אור לח"י תשרי ס"ט – קראון-הייטס

סוכת משפחת רובשקין

א. "שמע בקֹלה"

שתי השיטות באושפיזין החסידיים

שמענו עכשיו סיפור נחמד מבעל יום ההולדת שלנו (שחזר מאמר ואז סיפר ששמו היה שרון ואשתו רצתה שיוסיף י לשם, ואף שעשה שינוי השם לא 'התלבש' לו עד שמצא את המאמר עליו חזר, המדבר על ישֻרון, והבין מכך ש'יש אישור' מהרבי). מוסר ההשכל הראשון מהסיפור הוא "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה".

בסוכות מתעצמים עם צדיקים – יש את האושפיזין וגם את האושפיזין החסידיים: הבעל שם טוב, המגיד, אדמו"ר הזקן, היום אדמו"ר האמצעי, אדמו"ר הצ"צ, אדמו"ר המהר"ש, אדמו"ר הרש"ב, אדמו"ר הריי"צ בשמיני עצרת ועד לרבי שלנו בשמחת תורה.

כמה פעמים הרבי גם אמר שאפשר לסדר את האושפיזין החסידיים מאדמו"ר הזקן עד הרבי, בשבעת ימי סוכות (כמו האושפיזין הרגילים), ואז כל האושפיזין החסידיים הם נשיאי חב"ד. בסדר זה הרבי לא הסביר מה עם הבעש"ט והמגיד. אפשר לומר (כמאמר מוסגר), שאז הבעל שם טוב בראש השנה והמגיד ביום כיפור, ובסוכות כל אדמו"רי חב"ד.

כפי שנסביר, הגילוי של מה שהיה מכוסה בראש השנה וביום כפור מתגלה בסוכות, כפי שדורשים בחסידות את הפסוק "בכסה ליום חגנו" – כל מה שהיה מכוסה בראש השנה (חג שהלבנה מתכסה בו) מתגלה ב"יום חגנו", סוכות. כסה אותיות סֻכה. ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת, וכאן כולנו באנו במטרה אחת – להסתופף בצל מלכנו משיחנו, בבית משיח העולמי, במטרה לבקש מה' התגלות משיח תיכף ומיד. כל מה שהיה ב"כסה" מתגלה ב"סכה".

אושפיזין ואושפיזות

כתוב במקום אחד שכמו שיש אושפיזין גברים יש גם נשים – בכל אושפיז צריך לכוון גם לאשתו: ביום הראשון, עם אברהם, באה שרה אמנו, ביום השני רבקה אמנו, ביום השלישי נשות יעקב (רחל ולאה בלהה וזלפה) והיום באה צפורה (שגם הצילה את החיים של משה רבינו, כידוע). אם האושפיז החסידי היום הוא אדמו"ר האמצעי, אז לאושפיזית – הרבנית שלו – קוראים שיינא. אם מתחילים מאדמו"ר הזקן אז היום האושפיז הוא הרבי מהר"ש, ואז האושפיזית היא הרבנית רבקה (שעל שמה רוב המוסדות של הבנות של חב"ד, "בית רבקה", והרבה סיפורים פנימיים במסורת של הרביים נמסרו דרכה לבנה, הרבי רש"ב, ולנכדה, הרבי ריי"ץ – היא היתה דמות מאד מיוחדת).

את כל הענין הזה הוספנו בשביל "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה". 'שרה' (אשתו של ישֻרון) רצתה שלבעלה יהיה י בשם (לא יודע למה) – לאשה מתחשק שלבעל יהיה י בשם (י הוא חכמה, ועוד הרבה דברים טובים) – אז ממילא שרון הפך להיות ישרון.

שרון-ישֻרון-שניאור

הפסוק במאמר – שהגעתי רק לסוף החזרה עליו – הוא "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה", מתוך פרק מז בתהלים, אותו אומרים ז"פ לפני תקיעת שופר. "את גאון יעקב" – יש מעלה ב"[גאון] יעקב" אפילו על ישראל. השם יעקב שייך דוקא ליהודים הפשוטים, וידוע מהבעל שם טוב שהיהודים הפשוטים קשורים לפשיטות העצמות. יש "חק לישראל" – בעלי המעלה, הקרויים בשם ישראל – אבל העיקר והתכלית הוא "משפט לאלהי יעקב". יש בפסוק גם עיסוק בצדיקים גמורים, אבל הוא לא העיקר – העיקר זה הבינונים (שהם גם בעלי תשובה, שבמקומם אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד).

יש מנהג מהבעל שם טוב, ששמע מאחיה השילוני, שאומרים פרק תהלים לפי השנים. רק מהרבי הדגש ביום הולדת עבר להתחלת הפרק החדש, ואילו עד אז הדגש היה על סיום הפרק הקודם. לכן, כשהבעל שם טוב היה בן מז הוא כנס את חסידיו ותלמידיו למסיבת יום הולדת ודרש את הפרק הזה, פרק מז. באותו יום ובאותו רגע ממש נולד אדמו"ר הזקן, והבעל שם טוב דרש ואמר שברגע זה נולד ה"גאון יעקב אשר אהב סלה", שיקרא שמו שניאור, על שם שני-אורות, והוא יחבר וייחד את אור הנגלה שבתורה עם אור הנסתר שבתורה.

לפי זה יש עוד שלב בסיפור: קבלת י, אבל עדיין חסרה לך האות א. ה-י רומזת לעשר ספירות, אבל הרבי אהב את ה-א שלמעלה מה-י, "חד ולא בחושבן" (ה-יא, כמו יא ניסן או יא שבט) – בשביל זה צריך קודם י ואז א. השלב הבא הוא שתהפוך להיות שניאור – זה הפסוק שלמדנו. קראו לו שרון, הוסיף י להיות ישרון (ושינה כל התעודות וכו'), אבל אם אחר כך תבוא 'שרה' ותאמר שרוצה שתוסיף א אז תהפוך להיות שניאור.

דרך אגב, "גאון יעקב" עולה אריאל, אבל דורשים את הפסוק על שניאור דוקא (זה עוד ענין שקשור לתקון המצב בארצנו הקדושה, דבר ששאלו עליו קודם).

ב. פרצוף "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב"

גילוי היחידה על ידי עמידה בנסיונות

מה ששרנו עכשיו – "אום אני חומה" – הוא מההושענא של היום השלישי של סוכות, יז תשרי, יום התפארת-הרחמים של סוכות. כעת כבר נכנסים ליום הנצח, היום הרביעי, אבל היום היה יום תפארת. בלוח "היום יום" יש התייחסות בעיקר לפיוט ההושענות "אום אני חומה". הרבי מביא ב"היום יום" את דברי הרבי הקודם ומסביר ש"על ידי העבודה דנסיונות מתגלה בחי' יחידה שבנפש". כמה פעמים הזכרנו ש-תשסט עולה "יחידה שבנפש", וב"היום יום" של היום מדובר על הענין ומוסבר שהיחידה שבנפש מתגלה על ידי נסיונות.

נסיונות שייכים לכולם, גם לצדיקים וגם לבעלי תשובה. "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", אבל מה יכול לעשות צדיק שרוצה להגיע למקום של בעלי תשובה? מגיע סוכות, זמן של תשובה עילאה, ומה הצדיק יכול לעשות? אין לו ברירה אלא לעמוד בנסיונות (קשים). בזכות הנסיון גם הצדיק יכול להגיע לדרגה של בעל תשובה.

אם כן, נסיון הוא דבר שהכי שוה ומשוה את כולם. נסיון הוא גם מלשון "נס להתנוסס" – התרוממות והתנשאות למעלה ראש, עד שמגיעים לגילוי של השגחה והנהגה שלמעלה מעלה מדרך הטבע. בזכות העמידה בנסיון באופן של אן-התפעלות (היסוד של חב"ד), בלי התפעלות משום מונע ומעכב – כמו נחשון שקפץ לים – האדם זוכה לגילוי היחידה שבנפש. השנה הכי מתאימה לכך היא שנת תשסט, שנת יחידה שבנפש, ואומר ב"היום יום" שהדבר הגדול הזה – מיסודי החסידות – שייך ליום השלישי של סוכות, "אום אני חומה". בהמשך נאמר "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך" במסירות נפש. "חבוקה ודבוקה בך" שייך בפרט ל"ימינו תחבקני" של סוכות (ה"צלא דמהימנותא"), ואז טוענים עול מלכות שמים, בשמחה (כמו שהרבי מדגיש) ובמסירות נפש, ועל ידי זה "יחידה ליחדך" – זוכים לגילוי היחידה שבנפש, אחד יחיד ומיוחד עם יחידו של עולם ב"ה.

ידוע בחסידות שבאוא"ס לפני הצמצום הראשון יש מלמטה למעלה שלש דרגות – קדמון-אחד-יחיד – והיחידה מתיחדת עם היחיד, "יחידה ליחדך". ענין זה שייך במיוחד לשנה זו, שנת יחידה שבנפש.

בסוכות מתגלה מה שהיה מכוסה בר"ה (ויו"כ) – פרסום תוצאות ה"משפט לאלהי יעקב"

נחזור לפסוק שהזכרנו קודם, שמקשר בין ראש השנה לחג הסוכות: "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" – כל מה ש"בכסה", מה שמכוסה בראש השנה (כולל יום כפור, הנקרא ביחזקאל בפירוש "ראש השנה", שגם הלבנה שיש בו, ביום העשירי לחדש, היא עדיין "בכסה" יחסית לסוכות), מתגלה "ליום [יום-אור-גילוי] חגנו", בחג הסוכות (בו נאמר "ושמחת בחגך"). הכל מתגלה עכשיו, כשעומדים ב-טוב תשרי ו-חי תשרי.

מה המשך הפסוק? "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב". עכשיו, בסוכות, עכשיו המשפט שנעשה בראש השנה. כולנו יודעים שהיה משפט, היה דין, והיינו בטוחים שאנחנו זוכים בדין – לכן לבשנו בגדי חג ויו"ט, וקיימנו "אכלו משמנים ושתו ממתקים... כי חדות ה' היא מעֻזכם" – וה"דידן נצח" מתגלה עכשיו, בחג הסוכות. התחושה היא כמו של אחד שהיה בבית משפט ומחכה ליום התוצאות – בחג הסוכות יודעים את התוצאות, אז הפרסום והגילוי מה הוכרע ב"משפט לאלהי יעקב" של ראש השנה.

משפט על גילוי האלקות לכל יהודי

יש בחסידות ווארט מאד מאד חשוב על "משפט לאלהי יעקב" – שעיקר המשפט הוא על "אלהי יעקב". הפשט הפשוט, כשלומדים עם "בן חמש למקרא", הוא ש"אלהי יעקב" עושה לכולנו משפט. אבל החסידות אומרת שעיקר המשפט הוא על "אלהי יעקב" – על גילוי האלקות ליעקב, לכל יהודי, כל אשר בשם ישראל יכונה ובשם יעקב יכונה (יהודי פשוט, בינוני – לא צדיק). בראש השנה מוכרע במשפט כמה אלקות עתידה להתגלות לכל יהודי ויהודי במשך השנה הבאה עלינו לטובה. גם בראש השנה צריך לדעת, שבקשה היא לא בעיקר על גשמיות, אם כי ה' נותן את השפע בבני-חיי-מזוני בגשמיות, שתהיה שנה טובה ומתוקה (אחרי שהרבי מסביר במאמר שהעיקר זה אלקות, אומר שגם זה נמשך למטה בבני חיי ומזוני רויחי). העיקר הוא הבקשה על אלקות – "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו" ותו לא מידי. צריך לבקש רק על אלקות – זה מה שיהודי רוצה באמת, ועל זה עיקר המשפט. בסוכות כל אחד צריך להרגיש מה פסקו לי – כמה אלקות תתגלה לי (ולכל אחד ואחד) במשך השנה. מה שהיה "בכסה" מתגלה "בסֻכה", כנ"ל.

