מבוא להתבוננות יהודית (ג)

בע"ה

תשנ"ט – אולפן

בירור יסודות ההתבוננות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

כחלק מסדרת 'מבוא להתבוננות יהודית' מוצעים בשיעור זה עקרונות ועזרים להתבוננות הכוללים: עבודה לשמה, חויה, תפילה מתמדת, התבוננות במלים לאור שיטת רבי אברהם אבולעפיה והרצוא ושוב שבניגון החסידי.

בחלק הראשון מוסבר זיווג האמת והחויה, הזכר והנקבה, אדם וחוה. העבודה לשמה, הדבֵקה בה' תוך שכחת ה'עצמי', עומדת בניגוד להופעתו בחויה האישית של האדם, אך מזווגת את שניהם; בחלק השני מקבלים העבודה שלא לשמה והחיפוש אחר החויה את מקומם בראשית העבודה; בחלק השלישי מוצעת ההתבוננות המתאימה לדורנו באור פנימי של מלים והדהודן בתודעה באופנים שונים המעוררים פליאה, שעשוע ושמחה, תוך שילוב התוכן עם בקשה ותפלה. ההתבוננות זו מיוסדת על דרכו של רבי אברהם אבולעפיה בתנועה של תפלה מתמדת מתוך תודעה שה' הוא הצל שלי – הוא דבוק בי ואני דבוק בו; בחלק הרביעי נלמד מקומו של הניגון החסידי בעבודת ההתבוננות ופעולתו בנפש בתנועת הרצוא ושוב – עליה לה' ושאיבת אור אלקי וחזרה בהטמעת האורות בתודעה האישית היומיומית בחיי האדם בעולם.

א. זיווג האמת והחויה

[ניגנו את ניגון כלות הנפש לבחור התמים ר' הלל מהעיירה פּוֹצֶ'פּ]

החויה היא הפן הנקבי של המציאות

שאלה: כבוד הרב, רציתי לשאול, איך מתחברים ביהדות לחויה?

הרב: הפסוק אומר "יום ליום יביע אֹמֶר ולילה ללילה יחוה דעת"[ב]. המילה חויה נגזרת מלחוות דעת. גם האשה הראשונה של העולם, אשתו של אדם הראשון, נקראת חוה, ו"היא היתה אם כל חי"[ג], מלשון חויה. מלה שהיא יחסית חדשה אבל היא נגזרת ממקור נאמן ונכון – חוה. כלומר, חויה היא בחינה נשית. "יום ליום יביע אֹמֶר" הוא הפן הזכרי של המציאות, ו"לילה ללילה יחוה דעת" הוא הפן הנקבי הנשי של המציאות. כדי שהבחינה של החויה, הצד הנשי, הלילה של המציאות, תהיה תקינה ולא תיפול לאנוכיות-אגו שלילית ונפרדוּת – צריך להיות זיווג ויחוד בין "יום ליום יביע אֹמֶר" לבין "לילה ללילה יחוה דעת", כמו שהפסוק באמת מחבר ומזווג אותם יחד.

הכסיל מנתק את החויה מה'

ישנו פסוק בספר משלי שאומר "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו"[ד]. הכסיל, מוסבר בקבלה וחסידות, הוא לא אחד שהוא בלי שכל, טיפש, אלא רק שיש לו כוונות לא נכונות, סטיות נפשיות. כאשר הוא ניגש להתבוננות למדיטציה ולכל עבודה רוחנית עושה זאת עם רצון לקבל לעצמו חוויות שיהַנו אותו, יעשו לו הרגשה טובה מעצמו. על כך כתוב "לא יחפוץ כסיל בתבונה". יש לו הרבה שכל להתבונן, וכמו כן יש לו הרבה משמעת פנימית אפילו לשבת ולעשות מדיטציה, אבל הוא לא חפץ את עצם האור של המדיטציה, התבונה-הפנימיות של השכל. בקבלה 'תבונה' היא קליטת פנימיות אור השכל. לא זו המגמה שלו. "כי אם בהתגלות לבו", הוא רוצה את הכיף של לגלות את עצמו, את החויה. זה נקרא "כי אם בהתגלות לבו".

