בע"ה

קידושין שיעור שני

כה אלול סו – עוד יוסף חי, יצהר

סיכום שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג[1]

קדושין מט, ב:

ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי, אמר רבא: הוי דברים שבלב, ודברים שבלב אינם דברים.

אף שראינו ממאמציו שרצה לעלות לארץ אפשר להאמין לו שאכן על דעת זאת מכר, ואף על פי כן "דבריום שבלב אינם דברים". אם היה אומר בפירוש שמוכר כדי לעלות לארץ, ואחר כך נאנס, אכן המקח מתבטל – אך מכיון שלא אמר בפיו בפירוש בשעת המכירה "דברים שבלב אינם דברים". אחר כך הגמרא חוקרת מהיכן לומדים כלל זה – נדלג על השקו"ט (אם כי יש הרבה דברים מענינים) – עד שמוכיחה שיש כזה כלל גדול בתורה.

אחר כך, בדף הבא, עוד שני סיפורים שקשורים לענין:

ההוא גברא דזבנינהו לניכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל [וגילה דעתו בפירוש שכך בשעת מכירה], סליק ולא איתדר ליה [כמו שרואים היום בהרבה מקרים, שכביכול בעל כרחו חוזר לחו"ל אחרי זמן מה]. אמר רבא: כל דסליק אדעתא למידר הוא, והא לא איתדר ליה. איכא דאמרי [בשם רבא]: אדעתא למיסק, והא סליק ליה [כמו רבי נחמן, שרצה רק לדרוך ולשוב, וכמו יהודים בכל הדורות שעלו למות אבל לא בשביל לגור].

אם כי לא ברור מה פסק הרמב"ם, המגיד-משנה רוצה לומר שפוסק – כשאר הראשונים – כ"איכא דאמרי" (והלחם-משנה והמשנה-למלך שחולקים בהבנת המגיד-משנה לא רוצים לחלוק על עצם דבריו, אך אין שום קשר על פי פשט בין דברי הרמב"ם לפשט שרוצה להסיק ממנו). דעה מוזרה קצת, שמישהו מוכר כל רכושו בשביל לעלות לארץ – נשאר עני – מגיע אליה, ואז לא אכפת מה קורה איתו, גם אם חוזר לחו"ל (יותר מרבי נחמן, שמראש תכנן לדרוך ולחזור, אלא שבאמת רצה לגור – ולכן מכר כל רכושו – אבל לא הצליח). לא ראיתי אף אחד שפוסק כלישנא קמא, אלא כלישנא בתרא – שתמוהה. לא ברור איך הרמב"ם פוסק, אך לבי אומר לי שפוסק כלישנא קמא כי יותר הגיונית. אחד הדברים הכי יפים, שאף פוסק לא מתייחס אליו, שמדובר במישהו מבבל שרוצה לעלות לארץ – רגש יהודי טהור. אף אחד מהפוסקים לא מזכיר זאת – כולם כותבים שמכר את הנכסים כדי ללכת למקום אחר, ולא חושבים שעליה לארץ היא חלק מההלכה.

רוצים, האריות שבחבורה, להגיע לפסיקה – וכמו שצריך מהפכה בארץ צריך פסיקה מהפכנית. מה שצריך זה שכל ישר, שלא משועבד לאף אחד – רק לפשט. נשמע כמו ליטאים – זה באמת כך. לנסות ללמוד את הסוגיא, ובכלל, ולראות מה הפשט. שמעתי שנה אחת שיעורים מר' יאשה-בער (הגרי"ד סולובייצ'יק) – אפילו לא קוראים רש"י. קודם שוברים את הראש להבין את הגמרא – ואז לומדים ראשונים ומשווים לפירוש שלך, ושואלים למה לא הבנתי כך. צריך מחד בטול לראשונים, אך לאידך יש פעמים ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". בסוגיא זו בא לידי ביטוי בהמון דברים. אך קודם נקרא את הסיפור הבא:

