פרצוף 'כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב'

ב. פרצוף "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב"

גילוי היחידה על ידי עמידה בנסיונות

מה ששרנו עכשיו – "אום אני חומה" – הוא מההושענא של היום השלישי של סוכות, יז תשרי, יום התפארת-הרחמים של סוכות. כעת כבר נכנסים ליום הנצח, היום הרביעי, אבל היום היה יום תפארת. בלוח "היום יום" יש התייחסות בעיקר לפיוט ההושענות "אום אני חומה". הרבי מביא ב"היום יום" את דברי הרבי הקודם ומסביר ש"על ידי העבודה דנסיונות מתגלה בחי' יחידה שבנפש". כמה פעמים הזכרנו ש-תשסט עולה "יחידה שבנפש", וב"היום יום" של היום מדובר על הענין ומוסבר שהיחידה שבנפש מתגלה על ידי נסיונות.

נסיונות שייכים לכולם, גם לצדיקים וגם לבעלי תשובה. "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", אבל מה יכול לעשות צדיק שרוצה להגיע למקום של בעלי תשובה? מגיע סוכות, זמן של תשובה עילאה, ומה הצדיק יכול לעשות? אין לו ברירה אלא לעמוד בנסיונות (קשים). בזכות הנסיון גם הצדיק יכול להגיע לדרגה של בעל תשובה.

אם כן, נסיון הוא דבר שהכי שוה ומשוה את כולם. נסיון הוא גם מלשון "נס להתנוסס" – התרוממות והתנשאות למעלה ראש, עד שמגיעים לגילוי של השגחה והנהגה שלמעלה מעלה מדרך הטבע. בזכות העמידה בנסיון באופן של אן-התפעלות (היסוד של חב"ד), בלי התפעלות משום מונע ומעכב – כמו נחשון שקפץ לים – האדם זוכה לגילוי היחידה שבנפש. השנה הכי מתאימה לכך היא שנת תשסט, שנת יחידה שבנפש, ואומר ב"היום יום" שהדבר הגדול הזה – מיסודי החסידות – שייך ליום השלישי של סוכות, "אום אני חומה". בהמשך נאמר "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך" במסירות נפש. "חבוקה ודבוקה בך" שייך בפרט ל"ימינו תחבקני" של סוכות (ה"צלא דמהימנותא"), ואז טוענים עול מלכות שמים, בשמחה (כמו שהרבי מדגיש) ובמסירות נפש, ועל ידי זה "יחידה ליחדך" – זוכים לגילוי היחידה שבנפש, אחד יחיד ומיוחד עם יחידו של עולם ב"ה.

ידוע בחסידות שבאוא"ס לפני הצמצום הראשון יש מלמטה למעלה שלש דרגות – קדמון-אחד-יחיד – והיחידה מתיחדת עם היחיד, "יחידה ליחדך". ענין זה שייך במיוחד לשנה זו, שנת יחידה שבנפש.

בסוכות מתגלה מה שהיה מכוסה בר"ה (ויו"כ) – פרסום תוצאות ה"משפט לאלהי יעקב"

נחזור לפסוק שהזכרנו קודם, שמקשר בין ראש השנה לחג הסוכות: "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" – כל מה ש"בכסה", מה שמכוסה בראש השנה (כולל יום כפור, הנקרא ביחזקאל בפירוש "ראש השנה", שגם הלבנה שיש בו, ביום העשירי לחדש, היא עדיין "בכסה" יחסית לסוכות), מתגלה "ליום [יום-אור-גילוי] חגנו", בחג הסוכות (בו נאמר "ושמחת בחגך"). הכל מתגלה עכשיו, כשעומדים ב-טוב תשרי ו-חי תשרי.

מה המשך הפסוק? "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב". עכשיו, בסוכות, עכשיו המשפט שנעשה בראש השנה. כולנו יודעים שהיה משפט, היה דין, והיינו בטוחים שאנחנו זוכים בדין – לכן לבשנו בגדי חג ויו"ט, וקיימנו "אכלו משמנים ושתו ממתקים... כי חדות ה' היא מעֻזכם" – וה"דידן נצח" מתגלה עכשיו, בחג הסוכות. התחושה היא כמו של אחד שהיה בבית משפט ומחכה ליום התוצאות – בחג הסוכות יודעים את התוצאות, אז הפרסום והגילוי מה הוכרע ב"משפט לאלהי יעקב" של ראש השנה.

