חויה ופעולה מתוך בטול

שיעורי לבחורי ישיבות הסדר וישיבות גבוהות

ליל שבת תולדות תשפ"ג – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בליל שבת התכנסו בבית הרב עשרות בחורי ישיבות מכל רחבי הארץ. השיעור, התייחס כולו לתחלת פרשת תולדות – באוירת "לחיות עם הזמן" – אך הוא נגע בנקודות יסוד של עבודת ה' שכל השנה זמנן. פרק א משרטט התבוננות בארבע רמות בזיקה ההדדית הכפולה בין אברהם ליצחק, כשעיקרו הבחנה יסודית בין דרגות שונות של אהבה ויראה. פרק ב דן בהבדל בין נח ליצחק אבינו, כשהמסר העיקרי שלו הוא שעבור יהודי העיקר הוא התולדות שלו – פעולותיו והמשך הדורות – ולא ההתמקדות בעצמו. את השיעור כולו חורז יסוד הבטול, שמאפשר לבנות חויה מתוקנת של אהבה ויראה, המורגשות בו-זמנית, ומניע לפעולה טובה תוך שהאדם 'מוציא את עצמו מן התמונה' (כשעל הדרך מודגש הפער התהומי בין בטול מלא שמחה, שמאפיין את יעקב, לעצבות ותחושת-קיפוח מלאות ישות, שמאפיינות את עשו).

[לפני קבלת שבת]

[נגנו שבת שלום ומבורך.]

א. "יצחק בן אברהם – אברהם הוליד את יצחק"

שבת שלום ומבורך לכולם!

אנחנו נמצאים בפרשת תולדות. יש שאלה ידועה, שכמעט כל ספרי החסידות עוסקים בה, על כפל הלשון בתחלת הפרשה, "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם – אברהם הוליד את יצחק"[ב]. יש שיחה של הרבי[ג] בה הוא מביא ארבעה פירושים לכפל הזה – פירוש הגמרא (שגם רש"י מביא), פירוש המדרש, פירוש הזהר ופירוש החסידות. כמו שאמרנו, יש אין-ספור פירושים בחסידות, כמעט כל ספר חסידות מפרש אותו, אבל הכוונה לפירוש העיקרי בחסידות.

נתחיל מלמטה למעלה:

גמרא: קלסתר פנים דומה כנגד ליצני הדור

הגמרא אומרת[ד] שליצני הדור טענו שמאבימלך נתעברה שרה. הרי היא שהתה כל כך הרבה שנים עם אברהם ולא הרתה, וכעת נלקחה לבית אבימלך ומיד הרתה – אז כנראה שההריון מאבימלך. כנגד הטענה של ליצני הדור – "פלשתים ליצנים היו"[ה], וכאן מדובר באבימלך מלך פלשתים – הקב"ה עשה נס, צר את קלסתר פניו של יצחק כמו קלסתר פניו של אברהם, עד שכולם נאלצו להודות ש"אברהם הוליד את יצחק".

הפירוש הזה מתייחס לעימות בין ישראל לאומות העולם, עימות עם הנקודה שבה אומות העולם לא יכולות לקבל את האמת של עם ישראל. כמו שאמרנו, את הפירוש הזה גם רש"י מביא וכולם מכירים אותו.

מדרש: יצחק מתעטר באברהם ואברהם מתעטר ביצחק

את הפירוש השני, פירוש המדרש[ו], רש"י לא מביא. המדרש אומר שאברהם ויצחק מתעטרים זה בזה – כל אחד מתעטר בשני. יצחק מתעטר בכך שהוא "יצחק בן אברהם" – אבא שלו הוא רום המעלה, "נשיא אלהים אתה בתוכנו"[ז], "'עמק המלך', שהושוו כל אומות העולם והמליכוהו עליהם"[ח], ובכלל הוא האיש הכי שלם וחשוב מאז אדם הראשון. אבל גם אברהם אבינו מתעטר בבן שלו, בכך שהוא "אברהם הוליד את יצחק", שיש לו בן צדיק שהוא התכלית והפרי של כל העבודה שלו.