ההוא גברא דזבנינהו לניכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל [ובשעת מכירה גילה דעתו שזה בשביל לעלות לארץ ישראל], לסוף לא סליק [כמו בסיפור הראשון בדף הקודם, רק ששם לא גילה דעתו]. אמר רב אשי [המאוחר לרבא]: אי בעי סליק! איכא דאמרי: אי בעי לא סליק?! מאי בינייהו? איכא בינייהו דאיתיליד אונסא באורחא [רש"י: שמע שהיו ליסטים בדרך, ללישנא קמא לא הדרינן זביני, דהכי קאמר – דאי בעי למטרח ולאהדורי בתר שיירתא הוה סליק. וללישנא בתרא, דקא מתמה אתמוהי, ומשמע שלא היה לו שום עיכוב – אבל אם היה לו צד עיכוב הדרי זביני].

זה רק כדי להכנס לסוגיא – יש המון דברים ולא נוכל לעמוד כמעט על כלום. הבעיה בסוגיא – תוספות עומד על זה, ויש שני ר"ן גדולים שצריך ללמוד – מה ההגדרה של גילוי דעת, ומה זה גילוי דעת בשעת מכירה. עד עכשיו ידענו שיש דבר בתורה שנקרא להתנות תנאי – שאדם יכול לעשות כל דבר עם תנאי, לקדש על תנאי ולגרש עם תנאי, למכור ולקנות ולתת מתנה על תנאי. יש מחלוקת איך עושים תנאי, אך הרמב"ם ורוב הראשונים פוסקים כרבי מאיר שיש חמשה תנאים (ברמב"ם ארבע והראשונים מוסיפים עוד אחד, וכך פוסק שו"ע) כדי שתנאי יחול – תנאי כפול, אפשר לקיים התנאי, הן קודם ללאו, תנאי קודם למעשה, שאפשר לקיים המעשה על ידי שליח (לאפוקי חליצה – הריטב"א אומר ווארט יפה, שמעשה שאי אפשר לעשות על ידי שליח עושה את המעשה אלים מאד, ואז הוא כל כך חזק שתנאי לא יכול לבטלו). תיכף נסביר שכל מה שקשור לתנאים (ולכן מתפשט על כל הש"ס) זה אמא – "אם לבינה תקרא", תנאי. כל הראשונים שואלים מה זה גילוי הדעת כאן, שאינו תנאי. איזה ערך יש לגילוי הדעת, שתוך כדי המכירה אני מספר סיפור (ללא תנאי רשמי). מה גדר ה"גילוי דעת"? הרמב"ם כותב שכמו תנאי – זה לא ברור. כל הראשונים – החל מהתוספות על הדף, ותוס' הרא"ש על הסוגיא (עיי"ש שמתמצת מאד יפה, ושרשו תוס' בכתובות צז, א ד"ה "זבין", ומביא גם בתוס' הרא"ש וכמה פעמים בפסקיו) – מבארים שיש "דריי דינים" בבטול מעשה (מאד חשוב בפשט ומאד יפה בפנימיות): תנאי, גילוי דעת, מעשה שבטל בלי שום גילוי דעת משום "אנן סהדי" (כמו שמישהו שמע שבנו יחידו מת, ונתן כל רכושו, ואז בא בנו חי וקים – המקח קיים, וכך דוגמת מתנת שכיב-מרע ושטר מברחת וכיו"ב).

[קוראים לאופן השלישי "אנן סהדי" או "אומדנא דמוכח" – חושבנא דדין כחושבנא דדין!]

נפק"מ גדול בין תנאי לבין גילוי דעת – שהוא עיקר ההבדל: האם אפשר ברצון לחזור בך ממנו ובכך לבטל את המקח. בתנאי יכול לקום ולהתחרט – התנה שאם יעלה לארץ ישראל מכור, ויכול למחרת להחליט מרצונו שלא רוצה והמקח בטל. בגילוי דעת לא כך – לא יכול לבטל מקח בהחלטה שלא עולה, וחייב לעשות מאמץ, ורק אם נאנס ולא הצליח אומרים שהמקח בטל.

