משהו בפני עצמו עם אופי אחר – יותר קל ושוה לכל נפש.

בכל אופן, השיחה היסודית כאן על אפר פרה אדומה ש"מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים" מסבירה איך הכל שייך לשליחות של האדם לפעול על זולתו, שהיא הענין הכי עיקרי וכללי בתורה – "חקת התורה" בכלל, ולא פרט מסוים בתוכה.

סיכום השיחה

מרוב שהדברים בשיחה כאן חשובים, רציתי שנקרא אותם בפנים. כמובן, לא נקרא את כל השיחה. באופן יוצא דופן, יש כאן בפרק האחרון בשיחה סיכום של הנקודות שהיו כתובות קודם – נקרא אותן. כל הליקוטי שיחות תורגמו לעברית, אבל לי יש כאן רק את הספר באידיש, המקור, ונקרא ממנו ונתרגם. אפשר ללמוד בעברית[סא]:

סיכום ההוראה מפרשת פרה אדומה:

א) כאשר רואים יהודי שבגלוי אין ניכרת עליו כל דבקות בהוי' אלקים חיים, הוא נראה כאינו חי ר"ל,

מי שלא מקיים את "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום", הדבקות הטבעית שהיא הטהרה, כנ"ל, הוא טמא מת ונדמה שהוא בעצמו מת.

עלולים לחשוב: מאחר שפלוני התדרדר לדרגה כה נחותה, הרי הוא אבוד ר"ל,

מה הלקח של פסח שני? ש"אין אבוד"[סב]. הרבי משתמש כאן באותה מילה. פסח שני מגלה שגם למי שהיה טמא או בדרך רחוקה יש תיקון.

על זה אומרים, שמשה רבינו נתן את הכח לטהר כל יהודי, אפילו מי שנטמא בטומאת מת ר"ל.

הרבי מדגיש כאן את הנקודה היסודית שאמרנו – העיקר הוא השליחות, להגיע גם אל היהודי הכי רחוק שנראה כמו מת, מכח המשלח, משה רבינו שבדור (כפי שהוא ידגיש גם בהמשך).

הסעיף השני[סג]:

ב) עלול היצר הרע לטעון כלפיו: גם אם נאמר שיש לי את הכח לשאת, אבל מדוע חובה עלי לרדת לדרגה כל כך נחותה עד שאני עלול להתטמא ח"ו עקב כך, הרי ישנו כלל, "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך" – על זה המענה: דוקא בכך מתבטאת חוקת התורה – כללות ענין התורה. וכל זמן שאינו פועל בקרבו להתמסר עבור הזולת, חסר אצלו לא רק פרט כי אם כלל כל התורה כולה.

שוב, הרבי מדגיש כאן ששליחות היא הענין של כל התורה, "חקת התורה" – התמסרות לזולת באופן מלא. הרבי לא כותב כאן מה עונים לטענה של היצר הרע, שיש כלל "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך"[סד]. מה התשובה הפשוטה? כאן מדובר בטומאה, לא באיסור. טומאה איננה איסור – יש דברים שאסור לעשות בטומאה, איסורים חמורים שיכולים להסתעף ממנה, אבל הטומאה עצמה איננה איסור. איפה נשארו לנו היום דיני טומאה וטהרה שנוהגים בכל ישראל? בטהרת המשפחה. הטומאה של האשה היא לא איסור – היא חלק מהחיים, וחלק חשוב בהבאת חיים לעולם, בקיום מצות "פרו ורבו"[סה]. שוב, טומאה איננה איסור, אין שום בעיה שאדם יטמא כדי לטהר את חברו, ולכן הטענה של היצר הרע 'לא מתחילה'.

אם כן, בסעיף הראשון הרבי התייחס לכך שיהודי עלול לחשוב שאי אפשר לטהר את מי שנטמא, ובסעיף השני לכך שהוא פטור מלעסוק בכך כדי לא להטמא בעצמו. בסעיף השלישי הוא מתייחס לטעות האפשרית של "כח ועצם ידי" – שהרחבנו בה – ולשלילה שלה:

ג) עלול הוא אבל, לטעות ולחשוב, שההצלחה בהשפעתו על הזולת נובעת מכוחו – "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", לכן היו צריכים לקדש את העושה את הפרה באפר הפרה שנעשתה על ידי משה רבינו עצמו, כדי שידע שעושה זאת בכוחו של משה.

כתוב[סו] שכל הפרות נקראות על שם הפרה שעשה משה רבינו במדבר[סז] – משה מגלה למשה את טעם פרה, הוא עושה את הפרה הראשונה, שהחזיקה מעמד כ-800 שנה, עד סוף בית ראשון – הפרה של משה החזיקה מעמד הכי הרבה זמן. אחר כך עזרא עשה פרה בתחלת ימי בית שני, אבל היא לא החזיקה מעמד הרבה זמן, ובימי בית שני עשו עוד שבע פרות. את הפרה העשירית, האחרונה, יעשה משיח במהרה בימינו. לא רק שכל הפרות נקראו על שם הפרה של משה, אלא את הכהנים שעושים את כל הפרות מטהרים מהאפר של הפרה שעשה משה וגם מערבים ממנו באפר של כל הפרות. את ה"לך אני מגלה טעם פרה" של משה רבינו הוא נותן לכל עם ישראל מהפרה האדומה שלו.

הסעיף האחרון מתייחס לעבודה של השליח עם עצמו, גם משהו חשוב שהרבי מדגיש הרבה פעמים:

ד) אפשר אבל, להתמסר רק בקו של עשייה עם הזולת ולשכוח על עצמו – לכן היה אפר "למשמרת", למען דעת שהוא צריך גם לחשוב על עצמו, כאמור לעיל.