משפט על גילוי האלקות לכל יהודי

יש בחסידות ווארט מאד מאד חשוב על "משפט לאלהי יעקב" – שעיקר המשפט הוא על "אלהי יעקב". הפשט הפשוט, כשלומדים עם "בן חמש למקרא", הוא ש"אלהי יעקב" עושה לכולנו משפט. אבל החסידות אומרת שעיקר המשפט הוא על "אלהי יעקב" – על גילוי האלקות ליעקב, לכל יהודי, כל אשר בשם ישראל יכונה ובשם יעקב יכונה (יהודי פשוט, בינוני – לא צדיק). בראש השנה מוכרע במשפט כמה אלקות עתידה להתגלות לכל יהודי ויהודי במשך השנה הבאה עלינו לטובה. גם בראש השנה צריך לדעת, שבקשה היא לא בעיקר על גשמיות, אם כי ה' נותן את השפע בבני-חיי-מזוני בגשמיות, שתהיה שנה טובה ומתוקה (אחרי שהרבי מסביר במאמר שהעיקר זה אלקות, אומר שגם זה נמשך למטה בבני חיי ומזוני רויחי). העיקר הוא הבקשה על אלקות – "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו" ותו לא מידי. צריך לבקש רק על אלקות – זה מה שיהודי רוצה באמת, ועל זה עיקר המשפט. בסוכות כל אחד צריך להרגיש מה פסקו לי – כמה אלקות תתגלה לי (ולכל אחד ואחד) במשך השנה. מה שהיה "בכסה" מתגלה "בסֻכה", כנ"ל.

יש גם רמז לכוון כשאומרים את הברכה על הסוכה: "לישב בסכה" בגימטריא משפט, המשפט מתגלה כאשר מקיימים את המצוה לישב בסוכה. "לישב" גם מלשון ישוב הדעת – נסביר לקמן ש"אלהי יעקב" הוא בחינת "דעת אלהים" – אז מתגלה כמה דעת ה' פסק לנו לשנה הקרובה, כמה דעת אלקות קבלנו, כמה ישוב הדעת ("לישב בסכה").

עם ישראל קובע מתי יתחולל ה"משפט לאלהי יעקב"

מה שנתחיל לבאר שיש ב"משפט לאלהי יעקב" המתגלה בסוכות שני קצוות. יש קצה אחד של פשט, ש"אלהי יעקב" שופט כל אחד (כמו שכתוב במחזור, "מי ל... ומי ל... וכו'"), וקצה אחד של הביאור בחסידות, ש"משפט לאלהי יעקב" הוא משפט כמה אלקות תתגלה לכל אחד. בין שני הקצוות יש עוד כמה פירושים. יש המשך של הרבי משנת תשי"ט (שהדפיסו כאן לאורחים) המתחיל במאמר לראש השנה, בו מביא הרבי פירוש אחר לפסוק, בשם חז"ל[1] (פירוש שרבינו בחיי מביא מהירושלמי והמדרש): "כי חק לישראל" – ליהודים יש חוש בחקיקה וציור של מעלה, ובית דין של יהודים יושבים ופוסקים מתי יהיה ר"ח תשרי, ראש השנה. ה' מסכים עם קביעת בית הדין למטה, וקובע שאותו יום הוא יום הדין, ובו הוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים (לשון ידוע, שהרבי לא מזכיר במאמר).

יש כאן לשון חז"ל מאד מיוחד – "אין לך אומה שמעכבת על אלקי' כו'", כלומר שרק עם ישראל יכולים 'לכפות' ו'להכריח' את הקב"ה לעשות כרצונם, כאשר אנחנו פוסקים את היום ואז הקב"ה מסכים על ידינו, עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ודן אותנו ברחמים, כמו שנסביר. כך חז"ל דורשים את הפסוק, והרבי מביא זאת במאמר: "כי חק לישראל הוא [לפי החוש הפנימי שלנו בחקיקה וציור של מעלה אנחנו פוסקים איזה יום הכי מתאים למשפט שלנו – כמו מי שאומרים לו לבחור יום למשפט שלו, לפי מה שנראה בעיניו הכי טוב לו – ה' מסכים עמנו, ואז באותו יום מתחולל] משפט לאלהי יעקב". זה פירוש חדש, שהקב"ה מסכים לקבוע את ה"משפט לאלהי יעקב" לפי איך שאנחנו חוקקים. אם כן, מתחיל להיות מגוון של פירושים.

