להתחיל מבראשית – ראשית העבודה בדרך פשיסחא

קול שמחה בראשית (ח"א)

שבת בראשית תשפ"ג – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

לכבוד תחלת קריאת התורה התחיל הרב ללמד ספר חסידות חדש, עמוק ויסודי – הספר קול שמחה, בו נלקטו תורות מהרבי ר' שמחה בונים מפשיסחא. לפי התכנית, ביאורי התורות הללו יכנסו למדור חדש בנפלאות – שמופיע גם בחוברת השבוע – אך פתיחת הלימוד בשופי, בתורות של פרשת בראשית, מהווה מעין הקדמה לדרכה של פשיסחא וללימוד הספר כולו (מה שממשיך גם בשיעור הבא שנדפס בחוברת). בפרק א, הפרק העיקרי, נלמדו שתי התורות הראשונות בספר, מדגיש – בחריפות-מה – את ממד הידיעה המעין-חב"די של עבודת ה' הפשיסחאית. פרק ב, בו נלמדו שתי תורות נוספות, עוסק בפנים שונות של כח ה' התמידי בבריאה. פרק ג, הקצרצר, מקנח בעוד תורה על חשיבות כח הרצון בעניינו של האדם כ"מדבר".

[ליל שבת אחרי ערבית.]

"בראשית ברא אלהים".

[ניגנו ניגון פאר יחידות לרבי שלמה מצ'אשניק.]

א. ההקדמה לעבודה – ידיעת ה'

כל שנה אנחנו לומדים ספר של החסידות הכללית[ב] והשנה נלמד בע"ה "קול שמחה"[ג] של הרבי ר' שמחה בונים מפשיסחא. "שמו שמחה והוא ישפיע שמחה בעולם" – כך אמר עליו החוזה מלובלין[ד].

ידיעה ה' המוטבעת בבריאה

בראשית ברא אלהים וכו',

[ילדה בת כשנתיים שאלה: מה? והרב חייך חיוב רחב ואמר שוב בהדגשה: "בראשית ברא אלהים".]

ע"ד (תהלים קל"ו ה), לעושה השמים בתבונה כי לעולם חסדו.

בפשטות אני מבין את "לעֹשה השמים בתבונה" כאומר שהוא עושה את השמים בחכמה גדולה, אבל הוא מפרש אחרת:

כלומר שעשה כח בשמים להבין ממנו, כמאמר (ישעי' מ' כו), שאו מרום עיניכם וכו'. ולעבדו,

ה' עשה את השמים כך שאפשר להבין מהם אלקות. התכלית של כל בריאת העולם הגדול והנפלא שסובב אותנו היא האדם, כדי שהאדם יעבוד את ה', ועבודת ה' מתחילה מהתבוננות. זהו יסוד גדול של פשיסחא – שכתוב כאן וגם בתורה הבאה, שמיד נלמד – שהעבודה מתחילה מהתבוננות וידיעה את מי עובדים. בלי הידיעה הזו – כל העבודה היא גארנישט-ווערט (לא שוה כלום). איפה ההתבוננות? "שמע ישראל"[ה], ראשי תיבות "שאו מרום עיניכם"[ו] – ה' ברא את השמים כך שאפשר להסתכל בהם ולהבין "מי ברא אלה". התכלית של ההתבוננות היא עבודת ה', לכן כתוב כאן "ולעבדו", ואנחנו מבקשים "וטהר לבנו לעבדך באמת"[ז] – עוד נדבר על האמת[ח] – אבל הראשית של הכל היא ההתבוננות. בדבר הזה, הרבי ר' בונים הוא כמו חב"ד של חסידות פולין – כך הוא קבל מהיהודי הקדוש. היו מי שחלקו עליו בזה – זו היתה הסבה העיקרית למחלוקת עליו –  אבל בסופו של דבר הוא כבש את פולין, ממנו יצאו קוצק, גור ווארקי וכו'ח. בכל אופן, הגם שיש בין תורת חב"ד לפשיסחא מכנה משותף של מוחין, כל אחד מבטא אותו בצורה יחודית. גם לחב"דניק יש מה ללמוד את התורות שלו – הוא אומר את הדברים בסגנון שלו, קצר וקולע, שמעורר התפעלות בנפש. לפעמים גם מי שלמד את כל דרושי החסידות לא יצליח להגיע בנפש לההתפעלות שווארט אחד שלו פועל.