יש גם רמז לכוון כשאומרים את הברכה על הסוכה: "לישב בסכה" בגימטריא משפט, המשפט מתגלה כאשר מקיימים את המצוה לישב בסוכה. "לישב" גם מלשון ישוב הדעת – נסביר לקמן ש"אלהי יעקב" הוא בחינת "דעת אלהים" – אז מתגלה כמה דעת ה' פסק לנו לשנה הקרובה, כמה דעת אלקות קבלנו, כמה ישוב הדעת ("לישב בסכה").

עם ישראל קובע מתי יתחולל ה"משפט לאלהי יעקב"

מה שנתחיל לבאר שיש ב"משפט לאלהי יעקב" המתגלה בסוכות שני קצוות. יש קצה אחד של פשט, ש"אלהי יעקב" שופט כל אחד (כמו שכתוב במחזור, "מי ל... ומי ל... וכו'"), וקצה אחד של הביאור בחסידות, ש"משפט לאלהי יעקב" הוא משפט כמה אלקות תתגלה לכל אחד. בין שני הקצוות יש עוד כמה פירושים. יש המשך של הרבי משנת תשי"ט (שהדפיסו כאן לאורחים) המתחיל במאמר לראש השנה, בו מביא הרבי פירוש אחר לפסוק, בשם חז"ל[1] (פירוש שרבינו בחיי מביא מהירושלמי והמדרש): "כי חק לישראל" – ליהודים יש חוש בחקיקה וציור של מעלה, ובית דין של יהודים יושבים ופוסקים מתי יהיה ר"ח תשרי, ראש השנה. ה' מסכים עם קביעת בית הדין למטה, וקובע שאותו יום הוא יום הדין, ובו הוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים (לשון ידוע, שהרבי לא מזכיר במאמר).

יש כאן לשון חז"ל מאד מיוחד – "אין לך אומה שמעכבת על אלקי' כו'", כלומר שרק עם ישראל יכולים 'לכפות' ו'להכריח' את הקב"ה לעשות כרצונם, כאשר אנחנו פוסקים את היום ואז הקב"ה מסכים על ידינו, עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ודן אותנו ברחמים, כמו שנסביר. כך חז"ל דורשים את הפסוק, והרבי מביא זאת במאמר: "כי חק לישראל הוא [לפי החוש הפנימי שלנו בחקיקה וציור של מעלה אנחנו פוסקים איזה יום הכי מתאים למשפט שלנו – כמו מי שאומרים לו לבחור יום למשפט שלו, לפי מה שנראה בעיניו הכי טוב לו – ה' מסכים עמנו, ואז באותו יום מתחולל] משפט לאלהי יעקב". זה פירוש חדש, שהקב"ה מסכים לקבוע את ה"משפט לאלהי יעקב" לפי איך שאנחנו חוקקים. אם כן, מתחיל להיות מגוון של פירושים.

פירושי "כי חק לישראל הוא וגו'" כנגד הפרצופים

קודם כל ננסה, כמו שמנסים הרבה פעמים, לעשות איזה סדר בפירושים של "כי חק לישראל הוא וגו'". כשנסיים להסביר נבין למה בחרנו להתחיל בנושא זה, ולמה הוא מאד מאד נוגע לנו. אמרנו שלשה פירושים שונים, אבל יש עוד גוונים בפירושי החסידות לפסוק זה. יש ששה דגשים במלים אלו, בששה פירושים שנאמר בקיצור, ונקביל אותם לששת הפרצופים העליונים בעולם האצילות – מלכות, ז"א, אמא, אבא, אריך, עתיק (אפשר להקביל ששה דברים ל-ו קצוות – למדות מחסד עד יסוד, ארבע רוחות העולם ומעלה ומטה – אך ההקבלה לששת הפרצופים היא העיקר בחסידות).

נוקבא (מלכות): משפט על כל הענינים הגשמיים

הפירוש הכי פשוט, שבסוכות מתגלה ("בכסה ליום חגנו") איך הקב"ה שפט אותנו בכל הענינים שלנו, הגשמיים – אם זכינו לחשבון בנק גדול או חלילה ההיפך, וכך בכל הדברים. פירוש זה מכוון כנגד המלכות. מלכות היינו סדר הנהגת המלוכה – המלכות חוקקת חוקים לטובת האזרחים, "חוק וסדר" כמו שאומרים כאן. זה הפשט הכי פשוט, שה"משפט לאלהי יעקב" הוא מה שה' קובע מחדש כל שנה מה יהיה ה"חוק וסדר" של המדינה ושל כל נתין וכל אזרח. זה הפשט הפשוט השייך לפרצוף הנוקבא, למלכות – הנהגת המלוכה.

זעיר אנפין (תפארת): משפט ברחמים

נעלה שלב: אם יש רק את החוק והסדר, אין התחשבות מיוחדת בנתינים – חסרה מדת הרחמים. הכל חוק יבש, הנוגע לכל אחד ואחד באשר הוא שם. לפי המשפט, לפי המעשים, קובעים מה מגיע או לא מגיע. אבל כשמתחילים ללמוד קבלה וחסידות, כשקוראים את "פתח אליהו" לפני שבת למשל, כתוב ש"משפט" אינו דין רגיל – המשפט אינו "דינא דמלכותא דינא" אלא "משפט – רחמי".

אנחנו עכשיו רוצים לעלות בהתבוננות מדרגה לדרגה: בדרגה התחתונה, פרצוף נוקבא, יש משפט לפי מעשיך. יש דרגה יותר פנימית, בה יהודי מרגיש שה' לא רק שופט בדין, הוא לא רק "מלכנו", אלא גם "אבינו" – אב הרחמן – ולא מתקיים "דין לאלהי יעקב" אלא "משפט לאלהי יעקב", בו כל יהודי מקבל "משפט רחמי". הפסוק של "משפט לאלהי יעקב" במובן של "חוק וסדר" הוא "מלך במשפט יעמיד ארץ", אבל את המשפט היותר גבוה – המשפט של עם ישראל, ברחמים – צריך לעורר על ידי שאני ארחם: "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים", אם רוצים שירחמו עלי צריך להרבות ברחמים ובצדקה (כמודגש הרבה בתניא, באגרת הקדש).

התפיסה ש"משפט לאלהי יעקב" היינו שה' דן אותנו ברחמים היא תפיסה אחרת לגמרי – המשפט הוא כבר לא סתם "חוק וסדר", מה שמגיע לך, אלא רחמים של אבא טוב. זה כבר "משפט לאלהי יעקב" בדרגה של פרצוף ז"א (שעיקרו תפארת, "משפט רחמי").

עמידה מכסא דין לכסא רחמים

תחושת הרחמים במשפטה קשורה למה שהזכרנו קודם – שבראש השנה, על ידי תקיעת שופר, הקב"ה עומד מכסא דין שלו ויושב על כסא רחמים. יש ווארט בחסידות, מאחד מצדיקי חסידות פולין, הצמח-צדיק מויז'ניץ, שאומר כך: בראש השנה יש את הסניגור והקטיגור. הקטיגור הוא השטן – "ויהי היום... ויבא השטן" באיוב (משם לומדים ש"היום" קאי על ראש השנה) – והוא אומר שיהודים מתנהגים כך וכך ורוצה לדרוש היפך הגזירות הטובות על עם ישראל. אז הקב"ה נמצא על כסא הדין בראש השנה, וכאילו מסתכל על עצמו – על כך שיושב כאן על כסא הדין – ודן בינו לבין עצמו כביכול: למה לכתחילה ישבתי על כסא הדין? יש כאן כסא רחמים וכאן כסא דין, למה ישבתי לכתחילה על כסא הדין? כנראה שהשטן הכניס בי איזה מחשבה שצריך לשבת על כסא הדין. הקב"ה אומר: אם השטן יכול להשפיע עלי ככה, בלא-מודע כביכול, שאשב על כסא דין, למרות שיש אפשרות לכתחילה לשבת על כסא רחמים, מה יש לי לטעון על יהודים שהוא מסית אותם לעבירות?! מיד כשה' 'תופס', כביכול, שהוא יושב על כסא דין בגלל הסתת השטן – בזכות זה גופא הוא מיד קם ויושב על כסא רחמים. זה ווארט מאד נחמד.

אמא (בינה): משפט על הצלחת הנפש האלקית במילוי שליחותה

כתוב דגש נוסף בהרגשת מהות ה"משפט לאלהי יעקב". קודם אמרנו שיש בחסידות פירוש שהמשפט הוא כמה אלקות תתגלה ליעקב בשנה הבאה, אבל לפני כן יש עוד דרגה.

אנו לומדים שלכל יהודי יש שתי נפשות, "ונשמות אני עשיתי" – יש נפש הבהמית ונפש האלקית (תניא פ"א). מי עושה את העבירות? מן הסתם הנפש הבהמית בגוף. אבל במשפט ה' לא שופט את הנפש הבהמית – אין לו הרבה טענות נגדה, שהרי זה טבע הבהמה, "רוח הבהמה היֹרדת היא למטה לארץ". במשפט יש לה' עסק בעיקר עם הנפש האלקית – "משפט לאלהי יעקב" היינו בעיקר משפט עם הנפש האלקית ("אלהי יעקב" היינו האלקות שביעקב – י עקב – הארת שרש הנשמה האלקית היורדת להתלבש בעקב, בגוף הגשמי עם הנפש הבהמית שבו). הנפש האלקית נמצאת בשליחות – ירדה מאגרא רמה לבירא עמיקתא – להתלבש בנפש הבהמית ולהפוך את הטבע שלה (לשון טביעה) ל"רוח בני האדם העֹלה היא למעלה". הדין הוא על ה"חלק אלוה", חלק מה'. במשפט שלנו, עם ישראל, ה' דן עם הנפש האלקית כמה היא עומדת בשליחות שהוא שלח.

זה כמו משל הבעל שם טוב שבן המלך נשלח למדינת הים, מקום הכי רחוק, גם כדי שיעמוד בנסיון ותתגלה היחידה וגם כדי שימלא שליחות שם, יחזיר את האנשים בתשובה שיכירו במלך. גם לנפש האלקית שליחות להשפיע על הנפש הבהמית שתכיר את ה'. המשפט הוא כמה השפעת, ושמא לא רק שלא השפעת אלא הושפעת – קצת-הרבה טבעת בבוץ. כתוב בזהר "'ונפש כי תחטא' – תווהא", והתמיהה היא על הנפש האלקית – איך יתכן שהנפש האלקית תטבע כך בבוץ ותשתתף בחטא?! על כל פנים, הווארט הוא שעיקר המשפט – וממילא גם עיקר חשבון הנפש שלנו (בכל חדש אלול, ובפרט בראש השנה) – הוא על כמה הצלחתי במשימה שה' הטיל עלי בעולם הזה, גם בתקון גופי ונפשי הבהמית וגם בתקון חלקי בעולם בהפצת אלקות בעולם. כתוב ש"ישראל עלו במחשבה", ולפי הספירות זה פרצוף אמא – ההדגשה שעיקר המשפט הוא על עניני השליחות שייכת לפרצוף אמא.

זיהוי השליחות והתמסרות אליה

ניתן דוגמה כדי להבין טוב יותר: יש תריג מצוות בתורה, ואם מישהו לא תקן הכל בגלגול אחד הוא חוזר בגלגול אחר. אבל כעת, בעקבתא דמשיחא, דרא בתראה (כך אמר האריז"ל בדורו, וכ"ש בדורנו), מן הסתם את רוב המצוות כבר עשינו. על כך אומר הבעל שם טוב שיתכן שנשמה יורדת לשבעים שנה בשביל לעשות טובה ליהודי. לא שאתה פטור מלקיים את כל המצוות ולהיות יהודי חרדי, אבל יתכן שיהודי ירד בשביל לתקן דבר אחד. ככלל, התקון הוא משהו ששייך לעניני צדקה. הרבה צדיקים אמרו כך.

