1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (123)

ד"ה "ויטע אשל" (6)

ג' סיון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נגנו ניגון התעוררות רחמים.

למדנו אתמול על אורות-ניצוצות-כלים. בעולם התהו, כאשר נשברו הכלים כי אורות היו גבוהים מדי, האורות הסתלקות והכלים נפלו יחד עם הניצוצות. הסברנו שאף על פי שהניצוצות היו כלולים באור יש להם מקור בפני עצמו, כך בכתבי האריז"ל, והמושגים מקבילים לעולמות-נשמות-אלקות – הנשמות יורדות לבירא עמיקתא, והן דרגה בפני עצמה. הנשמות הן שלוחים לעולמות מטעם האלקות כדי להעלות ולחבר אותם באלקות. אמרנו שאורות-ניצוצות-כלים ר"ת אנ"ך, בהם עוסק שער אנ"ך בעץ חיים, ואצל בעלי המסורה אלו ראשי התיבות של התנ"ך – אורייתא-נביאים-כתובים. סימן שאורייתא היא בחינת אורות – משה רבינו הוא "איש האלהים" והתורה שלו היא גילוי אלקות ממש, כמו הביטוי של הרבי שמשה רבינו הוא גילוי אלקות בתוך גופו, וגופו גם זך ובטל בתכלית לאור שלו – הנביאים בחינת ניצוצות והכתובים הם בחינת הכלים. זה התורה שהולכים לקבל כעת בחג שבועות – "אוריאן תליתאי", תורה משולשת, תורה-נביאים-כתובים. הרמב"ם מסביר באריכות את ההבדל בין משה רבינו לשאר הנביאים, שמשה רבינו מקבל את הנבואה בקומה זקופה, בלי להזדעזע, בלי להתפעל, כדבר איש אל רעהו, "פנים אל פנים", "פה אל פה", ואצל כל שאר הנביאים "בחלום אדבר בו" וכו' – הכל כי משה רבינו מיוחד עם האלקות, בעוד שאר הנשמות הן ניצוצות שכבר נפרדו מהמקור, מהאלקות, וירדו לתוך הכלים. אמרנו שזו גם המלה הראשונה בעשרת הדברות שנקבל ונשמע במתן תורה – "אנכי". ההתחלה של "אנכי" היינו אנ"ך והאות האחרונה שמצטרפת היא ה-י של כלי. אתמול לא אמרנו את הגימטריא של אור-ניצוץ-כלי. המלה ניצוץ נדירה מאד בתנ"ך, אבל יש פעם אחת, וכתוב מלא – שוה "צלם אלהים", אחד הסימנים שניצוץ הוא הנשמה. האור הוא האלקים, אלקות, העולמות הם הצלם והנשמות באמצע – "צלם אלהים". "צלם" יכול להתדרדר, להפוך להיות כינוי לצלם בהיכל, אבל במקור היא דבר טוב – "חביב אדם שנברא בצלם". "חביב אדם" עוד לפני "חביבין ישראל" – הרבי הקודם אומר שגם "חביב אדם" הולך על ישראל, יש מחלוקת המפרשים. אור-ניצוץ-כלי שוה 513, אם נוציא את אותיות אנכי (81, 9 ברבוע) נשאר 432, תבל, פעמיים ריו, שלש פעמים קדם (12 ברבוע), שוה עדן-נהר-גן (הגן הוא ב"עדן מקדם" ועדן-נהר-גן עולה קדם-קדם-קדם). צריך לומר שעדן-נהר-גן בעצמם כנגד עולמות-נשמות-אלקות, כנגד אור-ניצוץ-כלי. הנהר הוא ניצוץ-נשמה שיוצא מעדן, אור-אלקות, להשקות את הגן, שהוא כלי-עולמות. עדן-נהר-גן הם הענג האלקי – "לכולי עלמא בשבת נתנה תורה", ענג שבת בקבלת "אוריאן תליתאי" שגם כנגד השלישיה החשובה הזו.

[אנך גם לשון מאונך.] כתוב על כך. יש אנך ויש מאוזן – באנך יש דרגות, שאחד מקבל מהשני. שלשת אלה, שהם יסוד כל תורת הקבלה, הם ביושר. יש עיגולים ויושר – עיגולים הם כמו השמים, שהאופק הוא באמת מאוזן, לא אנכי. גילוי העיגולים מאוזן באופק, ואילו גילוי היושר – וזה גדר היושר – הוא אנכי. שרש היושר הוא שלש נקודות – מעלה-אמצע-מטה – אורות-ניצוצות-כלים. הניצוצות הם נקודת האמצע, שמגדירה שזהו קו ישר ולא קו עקום – אם אין אמצע יכול להתחבר גם בקו עקום, בחצי עיגול. האמצע מגדיר שיש כאן יושר, מלמעלה עד למטה. כשהבעל שם טוב מגלה את סוד ההשראה הוא מחבר מלמעלה למטה בתוך האנכיות, גם מגלה את המאוזן בתוך המאונך, את ה"שויתי הוי' לנגדי תמיד".