זהר: שכר העולם הזה בעולם הבא

הזהר, לפני שהוא מפרש את הכפל בפסוק, מסביר את ענינו של יצחק: הזהר אומר[ט] שעיקר הענין של יצחק הוא שמחה ותענוג וזהו הסוד של העולם הבא, עלמא דאתי. בעולם הזה, עלמא דין, לא הכל שמח, לא הכל תענוג. יש מי שמרגיש את התענוג, שזוכה לטעום מהעולם הבא בעולם הזה – כל האבות טעמו מעין העולם הבא בעולם הזה[י], "בכל"[יא]-"מכל"[יב]-"כל"[יג] – אבל העולם הזה מצד עצמו אינו עולם של תענוג, בעיקר כשאנחנו, עם ישראל, בגלות אלפי שנים. אבל יצחק, לשון צחוק ותענוג, "צחֹק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק לי"[יד], צחוק גם להורים שלו וגם לכל העולם, הוא הגילוי של עולם הבא. העולם הזה הוא עולם של "היום לעשותם"[טו] והעולם הבא הוא עולם של "מחר לקבל שכרם"[טז]. "שכר מצוה – מצוה"[יז], השכר הוא המצוה בעצמה[יח] – כשעושים את המצוה כבר ממשיכים את השכר, את התענוג שנמצא בה, אבל הוא כמו אבן טובה שסגורה בקופסה. אני מאמין בזה, אני יודע את זה, אבל אני לא מרגיש את התענוג היום.

לאור זאת הזהר מפרש את הפסוק: "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם" – כמו שכתוב בתניא[יט], ובכל הספרים, שכר העולם הבא הוא תולדות העבודה בעולם הזה. לכל עולם יש את היתרון שלו, מצד התענוג, ה"שכר מצוה", "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", אבל מצד העבודה עצמה, ה"מצוה" עצמה, "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא"[כ]. העבודה בעולם הזה היא עבודת אברהם – "עולם חסד יבנה"[כא], ה' ברא את העולם כי צפה את החסדים שאנחנו, בניו, נגמול בו[כב], כאשר חסד וצדקה הם המצוה הכללית שכוללת את כל התורה. המשך הפסוק, "אברהם הוליד את יצחק", אומר שצריך להיות במודעות לכך שהמעשים שלנו ממשיכים את התענוג האלקי – את ה"שכר מצוה מצוה", שכבר טמון בתוך המצוה.

חסידות: דחילו ורחימו ורחימו ודחילו

הפירוש העיקרי בחסידות[כג] מתייחס לאברהם אבינו וליצחק אבינו כמדות האהבה והיראה – "אברהם אֹהבי"[כד] ו"פחד יצחק"[כה]. כמו שכתוב בחלק מהנוסחים של "לשם יחוד", יש "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו" – שתי מדרגות של יראה ושתי מדרגות של אהבה, כמו ששמות אברהם ויצחק נכפלים בפסוק. היחס בין יראה ואהבה הוא גם כמו "רצוא ושוב"[כו] – יראה היא תנועה של עליה, של הסתלקות ורתיעה, ואהבה היא התקרבות והשפעה.

שתי מדרגות היראה נקראות יראה תתאה ויראה עילאה – יראת המלכות ויראת הרוממות (או, מושג קרוב, יראת בשת, כמו שנסביר). יראה תתאה היא יראת חטא – יראה שהחטא יביא אותי להתנתק מהקב"ה, דבר שיהודי בשום פנים ואופן לא רוצה[כז]. יש יראה נמוכה יותר, יראת ענש, שאדם פוחד מענש – הוא לא רוצה את הענש, את הגיהנם, ולכן הוא מסתלק מלעשות את החטא. יראת חטא, היראה מניתוק בעקבות החטא, היא גבוהה יותר – אבל עדיין האדם חושב בה על עצמו, רוצה להמנע מנזק לעצמו. יראה עילאה היא יראת הרוממות, שאדם עומד דום מול האין-סופיות של ה' – הוא פשוט לא מסוגל לחטוא, מתוך הרגשת הרוממות של ה' – הוא לא מרגיש את עצמו כלל מול האין-סופיות של ה', בטל במציאות לגמרי (עיקר הבטול של החכמה, וכדלקמן עוד). גוון קצת אחר הוא יראת בשת, שאדם מתבייש לעשות משהו נגד רצון ה' – כאן עדיין מורגשת בדקות המציאות של האדם, כשהבושה גורמת לה להתאיין (כלומר, זהו עדיין תהליך של התבטלות במציאות[כח]).

