1

בע"ה

סוד ה' ליראיו – שער ל"ז – התגלות הכבוד ועבודת התשובה

י"ד שבט תשמ"ו – תל אביב

פרק א

גילוי הכבוד בשלבי השנגל"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל – ביחס לכבוד

סוד הכבוד: מ"ריש כל דרגין" ועד לעבודת התשובה

נתחיל ללמוד את השער. שם השער הוא "התגלות הכבוד ועבודת התשובה". ההקדמה ראשונה להבנת השער הזה, מה הכוונה שלנו כאן, הוא להסביר שמושג כבוד, מושג מאד נפוץ ושכיח בתורה – כולל את כל המדרגות בנשמה-בנפש, מתחלה עד הסוף.

בדרך כלל אנשים תופסים את המושג כבוד רק בחיצוניות, המשמעות הכי חיצונית של כבוד. כמו שאנחנו נתבונן כאן בעזרת ה', נראה שהמושג הזה, יותר מכל מושג אחר בתורה, כולל את כל הממדים של הנפש, של הגוף, של גשמיות עולם הזה, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין. יש משמעות מיוחדת למושג כבוד בתורה. בסוף אנחנו נגיע לכך בע"ה שתיקון הכבוד קשור עם תשובה בכלל. כל המושג לשוב לה' הוא לתקן את הכבוד, בכל המדרגות.

כלומר, הקלקול הגדול שכולל גם את כל החטאים, את כל העוונות והפגמים שאדם פוגם, הוא קלקול בכבוד – קלקול בכבוד ה', קלקול בכבוד הורים ומורים – זלזול, זלזול בעצמו, ההפך של כבוד הוא זלזול. כל העוונות כולם הם אופנים שונים, גוונים שונים של זלזול, מהזלזול בערכים המקודשים ביותר עד זלזול בדברים החיצוניים של החיים.

התשובה כוללת את תיקון כל הדברים בעולם שאדם עשוי לזלזל בהם, לפגום בהם. גם כל יחס, כמו יחס בין אנשים, אם האדם לא מקדש את היחס כראוי הוא מזלזל בזולת. יש גם זלזול בעצמו, יש אדם שמזלזל בעצמו. יש כל מיני צורות של פגם הכבוד, שהוא הזלזול, שבזה האדם משחית את כל מדרגות הנשמה וגם של הגוף, כמו שעכשיו אנחנו נתחיל ללמוד בע"ה. לכן פה, בשער הזה, כמו ששם השער אומר, אנחנו רוצים לדבר ולהסביר את המושג כבוד בכל המדרגות ולקשר אותו עם תשובה. תשובה היא תיקון. זה הפירוש של שם השער "התגלות הכבוד ועבודת התשובה".

באמת בסיום, החלק השני עוסק בעבודת התשובה, נגיע אליו רק כשנתקדם הלאה בשער הזה, יותר קרוב לסיום השער. בתחלת השער נתבונן בעומק בע"ה במושג הכולל שנקרא כבוד.

סוד שנגל"ה: חמש מדרגות ההוויה בנפש ובעולם

בתור הקדמה ראשונה להבין את התוכן שאנחנו רוצים להסביר פה בע"ה יש מושג ראשון בכתבי האריז"ל[ב], בקבלה, של חמש מדרגות כנגד י-ה-ו-ה עם קוצו של י, כמו בכל מקום, והם נקראו שנגל"ה, כך אומרים זאת בראשי תבות. ראשי התבות שנגל"ה בקבלה, בכתבי האר"י ז"ל, הוא מושג כל כך חשוב ויסודי כמו נר"ן ח"י. תכף אנחנו נאמר מה זה שנגל"ה. אבל יש ראשי תבות של ערכים, מערכת של מושגים בכתבי האר"י ז"ל שהיא מהיסודות של כל מבנה הקבלה, וממילא של ההסבר הפנימי שלה, שהוא החסידות, וזה שנגל"ה.

מה זה שנגל"ה? ראשי תבות שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל. הערכים הללו הם הרבה יותר כוללים אפילו מערכים מאד-מאד יסודיים בקבלה כמו נר"ן-ח"י, שגם הם כנגד י-ה-ו-ה עם הקוץ של י, רק שנר"ן-ח"י כולם יחד רק כנגד שן, שורש נשמה, של שנגל"ה. בנר"ן-ח"י, ח"י – ראשי תבות חיה יחידה – הם כנגד שורש הנשמה, הם קשורים ודבוקים בשורש, ו-נר"ן – נפש רוח נשמה – הם הנשמה, כלומר הארתה המתלבשת בתוך הגוף.

אם כן, כשאני אומר נר"ן-ח"י באמת אמרתי דבר מאד-מאד יסודי בקבלה, שהוא כנגד שם הוי' עם קוצו של י, אבל כולו על פי פשט רוחני, עדיין רק מציאות רוחנית. במונחים נר"ן-ח"י לא נגעתי בשום דבר גשמי, רק דיברתי על המדרגות בנשמה עצמה, שיש חמש מדרגות בתוכה: נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה.

לכן הערכים הללו, המבנה הזה, ששוב, הוא משמש כיסוד כל כתבי האר"י ז"ל, הוא עם ספקטרום הרבה יותר רחב וכולל. הוא כולל בתוכו מהרוחני שברוחני, כאשר באמת פירוש המלה שורש יותר גבוה אפילו מיחידה, בגלל שיחידה יכולה גם להתגלות בתוך הגוף, ואילו שרש הוא עצם הנשמה ממש, כמו שהיא "חבוקה ודבוקה בך"[ג], כמו שהיא "חלק אלו-ה ממעל ממש"[ד]. זה שורש הנשמה.

מה שמתגלה בתוך הגוף הוא נשמה. אבל אלו הן רק שתי המדרגות הראשונות בערכים הללו. אחר כך יש עוד שלש מדרגות: גוף-לבוש-היכל. יש את הגוף שהנשמה מתלבשת בתוכו. אחר כך הגוף מתלבש שוב בתוך לבושים, לבוש. אחר כך האדם הזה, שהוא נשמה בתוך גוף ובתוך מלבושים – הוא חי ודר בתוך דירה שנקראת היכל, הוא נמצא בתוך בית. כתוב שכל אדם שאין לו בית אינו אדם[ה]. כמו שכתוב שכל אדם שאין לו אשה הוא רק "פלג גופא"[ו], הוא לא אדם שלם. הבית, ההיכל, הוא המלכות שמשלימה את כל המבנה, כל מערכת שנגל"ה שכנגד שם הוי' עם קוצו של י. אם אין לאדם היכל אין לו מלכות, אין לו ה תתאה שבשם, הוא חסר, הוא לא אדם.

אם כן, כאן אנחנו מתחילים. יסוד ההתבוננות שלנו הערב וכל מה שנמשיך להתבונן כאן בשער הזה בנוי על פי אחד היסודות העיקריים בכל הקבלה, המערכת הזאת של מושגים שנקרא שנגל"ה, שגם היא כנגד י-ה-ו-ה עם קוצו של י.

הקוץ של ה-י הוא השורש, שורש הנשמה כמו שהוא חלק מה' ממש, עצם הנשמה, אפילו יותר גבוה מגילוי היחידה שבנפש, ובכל זאת, שני הגילויים שנקראו יחידה וחיה קשורים לשורש. כיון שבדרך כלל הם אור מקיף לגבי הגוף, ולא אור פנימי שמתלבש ומאיר דרכו. המדרגה השניה היא נשמה, והפירוש נשמה – כל אור הנשמה שמתגלה בתוך הגוף.

אנחנו יודעים שכתר בלשון הזהר נקרא "נקודה דלא נעיץ"[ז], נקודה שאינה נעוצה בספירות שלמטה ממנה. השורש לא נעוץ, כלומר לא מתגלה במדרגות שלמטה, רק שורה עליהן מלמעלה בבחינת אור מקיף. מה שאין כן חכמה, ה-י שבשם הוי', נקראת בספר הזוהר "נקודה דנעיץ", נקודה שכן נעוצה. כלומר, החכמה היא הנקודה-המוצא-האור שנעוץ בכל שאר המדרגות של הנפש, והיא הנשמה שמתלבשת בתוך הגוף ומאירה דרכו, דרך הלבושים, דרך ההיכל לעולם כולו.