וזו הטבה לעולם.

הכל לטובת העולם – שיהיה אפשר להשיג אלקות, דרך התבוננות בבריאה, ולעבוד את ה'.

לפי זה הוא מסביר את התחלת התורה:

ויתבאר, בראשית ברא, כלומר, ברא שמים וארץ עם האלהים, שמושג מן השמים וארץ שאלהים עשאום,

שוב, בפשט הייתי מבין "בראשית ברא אלהים" – שיש שם מצוי ראשון, אלקים, שברא את השמים ואת הארץ. אבל הוא מסביר ש"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – שה' "ברא... את השמים ואת הארץ" עם כח להשיג מתוכם את "אלהים", לדעת שה' עשה אותם. יש את הסברה הפשוטה, ש"אין דבר עושה את עצמו", וממילא המציאות של שמים וארץ מעידה על כך שיש להם בורא. אבל כאן הכוונה מעבר לכך – להרגשה של "כח הפועל בנפעל" (כסיפור הידוע שהרב המגיד ממעזריטש נ"ע ראה את השען ואת תכונותיו בתוך השעון[ט] שיצר[י]). יחסית, ההשגה ש"אין דבר עושה את עצמו" היא היסק על דרך השלילה, סוג של ידיעת השלילה (מצד עטרא דגבורות של הדעת), ואילו הקיום של "שאו מרום עיניכם וראו [ממש] מי ברא אלה" הוא ידיעת החיוב (מצד עטרא דחסדים של הדעת, יסוד תורת החסידות).

הוא משתמש כאן בשתי מילים – תבונה והשערה. כתוב "נודע בשערים בעלה"[יא] והזהר דורש "לכל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[יב]. יש חמשים שערי בינה, כאשר לכל אחד יש את השער המיוחד שלו, את האופן שבו הוא משער אלקות (כמו שבספירת העומר יש לכל אחד את היום המיוחד שלו[יג] – רשב"י בהוד שבהוד וכו'). זהו הפסוק של ה-נ באשת חיל, רמז ל-נ שערי בינה, ו"בעלה" – הקב"ה – "נודע" לכל אחד ואחד לפי ה"שערים" שלו.

וזהו בראשית, שזהו עיקר הבריאה, כי השערה אלהות איננה במקרה. והמ"י.

אפשר לחשוב שההשערה היא במקרה – לפי היכולות של האדם לשער, מה שהוא מצליח להשיג – אבל הדגש כאן שהבריאה נבראה באופן כזה שהיכולת להשיג אלקות מוטבעת בה, יש בכל דבר תבונה ויכולת להשיג ממנו אלקות, והאפשרות הזו מדודה לכל אחד לפי השיעור שלו. כלומר, זהו משהו מאד אישי, מאד מיוחד לכל אחד, אבל הוא שייך לכל אחד בכל פרט ופרט מהבריאה.

עיקר העבודה – הידיעה למי עובדין

נמשיך לתורה הבאה, שמדברת על אותו ענין:

או יאמר, על פי שכתב רש"י ז"ל לא היה צריך להתחיל וכו'.

הוא מביא את רש"י הראשון על התורה – "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החדש הזה לכם ראש חדשים', ומה טעם פתח ב'בראשית'?". הוא שואל אותה שאלה – לכאורה, אם התורה היא ספר של מצוות, "תורה לשון הוראה"[יד], מדוע יש להקדים את מה שלפני המצוות. אבל הוא עונה תשובה אחרת:

כי העיקר העבודה היא הידיעה למי עובדין כמאמר (דבה"א כ"ח ט), דע אלהי אביך.