אפשר לומר קצת יותר עמוק: ביראה תתאה אדם מפחד מנזק לעצמו – ודאי ביראת הענש, אבל גם ביראת חטא, הוא מבין שלא טוב לו להיות מנותק מה'. באותו אופן, אפשר לומר שביראה עילאה אדם מפחד מנזק לה', כביכול – הוא מפחד לפגום באור אין סוף. יש לכך משל[כט], שאנחנו אוהבים להזכיר, מסדין לבן ומבהיק – שאם יהיה עליו כתם שחור הוא יקלקל הכל. הרגשת מציאות הסדין הלבן היא יראת הרוממות – העמידה מול האין סוף. היראה שאכתים את הסדין הלבן, כאשר הכתם הוא עצם המודעות העצמית הנפרדת שלי, היא יראת בשת. במדרגת התחתונה אני פוחד על עצמי ובמדרגה העליונה אני פוחד מעצמי, רוצה להסתלק מעצמי כדי לא להכתים את הסדין הלבן, לצאת מהאני שלי, כמו שאדמו"ר הזקן פרש[ל] "צאינה וראינה"[לא], צא-אני וראה-אין.

שתי מדרגות האהבה נקראות אהבת עולם (או אהבה זוטא) ואהבה רבה. אהבת עולם היא, כמו שכתוב בפסוק, "לאהבת את הוי' אלהיך כי הוא חייך"[לב] – לאהוב את ה' כי הוא החיים שלי, אני לא יכול בלעדיו. זה לא דבר אסור, לא דבר פסול, זהו דבר טוב שהתורה מצוה עליו – אבל זו עדיין אהבה בדרגה נמוכה, עדיין אהבה של "אין עושין רצונו של מקום"[לג], בלי "בכל מאדך"[לד]. כמו שביראה תתאה האדם עדיין חושב על עצמו, כך גם באהבת עולם, אהבה כי ה' טוב, "קרבת אלהים לי טוב"[לה], זה באמת טוב, אבל עדיין טוב "לי". לעומת זאת, אהבה רבה היא אהבה לשם האהבה, כמו שהרמב"ם מתאר[לו] עבודת ה' לשמה – עבודה בלי לחשוב על עצמי.

אם כן, יחסית, שתי המדרגות התחתונות הן עדיין "שלא לשמה" – זו עבודה "אליבא דנפשיה", מתוך רצון לתיקון ולעבודת ה', אולי "שלא לשמה" הכי עדין[לז], אבל הן עדיין מתוך חשיבה של האדם על עצמו. לעומת זאת, שתי המדרגות הגבוהות הן כבר עבודה לשמה.

לפי החסידות – ובעצם אלה מושגים שיש גם בנגלה, מושגים של הרמב"ם, כמו שהזכרנו – הפסוק מתפרש לפי הסדר: אם הסדר הוא מלמטה למעלה, "ואלה תולדֹת יצחק [יראה תתאה] בן אברהם [אהבת עולם] אברהם [אהבה רבה] הוליד את יצחק [יראה עילאה]".

ההקבלה לשם הוי'

אם יש לנו ארבעה פירושים אנחנו רוצים להקביל אותם – תורת הקבלה היא בעיקר תורת ההקבלה[לח], רוצים לעשות הקבלות נכונות, כאשר ההקבלה הבסיסית היא להקביל הכל לשם הוי' ב"ה, בכל דבר לחפש את החותמת של הקב"ה שהיא שם הוי'.

