התועדות חנוכה

בע"ה

ר"ח טבת תשפ"א – כפ"ח

התוועדות חנוכה וסעודת ראש חדש – לעילוי נשמת ר' ראובן מרנץ ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

חלק ראשון: מתשועות לישועות

קיצור מהלך חלק א':

בפרק קצר ויפהפה של שיעור חנוכה מוסבר המבנה הפנימי של נוסח "הנרות הללו": שינוי סדר מפתיע בנוסח מתורץ מתוך הסבר פשט המושגים "תשועות" ו"ישועות", הנותן טוב טעם ודעת בעומק היחס בין עבודת האדם מלמטה לישועת ה' מלמעלה. התשועה במלחמת החשמונאים נמשכת לתוך נס מציאת פך השמן ופלא דליקתו שמונה ימים כשהכל נתפס בסופו של דבר כישועת ה' בלבד. השיעור מסיים במציאת השרש הפנימי של התשועות, הנסים והנפלאות – והתבוננות כיצד הם מקור לבני חיי ומזוני לכל ישראל. שיעור חובה כהכנה להדלקת נרות חנוכה.

שינוי הסדר ב"הנרות הללו"

אחרי הדלקת נרות חנוכה אומרים "הנרות הללו"[ב]. זהו הנוסח שתיקן אדמו"ר הזקן בסידורו[ג]:

הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִין עַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשִיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בִּזְמַן הַזֶּה עַל יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים · וְכָל־שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֵן אֶלָּא לִרְאוֹתָן בִּלְבָד כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל · עַל נִסֶּיךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְעַל יְשׁוּעוֹתֶיךָ.

על הנוסח הזה יש שאלה, שיש עליה גם שיחה שלמה של הרבי[ד] - למה בהתחלה הסדר הוא תשועות-נסים-נפלאות ("על התשועות ועל הנסים ועל הנפלאות") ולבסוף הסדר הוא נסים-נפלאות-ישועות ("ועל נסיך ועל נפלאותיך ועל ישועותיך")?

תשועה מלמטה וישועה מלמעלה

כדי לענות נוסיף עוד דיוק, שבפנימיות מתרץ את השאלה הראשונה: בהתחלה כתוב "תשועות" (אף שלכאורה היה אפשר לכתוב 'ישועות') ובסוף "ישועותיך" (ולא 'תשועותיך', בדומה להתחלה). מתחלת השנה[ה] אנו מדברים[ו] על סוד התשועה (ושמנו לב ש-תשועה היא 781 ו-ישועה היא 391, ומשום מה – ממש פלא – ישועה היא הנקודה האמצעית של תשועה). מה ההבדל בין תשועה לישועה?

ראינו[ז] שבכל התנ"ך המלה תשועה מופיעה כאשר אנחנו יוצאים להלחם. ה' הוא המושיע, אבל התשועה באה באמצעות מסירות הנפש שלנו, התלויה בבחירה החפשית שלנו – הבחירה לצאת לקרב למען שמו יתברך, למען עם ישראל, למען ארץ ישראל, כמו שעשו החשמונאים. התשועה באה כשאנו פועלים במסירות נפש, גם כשהיא לא מחויבת על פי דין. יש שיחה של הרבי[ח] על מסירות נפשם של החשמונאים, שלא רק שלא היתה מחויבת אלא אפילו ספק אם היא היתה מותרת, שהרי "אין סומכין על הנס"[ט] – ואף על פי כן יוצאים הגיבורים, המכבים, בכל דור ודור. כאשר הישועה באה באמצעות אותו גיבור שקם ופועל מתוך הרגש הפנימי-העצמי היהודי, בלי להסתכל בשו"ע אם מסירות הנפש מותרת – זו תשועה, הוא מביא תשועה לעם ישראל. כמובן, התשועה באה כשהוא עושה זאת לשם שמים, אך עצם הנשמה ודאי מכוון לשם שמים.

מהי ישועה? "ישועת הוי' כהרף עין"[י]. ישועה כתובה בקריעת ים סוף, שם "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון"[יא] – "בעתיקא תליא מילתא"[יב]. אתם לא עושים כלום, אין פה העלאת מ"נ, התעוררות מלמטה – הכל גילוי ש"בעתיקא תליא מילתא".

שוב, תשועה היא מלמטה למעלה דווקא – היא אמנם מה', "תשועת הוי'", היא אבל באה דווקא על ידי אתערותא דלתתא – וישועה היא מלמעלה למטה, "ישועת הוי' כהרף עין". הדיוק הזה כבר מתחיל להסביר את הסדר כאן: הכל מתחיל בתשועה והכל נגמר בישועה, ולאור ההבדל בין תשועה לישועה כבר לא כל כך קשה להבין למה בנוסח ״הנרות הללו״ העבירו את התשועה מההתחלה לישועה בסוף – כמו שמיד נסביר.

"טוב ויחיל ודומם לתשועת הוי'"

לפני המשך ההתבוננות בתפלה, אפשר להקשות על הכלל שתשועה היא הענות ה' לאתערותא דלתתא: המקום היחיד בתנ"ך בו נאמר "תשועת הוי'"[יג] הוא בפסוק "טוב ויחיל ודומם לתשועת הוי'"[יד], שמובנו הפשוט הוא המתנה דוממת, ללא כל אתערותא דלתתא (וכלשון רש"י "טוב שיחול אדם ויום ויצפה לתשועות ה'").

