"אל מול פני המנורה"

ש"ק פרשת בהעלתך, י"ב סיון תשפ"ב – כפר חב"ד

שיעור לבנות "באתי לגני"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בליל שבת, מיד לאחר הדלקת נרות, מסר הרב שיעור מיוחד לבנות תנועת הנוער "באתי לגני". פרק א עוסק בענינו של היום בו נמסר השיעור – חותם חג השבועות, סיום ימי התשלומין – ויש בו תוספת מתוקה וחשובה בעניני 'המהפכה הרביעית', הפצת התורה לאומות העולם, בה עוסק הרב שוב ושוב בשנים האחרונות. בפרק ב, עיקר השיעור, מוסבר כיצד עם ישראל מתחלק לשבעה סוגי נשמות, העובדים את ה' בשבע דרכים שונות, ואף על פי כן כולם "מקשה אחת". עיקר הסוד הוא היכולת של כל קנה להאיר בכח עצמו בדרכו המיוחדת, ויחד עם זאת להיות מכוון "אל מול פני המנורה" – אל המבט הפנימי אותו מנחיל, מתוך הענוה הרבה שלו, משה רבינו שבדור. יש כאן הסבר קצר ונאה על שבעת סוגי הנשמות וגם התייחסות לנשמות משה ואהרן כנשמות כלליות הפועלות על כל סוגי הנשמות מתוך ענוה ואהבה.

א. יום המלכות של שבועות

הפצת התורה לכל העולם

שבת שלום. השבת היא י"ב סיון – היום האחרון בימי התשלומין של שבועות[ב]. כמו שבשבעת השבועות של ספירת העומר (שמכוונים כנגד שבע המדות) שבעת הימים של כל שבוע מכוונים כנגד שבע מדות הלב, מחסד עד מלכות, כך גם השבוע של שבועות עם ימי התשלומין שלו. שבועות הוא גילוי שער הנון, עולים מתיקון שבע המדות הפרטיות בשבעת השבועות שאנחנו סופרים ("והנגלֹת לנו ולבנינו"[ג], תיקון ו-ה שאנחנו עושים) לסוד החמשים, לספירת הבינה שמתגלה מלמעלה, כשה' משלים את הספירה[ד] ("הנסתרֹת להוי' אלהינו"). כל שבעת הימים של שבועות הם הגילוי של שער החמשים. כלומר, לא ממשיכים לספור 51, 52 וכו', אלא יש כאן את היום ה-50, ואחריו עוד ששה ימים שהם תשלומין למי שלא הקריב באותו יום, שבעה ימים שכל אחד הוא עוד גילוי של שער ה-נ[ה]. הגילוי בכלל הוא שבע המדות, ולכן יש כאן שבע מדות של הבינה – חסד של הבינה בחג, גבורה של הבינה באיסרו-חג וכו' עד מלכות של הבינה היום – שמגלות את הענין שלה[ו]. בקביעות ה"תמימות" של השנה[ז] השבועות הם שלמים, כך שכל פעם המלכות היא שבת והשבת שלנו היא המלכות של שבועות.

אם כן, אנחנו היום בספירת המלכות של חג השבועות. מהי המלכות? "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[ח]. התכלית של מתן תורה, המלכות, היא הפצת התורה לכל באי עולם – להמליך את ה' על כל העולם על ידי התורה שנתנה בשבועות. זה המסר של השבת הזו.

יראה ושמחה במתן תורה

נגיד את הנקודה הזו הרבה יותר עמוק: ביום החמשים (אותיות שמחים) עולים לבינה, אמא עילאה, שהתכונה הפנימית שלה היא שמחה ("אם הבנים שמחה"[ט]), וכשמדובר על שער הנון זו "שמחה בטהרתה"[י]. במתן תורה יש כמובן שמחה גדולה, כמו הביטוי של חז"ל "הדברים שמחין כנתינתן מסיני"[יא] ועוד הרבה ביטויים של שמחה, אבל גם יש יראה עילאה, חויה של "אימה יראה רתת וזיע"[יב] עד ש"על כל דבור ודבור פרחה נשמתן"[יג] (וגם החזרת הנשמה היא מכח היראה, "יראת הוי' לחיים"[יד]) וגם יראת בשת לדורות בעקבות מתן תורה ("'בעבור תהיה יראתו על פניכם'[טו] זו בושה"[טז]).