אפשר לחשוב – ואפילו להבין כך מהסדר בשיחה של הרבי – שהפירוש של אהבה ויראה שייך למדות הלב, לז"ת, שעיקרן שתי המדות הראשונות והראשיות, אהבה ויראה[לט]. לעומת זאת, הפירוש של הזהר – שגם הוא פנימיות התורה – הסוד של עולם הבא, יותר גבוה, בספירת הבינה (שהיא תמיד עולם הבא בזהר). אבל באמת בפירוש של האהבה ויראה, פירוש החסידות, יש כאן מבנה שלם של שם הוי' בעצמו – דחילו ורחימו ורחימו ודחילו הן בעצמן בסוד י-ה-ו-ה[מ], אבא-אמא-בן-בת, ה'משפחה' השלמה (מקווה שקצת מכירים את המונחים).

נקדים עוד יסוד של החסידות: הבעל שם טוב מביא[מא] בשם הרמב"ן[מב] שבגשמיות אי אפשר להרגיש שני רגשות הפוכים בו זמנית, אבל בעבודת ה' אפשר להרגיש אהבה ויראה באותו זמן. אפשר לחשוב, ובמדה מסוימת זה גם נכון, שארבע המדרגות יראה-אהבה-אהבה-יראה הן מדרגות נפרדות זו מעל זו, אבל החידוש שבעבודת ה' האהבה והיראה יכולות להיות ביחד. ככלל, אם אדם הוא 'יש' – או שהוא 'יש' כאן או שהוא 'יש' כאן, "יש מי שאוהב" או "יש מי שירא"[מג], אבל אם מישהו הוא 'אין' הוא יכול להרגיש שני דברים בו-זמנית[מד]. לכן, המדרגות התחתונות של יראה ואהבה, בהן האדם ממוקד בעצמו, הן בעיקרן נפרדות, אבל המדרגות העליונות של אהבה ויראה, שהן 'לשמה', בלי ישות של האדם, הן ביחד ("תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[מה]). נשתמש כאן בעוד מלה – בשביל להרגיש אהבה ויראה יחד צריך להגיע למדרגה יותר גבוהה, מעין שרש משותף, להגיע לאין. המדה שמאפשרת לכלול את האהבה והיראה יחד היא הבטול – המדה העיקרית של החסידות, כפי שבא לידי ביטוי בעיקר בחסידות חב"ד. יש מדרגות של בטול – יש "בטול היש", שאני מרגיש את עצמי כיש אבל יודע שהיש הזה מתהווה בכל רגע מאין ולכן הוא גם צריך להתבטל לאין, ויש גם "בטול במציאות", שעצם המציאות שלי מתבטלת, שאני יוצא מעצמי, כמו שהוסבר על יראת בשת ויראת הרוממות. הבטול הוא פנימיות ספירת החכמה, כח-מה[מו] (כח של בטול, "ונחנו מה"[מז]). בספר התניא גם האמונה נמצאת בחכמה.

אם כן, הפירוש של החסידות מכוון כאן כנגד ה-י שבשם, כי עיקרו ומגמתו בטול שכולל אהבה ויראה. גם המבנה השלם בתוך המדרגה הזו בעצמה מראה את הקשר לחכמה, כמו שכתוב "הוי' בחכמה"[מח].

הפירוש של הזהר (ששייך בכל מקום ל"זיהרא דאמא עילאה") הוא כנגד ה עילאה, הבינה, עלמא דאתי, כנ"ל. פנימיות הבינה היא שמחה ובבינה מתגלה גם התענוג, "גילוי עתיקא באמא"[מט] – ה"שכר מצוה" שב"היום לעשותם" טמון ומכוסה בתוך המצוה (כמו עובר ברחם האם, מתאים לסוד אמא) והוא עתיד להתגלות ב"מחר לקבל שכרם".