אם כן, שורש הנשמה הוא בחינת הכתר, "נקודה דלא נעיץ" ששורה ומקיף את כל המדרגות מלמעלה. הנשמה כאן היא החכמה, כלומר כל האור הפנימי שמאיר-מתלבש בתוך הגוף. הבינה כאן היא כבר גוף האדם, שהוא אמא בהתבוננות הזאת. הנשמה של כל אחד ואחד היא האבא.

אנחנו יודעים שחכמה היא אבא, ה-י שבשם הוי'. כאן, ביסוד הזה בקבלה, הגוף עצמו הוא אמא, מדרגה מאד גבוהה. זה על פי הידוע בספר הזהר וכתבי האר"י ז"ל, יש מושג בזהר "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון"[ח]. ה' הוא אחד עם האורות שבעולם האצילות, וכן הוא אחד עם הכלים שבעולם האצילות. כתוב בקבלה[ט] ששורש האורות הוא באבא ושורש הכלים – "גרמוהי" – באמא. כלים הם "גופין", בחינת גוף, ושורש הגוף, שורש הגשמי הוא באמא. זה נקרא "גרמוהי" בלשון הזהר. שורש האורות – "חיוהי" – הוא באבא. המאמר הזה בזהר מתאים לערכים הללו שאנחנו מתחילים ללמוד הערב, שנשמה היא באבא וגוף באמא.

אם גוף הוא בינה-אמא, כנגד ה-ה עילאה שבשם הוי' – מה הלאה? מדות הלב נקראו כך מלשון מדים, כתוב בקבלה ובחסידות[י]. המדות אהבה-יראה-רחמים, שבלשון הקבלה הן חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד, כולן לבושים שמלבישים את הגוף, את הבינה. כידוע, "בינה לבא"[יא]. פנימיות הלב היא הבנת הלב, התפיסה, הכח לתפוס, להבין בלב. כל המדות שנולדות מתוך האמא, מתוך ההבנה, מתוך ההתבוננות, מלבישות את פנימיות הלב. פנימיות הלב, התפיסה, תפיסת השכל בהתבוננות היא-היא שורש הגוף. הלב הוא שורש הגוף. במח שהוא אבא, יש יחסית ללב שורש נשמה. עיקר השראת הנשמה היא במח, כך כתוב בספר התניא קדישא[יב], ושורש התהוות הגוף הוא בלב.

פנימיות הלב היא הבנת הלב, אמא. על גבי ההתבוננות, ההבנה של הלב, התפיסה, הקליטה – יש בלב כח הקליטה לקלוט בגוף שלה את אור אבא, אור המוחין – היא מולידה מדות, שאותן מדות שהיא מולידה מלבישות אותה, הן הלבושים שלה. לכן ו שבשם נקראת לבוש לגבי הגוף, שהוא הבינה עצמה.

אם שמתם לב, כשאני מסביר כאן את המושגים אני משתדל תכף ומיד להסביר אותם בפנימיות, בנפש. בכתבי האר"י ז"ל הם כתובים פשוטו כמשמעו, שיש גוף, יש לבוש, יש בגדים ויש היכל-בית כמו שאמרנו. כאן יש מערכת של מושגים הכי רחבה שיכולה להיות, מעצמות הרוחני לתחתית מדרגת הגשמי. בכל זאת, אם אנחנו רוצים להתבונן על פי חסידות, צריך גם את המושגים כולם לתרגם אותם, להבין אותם בנפש. לדוגמה: אנחנו יודעים ש-ו שבשם היא בכל מקום מדות הלב, וכאן פתאום היא הלבוש, הבגדים שלך. צריך להבין בנפש איך המדות – מלשון מדים – מלבישות את הגוף, שהבינה מאיר בתוכה אור החכמה-הנשמה, שיש נשמה ויש גוף ויש לבוש.

שנגל"ה בנפש: מהברקת החכמה ועד להיכל הדיבור

באדם יש גילוי פנימי של נשמה-חכמה בתוך גוף של תפיסת בינה, ומכאן גם מאד מאד מובלט ומודגש כמה רחוק הערך קיים בין איכות החכמה לאיכות הבינה במובן של שכל – איכות הבינה, שאדם מבין משהו טוב מאד, מגושמת לגמרי ביחס לגילוי אור החכמה. ההתבוננות, ההבנה שבבינה, כל כך רחוקה מהברקת החכמה, עד כדי כך שהחכמה מכונה בשם נשמה והבינה בשם גוף בלבד. הנשמה אמנם מתלבשת בתוך הגוף, וכידוע אין שום תכלית שתהיה נשמה בלי גוף, צריכה להיות נשמה בתוך גוף ולכן נחוץ וחשוב ביותר להמשיך את הנשמה, את החכמה, לתוך הגוף של הבינה. בכל זאת, ריחוק הערך מבחינת איכות השכל בין השכלת החכמה לבין השגת הבינה הוא כל כך גדול כמו הריחוק בין נשמה לבין גוף. אחר כך, הולדת הבינה בנים-תולדות, שהן המדות, היא לפי ערך של לבושים על גבי אותו גוף.

בסוף יש הבעה. מהי המלכות בכל מקום? ה תתאה שבשם, ההבעה, הדיבור. הדיבור ביחס למדות הוא עוד יותר רחוק, ואפילו מנותק כביכול, כמו שקירות הבית שסביבי כביכול לא רק רחוקות, אלא אפילו מנותקות ממני, לא נוגע בי – כך הריחוק בין הדיבור וההבעה החיצונית למדות שבלב שבבחינת לבוש.

המלכות היא הדיבור וכל צורות ההבעה שאדם מביע את עצמו וכל כחות ההנהגה – דיבור הוא לשון "דבר אחד לדור"[יג], כח הנהגה, "בדבר מלך שלטון"[יד]. כל כחות ההנהגה שאדם מנהיג את הסביבה שלו, כל אחד לפי ערכו – זה נקרא בית והיכל ביחס למדות הלב, שהן הלבוש בו מלבישים את הבינה-הגוף שבתוכו, שבתוך אותו גוף יש אור הנשמה-החכמה ומעל לכולם שורה עצם השורש.

אם כן, מה שהסברנו עד עכשיו הוא מהיסודות הגדולים ביותר בכל הבנת ותפיסת הקבלה, הדבר הזה שנקרא שנגל"ה שהתחלנו קצת להסביר. שוב, זה חידוש ערכים של האריז"ל. אף על פי שהוא מבנה פשוט מאד, גם לא מסובך ביותר להבין אותו, בכל זאת הוא דבר שהתחדש והתבאר בהרחבה גדולה מאד בספר עץ חיים של האריז"ל.

עד כאן הסברנו בקיצור, בסקירה אחת, את המושג שנגל"ה, איך הוא כנגד שם הוי' עם קוצו של י, ובע"ה נאריך בזה הרבה בהמשך השער הזה. נקודת המוצא כאן היא לקשר מיד את שנגל"ה עם חמש מדרגות של כבוד. מה שאנחנו רוצים להסביר פה הוא שכבוד בתור מושג אחד בלבד הוא המושג הכי היולי שיש בתורה. מה זה היולי? חומר ללא צורה, חומר שמסוגל לקבל את כל הצורות. זהו החומר ההיולי בתור מושג בלשון התורה, מלה-מושג שמופיע שוב ושוב – חומר היולי שמסוגל לקבל את כל הצורות כולן, מהצורה הכי נכבדה של שורש ועצם הנשמה עד הצורה הכי תחתונה של בית, של אבנים גשמיות. זהו המושג כבוד וזו הנקודה הראשונה שאנחנו באים כאן להסביר.

חמש קומות של כבוד: המבנה השלם של האדם

בְּשִׁעוּר קוֹמָתוֹ שֶׁל הָאָדָם הַשָּׁלֵם יֶשְׁנָן חָמֵשׁ מַדְרֵגוֹת, [כאן שיעור קומה כולל גם את שיעור הקומה הרוחני וגם את שיעור הקומה הגשמי, גם הלבוש וההיכל, כל ההווי של האדם נכלל כולו בשיעור קומה. באותו שיעור קומה של האדם השלם יש חמש מדרגות]: שֹׁרֶשׁ; נְשָׁמָה; גּוּף; לְבוּשׁ; הֵיכַל [מושג ראשוני בכתבי האר"י ז"ל, כמו שעכשיו הסברנו קצת. החידוש הוא] וְכֻלָּן [כל המדרגות הללו מהשורש עד ההיכל] נִקְרְאוּ [בתורה בלשון אחת משותפת] ״כָּבוֹד״.