דוד המלך אומר לשלמה המלך "דע את אלהי אביך" ומתוך כך "ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה". הוא אומר חזק, ש"עיקר העבודה היא הידיעה למי עובדין" – בלי הידיעה הזו זו לא עבודה. ממי אנחנו מכירים את זה מאד חריף? מהרס"ג, בדבר שהבעל שם טוב אמר – או שאמרו עליו – שהוא קבל מהרס"ג והוא גלגול שלו בענין הזה[טו]. הרס"ג אמר[טז] שכל יום צריך לעשות תשובה על כך שלא הכרתי אתמול את ה', לא ידעתי את מי אני עובד, ואז כל העבודה שלי לא היתה שוה כלום. [ולחטא יחשב.] נכון, העבודה אפילו נחשבת לחטא וצריך לעשות תשובה.

חוץ מהפסוק שאמר דוד לשלמה הוא מביא הלכה:

כמאמרם (ברכות מח ע"ב) קטן היודע למי מברכין [מחנכין במצוות.

התחלת החינוך היא בדיבור של הילד – שידבר דברי תורה, "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"[יז], שיברך ברכות. אבל, חז"ל אומרים שחובת החינוך מתחילה ב"קטן היודע למי מברכין" – הוא צריך לדעת למי עובדים, למי מברכים. מה אם הוא לא יודע? כאן הוא אומר דבר שאולי יחלקו עליו, כמו שהזכרנו שהיתה לו התנגדות, אבל הוא אומר חריף מאד:

אבל אם אינו יודע, אז אין לחנך אותו, שכיון שאינו יודע למי עושה]

אם הקטן לא יודע למי מברכים, אז לא רק שלא חייבים לחנך אותו – אין לחנך אותו, כי זו בכלל לא עבודת ה'. כשהוא לא יודע למי מברכים, אז הברכה שלו היא כמו תוכי. אם מחנכים ילד שלא יודע למי עובדים – מחנכים אותו להיות כמו תוכי. לא רק שחינוך כזה לא מועיל – הוא גם מזיק. הגישה הזו של פשיסחא מאד מתאימה לעולם היום, כשאנשים לא אוהבים לעשות דברים בלי הבנה – כשרוצים היום לקרב יהודים לעבוד ה' צריך להתחיל מההכרה, הידיעה וההתבוננות למי עובדים.

היסוד של תורת הבעל שם טוב הוא חש-מל-מל[יח], הסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה, עד שמגיעים לדיבור מתוקן. לפני שאדם יכול לדבר כמו שצריך, עם הידיעה לפני מי הוא מדבר, "דע לפני מי אתה עומד", הוא צריך לשתוק בהכנעה. ההבדלה, שמכריתה את הקליפות, היא הזמן שמברר את הידיעה – ורק אחרי שיש ידיעה אפשר לדבר דיבור של המתקה.

זהו התירוץ שלו למה צריך להתחיל את התורה מ"בראשית ברא אלהים" – הראשית היא הידיעה שה' ברא, ההכרה של התחדשות הבריאה, להכיר את ה' מכל דבר מפואר בבריאה. רק אז, כשיודעים למי עובדים, קיום המצוות הוא עבודת ה' ואפשר לצוות על "החדש הזה לכם ראש חדשים" וכל שאר המצוות. אחרת, אפשר לקיים את כל המצוות, את כל ההוראות של התורה, אבל זו בכלל לא עבודת ה', הכל בלוף.

וזו התחלת התורה. בראשית, היינו, ראשית לעשית המצוות, היא הידיעה שברא אלהים [השמים וזה התחלת התורה],

אפשר לעשות 'דרוש' על הדרוש שלו, ולפרש לאור דבריו ש"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" אומר שראשית העבודה היא הידיעה שה' ברא "את השמים את והארץ" – את התורה (מן השמים, והיא-היא שמים, בסוד "לעֹשה השמים בתבונה") ואת המצוות (שיש לקיים בארץ). אז יתפרש "ברא" במובן של הוצאה-גילוי מתוך עצמו, שהרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[יט] (וכן בתורה גופא יש שמים וארץ, תורה שבכתב ותורה שבעל פה). עוד יש לדרוש כי "את השמים ואת הארץ" היינו את התורה (מן השמים) ואת ישראל[כ] (שהם "ארץ חפץ"[כא])[כב], שני הדברים עבורם ברא ה' את העולם[כג].