מה היחס בין השמחה ליראה? במילים של 'למדנות', יש במתן תורה שמחה רבה ועצומה מצד ה'חפצא' של מתן תורה. עצם מתן תורה הוא שמחה גדולה לכל העולמות, וגם הקב"ה, נותן התורה, שמח מאד בבטול הגזרה, שהוא עצמו גזר בתחלת הבריאה (כש"עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין"[יז]), ש"עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה"[יח] – המלך מבטל את הגזרה שלו דווקא מתוך שמחה עצומה. לעומת זאת, היראה במתן תורה היא מצד ה'גברא' של מקבלי התורה, החויה שלהם בגילוי מלמעלה. בקבלת התורה בפעם הראשונה החויה העיקרית של המקבלים היתה יראה, שמבטלת את כל המדות של האדם, אבל היום אנחנו כבר מברכים "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות"[יט] – גם בקבלת התורה אפשר להרגיש את השמחה (כלומר, להרגיש את השמחה של ה' נותן התורה גם אצלנו המקבלים, הסוד של "פנים בפנים דבר הוי' עמכם"[כ] של מתן תורה – התלבשות-הארת הפנים של ה' בפנים של ישראל[כא]).

כתוב[כב] שבשלשת הרגלים שבועות מכוון כנגד יצחק אבינו, ובאמת התכונות הללו שייכות לו – מצד החויה שלו, מצד הגברא, המדה שלו היא פחד בפני ה', "פחד יצחק"[כג], אבל מצד החפצא שלו, מצד העצם שלו, הענין שלו הוא שמחה וצחוק[כד], כמו שדברנו השנה כמה פעמים[כה].

מה עיקר הווארט שיוצא מזה ליום שלנו, י"ב סיון? שצריכים להאיר את אור התורה גם לגוים בשמחה. בטול הגזרה במתן תורה, שעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה, רומז שבסופו של דבר גם גזרת ההבדלה בין ישראל לעמים לגבי התורה – האיסור ללמד גוי תורה[כו] – עתידה להתבטל. בדרך כלל מוסבר בחז"ל[כז] ש"עבדו את הוי' ביראה"[כח] שייך לאומות ו"עבדו את הוי' בשמחה"[כט] שייך לישראל דווקא. בכל זאת, על מנת לקרב את כולם לחסות תחת כנפי השכינה, צריך להטעים לאומות גם את השמחה של התורה. בשביל שהגוים יתייהדו[ל] יש את ה"כי נפל פחד היהודים עליהם"[לא], שהם יטעמו משהו מחווית הפחד של קבלת התורה, אבל אחר כך צריך שגם אצל הגוי תאיר שמחת מתן התורה עצמה (עד שהשמחה של ה'חפצא' תתלבש לגמרי ביראת ה'גברא', סוד "פנים בפנים דבר הוי' עמכם" כנ"ל).

מבצע שלמה

לפני 31 שנה, בשנת תשנ"א, היתה קביעות כמו השנה – י"ב סיון גם חל בשבת. זכינו להיות אז אצל הרבי. באותה שבת לא היתה מתוכננת התוועדות, אבל פתאום הרבי ירד להתוועדות במפתיע – כמעט אף אחד לא היה ב-770, והתחילו לרוץ בשכונה להודיע שהרבי ירד להתוועדות. היה 'בלאגן' שלם, כולם רצו ל-770. ברוך ה' זכינו להיות מהראשונים שהגיעו להתוועדות[לב].

אף אחד לא ידע את הסבה להתוועדות. מה היה באותה שבת? היה בארץ ישראל מבצע שנקרא "מבצע שלמה" – מבצע להעלאת יהודי אתיופיה. זה היה מבצע סודי מאד וגם מסוכן מאד – היתה שם התנגדות והיה סיכון גדול. כנראה שמישהו מהארץ, עד היום לא יודעים מי, עדכן את הרבי על המבצע לפני שבת ובקש שיתפלל להצלחתו – ובעקבות זאת הרבי ערך את ההתוועדות בזמן של המבצע בארץ.

הרבי דבר בהתוועדות על כך שיש יהודים רחוקים מאד, ושצריך לקרב אותם ולהביא אותם, וצריך לעשות זאת גם במסירות נפש. אף אחד לא הבין על מה הרבי מדבר, כי לא ידעו עוד על המבצע שהיה בארץ, רק בהמשך היה שם שוטר כושי בחוץ ששמע את החדשות מהארץ ועדכן על המבצע.

צריך לקחת מזה את המוסר-השכל עבורנו – מה אפשר ללמוד בעבודה שלנו? שצריך לקרב את הניצוצות הכי רחוקים – גם את "האֹבדים בארץ אשור"[לג], היהודים הכי רחוקים שנמצאים בין האומות, וגם את כל הניצוצות שבין האומות, את מי שצריך להעלות ולקרב על ידי גיור. אז היה "מבצע שלמה" והיום יש 'מבצע המהפכה הרביעית'[לד]...

