פרשת נח

נשמת רוח חיים[א]

וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם. כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ.

ויתכן להיות כל אשר נשמת רוח חיים באפיו שב אל האדם. כי לא מצאנו נשמה חוץ מנשמת האדם. ורבים אמרו שנקראת כן בעבור שהיא מן השמים, ואם הם שני שרשים ימצא כמוהו.

בפסוק הראשון מדובר על בעלי החיים למיניהם ועל האדם. אמנם בפסוק השני "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו", יש להבין האם הכוונה לאדם או (גם) לבעלי החיים. נשים לב שהפסוק כאן דומה למה שכתוב בבריאת האדם "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"[ב], אלא ששם כתוב "[באפיו] נשמת חיים" וכאן "נשמת רוח חיים [באפיו]", כאשר "נשמת רוח חיים" הוא ביטוי יחודי, חד פעמי בתנ"ך[ג].

ומפרש ראב"ע ש"נשמה" מתייחסת רק לאדם (לעומת "נפש" ו"רוח" שנאמר גם על בעלי חיים), ונקראת נשמה כיון שהיא מן השמים, ולכן "כל אשר נשמת רוח חיים" הוא בהמשך לסוף הפסוק הקודם "וכל האדם". ולא כרש"י שפירש "נשמת רוח חיים, נשימה[ד] של רוח חיים" – הן בעלי החיים והן האדם, כל מי שיש בו נשימה. וביארו מפרשי רש"י שאמנם סתם נשמה מתייחסת רק לאדם, כפירוש רש"י על הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים" שהנשמה היא מן העליונים. אבל "נשמת רוח חיים" מתפרש מלשון נשימה, שכולל גם את בעלי החיים. והרד"ק פירש "נשמת רוח חיים" היינו כמו "נשמת חיים ורוח חיים", נשמת חיים היינו האדם, כראב"ע, ורוח חיים בבעלי החיים.

הראב"ע מתייחס לנושא בעוד מקומות: בפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים"[ה], ובפסוק "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ"[ו]. הוא מפרש שהנשמה נקראת "נשמת חיים" כיון שהיא קיימת ואיננה אובדת כרוח הבהמה, "וְהָרוּחַ [של האדם] תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ"[ז]. ומוסיף להוכיח שנשמה מתייחסת לאדם דווקא, ממה שנאמר "כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ"[ח].

נשמה מן השמים

הראב"ע מביא שהמלה נשמה קרובה למלה שמים, נשמה מן השמים, אף שהשרשים שונים, נשם-שמם, אך המשותף הוא השער שם. ורמז מובהק: השרש נשם (של נשמה) = שמים. וכן שמם = רקיע. ביחד, נשם שמם = 770 = ב פעמים שכינה (הממוצע. ב' פעמים רמז לשכינתא תתאה ושכינתא עילאה, מלכות ובינה, ה"א תתאה וה"א עילאה, "הא בהא תליא". ובנפש: יחוד שפלות ושמחה. כאשר שכינה = 385, פירמידה של 10. 770 = הארבעון של 10).

כל זה רומז שהנשמה של האדם היא ניצוץ של השכינה, שמו של הקב"ה (במדרגה הגבוהה ביותר של השם "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד"), "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". שם ה' הוא גם התורה ("כי שם ה' אקרא"), כמו שהנשמה מן השמים כך התורה מן השמים – ובאמת התורה היא 'הממוצע המחבר' בין ה' וישראל. סוד הנשמה הוא משה רבינו, משה אותיות השם, כמבואר בדברי האר"י שמשה הוא "הנשמה הכללית" של נשמות ישראל ("משה זכה לבינה", נשמה היא כנגד בינה).

"רוח בני האדם העולה היא למעלה" – הנשמה עולה למעלה, וכן בפסוק "נתן נשמה לעם עליה", לשון עליה. והנה נתן נשמה לעם עליה = 1150 = 10 פעמים עליה[ט], עשר עליות ("עשר מעלות"[י])! נתן נשמה לעם = 1035 = 9 פעמים עליה = ה פעמים אור (במעשה בראשית) = משה משה משה (כנ"ל שמשה הוא סוד הנשמה) = מה במשולש[יא].

נפש-רוח-נשמה

בכוחות הנפש הפנימיים יש שלש מדרגות, נפש-רוח-נשמה ("חמשה שמות נקראו לה, נפש רוח נשמה יחידה חיה"[יב] – נר"ן הם הכוחות הפנימיים, ח"י הם המקיפים). מבואר באר"י שדרגות נ"ר, נפש-רוח, באות משעת הלידה, אך הנשמה היא בסוד תוספת, סוד אדם (שם מה החדש, סוד התיקון).

בעולמות: בכל אחד מעולמות בי"ע יש נר"ן, הנפש-רוח של כל עולם הם בגדר נברא ואילו הנשמה היא בחינת האצילות עצמה (כדברי הרב המגיד "אצילות נמצאת כאן"), ולה דווקא יש את הכח לברוא יש מאין באותו עולם (כמבואר בתניא,  אגרת הקדש "איהו חיוהי"). בנשמה של האדם מישראל יש הכח להמשיך תוספת אור אין סוף בכל העולמות על ידי קיום המצוות – נשמה היא מ"רחבות הנהר" (בינה-נשמה), היינו התרחבות אין סופית של נהרה-אור אלקי.