פירושי "כי חק לישראל הוא וגו'" כנגד הפרצופים

קודם כל ננסה, כמו שמנסים הרבה פעמים, לעשות איזה סדר בפירושים של "כי חק לישראל הוא וגו'". כשנסיים להסביר נבין למה בחרנו להתחיל בנושא זה, ולמה הוא מאד מאד נוגע לנו. אמרנו שלשה פירושים שונים, אבל יש עוד גוונים בפירושי החסידות לפסוק זה. יש ששה דגשים במלים אלו, בששה פירושים שנאמר בקיצור, ונקביל אותם לששת הפרצופים העליונים בעולם האצילות – מלכות, ז"א, אמא, אבא, אריך, עתיק (אפשר להקביל ששה דברים ל-ו קצוות – למדות מחסד עד יסוד, ארבע רוחות העולם ומעלה ומטה – אך ההקבלה לששת הפרצופים היא העיקר בחסידות).

נוקבא (מלכות): משפט על כל הענינים הגשמיים

הפירוש הכי פשוט, שבסוכות מתגלה ("בכסה ליום חגנו") איך הקב"ה שפט אותנו בכל הענינים שלנו, הגשמיים – אם זכינו לחשבון בנק גדול או חלילה ההיפך, וכך בכל הדברים. פירוש זה מכוון כנגד המלכות. מלכות היינו סדר הנהגת המלוכה – המלכות חוקקת חוקים לטובת האזרחים, "חוק וסדר" כמו שאומרים כאן. זה הפשט הכי פשוט, שה"משפט לאלהי יעקב" הוא מה שה' קובע מחדש כל שנה מה יהיה ה"חוק וסדר" של המדינה ושל כל נתין וכל אזרח. זה הפשט הפשוט השייך לפרצוף הנוקבא, למלכות – הנהגת המלוכה.

זעיר אנפין (תפארת): משפט ברחמים

נעלה שלב: אם יש רק את החוק והסדר, אין התחשבות מיוחדת בנתינים – חסרה מדת הרחמים. הכל חוק יבש, הנוגע לכל אחד ואחד באשר הוא שם. לפי המשפט, לפי המעשים, קובעים מה מגיע או לא מגיע. אבל כשמתחילים ללמוד קבלה וחסידות, כשקוראים את "פתח אליהו" לפני שבת למשל, כתוב ש"משפט" אינו דין רגיל – המשפט אינו "דינא דמלכותא דינא" אלא "משפט – רחמי".

אנחנו עכשיו רוצים לעלות בהתבוננות מדרגה לדרגה: בדרגה התחתונה, פרצוף נוקבא, יש משפט לפי מעשיך. יש דרגה יותר פנימית, בה יהודי מרגיש שה' לא רק שופט בדין, הוא לא רק "מלכנו", אלא גם "אבינו" – אב הרחמן – ולא מתקיים "דין לאלהי יעקב" אלא "משפט לאלהי יעקב", בו כל יהודי מקבל "משפט רחמי". הפסוק של "משפט לאלהי יעקב" במובן של "חוק וסדר" הוא "מלך במשפט יעמיד ארץ", אבל את המשפט היותר גבוה – המשפט של עם ישראל, ברחמים – צריך לעורר על ידי שאני ארחם: "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים", אם רוצים שירחמו עלי צריך להרבות ברחמים ובצדקה (כמודגש הרבה בתניא, באגרת הקדש).

התפיסה ש"משפט לאלהי יעקב" היינו שה' דן אותנו ברחמים היא תפיסה אחרת לגמרי – המשפט הוא כבר לא סתם "חוק וסדר", מה שמגיע לך, אלא רחמים של אבא טוב. זה כבר "משפט לאלהי יעקב" בדרגה של פרצוף ז"א (שעיקרו תפארת, "משפט רחמי").