שוב, אין פטור משום מצוה, כמובן, אבל רואים שגם הרבי התייחס כך – שהעיקר לתקן את מה שחסר בגלגול האחרון. כך גם אצל השליחים שלו – הרבי אמר לזכות גבירים בלתת הרבה צדקה, יש לגביר את כל המצוות, אבל העיקר שיתקן את הענין המיוחד שלו. צריך הרבה סיעתא דשמיא שאדם יכיר מהו הענין המיוחד שלו.

פעם אחת הרבי אמר למישהו ביחידות שיש דברים שהם עיקר השליחות שלך בעולם, ובדברים האלה כשיש מניעות ועיכובים צריך לעמוד במסירות נפש (כמו בנסיונות שדברנו עליהם קודם, שצריך לא להתקפל בפניהם אלא להתעקש), ואז תלך לבטח דרכך ותגלה את היחידה שבנפש. בשליחות העיקרית אסור לוותר, אבל יש הרבה דברים בחיים שיתכן שהן גם מצוות מהתורה, אבל אם הם לא עיקר השליחות שלך לא צריך על זה מסירות נפש. אדרבה, אם זה לא עיקר השליחות, מסירות נפש על זה יכולה להיות בלבול ראש, היפך הכוונה. בדברים האלה, אם הולך – תמשיך, אם לא הולך – אל תתעקש. אם זה העיקר שלך – צריך להתעקש. אם לא – אל תתעקש, תחפש משהו אחר לעשות, איזה מצוה אחרת, איזה שליחות אחרת.

בדרך כלל קשה מאד מאד שאדם יבין מה השליחות ומה לא השליחות. זו אחת הסיבות על פי פשט שזקוקים לרבי, שאומר מה השליחות, ואז אני יודע והולך על זה במסירות נפש. אם לא – מסירות הנפש יכולה להיות לגריעותא, לדפוק את הראש בקיר, ללכת על מסירות נפש במה שלא היה השליחות שלי[2].

זיהוי השליחות – הבנה עמוקה, תחום "הנסתרֹת"

כל זה היה להסביר את הדרגה השלישית (מלמטה) של "משפט לאלהי יעקב" – האם מסרת את הנפש על השליחות שלך, וגם לא התבלבלת ודפקת את הראש בקיר על מה שאינו השליחות שלך. ההבנה העמוקה הנדרשת לזיהוי השליחות שייכת לבינה, "מבין דבר מתוך דבר" – "משפט לאלהי יעקב" בדרגה של פרצוף אמא. שתי הדרגות הראשונות הן "והנגלֹת להוי' אלהינו" – משפט של חוק וסדר לפי מעשיך, ומשפט של רחמי "אב הרחמן". למעלה משתי הראשונות כבר מגיעים ל"הנסתרֹת" – לדעת מה השליחות שלי זה כבר למעלה מטעם ודעת (גורל בלשון התניא, אגרת הקודש ז בסופה, "מה נעים גורלנו" בבינה כנודע). בדרגה הזאת לא מעניין את השופט כל מה שעשית, אלא רק כמה השקעת בשליחות העיקרית שלך (גם אם בשאר אתה לא לגמרי בסדר), זה כבר "הנסתרֹת להוי' אלהינו".

אבא (חכמה): משפט על גילוי האלקות

אחרי דרגה זו, המשפט על שליחות הנפש האלקית עם כל מה שקשור בכך, נעלה עוד דרגה: הדרגה הרביעית מלמטה היא החכמה ("רבע ישראל"). כדי שהאדם יוכל להכיר את השליחות ולהצליח בה הוא צריך מטען של גילוי אלקי. כאשר הוא לומד מאמר חסידות – שירגיש אלקות. אם הוא יזכה להרגיש אלקות בחסידות שלומד, כאשר מתפלל, אם יש לו 'עפעס וואס' אהבת ויראת ה', איזה גילוי אלקות במשך השנה – כל זה תלוי ב"משפט לאלהי יעקב" בפירוש החסידי, שהמשפט הוא כמה אלקות תתגלה לך.

גילוי אלקות הוא מהחכמה. אין כאן משפט עם הנפש האלקית על מילוי תפקידה, אלא משפט כמה אור אלקי יתגלה לנפש האלקית. בתניא מוסבר ששרש הנפש האלקית בחכמה, טפה ממח האב, אבל בפירוש זה ה"משפט לאלהי יעקב" הוא משפט כמה אור אלקי יתגלה בכלי הנפש האלקית. כמה אור אלקות יתגלה לאדם במשך השנה דבר יום ביומו, כאשר לומד חסידות, כאשר מתפלל, כאשר נותן צדקה (יהודי שיש בו חוש באהבת ישראל רואה גילוי אלקות כשעושה למישהו טובה), ועל כל צעד ושעל בראית השגחה פרטית. גילוי האלקות הוא האור שמכוון את האדם לשליחותו.

שוב, מצד אבא המשפט הוא כמה גילוי אלקות יהיה לך היום, ואם תכיר גילוי אלקות גם תהיה ממוקד על השליחות שלך ולא תתבלבל. חכמה ובינה הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", וזה מה שהסברנו – אם יהיה לאדם גילוי אלקות, ראית השגחה פרטית, אור באהבת ישראל, האור הפרטי הזה (שמחכמה) מזין את הבינה-ההבנה וממקד על השליחות האמיתית בחיים. אם כן, יש בין שני פירושים שכנגד אמא ואבא קשר הדוק, בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

אריך אנפין: ה"משפט לאלהי יעקב" תלוי בקביעת ה"חק לישראל"

עכשיו עוברים לאריך: כאן נמצא הפשט החדש שהזכרנו, מה שהרבי כותב בפירוש בשם רבינו בחיי במאמר הראשון בהמשך תשי"ט שפרסמו ללמוד. הפירוש הוא שאנחנו קובעים מתי "אלהי יעקב" יעשה את המשפט. "כי חק לישראל" – אנחנו קובעים את החוקה, מתי ה' ישב, כי יש לנו איזה חוש דק פנימי מתי המזל הכי טוב בשבילנו, מזל של רחמים. סתם רחמים הם בז"א, אבל כתוב ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא", ו"עתיקא" הוא פרצוף אריך ככתוב בקבלה – מקור הרחמים הוא באריך, יג תיקוני דיקנא דאריך, ושם אנחנו קובעים מתי ה' צריך לשבת על כסא רחמים ולדון אותנו ברחמים עליונים. בתפארת הפירוש היה שה' מצד עצמו רחמן, ואנחנו מצדנו צריכים ללכת בדרכיו – "מה הוא רחום אף אתה רחום" – וכך לעורר את רחמיו. כאן מדובר על המזל של הרחמים, ואנחנו קובעים לה' מתי יקום מכסא דין וישב על כסא רחמים לדון אותנו ב"רחמים גדולים" (שמצד אריך). זה הפירוש החמישי מלמטה.

עתיק יומין: "משפט לאלהי יעקב" – 'לשפוט' את ה' למה לא הביא משיח

יש פירוש ששי, עוד יותר גבוה, שאפשר לומר שהוא פירוש של הרבי – מה שהרבי עצמו היה עושה. כידוע אנחנו מתקרבים להושענא רבה, ובהושענא רבה תשנ"ב נאמרה השיחה המפורסמת, בה הרבי אומר שכל אחד צריך להתכונן להיות אדמו"ר. מה זה אדמו"ר? אחד שמתקיים בו, בין היתר, "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", אבל לא רק זה. אצל אדמו"ר "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" וגם "הקב"ה גוזר והצדיק מבטל".

הרבי כל הזמן היה עושה משפט – לא מתי ה' ידון אותנו, לפי תחושת המזל שזה מקור הרחמים, אלא הרבה יותר מכך: הדרגה הכי גבוהה זה פשט. הפירוש הראשון, הפשט, היה שה' דן אותנו, "משפט לאלהי יעקב", וגם הפירוש הכי גבוה הוא פשט (נעוץ סופן בתחילתן), אבל הפוך – שבראש השנה, כמו שה' שופט אותנו כך אנחנו שופטים אותו! יש לנו טענה מאד חמורה נגד הקב"ה, וזו הטענה של הרבי (בעצם זו טענת כל הצדיקים, אבל היא הגיעה לשיא אצל הרבי) – למה ה' לא הביא עד כה את המשיח?! הרבי אומר שאיני מבין זאת, וזה בשום פנים ואופן לא מוצדק. אני השופט, אומר שישראל עשו תשובה, הכל נגמר, כלו כל הקיצין, ומשיח היה צריך לבוא אתמול ושלשום, ואם משיח לא הגיע אז אתה – ה' – אשם (השם אשם, לשון נופל על לשון, וד"ל). כל אחד צריך להיות אדמו"ר ולטעון כך נגד ה'.

יש כמה סיפורים מהבעל שם טוב על דרך זה. בחדש חשבון הנפש יש סיפור של הבעל שם טוב על יהודי פשוט שבפנקס אחד רשם כל העבירות שלו ובשני את כל העבירות של ה' נגדו, כל מה שלא בסדר, ואז קרא שני הפנקסים ואמר שנתקזז – זה ווארט מפורסם בחסידות. כאן יותר חמור, אני לא הולך להתקזז כי אין עבירות שלי – זה נגמר מזמן, כבר עשו תשובה – ואם לא תביא משיח יהיו עבירות שהן גם עבירות שלך. כאן ה"משפט לאלהי יעקב" מתפרש ממש בפשט הפוך, הפוך על הפוך לגמרי שכמו שה' שופט אותנו על העבירות שלנו כך הצדיק, "ועמך כֻלם צדיקים" (כל אחד רבי, אדמו"ר), שופטים את ה' – אתה אשם, היית צריך להביא משיח מזמן וזה לא בסדר, ואנחנו מחייבים אותך להביא משיח תיכף ומיד ממש. זה עתיק – בשביל זה צריך להיות בבחינת עתיק יומין, להיות נעתק, נבדל ומופשט לגמרי מכל שייכות לימי עולם התחתונים, לאינטרסים גשמיים או גם רוחניים.

סיכום

עד כאן הקטע הראשון של הדברים, ונתאר שוב בקיצור: שתי מדרגות של "והנגלֹת" – "מלך במשפט יעמיד ארץ" ו"משפט רחמי". ב"הנסתרֹת" יש את הבינה – כמה היינו משפיעים ולא מושפעים וכמה לא התבלבלנו והשקענו במיוחד בשליחות שלנו (גם אם על חשבון דברים אחרים), כמה ידענו מה ה"זהיר טפי" (זהירות גם היא מצד אמא, זיהרא עילאה). ויש גם את החכמה – כמה אלקות תתגלה לנו, גילוי המזין את הכרת השליחות. בסוף, באריך – שאנו קובעים מה הזמן הכי טוב שה' ישפוט אותנו. הכי גבוה – ששופטים את הקב"ה, שאצלנו הושלם הענין, מספיק קרוב לאלפיים שנות גלות וחורבן בית שני (ויותר מכך: מספיק כבר 5769 שנות גלות, הכל מאז בריאת העולם), נראה איך נשפוט אותך אחר כך על העיכוב, אבל לפחות בזמן הזה ממש אתה חייב להביא לנו משיח צדקנו נאו!

	עתיק יומין משפט על עיכוב ביאת המשיח אריך אנפין המשפט על פי קביעת ישראל
אבא משפט על הגילוי האלקי		אמא משפט על הצלחת הנשמה
	זעיר אנפין "משפט – רחמי"
נוקבא משפט על ענינים הגשמיים

לחיים לחיים! שיהיה משפט טוב. כל זה היה "בכסה" וכעת מתגלה "בסכה", "לישב בסכה", "משפט לאלהי יעקב".