ההמשך של הפרק הזה הוא להביא את הפסוקים ומאמרי חז"ל בהם אנחנו רואים איך התורה משתמשת במלה כבוד, פעם בתור שורש הנשמה, פעם בתור נשמה, פעם בתור גוף, פעם בתור לבוש ופעם גם בתור היכל.

ב.     חמש פעמים כבוד

ה פעמים כבוד: צלם-עץ

לפני שנתחיל נאמר עוד נקודה אחת של הקדמה: כאן אנחנו רוצים לגלות את הכבוד בחמש מדרגות של שנגל"ה – כבוד של שורש, כבוד של נשמה, כבוד של גוף, כבוד של לבוש וכבוד של היכל. אם עושים חשבון פשוט – כבוד עולה לב, מלה שבעצמה יש לה ערך חשוב מאד בגימטריא, ו-ה פעמים לב-כבוד עולה 160, ששוה להרבה מלים, אבל לעניננו לשתי מלים חשובות: מלה אחת היא צלם. שיעור הקומה השלם של האדם נקרא צלם – "בצלם אלהים ברא את האדם"[טו]. צלם הוא גם כן עץ.

אני אומר זאת בתור רעיון ומחשבה שנוכל להתבונן מחר בערב, בט"ו בשבט, שעץ החיים שלנו כולל חמש מדרגות של כבוד. ה פעמים כבוד הוא כללות העץ. "האדם הוא עץ השדה"[טז], ואותו עץ הוא צלם אלהים בו ברא אלהים את האדם. העץ הוא הסתעפות של חמש מדרגות של כבוד שעכשיו אנחנו לומדים. בתוך העץ, בתוך הצלם, יש את כל חמש המדרגות הללו של כבוד.

הדיבור החמישי: כבוד כציר עשרת הדברות

אמרנו שכבוד הוא מלה ומושג נפוצים ביותר בתורה, שכיח ביותר בתורה. אם פותחים את התורה במקום היסודי ביותר שלה, שהוא המקום שנקרא בתורה בשבוע הבא בע"ה עשרת הדברות, קבלת תורה, כידוע שבעשרת הדברות יש כתר אותיות כנגד כתר מצוות של כל התורה כולה. אם פותחים את התורה בעשרת הדברות ומחפשים שם את המלה כבוד, איפה מוצאים אותה? באיזה דיבור מבין הדברות? בדיבור החמישי, שהוא כבר מרמז שיש משהו חשוב בין כבוד לבין המספר חמש. מהו הדיבור החמישי בו אנחנו מוצאים את המלה כבוד? כך הדיבור מתחיל הדיבור החמישי. עם איזה כבוד? "כבד את אביך ואת אמך"[יז]. יש כמה מאמרי חז"ל שהדיבור הזה הוא הכי חשוב בכל עשרת הדברות.

כאן לדוגמה רואים איך המושג כבוד באמת קובע מקום עיקרי לעצמו, ותכף ומיד הוא קשור ליחס של בנים להורים. בהמשך נסביר שתיקון הכבוד, יותר מכל דבר אחר, קשור עם עבודת התשובה והתנהגות של בעל תשובה על פי תורה, ממילא מובן מאליו שתיקון כיבוד ההורים נוגע להתחלת עבודת התשובה. זה אני אומר בהדגשה, באופן מיוחד, כיון שבזמן האחרון יש הרבה דיבורים על כך שבעלי תשובה נוהגים לעזוב את הבית, לנתק קשרים עם ההורים, עם הסביבה חס ושלום. כאן אנחנו נסביר יסוד מוסד בתורה, שכל עיקר ענין התשובה הוא לתקן את הכבוד, החל מתיקון "כבד את אביך ואת אמך", הכבוד שמופיע בעשרת הדברות. כל עשרת הדברות תלויים בדבור הזה, יותר מכל הדברות, כך כתוב בחז"ל[יח].

כמובן שמתוך כיבוד אב ואם – האדם גם בא לכבד את ה'. יש מאמר חז"ל[יט], גזרה שוה בין הפסוק "כבד את אביך ואת אמך" לבין הפסוק במשלי "כבד את הוי' מהונך"[כ]. חז"ל דורשים גזרה שוה בין שני הפסוקים הללו, כלומר שהם תלויים זה בזה. "מכלל הן אתה שומע לאו", כלומר שאם אדם מזלזל בהורים הוא מזלזל בה'. אם הוא מזלזל בהורים הוא מזלזל כמובן בכל יחסי האנוש שלו, בין איש לאשה, בין אבות לבנים, בין איש לרעהו. כל היחסים בנויים על פי תיקון הכבוד.

אין הכוונה לכבוד חיצוני. אחת המטרות העיקריות שבחרתי לכתוב את הדבר הזה וגם שנלמד אותו היא שצריך באמת להיגמל מהתפיסה החיצונית של העולם מהו כבוד בכלל. כיון שלתת כבוד בחיצוניות – אין זלזול גדול מזה. כבוד חיצוני הוא הזלזול, אי-הכבוד הכי גדול שיכול להיות. לכן צריכים מאד-מאד להעמיק מהו באמת כבוד. על כן אנחנו רוצים ללמוד היטב ובע"ה להתבונן היטב בפרק הזה. רק שמנו לב עכשיו שכבוד מופיע בעשרת הדברות שנקרא, והוא מופיע בדבור החמישי, כלומר שיש קשר בין חמש לבין כבוד, ואכן יש חמש מדרגות של כבוד.

הקבלת עשרת הדברות לספירות

בסוד עשרת הדברות יש כמה דרכים איך להקביל את עשרת הדברות, שכפי שאמרנו קודם נקרא אותם בשבוע הבא בע"ה בתורה. יש כמה דרכים איך להתבונן בהקבלה בין עשרת הדברות לבין הספירות. אם יש עשרת הדברות אז יש ודאי הקבלה בינם לבין הספירות על פי קבלה ולבין כחות הנפש, אבל לא כל כך פשוט איך ההקבלה הזאת פועלת ואיך היא מכוונת. דרך אחת היא שהרי שני הדברות הראשונים, "אנכי"[כא] ו"לא יהיה לך", שמענום – שמענו אותם – מפי הגבורה[כב], והם מחוברים בתורה לגמרי, אין שום הבדלה ביניהם. גם כשקוראים אותם בבית הכנסת בספר התורה שניהם פסוק אחד. כל שני הדברות הראשונים הם פסוק אחד בתורה, בטעם העליון, כמו שקוראים אותם בבית הכנסת בספר תורה.

אם כן, יש רמז וסוד על פי קבלה שהדבורים "אנכי" ו"לא יהיה לך", כלומר שני הדברות הראשונים יחד, הם כנגד הכתר – פנימיות הכתר וחיצוניותו, אבל הכתר הוא אחד. אנחנו נתחיל כך ש"אנכי" ו"לא יהיה לך" יחד הם סוד הכתר, שבאמת כולל את כל המצוות, כמו שכתוב בספר התניא[כג], ש"אנכי" כולל את כל מצוות עשה, ו"לא יהיה לך" כולל את כל מצוות לא תעשה. כל המצוות הן כתר מצות, והכתר של הכתר, שהוא עשרת הדברות, הוא "אנכי" ו"לא יהיה לך". "אנכי" היינו הפנימיות, "לא יהיה לך" היינו החיצוניות, אבל הכל אחד, ואותם שמענו ישר מה', לא דרך פיו וגרונו של משה רבינו.

משה רבינו הוא סוד החכמה, אבל מה ששמענו ישר מפי הקב"ה, מפי ה', הוא למעלה מהחכמה, הוא גילוי הכתר. אחר כך התחלנו לשמוע את הפירוט של שאר הדברות מפיו של משה רבינו, החל מהדיבור השלישי "לא תשא את שם הוי' אלהיך לשוא וגו'"[כד]. שם ה' הוא בחכמה, "הוי' בחכמה יסד ארץ"[כה].