עמידה מכסא דין לכסא רחמים

תחושת הרחמים במשפטה קשורה למה שהזכרנו קודם – שבראש השנה, על ידי תקיעת שופר, הקב"ה עומד מכסא דין שלו ויושב על כסא רחמים. יש ווארט בחסידות, מאחד מצדיקי חסידות פולין, הצמח-צדיק מויז'ניץ, שאומר כך: בראש השנה יש את הסניגור והקטיגור. הקטיגור הוא השטן – "ויהי היום... ויבא השטן" באיוב (משם לומדים ש"היום" קאי על ראש השנה) – והוא אומר שיהודים מתנהגים כך וכך ורוצה לדרוש היפך הגזירות הטובות על עם ישראל. אז הקב"ה נמצא על כסא הדין בראש השנה, וכאילו מסתכל על עצמו – על כך שיושב כאן על כסא הדין – ודן בינו לבין עצמו כביכול: למה לכתחילה ישבתי על כסא הדין? יש כאן כסא רחמים וכאן כסא דין, למה ישבתי לכתחילה על כסא הדין? כנראה שהשטן הכניס בי איזה מחשבה שצריך לשבת על כסא הדין. הקב"ה אומר: אם השטן יכול להשפיע עלי ככה, בלא-מודע כביכול, שאשב על כסא דין, למרות שיש אפשרות לכתחילה לשבת על כסא רחמים, מה יש לי לטעון על יהודים שהוא מסית אותם לעבירות?! מיד כשה' 'תופס', כביכול, שהוא יושב על כסא דין בגלל הסתת השטן – בזכות זה גופא הוא מיד קם ויושב על כסא רחמים. זה ווארט מאד נחמד.

אמא (בינה): משפט על הצלחת הנפש האלקית במילוי שליחותה

כתוב דגש נוסף בהרגשת מהות ה"משפט לאלהי יעקב". קודם אמרנו שיש בחסידות פירוש שהמשפט הוא כמה אלקות תתגלה ליעקב בשנה הבאה, אבל לפני כן יש עוד דרגה.

אנו לומדים שלכל יהודי יש שתי נפשות, "ונשמות אני עשיתי" – יש נפש הבהמית ונפש האלקית (תניא פ"א). מי עושה את העבירות? מן הסתם הנפש הבהמית בגוף. אבל במשפט ה' לא שופט את הנפש הבהמית – אין לו הרבה טענות נגדה, שהרי זה טבע הבהמה, "רוח הבהמה היֹרדת היא למטה לארץ". במשפט יש לה' עסק בעיקר עם הנפש האלקית – "משפט לאלהי יעקב" היינו בעיקר משפט עם הנפש האלקית ("אלהי יעקב" היינו האלקות שביעקב – י עקב – הארת שרש הנשמה האלקית היורדת להתלבש בעקב, בגוף הגשמי עם הנפש הבהמית שבו). הנפש האלקית נמצאת בשליחות – ירדה מאגרא רמה לבירא עמיקתא – להתלבש בנפש הבהמית ולהפוך את הטבע שלה (לשון טביעה) ל"רוח בני האדם העֹלה היא למעלה". הדין הוא על ה"חלק אלוה", חלק מה'. במשפט שלנו, עם ישראל, ה' דן עם הנפש האלקית כמה היא עומדת בשליחות שהוא שלח.

זה כמו משל הבעל שם טוב שבן המלך נשלח למדינת הים, מקום הכי רחוק, גם כדי שיעמוד בנסיון ותתגלה היחידה וגם כדי שימלא שליחות שם, יחזיר את האנשים בתשובה שיכירו במלך. גם לנפש האלקית שליחות להשפיע על הנפש הבהמית שתכיר את ה'. המשפט הוא כמה השפעת, ושמא לא רק שלא השפעת אלא הושפעת – קצת-הרבה טבעת בבוץ. כתוב בזהר "'ונפש כי תחטא' – תווהא", והתמיהה היא על הנפש האלקית – איך יתכן שהנפש האלקית תטבע כך בבוץ ותשתתף בחטא?! על כל פנים, הווארט הוא שעיקר המשפט – וממילא גם עיקר חשבון הנפש שלנו (בכל חדש אלול, ובפרט בראש השנה) – הוא על כמה הצלחתי במשימה שה' הטיל עלי בעולם הזה, גם בתקון גופי ונפשי הבהמית וגם בתקון חלקי בעולם בהפצת אלקות בעולם. כתוב ש"ישראל עלו במחשבה", ולפי הספירות זה פרצוף אמא – ההדגשה שעיקר המשפט הוא על עניני השליחות שייכת לפרצוף אמא.