כח השגת אלקות לעם ישראל בארץ ישראל

כעת הוא קושר זאת לפסוק שרש"י מביא בענין – "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים":

וזהו (תהלים קי"א ו), כח מעשיו הגיד לעמו היינו השערת הבריאה.

הוא שוב משתמש במושג של השערה, שהוא הזכיר בתורה הקודמת – "נודע בשערים בעלה". ה' הגיד-המשיך את הכח של ידיעת הבריאה לעם ישראל. שוב, הידיעה-ההשערה היא לא משהו מקרי, אלא כח שה' מגיד-ממשיך. "הגיד" הוא גם ביטוי של כח זכרי (אבר הברית נקרא גיד[כד]) – כח הדעת שעם ישראל מתייחד בו (בעוד "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין"[כה]), כפי שהוא ממשיך:

וזה לעמו דוקא, על דרך מגיד דבריו ליעקב (שם קמ"ז יט).

הוא עושה כאן היקש בין הפסוקים "כח מעשיו הגיד לעמו" ו"מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל". הפסוק הראשון מדבר על הכרת כח הבריאה והפסוק השני על קיום התורה והמצוות, והוא אומר שהא בהא תליא – רק אחרי ההקדמה של "כח מעשיו הגיד לעמו" ("בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ") אפשר לקיים את "מגיד דבריו ליעקב" ("החדש הזה לכם ראש חדשים" ואילך).

המשך הפסוק הוא "לתת להם נחלת גוים" – יש שייכות מיוחדת בין "כח מעשיו הגיד לעמו" לארץ ישראל. כנראה שכאן בארץ, "ארץ אשר הוי' אלהיך דֹרש אֹתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[כו], אפשר להרגיש בגלוי את הכח האלקי בבריאה. ההרגשה הזו נותנת כח לקיים את המצוות – לכן רוב המצוות נוהגות בארץ (כפי שרבי בונים מזכיר בתורה נוספת בהמשך[כז]), ובגלות הרבה פחות מצוות נוהגות (וגם המצוות שנוהגות שם הן בבחינת "הציבי לך ציֻנים"[כח], כידוע[כט]).

[הרב מדבר על היהודים בארץ או גם על הגוים בארץ?] כמובן, הכוונה ליהודים בארץ – יהודי אמור להרגיש בארץ את הנוכחות של ה'. אם מישהו חי בארץ ולא מרגיש זאת זו בעיה חמורה, הוא נמצא ב"פלטין של מלך"[ל] בלי להרגיש כך, וממילא הוא בא, ח"ו, לזלזל במצוות המלך וכו'. אם אינו-יהודי שחי כאן מרגיש את זה הוא שייך במיוחד ל"מהפכה הרביעית", יש לו פוטנציאל גיור, כמו שמדברים לאחרונה.

הוא מסיים בהדגשה של "כח מעשיו", שיש כאן כח מכוון שמוטבע בבריאה:

וזהו כח. שיש להם בחינת כח הזה.

בשביל לקיים מצוות צריך כח. אפילו בגלות, שיש לנו הרבה פחות מצוות – רק 270 מצוות[לא], כמו שהזכרנו לאחרונה[לב] על "אני ישנה ולבי ער"[לג] – אין כח לקיים את כל המצוות. איפה כתוב בתניא על הענין? כתוב בפרק לג שלפעמים אדם מרגיש שאין לו כח לקיים את המצוות ואז הוא צריך להזדקק לעצה של "בא חבקוק והעמידן על אחת"[לד], להרגיש שיש לו רק מצוה של אמונה, ואז יזכה ל"וצדיק באמונתו יחיה"[לה] כתחית המתים ממש – לקיים את כל המצוות בחיות ושמחה. כאן כתוב שאת הכח לקיים את תריג המצוות מקבלים עם ישראל מהידיעה שה' ברא את השמים ואת הארץ[לו]. חידוש העולם הוא גם אמונה, מיסודות אמונת ישראל – אריסטו חשב שהעולם קדמון והרמב"ם אומר[לז] שאין בזה הכרעה בשכל אלא רק האמונה בתורה.