כמובן שהתורה מלמדת אותנו להיות חכמים. אנחנו "עם חכם ונבון"[ה]. הבעל שם טוב היה אומר[ו] שהמצוה הראשונה של יהודי היא להיות חכם. להיות חכם פרושו לא להיות כסיל. כאשר אדם עוסק בעבודה רוחנית, כשהוא עושה מדיטציה, עליו לחפש אך ורק את האמת, לא את עצמו, לא את החויה של עצמו. החויה תבוא בדרך ממילא.

בהיעדר חויה תיקון המציאות חסר

החויה שבאה בדרך ממילא בלי שהוא מחפש אותה בפירוש, היא חויה מתוקנת, והיא נצרכת. אם החויה לא באה בכלל עדיין חסר משהו. תיקון המציאות של עצמו חסר. הוא לא תיקן את עצמו בלי החויה. החויה האמיתית היא כמו זיווג אדם וחוה. ה'אדם' הוא העבודה לשמה, שבאמת מחפש אך ורק את ה', מחפש את האמת, לא מחפש את עצמו. העצמו האמיתי משתתף, מזדווג, הוא מקבל בדרך ממילא את החויה, ואז כאשר יש גם אדם וגם חוה ביחד, גם "יום ליום יביע אֹמֶר", וגם "לילה ללילה יחוה דעת" – יש כאן יחוד וזיווג שלם.

זיווג האמת והחויה

בלשון הקבלה, בכל מצוה שיהודי עושה הוא צריך לכוון "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל"[ז]. אני בא לעשות משהו בשביל ליחד אור אין סוף של ה' עם מקור נשמות עַם ישראל, כנסת ישראל שנקראת 'שכינה', שכינה של ה'. היחוד הזה הוא בי גופא, יחוד הארת האמת עצמה. כלומר, על ידי המדיטציה אני זוכה לגלות אור אמיתי שהוא לא 'אני', אבל מתחבר עם החויה האמיתית של ה'אני'. זה גופא נקרא "יחוד קודשא בריך הוא" – 'קודשא בריך הוא' זה התבונה, האמת – "ושכינתיה", השכינה של ה', היינו החויה שבאה בדרך ממילא, ולרגע לא נפרדת.

לפעמים כתוב בחסידות שאפילו שהאדם התחיל לקבל חויה אמיתית לאחר שלא חיפש אותה, הוא חיפש את האמת וקיבל את החויה – יש לפעמים קצת סכנה שלאחר שאור האמת נגמר אצלו במודעות שלו הוא ממשיך לאחוז בחויה, ואז יש תוצאות רוחניות שליליות. אסור לרגע שהחויה תהיה בלי ה', בלי האור הפנימי שהוא לא החויה. ואף על פי כן, הרי זיווג זה נקרא "והיו לבשר אחד"[ח], אז יש כאן נשיאת הפכים, פרדוקס. שיש את האור האמיתי (שהוא לא חיפוש החויה), ויש את החויה, ויש את היחוד של שניהם יחד עד שלא ניתן להפריד ביניהם. בסופו של דבר התוצאה היא שאי אפשר להפריד ביניהם.

עד כאן התשובה לחויה.

ב. התחלה ב'שלא לשמה' במודעות העצמית

להשתוקק שה' יוציא אותי מה'לא לשמה'

שאלה: כבוד הרב דיבר על כך שהחויה מגיעה בדרך ממילא, ויש טעם לפגם בלעבוד לחפש אותה. אבל בימינו יש מחסור כל כך כבד בתחושות פנימיות, שאנשים קודם כל רוצים את החויה, ואם אתחבר לחויה אחפש את האמת. האם יש אפשרות ביהדות להתחבר לחויה עוד לפני שהעבודה היא באמת לשמה?

הרב: ישנו מאמר חז"ל[ט] "מתוך שלא לשמה בא לשמה", אבל על מאמר זה גופא נאמר שחייבת להיות הידיעה הברורה שכרגע אני בשלב שהוא נקרא 'שלא לשמה'. אם אני יודע שכרגע אני בבחינה 'שלא לשמה' ואני משתוקק-מצפה בכליון עינים, מתפלל ומבקש מה' שיוציא אותי מה'לא לשמה' ויביא אותי אל ה'לשמה' – על כך ישנה הבטחה "שמתוך שלא לשמה", הוא יבוא בסופו של דבר – או יותר מוקדם או יותר מאוחר – אל ה'לשמה' האמתי.

"עץ הדעת טוב ורע" – מודעות עצמית

אפשר לחבר את זה גם עם המלה האחרונה של אותו פסוק שצוטט קודם, "יום ליום יביע אֹמֶר ולילה ללילה יחוה דעת", שהחויה קשורה דווקא עם דעת, מודעות.