זיהוי השליחות והתמסרות אליה

ניתן דוגמה כדי להבין טוב יותר: יש תריג מצוות בתורה, ואם מישהו לא תקן הכל בגלגול אחד הוא חוזר בגלגול אחר. אבל כעת, בעקבתא דמשיחא, דרא בתראה (כך אמר האריז"ל בדורו, וכ"ש בדורנו), מן הסתם את רוב המצוות כבר עשינו. על כך אומר הבעל שם טוב שיתכן שנשמה יורדת לשבעים שנה בשביל לעשות טובה ליהודי. לא שאתה פטור מלקיים את כל המצוות ולהיות יהודי חרדי, אבל יתכן שיהודי ירד בשביל לתקן דבר אחד. ככלל, התקון הוא משהו ששייך לעניני צדקה. הרבה צדיקים אמרו כך.

שוב, אין פטור משום מצוה, כמובן, אבל רואים שגם הרבי התייחס כך – שהעיקר לתקן את מה שחסר בגלגול האחרון. כך גם אצל השליחים שלו – הרבי אמר לזכות גבירים בלתת הרבה צדקה, יש לגביר את כל המצוות, אבל העיקר שיתקן את הענין המיוחד שלו. צריך הרבה סיעתא דשמיא שאדם יכיר מהו הענין המיוחד שלו.

פעם אחת הרבי אמר למישהו ביחידות שיש דברים שהם עיקר השליחות שלך בעולם, ובדברים האלה כשיש מניעות ועיכובים צריך לעמוד במסירות נפש (כמו בנסיונות שדברנו עליהם קודם, שצריך לא להתקפל בפניהם אלא להתעקש), ואז תלך לבטח דרכך ותגלה את היחידה שבנפש. בשליחות העיקרית אסור לוותר, אבל יש הרבה דברים בחיים שיתכן שהן גם מצוות מהתורה, אבל אם הם לא עיקר השליחות שלך לא צריך על זה מסירות נפש. אדרבה, אם זה לא עיקר השליחות, מסירות נפש על זה יכולה להיות בלבול ראש, היפך הכוונה. בדברים האלה, אם הולך – תמשיך, אם לא הולך – אל תתעקש. אם זה העיקר שלך – צריך להתעקש. אם לא – אל תתעקש, תחפש משהו אחר לעשות, איזה מצוה אחרת, איזה שליחות אחרת.

בדרך כלל קשה מאד מאד שאדם יבין מה השליחות ומה לא השליחות. זו אחת הסיבות על פי פשט שזקוקים לרבי, שאומר מה השליחות, ואז אני יודע והולך על זה במסירות נפש. אם לא – מסירות הנפש יכולה להיות לגריעותא, לדפוק את הראש בקיר, ללכת על מסירות נפש במה שלא היה השליחות שלי[2].

זיהוי השליחות – הבנה עמוקה, תחום "הנסתרֹת"

כל זה היה להסביר את הדרגה השלישית (מלמטה) של "משפט לאלהי יעקב" – האם מסרת את הנפש על השליחות שלך, וגם לא התבלבלת ודפקת את הראש בקיר על מה שאינו השליחות שלך. ההבנה העמוקה הנדרשת לזיהוי השליחות שייכת לבינה, "מבין דבר מתוך דבר" – "משפט לאלהי יעקב" בדרגה של פרצוף אמא. שתי הדרגות הראשונות הן "והנגלֹת להוי' אלהינו" – משפט של חוק וסדר לפי מעשיך, ומשפט של רחמי "אב הרחמן". למעלה משתי הראשונות כבר מגיעים ל"הנסתרֹת" – לדעת מה השליחות שלי זה כבר למעלה מטעם ודעת (גורל בלשון התניא, אגרת הקודש ז בסופה, "מה נעים גורלנו" בבינה כנודע). בדרגה הזאת לא מעניין את השופט כל מה שעשית, אלא רק כמה השקעת בשליחות העיקרית שלך (גם אם בשאר אתה לא לגמרי בסדר), זה כבר "הנסתרֹת להוי' אלהינו".