רש"י אומר שה-ו של "ויחיל" מיותרת, וכאילו כתוב בפסוק 'טוב יחיל ודומם' – טוב להמתין בשתיקה לתשועת ה'. אכן, אפשר גם לפרש כי ה-ו אינה מיותרת, וכי "טוב ויחיל" הם שני שלבים – ה"טוב" היינו ה"צדיק כי טוב"[טו] הפועל במסירות נפש לטובת עם ישראל ורק אחר כך בא השלב של "יחיל ודומם". מדוע? על הפסוק הזה[טז] דורש רבי שמעון בן לוי[יז] "משהקב"ה מתיאש מן הצדיקים בעולם הזה הוא חוזר ומרחם עליהם"[יח]. הצדיק פועל במסירות נפש, ואף על פי כן ה' מתייאש ממנו בעולם הזה, משום ש"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[יט] – גם במסירות הנפש של הגיבור שבכל דור ודור יש נקודת ישות, שגורמת להתייאש ממנו. אכן, ה' חוזר ומרחם עליו, מתוך הזכרון שהוא ברא את היצר הרע של הרגשת היש, שאין ממנו מנוס בעולם הזה – עולם שכל אחד מזוהה בו עם עצמו, במודעות עצמית שאין להתנקות ממנה מאז חטא עץ הדעת.

אם כן, לאחר כל מסירות הנפש באתערותא דלתתא מגיע רגע של 'אין', תחושה שכל הפעולה אינה שוה ואינה מועילה להשגת המטרה הנכספת, גילוי ה' ונצחון אמתי, והצדיק חש שאין לו אלא לקיים בעצמו "יחיל ודומם לתשועת הוי'" – ורק אחר כך באה "תשועת הוי'"[כ] (בעוד שהתקוה ל"ישועת הוי'" היא לכתחילה ללא זכות ופעולת "טוב", אלא רק מתוך ראית הנולד שהקב"ה יושיע והסתמכות על זכות אבות, סוד ה-י של "ישועה").

תשועות-נסים-נפלאות-ישועות

לאור ההסבר על ההבדל בין ה"תשועות" בהתחלה ל"ישועותיך" בסוף, שהוא ממש פשט, אפשר להסביר גם את ה"נסים" וה"נפלאות" שבנוסח (ומתוך כך לחזור ולהסביר את שינוי הסדר, השאלה המקורית שלנו):

התשועה, באתערותא דלתתא ומסירות הנפש של החשמונאים, היא נס המלחמה – הנצחון של מעטים את הרבים, חלשים את הגבורים וכו'. זו ההתחלה, הנס הראשון שקרה. הנס השני הוא שמצאו פך שמן טהור חתום בחותמו של כהן גדול – נס בפני עצמו, כמו שכתוב גם בהלכה[כא]. מהו הפלא? נס מאד קרוב לפלא – פלא (111) הוא רק תוספת הכולל על נס (110)[כב]. נסים ונפלאות תמיד הולכים יחד, הם זוג, 'מכלול', והישועה כאן היא משהו שעומד בפני עצמו. הנס הוא שמצאו את הפך והפלא שהוא דלק שמונה ימים, שלא על פי טבע בכלל.

כך אפשר להסביר פשט ב"על התשועות ועל הנסים ועל הנפלאות": "תשועות" הן המלחמה והנצחון. אחר כך, בזכות התשועה, קרה נס – מצאו את פך השמן הטהור. עם הנס של מציאת הפך קרה פלא, הנס הוליד פלא – שהשמן דלק כל שמונת ימי החנוכה.

אבל בסוף, בזכות הנרות, יש ישועה. הנצחון היה ביום הראשון, כה כסלו, או אפילו ב-כד כסלו, כפי הדעות בזה[כג]. כשמגיעים לסוף החג כבר שוכחים קצת מהנצחון – הוא היה לפני שבוע ויותר, אבל מה זוכרים טוב כי רואים אותו במוחש? רואים את הנס והפלא. כל יום שעובר התודעה מתמקדת יותר ויותר על האור, השמן והנס של המנורה, והדעת כאילו מוסחת קצת מהיסוד של הכל, מהנצחון. לכן בסוף נשאר הנס, שמצאו פך שמן, והפלא, שהוא דלק שמונה ימים – "על נסיך ועל נפלאותיך". אז פתאום מגיע הסוף, "ועל ישועותיך" – שאנחנו כבר לא עושים כלום. הישועה היא ממש היפך התשועה. התשועה היא דווקא מסירות הנפש שלנו ובסוף כאילו הכל מתאפס, מתאיין, ואז מתגלה עתיקא, "בעתיקא תליא מילתא", "ישועותיך". מה מתגלה בעצם? שהכל אתה ה' – הכל אתה עשית. גם מסירות הנפש שלי לא היתה אני בכלל, כמו שדברנו קודם על בטול במציאות.