לפי זה ה"לא תשא את שם ה'" זה כנגד החכמה; "זכור את יום השבת לקדשו"[כו] כנגד הבינה, אמא; "כבד את אביך ואת אמך" כנגד החסד. הבן הראשון שמכבד את שני ההורים שלו שקדמו בסדר עשרת הדברות; "לא תרצח" כנגד הגבורה; "לא תנאף" כנגד התפארת; "לא תגנוב" כנגד הנצח; "לא תענה ברעך עד שקר" כנגד ההוד; ו"לא תחמוד" יש חלוקה בתורה בין "לא תחמוד בית רעך" לבין "לא תחמוד אשת רעך", יש שתי פרשיות כמו שכתוב בספר תורה. בדבור "לא תחמוד", אם תסתכלו בספר התורה, הדבור האחרון בין עשרת הדברות, יש חלוקה לשתי פרשיות. לפי הסוד הזה שתי הפרשיות של "לא תחמוד" הן כנגד יסוד ומלכות. אף על פי שהן נחשבות דבור אחד בעשרת הדברות, יש חלוקה גלויה במסורה של התורה שבכתב, כך שב"לא תחמוד" יש שתי פרשות, שתי מדרגות שלמות.

כבוד וחסד: התיקון של "באברהם"

אם כן, כאן אנחנו הסברנו דרך אחת הכי פשוטה להסביר את הקבלת עשרת הדברות לספירות, ולפי זה יוצא ש"כבד את אביך" הוא בחסד. זאת אומרת שבכללות הכבוד הוא תיקון החסד, האהבה. בכללות, הכבוד קשור אם כן לנשמת אברהם אבינו שהוא החסד. בתחלת בריאת העולם כתוב "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"[כז] עם ה קטנה – "בה בראם"[כח] – וחז"ל שורשית אותה באברהם[כט], "אל תקרי בהבראם אלא באברהם", שנאמר "עולם חסד יבנה"[ל], "חסד לאברהם". עולם התיקון הוא עולם החסד, עולם התהו הוא עולם של יראה בלבד. זה מיסודות הקבלה.

אם כן, התיקון של כל מעוות, כמו שהתחלנו להזכיר קודם, הוא התשובה, לתקן את כל מעוות, והתיקון הכולל את כל התיקונים, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, הוא החסד-האהבה. האהבה היא סוד הכבוד, כמו שנסביר באריכות, רק שהיא לובשת את כל הצורות האפשריות, משורש עד היכל. על כך כתוב "בהבראם", ב-ה. הדבר גם מרמז לדיבור ה-ה של עשרת הדברות, שבו יש תיקון העולם. "בהבראם" נקרא להבריא את המציאות, כך מסבירים[לא], לחזק ולתקן אותה לאחר שהיא נשברת – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". איך ה' חיזק את המציאות הנשברת? איך הוא תיקן? על ידי הדיבור ה-ה – "כבד", כבוד שבחינת "חסד לאברהם", מדת האהבה בכל מדרגותיה, המרומז בדבור החמישי של עשרת הדברות.

לכן אנחנו יודעים, תופעה מאד חשובה, שעשרת הדברות נכתבו ה כנגד ה. יש שני לוחות הברית, ויש חמשה דברות בלוח אחד וחמשה דברות בלוח השני. בדרך כלל מוסבר שהלוח הימני הכולל את חמשת הדברות הראשונים הוא בין אדם למקום, מה שאין כן הלוח השמאלי הוא בין אדם לחברו. לפי זה יש הרבה שמקשים ותמהים – למה "כבד את אביך" הוא בצד ימין? הדבר מהוה כביכול תעלומה. הרי על פי פשט "כבד את אביך ואת אמך" הוא בין אדם לחברו ובכל זאת הוא נמצא בלוח של בין אדם למקום.

תמצית הנקודה היא שבאמת הדיבור "כבד את אביך ואת אמך" הוא התיקון בנפש שמאחד את כל עבודת האדם, גם בין אדם למקום וגם בין אדם לחברו, כמו שאמרנו קודם. מצד אחד "כבד את אביך ואת אמך" הוא כמו "כבד את הוי'", ומצד שני "כבד את אביך ואת אמך" הוא השורש של כל קשרי אדם לחברו. כלומר שכל היחסים בין איש לאשה, בין אב לבן, בין איש לרעהו וחבר נובעים כולם מ"כבד את אביך ואת אמך". אם כן, "כבד את אביך ואת אמך" הוא סוד הממוצע בין העבודה שביני לבין הקב"ה לבין העבודה שביני לבין החבר שלי, הזולת.

כידוע בקבלה-בחסידות[לב], כל ממוצע צריך להיות מושרש בשורש שיותר גבוה משני הדברים אותם הוא בא לחבר. זה מסביר בעומק על דרך הסוד למה יש משהו ב"כבד את אביך ואת אמך" שיותר אפילו מ"אנכי ה' אלהיך". כיון שיש כח בקיום ובעבודה של "כבד את אביך ואת אמך" שכולל אלהים ואדם יחד, בין אדם למקום ובין אדם לחברו יחד.

שוב, זהו עוד רמז שהמושג כבוד הוא המכנה המשותף של כל המדרגות, מהרוחני והאלוקי ביותר עד האנושי ואפילו עד הגשמי ביותר. כל יחסי האדם נכללים כולם בסוד כבוד. כאמור קודם כמה פעמים, אנשים רגילים לפרש את המושג הזה בחיצוניות גמורה, פרשנות שכמעט מגיעה לידי הפך משמעות המושג. כלומר, הכבוד כמו שהוא מדומה במנטליות של רוב בני האדם – הוא-הוא הזלזול. הכבוד שאנשים חושבים מהו – הוא בדיוק הפך הכבוד.

ג.      הקבלת חמשת פסוקי הכבוד לשנגל"ה

כבוד הוי' יאספך: השורש כעצם הנשמה

נתחיל להתבונן לפי הסדר איך אנחנו מוצאים בתורה את המלה כבוד ככינוי לכל המדרגות, מהשורש עד ההיכל. קודם מתחילים מהשורש. איפה מצאנו פסוק בתורה ששורש הנשמה, כמו שהוא "חלק אלו-ה ממעל ממש", נקרא בו כבוד? זהו פסוק בנביא שכתוב כאן במשפט הראשון:

שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה נִקְרָא כָּבוֹד ([ובמיוחד השורש ככבוד נקרא הרבה מאד פעמים בתורה] ״כְּבוֹד הוי׳״)

כמו "ברוך כבוד הוי' ממקומו"[לג], "כבוד הוי'" בכל מקום בתנ"ך הוא-הוא הכבוד במדרגת שורש הנשמה. שורש הנשמה של כל יהודי הוא כבוד ה' שמילא את המשכן[לד], שממלא את בית המקדש. הכבוד של ה' הוא שורש נשמת היהודי. איפה מצאנו אותו בתורה?

בַּפָּסוּק ״כְּבוֹד הוי׳ יַאַסְפֵךָ״.

זה פסוק שנאמר בהקשר להסתלקות צדיק מהעולם הזה. אנחנו נקשר את זה גם עם יום חשוב מאד אצל חסידי חב"ד בכל העולם, יום שהיה לפני כמה ימים, י' שבט, יום ההסתלקות של הרבי הקודם. גם פה בארץ בין המקובלים הוא יום חשוב ביותר – יום הסתלקות הרש"ש, רבי שלום שרעבי, גדול המקובלים אחרי האריז"ל.

כַּאֲשֶׁר הַנְּשָׁמָה מִסְתַּלֶּקֶת מִן הַגּוּף אֲזַי הִיא נֶאֱסֶפֶת אֶל שָׁרְשָׁהּ לְמַעְלָה.

כתוב שצדיק אמת שמסתלק מן העולם הוא נאסף – לשון אסיפה היא הסתלקות של צדיק – לתוך כבוד ה' וכתוב בקבלה ובחסידות שהוא נאסף לתוך שורש נשמתו[לה]. כלומר, כבוד ה' אליו נאסף הצדיק בשעת ההסתלקות הוא-הוא שורש נשמתו החבוקה ודבוקה בעצמותו יתברך. זהו הפסוק "כבוד הוי' יאספך"[לו]. וממילא מכאן אנחנו למדים שבכל מקום "כבוד הוי'" הוא שורש הנשמה.

עַל הִתְגַּלּוּת שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה — ״חֵלֶק אֱלֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ״ — בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ״ [שמשה רבינו ביקש שה' יגלה את עצמו].