והנה בבריאת האדם נזכרות נשמה ונפש, "נשמת חיים... לנפש חיה", ואצלנו נזכרים נשמה ורוח, "נשמת רוח חיים". אך יש לומר ש"חיים" רומז לנפש, שהרי נאמר "ויהי האדם לנפש חיה" ולפי הפשט הנפש נקראת חיה, וממילא גם "חיים" רומז לנפש, בפרט 'נפש החיונית'. לפי זה, "נשמת רוח חיים" היינו נשמה-רוח-נפש. מבחינה לשונית, בביטוי "נשמת רוח חיים" יש סמיכות של סמיכות, נשמה של רוח, רוח של חיים – היינו שהנשמה היא של הרוח והרוח של הנפש (ורמז: הניקוד של "נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים" עולה חיים).

ורמז יפה: כשנעשה סדרה מהמלים נשמת (790) רוח (214) חיים (68), בסיס הסדרה יהיה נפש (כלומר, ההפרש בין 790 ל-214 הוא 576-. ההפרש בין 214 ל-68 הוא 146-. ההפרש בין ההפרשים הוא 430 = נפש)! המספר שלפני 790 בסדרה יהיה 1796, וביחד ארבעת המספרים הראשונים, 1796, 790, 214, 68 = 2868 = כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות! שלמות עשר ספירות המאירות כולן בנשמת האדם (ישראל, "אתם קרויים אדם").

הנפש היא החלק הנמוך-התחתון שבאדם, "הדם הוא הנפש" (ובלשון ראב"ע הנפש היא "הכח המפרה שהוא בכבד"), והיא שייכת לארץ ("תוצא הארץ נפש"), כמו שמביא רש"י שגופו של האדם מן התחתונים-הארץ ונשמתו מן העליונים-השמים, וכשם שגופו מן הארץ כך נפשו החיונית והבהמית. הנשמה, המיוחדת לאדם, היא בחינת שמים כנ"ל. הרוח היא ממוצע, ולכן יש בה משני הקצוות, עולה עם הנשמה או יורדת עם הנפש, "רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" – "רוח הבהמה" היא גם הנפש הבהמית באדם (שבה אחוזה דרגת הנפש מנר"נ של הנפש האלקית). אכן, אצל היהודי גם כשהרוח יורדת לארץ, זוהי ארץ ישראל.

מכל מקום, ב"נשמת רוח חיים" מודגש הקשר בין רוח וחיים, וכן החי"ת בסוף רוח היא אות החיים. והנה הטעמים ב"נשמת רוח חיים" הם "קדמא ואזלא" (לפי שמות הטעמים במסורת אשכנז), נשמת-רוח בקדמא, חיים באזלא. והרמז: הנשמה (נשמת רוח) היא קדומה-קדמא, ולכן היא "חיים" כיון שלבסוף "הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" היינו אזלא (הולכת ושבה אל מקומה).

ארץ-ים-שמים

כיון שנפש היא בחינת ארץ ונשמה בחינת שמים, יש לומר שרוח היא בחינת ים (כמו בפסוק "רוח ים"[יג]), הממוצע בין ארץ לשמים (שמים היינו שם מים וכן שם ים. היינו המים התחתונים שמתחת לרקיע-שמים), כרמוז בפסוק "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[יד] (אלהים היינו אל הים).

מכאן נעלה לחיה, המקיף הקרוב, והיא בחינת "שמי השמים". מעליה נמצאת היחידה שמשכנה בפנימיות הלב, ב'רעותא דלבא' ("בכל מאדך", "עושים  רצונו של מקום"), והיא בחינת בית המקדש שלמעלה. שלמה אומר "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" ובכל זאת "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" – בתוך 'רקיע זבול' נמצא בית המקדש שלמעלה, ושם עיקר מקום השכינה כאשר נבנה בית המקדש שלמטה. על מדרגה זו נאמר "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" (סוד ם סתומה דצלם) – זהו מקום היחידה ("עושים רצונו של מקום" להוות את מקום העולם), וממנה בא כח מסירות הנפש על קידוש השם.

בדרך נוספת: נפש-רוח-נשמה מקבילים לכהן לוי וישראל, וכן אברהם יצחק ויעקב. נפש היינו ישראל, "שבעים נפש" של בית יעקב. רוח היינו הלוי הממוצע ("רוח האדם העולה היא למעלה", בעבודת הלויים ושירתם), בחינת יצחק (גבורה), יצחק = רח (השער של רוח). הנשמה היא בחינת כהן, סוד אברהם אבינו "אתה כהן לעולם" ("כהן לאל עליון" – "נשמה שנתת בי טהורה היא" מ"טהירו עילאה"), וכל ישראל הם "ממלכת כהנים" מצד הנשמה. בהמשך לזה, חיה היינו כהן גדול, ויחידה היינו משיח.

ולסיכום: נפש-ארץ-ישראל. רוח-ים-לוי. נשמה-שמים-כהן. חיה-שמי השמים-כהן גדול. יחידה-מקומו של עולם-משיח.