ב. התחדשות הבריאה מאין

חידוש הישנות כחידוש בעצם

האמונה בחידוש העולם במעשה בראשית היא מעיקרי אמונת ישראל, ועיקר של החסידות – יסוד תורת הבעל שם טוב – הוא האמונה בכך שה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". בחידוש הזה עוסקת התורה הבאה:

או יאמר, דהנה הבורא ברא שמים וארץ יש מאין.

בחסידות הרבה פעמים[לח] מבחינים בין שני סוגי חידוש – "חידוש בעצם", שהוא חידוש העולם "יש מאין ואפס המוחלט" בתחלת הבריאה, ל"חידוש הישנות", שהוא חידוש הבריאה בכל יום ובכל רגע מחדש, המשכיות הבריאה. כאן הוא בעצם אומר שאין שום הבדל:

ובכל יום ובכל רגע הוא מקיים אותם באותו כח עצמו שברא אותם יש מאין. וזהו פירוש עושה חדשות. וזהו פירוש בראשית, באותו ראשית הוא מקיים שמים וארץ.

ונפרש ברא, מלשון קיום ותיקון.

ידועים דברי הרמב"ן[לט] שאין בלשון הקדש מלה שמשמעותה יש מאין חוץ מ"ברא" – זהו הפירוש של "ברא" ביחס לבריאה הראשונה של העולם. אבל כאן הוא מפרש שבאותו כח של "ראשית" של הבריאה הראשונה השם מבריא-מקיים גם הלאה את השמים ואת הארץ, ואז הפירוש של "ברא" הוא של המשך הקיום.

יש שלישית מושגים יסודית בחסידות – התהוות-חיות-קיום[מ]. ה' מהווה את העולם, מחיה אותו בכל רגע מחדש ומקיים אותו. ההתהוות היא הבריאה הראשונה יש מאין – אבל משהו יכול להתהוות ועדיין לא להיות חי. ההכנעה-הבדלה-המתקה הכי מפורשת בבריאה היא בבריאת אדם הראשון[מא], ושם גם רואים בבירור את התהליך של התהוות-חיות-קיום[מב]: בריאת האדם מתחילה ב"וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה"[מג], כשהוא היה עדיין גולם דומם – הוא התהווה, אבל לא היה חי. אחר כך ה' נופח בו רוח חיים – מחיה אותו. אחרי ההתהוות של העולם צריך להחיות אותו בדופק חיים של "רצוא ושוב"[מד]. כדי שהדופק הזה ימשך צריך גם לקיים אותו – אחרת יהיה "רצוא" בלי "שוב". "דוד מלך ישראל חי וקים"[מה] – דוד מצד עצמו הוא בר-נפלא, אין לו חיות, אז צריך גם להחיות אותו, "חי", וגם לקיים אותו, "וקים". הקיום הוא מקיף ששומר על החיות, שה"רצוא ושוב" ימשיך. כאן הוא קושר בין המושגים קיום ותיקון – ה' מהווה את העולם, מחיה אותו וגם מקיים ומתקן-מבריא אותו בכל רגע מחדש. מעשה בראשית חותם במלה "לעשות"[מו], במובן של תיקון[מז], ואם כן לפי תורה עשיה היא לשון קיום – אתה רוצה להתקיים? תעשה ותעשה, עוד ועוד!

בכל אופן, הוא אומר שהכל – ההתהוות, החיות וגם הקיום-התיקון – נעשה באותו כח של ה"ראשית".

שויון הבריאה

גם הווארט הבא כאן מדבר על ההתחדשות והקיום של הבריאה, מעוד זוית:

עוד י"ל, מלת בראשית. דהנה כל הנמצאים עליונים ותחתונים כולם נמצאו מאין. והשפע שיורד מהבורא ברוך הוא לקיום כלם בשווה, כי הכל מאין.