כל מה שאמרנו עכשיו הוא פשט – לא פשט שראיתי מבארים, אבל משהו מאד חלק.

"ואמת. נֹצר חסד לאלפים"

איך נלביש זאת באותיות של קבלה? מה המשותף ב"תשועה" ו"ישועה"? גילוי שע נהורין[כד]. למה יש ב-שע נהורין שתי בחינות, ישועה-תשועה, שביחד הן שעשוע, שע-שע, שע כפול? שע היינו אור הפנים, אבל יש את ה-שע של פן ימין באור הפנים ואת ה-שע של פן שמאל – צד ימין מאיר תמיד וצד שמאל שמח תמיד, סוד "תרין תפוחין דנהירין תדירא דחדאן תדירא"[כה] (כמו ששרים בראש השנה, כשאוכלים את התפוח בדבש). ה"תרין תפוחין" הם המקור המקיף של אבא ואמא[כו]. פן שמאל דווקא הוא התשועה ופן הימין הוא הישועה – שמאל הוא מלמטה למעלה וימין מלמעלה למטה, אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא.

איך נסביר כאן את כל הסדר הפנימי תשועות-נסים-נפלאות? בהדלקות נרות חנוכה מכוונים ל-יג מדות הרחמים – כל יום במדה אחת (עד ליום השמיני, בו מכוונים מהמדה השמינית עד המדה ה-יג)[כז]. היום, ר"ח טבת, הנר הששי, הוא המדה הששית – היה צריך לכוון בהדלקה אמש "ורב חסד"[כח], כהנא רבא, כהן גדול. לכן גם מדייקים בקבלה לברך "להדליק נר חנֻכה" (ולא "נר של חנֻכה") – כדי שתהיינה יג תבות בברכה (כך גם בברכה השניה, יחד הוי' תבות). "תרין תפוחין" הם אחד מ-יג תיקוני דיקנא, המכוונים כנגד יג מדות הרחמים – "תרין תפוחין" הם תיקון "ואמת". יש את האמת שלי (תשועה) ויש את האמת של ה' (ישועה). האמת שלי היא מסירות הנפש שלי, ה"אמת לאמתו" של החשמונאים, והאמת של ה' היא "ואתם תחרשון", "בעתיקא תליא מילתא", הישועה. הכל מתחיל מהאמת והכל חוזר לאמת בסוף.

"להדליק נר חנכה", ראשי תבות נחל[כט], היינו ראשי התיבות של "נֹצר חסד לאלפים" (סוד "נחל נֹבע מקור חכמה"[ל] כי אור אבא נובע ממזל ה-ח, "נֹצר חסד", אבל בצירוף "לאלפים") – ההמשך אחרי "ואמת". בנר שביעי מכוונים לתיקון "ואמת", סוד שע נהורין, ובנר שמיני מגיעים לשלמות של "נֹצר חסד", המזל העליון, עליו אמר הבעל שם טוב "אַיִן מזל לישראל"[לא]. רק "נר חנכה" היינו נח (יג במספר קטן), "נצר חסד", "ונח מצא חן"[לב], חנכה הוא חג החן. זו השלמות שלו.

אם לוקחים את ה-נח והופכים את האות ח באתב"ש (כמו שמן שבאתב"ש הופך להיות שם ביט[לג], ובכלל, מי שזוכר את כוונות האריז"ל, את כל יג המדות עושים באתב"ש[לד]) – ח היא ס, אז נח הוא נס (כרמוז ב"נצר חסד" עצמו, שהרי במלה חסד אחרי האות ח באה האות ס, סוד "חס דלית"[לה] – מ"נצר חסד" נעשה "נצר חסד", ודוק). כנראה עיקר הנס של חנוכה הוא המזל העליון, שבא אחרי הישועה והתשועה ("ואמת", אור הפנים, שע נהורין). המדה הבאה, "לאלפים" (משרש פלא) היא כבר באופן הכי מפורש מקור הנפלאות (משרש פלא). אמרנו שלפי פשט פלא הולך עם נס, וגם בפשט "לאלפים" הולך עם "נצר חסד" הולך "לאלפים" (וכידוע שעל פי פשט "נצר חסד לאלפים" היא מדה אחת, רק שעל פי קבלה "נצר חסד" נחשבת למדה בפני עצמה וכך "לאלפים", ודוק). מתי בשנה מכוונים את "לאלפים", התיקון התשיעי, בפני עצמו? זו הכוונה של תשליך[לו]. אם כן, התשועות הן "ואמת" והנסים והנפלאות הן "נצר חסד לאלפים".

המשכת בני, חיי ומזוני

כידוע, יש שלשה דברים ש"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא" – בני חיי ומזוני[לז]. כתוב שהשרש שלהם הוא בשלש המדות האלה:

שרש הבני הוא "ואמת" – "זרע אמת"[לח]. דווקא אור הפנים הוא שרש הבנים. שיהיו בנים, כמו אצל האבות והאמהות, שהיו עקרים ועקרות, זו ישועה. מתי משתמשים במלה הזו? מי זקוק לישועה? חשוכי בנים. הרבי הקודם התבטא ש'על ילדים צריכה להיות מסירות נפש' – זו תשועה. אבל בסופו של דבר "ישועת הוי' כהרף עין" – לידת הילדים היא ישועה.