אבא (חכמה): משפט על גילוי האלקות

אחרי דרגה זו, המשפט על שליחות הנפש האלקית עם כל מה שקשור בכך, נעלה עוד דרגה: הדרגה הרביעית מלמטה היא החכמה ("רבע ישראל"). כדי שהאדם יוכל להכיר את השליחות ולהצליח בה הוא צריך מטען של גילוי אלקי. כאשר הוא לומד מאמר חסידות – שירגיש אלקות. אם הוא יזכה להרגיש אלקות בחסידות שלומד, כאשר מתפלל, אם יש לו 'עפעס וואס' אהבת ויראת ה', איזה גילוי אלקות במשך השנה – כל זה תלוי ב"משפט לאלהי יעקב" בפירוש החסידי, שהמשפט הוא כמה אלקות תתגלה לך.

גילוי אלקות הוא מהחכמה. אין כאן משפט עם הנפש האלקית על מילוי תפקידה, אלא משפט כמה אור אלקי יתגלה לנפש האלקית. בתניא מוסבר ששרש הנפש האלקית בחכמה, טפה ממח האב, אבל בפירוש זה ה"משפט לאלהי יעקב" הוא משפט כמה אור אלקי יתגלה בכלי הנפש האלקית. כמה אור אלקות יתגלה לאדם במשך השנה דבר יום ביומו, כאשר לומד חסידות, כאשר מתפלל, כאשר נותן צדקה (יהודי שיש בו חוש באהבת ישראל רואה גילוי אלקות כשעושה למישהו טובה), ועל כל צעד ושעל בראית השגחה פרטית. גילוי האלקות הוא האור שמכוון את האדם לשליחותו.

שוב, מצד אבא המשפט הוא כמה גילוי אלקות יהיה לך היום, ואם תכיר גילוי אלקות גם תהיה ממוקד על השליחות שלך ולא תתבלבל. חכמה ובינה הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", וזה מה שהסברנו – אם יהיה לאדם גילוי אלקות, ראית השגחה פרטית, אור באהבת ישראל, האור הפרטי הזה (שמחכמה) מזין את הבינה-ההבנה וממקד על השליחות האמיתית בחיים. אם כן, יש בין שני פירושים שכנגד אמא ואבא קשר הדוק, בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

אריך אנפין: ה"משפט לאלהי יעקב" תלוי בקביעת ה"חק לישראל"

עכשיו עוברים לאריך: כאן נמצא הפשט החדש שהזכרנו, מה שהרבי כותב בפירוש בשם רבינו בחיי במאמר הראשון בהמשך תשי"ט שפרסמו ללמוד. הפירוש הוא שאנחנו קובעים מתי "אלהי יעקב" יעשה את המשפט. "כי חק לישראל" – אנחנו קובעים את החוקה, מתי ה' ישב, כי יש לנו איזה חוש דק פנימי מתי המזל הכי טוב בשבילנו, מזל של רחמים. סתם רחמים הם בז"א, אבל כתוב ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא", ו"עתיקא" הוא פרצוף אריך ככתוב בקבלה – מקור הרחמים הוא באריך, יג תיקוני דיקנא דאריך, ושם אנחנו קובעים מתי ה' צריך לשבת על כסא רחמים ולדון אותנו ברחמים עליונים. בתפארת הפירוש היה שה' מצד עצמו רחמן, ואנחנו מצדנו צריכים ללכת בדרכיו – "מה הוא רחום אף אתה רחום" – וכך לעורר את רחמיו. כאן מדובר על המזל של הרחמים, ואנחנו קובעים לה' מתי יקום מכסא דין וישב על כסא רחמים לדון אותנו ב"רחמים גדולים" (שמצד אריך). זה הפירוש החמישי מלמטה.

עתיק יומין: "משפט לאלהי יעקב" – 'לשפוט' את ה' למה לא הביא משיח

יש פירוש ששי, עוד יותר גבוה, שאפשר לומר שהוא פירוש של הרבי – מה שהרבי עצמו היה עושה. כידוע אנחנו מתקרבים להושענא רבה, ובהושענא רבה תשנ"ב נאמרה השיחה המפורסמת, בה הרבי אומר שכל אחד צריך להתכונן להיות אדמו"ר. מה זה אדמו"ר? אחד שמתקיים בו, בין היתר, "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", אבל לא רק זה. אצל אדמו"ר "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" וגם "הקב"ה גוזר והצדיק מבטל".