כתוב בקבלה[י] שהבחינה של ה'יום' היא 'אֹמֶר', ראשי תיבות אור-מים-רקיע, ואין כאן המקום להסביר מה הסוד של ה'אֹמֶר', "יביע אֹמֶר". החלק הזכרי כאן הוא התגלות של אור-מים-רקיע, אלו שלשה שלבים של התגבשות ומימוש של האור האלקי שחיפשנו באמת בהתבוננות. כל הבריאה כולה נבראה משלשה שלבים של אור-מים-רקיע, לכן כל מאמר של מעשה בראשית מתחיל "ויאמר אלקים", מלשון "יום ליום יביע אֹמֶר".

אבל "לילה ללילה יחוה דעת". מהי דעת? דעת היא מודעות עצמית. עצם המושג 'מודעות עצמית' נקרא "עץ הדעת טוב ורע"[יא]. יש לו רע, ויש לו גם הטוב של עץ הדעת.

האדם רץ אחרי הכיף שבקדושה

הרע של עץ הדעת הוא אותו כסיל שאמרנו קודם, שמחפש את החויה רק בשביל to turn on [להידלק] אומרים בלועזית, רק את הכיף. זה כמו לקחת סם. הוא עושה מדיטציה כמו אחד שמכור לסמים.

אבל יש כל מיני סוגים של חויה. חויה לא חייבת להיות כמו שאמרנו קודם כמו איזה trip [מסע] ו-turn on על דרך 'סם רוחני' נקרא לזה.

הטוב של עץ הדעת הוא חויה שהאדם אומר לה' 'אני רוצה להרגיש שאתה כאן'. כמו שדובר קודם, האדם שהתחיל תוך כדי הרגשת נפרדוּת מסויימת ו'יש' ו"מה אני עושה" ו"איפה אני נמצא בעולם בכלל" – הדבר הראשון הוא שתהיה לו חויה, שירגיש שה' נמצא כאן לידי, שיאמין. אפילו שיאמר שאני רוצה חויה של תענוג, ממש כיף, מתוך דברי התורה שאני לומד. אני רוצה להתקרב, אני מאמין שאתה נתת תורה ושהתורה היא שעשועים. דוד המלך אמר[יב] "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי". איפה השעשועים? אם תיתן לי שעשועים בתורה אני אלך וארדוף אחרי זה, "נרוצה". יש פסוק בתחילת שיר השירים "משכני אחריך נרוצה"[יג]. תמשוך אותי, תן לי חויה של כיף של הקדושה, של התורה והמצוות – ואני רץ אחריך.

אם יש דעת כזו היא נקראת "יחוה דעת". החויה בעיקר קשורה עם השאלה 'מה הדעת?' 'מתוך איזו מודעות החויה באה?'. זה יכול להיות 'דעת טוב' או 'דעת רע'. אם זו 'דעת טוב', שאני רוצה להתקרב דרכה, ואפילו שיש בזה קצת 'שלא לשמה' – היות שבכל זאת אני מקבל הרגשה עצמית ויש כאן מודעות עצמית, ו'לשמה' לגמרי זה בלי מודעות עצמית – אף על פי כן על זה כתוב "שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

נכון מה שאמרת שבדורנו שאנשים רחוקים וקצת אבודים וריקים. ולכן קודם כל חייבים לקבל 'טעם טוב' – "טעמו וראו כי טוב הוי'"[יד]. חייבים קודם כל לטעום את הטוּב, את העונג שיש בקדושה, בתורה שלנו, בעצם האמונה שלנו.

הכיף בקדושה מגיע בדרך נס מחד ובסיוע האדם מאידך

שאלה: ואיך טועמים את זה?

הרב: כמו שדובר קודם, שיש מי שזוכה שה' מרחם עליו ועושה לו איזה 'נס', נקרא לזה, איזו השגחה פרטית. הוא פותח לו את הלב ואת העיניים, שהוא מרגיש את ריבונו של עולם, ואז הוא מתחיל לחקור מאין זה בא? מיהו זה שעזר לי? ואם ה' יעשה לו איזו השגחה שמתקשרת לו עם איזה דבר של יהדות – אז הוא יעשה את האסוציאציה שיש כאן קשר, שכנראה שהשורש האמיתי שלי הוא אני בעצמי.