"נצר חסד" היינו שרש של חיים, כתוב בפירוש, מה ש"אין מזל לישראל" הוא החיים שלנו, "כי הם חיינו ואורך ימינו"[לט].

"לאלפים" היינו שיהיו לך אלפים, מה שהרבי אומר שכל יהודי צריך להיות עשיר גם בגשמיות – צריך הרבה מזוני, "מזוני רויחי", עד שה"רויחי" של המזוני ישפיע שיהיה "כולהו רויחי". עיקר ה"רויחי" הולך על המזוני, ו"רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"[מ], כמו שתיכף נסביר יותר.

אם כן, התשועות-הישועות, הנסים והנפלאות של חנוכה הם המשכת בני חיי ומזוני רויחי לכל ישראל!

כל זה היה דרוש, פתיחה, על נוסח "הנרות הללו", "בטח בהוי'" (בגימטריא בטול), ששייך באופן מיוחד ליום הזה, החבור בין כסלו (בטחון) לטבת (בטול). שתי העינים, שני ה'בט' – בטחון ו-בטול. גם במלה טבת יש אותיות בט – למפרע, ת-בט. יש בט של בטח, בט של בטול ו-בט של טבת עצמו. יש הרבה בט, היום צריך לכוון שלשה בט – סה"כ גל, "גל עיני". [טבת במספר סידורי שוה גל.] כן.

נגנו "ישראל בטח בהוי'".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה' מחלק זה:

• ישועה באה מן השמים ותשועה נמשכת מכח האדם הפועל במסירות נפש לשם שמים.
• החשמונאים פעלו במסירות נפש, מעצם הנשמה, בלי לבחון האם מסירות מחויבת (או מותרת).
• בפעולה בעולם הזה, מאז חטא עץ הדעת, אין מנוס מהרגשת היש.
• אחרי כל המסירות מלמטה מגיעה נקודת אין ויאוש – שרק לאחריה מרחם ה'.
• התשועה של נצחון המלחמה (מצדנו) הביאה לנס מציאת פך השמן ולפלא הדלקת הנרות שמונה ימים.
• ככל שעובר החג התודעה עוברת מזכרון הנצחון לחוית נס פך השמן.
• בסופו של דבר מוסרים את הכל לה' – רק ממך הישועה!
• מקור התשועות והישועות בתיקון "ואמת" – "תרין תפוחין" (הישועה מלמעלה-מימין והתשועה מלמטה-משמאל). מקור הנס בתיקון "נֹצר חסד". מקור הפלא בתיקון "לאלפים".
• שלשת המזלות הללו הם המקור לישועה בבנים, לנס של רפואה ולפרנסה ברווח.

חלק שני: "בטח בהוי' ועשה טוב"

קיצור מהלך חלק ב':

השיעור, שהוא פרק נוסף מהתוועדות חנוכה (שחלקים ממנה כבר פורסמו), פותח בהתבוננות בפסוק "בטח בהוי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה" ומקביל את ארבעת חלקיו לארבעה צדיקים; ממשיך בהתבוננות בפסוקי "ועשה טוב" בתנ"ך, תוך תשומת לב לכך שבדרך לתכלית בריאתנו, "ועשה טוב", יש מי ש'מתאים לו' "סור מרע" ויש מי שמעדיף "בטח בהוי'"; ומקנח בהתבוננות בארבעת פסוקי "בטח בהוי'", בניקודים שונים. קצר ומתוק.

"בטח בהוי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה"

שרנו עכשיו פסוק מהלל, שאמרנו היום (בחנוכה אומרים הלל שלם), "ישראל בטח בהוי'"[מא], אבל יש עוד "בטח בהוי'" בתהלים – "בטח בהוי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה"[מב]. זהו אחד הפסוקים הכי יפים, שיש בו ארבעה לשונות:

"בטח בהוי'" – הכל מתחיל מבטחון בה'. סתם בטחון בה' היינו בטחון סביל בהוד.

"ועשה טוב" – מתוך הבטחון בה' עושים מעשים טובים, בסוד "הולך בתֹם ילך בטח"[מג] כאשר הבטחון הסביל (השייך להוד, תמימות, "הולך בתֹם") הופך לבטחון פעיל בנצח ("ילך בטח"), בטחון של "קום עשה".

"שכן ארץ" – בזכות המעשים הטובים זוכים לשכון בארצנו הקדושה.

"ורעה אמונה" – בארץ זוכים לרעות ולפרנס את האמונה שלנו, הירושה לנו מאבותינו הקדושים, לדעת את ה'. רעית האמונה היא פעולת משה רבינו, "רעיא מהימנא"[מד], שהוא הדעת של כל עם ישראל – הוא הופך את האמונה שלנו לדעת. בארץ מתגלה בכל אחד ואחד ניצוץ משה רבינו שבו[מה], וזהו הסוד הפנימי של תשוקת משה להכנס לארץ.