[מישהו העיר משהו על פאי.] פאי אינו מספר מדויק, אז אפשר להגדיר אותו רק כסדרה, 'לימיט'. הוא מתחיל ב-3, ממשיך 3.1, ממשיך 3.14 – "וארא אל האבות [3] באל [31] שדי [314]".

נמשיך לקרוא בפנים. הוא אמר שהניצוץ שנמצא בתוך הכלי הוא רשימו. כמו שהיה כלי מלא בושם או יין וכאשר התוכן מסתלק – כמו התוכן של המלה שמסתלק כאשר האותיות נפרדות ונשברות – נשאר רשימו, ועיקר החידוש שסוד הרשימו הוא הניצוץ, מה שנשאר אחרי שהתוכן מסתלק. זה באמת חידוש בקבלה, כי לא כתוב במפורש ששני המושגים רשימו וניצוץ הם היינו הך – כך הוא הסביר כאן.

וכשנשברו הכלים נסתלק האור ורק רשימה וניצוצות מהאור נשארו משבה"כ, ומשברי הכלים האלו נעשה בחי' היש דבי"ע [משברי הכלים נעשה היש, כי בכל מקום שיש אור בתוך הכלי הוא בטל, כפי שהוא יסביר – כך בעולם האצילות. אי אפשר שיהיו עולמות תחתונים – כרצון ה' – בלי לשבור את הכלים. גם ווארט חשוב, שאי אפשר להגיע לתכלית הכוונה של העולמות התחתונים, שיש להם הרגשת היש, בלי לשבור את האצילות הראשונה. שבירת כלים היא שלב הכרחי בתהליך הבריאה, במה שה' רוצה, אחרת אין יש – הכל בטל.], וכמו בכלים גשמי' הרי הכלי [השלם] הוא בטל וטפל לגבי היין [קודם דבר על בושם, וכעת עובר למשל היותר רגיל – יין.] או האוכלין שבתוכו [איך יודעים זאת? מהמשנה, זו הלכה:], ולכן אי' במשנה בשבת פרק המצניע המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי [אף על פי שהכלי גדול וכבד, יש לו הרבה שיעור, ואם היה מוציא אותו בפני עצמו היה חייב – כאשר הוא מוציא אותו עם יין או אוכל בתוכו, והוא מוציא אותו בשביל היין או האוכל, וביין ובאוכל אין שיעור, אז] פטור אף על הכלי מפני שהכלי טפלה לו [הכלי בטל לפנימיות שלו. אף על פי שהוא גדול – הוא בטל. אם הכלי שבור הוא לא יכול להכיל – זה הגדר של כלי שבור, שלא יכול להכיל את מה שעשוי עבורו – הוא לא בטל. כשהוא שלם ומכיל ויש בתוכו משהו – הוא בטל לתוכן. לכן הוא פטור מדאורייתא מחיוב הוצאה בשבת.], הרי שהכלי טפלה ובטלה למה שבתוכה [המציאות הזו היא משל לעולם האצילות, שהכלים היו שלמים והאור האיר בהם. באמת בעולם האצילות כתוב שיש ריבוי כלים ומיעוט אור – דומה למשל, שיתכן שהאור הוא פחות מכשיעור, והכלים רחבים, ואף על פי כן הכלים בטלים לגמרי לאור ואינם נחשבים לשום מציאות בפני עצמה. ממילא, ממציאות כזה לא יכולים לצאת אף פעם העולמות התחתונים בי"ע. גדר העולם התחתון הוא השכל שלי, הרגש שלי והמעשים שלי – עולמות בי"ע. עולם הבריאה הוא המחשבות שלי, עולם היצירה הדיבורים שלי ועולם העשיה המעשים שלי. ראשית המחשבות שלי כבר מראה שהאור האלקי הסתלק וכבר יש כאן שבר כלי, יש את הישות שלי.], משא"כ כשנשבר נעשה חרס בפ"ע ["חרס הנשבר" – לחרס הנשבר גם אין תיקון. אתמול היתה חתונה, ולפי מנהג ישראל בתנאים שוברים כלי חרס – בחב"ד עושים את התנאים לפני החופה – ותחת החופה שוברים כוס זכוכית. כתוב שזכוכית אפילו ששוברים אותה ניתנת לתיקון, אבל חרס אי אפשר לתקן. מכאן יש ווארט ש'תנאים' לא מבטלים אף