בריש הורמנותא דמלכא – פרק א (א)
ממאמרי היסוד של ר׳ הלל מפאריטש
ז טבת תשמ"ט – ישיבת "עוד יוסף חי" שכם
סיכום שיעורי הרב גינזבורג[א]
סקירת כתבי רבי הלל
מתוך כל כתבי רבי הלל יצאו לאור הספרים על בראשית, שמות ושיר השרים. בנוסף יצאו לאור ביאוריו לקונטרס ההתפעלות, למספר פרקים בשער היחוד, ולהקדמת דרך חיים (כולם לאדמו"ר האמצעי). באחרון יש ביאור נרחב למידת היראה[ב], הכי מוסבר בכל החסידות, תוך עיסוק ביחס בין לימוד תורה לעסק הפרנסה ובכללם כל ענייני עולם הזה. שני האחרונים – ביאורי שער היחוד והקדמת דרך חיים – יצאו לאור על ידי גל-עיני בעבר. המאמר הנכחי, "בריש הורמנותא דמלכא", הוא מהמיוחדים והבסיסיים שלו, והוא דוגמא מצוינת לחידוש של החסידות ביחס לכל מה שקדם אליה. על מאמר הזהר זה רבו הפירושים, ואם לומדים את רבי הלל אחרי כל הפרושים – "כיתרון האור מן החשך"[ג].
בנוסף לאלו יש ספר 'אמרי נעם' שכתב תלמיד שלו ובו מאמרים ששמע מרבי הלל בסעודות משיח, שם היה דורש את הפסוק על קריעת הנהר "והכהו לשבעה נחלים"[ד] לעומת יב השבילים שנקרע ים סוף, היחס בין יציאת מצרים וביאת המשיח. יש גם מאמרי השתטחות שלו, שהדפיס הרבי שליט"א בשנת האבל על חותנו. שם מתבאר הפסוק "רננו צדיקים בהוי'"[ה] כ-ב "צדיקים", צדיק עליון וצדיק תחתון, המתאחדים ומרננים שניהם ל"הוי'" – הצדיק ואני.
המאפיין בחסידות של רבי הלל הוא שקודם מטפס הכי למעלה, עד לעצמות, ואחר כך יורד בהדרגה עד למטה. המונחים הכי חשובים, מאדמו"ר הזקן[ו], שמסביר תמיד: "העלם וגילוי" מול "עצם והתפשטות", לפני הצמצום ואחריו. זהו עיקר הסברת שיטת הבעל שם טוב בתורת חב"ד, ורבי הלל הוא המסביר בטוב טעם בדרכו המיוחדת[ז]. עוד מאמר שהוצאנו בגל-עיני – "הרכבת אנוש לראשנו".
רבי הלל היה המשפיע הדגול ביותר בתולדות חב"ד. היה מהדר מאוד בניגון (יש ממנו עשרה ניגונים).
כל הסקירה הזאת באה כי אמרו שרוצים פה לבנות כלים, ולשם כך צריך לדעת כל דבר ומקומו. אצל הרביים זה קשה, וצריך ללמוד הכל. רבי הלל הוא משפיע ולכן הדברים מסודרים אצלו. כל מה שיש אחר הצמצום יש לפניו, רק בדרך של העלם וגילוי.
כאן סקר הרב את באורו למאמר "הרכבת אנוש", ההוספות, ואת המפתח לסדר ההשתלשלות.
ניגנו "הצילני נא"
לכל אדם יש שפה משלו, כלים ליצירת תקשורת. הם מושפעים מהתת-מודע. יש ללמוד מאמר בדרך של כפיה, כמו שטיפת מח בדרכי נעם, על ידי שקבלת מילון בסיסי של מושגים: בטול, תענוג וכו'. כיוון שאף אחד מהנוכחים פה לא מסוגל עדיין, אע"פ שלמדו הרבה, להחיות מאמר חסידות אז צריך פשוט לדקלם. צריך ללמוד המושגים כמו שהם. בשיעורים נעמיק יותר, אבל בשאר הזמן צריכים לבנות את הכלים.
פתיחת התורה – כח"ב דא"ק
(א) בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה.