ג. רמזי תשס"ט

אמרנו קודם שסימן אחד של השנה הזאת הוא יחידה שבנפש, תשסט. יש עוד כמה סימנים, כמה גימטריאות של תשסט, שהזכרנו (הסימנים טובים למי שמחבר ספרים – בכל ספר אפשר לשים סימן אחר לפ"ק):

"וכבודי לאחר לא אתן"

יש בספר ישעיה לשון מיוחד: "וכבודי לאחר לא אתן" – על הגימטריא הזאת, "למעני למעני אעשה כי איך יחל [אנחנו אומרים לקב"ה להביא מיד משיח, והוא אומר שיעשה זאת למענו, 'כי איך יחל', זה שכלו כל הקיצין ומשיח עוד לא בא זה חילול ה', כל יום שעובר] וכבודי לאחר לא אתן" דברנו בכינוס בירושלים[3] (בעניני שלמות הארץ) לפני ראש השנה, והסברנו שהגאולה ("למעני למעני אעשה" עולה ביאת המשיח, עולה ופרצת וכו') לא תבוא על ידי מי שהוא "אחר" – את הכבוד של להביא את הגאולה בפועל ממש איני חולק עם אף אחד. לא מדינת ישראל תביא את הגאולה, רק הקב"ה – ושליחו הנאמן, מלך המשיח – יביא את הגאולה. צריך לסדר את הראש, שלא יהיה פה "אחר" בעסק – "וכבודי [הכבוד של הבאת הגאולה] לאחר לא אתן".

"מצות הוי' ברה"

יש עוד פסוק, לשון ידוע שאומרים גם בתפלה, בתהלים יט – "מצות הוי' ברה [מאירת עינים]" – שגם עולה תשסט[4]. צריך להבין למה הפסוק מתייחס. חז"ל דורשים את ששת הלשונות שבפרק יט בתהלים "תורת הוי' תמימה וגו'" כנגד ששה סדרי משנה, כאשר "מצות הוי' ברה מאירת עינים" כנגד סדר קדשים. אדמו"ר הזקן הדריך מאד את חסידיו ללמוד משניות, כי זה מאיר אצלם את הנשמה (אותיות משנה) ו"אין הגלויות מתקבצות אלא בזכות המשניות" (הבעל שם טוב הדריך לדעת תהלים והמגיד את שירת האזינו). בלקו"ת כותב אדמו"ר הזקן שאם אדם לא יכול להיות בקי בש"ס, אז הסדר העיקרי שצריך להיות בקי בו הוא סדר קדשים, הסדר של "מצות הוי' ברה" – הסימן של שנה זו.

"ברוך שאמר"

יש עוד סימן, שבו נרחיב עכשיו: תשסט עולה "ברוך שאמר"[5], אותו אומרים בתחלת פסוקי דזמרה, תפלת עולם היצירה לפי הקבלה (ב"סולם דא צלותא" ש"מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" עולים מעשיה דרך יצירה ובריאה עד לאצילות בשמו"ע, והשליבה שכנגד היצירה מתחילה מ"ברוך שאמר"). אם כן, זו שנה טובה מאד ללמוד קודם כל את הסידור עם דא"ח של אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי, שם מוסברת תפלת "ברוך שאמר" בטוב טעם ודעת – "ברוך שאמר" בסידור הוא אחד הדרושים הכי חשובים ללמוד בחב"ד (דרוש שנקשר לדברינו בהמשך). זו שנה מצוינת גם ללמוד את המאמר וגם לכוון כדבעי באמירת "ברוך שאמר", מתוך הבנה למה תפלת עולם היצירה פותחת ב"ברוך שאמר", שכוונתה – לפי המבואר בסידור עם דא"ח – הכי נעלית, עוד יותר מכוונות שמו"ע. ב"ברוך שאמר" צריך לכוון ברדל"א, ואין כוונה כזאת בכל סדר התפלה – אין כוונה כל כך בעצמות, על דרך "יחידה ליחדך", כמו שכתוב בכוונת "ברוך שאמר".

"את שלטי הזהב"

רק נשלים עם עוד רמז וסימן לשנה זאת, בפסוק שכתוב פעמיים בתנ"ך – פעם אחת בספר שמואל אצל דוד המלך ופעם שניה בחזרה על אותו ענין בדברי הימים – כשדוד מלכא משיחא נלחם בהדדעזר, ולקח ממנו "את שלטי הזהב ויביאם ירושלם [כמו כל מה ששלל במלחמותיו, מסר את הנפש על בנין המקדש שנעשה בפועל על ידי שלמה, ולכן כתוב בו 'ראה ביתך דוד']". את שלטי הזהב = תשסט (דרשנו על כך בעוד התוועדות, בחדש אלול[6], שזו שנה של זהב, וגם שנה של שליטה, "מח שליט על הלב", ושל תקון השלטון בארצנו הקדושה – צריך הרבה זהב בשביל לתקן את השלטון).

סדר הסימנים

אין כאן המקום להאריך בכל הסימנים, ורק השלמנו כאן את הרמזים, לפי סדר שטרם הסברנו: יחידה שבנפש כנגד היחידה, "יחידה ליחדך", שבעולמות היא כנגד א"ק (לפני הצמצום שרש ה"יחידה ליחדך" הוא ב"יחיד", אבל אחרי הצמצום היא כנגד א"ק). "וכבודי לאחר לא אתן" הוא כנגד עולם האצילות, שאין שם אחר זולת ה', כמו "יום אחד" שאין בו מלאכים. "מצות הוי' ברה" היינו בהירות המחשבה, כנגד עולם הבריאה (כמו שהסברנו קודם על בהירות השליחות והתפקיד שלי בעולם), ברה ובריאה הן לשון נופל על לשון (כך דורש הרבי "טוב לבריות" כ"טוב לבריאות"). "ברוך שאמר" מכוון כנגד עולם היצירה, בהיות שמלים אלו פותחות את תפלת היצירה (היינו ש"ברוך שאמר" הוא ראש ומקור עולם היצירה, ועם כל זאת שתי המלים הללו הן רדל"א דאצילות ששם חביון עוז העצמות ממש, שאין כוונה כזאת בכל התפלה – תיכף נסביר איך זה יתכן). "את שלטי הזהב" – שצריך זהב בשביל לתקן את השלטון, ובנפש לתקן את השליטה שיהיה "מח שליט על הלב שליט על הכבד" (ר"ת מלך וס"ת חבד – זה אחד מפירושי חב"ד) – כנגד עשיה-מלכות (זהב, כמבואר בתניא פ"נ, שייך לגבורות עליונות דבינה עילאה – אהבת ה' עד כלות הנפש, עבודת הלוים שלמעלה מכהנים, לעתיד לבוא). ולסיכום רמזי תשסט:

א"ק	יחידה שבנפש
אצילות	וכבודי לאחר לא אתן
בריאה	מצות הוי' ברה
יצירה	ברוך שאמר
עשיה	את שלטי הזהב

ד. "ברוך שאמר" – רדל"א

הקשר של "ברוך שאמר" לנושאים עד כה

כעת נתמקד ב"ברוך שאמר": הענין של "ברוך שאמר" קשור גם ל"משפט לאלהי יעקב" בו עסקנו, ובדרך הרמז: שאמר = ישראל. ברוך = אלהי יעקב. אם כן, ברוך שאמר = אלהי יעקב ישראל. יש ל"ברוך שאמר" קשר גם להמשך של הרבי שהפיצו ללמוד, בו כל מאמרי סוכות מתמקדים בסוד אמר – "ברוך שאמר והיה העולם". הפשט הכי פשוט בסוד אמר – אור-מים-רקיע – הוא שאור בכתר, מים בחכמה ורקיע בבינה. אבל הרבי מסביר שם שיש שרש לכלי-לרקיע גם למעלה מהאור, בגלגלתא, כתר שבכתר (ועד לכתר דעתיק, כתר דרדל"א).

"ברוך שאמר" – נוסח בן פז תבות שהועתק מ"פתקא דנפל מרקיעא"

הראשונים מביאים מדרש פליאה, שבזמן שקבעו נוסח התפלה "פתקא דנפל מרקיעא" (אותו רקיע שלמעלה מאור הנ"ל) ובו כתוב נוסח "ברוך שאמר". אין תופעה דומה לזאת בשום תפלה אחרת. כלומר, חז"ל לא תקנו תפלה זו על דעת עצמם אלא העתיקו אותה מהפתק שנפל מהשמים (בחינת עתיק, ופנימיות עתיק – רדל"א). כתוב שהדיוק באותו פתק שנפל מהשמים בנוסח "ברוך שאמר" הוא שהיו בו פז תבות, והסימן "ראשו כתם פז" (ידוע שרבי מאד אהב את המלה פז – "הזדמנות פז"; הזהב הכי יקר הוא "פז", וגם "כתם" הוא זהב יקר).

תפלה זו היא הראש של פסוקי דזמרה. פסוקי דזמרה הם כמו פרק שירה, שירת הנבראים. אדמו"ר הזקן אומר שלפני שחז"ל תקנו פסוקי דזמרה היו אומרים פרק שירה – מה כל חיה וכל נברא שרים. כתוב שכל האומר פרק שירה בכל יום הוא בן עולם הבא, ועוד הבטחות נשגבות, אבל אחרי תקנת פסד"ז כבר לא צריך כי הם נאמרים במקום פרק שירה. לכן כתוב שפסוקי דזמרה הם שירת הנבראים – אנו משתתפים עם שירת כל הנבראים, להלל את ה' עם כל מעשה בראשית.

זה מסביר גם את ה"פתקא דנפל מרקיעא" – הרקיע-השמים הוא גם חלק מהטבע, יש גם שירת השמים בפרק שירה. נפל נוסח עם פז תבות – זה ענין ששייך לסוכה, לכוונת "לישב בסכה". על פי דקדוק כותבים סכה בלי ו (לפעמים בכוונות סוכה עם ו, סוד יחוד הוי' אדנ-י), ו"בסכה" עולה פז (סוד "בכסה ליום חגנו" כנ"ל). אם כן, כעת הזמן הכי מתאים לדבר על פז התבות בנוסח ברוך שאמר.

"ברוך שאמר" – רדל"א – שרש המשיח

ב"בסכה" יש סכה (= פה) ותוספת של ב. על "ברוך שאמר" כתוב שרדל"א הוא דוקא ב המלים הראשונות, ואחר כך עוד סכה תבות ("והיה העולם" כבר בז"ת דעתיק, כבר לא ברדל"א שהוא ג"ר דעתיק). רדל"א הוא שרש המשיח. כתוב ב"הקריאה והקדושה", שהרבי כתב שם בעילום שם – אולי המאמר הכי מופלא שם – שרדל"א הוא שרש משיח ולכן עד שלא בא הזמן, עד שאין הכתרה המשיח לא יודע שהוא המשיח. ההכתרה היא, כמו שמדגיש הרבי, גם מלמטה וגם מלמעלה. רק אז זוכה המשיח לכתר כל הכתרים – על ידי שתי הכתרות, מלמטה ומלמעלה, הוא זוכה לכתר השלישי, כתר כל הכתרים, שעולה על גביהן. זהו גילוי עצם הרוממות העצמית שבשרש נשמתו פנימה, על דרך "חביון עז העצמות" שבפנימית כתר דרדל"א, סוד השם הקדוש ככה (כתר כל הכתרים), וד"ל.

המשיח הוא "רישא דעמא" ו"כד אתתקן רישא דעמא" – שאפשר לגלות ולזהות משיח – "אתתקן כולא עמא", בזה תלוי תקון כל העם (וממילא "כד לא אתתקן רישא דעמא לא אתתקן כולא עמא"). עד שהזמן מגיע הוא "לא אתידע" לעצמו ולא לאחרים. את כל זה מכוונים ב"ברוך שאמר" (כאשר "והיה העולם" כבר בז"ת דעתיק כנ"ל) – ה-ב של "בכסה".