פעם – כתוב שאפילו במקרה הכי גרוע, אחרי תנאים צריך להתחתן ואז לגמור את זה. תנאים הם תקיעת כף, אי אפשר לבטל, אי אפשר לתקן. לכן שוברים כלי חרס, הסימן שאחרי שחותמים אי אפשר לבטל. תחת החופה שוברים כוס זכוכית. היום לא ראיתי שמישהו מתקן כוס זכוכית שבורה – סימן שגם החופה היא "בנין עדי עד". בכל אופן, כך ההסבר המקובל מהבעל שם טוב. אפשר לכתוש את החרס ולהתחיל שוב מהתחלה, לעשות חומר מאדמה. איך זה בעבודת ה'? אי אפשר לומר שאי אפשר לתקן. להיפך, ה' ברא את התחתונים ורוצה שנתקן אותם. הדרך היחידה לתקן כלי חרס היא שפלות – שבאמת חוזר לעפר לגמרי, ואז אפשר להתחיל מהתחלה. כמו שהוא אמר שאף על פי שהכלי נשבר נשאר רשימו, ניצוץ, מהיין הקודם – אפילו שחוזר לעפר גם נשאר. אדרבה, זו הדרך לשחרר ולהאיר את הניצוץ – לעשות כלי יותר מושלם מהכלי המקורי שהיה באצילות. לכן כל עבודת ה' מתחילה משפלות – החזרה לעפר. "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", ואם שב אל העפר אפשר לתקן אותו מחדש. לכן יש ווארט שכתוב בשם הבעל שם טוב – דרך אגב, אמרנו בשיעור בראש חדש שהרבי אומר שבשבועות כל אחד צריך ללמוד קטע מתורת הבעל שם טוב ולספר סיפור מהבעל שם טוב, ביום ההילולא שלו – הוא אומר שכאשר אדם טובל במקוה (יתכן שהמקוה הכי חשוב בשנה הוא בליל שבועות, אחרי התיקון) הוא צריך לשבור לבו כחרס, שאז המקוה מטהר. הוא כותב שלפני הטבילה אדם צריך לשבור את הלב, לב נשבר. אם הוא לא שובר את הלב לפני שהוא טובל זה "טובל ושרץ בידו" – הלב הנשבר מוציא ממנו את השרץ ואת הטבילה פועלת, "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה". האדם נמשל לכלי חרס, והמקוה לא יטהר אותו – כדי להטהר הוא צריך להשבר. כתוב "יש שבר במצרים" – שבר טוב, פרנסה, בור. כשרבי לוי יצחק מברדיטשוב רצה לדעת את שם האמא של אדמו"ר הזקן כדי להתפלל עליו כשלקחו אותו לתפיסה – לא היה כתוב בפ"נ והחסיד לא ידע – הוא פתח חומש. כתוב שהבעל שם טוב היה פותח זהר והוא פתח חומש. יש כאלה שפותחים ומצביעים ומסתכלים על הפסוק שיצא. חשוב שהבעל שם טוב היה פותח ולומד קטע ואז בא לו רוח הקדש. אבל בדרך כלל פותחים ומסתכלים על מה ש'נופל' – יש זהר, יש חומש או תנ"ך, ויש היום שפותחים אגרות קדש של הרבי. באגרות קדש חייבים גם ללמוד, לא רק להצביע – צריך להבין מה שכותב שם, אם באמת מתאים לך. כך לשיטנו על כל פנים, שחייבים לדעת שהנושא המדובר שייך למה ששאלת, לא 'שמיניות באויר'. בכל אופן, רבי לוי יצחק פתח את החומש ונפל על הפסוק "יש שבר במצרים" – אמר ש-שבר ר"ת שניאור בן רבקה. יכול להיות גם רחל, אבל זו כבר רוח הקדש. השבר הטוב הוא לב נשבר ונדכה. מצרים שוה ליובאוויטש, יש שבר במצרים – שבר חיובי. כדי להתקשר לאדמו"ר הזקן צריך לב נשבר. (היה נהוג שכל אחד פותח חומש?) בסיפורים בסוף מבשר טוב הוא מביא באופן נפלא את ההשתלשלות של הענין – איזה ספרים פתחו, ואסמכתאות מהמדרש שעושים כך. הוא מביא שלפי הרמב"ם אסור להשתמש בפסוקים לצורך עצמך, אז לכאורה לפתוח חומש ולהצביע כדי