כמו כל אחד שמחפש רחוק, לפי המשל המפורסם שמחפשים תחת הגשר רחוק, נעים ונדים כמו קין, רחוק רחוק רחוק, עד שפתאום מגלים לך שבעצם האוצר הבלום שלך נמצא מתחת למיטה שלך בבית שלך, באותו מקום שיצאת משם. אדם פתאום תופס שה' איתי, ה' תמיד היה איתי, ה' הוא השורש שלי דרך התורה שלי.

כמובן שאדם צריך לעזור לחויה הטובה לבוא, באמצעות תפילה, באמצעות לימוד תורה, באמצעות התבוננות (בלועזית אומרים מדיטציה). אז בהחלט כדאי – ובדרך של היהדות זה מאוד מאוד חשוב – לשבת ולהתבונן בצורה נכונה, התבוננות יהודית, מדיטציה יהודית אמיתית.

ג. התבוננות במילים לאור רבי אברהם אבולעפיה

התבוננות שונה לכל סוג של יהודי והדרכה מצדיק

שאלה: כבוד הרב יכול לתת לנו טכניקת התבוננות שתהיה שווה לכל נפש, עוד לפני שנגיע לדרגות הגבוהות?

הרב: ישנן הרבה שיטות. כל השערים וכל הדרכים עולים למקום אחד. יש י"ב שבטי י-ה וכל שבט הוא סוג שונה של שורש נשמה, כל אחד עם החוש המיוחד שלו, הכשרון המיוחד שלו, כל אחד עולה בית א-ל במסלול שמתאים בדיוק לשורש נשמתו.

היהדות מאוד מאוד שׁוֹרָה לדמות של הצדיק שבכל דור ודור. שכאשר מוצאים-מתקשרים לצדיק האמת הוא זה שמגלה לכל אחד ואחד – לפעמים זה באופן אישי, ולפעמים, במיוחד בדורות האחרונים, גם בהוראות כלליות שהוא נותן – הוראות שמתאימות בדיוק לדור שלו. הוא נותן גם את הדרך וגם את ההשראה להתבונן בצורה נכונה.

התבוננות באור הפנימי של מלים הכוללת תוכן ובקשה

בכללות יש הרבה דרכים, והכל עולה למקום אחד. על פי היהדות כל התבוננות וכל מדיטציה צריכה להיות עם תוכן מובן. מתוך השכל האדם עובר אל התחום שמעבר לשכל, שלמעלה ממנו. אבל חייב להיות בתוך המדיטציה תוכן, לא על דרך מנטרה שרק חוזרת על היגוי מסויים. אפילו שיש בזה סודות, ענינים, רמזים ו'אנרגיות' נקרא לזה – זה לא די ולא זו הדרך. אפילו שזו תהיה התבוננות קצרה ופשוטה, מה שביקשתם דבר שהוא שווה לכל נפש, שכל אחד יכול לעשות, הדרך היא שתמיד צריכה להיות עם איזה תוכן ואיזו בקשה.

בכל התבוננות, בכל מדיטציה, יש תפלה מוסתרת שאני מתחנן לה'. אני יכול לקחת מלה פשוטה מאוד, כמו אמונה, תענוג או רצון, בטול, שמחה, יחוד, אהבה, יראה, רחמים, בטחון, אמת, שפלות – חזרתי עכשיו על שלש עשרה המלים העיקריות שבהן צריך בפשטות להתבונן ולהתבונן שהכל שייך לחויה היהודית שלי. כאשר אני מתבונן במלה אני צריך קצת להרגיש מה המשמעות של הדבר המבוקש ושאני מנסה להידבק באור הפנימי שיש בתוך האותיות.

הדרך של מדיטציה הכי פשוטה (במיוחד בשביל אחד שההשגחה העליונה חננה אותו בהכרת השפה, לשון הקודש, העברית, שהיא לא חדשה בשבילו) היא להידבק באור הפנימי של המלים בעלות התוכן הפנימי בו הוא מחפש להידבק.

שיהיה ממד של הפתעה ושמחה בהדהוד המלים

אחד המקובלים הראשונים החשובים ביותר הוא רבי אברהם אבולעפיה, והוא מאוד מאוד דגל בשיטה הזאת של התבוננות פשוטה במלים ולהתבונן באותיות, לעשות צירופים שונים של האותיות.