"בריש הורמנותא דמלכא גליף" כו', הנה בתיבת "בראשית" פי' הרמב"ן ז"ל על התורה שראשית ירמוז בחכמה, והמלה מוכתרת בכתר ב', ולפי זה תרמוז גם בכתר,
מאמר הזהר עליו נכתב המאמר הוא הקדמת ספר הזהר. התורה פותחת ב"בראשית" והזהר במלה "בריש". ראשית היא חכמה (כך כותב הרמב"ן על התורה) והאות ב היא הכתר. למה? כי בכתר יש שני פרצופים – אריך ועתיק. והרי יש ג רישין בכתר? בכללות מתחלק הכתר לחיצוניות ופנימיות – תענוג ורצון. אם מתחלק ל-ג מדרגות אז הן תהינה ג רישין שבכתר. מסודות חנוכה המובאים בספר עמק המלך[ח] הוא שהמלה שמן באתב"ש היא השם הקדוש ביט, כאשר האות הראשונה ב היא כנגד הרדל"א, הנושאת את שני ההפכים. רמז נוסף: אונקלוס מתרגם "בחוכמתא" ואילו הירושלמי מתרגם "בקדמיתא" (קדם הוא כינוי לכתר).
הרמב"ן, שקדם לאריז"ל, מדבר על ספירות בלבד, אבל אחרי האריז"ל אנחנו שואלים: כתר וחכמה של איזה עולם או באיזה פרצוף? כיוון שהמדובר פה הוא בתחלת ההשתלשלות, לפי קבלת האריז"ל, שמדברת אחר הצמצום, צריך לומר שמדובר על כתר וחכמה של אדם קדמון. מה זה לפי המפה שלנו ב"הרכבת אנוש"? הכתר הוא הרצון הכללי לכל העולמות בהשוואה גמורה. רוצה את כולם בצורה שווה, אצילות לא מעל בריאה. החכמה היא שם עב של פנימיות אדם קדמון, "איתן האזרחי". לא כולם שווים. זה כבר יחוד ישראלי. התקשרות והתעצמות אתם.
והנה לפי קבלת האריז"ל ירמוז בכתר וחכמה דא"ק כו' ולפי זה תיבת "ברא" ירמוז על יסוד דחכמה, בחינת "נתיב נעלם" המייחד חכמה ובינה. וזהו "ברא מאן דברא". ו"אלקים" הוא בחינה בינה דא"ק.
ראשית ההשתלשלות – בראשית ברא אלקים
נמשיך: "ברא" הוא יסוד חכמה דא"ק, "נתיב הנעלם"[ט] המיחד חכמה ובינה, ו"אלהים" הוא בינה דא"ק. כיוון שיחוד אבא ואמא הוא תמידי לכן יסוד אבא תקוע תמיד ביסוד אמא והוא נקרא "נתיב הנעלם". נעשית פעולה מבלי לדעת מי עושה אותה. "ברא – מאן דברא"[י]. החידוש הוא שהמלה "ברא" לא מתייחסת לנושא כל שהוא. לכן[יא] בתרגום החכמים שינו לתלמי את הסדר "אלהים ברא בראשית", מפני שהוא אינו מסוגל להבין תורה. לכן עשרה בטבת הוא יום אבל גם בגלל תרגום התורה ליוונית.
ו"את השמים" הוא בחינת מחשבה הקדומה דא"ק, שהוא בחינת מחשבה חיצונית דבינה דא"ק, שלמטה ממחשבת שכל, שהוא בחינת אותיות ההשגה, ומחשבה זאת כוללת כל פרטי ההשתלשלות מראש לסוף כאחד, כמאמר "כל היצור לא נכחד" כו', והוא כמו עיגול השמים הכולל בתוכו שרשי דצח"ם ברוחניות, כידוע ש"אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל" כו'. "ואת הארץ" הוא מציאות כל פרטי ההשתלשלות דד' עולמות אבי"ע המתגלים מהעלם המחשבה הקדומה ע"י המלכות דא"ק הנקרא "ארץ". וכמו הארץ בגשמיות המוציאה לגילוי כל מה שבהעלם השמים, כמו שכתוב "אענה את השמים והם יענו את הארץ" כו', ונמצא שמאמר זה דבראשית הוא הכולל כל ההשתלשלות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, ואחר כך נפרטו בפרט ב-ט' מאמרות שאחריו וירדו ממדריגה למדריגה על ידי חלופים ותמורות דרל"א שערים כו' עד שנתהווה עוה"ז הגשמי מעשרה מאמרות הנ"ל כו' וד"ל.