לדעת משהו על רפואה לעצמו זה שימוש בפסוקי התורה לצורך עצמו – משמע שאסור, לכן הכס"מ צריך להסביר – הוא מביא שם את ההשתלשלות שגדולי ישראל התירו. (היה נהוג שצדיקים עושים זאת או כל אחד?) "המקדש אשה על מנת שאני צדיק גמור הרי זו ספק מקודשת" – תהרהר בתשובה ואז תהיה צדיק גמור, צריך להרהר בתשובה. ברגע אפשר להגיע ללב נשבר – הרהור תשובה והפיכה לצדיק גמור ברגע אחד הם על ידי לב נשבר. יש ווארט מהקוצקער, אבל מכירים בדרך כלל רק את תחלת הווארט – "אין כלי שלם כלב נשבר". יש לזה גם המשך, "אין דבר ישר כסולם עקום" ועוד אחד שאיני זוכר כרגע ("אין דבר עקום כמו 'א גלייכע ווארט'"). אמרנו קודם שצריך נקודה באמצע כדי להגדיר את הקו, שיהיה ישר – אם יש רק נקודה למעלה ונקודה למטה יכול להיות עקום. הוא אומר – וצריך להבין טוב, לא פשוט – שאין דבר ישר כמו סולם עקום. מזכיר את השווינדל-טרעפ של הבעל שם טוב, מדרגות לוליניות שהן הדרך לעלות בקדש.], וכך עד"מ למע' כשהאור מלובש בתוך הכלי אז הכלי הוא בבחי' ביטול ממש לגבי האור, וזהו"ע ע"ס דתקון [שיש אור בכלי וממילא הכלי בטל.] דאיהו וגרמוהי חד [בכל אבי"ע "איהו וחיוהי חד", אבל בעולמות בי"ע "לאו איהו וגרמוהי חד" – בכל העולמות האורות הם אלקות, אבל החידוש בבי"ע גם הכלים הם אלקות. זו מדרגת משה, לכן מקבל נבואה בעמידה – כי הכלים שלו שקופים לגמרי, כמו שנבואתו אספקלריא המאירה כך הוא עצמו אספקלריא המאירה.] שגם הכלים הם אלקות ממש כי הם בבחי' ביטול לגמרי לגבי האוא"ס המלובש בהם, משא"כ בתהו שנשברו הכלים ונסתלקו מהן האורות הוא כמו עד"מ למטה הכלי כשנשבר נעשה חרס בפ"ע ואינו בטל עוד להיין [אין שם יין, כי הסתלק, והכלי השבור גם לא מסוגל להכיל את היין – אויס-כלי.], וכך ע"י שבירת הכלים שהם האותי' שנתפרדו [כמו אותיות המלה 'ברוך'.] נעשו בבחי' יש [כל אבן בפני עצמה – אותיות נקראו אבנים בספר יצירה. כשהאבנים יחד הן בית, ובתוך הבית יש אדם – "כתפארת אדם לשבת בית" – אבל כשאין בית האדם מסתלק ונשארו רק אבנים.] עד שמהן נמשך התהוות היש ודבר נפרד דבי"ע, משא"כ מבחי' הכלים דע"ס דתקון שהם מיוחדים עם האורות [ובטלים לאורות] לא הי' יכול להיות השתל' והתהוות היש ודבר נפרד [כפי שאמרנו קודם, השבירה היא חלק הכרחי בהשתלשלות העולמות כרצון ה'. סימן שגם אצל האדם, באיזה שלב צריכה להיות שבירת כלים – שהאדם מגיע לאיזה משבר – ובלעדיו הוא לא יגיע למצב שה' רוצה ממנו. אנחנו יודעים שהרבי, כמו רוב הצדיקים הגדולים של החסידות, רצו שכל היהודים יהיו עשירים גם בגשמיות – הרבי מאד הדגיש זאת. היו כמה פעמים שהרבי אמר שכל מי שרוצה להיות עשיר שירים יד, שיצביע. אלה שתפסו את ההזדמנות והצביעו נעשו גבירים גדולים, מי שפספס – פספס. הרבי באמת רצה שכולם יהיו עשירים. היו צדיקים, כמו רבי משה מקוברין ועוד, העדיפו שהחסידים היו עשירים. אמרו שחסיד עני יותר מוצא חן בעיניהם מאשר אם היה עשיר. למה? כי כשהוא עני יש לו לב נשבר, וכשהוא עשיר הוא כבר מתגאה. לכן למדנו שנסיון העושר יותר קשה מנסיון העוני. אבל