רמזי יב סיון

שוב, היום י"ב בחדש סיון – יב בגימטריא זה, הנבואה המיוחדת של משה רבינו ש"נתנבא ב'זה'"[לה]. גם למלה סיון יש גימטריא מיוחדת. נתבונן ב-יב, ב-סיון וגם ב-יב סיון ביחד. לקראת סוף הפרשה, ב"שביעי", יש תיאור מיוחד שיש בו מלה פשוטה ששוה סיון. אחרי שמרים ואהרן מדברים במשה התורה אומרת על משה "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[לו] – סיון בגימטריא ענו (מספיק לחבר את ה-ס וה-י כדי לקבל את אותיות המלה ענו). רש"י מסביר ש"ענו" פירושו "שפל וסבלן" – יש למשה שפלות, ולכן הוא גם סובל כל מה שאומרים עליו, מדברים נגדו והוא לא מגיב, "שומע את חרפתו ושותק"[לז]. סבלנות היא תכונה חשובה גם בחינוך, כאמא או כמורה – בשביל ילד, במיוחד עם קשיי למידה וכיו"ב, צריך הרבה-הרבה סבלנות. כתוב[לח] ש"מכל האדם" כולל גם את הגוים, את כל באי העולם שצריך להפיץ להם את התורה.

אם כן, יש כאן את הנבואה המיוחדת של משה (יב בגימטריא "זה") וגם את הענוה של משה (סיון בגימטריא "ענו"), התכונה העצמית שלו. הענוה של משה היא התכונה שבזכותה הוא זוכה לנבואה שלו (כמו שעוד נרחיב) – הנבואה המיוחדת והשונה מנבואת שאר הנביאים, כמו שאומר ה' בהמשך אותו סיפור, "אם יהיה נביאכם הוי' בַמראָה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראֶה ולא בחידֹת ותמֻנת הוי' יביט"[לט].

כמה עולה יב סיון ביחד? גם משהו ששייך למשה רבינו – הרי "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[מ], המשיח הוא ה"אתפשטותא דמשה"[מא] בדור הגאולה, שאז שמו מנחם[מב]. חז"ל אומרים על המשיח ש"מנחם שמו"[מג], על פי פסוק מפורש – "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[מד]. "מתחתיו יצמח" היינו השפלות, שהוא הכי נמוך, "מתחתיו" – מתחת כולם וגם מתחת לעצמו[מה]. כמו שהזכרנו, בקביעות של השנה י"ב סיון יוצא בשבת, עליה כתוב "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקֹמו ביום השביעי"[מו] – ה"תחתיו" הוא השפלות של בן אדם להיות יותר נמוך גם מהמקום שלו[מז]. כשמישהו הוא "מתחתיו" זאת אומרת שיש לו שרשים עמוקים בקרקע, שהוא נזרע בקרקע שמתחתיו – יש שלב שמשהו נרקב בו, כמו שהגרעין נרקב בקרקע, ודווקא מתוך כך "צמח שמו ומתחתיו יצמח", צומחת הגאולה.

ב. "אל מול פני המנורה"

"עד שתהא שלהבת עולה מאליה"

פרשת השבוע שלנו מתחילה "וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלֹתך את הנרֹת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"[מח]. רש"י מביא את דברי חז"ל[מט] ש"בהעלתך את הנרות" לא אומר רק להדליק את הנרות, אלא שצריך להדליק כל נר "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" – עד שהוא ידלק היטב מכח עצמו[נ]. הציווי לאהרן מתחלק לשני ביטויים, שלכל אחד מהם מסר חשוב בפני עצמו (וכל אחד חותם במלה הנרות) – "בהעלתך את הנרֹת" ו"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" – בביטוי הראשון שלש תבות ובשני שבע תבות, יחס של ג"ר (מוחין) וז"ת (מדות, כפי שמודגש "שבעת הנרות" דווקא בביטוי השני). רואים כאן ש"שלהבת עולה מאליה" היא תכונה של המוחין דווקא[נא].

המנורה היא סמל של עם ישראל, סמל של כנסת ישראל, כמו שקוראים גם בהפטרה[נב]. מאד מענין שזו אותה ההפטרה של חנוכה. שבעת הקנים של המנורה, כמו שמוסבר בחסידות[נג], הם שבעה סוגים של נשמות ישראל. הכל הוא "מקשה אחת זהב טהור"[נד] – כולם מחוברים לגמרי, "מקשה אחת", גוש אחד של זהב טהור, אבל כל אחד הוא קנה בפני עצמו:

יש נשמות שהעיקר אצלן הוא אהבה (פנימיות החסד).