ב"יש" יש חילוקי דרגות, יש עליונים ותחתונים, אבל ב"אין" הכל שוה – אין שום מציאות. מכיון שה' בורא את הכל מאין (סוד "מאין באת"[מח]) – וגם מזין ומחיה אותו יש מאין בכל רגע – יש ממד של שויון בכל המציאות:

ונמצא האוכל הזה הגשמי שאנו אוכלין שוה לשפע ולקיום השפע השופע לעליונים כי הכל מאין.

גם העולמות העליונים וגם העולמות התחתונים צריכים מזון כדי להתקיים, שפע שמחיה אותם – כמו שהסברנו על התהוות, חיות וקיום. ודאי שהשפע שמחיה את העולמות העליונים שונה מהשפע שמחיה את העולמות התחתונים, זהו מזון רוחני, "לחם אבירים"[מט], וזהו מזון גשמי, ובכל זאת – מכיון שהכל נמשך מאין, יש ממד של שויון בין כל הנבראים (הכל שוה אין[נ]...).

וזהו פירוש בראשית ברא, ברא הוא לשון מזון.

יש כמה מקומות שהשרש ברא, השער בר, הוא לשון מזון. [הפירושים שלו ב"ברא" הם כנגד שלשת הממים שהרב הזכיר – מהווה-מחיה-מקיים?] זו הקבלה טובה. יש "ברא" במשמעות של התהוות יש מאין ויש "ברא" במשמעות של קיום ותיקון, כמו שהוא אמר בתורה הקודמת, וה"ברא" במשמעות של מזון הוא בעצם החיות, שבין ההתהוות לקיום.

את השמים ואת הארץ, יחד בשוה. ודו"ק היטב.

איפה השויון הזה מוזכר בתניא? הוא אומר שמצד ההשגה הפנימית יש הבדלים בין נשמות, אבל מצד הקיום הגשמי של התורה והמצוות כולם שוים, ולכן חילול שבת הוא איסור שפוגם בשוה גם בנשמה דאצילות וגם בנשמות נמוכות. [זה לא סותר את מה שהיה כתוב קודם, שהעיקר הוא לדעת את מי עובדים ובזה "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"?] יש שויון מסוים, הוא שומר שבת, אבל מי אמר שהוא עובד את ה'?! השויון הוא בכך שה' מהווה ומחיה הכל יש מאין, אבל עבודת ה' דורשת הכרה ששונה מאדם לאדם.

ג. לדבר מתוך רצון

התורה הבאה שייכת לאגדתא הראשונה במסכת גיטין – שלומדים כעת בישיבות – ונשאיר אותה למחר[נא]. רציתי ללמוד גם משהו לפרשת נח – שגם נשאיר למחר בע"ה[נב]. כעת נדלג כאן לעוד תורה אחת קצרה:

ויהי האדם לנפש חיה (ב' ז). ומתרגם לרוח ממללא. כלומר, הנפש הוא הרצון, וכשאדם מלא רצון אזי הדיבור בקל אצלו. והמ"י.

הוא אומר משהו מאד חשוב – לא להיות אדיש, לא להיות אפאטי. בבריאת האדם כתוב "ויהי האדם לנפש חיה". רש"י אומר שגם בבעלי החיים, החל מיום חמישי לבריאה, כתוב "נפש חיה", אבל החידוש שבאדם שהנפש שלו חיה שבכולן, שנוסף בה "דעה ודבור" – שוב יש את הידיעה שהיא ההקדמה לדיבור ולעבודת ה'. כאן הוא מוסיף שהכל מתחיל מהרצון. לא רק שהרצון נותן כח לדבר, שהדיבור נעשה יותר קל, אלא שמהרצון מתהווה הדיבור, שהוא המעלה העיקרית של האדם שנקרא "מדבר".