כתוב[לז] שכל נביא מבקש את גילוי מדרגת נשמתו הוא, שיש בה הרבה-הרבה מדרגות, כאשר המדרגה הכי גבוהה בנשמה היא השורש, והשורש הוא כבוד ה'. זה מה שמשה רבינו ביקש בשעת עת רצון הגדולה ביותר, שהרגיש עכשיו כל מבוקשו ימֻלא מאת ה', הוא ביקש "הראני נא את כבודך"[לח].

סוד האות כ': הכתר שבכבוד

כתוב בקבלה[לט] והזכרנו זאת כמה פעמים, שמלה או מושג עם ך סופית פשוטה היא אותו המושג כמו שהוא מושרש בכתר. זה כלל גדול בקבלה. אם אנחנו מדברים כלפי מעלה, כלפי הקב"ה, אזי המושג הזה, המדרגה הזאת כמו שהיא מושרשת בכתר. אם כן, "כבודך" שמשה רבינו מבקש מהקב"ה – "הראני נא את כבודך" – הוא הכבוד במדרגת ושורש הכתר.

״כְּבוֹדְךָ״ — כָּבוֹד ךָ — הַיְינוּ עִקַּר הַכָּבוֹד עַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא מְיֻחָד בְּךָ בִּבְחִינַת כֶּתֶר עֶלְיוֹן,

ך פשוטה מרמזת גם היא לאות הראשונה של כבוד. כידוע, כל מלה כלולה בעיקר באות הראשונה שלה. יש כמה מלים שכתוב עליהן בזהר בפירוש שהמלה היא-היא האות הראשונה בעיקר, כמו המלה טוב, שעיקר המלה טוב הוא ה-ט, עצם הטוב, "טוביה גניז בגויה", כתוב בלשון הזהר[מ]. זו אחת המלים שכתוב עליה בזהר שכולה כלולה בסוד האות הראשונה שלה. שוב, זה יכול להיאמר ככלל לגבי כל לשון הקודש, אבל יש כמה מלים מיוחדות שבאופן מיוחד כתוב בזהר שכל המושג נכלל בתוך האות הראשונה. מלה אחת היא 'טוב' והמלה השניה החשובה ביותר היא 'כבוד'. כתוב בזהר "לית כבוד בלא כף"[מא], זה הביטוי, שלא יתכן כבוד בלא כ כיון ש-כ היא עצם הכבוד. אם יש לי מלה שיש בה כ גם בתחלה וגם כ בסוף – "הראני נא את כבודך", אין כבוד בלי כ, שהיא השורש הדבר בתוך הכתר – אז יש לי פה חיזוק כפול שהמדרגה האמורה כאן והמבוקשת על ידי משה רבינו היא גילוי שורש הנשמה, הכבוד כמו שהוא בכתר.

לגבי זה ש-כ הוא הכתר, זה נאמר לגבי ה-כ של המלה כתר, וגם לגבי כ הסופית של כל מלה אחרת. כמו שאמרנו, בכל פעם שאומרים לה' "באורך נראה אור"[מב] או כל כיוצא בזה, הכוונה לאור שלך בתוך הכתר. ובמיוחד כאן שכבוד הוא בעיקר סוד האות כ.

תיקון כח המדמה ב-כ הדמיון

מכך שעיקר הכבוד הוא האות כ, כבר ניתן לנו רמז מהו כבוד. יש כלל מהאבן עזרא שכל אות בלשון הקודש, אם רוצים להגדיר ולתפוס את התכונה העצמית שלה – זה תמיד שייך לשימוש האות בלשון הקודש. מתוך השימוש, איך היא משמשת בלשון, אפשר לעמוד על עומק הסוד ועומק המשמעות של האות בכלל. אנחנו יודעים שהאות כ שייכת לקבוצת אותיות בלשון שנקראת בכל"ם, אותיות שבאות לפני מלים, והיא משמשת כ הדמיון. השימוש המיוחד של כ, חוץ מזה שהיא האות הסופית שמכנה את הנוכח, כמו כאן "כבודך", שהוא שימוש אחד חשוב מאד, השימוש השני של כ בדרך כלל בתחלת מלה הוא "כ...", כמו, כלומר דימוי, דמיון. בלשון חז"ל גזרה שוה, שזה שוה לזה, זה דומה לזה.

אם כן, יש שני שימושים עיקריים בלשון של האות כ, שהיא עצם הכבוד, כתוב בזהר. זהו כח של תיקון המדמה. יש הרבה מאד בחסידות, במיוחד בחסידות של רבי נחמן מברסלב[מג], על תיקון כח המדמה. כל המדות הרעות אומר רבי נחמן באות כולן מכח המדמה. עד כדי כך שאומר שכח המדמה הפרוע, כמו אדם שנולד ללא התיקון, הוא-הוא היצר הרע. כל היצר הרע הוא אך ורק מדמה-משקר. מתוך המדמה המשקר האדם בא לכל היחסים הלא טובים – הוא בא לעין הרע, להסתכלות רעה על אנשים, ללשון הרע ולכל המדות המושחתות וכל מה שיוצא מהן – והכל בגלל דמיון לא מתוקן. עד כדי כך שהמדמה הזה הוא-הוא עצם יצר הרע, כך מסביר רבי נחמן, דבר מובן ופשוט על דרך עבודת החסידות.

אם כן, התיקון שהוא התשובה, כמו שאמרנו שתיקון הכבוד הוא עבודת התשובה, הוא התיקון של כח המדמה. כאשר המדמה מתוקן הכל מתהפך לטובה. במקום עין הרע יש עין טובה, "טוב עין הוא יבֹרך"[מד]. במקום לשון הרע שנובעת מהמדמה הלא מתוקן יש לשון טוב של "לשון חכמים ברכה"[מה], "לשון חכמים מרפא"[מו]. הכל תלוי בתיקון המדמה. הדבר מובן גם מכך ש-ך סופית משמשת לנוכח, על פי פשט. כלומר, ב-כ יש הרגשת העומד לנוכח באמת, פנים בפנים. כלומר, יש יחס אמתי לעומד לנוכח עם מדמה מתוקן.

מכאן יש לנו שורש להבנת הכבוד בכלל. כבוד בכלל הוא תיקון המדמה שמביא את האדם ושמאפשר לו להיות באמת נוכח הזולת, החל מנוכח לזולת העליון שהוא הקב"ה, כמו שכתוב "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני"[מז], וכלה עם העמידה לנוכח כל אחד ואחד בעולם. הכל תלוי בתיקון המדמה שהוא-הוא תיקון הכבוד.

אנחנו מתחילים להתבונן בך ממשה רבינו שאומר "הראני נא את כבודך", כ בהתחלה ו-כ בסוף.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר ״לֵית כָּבוֹד בְּלֹא כַּף״, וְ[עוד מאמר בזוהר] ״הַכַּף הוּא הַכֶּתֶר״.

הסברנו פה שגילוי שורש הנשמה בסוד הכבוד הוא עם הסתלקות צדיק, "כבוד הוי' יאספך", שהצדיק מסתלק ובאמת כבוד ה' מתגלה ואוסף אותו. כולנו, כל עם ישראל, יכולים לקבל חלק מהגילוי הזה. כלומר אנחנו שחיים פה היום, לפי ההתקשרות שלנו לאותו צדיק, יכולים לקבל חלק חשוב של הגילוי של "כבוד הוי' יאספך". כלומר, לא צריך למות. הצדיק הסתלק ולא מת בגלל ש"צדיקים במיתתם נקראים חיים וקיימים"[מח]. לפי מדת ההתקשרות לאותו אחד שהגיע באמת ל"כבוד הוי' יאספך" זוכה כל אחד ואחד, לפי ההתקשרות שלו, לקבל גילוי זה. התקשרות זו תלויה באהבה שלו, וזה עוד קשר לכבוד. אמרנו שכל מה שקשור לכבוד קשור לתיקון האהבה באמת, הפנימית והעצמית ביותר בנפש, וככל שאדם מקושר כך הוא מקבל את אותו הגילוי.