יש נשמות שהעיקר אצלן הוא יראה (פנימיות הגבורה). לא שאין להן אהבה – בכל דבר שבקדושה יש התכללות. כמו בספירת העומר, שכל ספירה כוללת את כל הספירות – יש חסד שבגבורה ויש גם גבורה שבחסד, אבל אצל נשמות של גבורה העיקר הוא היראה.

יש נשמות שהעיקר אצלן הוא הרחמים, התפארת.

יש מי שהעיקר אצלו הוא היזמה – ליזום דברים, לפעול, להתחיל פעולות מתוך בטחון פעיל (פנימיות הנצח).

יש מי שהעיקר אצלו הוא ההוד, עבודת ההודיה – נשמות שהעיקר אצלן הוא לראות את הנסים של ה', להכיר בהשגחה הפרטית, להודות שה' מנהל את הכל ולהודות לו על כל דבר.

יש נשמה שהענין שלה הוא מימוש – מדת האמת, במובן של לאמת ולהגשים. מי שהעיקר אצלו לאמת הבטחות – מה שנמצא בכח, בפוטנציאל, הוא כמו הבטחה, ומי ששייך למדות היסוד בעיקר רוצה לקיים את ההבטחות, להוציא דברים מהכח אל הפועל, להגשים את עצמו.

יש מי שהענין שלו הוא מלכות. הפנימיות של המלכות היא שפלות. אבל, כמו שאמרנו על המהות של היום בתור המלכות של שבועות, מלכות היא גם הדחף לפרסם דברים לכל העולם – דווקא מכח השפלות אפשר להגיע לכולם, דווקא מכיון שמשה הוא "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", אפילו מהגוים, הוא יכול להגיע עם התורה שלו לכולם (כמו שעוד נסביר). נשמה של מלכות היא נשמה של "יפוצו מעינֹתיך חוצה"[נה], עד חוצה שאין חוצה ומטה הימנו.

שוב, יש שבעה קנים במנורה, שבעה סוגי נשמות, וצריך שכל אחד יעבוד את ה' בדרך שלו – לא סתם להדליק אותו, אלא שיהיה נר טוב, "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". מי מדליק את המנורה? ה' אומר למשה שיאמר לאהרן, אבל בסופו של דבר אהרן הוא זה שמדליק את המנורה, כמו שכתוב "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרֹתיה כאשר צוה הוי' את משה"[נו] (כמו שעוד נסביר).

"פני המנורה" – המהות והתכלית

אבל בציווי כאן, חוץ מהדלקת "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", יש עוד דבר עיקרי – "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"[נז]. יש שבעה נרות, אבל כל הנרות, כל הדברים בעבודת ה', כל סוגי הנשמות, צריכים להאיר "אל מול פני המנורה"[נח] – מול פנימיות אחת.

מהם "פני המנורה"? כמו שדברנו לאחרונה[נט], יש לכל דבר פנים ואחור. הפנים, "פני המנורה", הם כמו שכתוב בפרשה "תמֻנת הוי' יביט". איך אפשר לומר כך? הרי כתוב "כי לא יראני האדם וחי"[ס]! אדמו"ר הזקן מסביר[סא] שמשה רבינו לא ראה את התמונה של ה', כמו שאפשר להבין, אלא שהוא רואה את התמונה שה' רואה – משה רואה את המציאות איך שה' רואה אותה. ה"פנים" של כל דבר הם איך שה' יודע אותו ואילו ה"אחור" שלו הוא איך שהוא יודע את עצמו, איך שהנברא מכיר את עצמו.

ה"פנים" כוללים שני דברים: ה' רואה בכל דבר את המהות שלו. כשמדובר על נשמה, על יהודי או על ניצוץ קדוש אחר, ה' רואה שהוא "חלק אלוק ממעל ממש", כמו שכתוב בתניא[סב]. מצד ה"אחור" הנברא הוא מוגבל, אבל מצד ה"פנים", המהות הפנימית שלו, הוא אין סופי – יש בו אין סוף. ה"פנים" של כל דבר הם גם התכלית שלו – ה' ברא הכל לכבודו[סג], ומצד הידיעה של ה' הוא רואה איך הוא יקבל כבוד מכל נברא בסופו של דבר, מה התכלית של הנברא.

אם כן, צריך שכל אחד יהיה חלק מהקנה שלו, מעבודת ה' לפי הדרך שלו, ושתהיה "שלהבת עולה מאליה" – אבל הכל צריך להיות מכוון מול[סד] "פני המנורה", הכל יהיה מכוון למהות ולתכלית הפנימית של הכל, איך שהמנורה על כל קניה נתפסים בידיעה של ה'.