הדיבור כאן הוא "לנפש חיה", שמתורגם "לרוח ממללא". מדרגת הנפש היא התפלה, כמו נפש דוד, שאומר על עצמו "ואני תפלה"[נג] (כמו שעוד נראה מחר, בעוד תורה כאן). התרגום הוא לרוח – מהו הדיבור של הרוח? דיבור של תורה. יש דיבורים של תפלה ודיבורים של תורה, נפש ורוח. מהי הנשמה? נשמה שייכת להבנה, "ונשמת שדי תבינם"[נד]. יש שתי מצוות בלימוד התורה, ששתיהן חשובות מאד – הדיבור בתורה והעיון בתורה, כמו שיש בישיבה גירסא ועיונא. הדיבור של התורה הוא רוח והעיון של התורה הוא נשמה. יש גם מדרגות של חיה ויחידה[נה].

בכל אופן, הוא אומר כאן שהכל תלוי ברצון. זהו דבר חשוב מאד, כמובן, בטיפול בילדים שקשה להם לדבר – צריך לחזק את הרצון ואז גם הדיבור יהיה בקל.

[לפעמים בן אדם מרגיש שיש לו רצון אבל משהו 'תקוע', זה לא בא לידי ביטוי – אפילו אם יש לו רצון והוא גם מדבר, אבל הדיבור לא מבטא את הרצון שלו, יש לו מחסום.] "אין לך דבר העומד בפני הרצון"[נו], צריך שיהיה רצון חזק, שיבקע את כל המחסומים.

[איך מעוררים את הרצון?] כמו שהרמב"ם אומר[נז], לילד נותנים ממתק – ככל שאדם גדל מעוררים את הרצון בצורה אחרת, גם "שלא לשמה", ומתוך זה באים "לשמה"[נח], לרצון אמתי לעשות את רצון ה'. הכלל הוא שהרצון עדיף על אפאטיות – לפעמים הרצון מתעורר דווקא מיצר הרע, מתחיל מיצר הרע. הבעל שם טוב היה מומחה לעורר את האדם, גם אם צריך מהצד של היצר הרע, להוציא "יקר מזולל"[נט]. עדיף רצון של יצר הרע מאשר שאדם יהיה אדיש, וצריך בטחון שיהיה אפשר אחר כך לנתב את הרצון הזה לכיוונים טובים.

עד כאן להלילה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• תכלית העולם המופלא הסובב אותנו היא עבודת ה' של האדם – וזו מתחילה מהתבוננות.
• לחב"ד ופשיסחא מכנה משותף של מוחין – אך לכל אחד סגנון יחודי שיש מה לקבל ממנו.
• היכולת להשיג אלקות היא אישית-יחודית – אך יש אותה לכל אחד ואחת לגבי כל פרט ופרט בבריאה.
• "עיקר העבודה הוא הידיעה למי עובדין" – ובלי העיקר זו לא עבודה.
• לפי דרך פשיסחא החינוך מתחיל רק כשיש ידיעה – אין לחנך קטן ל'דיבורי תוכי' ו'מעשי קוף'.
• שתיקה-ידיעה-דבור הם הכנעה-הבדלה-המתקה.
• ראשית עבודת ה' היא הידיעה שה' ברא שמים וארץ – כפשוטו, וכן שה' הוציא מעצמו את התורה והמצוות וברא הכל עבור התורה וישראל.
• בארץ ישראל יש כח מיוחד להרגיש את האלקות בבריאה.
• קיום מצוות דורש כח – אותו מקבלים מהכרת האלקות בבריאה.
• ה' מהווה, מחיה ומקיים את העולם באותו כח – כח ה"ראשית".
• עשיה היא לשון תיקון וקיום – כדי להתקיים צריך לעשות ולעשות עוד ועוד!
• השויון במציאות נובע מכך שהכל מתהווה תמיד יש מאין.
• כח הדיבור תלוי ברצון.
• יש לעורר את הרצון גם "שלא לשמה" – עדיף רצון של יצר הרע מאדישות.
• הבעל שם טוב היה מומחה בלעורר את הרצון – גם מצד יצר הרע.
• כשיש רצון ניתן לנתבו לכיוונים טובים.