אלישע היה מאד-מאד מקושר לרבו אליהו הנביא עד כדי כך שהוא ראה את ההסתלקות. כלומר, הוא השתתף ממש בחוית ההסתלקות, וזהו סוד הראיה שהוא ראה. הוא זכה ל"פי שנים מרוחך אלי"[מט], כלומר הגילוי של שעת ההסתלקות בחיים. כאשר הצדיק מסתלק הרוח שלו התחתונה מתחברת הנשמה עם הרוח למעלה. יש "רוחא לעילא" ו"רוחא לתתא," ובשעת ההסתלקות מתקשרת הרוח למטה עם הרוח למעלה. אותו תלמיד, אלישע, מקבל בחיים את שניהם. אליהו אומר שאם תשתתף, תתקשר אלי לגמרי – בחסידות מוסבר שהתקשרות היא האהבה העצמית[נ] – אם תהיה כל כך קשור ש"תראה אֹתי לֻקח מאתך" יתקיים בך "פי שנים ברוחך אלי".

מה זה "פי שנים"? מוסבר בחסידות[נא] שזהו חיבור הנשמה עם השורש. מה שכתוב כאן נשמה ושורש. נשמה היא רוח דלתתא, השורש הוא רוח דלעילא ושניהם מתחברים בשעת ההסתלקות. כלומר, הנשמה עולה ונכללת בשורשה, זה הסוד של "כבוד הוי' יאספך". אותו תלמיד שחי וממשיך לפעול בעולם הזה מקבל זאת, הוא מקבל את ה"פי שנים". כלומר, בהחלט אפשר לקבל גם את גילוי השורש בעודנו חיים עלי אדמות, תלוי לפי מדת ההתקשרות לצדיקי האמת, עליהם מתקיים הפסוק "כבוד הוי' יאספך". עד כאן הסברנו את המדרגה הראשונה, איך כבוד הוא כינוי בתורה לשורש הנשמה.

"למען יזמרך כבוד": שירת הנשמה הפנימית

איפה אנחנו רואים שהנשמה עצמה, והכוונה לכל חלקי הנשמה שמאירים ומתלבשים בגוף, נקראת כבוד? יש על כך שני פסוקים. פסוק אחד[נב]:

הַנְּשָׁמָה נִקְרֵאת כָּבוֹד בַּפָּסוּק ״לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם וְגו׳ [הוי' אלהי לעולם אודך]״,

יש בפסוק הזה כמה פירושים: פירוש אחד בזהר הוא שהכבוד – "למען יזמרך כבוד" – הוא כנסת ישראל בכלל[נג]. כלומר שהנשמה הכוללת את כולנו, את כל עם ישראל, נקראת כבוד, והיא בכל יום מזמרת תמיד, משבחת ושואפת להתעלות להיכלל בתוך עצם אור אין סוף ברוך הוא – "למען יזמרך כבוד ולא ידם".

כשם שהכבוד הוא כינוי לכל כנסת ישראל וכל השתוקקות והתרפקות הכלה של שיר השירים אל הדוד תמיד בלא הפסק של הרף עין נקרא "למען יזמרך כבוד ולא ידם", כך מרמז הפסוק הזה גם לעבודת הנשמה או להשתוקקות הנשמה הפנימית בלב כל יהודי. הנשמה הפנימית מזמרת לה' לעולם ועד ולא דוממת אף רגע. זהו פסוק אחד, שהנשמה הפנימית בעבודת הגעגועים שלה והזמרה שלה לה' נקראת כבוד.

דופק הנשמה: רצוא ושוב בכבוד הפנימי

יש עוד פסוק. למה אנחנו מביאים כאן שני פסוקים? בגלל ששני הפסוקים כאן הם על דרך רצוא ושוב. הדבר העיקרי שמאפיין את עבודת הנשמה הפנימית הוא הדופק שלה, כלומר הרצוא ושוב שיש בה. בשורש אין רצוא ושוב. השורש הוא "אני הוי' לא שניתי"[נד], הוא למעלה מתנועה מצד עצמה. מה שאין כן הדבר שמאפיין את החיות – אמרנו שהנשמה הפנימית בזוהר נקראת "חיוהי", חי – הוא הכלל "כל חי מתנועע"[נה]. הגדרת החי היא התנועה שלו.

כשאדם מת והוא צדיק – הוא חוזר למדרגה שלמעלה מחי. כלומר, ל"חי בעצם", חי ללא תנועה תחתונה, "מנוחה לחיי העולמים"[נו]. שוב, כל זמן שיש חיות – יש רצוא ושוב למטה במובן של דופק, שאיפה לצאת, להיכלל ולהישאב בשורש, ואחר כך "שוב לאחד"[נז], שיבת הנפש לקיים את התפקיד השליחות שלה למטה. למעלה בשורש יש מנוחה, כביכול מת שלמעלה מחי. [נצחי?] כן, הוא באמת נצחי, "כבוד הוי' יאספך". הדבר שמאפיין את הנשמה למטה הוא רצוא ושוב ולכן הבאנו כאן שני פסוקים. הפסוק לרצוא של הנשמה הוא הראשון, "למען יזמרך כבוד ולא ידום", בו הנשמה הפנימית נקראת כבוד. הפסוק לשוב של הנשמה, שגם בו היא נקראת כבוד, הוא הפסוק השני[נח]:

וְכֵן בַּפָּסוּק ״לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי״.

הלב שלי שמח והכבוד במצב של גילה, שגם היא שמחה, עוד יותר פנימית. השמחה והגילה הן כאשר אור מתיישב בתוך הכלי. כאשר האדם שב לעצמו, שיש "משיבת נפש"[נט], אז "לכן שמח לבי ויגל כבודי". מה זה "יגל כבודי"? הנשמה שלי. מופיע בפירוש בחז"ל שהכבוד כאן הוא הנשמה של האדם[ס]. אם כן, יש שהנשמה מזמרת ברצוא, ויש שהיא שמחה בשוב. שני פסוקים של כבוד בתור נשמה, החיות הפנימית של היהודי.

כבוד הגוף: סוד נדב ואביהוא

נמשיך להתבונן בכבוד ככינוי לגוף, שגם הגוף נקרא כבוד. איפה רואים זאת? יש פסוק בנביא שחז"ל מפרשים בהקשר לסיפור של נדב ואביהוא, שני בני אהרן, שהביאו אש זרה בחנוכת המשכן ונשרפו שניהם. אבל כתוב שרק הנשמה שלהם נשרפה והגוף נשאר קיים. נכנסו שני חוטי אש בתוך הנחיריים ושרפו את הנשמה, והגוף נשאר שלם[סא]. כך קרה לנדב ואביהוא. על כך יש פסוק בנביא לפי הדרוש של חז"ל:

הַגּוּף נִקְרָא כָּבוֹד בַּפָּסוּק ״וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ״ [כתוב[סב] שמתחת לכבוד האש שורפת], שֶׁמְּרַמֵּז לְמִיתַת נָדָב וַאֲבִיהוּא שֶׁנִּשְׂרְפוּ נִשְׁמוֹתֵיהֶם בִּלְבַד — מִ״תַּחַת״ לְגוּפָם, בְּעוֹד גּוּפָם — כְּבוֹדָם — קַיָּם.

כך דורשים אותו. "תחת כבודו" הכוונה שהנשמה שמתחת לכבוד, שהוא הגוף, נשרפה באש, אבל הגוף, הכבוד, נשאר קיים ושלם. אם כן, מהפסוק הזה לומדים שהגוף נקרא כבוד. הנשמה בפנים יכולה להישרף והגוף ישאר קיים.

כבודו של אדם בגדו: הלבוש כגילוי אור

מאין לנו שגם הלבושים, הבגדים של האדם בגשמיות, נקראים כבוד? קודם נביא פסוק[סג] ומאמר חז"ל:

הַלְּבוּשׁ נִקְרָא כָּבוֹד בַּפָּסוּק ״וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבוֹדוֹ״ [מהכבוד של ה' יצא אור שהאיר את הארץ. איך חז"ל מפרשים את הפסוק הזה?] — ״מֵהֵיכָן נִבְרֵאת הָאוֹרָה, [שמאירה את הארץ נבראת? זו לשון המדרש[סד]. אומרים חז"ל] נִתְעַטֵּף הקב״ה כַּשַּׂלְמָה, [על פי הפסוק[סה]] ׳עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה׳, דִּכְתִיב ׳הָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבוֹדוֹ׳ רוֹצֶה לוֹמַר מִבִּגְדּוֹ שֶׁכְּבוֹדוֹ שֶׁל אָדָם בִּגְדוֹ״ [זו לשון המדרש].