לפני שנקרא תוס' נאמר ש-ג דיני בטול מעשה זה חב"ד: כל המקרים של "אנן סהדי" ("אומדנא דמוכח") שהמעשה בטל מעצמו, בדרך ממילא, בלי שום כלום – זה מוחין דאבא (תפלין דר"ת)" בהם יש ראיה ברורה. יש לשון של הר"ן ש"אנן סהדי" זה "דברים שבפי על העולם – לזה לא התכוון, ולכן הלקח בטל. תנאי – תנאי כפול עם כל המוחין דאמא – מוחין דאמא. גילוי דעת – זה דעת, כמובן. בזה צריך לראות שאתה אמיתי – שאמרת ובאמת רצית בשעת מעשה (ואם לא גילית דעתך, אולי אחר כך נכנס לך חידק של ציונות). אחד הגילוי בין תנאי לבין גילוי דעת – החופש להחליט אם אתה רוצה בעצמך עכשיו לקיים את התנאי. במוחין דאמא, הניו שעשית תנאי כפול וכו', אז כעת אתה בעל הבית, ויכול להחליט. בגילוי דעת שאתה רוצה לגלות לארץ ישראל – חייב לעלות. "'ארץ' – שרצתה לעשות רצון קונה". אם אתה נאנס – זה מצד הדעת. שלושת הדינים הללו דוגמה יפה בנגלה לחב"ד. עיקר השאלה מתחילה איך יכולים להיות דברים שללא תנאי ואפשר לבטל המקח.

תוספות (מביאים סוגיא מכתובות שמישהו מכר על מנת לקנות שור ובסוף לא רצו למכור לו – המקח בטל, זה דין של גילוי דעת, אך בסוגיין כתיב שגילוי דעת צריך להיות בשעת מכירה ממש; יש רש"י בכתובות שמשמע שאנו יודעים מקודם שהולך לקנות חפציו כדי לקנות את השור, והב"ח לומד מזה שלפי רש"י די בגילוי דעת קודם למכירה, וכך אכן משמע מרש"י – משמע שיותר חזק מהציוני שרוצה לעלות לארץ ישראל ומתכנן לעלות מיד וצריך לומר בשעת מעשה). יש אפילו דעה שצריך גילוי דעת בסוף מכירה – כאן דוגמה שלא צריך מיד.

הרשב"א אומר בקידושין שהכרחי גילוי דעת קודם למכירה, ואם לא גילה דעתו לפני המכירה, אז זה אפילו לא "דברים שבלב" שאומר עליהם "דברים שבלב אינם דברים" – סברא של הרשב"א שצריך להבינה. אצלי זה מאד "דינים", והולך להיות ראש השנה ומבקשים מה' שילך מכסא דן לכסא רחמים. לפי הרשב"א מוכר הכל, ואומר קודם שכוונתו לעלות לארץ, אך לא אמר בסוף מכירה – "דברים שבלב איןם דברים" כי אולי בשעת מעשה ממש התחרט.

ברמב"ם, כדי שלא יסטה משאר הראשונים, המגיד-משנה מדייק שגם הוא סובר כך – איך שאני קורא זאת לא בטוח שדיוק נכון, ואכ"מ. יש לדייק ויש לחשוב – וצריך שיתאימו. הגאון אומר שעיקר לימוד הגמרא זה לצייר ברור את המקרה – יש יהודי שבשעת מעשה לא גילה, ולכן מפקפקים?! גם לגבי הציונות – יהודי רוצה לעלות לארץ, ואני מאמין לו.