שבעת הרועים והרועה הנאמן

לכל אחד מסוגי הנשמות, כל אחד משבעת הנרות של כנסת ישראל, יש אב-טיפוס – נשמה כללית ששייכת לאותו סוג עבודה. לכל אחד מעם ישראל יש קשר לכל הנשמות הכלליות, אבל יש גם נשמה אחת שהוא מזדהה אתה במיוחד – הנשמה הכללית של הקנה שלו:

הדמות של הקנה הראשון, קנה החסד, היא אברהם אבינו; אב-הטיפוס של הקנה השני, של היראה, הוא יצחק אבינו; הדמות של הקנה השלישי, מדת הרחמים, היא יעקב אבינו; הקנה הרביעי, הנצח, שייך למשה רבינו; אב-הטיפוס של הקנה החמישי הוא אהרן הכהן, שמדתו הוד; למדת היסוד, הקנה הששי, שייך יוסף הצדיק; והדמות של הקנה השביעי, המלכות-השפלות, היא דוד המלך.

מי הוא "פני המנורה"? לפי הפשט, כמו שאומר רש"י, "פני המנורה" היינו הקנה האמצעי[סה]. בין שבע הנשמות הכלליות האמצעי הוא משה רבינו. כמו שכתוב בפרק מב בתניא, משה הוא הנשמה הכללית בין הנשמות שמייצגות סגנונות 'פרטיים' של עבודת ה'. כל הנשמות הן שבעת הרועים של עם ישראל[סו], אבל משה רבינו נקרא "רעיא מהימנא" – הוא הרועה הנאמן, הרועה ומפרנס את האמונה. הוא ממשיך דעת לנשמות עם ישראל ובכך מעלה את האמונה שלנו, שהיא הקשר שלנו לה', מחיל אל חיל, עד אין סוף.

יש אפילו רמז בביטוי בפרשה שדברנו עליו קודם, "פה אל פה אדבר בו" – פה ר"ת "פני המנורה", שם ה' מדבר עם משה, מתקשר איתו. יש גם רמז יפה בגימטריא: אותיות המילוי של משה – מם שין הא – הן מאין, מלה חשובה מאד[סז], "החכמה מאין תמצא"[סח], "מאין יבא עזרי"[סט] (פסוק בפרק של הרבי השנה). והנה, כשמצרפים את מאין למשה, כלומר, כשמחשבים את משה במילוי – מם שין הא – הוא עולה בדיוק "פני המנורה"!

כל אחד מנרות המנורה צריך להאיר טוב בדרך שלו, כשכל הקנים הם "מקשה אחת", והכל צריך להיות "אל מול פני המנורה" – מתוך התקשרות למשה רבינו, לרבי שבבחינת "פני המנורה". מה התכונה של משה כ"פני המנורה"? היותו "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – הענוה של משה היא שמזכה אותו ב"תמֻנת הוי' יביט", בראית הפנים של כל דבר, המהות והתכלית שלו, הסוד של "פני המנורה", כמו שהסברנו.

אהבת אהרן

אם כן, משה רבינו הוא "פני המנורה" – בנוסף לעבודה היחודית שלו כאב-טיפוס של ספירת הנצח, הוא הנשמה הכללית שבאמצע כל נשמות הרועים. אך מי מדליק את המנורה? אהרן הכהן. כמו משה, גם אהרן הוא נשמה כללית שמדליקה את כל הנרות, בנוסף להיותו אחד משבעת הרועים, אב-הטיפוס של ספירת ההוד.

מה התכונה של אהרן כנשמה כללית? האהבה שלו – "אוהב את הבריות". אהרן הוא "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"[ע]. אדמו"ר הזקן מסביר[עא] שאהבת הבריות פירושה לאהוב גם את מי שהמעלה היחידה שלו היא שה' ברא אותו – ואין לו שום מעלה אחרת. האהבה של אהרן היא "אהבה רבה"[עב], אהבה מקיפה שכוללת את כולם, "וימינו תחבקני"[עג] – עליה נאמר "ומתחת זרֹעֹת עולם"[עד], אהבה שמגיעה גם למי שהכי נמוך ומרימה-מדליקה אותו מלמטה[עה]. הכהן הוא איש חסד[עו] והאהבה של אהרן, הכהן הגדול, היא "אהבה רבה". לעומתה, האהבה המוגבלת ("אהבת עולם"[עז]) היא האהבה של אברהם אבינו, בתור הקנה ה'פרטי' של האהבה. [למה האהבה, מכל המדות הפרטיות כאן, היא גם תכונה כללית?] כתוב שחסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[עח]. האהבה היא העיקר ורק אתה לבד אפשר לקרב את כולם.