חז"ל מפרשים "והארץ האירה מכבודו" – האור נברא מהלבוש של ה'. "כבודו" הוא של ה'. מפרשים חז"ל שהכבוד עליו נאמר "עטה אור כשלמה" הוא הלבוש של ה' ממנו האור יצא, ממנו האור נברא. אם כן, בפירוש כתוב כאן ש"כבודו של אדם בגדו", הכבוד של האדם הוא הבגד שלו, וכן בנמשל העליון אצל הקב"ה כביכול, הכבוד שלו הוא הבגד שלו, הלבוש, ומשם יצא האור – "והארץ האירה מכבודו של ה'".

לכבוד ולתפארת: סוד בגדי הכהונה

יש לנו גם לגבי בני אדם שהלבוש נקרא כבוד, בפסוק של בגדי כהונה:

וְכֵן בִּגְדֵי כְּהֻנָּה הֵם ״לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת״ [כתוב בפסוק[סו]. יש בגדים מיוחדים שלובש אותם הכהן בשעת העבודה. לכהן הדיוט יש ארבעה בגדים מיוחדים, לכהן גדול יש שמונה בגדים מיוחדים. הבגדים של הכהן הם כבוד שלו, "לכבוד ולתפארת". מהי תפארת?] (״תִּפְאֶרֶת״ — בְּחִינַת ו שֶׁבַּשֵּׁם ב״ה [אנחנו מסבירים כאן על פי האריז"ל, שהלבוש הוא ה-ו שבשם. לכן הכבוד, שהוא לבוש, הוא כנגד תפארת]),

עוד פעם, בפסוק הזה יש רמז מפורש לכך שהבגד, לפי ערך שאר המדרגות, הוא כנגד ו שבשם הוי'. כללות ו שבשם בקבלה היא מדת התפארת, וכאן הכבוד שהוא הלבוש הוא בבחינת תפארת.

אם כן, בפירוש בשתי המילים "לכבוד ולתפארת" שבפסוק זה אנחנו לומדים שני דברים: דבר אחד שהלבוש נקרא כבוד, ודבר שני שכאשר הלבוש נקרא כבוד זוהי בחינת התפארת של הכבוד, כלומר ו שבשם הוי' לפי הסדר של שנגל"ה, שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל.

"מאני מכבדותא": הלבוש ככבוד האדם

יש עוד מאמר הכי מפורסם אולי מכל המאמרים והוא:

וּכְרַבִּי יוֹחָנָן [בגמרא[סז]] דַּקְּרִי לְמֵאֲנִי (שֶׁקָּרָא לִלְבוּשׁוֹ) מִכִּבְדוּתָא.

כתוב בחז"ל בפירוש שרבי יוחנן היה קורא-מכנה את הלבושים שלו הכבוד שלו. אם כן, עוד מאמר מפורש שהלבוש נקרא כבוד של האדם.

מה שהתחלתי להסביר קודם, שאנחנו רגילים לתפוס את כל המושג כבוד בחיצוניות, ואם תופסים אותו בחיצוניות הוא עלול להידרדר ולהגיע בשם הכבוד להפך הכבוד, שהכבוד יכול באמת להיות בדיוק הפך הכבוד. ידוע בקבלה שחיצוניות מתחילה מ-ו שבשם הוי'. כל המושג חיצוני לגבי פנימיות מתחיל מהמדות ולמטה.

באמת המדות לעומת המוחין הן חיצוניות לגבי פנימיות. זה כלל גדול בכל הקבלה והחסידות[סח]. כלומר, כל המושג חיצוניות יתכן ומתחיל מ-ו שבשם ולמטה. כמו שהסברתי והזכרתי קודם, שרגילים לתפוס כבוד בחיצוניות, לעניננו הכוונה שתופסים כבוד מבחינת הלבוש ולמטה. כלומר, אם האדם באמת יודע שכבוד הוא רק הבגד, אז כך הוא גם מכבד בני אדם. אם הוא מכיר את המושג כבוד רק מהבגד ולמטה, כך כל הכבוד שלו לגבי כולם הוא רק בחיצוניות בלבד.

חתימת המדרגות: ההיכל כגילוי הכבוד העליון

נשאר לנו אם כן להשלים את המדרגה האחרונה. המדרגה האחרונה היא ההיכל. היכן מצינו-מצאנו שההיכל נקרא כבוד? זה פסוק מפורש בתהלים[סט]:

הַהֵיכָל נִקְרָא כָּבוֹד בַּפָּסוּק ״וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלוֹ אֹמֵר כָּבוֹד״,

בהיכל של ה', היכל הוא ממש המלה עצמה. בשום מדרגה מהמדרגות העליונות לא היה הפסוק יחד עם אותה מלה ממש שאנחנו רוצים לפרש מהערכים שהאר"י ז"ל גילה: שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל. כאן יש לנו פסוק שיש בו ממש אותה מלה של משנגל"ה של האר"י ז"ל – "ובהיכלו כלו אומר כבוד". כלומר, כולו, כל ההיכל, אומר ומביע ומגלה כבוד. זה משהו מיוחד שכל ההיכל אומר כבוד.

שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהַכֹּל יְקַלְּסוּהוּ שָׁם, הַהֵיכָל כֻּלּוֹ מַבִּיעַ אֹמֵר כְּבוֹד הוי׳ שֶׁיְּמַלֵּא אֶת כָּל הָאָרֶץ, וְהוּא סוֹד [גם כן] כִּיבּוּד הַבַּיִת.

כשמנקים בית, שהאשה עושה ספונג'ה, זה נקרא לכבד את הבית. שמכניסים ומחדירים את הבית בכבוד. ניקיון הבית בלשון חז"ל נקרא כיבוד הבית[ע], לכבד את הבית. זהו עוד שימוש לשון מובהק של כבוד יחד עם היכל.

אור חוזר מההיכל: חתימת חמש מדרגות הכבוד

על פי פשט מה כתוב כאן קודם? ההיכל, שהוא היכלו של הקב"ה בפסוק "ובהיכלו כלו אומר כבוד", הוא בית המקדש. מה באמת קורה בבית המקדש, ב"היכלו" שבו "כלו אומר כבוד"? אנחנו באים לבית המקדש לעבוד את ה', לשבח, לקלס ולהלל את הקב"ה. כאילו הקירות והכלים וכל בית המקדש, כל ההיכל מחזיר את ההד, את האור החוזר של הכבוד מעבודתנו בבית המקדש, עד כדי כך שיש השראה של הבעת כבוד מתוך אבני ההיכל ממש – "כלו אומר כבוד".

אם כן, באמת הסוד של כבוד ביחס להיכל קשור לכבוד בבחינת אור חוזר, הד מלמטה למעלה, וזאת כיוון שהמלכות בהתבוננות שלנו היא המדרגה האחרונה, וכאשר האור יורד ומגיע לסוף – הוא עולה וחוזר בסוד אור חוזר, ולכן כאן באמת אנחנו רואים שהכבוד העצמי של ההיכל הוא גילוי של אור חוזר.

ממילא גם כשמכבדים את הבית ומנקים אותו – זו הכוונה כאן בסוף שניקוי הבית נקרא כיבוד הבית – עיקר הכוונה הוא עבודה רוחנית, לפעול אור חוזר בתוך הבית. כאילו שבזה שאני מנקה ומכבד אני מביע ומשבח, אני אוהב את הבית, ואם אני אוהב את הבית תוך כדי הכיבוד והניקיון שלו – הבית כאילו מחזיר אור. האור שהוא מחזיר הוא כבוד שעולה מתוך הבית – "ובהיכלו כלו אומר כבוד". אם כן, זו עבודה שלמה ועמוקה שאשה מנקה את הבית, ולכן היא קשורה לאשה, בגלל שהאשה היא המלכות. אמרנו שכבוד תמיד מתחיל עם אהבה, הוא יחס של אהבה, וככל שהיא אוהבת את הבית תוך כדי פעולת הניקיון כך היא מעוררת אור מתוך הבית, ממש. צריך היה לראות בכל בית, הרבה אור שיוצא מכל הקירות ומכל הכלים, וזה תלוי בכיבוד הבית. זה אור חוזר שעולה מלמטה למעלה – "ובהיכלו כלו אומר כבוד".