הרצון שלי – לפסוק כרש"י, שדי בכך שגילה דעת מראש. רוצה לומר שאם יש גילוי דעת, שאיננו תנאי פורמלי, זה לא משנה מתי בדיוק היה – לפני או תוך כדי. חייב לשאול מה זה משנה?!

לכל ענין "דברים שבלב" יש באחרונים אם זו גזירה או סברא. אם דין שצריך להיות גילוי דעת – אז אפשר להגיד באופן דווקני, אך אם זו סברא מה זה משנה. רשב"א – ועוד – אומרים שבכל הסיפורים אסור לקונה לאכול פירות עד שהדבר יתברר (גם אם לוקח שנים). רש"י אצלנו כותב שלא יתכן שהמוכר מכר ולא ישאיר לו שדה. הקונה, לעומת זאת, יוכל לומר קנה לך קרקע אחרת.

נקודה זו בסברא – אם בשביל שיקרא "דברים שלב אינם דברים" צריך גילוי דעת מרעש", עצ"ע. אם זה "דין" – אין בעיה. אם זה "סברא" – מסבירים שהכי אמין תוך כדי מעשה. בישיבות נוטים לומר ב'לומדות' שזה דין, ולומר שזה סברא זה "דעת בעלי בתים". היחיד שלוחם כאן שזה אמינות, ולא דין, זה החכם צבי.

תוספות אומרים הכי ברור מה שאמרנו – שיש שלושה מקרים. אנן סהדי מצד חכמה, תנאים מצד בינה, גילוי דעת מצד הדעת. במקרה של השור תוס' אומרים בפירוש שגילוי דעת צריך להיות בשעת מכירה, אך לרש"י די בגילוי דעת קודם לכן.

נסתכל רק בדבר אחד בר"נ ד"ה "אמר רבא" (רי"ף כ, ב): מחלק כתוס' בין שלושה מקרים, ומביא כמה דוג' שבתוס' אין. אחת הדוגמאות סיפור של רבי עקיבא במסכת כלה שהיה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו – איך מועיל בטול בלב, הרי "דברים שבלב אינם דברים"? – "כתב הרב ז"ל דשאני התם דהיה אנוס, שהרי שאמרו לו לרבי עקיבא איך אתה מגיס דעתך לחלוק על דברי רבותיך [לפעמים צריך ללכת נגד רבותיך, ואז אתה אנוס, ואפילו שאתה נשבע בפה ומבטל בלב זה בסדר – כי מי שצריך להוכיח עצמו נגד רבותיו מאד מקילים איתו] ומפני כך הוכרח להוכיח דבריו, ומכיון שמתוך אונס הוא הוי לה כאילו פירש, ודמי להא... נודרין לחרמין ולהורגין. [עד כאן איזה מין תירוץ מאד קשה, וכעת מתחיל תירוץ שני שלו בעצמו] ואוקימנא לה התם באומר יאסרו עלי כל פירות של תרומה שבעולם, ואמר בלבו 'היום'". ואף על גב שדברים שבלב אינם דברים – משום אונס הוו דברים [יש מן הראשונים שאומרים שבמתנה אומרים "דברים שלב הוו דברים". אם ה' מוכר לנו את המשיח – שתלוי בנו – אז זה שהקב"ה לא אומר בפה מתי יבוא משיח אני אומר "דברים שבלב אינם דברים", אם זה מתנה יש מי שאומר שדברים שבלב הוו דברים. גם באונס – דברים שבלב מועילים רק אם יש ציור של "היום" וכדומה.] והרמב"ן פירש שהיה מוציא בפיו, אך לא השמיע לאזניו".