העבודה של "בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" תלויה בשני האחים הללו, "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"[עט] שנדרש עליהם[פ]. כתוב, כמו שהזכרנו לאחרונה[פא], שיש דברים בהם המשיח יותר דומה לאהרן – כתוב שהמשיח ילמד תורה עם כולם, עם האבות וגם עם יהודים פשוטים, וזו תכונה של אהרן הכהן, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

על הדלקת הנרות של אהרן כתוב "ויעש כן אהרן", להגיד שבחו שלא שינה. כנראה שיש כאן איזה חידוש, היתה אפשרות שישנה. את הכח ל"ויעש כן אהרן" הוא מקבל ממשה רבינו, המצווה אותו, שעליו כתוב בסוף הפרשה "לא כן עבדי משה". יש עוד "כן" בסיום הפרשה של המנורה – "כן עשה את המנֹרה"[פב]. מי עשה את המנורה? לא כתוב כאן בפירוש. חז"ל אומרים[פג], כפי שמביא רש"י, ש"כן עשה את המנֹרה" היינו ה' יתברך עצמו. היה מאד קשה לעשות את המנורה עם שבעת הקנים ו-מב הקישוטים שלה[פד] – רמז ל-מט ימי ספירת העומר[פה] – הכל "מקשה אחת", לכן ה' עשה את המנורה. ב"כן עשה אהרן" הוא מקבל את ה"כן" של משה ("לא כן עבדי משה") שבעצמו מקבל את ה"כן" של ה' ("כן עשה את המנֹרה"). כתוב שמשה מקבל במתן תורה 1000 אורות[פו] – כן בגימטריא 70 (כמו 70 הזקנים שמצטרפים למשה בפרשה[פז]), אבל בהכאת אותיות, כ פעמים ן, עולה 1000, סוד אלף אורות של משה (שנלקחו ממנו אחרי חטא העגל וחוזרים אליו בכל שבת).

אם אמרנו שהרמז ש-משה במילוי שוה "פני המנורה", מה הרמז כשמצרפים את אהרן? אתן יכולות להחשב – המספר הוא 702, בגימטריא שבת, הזמן שאנחנו נמצאים בו. אם משה היה במילוי, מתאים למלא את הכל. אהרן במילוי (אלף הא ריש נון) ועוד "פני המנורה" במילוי (פא נון יוד הא מם נון וו ריש הא) עולה "יאירו שבעת הנרות"!

ענות משה

הפרשה מתחילה "בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה וגו'", ב"ראשון", ומסתיימת ב"שביעי" ב"והאיש משה ענו מאד". כמו שהסברנו, הענוה של משה היא זו שהופכת אותו ל"פני המנורה", מזכה אותו בנבואה המיוחדת של "פה אל פה אדבר בו" ו"תמֻנת הוי' יביט". יש שתי שיחות של הרבי, בהפרש של עשר שנים – שיחה מתשל"ב[פח] ושיחה מתשמ"ב[פט] – בהן הוא מדבר על הענוה של משה. הרבי מזכיר שיש תנאים שונים לנבואה – הנביא צריך להיות ענו וגם גבור, עשיר וחכם[צ] – אבל רק הענוה היא תנאי עצמי לנבואה, לא העושר או הגבורה ואפילו לא החכמה.

בשתי השיחות מדובר על מדרגות של ענוה:

בשיחה הראשונה הרבי אומר שיש שתי מדרגות של ענוה. הענוה הראשונה היא ענוה על פי חשבון – משה רבינו מתבונן שאם ה' היה נותן את התכונות שהוא נתן לי למישהו אחר אולי הוא היה מנצל אותן טוב יותר. הוא יודע שכל התכונות שיש לו הן מתנה מה', לא מתגאה בהן, והוא מרגיש ענוה ביחס לכל אדם – כי אולי אם היה מקבל את המתנות הללו היה מנצל אותן יותר טוב. למעלה מכך ישנה ענוה ללא חשבון, ענוה שלמעלה מטעם ודעת – "ביטול בעצם"[צא], במושגים שהזכרנו לפני שבועות. במושגים של ספירות, הרבי אומר, לפי מה שכתוב בפירוש בליקוטי תורה[צב], שהענוה הראשונה היא הבינה (ענוה לפי חשבון, התבוננות שמביאה לענוה) והענוה השניה היא הכתר.