בלשון המדרש הביטוי הוא "להתעטר" – יצחק מתעטר באברהם ואברהם מתעטר ביצחק – אבל בפשטות המושג הוא להתפאר, כל אחד מתפאר בשני, והתפארת היא מרכז ועיקר מדות הלב, ה-ו שבשם. הקשר בין התעטרות והתפארות מופיע בביטוי "עטרת תפארת"[נ], שבלשון הקבלה רומז לכתר דז"א.

פירוש הגמרא שייך למלכות, הזירה של העולם הזה שבו עלינו להתעמת. יש עימות עם קליפת הפלשתים, שרוצה בליצנות שלה לעקור את הקדושה. בפרק א בתניא כתוב שהליצנות באה מיסוד הרוח של הנפש הבהמית – באביטה-נפלאות השבוע מדובר על הצד המואר והצד האפל, ליצנות היא מיסוד הרוח של הצד האפל. בהמשך הפרשה העימות הוא בין עשו (ממנו באה "מלכות הרשעה") ליעקב וגם בין לבן ליעקב. הקליפה מנסה לעקור את הקדושה, לבטל אותה בליצנות שלה וברדיפות שלה, וכאשר אנחנו רוצים לנצח – "דידן נצח!", 'יהודים בואו ננצח!' – הקב"ה עושה לנו נסים ואנחנו מנצחים בעזרת ה'.

ב. העיקר – תולדות!

בין "תולדֹת נח" ל"תולדֹת יצחק"

כעת נדבר על עוד נקודה ידועה, שקשורה לשם הפרשה[נא]: יש שתי פרשות בתורה שמתחילות כמעט באותן מלים – "אלה תולדֹת נח"[נב] ו"ואלה תולדֹת יצחק". פרשת נח נקראת נח ופרשתנו נקראת תולדות. לכאורה, היה צריך להיות הפוך – לפרשה הראשונה עם ההתחלה הזו, הפרשה השניה בתורה, היה מתאים לקרוא, כמו לרוב הפרשות, על שם המלה העיקרית הסמוכה להתחלה, "תולדֹת", ולפרשה שלנו, מכיון שהשם תולדות כבר תפוס, היה צריך לקרוא פרשת "יצחק". מדוע דווקא לפרשה שמופיעה קודם קוראים "נח" ולפרשה שלנו "תולדֹת"?

התשובה מלמדת משהו מאד יסודי – התורה רוצה ללמד אותנו את ההבדל בין אינו-יהודי, ונח עדיין לא היה יהודי, ליהודי:

אצל נח העיקר הוא לא התולדות שלו – לא הבנים שלו בפועל וגם לא ה"עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים"[נג] – אלא הוא עצמו, "אלה תולדֹת נח – נח איש צדיק תמים היה בדֹרֹתיו", "ונח מצא חן בעיני הוי'"[נד]. בזכות שנח היה איש צדיק האנושות נמשכת, אבל אי אפשר לומר שהוא הציל את העולם. העולם של נח נחרב, הוא הציל את עצמו – ואנחנו כאן בזכותו – אבל הוא לא הציל את העולם שלו, אחרי המבול התחיל ממנו עולם חדש. כתוב במדרש[נה] שנח ראה שני עולמות. לכן גם לא פשוט היחס לנח, "יש מרבותינו שדורשין אותו לשבח ויש דורשין אותו לגנאי... אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום"[נו].