בן אדם יכול לחשוב שאם עיקר התורה הוא התמסרות לזולת הוא יכול להפקיר את עצמו לגמרי, לשכוח מהעבודה עם עצמו. לכן מודגש שאפר פרה אדומה לא מיועד רק לזולת אלא מתחלק לשלשה חלקים – חלק ממנו מחלקים למשמרות כדי לטהר את הטמאים, חלק ממנו שומרים בהר המשחה כדי לטהר ממנו את הכהנים שיעשו את הפרות הבאות וחלק ממנו נשאר "למשמרת" בחיל[סח]. גם מי שעסוק בשליחות צריך למצוא את הזמן לעבודה עם עצמו, ללימוד תורה, לתפלות – זמן של עבודת ה' בינו לבין עצמו. בסופו של דבר, גם עבודת האדם עם עצמו הכרחית לטובת השליחות – מי שלא עובד עם עצמו לא יכול לפעול על זולתו - ולכן בסופו של דבר הכל הוא חלק מהשליחות.

סוד הוי' בשיחה

אם הרבי אומר כאן ארבעה דברים צריך למצוא את המבנה הפנימי שלהם. מה הכי חשוב בין ארבעת הדברים שהרבי אומר? [האחרון – לזכור לחשוב גם על עצמך.] לא! זה הכי שולי! הכי חשוב הוא הדבר השני, להיות מוכן לטמא את עצמך עבור הזולת.

שוב, מה המבנה כאן?

המסקנה הראשונה, לא להתייאש מאף יהודי, שייכת לספירת המלכות. על המלכות נאמר "רגליה יֹרדות מות"[סט] – היא נמצאת בגבול עולם האצילות, נוגעת בטומאה, בנפילה ובמיתה של העולמות התחתונים, וצריך אזהרה מיוחדת לא "לקצץ בנטיעות"[ע]. קיצוץ בנטיעות הוא הפרדת המלכות מהספירות שמעליה[עא], המחשבה שיש יהודי מכנסת ישראל (המלכות) שנפל ואי אפשר להרים אותו.

המסקנה השניה, הכי חשובה, החובה לצאת לשליחות, היא ירידה של האדם מה"אור המאיר לעצמו" ל"אור המאיר לזולתו". "אור המאיר לעצמו" הוא המוחין, י-ה, ו"אור המאיר לזולתו" הוא המדות, ו שבשם. כתוב שה-ו בצורה שלה אומרת ירידה – הירידה מהמוחין אל השליחות.

המסקנה השלישית, שצריך לזכור שהכל בא מכח משה רבינו ולא להתנשא חלילה, היא הבטול שאנחנו מקבלים ממשה רבינו, שאמר על עצמו "ונחנו מה"[עב]. הבטול הוא פנימיות החכמה, כח-מה, ה-י שבשם.

המסקנה הרביעית, שאדם צריך זמן לעבודה עם עצמו, שייכת לספירת הבינה. הלימוד הוא מהמלה "משמרת", ששייכת בפירוש לאמא, הנוקבא ("'שמור' לנוקבא"[עג], סוד מקיפים דאמא), והעבודה של האדם עם עצמו, בהתבוננות ועבודת התפלה, שייכת לבינה (סוד "ועבד הלוי הוא"[עד]). הבינה כאן היא "אור המאיר לעצמו".

יוצא, אם כן, שצירוף שם הוי' כאן הוא הויה[עה] – הצירוף החמישי, המאיר בחדש אב, שהתכונה הפנימית שלו היא שפלות[עו].

שני היסודות העיקריים שמקבלים כאן מהרבי, הבטול והשליחות, הם ה-י וה-ו שבשם, סוד "מה שמו ומה שם בנו"[עז] (היינו בטול בעצם בחכמה, כח-מה, שהוא אין בעצם, ובטול שבמדות, אין שביש-בהתפשטות, הכרה שה"כחי" שייך בעצם לרבי ולא לשליח) – כך נהיים בן[עח] של הרבי!

עד כאן התבוננות בשיחה של הרבי. שתהיה לנו שבת שלום ו-ג' תמוז עם כל מה שאפשר לקחת מהיום הזה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• הענין של ג' תמוז שייך ל"זאת חקת התורה".
• בעבודת ה' צריך תמיד להפוך את המחשבה הראשונה – "איפכא מסתברא".
• החושב שהוא טהור – טמא! היודע שהוא טמא – טהור!
• טהרה היא דבקות טבעית בה' – תכלית התורה.
• דבקות כוללת תנועה תמידית של "רצוא ושוב".
• כדי לצאת מהמטה/מהשגרה ולפעול דברים גדולים נדרשת מוטיבציה – "ויגבה לבו בדרכי הוי'".
• בסיום המעשה הטוב על האדם לאיין את עצמו (ודווקא אז ה' מחשיב אותו ליש ונותן לו שכר).
• הרגשת ישות בסיום המעשה היא הכשת הנחש – ה"חטא" של הצדיק במעשה הטוב.
• לעתים האדם מסתלק כדי לפנות מקום לבא אחריו.
• על ידי "ונפשי כעפר לכל תהיה" אפשר לזכות לחיים נצחיים.
• אצל הרבי יסוד הכל הוא השליחות המסורה לזולת.
• טומאה אינה איסור אלא חלק מרכזי מהחיים (ומיצירת החיים).
• לצד ההתמסרות לזולת אל לו לאדם לשכוח את העבודה עם עצמו (לטובת השליחות גופא).