ארבעה צדיקים

אפשר לקשר את ארבעת הלשונות עם ארבעה צדיקים:

מיהו הצדיק של "בטח בהוי'"? צדיק שעכשיו קוראים עליו בתורה – יוסף הצדיק. כתוב[מו] שהוא עיקר הבטחון, יותר מיעקב, וחז"ל[מז] דרשו עליו את הפסוק "אשרי הגבר אשר שם הוי' מבטחו"[מח].

מי הוא ה"עשה טוב" על פי פשט? אברהם אבינו. כמו שלמדנו לאחרונה בתניא[מט], הכח המניע את כל מצוות עשה הוא אהבה, "אברהם אֹהבי"[נ].

מיהו "שכן ארץ"? [יצחק.] גם יצחק, אבל "בנין המלכות מהגבורות"[נא] – בנין המלכות של דוד מהגבורות של יצחק. "שכן ארץ" הוא גם יצחק וגם דוד. על יצחק כתוב בפירוש "גור בארץ"[נב] ודוד אמר "כי גרשוני מהסתפח בנחלת הוי' לאמר לך עבֹד אלהים אחרים"[נג] – פסוק ממנו למדו כי "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים"[נד]. דוד קשור בעצם לארץ ישראל, בחינת מלכות. בנין המלכות מהגבורות של יצחק.

מי הוא "ורעה אמונה"? כבר אמרנו – "רעיא מהימנא" הוא משה רבינו. כתוב ש"רעה" כמו דעה[נה] – הוא הופך את האמונה לדעת (כנ"ל). כמו ברמב"ם ("ממשה עד משה לא קם כמשה"[נו]), שבספר המצוות[נז] כתוב שמצוה להאמין ובספר היד כבר כותב שמצוה "לידע" – "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון וכו'"[נח].

ולסיכום:

"בטח בהוי'"יוסף הצדיק

"ועשה טוב"אברהם אבינו

"שכן ארץ"יצחק אבינו ודוד המלך

"ורעה אמונה"משה רבינו

שלשת פסוקי "ועשה טוב"

בכל אופן, הכל מתחיל מ"בטח בהוי' ועשה טוב". יש עוד פסוק של "עשה טוב", שכבר הזכרנו קודם – "סור מרע ועשה טוב", ביטוי שחוזר בשני פסוקים בתהלים[נט]. סך הכל יש בתנ"ך שלש פעמים "ועשה טוב", כולם בתהלים – הפסוק הראשון בפרק לד בתהלים ושני הפסוקים הבאים בפרק לז.

הפסוק הראשון הוא "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו", שתיכף נסביר. הפסוק השני הוא הפסוק שדרשנו, "בטח בהוי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה". הפעם השלישית, בסוף פרק לז, היא "סור מרע ועשה טוב ושכן לעולם". בעצם יש כאן צמצום-חיבור של שני הפסוקים הקודמים ל"מקשה אחת" – ההתחלה, "סור מרע ועשה טוב", מהפסוק הראשון, והסיום "ושכן לעולם", הוא צמצום לשתי מלים של סיום הפסוק השני, "שכן ארץ ורעה אמונה". זו כבר התבוננות שלמה, עם המון רמזים יפהפיים.

שוב, יש שלשה פסוקים עם "ועשה טוב" – התכל'ס שלנו הוא "ועשה טוב". אנחנו פה, בעולם הזה, בשביל לעשות טוב. הערך הממוצע של שתי המלים "ועשה טוב" הוא צדקה. ה'כנף' (ההפרש בין כל מלה לממוצע) כאן היא יעקב – "יעקב אשר פדה את אברהם"[ס]. יעקב הוא מדת הרחמנות. צריך לתת צדקה ולעשות טוב מתוך רחמנות – עיקר הרגש של היהודים, "רחמנים בישנים וגומלי חסדים"[סא]. התכל'ס היא "גומלי חסדים", ה"ועשה טוב" של אברהם אבינו, מתוך אהבה, אבל הכל מתחיל מ"רחמנים" – "יעקב אשר פדה את אברהם"[סב].

"סור מרע" או "בטח בהוי'"

יש שני עדים ש"ועשה טוב" בא בהמשך ל"סור מרע", אבל פלא שבפסוק השני ה"ועשה טוב" לא בא בהמשך ל"סור מרע" אלא בהמשך ל"בטח בהוי'" – ה"בטח בהוי'" מחליף את ה"סור מרע". יש כאן איזה רמז שיש אנשים שצריכים לסור מהרע, אך אם לא 'תופס' אותך הענין הזה, אם אתה לא טיפוס שמוטרד מרע שצריך לסור ממנו, יש לך ברירה – "בטח בהוי'". התכל'ס של שניהם היא "ועשה טוב". כל התורה כולה היא בשביל לעשות טוב, "המעשה הוא העיקר"[סג]. יהודי צריך לעשות טוב – כמו שהקב"ה עושה טוב. איך מגיעים לכך? או על ידי "סור מרע" או על ידי "בטח בהוי'".

מי שלא 'תופס' אותו ה"סור מרע", לא מתלהב מעבודת האתכפיא ובטול היש, יש לו עוד ברירה – יכול לפרש כמו הבעל שם טוב[סד] ש"סור מרע" בדרך ממילא על ידי "ועשה [מהרע] טוב", כבר אתהפכא ולא אתכפיא. כנראה לכן כתוב פעמיים "סור מרע ועשה טוב", פעם אחת כפשוטו ופעם אחת כפירוש הבעל שם טוב.