רדל"א – מתן בסתר

אדמו"ר הזקן כותב שם במאמר שהמצוה היחידה בתורה שמגיעה לאותו מקום, לרדל"א, ויכולה להמשיך ולגלות ולזהות מי המשיח, היא מתן בסתר. כתוב "מתן בסתר יכפה אף". הרמב"ם מונה את שמונה מעלות הצדקה, יש "מתן בסתר" שמקבל הצדקה לא יודע בכלל מאיפה היא באה, אבל הכי הכי גבוה זה "מתן בסתר" כל כך סודי שגם הנותן לא יודע למי הוא נותן.

שלש מדרגות בבעל סוד

יש ווארט מהצמח צדק שיש שלש מדרגות של בעל סוד: במדרגה הכי נמוכה נמצא אחד שיש לו סוד וכולם רואים שיש לו סוד (הוא 'דואג' לשדר לכולם ש'יש לי סוד' – לא יודעים מה הסוד, אבל רואים על הפרצוף שלו שיש לו איזה סוד שהוא שומר). מעליו יש בעל סוד שאף אחד לא רואה שיש לו סוד, אבל הוא יודע טוב שיש לו סוד (כמו אחד שסוחב משהו ביד – הוא יודע שיש לו אבל אף אחד לא רואה). הכי גבוה הוא בעל סוד שגם הוא לא יודע את הסוד.

הצמח צדק אמר זאת לגבי משמש של רבי, שרואה מה הרבי עושה בחדרי חדרים, וצריך להיות במדרגה הגבוהה ביותר, שמה שהוא רואה מיד שוכח, מיד מדחיק ללא-מודע שלו, ואם יצטרך בזמן מן הזמנים פתאום לגלות – הרבי ישאל אותו מה היה – מיד יוכל להחזיר מהלא-מודע למודע, אבל בינתים בכוונה הדחיק עד שבעצמו לא יודע שיש לו סוד.

זה בעל סוד אמיתי. ומה ההבדל? אם הקג"ב או השב"כ יחקור בעל סוד אמיתי הוא לא יוציא ממנו את הסוד (כך החינוך הטוב היום בארצנו הקדושה, במיוחד בישיבות שלנו, ש"לא יודע כלום" – בשביל לעמוד בזה צריך באמת לא לדעת כלום, להיות ברדל"א).

מתן בסתר חסידי – לא לדעת שנתן צדקה

הסגולה להמשיך מרדל"א, הזדמנות פז, היא מתן בסתר. מתן בסתר גם ממתיק כל הדינים ועושה שנה טובה ומתוקה – כל ה-כד בתי דינים נמתקים. פירוש חסידי למתן בסתר הוא שלא רק שהעני לא יודע ממי קבל, ושהמקבל לא יודע למי נתן, אלא שהנותן גם לא יודע שנתן צדקה באותו רגע. אם אחרי שנתן עדיין חושב שנתן צדקה, על זה כתוב שהנחש הקדמוני נושך אותו בעקב – מכניס בו ארס של סיפוק עצמי, 'הנה נתתי צדקה'[7]. לכן, בשביל להשמר מנשיכת הנחש בעקב (עקבתא דמשיחא), ברגע שגומר את המצוה צריך לשכוח מה שעשה. משה רבינו אמר "יגרתי מפני האף", מה"אף עשיתיו" – השקר של עלמא דשקרא – אבל מי יכול לכפות את האף הזה? רק מתן בסתר, שיש בו המשכה מרדל"א. אם כן, צריך לכוון את הענין של מתן בסתר כשאומרים "ברוך שאמר" (תשסט).

"ברוך שאמר" – המשכת מ"ד לעורר שירת הנבראים

שאלנו – איך יתכן שכאן מכוונים דרגה הכי גבוהה בתפלה, אף שעומדים רק בתחלת עולם היצירה? התשובה שכאן השמים נפתחו. הדבר דומה לגילוי נשמת הבעל שם טוב – הנשמה הכללית, הכוללת גם את הרבי – עליו דרשו "עיר וקדיש מן שמיא נחת". הבעל שם טוב ער בעצמו, וגם בא לעורר מהתרדמה, מהעלפון, מהקומה, את כל עם ישראל ולהכניס פרישקייט (טריות ורעננות) בתורה ומצוות, להכניס משיח בתורה ומצוות. ה"מן שמיא נחת" – על הבעל שם טוב – דומה לפתק שנחת מן השמים. איך זה רק עולם היצירה? הרבי כותב במאמר שכל הכוונות של "ברוך שאמר" שלמעלה מעולם היצירה, עד מלכות דבריאה, הן כולן המשכת מיין דכורין כדי לעורר העלאת מיין נוקבין של שירת הנבראים דיצירה. שוב, הפתק שנפל מן השמים הוא המשכת מיין דכורין – אתערותא דלעילא, זרעא חייא וקיימא, מיין דכורין – מרדל"א דאצילות ועד מלכות דבריאה, כדי לעורר את העלאת מיין נוקבין של עולם היצירה, שירת הנבראים. לכן זה דבר שנפל מן השמים – המשכת מיין דכורין, מן השמים, ולא העלאה מלמטה למעלה (רק שההמשכה היא בשביל ההעלאה).

בתוך ה-פז מלים של הנוסח יש יג פעמים "ברוך". הנוסח כאן הוא ממש "תורה מן השמים". יותר מזה, את עשרת הדברות שמענו מהשמים – אבל משה כתב, יחזקאל ראה "נפתחו השמים" – אבל הוא כתב. כאן נפל הפתק הכתוב – אין כיוצא בו. נפתחו השמים והפתק עם הנוסח נפל כתוב מהשמים, פז תבות שבהן יג פעמים "ברוך". כתוב ש"ברוך" יותר גבוה מ"שאמר", זה המשכה בשביל שיהיה "שאמר". תיכף ננסה להסביר את זה יותר, וגם לשייך זאת לביאת המשיח – הנושא העיקרי.

ה. הגוף בעולם היצירה

השארת הגוף הגשמי בעולם היצירה

בהמשך המאמרים שהדפיסו ללמוד – תשרי תשי"ט – הרבי כותב פעמיים, בשני מאמרים, שכאשר משה רבינו עלה למרום לקבל את התורה היה צריך להשאיר את הגוף שלו בעולם היצירה. על פי פשט הדגש הוא שלמעלה מעולם היצירה אין לגוף הגשמי מקום כלל, ועל כן צריך משה להניח את גופו בעולם היצירה כאשר צריך לעלות גבוה יותר. אך מאידך יש כאן חידוש נפלא שאכן הגוף הגשמי מסוגל לעלות ולהגיע עד לעולם היצירה הרוחני!

שלמות תקון הגוף – עולם היצירה

אנחנו רוצים להסביר את הסוד של "ברוך שאמר", ה"ראשו כתם פז", המשכת מיין דכורין כדי לעורר את שירת הנבראים (שאנחנו, עם ישראל, אומרים אותה כדי לתקן את עולם היצירה). עולם היצירה שייך במיוחד לביאת המשיח (כדלקמן). והנה, יש משהו מיוחד שהרבי מביא לגבי עולם היצירה: ישנו הגוף הזך והמתוקן ביותר, גופו של משה רבינו, היש הנברא המתוקן כפי שיהיה לעתיד לבוא, המשקף את היש האמיתי, ואף על פי כן, כאשר צריך לעלות למרום להוריד את התורה – הגוף נשאר בעולם היצירה (כמו איזה בגד, שמשאירים בארון עד שלובשים שוב). משה רבינו הוא גם נשמה בגוף, ועיקר שליחות הנשמה – מאגרא רמה לבירא עמיקתא – הוא לתקן את הגוף, גוף זה דוקא, שהוא עיקר שליחות בעולם הזה.

לפי דעת הרמב"ן, וכך נפסק בקבלה וחסידות, לעולמי עד תהיה נשמה בתוך גוף (לא כדעת הרמב"ם שאחרי תחית המתים תחזור הנשמה לגוף אך אט אט תתפשט עד שלבסוף תשאר רק נשמה). אף על פי כן, הנה אנו רואים איזה חידוש, שהרבי חוזר עליו כאן פעמיים, שכאשר משה רבינו צריך לעלות למרום הוא משאיר את הגוף בעולם היצירה – זו התחנה האחרונה אליה מגיע הגוף.

הגוף ביצירה בכל המדרגות

אפשר ונכון ואמיתי לחלק, שכתוב בחסידות שכל עליות הנשמות – אחרי מאה ועשרים, במשך אלפי שנים – הן באור אין סוף הממלא כל עלמין. אבל תחית המתים היא גילוי של אור אין סוף הסובב כל עלמין, שהגוף לא סותר אליו, ושניהם, הגוף והנשמה, משקפים את ה'. אבל גם לעתיד לבוא ישארו ארבעה עולמות אבי"ע, והגוף המתוקן יהיה שייך תמיד לסוד היצירה. שם, בעולם היצירה, מקננין ו"ק דאצילות, שעיקרם וכללותם מדת התפארת שב"פתח אליהו" נאמר עליה "תפארת גופא" (תפארת היא מדת הרחמים של ה', לשון רחם, שרש ה"גוף", וכדלקמן עוד).

גם בסוד שנגל"ה[8] (שרש-נשמה-גוף-לבוש-היכל), בו הגוף הוא כנגד הבריאה – העולם בו מקננא אמא עילאה דאצילות (שרש בחינת "גרמוהי", שעל כן הבינה מכונה "יש" בעוד שהחכמה, "חיוהי", מכונה "אין") – היינו דרגת היצירה דבריאה (מה שתפארת אמא נעשית כתר דז"א, ויסוד אמא, סיומא דגופא דאמא, מסתיים בתפארת ז"א, וכמו שמבואר במאמר של הרבי שבחינת הגוף של הצדיק היינו בחינת ה"יש מי שאוהב" שלו, שעל זה שייכת מדת הרחמים, ודוק).

"כי הנה כחמר ביד היוצר"

בעולם היצירה ה' משחק עם החומר, עם הגוף, ויוצר אותו כל פעם מחדש, יש מיש, כפי רצונו. חוש האמנות שלו יתברך מתלבש בידיו, "מעשה ידי אמן" – חו"ג דיצירה. עצם חוש האמנות של "צדיקו של עולם" קשור למדת האמונה של הצדיק, ובשלש מדות רוחו של הצדיק (דרגת היצירה שבנרנח"י של הצדיק) – אהבה-יראה-אמונה, אותן הוא 'משאיר' על מנת להאיר במקושריו לאחר הסתלקותו מעלמא דין – מכוונת האמונה כנגד ספירת התפארת (כמבואר בפירוש רבי לוי יצחק לאגרת הקדש זך).

שוב, עם מה ה' משחק בעולם היצירה? עם חומר, עם חֵמר. חמר הוא גם צירוף אותיות רחם (לשון רחמים), והוא סוד רמח פקודין (מצות עשה דאורייתא) דאינון רמח אברין דמלכא, ז"א דאצילות, שכללותו תפארת, שרש עולם היצירה. שם ה', היוצר, משחק עם החומר ושם כל פעם הוא פושט צורה ולובש צורה – זה דוקא מקור הגוף. שרש הגוף הוא "תפארת גופא", בעולם היצירה, "כחמר ביד היוצר" ("חמר ביד היוצר" = יצר הרע, רע לשון רצון-רעוא, פושט צורה ולובש צורה תמיד לפי רצונו יתברך, וד"ל), לשון הפיוט שאומרים בכל נדרי "כי הנה כחמר ביד היוצר", שמכוון בפרט כנגד ספירת התפארת, כמבואר במ"א.

מקום המלכות דעשיה לפני החטא בתפארת דיצירה (תפארת שבתפארת)

עוד יותר, אם רוצים להבין את זה לפי קבלה, כתוב שלפני חטא אדם הראשון כל העולמות היו יד מדרגות מעל מה שהן היום, ובחטא הכל נפל ב-יד מדרגות, יד ספירות. כלומר, באותו מקום כביכול שנמצאת עכשיו תפארת דעולם היצירה היתה, לפני החטא, מלכות דעשיה. כך הכל נפל בהתאם. מה לומדים מזה? שהמקום האמיתי של עולם עשיה, המציאות הגשמית, הוא בעולם היצירה (עולם התפארת, ובפרטיות יש ללמוד מכאן שקיים קשר הדוק ועצמי בין המלכות דעשיה, מקום הגוף הגשמי, והתפארת דיצירה, התפארת הפרטית שבתפארת הכללית, דוקא). זה עוד רמז שמקום הגוף, שכעת בעשיה, הוא עולם התפארת.