האור החוזר הוא הכי גבוה. כתוב ש"כל אור חוזר – חוזר לקדמותו"[עא]. אור חוזר עולה וחוזר יותר גבוה אפילו מגילוי השורש. אור חוזר יכול אפילו להיות יותר מהגילוי השורש שבמדרגה הראשונה, לפי הכלל של החסידות האומר "כל אור חוזר – חוזר לקדמותו". זהו סוד הפסוק "ובהיכלו כלו אומר כבוד".

אם כן, הערב למדנו את חמש המדרגות שנגל"ה – שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל – כנגד שם הוי' וקוצו של י. לכל אחת הבאנו את הפסוק או הפסוקים או מאמרי חז"ל בהם המדרגה מכונה בשם כבוד. אמרנו שעיקר תיקון הכבוד, כמו בכל מקום, הוא קודם כל להתחיל להתייחס לפנימיות המושג. כיוון שאם היינו רגילים לתפוס רק את המושג בחיצוניות הוא מזלזל בכל המושג והופך אותו.

זה נקרא חב"ד בכל מקום, אחד מהפירושים של עבודת חב"ד. למה קוראים לחסידי חב"ד כך? בגלל שתיקון כל מושג וכל דבר בכלל הוא קודם כל לתפוס את הפנימיות שלו, שהיא חב"ד שלו. אם תופסים נכון את הפנימיות אפשר גם לתקן את החיצוניות, שהיא המדות והמלכות. אבל אם מתייחסים רק לחיצוניות, למדות, מן החיוב בסופו של דבר לקלקל ולזלזל בכללות המושג. אפשר לומר שהדבר הזה, כמו שהסברנו קצת הערב, מתבטא במיוחד, יותר מכל דבר אחר – במושג כבוד.

כלומר, אם האדם לא באמת חב"דניק לגבי כבוד, מן ההכרח שהוא יזלזל ויקלקל את המושג כבוד. כידוע באמת, 'בשטח' כמו שאומרים, שאצל אנשים שאין להם תודעה פנימית באמת מתבטא עיקר הכבוד בלבוש ובהיכל בבית, בכל מיני תופעות חיצוניות שלא לפי ערך. הכבוד הוא לא כבוד אמתי, לא במדרגת התפארת של הלבוש וכל שכן שלא מעורר אור חוזר של "בהיכלו כלו אומר כבוד", אלא תופעה חיצונית בלבד, שלגמרי מעוותת את כל המושג. לכן המושג הזה, יותר מכל מושג אחר, ניתן לעיוות וחייבים לתקן אותו. כמו הרמז שאמרנו קודם, התיקון המושלם של הכבוד בכל חמש המדרגות שלו הוא חמש פעמים כבוד בגימטריא צלם בגימטריא עץ.

חמש קומות של כבוד: סיכום מבנה השנגל"ה בפסוקים

רק כדי לקצר את הטבלה של המדרגות אני אקרא עוד פעם את הפסוקים כאן מתוך הספר. לא צריך להזכיר שוב, אבל המטרה כאן שהם ישמשו לנו מקור התבוננות:

קוצוֹ שֶׁל י  שֹׁרֶשׁ — ״כְּבוֹד הוי׳ יַאַסְפֵךְ״;

״הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ״

י  נְשָׁמָה — ״לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם״;

״לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי״

הסברנו ששני הפסוקים הם על דרך רצוא ושוב. אפשר להוסיף מלה אחת, כתוב "למען יזמרך כבוד ולא ידום"[עב]. זה שולל את הדממה, לא לידום, לא לשקוט בזמרה הפנימית. השורש דם-דומם בעברית, וכך מוסבר בחסידות, קשור לשורש מדמה. לעניננו, אם האדם עדיין בקלקול כח המדמה הנשמה שלו עלולה לידום. מתוך אי-בירור המדמה יכולה להיות דממה בלב. יש אפילו מחלה של דום לב, ה' ישמור. מתוך עיוות המדמה יכול לבוא דום בלב.

מה שאין כן אם יש תיקון הכבוד, כלומר "למען יזמרך כבוד" – אז "לא ידום". תיקון הכבוד הוא תיקון המדמה. כתוב שמדמה ודממה שניהם קשורים לדם ולמחזור הדם. ואם המדמה מתוקן הדם מתוקן ואם הדם מתוקן הלב לא דומם. הלב תמיד בבחינת "למען יזמרך כבוד ולא ידום". אם המדמה לא מתוקן יש עכירות בדם, זה הביטוי בחסידות. אם יש קלקול בכח המדמה הוא מכניס עכירות לתוך הדם הגשמי ואז הלב עלול לדום. לכן הפסוק הראשון הוא "למען יזמרך כבוד ולא ידום" והשני הוא "לכן שמח לבי ויגל כבודי"[עג].

ה   גּוּף —  ״וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ״

מכאן לומדים שהכבוד הוא הגוף, ומתחת הכבוד יש אש. קודם כשלמדנו הסברנו זאת רק ביחס לסיפור של נדב ואביהוא שני בני אהרן, שנשמותיהם נשרפו וגופם נשאר קיים. אפשר לפרש זאת גם למעליותא, צריך פה להוסיף פירוש למעליותא. יש מאמר של חסידות של אחד מגדולי תלמידי אדמו"ר הזקן שהיה אומר שיהודי חסיד הוא מי שכל הזמן אש להבה בפנים ובחוץ-בגוף הוא שקט, לא מרגישים זאת בחוץ. כלומר, הוא בוער בפנים ובחוץ נשאר רגוע. בעבודת ה' מצב כזה, שאדם הוא אש להבה בפנים ובחוץ כאילו הגוף חי וקיים בשקט, בלי להרגיש את האש להבה של העבודה הפנימית, מתאים גם כן לפסוק "ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש". כלומר, תחת הכבוד שהוא הגוף שרגוע שקט ושלו – יש לו אש בפנים. כך ניתן לפרש את אותו הפסוק בפירוש למעליותא.

כידוע, והסברנו הרבה פעמים[עד], שיקוד אש – הביטוי חיובי של הפסוק הזה – הוא הנוטריקון העיקרי בכל התורה למושג קודש. בכל מקום קודש הוא קיצור של יקוד אש. המושג קודש בכל מקום נגזר מיקוד אש, כלומר שריפת אש. למה? כיוון שקודש הוא מצב של הבדלה מהמציאות. האש מכלה את המציאות, היא גורמת להבדלה, ולכן את הקודשים-הקורבנות שורפים באש, להבדילם מן המציאות הגשמית, אבל יחד עם זה אפשר להיות עם אש בפנים ובחוץ הגוף קיים.

דרך אגב, זהו גם סוד הסנה שראה משה רבינו, שבמציאות הסנה בוער באש אבל "והסנה איננו אֻכל"[עה]. זהו גם כן בדיוק אותו סוד, הסוד הראשון שראה משה רבינו, שאפשר להיות קדוש בפנים גם בתוך הגוף. המציאות הזאת היא האפשרות של קדוש. בגלל שקדוש הוא באמת אחד שנבדל, ולכאורה אחד שהוא קדוש הוא כאילו מת על קידוש השם. אבל זה שאפשר להיות קדוש, "יקוד אש", בתוך גוף שקיים, בתוך כבוד שקיים, זהו גם כן סוד הפסוק הזה. הכבוד יכול להתקיים כמו ש"הסנה איננו אֻכל". הגוף יכול להתקיים ובתוך זה יש חוית קודש של "יקוד אש". הקודש לא חייב לשרוף את הנשמה לגמרי, כמו שהיה אצל נדב ואביהוא. אם כן, זהו מצב קיים של חסידים, כך אמר אחד מגדולי חסידי חב"ד, להיות כל הזמן במצב של "תחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש".

ו   לְבוּשׁ — ״וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבוֹדוֹ״ [מהכבוד של ה', הלבוש שלו, ממנו נבראה האורה בלשון חז"ל. הפסוק השני הוא לגבי הבגדים של הכהן]; ״לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת״ [וכמו שהסברנו זהו כבוד במדרגת התפארת, המדות]

ה   הֵיכַל — ״וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד״

אם כן, בזה סיימנו הערב את תחלת השער "התגלות הכבוד ועבודת התשובה". ה' יעזור שמתוך הכבוד נגיע לתשובה, זו התכלית.