בשיחה השניה מדבר הרבי על שלש מדרגות של ענוה. הוא שוב אומר שהבסיס הוא ענוה על פי חשבון, לפיה אם מישהו אחר היה מקבל את הכוחות שלי יתכן שהוא היה מנצל אותם טוב יותר. מענין שזהו רק הבסיס, כי הרבה פעמים מביאים זאת בתור הענוה של משה רבינו, בלי להכיר משהו אחר, אבל זו רק המדרגה התחתונה של הענוה. למעלה מכך יש התבוננות שלא רק אולי מישהו אחר היה מנצל טוב יותר את אותן מתנות, אלא שאם ה' היה נותן אותן למישהו אחר ודאי שהוא היה משתמש בהן טוב יותר. במושגי החסידות יש כאן פשיטות והתחדשות – במדרגה הראשונה הענוה היא התחדשות, חידוש שיתכן שמישהו אחר היה משתמש בכוחות טוב יותר, ואילו במדרגה השניה הענוה היא בפשיטות וממילא ודאי שמישהו אחר היה משתמש בכוחות טוב יותר. [גם זו ענוה על פי חשבון, לא?] לא בדיוק, כי השכל לא מחייב שמישהו אחר ישתמש באותם כוחות טוב יותר – הוא רק אומר שאולי[צג]. לפי מה שהרבי הסביר בשיחה הראשונה, שהמדרגה התחתונה היא הבינה והעליונה היא הכתר, מתאים לומר שהמדרגה השניה-האמצעית שנוספה כאן היא הארה של החכמה, שפנימיותה בטול ממש, בבינה.

הרבי מסביר שבטול בעצם מתבטא בהתמסרות לזולת, בטבע המרומם להמשך אל השפל[צד], כמו שכתוב "רם ונשא... מקום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח"[צה], ולעזור לו בפועל. שתי המדרגות הראשונות של הענוה הן חויה של האדם בינו לבין עצמו, גם אם ביחס לזולת, אבל הענוה במדרגה העליונה מגיעה אל הזולת בפועל – בכח הענוה אפשר להגיע הכי רחוק, כנ"ל. בתוך הכתר, הענוה הזו, שמתבטאת באהבת ישראל ואהבת הבריות, ביכולת להגיע לכולם ולהעלות את כולם, היא מחסד דעתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך[צו] (מקור הרצון). הדוגמה לכך היא הבעל שם טוב, שבאופן טבעי התמסר באופן אישי גם ליהודים הכי פשוטים כדי לקרב אותם ולהעלות אותם.

"שבחו של אהרן"

כאן נסיים. [מה החידוש שאהרן לא שינה?] שהוא הצליח גם להעלות את כל הנרות – כל נר בדרך המיוחדת – וגם שההדלקה היתה "אל מול פני המנורה". כתוב בפירוש, "פני המנורה" חוזרים כאן פעמיים – "כן עשה אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה".

יש עוד שיחה[צז], בה הרבי אומר שהמיוחד בעבודה של אהרן שהדרך והמטרה שוות. המטרה של כל קני המנורה, כל הדרכים בעבודת ה', הן אחת – "אל מול פני המנורה", המהות והתכלית של כל דבר, כנ"ל. אבל הדרך לאותה מטרה אצל כל אחד מהקנים היא שונה. החידוש של אהרן שאצלו אין שינוי, המטרה היא אהבה של כולם וקירוב של כולם, וגם הדרך היא אהבה וקירוב לכולם. זו שיחה באידיש, נלמד קצת מושגים באידיש – דרך היא 'וועג' ומטרה היא 'ציל'. אצל אהרן ה'וועג' וה'ציל' שווים (זו תכונה אופיינית לתמימות, פנימיות ההוד, מדת אהרן, כהגדרה בלוח "היום יום"[צח] ל"תמים", ש"טעם עצו וטעם פריו שוין"[צט], המטרה והדרך, עץ והפרי). זו מעלה גדולה, אבל במובן מסוים היא יותר פשוטה – בכל השיטות האחרונות צריך הבחנה בין הדרך, ומי שמסוגל לעשות אותה, לבין המטרה, וכאן הכל פשוט. המטרה היא לקרב ולאהוב והדרך היא לקרב ולאהוב – זו העבודה שלנו היום.