הרבי לא סובר ככה. כנראה שכל אחד צריך לעבור איזה משבר, גם בעסקים, ואז הוא מגיע ל"לב נשבר" – אז הוא יכול לצמוח מזה ולהיות עשיר הכי גדול, אבל שישאיר את הרשימו של ה"לב נשבר" שלו. בלי שבירה אי אפשר לברוא את העולמות התחתונים – ה' רוצה עולמות תחתונים ושתהיה לו דירה בהם, בתוך ה"לב נשבר".], כי הכלים דתקון הם בטלים אל האור [וזה לא יעזור, לא מה שה' רוצה.], וזהו ההפרש בין האדם לשארי הנבראים דצו"ח, דהנה ידוע דבד"כ יש ב' מיני נבראים א' בחי' פנימי' והן כמו נשמות ומלאכים [שניהם פנימיות, הנשמות יותר מהמלאכים, אבל גם המלאכים הם פנימיות ביחס לעולמות, ביחס לגשם.] שהן בבחי' ביטול ביותר [מי שהוא פנימי הוא בטל.] שהוא מפני בחי' תוס' גילוי אור האלקי בהם [בתוך הנשמה והמלאך יש אור, וכל זמן שהוא מאיר בהם הם בטלים.], ויש בזה כמו מדרי' בהשתל' לפי אופן ריבוי הגילוי [כמו שאמרנו שנשמה היא יותר ממלאך.] ולפי עוצם התקרבותם לפני ה' [נשמה גדולה, כמו אליהו הנביא, אומר "חי הוי' אשר עמדתי לפניו" – הוא זוכר שעמד לפני ה'. "כל נשמתא ונשמתא הוה קיימא בדיוקנא קמי מלכא", וכמה שמקורב מאיר בו אור גדול.] כמו מלאכים דבריאה [ונשמה יותר גם ממלאכים דבריאה.] כצבא השמים הגשמי' שאנו רואים שמשתחוים בסיבובם כמ"ש וצבא השמים לך משתחוים [כך בא בחויה שלנו, שהם כל הזמן משתחוים.] שהו"ע סיבובם שמסבבים למערב מפני ששכינה במערב [יש רמז בגשמיות, שכך אנו חווים זאת, אבל בעולם הבריאה באמת מורגש ככה – זה הפנימיות של עולם הבריאה.], והוא מדרי' תחתונה שבבחי' הביטול [כי זה סיבוב טבעי. הרבי הרש"ב מאריך שלכל דבר בטבע יש בטול, אחרת לא היה קיים בכלל. המדרגה הכי נמוכה היא הבטול שמוטבע בטבע שלו, אחרת לא היה קיים בכלל.], וגבוהים עליהם [למעלה מצבא השמים יש מדרגות יותר ויותר גבוהות. יותר גבוה הוא יותר בטול. האנכיות כאן היא דרגות של בטול – יותר בטול יותר למעלה ופחות בטול יותר למטה.] יש בחי' ביטול ביותר מפני התקרבותם יותר בבחי' גילוי האור האלקי שבהם [מלאכים יותר ויותר גבוהים.], ועד"ז עד הנשמות [שרואים כאן בפירוש שהם למעלה ממלאכים.] היותר קרובות כמו נשמות שנהנין מזיו השכינה בגעה"ע [עדיין לא אצילות, גן עדן העליון בעולם הבריאה, אבל אין מסך מבדיל בינו לבין אצילות – גן עדן הוא תחת החלון. יש חלון ברקיע וגן עדן ממוקם בדיוק מתחתיו, והחלון פתוח, אז הוא מקבל ממש את אור האצילות לא דרך המסך. שם יש נשמות גבוהות, צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה ו]הם בתכלית הביטול [זו מדרגה אחת, פנימיות העולמות.], והב' בחי' חיצוני' העולמות והן הנבראים שהם בהיפך בחי' הביטול [בפנימיות יש להכל בטול, כנ"ל, אבל בחיצוניות אין בטול – זה גדר החיצוניות.] אדרבה הן בבחי' יש ודבר נפרד בפ"ע בבחי' נפרד ממש כמ"ש ["ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", כפי שדובר לעיל,] ומשם יפרד וגו' והן היכלתו דנוגה דבי"ע וגם בזה יש השתל' [גם שם יש יותר קרוב ויותר רחוק.]

שכל הקרוב יותר לפני ה' עדיין אינו בבחי' נפרד כ"כ