ניקח דוגמא פשוטה, ממש שווה לכל נפש להתבוננות, וכשרק חושבים עליה יש וצריך להיות בהתבוננות כזו פן-ממד של הפתעה ובדיחה, ושמחה פנימית.

דיברנו קודם[טו] על ביטוי שה' ברא את העולם 'יש מאין'. הביטוי הזה 'יש מאין', כששומעים אותו, רק בשתי המלים 'יש מאין', הוא ביטוי שהאדם יכול להדהד בתוך הנפש פנימה ולפעול. צריך לדעת לא רק את יפי הצליל של 'יש מאין', אלא לנסות להרגיש ולהתבונן מה זה 'יש מאין'. ככל שלומדים יותר קבלה וחסידות, אפילו בלי לחשוב הרבה, יודעים שיש במלים האלו משמעות הרבה יותר עמוקה ויסודית.

"יש מאין" הוא "אש מיין" – התלבות כתוצאה מהתבוננות

על דרך אבולעפיה, כשאדם מתבונן עמוק בתוך ביטוי – כמו 'יש מאין' – פתאום האותיות נעות וצירופים חדשים נוצרים. לדוגמא, יש מאין פתאום הופך להיות אש מיין –קודם היה רק 'יש מאין', עכשיו פתאום בא 'אש מיין'. מה זה 'אש מיין'? איך מסבירים בקבלה את זה? אש היא התלהבות, שאדם מתלהב כמו אש. יין הוא בסוד מצות ניסוך היין על גבי המזבח. לפי הקבלה, יין הוא "יינה של תורה"[טז], התבוננות, בינה בקבלה. כשאדם שותה יין הכוונה היא שהוא מתבונן עמוק. מה כתוב על יין? "נכנס יין – יצא סוד"[יז], שלפי יין של ההתבוננות כך מתגלה לו ממד הנסתר בנפש שלא היה מודע לו קודם. זהו בעצם האין. כמו שידוע, האין הוא החלק הנסתר שבתוכך, הזרם הפנימי שבתוכך שאתה לא מודע לו. על ידי היין – יוצא הסוד.

על ידי ההתבוננות נחשפים הסודות שבנפש האדם

קודם כל נאמר את הפשט. על פי מה אמרו חז"ל את הביטוי-הפתגם הזה "נכנס יין יצא סוד"? בגלל שהגימטריא של סוד ויין זהה, 70 – "נכנס יין יצא סוד". אבל עוד יותר, הביטוי "נכנס יין יצא סוד" הוא ראשי תבות. אם ניקח את ראשי תבות הביטוי נקבל צירוף האותיות סיני. על כך כתוב "משה קיבל תורה מסיני"[יח], שעל ידי המדיטציה-התבוננות יוצאים סודות בנפש שלו, כל הסודות של עצמו מתגלים. לא צריך ללכת לפסיכיאטר בשביל לחשוף את הסודות שלך, רק לשתות יין, יין של התבוננות, בשביל לחשוף-לגלות את הסודות.

מתוך יין ההתבוננות וכל הסודות שיוצאים, אם זה נעשה בצורה נכונה, נעשה אש גדולה מאוד של התלהבות אמתית להתקרב לה'. קודם דיברנו על חוויות. יש חויה שאני רק 'סופג נחת' נקרא לזה. אבל יש חויה שבוערת בי בצמאון עצום, בהתלהבות עצומה, להתפלל, ולאהוב יהודי, לעשות מצוה. זו דוגמא של חויה שהיא לגמרי בסדר, לכתחילה, חויה של הולדת התלהבות אמיתית, לא להיות אדיש, לא להיות קר, להיות חם. כתוב[יט] שכאשר הבעל שם טוב הקדוש היה פוגש ילד יהודי ברחוב, היה שם את ידו הקדושה על הלב של הילד, ומברך אותו "שתהיה יהודי חם".

יש שהדבר הזה נפעל ישירות מהצדיק, כמו שדיברנו מקודם על כח הצדיק, לתת לכל אחד את צורת המדיטציה הנכונה-המתאימה לו, ויש שעל ידי התבוננות ומדיטציה בכוחות עצמו האדם מוליד חום. זה נקרא 'אש מיין'.