הסיפור במסכת כלה פרק שני: מהסיפורים הכי חשובים, שגם ב"וממנה יושע" – בה עסקנו בנצרות – הוזכר, מסיפורים הכי חשובים בחז"ל ביחס למקור ושרש הנצרות שזה מקור ושרש הציונות: "רבי יהודה אומר עז פנים לגיהנם, בוש פנים לגן עדן. מי זה עז פנים? רבי אליעזר אומר ממזר, רבי יהושע אומר בן הנדה, רבי עקיבא אומר ממזר ובן הנדה". ר"א ור"י רבותיו של רבי עקיבא, ואיך חולק עליםה? רבי עקיבא צריך לעשות תרגיל – שקוראים לו אונס – בדור שלנו זה משמעותי מאד. יש הרבה בחוגים חרדיים שלא מוכנים לחתן הילדים עם בעלי תשובה בגלל שמן הסתם הם בני נדה, והם סוברים – וכך הרבי אומר, שביודעים או שלא ביודעים, סוברים כר"י שסתם בן נדה הוא "עז פנים" (מי שזורק את הכפה, כפי שכתוב בהמשך), ואם תאמר שבן הנדה זה עז פנים צריך באמת להזהר מלהתחתן, אך רבי עקיבא מכריע בתוקף שרק "ממזר ובן הנדה" עז פנים, משא"כ סתם "בן הנדה", וזה הצלה לכל הדור הזה. הרבי כותב במכתב הזה דבר שלא צריך לפרסמו, ואף על פי כן זה מודפס – שטבילת נדה אין צריכה כוונה, וזה שאשה לא דתיה הולכת להתרחץ בים בלי שום כוונה לטבילת נדה, אם יוצא בהשגחה, זה מועיל (והרבה נותן לזה הרבה כובד משקל, עד שאומר שיש לחשוש שכל אשה יהודיה שבעולם טבלה כי לא צריך שום כוונה), ולכן מרחיק את כל הענין של בן הנדה. "מאי טעמא דרבי יהודה? דכתיב 'העז איש רשע בפניו'. עשה תשובה מאי? אמר לך אין לעז פנים תשובה [רק ראינו זאת על פגם הברית בזהר, וכאן חז"ל מפורש על עזות פנים – פלא שאדה"ז לא בא להתמודד עמו; אמרנו למעליותא שחסיד שהוא עז פנים נשאר כזה ולא יכול לשוב, ב"ה]. פעם אחת היו זקנים יושבים, עברו לפניהם שני תינוקות, אחד גילה את ראשו ואחד כיסה את ראשו. זה שגילה את ראשו רבי אליעזר אומר ממזר, רבי יהושע אומר בן הנדה, רבי עקיבא אומר ממזר ובן הנדה [אם כי אותו האיש נולד הרבה אחר כך, יש מרבותינו הראשונים והאחרונים שמקשרים לאותו האיש – בדרך גלגול נשמות וכיו"ב, ברוחניות]. אמרו לו – עקיבא, איך מלאך לבך לעבור על דברי רבותיך? אמר להם אני אקיימנו. הלך אצל אמו של אותו התינוק ומצאה מוכרת קטנית בשוק, אמר לה – בתי, אם תאמרי לי דבר זה שאני מבקש ממך אני מביאך לחיי העולם הבא, אמרה לו 'השבע לי', היה רבי עקיבא נשבע בשפתותיו ומבטל בלבו. שאל אותה תינוק זה מה טיבו? אמרה לו כשנכנסתי לחופה הייתי נדה ופרש ממני בעלי ובעלני שושביני ונמצא זה ממזר ובן הנדה, אמרו גדול רבי עקיבא שהכחיש חבריו [פלא שלכל הראשונים אין כאן את ההמשך, שבו מפורש שלא אמר שאני מביאך לחיי העוה"ב אלא שאני מביאך לאלקי ישראל, על דרך שבועת רבי יוחנן שלא אגלה לאלקי ישראל – אך לעם ישראל אגלה. כאן הגמרא אומרת שהיה מעין זה – וסותר כל הראשונים, ולא ראיתי אף אחרון ששם לכך לב.