"גן עדן  הארץ"

קודם כל, ודאי כל אחד חשב על הקשר למצבנו היום – איך מצטייר (יצירה לשון ציור) שיכולה להיות נשמה בתוך גוף של הצדיק, ממש, אבל לא רואים אותו בגלל שהוא כמו לפני החטא. יש מושג בקבלה שאדם הראשון היה ב"גן עדן הארץ", גן עדן גשמי (שלמטה מגן עדן התחתון ומגן עדן העליון) – הגן עדן שבעולם העשיה למטה (לכאורה). לכן יש אנשים שמסתובבים בעולם ומחפשים את "גן עדן הארץ" (בתימן, קו המשוה, או משהו כזה). צריך גן עדן בכדור הארץ, ועל פי פשט זה לא ארץ ישראל.

האמת שכתוב שכמה שתחפש את "גן עדן הארץ" על פני כדור הארץ לא תמצא אותו, כי זה משהו גשמי אבל בעולם היצירה. כל עוד שלא תזכה לפקוח את העינים גן עדן נמצא בעולם היצירה (ושם גן הוא ר"ת גוף נשמה, התלבשות הנשמה בתוך הגוף, אך "גוף" בדרגת "לבוש" דשנגל"ה, ממנו אפשר להתפשט, סוד התפשטות הגשמיות של הצדיק, ולהשאיר ב'ארון הבגדים' של עולם היצירה כנ"ל, וד"ל). זה כמו שמשה צריך להשאיר גופו בעולם היצירה – יש בכך מעלה, אבל יש גם חסרון, כי השלמות היא נשמה בתוך גוף.

עיקר הרחמים – לחבר את הנשמה והגוף

יש משהו מאד מיוחד בעולם היצירה שבו "כחמר ביד היוצר" ה' מחבר נשמה בגוף, וזו גופא מדת הרחמים. מה נקרא לרחם על יהודי? יש יהודי רעב, ובגלל הרעב הנשמה נפרדת מהגוף (ואם ימות מרעב ח"ו היא תפרד לגמרי), ואתה רץ ושם לו משהו בפה כדי להחזיר את הנשמה לגוף. מדת הרחמים היא לרחם כדי לחבר את הנשמה לגוף שלא יברחו, "יתלכדו ולא יתפרדו" (פסוק בסוף איוב[9]: "איש באחיהו [כאן נפרש נשמה גוף] ידֻבקו יתלכדו ולא יתפרדו"). עיקר הרחמים הוא על מי שרואים תהליך של פירוד בין נשמתו לגופו. גם אם יהודי הולך בדרך לא טובה זה פירוד – נשמתו במקום אחד, רוצה דרך טובה, והגוף במקום אחר. זה יהודי מפוצל בין שני מרכיביו. רחמים של יהודי הם משהו פעיל – לא רק לבכות עליו, אלא שאני עושה משהו, מאכיל אותו בלחם של תורה, כדי לחבר את הנשמה והגוף.

עולם היצירה – הרגשת "כחמר ביד היצר", חיבור רוחניות וגשמיות

אם כן, עלה שתכלית הנשמה בגוף שייכת בעצם לעולם היצירה. זה משהו מיוחד של עולם היצירה שיתן לנו טוב טעם ודעת ביחוד שלו, ב"ראשו כתם פז", שהוא המשכת מיין דכורין מאצילות כדי לעורר העלאת מיין נוקבין דיצירה, לשיר יחד עם כל מעשה בראשית את שירת הנבראים.

אמרנו עכשיו ענין מיוחד – הענין של עולם היצירה והקשר של הנשמה בגוף שיש בו. אחר כך "'אף' הפסיק הענין", ויכולות להיות תופעות לא רצויות בירידה לעולם העשיה, אבל התופעה החיובית של "כחמר ביד היוצר", שמרגישים את היוצר ויש חיבור בין נשמה וגוף, בין רוחניות וגשמיות (שתהיה לנו שנה טובה בגשמיות וברוחניות וברוחניות ובגשמיות גם יחד, כמו שאומר הרבי), זה להרגיש את הענין של עולם היצירה. נעשה כאן הפסקה וננגן את "כי הנה כחומר".

ו. ארבעת המינים – תקון עולם היצירה

ארבעת המינים – מעלת הצומח

אנחנו מדברים על המעלה המיוחדת של עולם היצירה. כל ארבעת המינים הם מן הצומח, וכתוב שהצומח בכלל הוא כנגד עולם היצירה – דומם בעשיה, צומח ביצירה, חי בבריאה ומדבר באצילות. יש משהו מיוחד בעולם היצירה, אפילו יותר מהאצילות, המתבטא בכך שהמשיח נקרא צמח (= מנחם, "מנחם שמו"), "צמח שמו ומתחתיו יצמח" – יש משהו במשיח שהוא דוקא צמח. במקדש כתוב שהמעלה העיקרית היא הדומם, שהוא מאבנים, אבל ב"משיח בונה מקדש" העיקר הוא הצומח. ארבעת המינים הם המובחרים שבעולם הצומח, כי בכל אחד מהם יש ענין מיוחד של אחדות, כמבואר באריכות במאמרי דא"ח – מאדמו"ר הזקן עד הרבי[10].

אתרוג – מקור ההדר

היפי שבאחדות מופיע באתרוג, שנזכר הראשון בתורה מבין ארבעת המינים – "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר". כל דיני "הדר", לגבי כל המינים, נלמדים מהאתרוג, שרק בו כתוב בפירוש "הדר". לכן הרבי מדייק בהרבה מאמרים שעיקר ההדר הוא האתרוג – העיקר הוא במקור, ממנו לומדים לאחרים. למה כל כך מהדרים באתרוג, ומשלמים על כך הרבה? כי כל הדורי המצוות באים מהאתרוג. אצל חסידים העיקר הוא הידור מצוה (מתנגדים 'מחמירים' וחסידים 'מהדרים' – זה אחד ההסברים להבדל בין חסידים למתנגדים בנוגע ל"המעשה הוא העיקר"), והידור מצוה קשור לכך שהמצוה תהיה הכי יפה (כמו רחל, שהיא "יפת תאר ויפת מראה" – לא סתם "שקר החן והבל היפי", אלא "אשה יראת הוי' היא תתהלל" בחן וביפי שלה, כנודע).

יצירה – "פושט צורה ולובש צורה", "ויעשו כולם אגודה אחת"

כל התופעות וכל הסוגים השונים של האחדות בצומח הם כולם מעלת עולם היצירה, המקום בו הצדיק נמצא ביחד עם הגוף שלו, כפי שהסברנו קודם. יש הרבה צדיקים שאמרו על עצמם שהם תמיד בבחינת פושטי צורה ולובשי צורה חדשה, שכל פעם הגוף משנה דרגה, כמו בגד – כאילו אתה פושט ולובש בגד, אבל באמת הגוף עצמו כל פעם משתנה (כמו חיות שמחליפות צבעים – הגוף פושט צורה ולובש צורה). ביצירה יש גם את הענין של "ויעשו כולם אגודה אחת" – אחדות בכל אחד מהמינים ואגידת כל המינים יחד (קשור גם ל"צור תעודה" – "צור" לשון יצירה – ד"ה בהמשך זה). גם כל החוש בחקיקה ובציור – אחד מפירושי "כי חק לישראל" שהוסבר לעיל – קשור לתקון עולם היצירה.

ארבעת המינים – כנגד האושפיזין ואותיות שם הוי' ב"ה

ארבעת המינים מכוונים כנגד האושפיזין: שלשת ההדסים (לפחות) הם כנגד האבות, אברהם יצחק ויעקב. אחריהם באות שתי הערבות, כנגד משה ואהרן. הלולב מכוון כנגד יוסף הצדיק, ולבסוף האתרוג, המכוון כנגד דוד המלך. עוד ידוע מהאריז"ל כי ארבעת המינים מכוונים כנגד אותיות שם הוי' ב"ה: י – הדס (ובהקבלה לאושפיזין היינו שרש כל האבות בחכמה-אבא), ה – ערבה, ו – לולב, ה – אתרוג. על בסיס שתי ההקבלות הללו נוסיף עוד קומה של התבוננות בארבעת המינים, מלמטה למעלה:

אתרוג: יפה

האתרוג הוא האשה המצטיינת ביפיה (בפרט שייך הדבר לאושפיזית החסידית של הערב, הרבנית שיינא, כפי שיתבאר לקמן). הרבי מביא כמה פעמים (במאמרים אחרים), בשם אדמו"ר הריי"צ, שעל פי הקבלה, שהיות שאתרוג הוא אשה יש הוה אמינא לא לשים את האתרוג ביד שמאל, משמאל למינים, אלא מתחת לארבעת המינים, כמקבל תחת משפיע, אבל "משום טעם" (לא ידוע) מחזיקים אותו מהצד (וכמובן, גם הוה-אמינא שבספה"ק היא תורה שלמה).

במאמר "אשרי יושבי ביתך" מסביר הרבי שבגלל שהמלכות היא התכלית, משתקף בה היפי של הכתר (בו שרש היפי) – הכל משתקף בדרגה הנמוכה ביותר, תכלית כל המדרגות. עד כאן על האתרוג, שהוא הראשון בין המינים בלשון הפסוק, אבל למעשה הוא האחרון – "סוף מעשה במחשבה תחלה", והוא היפי. כל ההרגשים האלה, כמו הרגש בדבר יפה, הם חוש בעולם היצירה ולא חוש בעולם העשיה (שעל היפי שלו נאמר "שקר החן והבל היפי") – חוש בהידור שייך לעולם היצירה. רואים אתרוג יפה, והחוש ביפיו הוא חוש של עולם היצירה. זה איזה פתח להבין מה היא תחושה של גוף בעולם היצירה.

לולב: טוב

על הלולב כתוב "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" – עיקר ענינו הוא הטעם, הפרי. כמו שהאתרוג הוא המלכות כך הלולב הוא היסוד – "צדיק יסוד עולם", יוסף הצדיק (כנ"ל) – והיסוד נקרא טוב. אחרי ק"ש אומרים "אמת ויציב וכו'" – יש שם טו ווין, כנודע, והצמד האחרון שם הוא "וטוב ויפה". הטוב והיפה הולכים יחד – זה חיבור של הלולב והאתרוג. לולב = ד"פ טוב, כלומר טוב הוא ממוצע כל אות מארבע אותיותיו. הלולב הוא ה"טוב", והוא מזדווג עם ה"יפה", עם האתרוג.

בין צדק לטוב

יש ווארט של רבי הלל מפאריטש שחסיד הוא "טוב" ומתנגד הוא "צדק". צדק היינו שכל מה שעושה צריך להיות צודק, שיצא ידי חובה על פי שו"ע – זו מנטאליות של תמיד להיות צודק. מדובר במתנגד 'בסדר', חרדי לכל דבר, שהראש שלו הוא לבדוק כל פעם שיצא ידי חובתו.

יש גם מדה גרועה, ממש קליפה, שנקראת הצטדקות – שלא הייתי בסדר אבל אני עושה את עצמי צדיק (יש מקום אחד, בקונטרס כללי החינוך וההדרכה, שהרבי הקודם אומר שהצטדקות היא שרש כל הרע וכל הקליפות, וקורא לה בשם מיוחד: "שונא בלבוש אוהב" – נראה שיצר ההצטדקות אוהב אותי ומצדיק אותי, אבל הוא השונא הכי גדול שלי, שרש הרע שגורם לכך שאף פעם לא אתקן עצמי ולא אעשה תשובה, כי תמיד מצדיק אותי). על הצטדקות אין מה לדבר, אבל מתנגד טוב הוא אחד שתמיד שואף להיות צודק (אם לא צודק יודה בכך, אבל תמיד שואף להיות צודק, לצאת ידי חובה עפ"י שו"ע). זו מדרגה, אבל עדיין של מתנגד.