"אני שמי" – יחוד העצמיות והגילויים שלי

אחר כך מתבוננים הלאה ביש מאין, שהוא בעצם אש מיין, ומגלים שהוא גם צירוף אני שמי, לפי פסוק מפורש שנאמר בנביא "אני הוי' הוא שמי"[כ]. כמו שדיברנו, יש 'עצם' ו'שמות', כך אצל היהודי – יש ה'אני' שלי ויש את ה'שם' שלי. מהו השם שלי? כל אותן חמש מדרגות שדיברנו – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה – הן כולן "שמי". אבל יש את ה
"אני", על דרך "אנכי" שאמרנו קודם, היכולת שלי להעתיק את עצמי, להמשיך את עצמותי, לתת את עצמותי ממש למישהו אחר, זה ה'אני' שלי. יש את כל ההשראה וההתלבשות שלי שנקראו "שמי", (וההשתלשלות שלי היא "אני"). פתאום גם רואים ש"אני הוי' הוא שמי" – אני שמי ושמי אני, שזהו בעצם יחוד בין ה'אני' לבין 'שמי'.

'שמי' הוא כמו הגדרת השליחות שלי בחיים, אבל 'אני' הוא יותר משליחות, זו העתקת עצמי ממש. יש מושג שהוא חלק מהמשלח, כמו שאמרנו שה'אני' הוא "חלק אלוק ממעל ממש"[כא].

יש עוד הרבה צירופים שאין כאן המקום להאריך בהם, אבל זו דוגמא פשוטה איך האדם יכול לעשות מה שנקרא 'מדיטציה יצירתית', וזו השיטה של אבולעפיה. רק מה, שלא מספיק היפי-הצליל שפתאום מגלים או שבא לי במודע בנפש, ש'יש מאין' הוא 'אש מיין', אלא צריך – כמו שעכשיו ניסינו קצת – שהאדם בתוך עצמו לא יסתפק רק בכמה נחמד, אלא ינסה להבין את הדברים קצת לעומק ולהתקשר-להידבק, והכל מתוך תפלה.

לדבוק בה' בתפלה מתמדת

הזכרנו קודם פסוק, "הוי' צלך על יד ימינך"[כב], שה' הוא כמו הצל שלי שמתלוה אלי וסומך-תומך בי בכל צעד ושעל של החיים[כג]. כתוב[כד] שהמלה צל היא גם מלשון צלותא. בארמית צלותא זו תפלה. מה לומדים מכאן? ש"הלוואי שיתפלל האדם כל היום כולו"[כה], גם כשהוא יושב במכוון כדי להתבונן לעשות מדיטציה – הכל הוא רק כאשר ה' הוא הצל שלי, הכוונה שה' הוא התפלה שלי, שכל הזמן אני מתפלל לה' שהצל הזה יתחבר וידבק אלי, שגם אני אדבק אליו וגם שהוא ידבק אלי. זה "ה' צלך".

ובכל מה שעושים, יש את הצל, "אך בצלם יתהלך איש"[כו]. על זה כתוב "הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו", וכל מה שהוא עושה, לאו דווקא בפה, אלא גם בלב, יש את המדיטציה התמידית, כל הזמן מתפלל לה', שיזכה להתייחד באמת.

ד. החדוה והבכיה שבניגון געגועים – השמחה האמיתית

'רצוא' לקלוט אלקות ו'שוב' להפנימה בתודעה – באמצעות הניגון החסידי

שאלה: שמעתי שכבוד הרב לימד בזמנו כמה ניגונים שעל ידי התבוננות בהם אפשר גם להגיע להתייחדות.

הרב: כח הניגון הוא כח עצום בנפש. הוא בעצם מבטא את הרובד הכי פנימי של הנשמה. נרחיב: כל תנועה אמתית בנפש, שהאדם יכול לצאת מעצמו ולחזור אל עצמו, נקראת 'רצוא ושוב', על שם הפסוק ביחזקאל "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"[כז]. בנפש זו שאיפת הנפש לצאת ולהידבק למעלה, והשבתה לעצמה, "משיבת נָפֶש"[כח], את האור האלקי שהשיגה למעלה,אל המודעות של עצמה כיהודי חי בעולם הזה ומאמין באמונה שלימה בה', בגאולה. זה נקרא 'שוב', ששבים למטה לתוך התודעה. יש את ה'רצוא' לצאת מהתודעה הרגילה ולהתבטל בתוך ה'.