אם מדייקים, לאור דברי הרבי על הדרך והיעד-המטרה, יוצא שהמשותף לכל הקנים מתבטא בשלשה דברים: לכולם יש שרש משותף, ככר הזהב ממנה הם נמשכים כ"מקשה אחת", ויעד משותף, להאיר אור אלקי לעולם ("אור המאיר לזולתו") וגם בדרך שבין השרש-המוצא למטרה-היעד – השונה מקנה לקנה – יש בטול פנימי משותף "אל מול פני המנורה" (בטול שבגדר "אור המאיר לעצמו", בחויה-עבודה הפנימית של כל אחד). בין המוצא והיעד יש קשר ברור, "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[ק], ועל ידי הבטול הפנימי הוא מתגלה גם באמצען. שלש הבחינות הללו הן תהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה (חש-מל-מל): השרש המשותף נמצא בבחינת "חש" (ופועל הכנעה, כאשר רק דרך ה"מקשה", ההקשה המבטלת את הצורה הראשונה[קא], 'צומח' כל קנה), הבטול הפנימי שבדרך הוא עבודת הבדלה ("אור המאיר לעצמו") בתוך האדם (והוא פועל תיקון ב'זירת' ההבדלה, בה לכל קנה יש דרך נבדלת משלו); המטרה המשותפת היא המתקה – הארת אור לעולם כולו, בסוד "ויעש לבית חלוני שקֻפים אטֻמים"[קב] מהם מאיר האור החוצה[קג], כמבואר בשיחת הרבי.

אז עשינו "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" בפרשה, חיבור בין ההתחלה לבין הסיום. יש לנו 24 שעות להתעצם עם התפקיד של מלכות של שבועות, הכח של הענוה להגיע ולהפיץ לכל העולם, גם לניצוצות הרחוקים ביותר, ולקרב אותם. גם בתוך הנשמה של כל אחד יש את המקומות הרחוקים, שצריכים להגיע עד אליהם עם אור התורה.

שבת שלום!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• שבועות עם ימי התשלומין שלו הם שבעה ימים של גילוי שער הנון.
• המסר של חותם חג השבועות (ה'מלכות') הוא "והיה הוי' למלך על כל הארץ" – הפצת תורה לכל העולם.
• במתן תורה יש שמחה מצד ה"חפצא" (מצד נותן התורה) ויראה מצד ה"גברא" (מקבלי התורה).
• בשבת של "מבצע שלמה" התוועד הרבי במפתיע ודבר על חשיבות הבאת היהודים מקצוי תבל.
• פעם היה "מבצע שלמה" והיום יש 'מבצע המהפכה הרביעית'.
• בחינוך נדרשת סבלנות רבה.
• אחרי יראת המקבלים במתן תורה בפעם הראשונה, זוכים כל פעם ב"זמן מתן תורתנו" שהשמחה תקרין גם למקבלים – קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
• בטול הגזרה במתן תורה רומז, בסוף הדורות, לבטול ההפרדה בלימוד התורה בין ישראל לעמים.
• קירוב העמים הוא על ידי פחד (טעימה מיראת מקבלי התורה) וגם על ידי שמחה (טעימה משמחת מתן תורה) – מ"עבדו את הוי' ביראה" ל"עבדו את הוי' בשמחה".
• השפלות גורמת לאדם להעמיק שרשים בקרקע ולצמוח – "צמח שמו ומתחתיו יצמח".
• השפלות היא פנימיות המלכות – מכח השפלות ניתן להגיע לכל מקום ולהפיץ בכל העולם.
• כל סוג נשמה צריך לעבוד את ה' בדרכו שלו מכח עצמו – "עד שתהא שלהבת עולה מאליה".
• "שלהבת עולה מאליה" היא תכונת המוחין דווקא.
• "פני המנורה" הם המהות של כל יהודי, האין-סוף שבנשמתו, והתכלית של כל יהודי, הכבוד שהוא עתיד לעשות לה' – הכל כפי שנשמתו נתפסת בידיעת ה'.
• משה רבינו, "רעיא מהימנא", הוא הכלל והעיקר בין שבעת הרועים.
• משה במילוי עולה "פני המנורה".
• על כל אחד לעבוד את ה' בדרכו שלו – מתוך התקשרות למשה רבינו (שבכל דור).
• אהרן מדליק את הנרות מכח ה"אהבה רבה" שלו – אהבת הבריות המחבקת גם את הרחוקים ביותר.
• מכח "כן עשה את המנֹרה" של ה' וה"[לא] כן" של משה מתקיים "כן עשה אהרן".
• התנאי העיקרי לנבואה הוא ענוה.
• שלש מדרגות ענוה כנגד כח"ב: המחשבה שאחר אולי היה מנצל טוב יותר אותם כוחות; המחשבה שאחר ודאי היה מנצל טוב יותר את אותם כוחות; בטול שלמעלה מטו"ד המתבטא בהתמסרות לזולת.
• המעלה בעבודת אהרן, עבודת האהבה לכל, שבה הדרך והיעד שוים.
• קני המנורה של עם ישראל מאוחדים במוצא המשותף ("מקשה אחת") וביעד המשותף ("יאירו שבעת הנרות" לכל העולם) ועל ידי הבטול הפנימי של "אל מול פני המנורה" הם מאוחדים גם בדרך.