עוד ענין – כדי שלא נצטרך עוד שיעור בכך – הכי יפה בסיפור זה הוא ה"תומים" (שרע"א מביאו, ואחרת לא היינו מוצאים אותו) בחו"מ פא – "אם הודה מעצמו מתי יכול לומר משטה אני בך":

עוד דרך לבטל מה שעשית – עשית הכל, ואז אתה אומר לו שהיה בדיחה. זה נוגע לימות המשיח – הלכה איך להביא את המשיח, לכן צריך להקשיב טוב (וכדאי להפסיד כמה דקות של מנחה בשביל זה): אמר לחבירו 'מנה לי בידך' ואמר לו בפני עדים 'הן'. למחר אמר 'תנהו לי', והשיב 'משטה הייתי בך' – נאמן. וצריך להשבע שהוא כדבריו שכוונתו להשטות בו. ואפילו לא טען משטה הייתי בך, אלא להד"מ, גם פטור – דמילי דכדי לא דכירי אינשי.

צריך להשבע, אך בכל אופן זה דין גדול מאד – אפשר לבטל אמרה בפה מלא בפני עדים כשאומרים שזה בדיחה. כך זה עובד? יש המון שאלות, ואחת מהן ש"משטה" זה בלב, ואילו בפה הודיתי בפני עדים "הן" – אפילו שיש כאן אמינות מלאה, הרי "דברים שבלב אינם דברים". רק ה"תומים" – שמפורסם ומתאים לו, יכול לומר כזו סברא – "ובתשובה הארכתי למה לא אמרינן כיון שבפיו מתחייב מה בכך שבלבו היה כוונה להשטות, הא קיימא לן שדברים בפה אינם דברים, וצריך לומר כיון שהרגילו להשטות לא הוו להו דברים בלב, דברים שבלב הוו היכי שהפה סותר הלב, אבל כן הכל שוים, דגם בפיו הכל הוא דרך שטות ואין פיו סותר כוונת הלב כלל". אומר שאנשים רגילים – זה חלק מהדברים – להשטות, וגם כשאני אומר שחייב אלף דולר לא סותר מה שבלב מתבדח, כי גם בפה בדיוק אותה כוונה. רע"א מצטט זאת – גם פלא. אומר שהשיטוי בלב והאמירה בפה – זה בדיוק אותה שטות. בפה זה מאה אחוז שטות, לפי הלב, היות ואנשים רגילים להשטות.

רואים שבשטות "פיו ולבו שוים". תמימות – כמו "טעם עצו ופריו" ו"תוכו כברו" – זה "פיו ולבו שוין". רק עם תמימות אפשר להביא את המשיח, ואין יותר תמים משטות – בה פיו ולבו שוין לגמרי.

השלמה (בדרך חזור): שם קדוש שחוזר ב"פ ב-עב שמות – מבה, ר"ת ממזר-בן-הנדה. חוזר כשם ה-יד והשם ה-נג, והסימן: "וחטאתי נגדי תמיד". זהו השם שמתקן ומטהר זאת.

מבה במילוי עב (כי מ-עב שמות) – עולה 507 – ממוצע כל אות יג בריבוע. ממזר בן הנדה = 403 = 13 פעמים 21. יחד עולה 910, והיות שמופיע פעמים ב-עב שמות זה כבר 1820 (ברוך ה' שגלה סודו לעקיבא בן יוסף – סוד הוי', סוד פעמים הוי'). צריך לומר שרבי עקיבא התבונן באותו שם באותו זמן.

כל המשנה הזו במסכת כלה – "רבי יהודה אומר עז פנים לגיהנם בוש פנים לגן עדן". בפרק אבות "בשת פנים לגן עדן" – יש אפשרות לכתוב גם כך. אחר כך "עז פנים, רבי אליעזר אומר ממזר, רבי יהושע אומר בן הנדה, רבי עקיבא אומר ממזר ובן הנדה". אם כותבים כל המשנה עם "בשת" עולה יג פעמים ממזר ובן הנדה.