כל התנועה האמתית הזו של 'רצוא ושוב' נעשית באמצעות ניגון. זה נקרא ה'שיר', הנגינה של הנשמה. אין לך כלי שיותר מסוגל לעזור להצלחת ההתבוננות-המדיטציה מאשר נגינה. לשם כך אנחנו עם ישראל נתברכנו מאז הבעל שם טוב בריבוי עצום של ניגונים, שכולם נולדו ונוצרו בדיוק מתוך עבודה אמתית, עבודה של תפלה והתבוננות, מדיטציה, געגועים. לא מדובר בניגונים המוכרים בעולם כניגונים חסידיים. רוב הניגונים העמוקים-האמיתיים אינם ידועים ואינם מוכרים והם מביעים את כל עומק געגועי הנשמה לה'. ממילא הם גם מסוגלים לפעול את הפעולה הרצויה בנפש של התקרבות לה' והמשכת גילוי אור ה' לתוך התודעה היומיומית שלי.

יש ניגונים פשוטים מאוד שנקראו 'תנועות', שיש בהן כח מאוד מאוד גדול לישב את הדעת, לעזור לאדם שיוכל להתרכז בהתבוננות שלו כמו שצריך.

השמחה הכי גדולה היא בחדוה-בכיה שבניגון געגועים

לפעמים שומעים איזה ניגון געגועים, ומי שלא רגיל – חושב שיש בזה עצב, אבל זה לא עצב. בגעגועים יש עונג הכי עמוק. אם דיברנו קודם על חויה – אין לנפש חויה של עונג פנימי יותר לפעמים מאשר געגועים עצומים.

יש מאמר מפורסם בזהר שהמצב המושלם של האדם הוא "בכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בליבאי מסטרא דא"[כט], שבצד אחד של הלב אני בוכה ובו זמנית ממש אני שמח בשמחה אדירה וחדוה רבה בצדו השני. שתי החוויות הן בעת ובעונה אחת. אין את השילוב הזה – להיות בבכיה ובחדוה – יותר מאשר בעת ניגון, ודווקא בעת ניגון געגועים, שאז קיימים שני הממדים גם יחד. השמחה שיש בזה היא השמחה הכי פנימית ועמוקה שיש לאדם בחיים בכלל.

ניגון ללא מלים מקביל לסוד ה'טעמים' שהמשיח יגלה

לפי מועדי השנה יש ניגונים מיוחדים שמתחברים עם הזמנים השונים. עכשיו אנחנו נמצאים בחודש אלול, חודש החשבון, הוא חודש ההתבוננות, חשבון נפש, חודש התשובה לה' (תשובה היא בינה, התבוננות). חודש הרחמים, שה' מגלה לנו כמה שהוא אוהב אותנו, כמה הוא רוצה לקרב אותנו וכמה כביכול נחת יש לאין סוף שאנחנו אפס ואף על פי כן ה' רוצה אותנו ואוהב אותנו ואנחנו אחד, אנחנו הבנים שלו. כל זה מתגלה בחודש אלול.

נסיים עם ניגון שקשור גם לפרק כז בספר תהלים שאומרים אותו בימי אלול. נשיר אותו בלי המלים. בדרך כלל הניגונים הכי עמוקים, אפילו שלפעמים מחברים להם מלים, הרובד הכי עמוק שלהם מתבטא ללא מלים. כלומר, בעצם הניגון למעלה מכל יכולת ביטוי – הגעגועים האמיתיים אינם ניתנים לביטוי במלים.

כמו בתורה: יש כמה וכמה רבדים של התורה. הרובד הכי עליון נקרא 'טעמים' – טעמי המקרא, הטעמים לעצמם. כתוב[ל] שהמשיח יבוא לגלות את סוד הטעמים. עד עכשיו אנחנו רק נאחזים באותיות, בתגין ובנקודות, אבל לא הגענו למימוש המלא של הטעמים.

לכן הניגון הכי עליון הוא ניגון שמעל לאותיות ולתגין ולנקודות, שבעצם הם מרכיבי הדיבור. הטעמים הם למעלה מהם. קוראים להם 'קולמוס הנפש'. הניגון מבטא את עצם התנועה-הריצה (ריצה היא השאיפה) הכי פנימית של הנשמה.

נסיים עם ניגון פשוט מאוד המיוחס לתלמידי הבעל שם טוב והוא קשור עם חודש אלול, וכמובן שהוא טוב גם לכל השנה כולה ולכל עת רצון.

[ניגנו את הניגון]