אנחנו נמצאים בחנוכה, המחבר בין כסלו (לשון בטחון[סה], הכח הפנימי של כסלו הוא בטחון[סו]) לטבת (חוש הרוגז של שבט דן[סז]). "סור מרע" הוא "רגזו ואל תחטאו"[סח], "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"[סט], אבל היום הוא מתחבר ל"בטח בהוי' ועשה טוב".

ארבעת פסוקי "בטח בהוי'"

יש בתנ"ך שלשה פסוקים של "ועשה טוב" ורק פעמיים "בְטַח בהוי'". אכן, המלים "בטח בהוי'" יכולות להופיע גם בניקוד אחר, "בֹטח בהוי'" ו"בטֻח בהוי'" – שתי צורות שגם מופיעות בתהלים. אם עושים חיפוש בתוכנה מוצאים בתנ"ך ארבעה "בטח בהוי'", אבל הראשון הוא "בֹטח" והשלישי "בטֻח" (הכל אותה גימטריא, בטול[ע]):

הפסוק היחיד של "בֹטח בהוי'" הוא הראשון מבין ארבעת הפסוקים – "כי המלך בֹטח בהוי'"[עא]. כאן רואים שהבוטח בה' הוא המלך. גם יוסף היה מלך (קודם משנה למלך ואחר כך מלך), אבל סתם מלך הוא דוד, מלכות. פרק כא התבלים הולך על דוד המלך. הפסוק הוא "כי המלך בטח בהוי' ובחסד עליון בל ימוט" – מ"בטח" ל"חסד עליון". איך שייך לדוד? "חסדי דוד הנאמנים"[עב]. קודם דוד בוטח בה', "המלך בֹטח בהוי'", ועל ידי הבטחון שלו הוא ממשיך חסד עליון. ה' נקרא "עליון", "ובחסד עליון בל ימוט". איזה עוד פסוק אומר שהימין שומר מהתמוטטות? "שויתי הוי' לנגדי תמיד כי ימיני בל אמוט"[עג] ("מימיני בל אמוט" בגימטריא אברהם).

אחר כך בא הפסוק שלמדנו עכשיו, "בטח בהוי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה".

בהמשך בא הפסוק "משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטֻח בהוי'"[עד]. כל פרק קיב הולך על הצדיק, והוא מסודר לפי האלף-בית. הפסוק של מ-נ הוא "משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטֻח בהוי'". הפסוק הזה מופיע בהקדמת ספר התניא – תכלית לימוד ספר התניא, כמבואר שם.

הפעם האחרונה היא הפסוק ששרנו, "ישראל בטח בהוי' עזרם ומגנם הוא".

ארבעה מיני בטחון

שוב, יש בֹטח-בְטח-בטֻח-בְטח – תופעה מאד יפה. איך אפשר לכוון את ארבעת ה"בטח בהוי'", לתת להם איזה מבנה פנימי? הכי פשוט ומתבקש להקביל אותם לספירות נצח-הוד-יסוד-מלכות (נהי"מ) מלמטה למעלה. בטחון שייך לנצח והוד, אבל גם ליסוד – יוסף הוא הבוטח העיקרי בתורה, כנ"ל, וכאן רואים שגם המלך בוטח, המלכות. כלומר, כל הנהי"ם בוטחים. ובפרט:

הכל מתחיל "כי המלך בטח בהוי'" – כנגד המלכות, הבטחון של המלך.

אחר כך "בטח בהוי' ועשה טוב", אמרנו שזהו עיקר הבטחון של הצדיק.

הפסוק הבא, "משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטֻח בהוי'", מתאר בטחון סביל – הבטחון של ספירת ההוד. המלה "נכון" היא משרש כן, הכיור וכנו הם נצח והוד[עה] – "כן" הוא הוד. יש כאן את כל קו השמאל: "משמועה רעה לא יירא" – "שמועה" היא בינה (ש"עד הוד אתפשטת"[עו]) ו"יירא" גבורה (אלא ש"משמועה רעה לא יירא") ואזי "נכון לבו בטֻח בהוי'", הכל אומר הוד.

הפסוק האחרון, "ישראל בטח בהוי' עזרם ומגנם הוא", הוא כבר נצח – "נצח ישראל"[עז], בטחון פעיל של המכבים.

אלה ארבעת הפסוקים לפי הסדר בתהלים. שני ה"בְטח בהוי'", בפקודה, הם כאן היסוד והנצח, הספירות הזכריות. בספירות הנקביות, מלכות והוד, יש תיאור מצב – ה"בטֻח בהוי'" בהוד וה"בֹטח בהוי'", לשון הוה, במלכות, מדת דוד המלך.