הרבי כל הזמן היה עושה משפט – לא מתי ה' ידון אותנו, לפי תחושת המזל שזה מקור הרחמים, אלא הרבה יותר מכך: הדרגה הכי גבוהה זה פשט. הפירוש הראשון, הפשט, היה שה' דן אותנו, "משפט לאלהי יעקב", וגם הפירוש הכי גבוה הוא פשט (נעוץ סופן בתחילתן), אבל הפוך – שבראש השנה, כמו שה' שופט אותנו כך אנחנו שופטים אותו! יש לנו טענה מאד חמורה נגד הקב"ה, וזו הטענה של הרבי (בעצם זו טענת כל הצדיקים, אבל היא הגיעה לשיא אצל הרבי) – למה ה' לא הביא עד כה את המשיח?! הרבי אומר שאיני מבין זאת, וזה בשום פנים ואופן לא מוצדק. אני השופט, אומר שישראל עשו תשובה, הכל נגמר, כלו כל הקיצין, ומשיח היה צריך לבוא אתמול ושלשום, ואם משיח לא הגיע אז אתה – ה' – אשם (השם אשם, לשון נופל על לשון, וד"ל). כל אחד צריך להיות אדמו"ר ולטעון כך נגד ה'.

יש כמה סיפורים מהבעל שם טוב על דרך זה. בחדש חשבון הנפש יש סיפור של הבעל שם טוב על יהודי פשוט שבפנקס אחד רשם כל העבירות שלו ובשני את כל העבירות של ה' נגדו, כל מה שלא בסדר, ואז קרא שני הפנקסים ואמר שנתקזז – זה ווארט מפורסם בחסידות. כאן יותר חמור, אני לא הולך להתקזז כי אין עבירות שלי – זה נגמר מזמן, כבר עשו תשובה – ואם לא תביא משיח יהיו עבירות שהן גם עבירות שלך. כאן ה"משפט לאלהי יעקב" מתפרש ממש בפשט הפוך, הפוך על הפוך לגמרי שכמו שה' שופט אותנו על העבירות שלנו כך הצדיק, "ועמך כֻלם צדיקים" (כל אחד רבי, אדמו"ר), שופטים את ה' – אתה אשם, היית צריך להביא משיח מזמן וזה לא בסדר, ואנחנו מחייבים אותך להביא משיח תיכף ומיד ממש. זה עתיק – בשביל זה צריך להיות בבחינת עתיק יומין, להיות נעתק, נבדל ומופשט לגמרי מכל שייכות לימי עולם התחתונים, לאינטרסים גשמיים או גם רוחניים.

סיכום

עד כאן הקטע הראשון של הדברים, ונתאר שוב בקיצור: שתי מדרגות של "והנגלֹת" – "מלך במשפט יעמיד ארץ" ו"משפט רחמי". ב"הנסתרֹת" יש את הבינה – כמה היינו משפיעים ולא מושפעים וכמה לא התבלבלנו והשקענו במיוחד בשליחות שלנו (גם אם על חשבון דברים אחרים), כמה ידענו מה ה"זהיר טפי" (זהירות גם היא מצד אמא, זיהרא עילאה). ויש גם את החכמה – כמה אלקות תתגלה לנו, גילוי המזין את הכרת השליחות. בסוף, באריך – שאנו קובעים מה הזמן הכי טוב שה' ישפוט אותנו. הכי גבוה – ששופטים את הקב"ה, שאצלנו הושלם הענין, מספיק קרוב לאלפיים שנות גלות וחורבן בית שני (ויותר מכך: מספיק כבר 5769 שנות גלות, הכל מאז בריאת העולם), נראה איך נשפוט אותך אחר כך על העיכוב, אבל לפחות בזמן הזה ממש אתה חייב להביא לנו משיח צדקנו נאו!

	עתיק יומין משפט על עיכוב ביאת המשיח אריך אנפין המשפט על פי קביעת ישראל
אבא משפט על הגילוי האלקי		אמא משפט על הצלחת הנשמה
	זעיר אנפין "משפט – רחמי"
נוקבא משפט על ענינים הגשמיים

לחיים לחיים! שיהיה משפט טוב. כל זה היה "בכסה" וכעת מתגלה "בסכה", "לישב בסכה", "משפט לאלהי יעקב".