מה הוא חסיד? אומר רבי הלל שחסיד הוא משהו אחר לגמרי, שנקרא טוב. אחד שהוא טוב בעצם בכלל לא חושב אם הוא צודק או לא צודק. זה קצת דומה למה שאמרנו קודם, שמי שבתוך השליחות שלו לא חושב על שום דבר – הוא הולך על כך במסירות נפש. גם כאן, הוא טוב בגלל שהוא טוב, לא בגלל שכך צודק להתנהג. ודאי שהחסיד הטוב מקיים מצוות ולומד הלכה ונוהג לפי שו"ע, אבל מה שמניע אותו ביום-יום הם הטוב והרחמים שלו ("והלכת בדרכיו", להתדמות לה' ברחמיו). מי שטוב כל כך מרחם, אולי גם על חשבון דף גמרא לפעמים – הוא לא חושב פעמיים. המתנגד יחשוב אם לפי הלכה צריך להפסיק כדי לעזור, אבל החסיד לא יחשוב פעמיים – אין שאלה בכלל. לא מניע אותו להיות צודק, אלא מודעות טבעית של "טבע הטוב להיטיב".

כל זה מאמר מוסגר מדברי רבי הלל. קבלת הטוב הזה – לא להיות מתנגד, לא להיות צודק אלא טוב – היא הענין של הלולב. על כך מברכים "אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב". זה ציור מתוקן ואחדותי של עולם היצירה.

ערבות: נעים

ערבות נקראות בארמית "אחוונא"[11], לשון אחוה, וערבות בלשה"ק בא מלשון ערב. יש לשון של בעל אוה"ח הקדוש (בקשר למסירות נפשם הטהורה של נדב ואביהוא) – "נעימות עריבות ידידות מתיקות", ר"ת נעים. הכל מתחיל משרש נעם ונכלל בו. נעם מתורגם געשמאק באידיש, מלה מאד שכיחה בחסידות. תחושת הנעם ואהבת ישראל היא "מה טוב [הלולב] ומה נעים [ערבות] שבת אחים [אחוונא] גם יחד". כתוב ש"שבת אחים" מתייחס למשה ואהרן, שהם כנגד הערבות, כנ"ל. ערבות הן אחוונא, שגדלות באחוה – זה הגעשמאק ביהודי, עיקר הנעם שלו הוא "שבת אחים גם יחד", הערבות שגדלות יחד.

הדס: ישר

שלשת אלה חלקים לגמרי, שאתרוג הוא בחינת "יפה", לולב "טוב" וערבות הן "נעים". כל אלה תחושות של הצמחים הללו בעולם היצירה, וצריך גם לאגוד אותם יחד. מה לגבי ההדסים? כתוב שהם כנגד האבות, כנ"ל. האבות נקראו ישרים, וספר בראשית נקרא "ספר הישר" כי מספר את סיפורי האבות-הישרים. הבחיר שבאבות הוא יעקב, שמדתו תפארת – הוא עיקר היושר ("איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם").

יושר ההדס – מהכתר דרך החכמה עד לתפארת

שרשו של יעקב בחכמה – בסוד "מה שמו [חכמה] ומה שם בנו [תפארת]" (וסוד ההדס היינו שרש כל האבות ב-י שבשם, אבא, כנ"ל) – ומבואר בתניא שהחכמה שבנפש האלקית אינה בגדר שכל אלא שרש מסירות הנפש (אפילו אצל הקל שבקלים). אף על פי כן, ודאי שה"ישר" מחונן בראש ישר (הנכונות למס"נ מיישרת את הראש), והוא סוד שלשת עלי ההדס היוצאים מקינא חדא דוקא, סוד שלשת מרכיבי האות י שבשם – קוצא, גזעא, שבילא – שהרב המגיד נ"ע הסביר שהם סוד שלשת השמות ישראל, ישרון, יעקב. ישרים קשורים לחוש הריח, וחנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם על קדושת השם נמשלו להדסים – בפסוק "והוא עֹמד בין ההדסים" – והם מכוונים כנגד שלשת האבות. המנהג להרבות בהדסים, אף על פי ש"אין קוראים אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב", היינו ריבוי ביהודים ישרים, בני אברהם יצחק ויעקב, המוכנים בכל הדורות למסור את נפשם על קדושת השם, כמו האבות.

ההליכה הישרה של ההדס – "ישר יחזו פנימו" – היא מחוש הריח שבכתר, דרך פנימיות החכמה (שאינה שכל, סוד "קדש מלה בגרמיה"), ועד ל"דרך הישרה שיבור לו האדם... שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", ודוק.

בין צדיק לישר

יש פסוק "צדיק הוי' צדקות אהב ישר יחזו פנימו". ה' צדיק ואוהב צדיקים, אבל ישר הוא משהו עוד יותר מיוחד – "ולישרי לב שמחה", "לישרים נאוה תהלה". אהבת צדיקים היא יחסית בחיצוניות, ובשביל להגיע ל"פנימו", לפנימיות, צריך את מדרגת הישר שלמעלה מדרגת הצדיק. בלוח "היום יום" ל-יד כסלו יש קיצור של שיחה ארוכה מ"תורת שלום", בה מוסבר שצדיק רוצה מיד לראות פירות לכן מגדל ירקות, אבל ישר משקיע לטווח ארוך, כמו מי שנוטע אילנות הנותנים פירות לשבעים שנה. לישר יש ביטול פנימי, לכן הוא מוכן לחכות – הוא נוטע עץ שנותן פירות כל שנה (בניגוד לירקות שתנובתם חד-פעמית), אך עד שמתחיל לראות את הפירות לוקח זמן. בכל אופן, ההדסים הם הישרים, האבות, שהם הראשונים בעולם שבבחינת "ישר יחזו פנימו" (לפני כן היו רק צדיקים).

סיכום מבנה ארבעת המינים

בתקון היצירה נשמה בגוף כל אחד מהמינים הוא ענין אחר, ולסיכום:

י	הדס	ישר
ה	ערבה	נעים
ו	לולב	טוב
ה	אתרוג	יפה

אני לוקח לולב ביד ימין, מברך על ה"טוב", אבל יש שם את ה"ישר" ואת ה"נעים" – מאד מענין שכל המלים האלה, המינים שאני לוקח לפני האתרוג – הן כפולות של טוב: נעים = י"פ טוב. ישר = ג"פ נעים = ל"פ טוב. לכן מברכים על ה"טוב" הכולל את הכל (גם הפה של יפה, סוד "מלכות פה", הוא כפולה של טוב – ה"פ טוב – אך האשה, שהיא בעצמה ה"יהלם" של טוב, הבת הקשורה לאביה, אמרה להוסיף י, סוד "אבא יסד ברתא" לעשותה יפה, וד"ל). עד כאן עוד הסבר על תקון עולם היצירה.

ז. האושפיזית החסידית – הרבנית שיינא

הרבנית שיינא – אושפיזית הערב – וסוד האתרוג

אמרנו שכמו שיש אושפיזין יש גם את נשותיהם, אושפיזות חג הסוכות, ושלפי הסדר הפשוט של האושפיזין החסידיים הערב בא אדמו"ר האמצעי שלאשתו קוראים שיינא. בעברית שיינא פירושו יפה – היא האושפיזית של היום, יום הנצח של חג הסוכות (ראשי התבות של אדמו"ר האמצעי ואשתו – דוב בער שיינא – הם דבש – הדוב שוקק ["ארי נֹהם ודֹב שוקק"] לאכול דבש = אשה = יוצר-יצור כנודע בכוונת השופר לאריז"ל; עיצומו של ירח הדבש החל מטבילת התפוח בדבש בלילה הראשון של ראש השנה, סוד הנאמר בפיוט "וכל מאמינים" – "הפותח [תפוח] שער לדופקי בתשובה").

אשה זאת, הרבנית שיינא, קשורה באופן מיוחד לאתרוג. הוסבר שהאתרוג הוא החוש ביפי ובהדר, והפירוש של שיינא הוא יפה – עיקר היפי הנוצר מהתלבשות הנשמה בגוף (בסוד קבלת כל עונות השנה של האתרוג, והיינו כל השינוים של הגוף הגשמי, ודוק).

יחוס האתרוג ויחוסה של הרבנית שיינא

אתרוג לא צריך להיות רק יפה, אלא גם מאד מיוחס – צריך לדעת שזה אתרוג (משה רבינו שלח שליחים להביא אתרוגים מקלבריא). יש משהו מיוחד, שמכל רבניות חב"ד דוקא הרבנית שיינא, היפה בנשים, נלקחה ממשפחה פשוטה מאד. בדרך כלל צדיק, רבי, עושה שידוכים מיוחסים ולא איזה בת של בעל הבית. איך יתכן שאדמו"ר הזקן – שהיה בעל רוח הקדש (ואדמו"ר הצמח צדק אף כותב שהבעש"ט והמגיד ואדמו"ר הזקן היו נביאים) – לוקח לבנו כלה לא מיוחסת? צריך לומר שהיא הנותנת, אדרבא, בהיותו נביא הוא ראה בשיינא שיש לה יחוס הכי טוב שיכול להיות. כמו ששואלים איך יכול שהיחוס של האתרוג הוא מאיטליא, מלכות רומי, הארץ הכי גויית שיכול להיות, הגויישקייט שבגויישקייט?! זה בגלל שהאתרוג הוא תקון המלכות, העלאת המלכות, כמו שירדה למטה לתקן העולמות.

הענין קשור למה שהרבי מביא בהמשך המאמרים של תשי"ט, על אסתר בת אביחיל, שירדה למטה כירידת המלכות. אסתר מיוחסת בגלוי, אבל כדי להעלותה צריך לחשוף את סוד היחוס האמיתי עד ליחוסו של מלך המשיח עצמו. נשמת משיח משתלשלת בצורות מיוחדות, דרך יהודה ותמר, ודרך ישי ואם דוד (כאשר ישי חשב שבא על שפחתו) – למשיח יש יחוס מפוקפק, עד ש"קופה של שרצים תלויה מאחוריו".

ביאת דוד מרות המואביה היא כמו לקחת אתרוג מהודר מקלבריא. בועז דרש "מואבי ולא מואביה", בעוד טוב, הקרוב מבעז, חשב שלא טוב לשאת מואביה (לא רק שאין בכך יחוס אלא יהיה פגם בביתו) – לדוד יש קופה של שרצים, ודוקא בזכותה הוא מלך המשיח. כל זה היה רק כדי לפתוח פתח לשיינא, האושפיזית של היום.

אדמו"ר האמצעי – המופשט בין אדמו"רי חב"ד

נדבר גם על אדמו"ר האמצעי, האושפיזין החסידי של היום: אדמו"ר האמצעי היה לגמרי מופשט מהעולם הזה. היו צדיקים שלא ידעו בצורת מטבע, וכתוב שבין צדיקי חב"ד אדמו"ר האמצעי היה כזה. הוא היה מופשט, וגם לא היה שייך להתחתן עם אשה. "אין האשה מתקדשת אלא מדעתה", וכך גם "האיש מקדש" מדעתו – למה הוא בכל זאת הסכים להתחתן? יש סיפור ידוע, שהוא הסכים להתחתן רק כי ידע שבשבע ברכות אבא שלו ידרוש חסידות בכל יום. נפשו כל כך חשקה בדא"ח, במאמרי חסידות, וידע שאחרי החתונה יש שבעת ימי שבע ברכות ובשבע ברכות יהיה דרוש חדש כל יום – אז לכן כדאי להתחתן.