מתוך יחוד חכמה ובינה נולדים "השמים". הייתי חושב שבמלה "שמים" הכוונה היא לז"א, אבל פה מפרש "מחשבה קדומה דא"ק", חיצוניות הבינה שלו, ואילו את המלה "הארץ" מפרש מלכות דא"ק. בלשון הקבלה נקראת המחשבה הקדומה "כולם נסקרים בסקירה אחת"[יב]. פנימיות הבינה היא מחשבת שכל, השגה טהורה. עצם תפיסת הדבר הוא עצם בינה. חיצוניות הבינה היא כמו סרט מהיר של שכל זה. לפעמים קוראים לכך הרהור, אבל כאן מדובר על מחשבה. ביהדות בכלל ובחסידות חב"ד בפרט לא שוללים מחשבה. להיפך, רוצים העמקה. לעצם ההשגה קוראים כאן "אלהים", על דרך דברי הרמב"ם על השכל[יג], שנגדם יצא המהר"ל מפראג[יד] ורבי נחמן מברסלב[טו]. "והייתם כאלהים יֹדעי טוב ורע"[טז]. אבל אם כל העולם מחושב אצלך בראש והכל נסקר בסקירה אחת – זה נקרא פה "שמים". פנימיות בינה היא השגת האין האלקי את יסוד אבא, "ברא מאן דברא", ואילו חיצוניות בינה משיגה את היש, את העולמות כולם. הדבר דומה להבדל[יז] בין "חכמת אלהים"[יח], שהיא חכמת הבריאה, ל"חכמת שלמה"[יט], הבקיא בכל חכמות העולם.
כל מטרת התבוננות בחסידות חב"ד היא מחשבת שכל זו. כמו בחקירה, רק שכאן היא באלקות.
ישנם שני יסודות: הראשונה היא שהכל – כל מה שביקום כולו – "היה מן העפר"[כ] והשני הוא שלכל פרט יש מזל בשמים, שכל דבר מחושב, כמו מחשב שיש בתוכו את נתוני כל היקום והם מחושבים בו. היחס בין היסודות הוא כיחס הדיבור למחשבה. זהו ההבדל בין חיצוניות בינה דא"ק, "השמים", למלכות דא"ק, "הארץ", המוציאה לפועל את המחשבה בדיבור.
כהשלמה נקריא מתוך מאמר אחר של רבי הלל בפלח הרימון (ד"ה 'וירא ישראל')[כא], שם מוסבר תפקיד המדות דא"ק, שלא נתבאר אצלנו:
והנה בחינת אדם הוא בבחינת המדות דוקא ועד רום המעלות, בחינת אדם דבריאה הוא בחינת המדות דא"ק ומחשבה הכלליות שהוא בחינת מחשבה הקדומה דא"ק (שזהו בחינת בינה דא"ק כמבואר במקום אחר בפירוש מאמר בזהר "בריש הורמנותא" כו' (זח"א טו, א) שיש ב בחינות במחשבה דבינה – עצמיות המחשבה שנקראת מחשבה עיונית אותיות ההשגה, ומחשבה ה-ב המחשבה חיצונית הפועלים המשכת ההשגה במדות ובחינת מחשבה זו בבחינת בינה דא"ק נקראת מחשבה הקדומה הכוללת כל פרטי ההשתלשלות הנמשכים מבחינת המדות כידוע) היא הכוללת בתוכה כל בחינת המדות דא"ק שהמה כוללים בתוכה כל בחינת מדות ד-ד עולמות אבי"ע, אדשר הצדות כוללים בתוכה כל פרטי הנבראים המתהווים מהם כו'...
נקרא רק את הסיכום שכתבתי לתחלת הפרק הראשון שמודפס בסוף המאמר:
ב - כתר דאדם קדמון.
ראשית - חכמה דא"ק.
ברא - מאן דברא - יסוד אבא דא"ק - נתיב הנעלם המיחד חכמה ובינה דא"ק.
אלקים - בינה דא"ק - אותיות ההשגה דמחשבת שכל.
את השמים - מחשבה הקדומה דא"ק - מחשבה חצונית דבינה דא"ק הכוללת כל פרטי ההשתלשלות כמו עגול השמים הכולל בתוכו שרשי דצח"ם ברוחניות שאין לך עשב כו'
ואת הארץ - מציאות כל פרטי אבי"ע המתגלים מהעלם המחשבה הקדומה ע"י המלכות דא"ק הנקראת ארץ, כמו הארץ הגשמית המוציאה לגלוי כל מה שבהעלם השמים.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.