ולסיכום (מלמעלה למטה):

נצח"ישראל בְטח בהוי'"

הוד"נכון לבו בטֻח בהוי'"

יסוד"בְטח בהוי' ועשה טוב"

מלכות"כי המלך בֹטח בהוי'"

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה' מחלק זה:

• מתוך בטחון בה' עושים מעשים טובים שבזכותם יורשים את הארץ, בה מתגלה ניצוץ משה רבינו בכל יהודי.
• תכלית בריאתנו היא "ועשה טוב" – גמילות חסדים (צדקה) מתוך רגש רחמנות.
• ל"ועשה טוב" ניתן להגיע מתוך "סור מרע" או מתוך "בטח בהוי'".
• מי שלא נתפס ל"סור מרע" צריך להתמקד ב"בטח בהוי' ועשה טוב" וכך להפוך את הרע לטוב.
• בטחון המלך בה' ממשיך "חסד עליון" – "חסדי דוד הנאמנים".
• את הזכר מצווים "בְטח בהוי'" ומדת הנוקבא היא "בטֻח בהוי'" ו"בֹטח בהוי'" בפועל.

שתי מהדורות של עבודת ה'

קיצור מהלך השיעור

שם הוי' ב"ה הוא המערכת הבסיסית ביותר של גילוי ה' בעולם וחקוק בו מבנה-יסוד של מכלול עבודת ה' – תורה-תשובה-מצוות-תפלה. לפני יג מדות הרחמים מופיע שם הוי' כפול, "הוי' הוי'", ובשיעור שלפנינו (חלקה האחרון של התוועדות חנוכה השתא) מוסבר כי ישנן שתי מערכות שלמות של תורה-תשובה-מצוות-תפלה – תורת הנגלה ותורת הנסתר; תשובה עילאה ותשובה תתאה (תשובה מאהבה ותשובה מיראה); מודעות של מצוות עשה ומודעות של מצוות לא-תעשה (או מצוה וכונה); תפלת שבת (דבקות) ותפלת חול (תחנונים). החידוש העיקרי הוא שבכל אחד מהענינים הללו יש 'מהדורה ישנה' ו'מהדורה חדשה', שלכל אחת יתרונותיה ומעלותיה. תתחדשו!

שמונת ימי חנוכה – "הוי' הוי'"

נתבונן בנרות: הכוונה הכללית היא, כמו שאמרנו קודם, ש-יג מלות הברכה הן כנגד יג מדות הרחמים שבכתר. השמש, שמדליק את הנרות, הוא החכמה שנקרא "כבוד". ה-יג היינו יג לשונות של אור. איזה אור היום? שמונת הנרות הם שמונה מלים של יפי, שמונה כלים, ו-יג המלים הן "פתח פיך ויאירו דבריך"[עח], האור שיוצא מהפה, יג לשונות של אור בתנ"ך. היום האור הוא "צהר", יום מיוחד של "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע"[עט], שהופכים את ה-צרה ל-צהר[פ]. זהו הציווי לנח – ראשי תבות "נר חנוכה", "נֹצר חסד" – "צהר תעשה לתבה"[פא]. איזה יפי מדליק ה"צהר"? את ה"הוד" – היפי הששי, שעל פי פשט הוא כנגד ספירת ההוד. בכל מלה כאן יש שלש אותיות, אז אפשר לעשות הכאה פרטית של צהר-הוד (הצהר מאיר את ההוד, כוונה של היום, יום של "ורב חסד"[פב], "כהנא רבא" בלשון הזהר[פג]. "ורב חסד" ועוד הוד = צהר) – צ כפול ה, ה כפול ו, ר כפול ד – 1280, ה"פ אהרן, הנשמה הכללית שכנגד ספירת ההוד ("'וההוד' זה בית המקדש", מקום עבודתו של אהרן), אהרן פנים ואחור (סוד האפוד של אהרן, המחבר את הפנים והאחור שלו, ודוק) – א אה אהר אהרן, אהרן הרן רן ן. שוב, זהו היום של "כהנא רבא", ולפי הכוונות שלנו היינו צהר מדליק-מאיר את ההוד, ובהכאה פרטית הם יוצאים אהרן פנים ואחור.

שוב, יש יג מלים בברכה כנגד יג לשונות של אור ו-ח נרות כנגד ח לשונות של יפי. על פי פשט, האור המופשט הוא מעל ליפי המתלבש והמתגלה בכלים. אבל כתוב ש"שרש הכלים גבוה משרש האורות"[פד]. איני זוכר אם כתבנו או דברנו על כך פעם, אבל ודאי צריך להיות שרש לשמונה לשונות היפי, שמונה הנרות, שגבוה מ-יג האורות, יג תבות הברכה (הרי המצוה מתקיימת בנרות, "נר מצוה", והברכה אינה לעיכובא), כי באמת עיקר החנוכה הוא היפי, הנרות. נר הוא אור בתוך הכלי, אור בתוך כלי הוא יפה, כמו שכתוב על יוסף "יפה תאר ויפה מראה"[פה], וכמו שכתוב על אמו רחל אמנו, "יפת תאר ויפת מראה"[פו]. גם, כמו שכתוב בנפלאות השבוע, גם על הפרות של השובע כתוב "יפות מראה"[פז] ואחר כך "יפֹת תאר"[פח]. התורה אומרת "יפות מראה" ופרעה כשהוא מספר מחליף ל"יפֹת תאר", שתי בחינות. מה הסימן לשלשת הדברים שכתוב בהם גם יפה תאר וגם יפה מראה – רחל, יוסף ואחר כך הפרות, שלשת הדברים הכי יפים שיש בעולם... הסימן הוא "יפה פרי תאר"[פט] ("יפה פרי תאר" עולה בגימטריא חן פעמים טוב, היפי השמיני פעמים היפי השלישי. "חן טוב" הוא סוד בטחון, המדה המיוחדת של חג חנוכה, וכמבואר במ"א), פרי ראשי תבות פרות-רחל-יוסף. לחיים לפרות היפות...