לעומת זאת, אצל יצחק העיקר הוא התולדות שלו – הפעולות שלו בעולם, "לתקן עולם במלכות שדי"[נז], והתולדות כפשוטן, "יעקב ועשו האמורים בפרשה"[נח]. בעוד פרשת נח עוסקת רובה בסיפור המבול, כשהכל סובב את דמותו של נח – אותו ה' מצוה לעשות תבה, להכנס אליה ולצאת ממנה, כאשר כל בני משפחתו וכל שכן כל החיות שבתבה טפלים אליו – הרי שפרשת תולדות מתחלתה עוסקת בשני הבנים-התולדות. הפרשה פותחת, עוד לפני סיפור גדולת יצחק וחפירת הבארות, בעימות בין הבנים ברחם ובמכירת הבכורה ומסיימת בלקיחת הברכות במרמה. עיקר הפרשה הוא המתח בין יעקב לעשו, כאשר יעקב מתלבש לגמרי בדמותו של עשו כדי לברר אותו (התלבשות המברר בלבושי המתברר[נט]), עד שהוא מזדהה עמו לגמרי ואומר "אנכי עשו בכֹרך"[ס] (כפשוטו, לא כפירוש רש"י). זו כוונתו הפשוטה של רש"י כשהוא מפרש שתולדות יצחק היינו "יעקב ועשו האמורים בפרשה" – הסיפורים שלהם הם עיקר הפרשה (בהקדמת יעקב לעשו, היות שיעקב מברר את עשו על ידי קנית הבכורה ולקיחת הברכות).

עיקר העבודה של יצחק הוא חפירת בארות[סא] – לעורר העלאת מ"נ מלמטה, לעורר את הנשמות בתשוקה לה'. זו פעולה שלו על כל האנושות, גם על אינם יהודים. נח, בסופו של דבר, חושב על עצמו – כמו במדרגות הנמוכות של האהבה והיראה – ולכן הוא לא מציל את העולם אלא רק את עצמו[סב], הוא העיקר אצל עצמו ולכן הפרשה שלו נקראת על שמו. יצחק אבינו, וכמוהו כל יהודי, הוא בבחינת אין, הוא חושב על השליחות שלו, על התולדות שלו, ולכן הוא רוצה 'להעלם' (כמו שהוסבר על משל הכתם על המפה), שהפרשה שלו תקרא רק על שם התולדות שלו. זו התכונה של עם ישראל, עליו נאמר "כי אתם המעט מכל העמים"[סג] – "ממעטין עצמכם לפני"[סד], במיעוט אחר מיעוט, יותר ויותר התאיינות, עד שמגיעים לאין.

מקור ברכת יצחק וההשפעה לעשו

אצל יצחק העיקר הוא להעביר את הנקודה העצמית שלו לדור הבא – אל יעקב אבינו, שמקבל את העצם שלו וממשיך אותו הלאה (כשבסופו של דבר, בתיקון השלם של העולם, גם לעשו יהיה תיקון דווקא על ידי יעקב[סה]). אפשר לראות זאת בסיפור הברכות של יצחק:

אחרי שיצחק מברך את יעקב מגיע עשו וגם מבקש ברכה. בהתחלה יצחק אומר לו שלא נותרה ברכה עבורו, אך אחרי שהוא בוכה הוא כן נותן לו ברכה. למה הוא לא ברך אותו מיד בהתחלה בברכה שבסוף? כתוב[סו] דבר עמוק. כמו שכבר הזכרנו, עיקר הענין של יצחק הוא שמחה ותענוג – השמחה שהיא פנימיות הבינה והתענוג של הכתר שמתגלה בבינה. מהמקום הזה יצחק מברך את יעקב – ושם הוא מברך אותו באופן מלא, מעביר לו את כל הברכה שיש שם, ולכן הוא גם חותם "גם ברוך יהיה"[סז]. הוא מרגיש שאת כל הפנימיות שלו, את כל השמחה והתענוג, הוא העביר בברכה ליעקב.