יפי הרבנית שיינא ובנותיה

נמשיך הלאה: קוראים לה שיינא (ו"שמא מילתא"), וכפי שדברנו עכשיו היא רומזת לאתרוג – לחוש הראשון בקדושת עולם היצירה, "יפת תאר ויפת מראה" בעולם היצירה דוקא, בסוד הצומח – אז מן הסתם היא גם היתה אשה מאד יפה כפשוטו, כמו רחל אמנו. איך אפשר לדעת בבירור שאכן כך היה? ידוע שלצמח צדק היו שבעה בנים ורק שתי בנות, ואילו לחמיו, אדמו"ר האמצעי, היו שבע בנות ושני בנים (בסוד "חותם המתהפך", וד"ל).

רק בשנה האחרונה יצא לאור החלק השלישי של ספר הזכרונות של אדמו"ר הריי"צ, שם מובא סיפור מופלא שלא ראיתי קודם אודות סיבת המאמר של אדמו"ר האמצעי: ידוע שכמו שלקחו את אדמו"ר הזקן למאסר, והוא שוחרר בי"ט כסלו, כך אסרו את אדמו"ר האמצעי וחג הגאולה שלו הוא י' כסלו. אפשר לחשוב שנאסרו מאותה סיבה – הפצת חסידות, חשד שהרבי רוצה להיות מלך, וכיוצא בכך דמיונות של השלטון שם. אבל אדמו"ר הריי"צ כותב שהכל היה עלילה אחרת לגמרי. בן השליט של אותו אזור שמע דבר שהיה מפורסם אז, שבנות אדמו"ר האמצעי הן הנשים היפות בכל הארץ – אין יפי כזה בעולם, יפי על טבעי לגמרי – והן מאד מאד צנועות. הבנות הסתגרו בבית כדי שאף אחד מהחסידים לא יראה אותן – "כל כבודה בת מלך פנימה" – אבל ידעו, כשפעם מישהו ראה אותן, שהן הכי יפות (יש גם סיפור דומה בגמרא, על יפי של בת חכם שלא מעלמא דין). השמועה הזו הגיעה לבן השליט, והוא סבר שאם יאסרו את האבא אז מן הסתם הבנות יבואו להתחנן בפני השליט לשחרר את אביהן – כך היה נהוג – וכל סיבת המאסר היתה כי הבן רצה לראות את יפי בנות אדמו"ר האמצעי. ממש סיפור מופלא, לא מהעולם הזה בכלל.

בכל אופן, אם הבנות היו כל כך יפות, ביפי על טבעי לגמרי, מן הסתם גם האמא כך. היא המקור, הסיבה, לבנות האלה שהן היפות בכל הארץ (ועוד יש לומר שכזה יפי מגיע ונצרך רק לחתן, לשון "חות דרגא ונסיב איתתא", שמופשט לגמרי מעניני העולם הזה, כאדמו"ר האמצעי – רק יפי כזה 'יצליח' לחבר את הנשמה בגוף, בסוד עולם היצירה, וד"ל). כל זה מאמר מוסגר – הסיפור של הרבנית שבאה בערב זה – הקשור לתקון האתרוג, פרי עץ הדר, היפי של עולם היצירה.

ח. כוונות ברוך שאמר

שתי כוונות ב-יג פעמים "ברוך" ב"ברוך שאמר"

נמשיך ונסיים את הענין של "ברוך שאמר" בקשר לעולם היצירה ובהקשר ל"רצוננו לראות את מלכנו", מלך המשיח, נשמה בגוף ממש. בשביל לראות אותו צריך גם להגיע לדרגה של החומר ביד היוצר בעולם היצירה. הכח והסגולה לכך טמונים בתפלת "ברוך שאמר והיה העולם" שהועתקה, עם פז המלים שלה, מפתק שנפל מן השמים. עיקר הכוונה בכתבי האריז"ל עוסקת ב-יג פעמים "ברוך" ב-פז מלים אלו.

יש שתי כוונות ל-יג פעמים "ברוך". הכוונה הפשוטה יותר, המתבקשת, נמצאת בשער הכוונות ומובאת בסידור הרש"ש, והיא כנגד יג מדות הרחמים: "ברוך שאמר" – "אל", "ברוך הוא" – "רחום", וכן הלאה עד הסוף. כוונה פשוטה זו היא היחידה המופיעה בסידור האריז"ל, אך היא כלל לא מובאת בחסידות, ובסידור עם דא"ח מובאת כוונה מגורי האר"י (לכן היא לא העיקרית אצל הספרדים, כי אינה ממהרח"ו, ולכן היא גם לא נזכרת בסידורי הכוונות הרגילים). החסידות יודעת איזו כוונה שייכת להשכלת האלקות ולעבודה שבלב יותר, ואותה היא מביאה ומפרשת: יג הופעות "ברוך" שב"ברוך שאמר" הן כנגד יג מדרגות מרדל"א דאצילות עד מלכות דבריאה. זו כוונה של המשכת מיין דכורין ממעלה מעלה כדי לעורר את כל העלאת מיין נוקבין – לעורר את כל הפנימיות, את כל הדחילו ורחימו, את שכל המדות של היצירה, להעלות את שבח הבריאה לה'. לצורך כך יש להוריד מיין דכורין מרדל"א, ששם חביון עוז העצמות, עד מלכות דבריאה. איך הולכת ההקבלה כאן? קודם נאמר את המדרגות, ואחר כך נאמר ווארט יפה הנוגע לנו.

מבנה יג המדרגות בכללות

המדרגות: רק בכתר דאצילות יש ג רישין – רדל"א, גלגלתא (חסד דעתיק המתלבש בגלגלתא דאריך), מוחא סתימאה (גבורה דעתיק המתלבש בחכמה דאריך). אחר כך – אבא, אמא, ז"א, נוקבא. ז הופעות ה"ברוך" הראשונות מכוונות כנגד עולם האצילות – ג"ר בכתר שבו ועוד ד פרצופי האצילות. אחר כך יש עוד ה מדרגות בבריאה (חלוקה של זה, סוד נבואת משה רבינו), כאשר המדרגה האחרונה של עולם הבריאה, מלכות (פרצוף הנוקבא) דבריאה, רמוזה בפתיחת הברכה "ברוך אתה הוי'...". מבין יג ה"ברוך" שתי האחרונות הן פתיחת וחתימת הברכה. תמיד כשיש יג מדרגות הן מתחלקות ל-יב (ז דאצי' ו-ה דבריאה) ועוד א שכולל הכל (כמו כוונת חדש העיבור). בבריאה חמשת הפרצופים הם כתר (פרצוף אריך), אבא, אמא, ז"א, מלכות.

יש פה ווארט חשוב רק במבנה הכללי, שדוקא בעולם האצילות יש גילוי של ג רישין שבכתר, ואילו בעולם הבריאה הכתר הוא רק מדרגה אחת (ויש חמשה פרצופים כלליים בעולם הבריאה – אריך, אבא, אמא, ז"א, נוק' דז"א).

יג המדרגות בפרטות

ובפרטות יג המדרגות: "ברוך שאמר והיה העולם" – רדל"א (שרש משיח); "ברוך הוא" – גלגלתא; "ברוך אומר ועֹשה" – מו"ס; "ברוך גוזר ומקיֵם" – אבא; "ברוך עֹשה בראשית" – אמא; "ברוך מרחם על הארץ" – ז"א דאצילות; "ברוך מרחם על הבריות" – מלכות דאצילות; "ברוך משלם שכר טוב ליראיו" – כתר דבריאה; "ברוך חי לעד וקיים לנצח" – חכמה דבריאה (סוד "איזה הוא חכם הרואה את הנולד", שכל ראשון בעולם הבריאה שהוא עולם של שכלים נבדלים, כפי שנסביר בסמוך); "ברוך פודה ומציל" – אמא דבריאה; "ברוך שמו" – ז"א דבריאה (שם הוי', תפארת, דבריאה); "ברוך אתה הוי'..." – מלכות דבריאה. חותם הכל – "ברוך אתה הוי' מלך מהולל בתשבחות".

"ברוך" למעלה מ"שאמר"

כתוב ש"ברוך" יותר גבוה מ"שאמר". אמר היינו אור מים רקיע של עתיק (סוד ג אורות – אור קדמון, אור מצוחצח ואור צח) – כח"ב דעתיק (שכולן חלק מרדל"א) והארת המלכות דא"ק ברדל"א – אבל "ברוך" זו המשכה ממקור יותר גבוה, מבינה דא"ק, שעושה את הרדל"א כלי לאורות אלו. זו דוגמה לכך ש"שרש הכלים גבוה משרש האורות" ("אשת חיל עטרת בעלה", מעלת האתרוג).

"חי לעד וקים לנצח"

ה"ברוך" התשיעי, "חי לעד וקים לנצח", הוא חכמה דבריאה. מאז ג תמוז נפוצה הגימטריא: ג תמוז עולה "חי לעד וקים לנצח". יוצא כאן איזה חידוש, שהתפיסה הזו היא מוחין של פרצוף אבא של עולם הבריאה. מכל הלשונות אין שום לשון שכולו אומר "ברוך" חוץ מ"חי לעד וקים לנצח" העולה ברוך ברוך (היינו שהכל – "ברוך חי לעד וקים לנצח" = ברוך ברוך ברוך, חזקה של "ברוך").

כתוב "ימותו ולא בחכמה" – בפרצוף החכמה אין היפך החיים – ו"החכמה תחיה בעליה". אמרנו ש"צמח שמו ומתחתיו יצמח" שייך לעולם היצירה, שם התופעה של נשמה בתוך גוף – בכך בעיקר הארכנו הערב. הראיה הרוחנית של שכל נבדל (בלשון הרמב"ם) שבבחינת חכמה דעולם הבריאה היא לראות או לחוש את ה"חי לעד וקים לנצח". "תן לחכם ויחכם עוד".

חלוקת פז המלים

בכל אופן, ראינו שהכל מתחיל מ"ברוך שאמר" (תשסט), ושיש בנוסח פז מלים המתחלקות ל-יג פעמים "ברוך" ועוד עד מלים[12]. יג בגימטריא אחד, אז אפשר לחלק את הנוסח לעד-אחד, הרומז לק"ש כמבואר בקבלה. בק"ש יש שתי אותיות גדולות, ע ו-ד, והיא העדות של יהודי על "הוי' אחד". רמז זה מקשר בין "ברוך שאמר", לבין אחד משני השיאים של סדר התפלה (ק"ש ושמו"ע). במבנה המסתורי של "ברוך שאמר" יש כבר איזה רמז לקריאת שמע – היהודי שאומר "ברוך שאמר" כבר מתחיל להיות עד ראיה ל"הוי' אחד".

נעשה עוד תרגיל מתמטי יפהפה, שיש בו עוד רמז לשנה הזאת (חוץ מהרמז העיקרי, ש"ברוך שאמר" עולה תשסט): נחלק פז ל-לח (מספר המלים ב"ברוך שאמר" עד לברכה, בהן יא פעמים ברוך, העולה ו"פ לח) ו-מט (מספר המלים בברכה, "ברוך אתה הוי'... ברוך אתה הוי'...") ונעלה כל אחד ברבוע – לח ברבוע עולה 1444 ו-מט ברבוע עולה 2401 – יחד 3845 העולה ה פעמים תשסט, ועם קצת כח המדמה זה רומז ל-ה'תשסט (אף שזה לא 5000).

שהשמים יפתחו והכל ירד – משיח ירד מהשמים, בית המקדש ירד מהשמים (שנה הבאה היא 770, והבעל שם טוב אומר שהעיקר הוא ההכנה – העבודה של השנה הזו. אם נזכה, כל גילויי השנה הבאה יהיו בשנה הזאת). הרבי אמר שלא יודעים מאיפה יבוא משיח, מהחלון או מהדלת, ובזכות הכנסת אורחים נזכה בסוכה זאת להכניס את מלך המשיח.

היות שהיום אושפיזין של אדמו"ר האמצעי טוב שננגן את הניגון שלו.