אבל לבינה של יצחק יש גם חיצוניות, ועל חיצוניות הבינה כתוב "מינה דינין מתערין"[סח]. החיצוניות הפוכה מהפנימיות – הפנימיות היא שמחה, שיש בה גם בטול והתאיינות, והחיצוניות היא עצבות שכולה ישות. לכן חכמי האמת הרחיקו את מדת העצבות עד הקצה האחרון[סט] – זו המדה הכי גרועה כי יש בה הכי הרבה ישות. האריז"ל אמר[ע] שכל מה שזכה בו היה מכח שמחה של מצוה, שמחה של בטול לה' ועשיית רצונו. העצבות היא בדיוק הפוך, כשאדם מרגיש מסכן, מרגיש מקופח – הוא הכי עסוק בישות שלו. כאשר עשו מבקש ברכה – יצחק אומר לו שלא נשארה ברכה במקור הברכות שלו, בפנימיות שלו. אז עשו בוכה – אלה לא דמעות של שמחה, לא דמעות של קדושה, אלא דמעות של 'מקופח'. כשהוא מעורר את המקום הזה יצחק אומר לו – אה, מהמקום הזה אני בהחלט יכול לתת לך... לכן לא כתוב "ויברך" בברכות של עשו, אלא "ויאמר" – זו לא ברכה מהפנימיות, אלא אמירה-המשכה מהחיצוניות, מתנות חיצוניות שמתאימות לעשו המקופח ובעל-הישות.

העיקר – לעשות בשמחה

בכל אופן, אנחנו יהודים שמחים – שמחים גם עם כל הדברים הלא-טובים שיש במציאות, כי אנחנו מאמינים בה' ויודעים שבסופו של דבר הכל לטובה ובתוך המעשים שלנו כבר טמונים התענוג והשמחה של העולם הבא.

שוב, עיקר מוסר-ההשכל, הלימוד מכך שהפרשה נקראת תולדות – ולא יצחק – הוא שאצל האבות הקדושים, ומהם בירושה אצל הבנים, המגמה היא לבטל את עצמי ולהתרכז רק בשליחות בשבילה באתי לעולם, בהעמדת תולדות בגשמיות וברוחניות וב"תולדותיהם של צדיקים מצוות ומעשים טובים" שנועדו לתקן את העולם. בעולם הזה, "היום לעשותם", העבודה שלנו היא לעשות, לפעול כמה שיותר, הכל בשמחה ובידיעה שכל הגילויים טמונים בעבודה שלנו. כמו שהרבי אמר[עא] – השליחות היא "להפוך את העולם"!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• עבודת העולם הזה היא עבודת אברהם – "עולם חסד יבנה".
• גם כשאין טועמים את העולם הבא בעולם הזה יש להאמין ולדעת שה"שכר מצוה" טמון כבר בתוך ה"מצוה".
• במדרגות התחתונות, יראה תתאה ואהבה זוטא, האדם חושב עדיין על עצמו. במדרגות העליונות, אהבה רבה ויראה עילאה, האדם חושב על ה' לבדו.
• רק בעבודת ה' אפשריים שני הרגשות ההפוכים של אהבה ויראה בו-זמנית.
• בהרגשת 'יש' אפשר לחוש כל פעם חויה אחת אך כשהאדם הוא 'אין' הוא יכול לחוש דברים הפוכים בו-זמנית.
• כאשר אנו רוצים לנצח את הקליפה – ה' עושה לנו נסים כדי שננצח.
• נח ממוקד בעצמו – ולכן הוא הציל את עצמו מהמבול (ופרשת נח עוסקת בעיקר בו).
• יצחק אבינו ממוקד בתולדותיו ובפעולותיו – השפעה על כל העולם (ופרשת תולדות עוסקת בבניו).
• יהודי הוא בבחינת 'אין' – רוצה 'להעלם' ושההתמקדות תהיה רק בפעולותיו הטובות בעולם.
• בברכות יצחק ליעקב נמשכה כל הפנימיות שלו – שעניינה שמחה ותענוג – ללא שיור.
• הפנימיות היא שמחה מלווה בבטול והחיצוניות היא עצבות מלווה בישות.
• עיקר הישות מופיע בתחושת מסכנות וקיפוח – לכן עצבות היא המדה המגונה ביותר.
• עשו בתחושת הקיפוח שלו עורר את החיצוניות של יצחק וזכה להמשכה משם (שאי אפשר לכנותה ברכה).
• עיקר עבודתנו הוא לבטל את עצמנו ולעסוק בשליחותנו מתוך שמחה רבה ומודעות לתענוג הפנימי שנמשך בה.