איזה שמונה יש למעלה מ-יג, שרש שמונת נרות חנוכה? לפי הקבלה, מה יש לפני יג מדות הרחמים? "הוי' הוי'" ו"פסיק טעמא בגוויהו"[צ], שמחלק בצורה סימטרית של חן. אומרים שזה כמו "הוי' אלהינו הוי'" בשמע ישראל, ה"אלהינו" כמו פסיק טעמא, ואחר כך "אחד", יג מדות הרחמים. ב"הוי' הוי'" יש שמונה אותיות, שכל אות קובעת ברכה לעצמה. כלומר, השרש האמתי של שמונת נרות חנוכה הוא שמונה האותיות של "הוי' הוי'" שלפני יג מדות הרחמים, לפני "אל רחום וחנון". מה ה"פסיק טעמא"? יש מנורות חנוכה שעושים עם שמש באמצע, אבל גם אם כן – זו הצורה.

"הוי' | הוי'"

לפני יג מדות הרחמים[צא], כפי שהאריז"ל מונה אותן[צב] (מ"אל רחום וחנון"), מופיעים שני שמות הוי' ופסיק טעמא ביניהם[צג] – "הוי' | הוי'". חז"ל מסבירים[צד] את שני השמות כשתי מדות הרחמים – לפני שהאדם חוטא, רחמים על צדיק גמור, ואחרי שהוא חטא ועשה תשובה, רחמים על בעל תשובה.

זהו בדיוק הנושא שפתחנו בי"ט כסלו[צה], בפסוק "שלום שלום לרחוק ולקרוב"[צו], בו יש מחלוקת בין רבי אבהו ורבי יוחנן רבו מי הקרוב ומי הרחוק[צז]. לפי רבי אבהו בעל תשובה הוא הרחוק, וקודם פונים אליו, כי "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", ואחריו ל"קרוב"  הצדיק. כך אומר רבי אבהו וכך פוסק הרמב"ם[צח], אף על פי שזהו תלמיד במקום הרב. רבי יוחנן, רבו, אומר הפוך – "רחוק" הוא הצדיק, שרחוק מעבירה, ו"קרוב" הוא הבעל תשובה, שהיה קרוב לעבירה ונתרחק. לא כל כך פשט, כמו שאמרנו בי"ט כסלו.

בכל אופן, זהו ממש הסוד של "הוי' הוי'" לפי חז"ל – לפני שאדם חוטא ואחרי שהוא חוטא וחוזר בתשובה. השאלה מי גדול ממי – לפי רבי יוחנן הצדיק גדול יותר, "אשרי מי שלא חטא"[צט], "ומי שחטא ישוב", אבל הוא פחות. לפי רבי אבהו, וכך ההלכה, בעל תשובה גדול יותר (וכך לגבי "הוי' הוי'" – יש דעה שהשם הראשון הוא מעל לשם השני ויש דעה הפוכה שהשם השני הוא גבוה יותר[ק]).

לפי הנ"ל, שמונה הנרות, שמונת ימי החנוכה, הם כנגד שמונה האותיות של "הוי' הוי'" שלפני יג מדות הרחמים, שהם שם הוי' של הצדיק הגמור ושם הוי' של הבעל תשובה.

איך מסבירים את ההבדל בין ארבעת הימים הראשונים של החג לארבעת הימים האחרונים? אנחנו כבר בארבעת הימים האחרונים, ב-ה עילאה של שם הוי' השני, שעל פי פשט הוא שם הוי' של בעל תשובה (כאשר עיקר התשובה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו" – הוא ב-ה עילאה שבשם, בינה, דעד הוד אתפשטת, כוונת היום בימי החנוכה). איך מסבירים על פי פשט, מה המעלה בימים האחרונים? ביום החמישי מתגלה המעלה של בית הלל ביחס לבית שמאי[קא]. בארבעת הימים הראשונים ה'בכח' של בית שמאי עולה על ה'בפועל' של בית הלל ובארבעת הימים האחרונים הפוך. שם הוי' הראשון הוא של בית שמאי, הצדיק שלא חטא, ושם הוי' השני הוא של בית הלל, "להודות ולהלל". היום בחנוכה, יום הששי שהוא ר"ח טבת, הוא "להודות ולהלל". בנרות זהו יום ההוד שהוא היום השני של מעלת בית הלל על בית שמאי, כמו דעת בית הלל ש"ארץ קדמה" – הבעל תשובה קודם, ה"רחוק" (על פי פשט) לפני ה"קרוב".

תורה-תשובה-מצות-תפלה

בקבלה הכל הקדמות. כדי להבין לעומק את היחס בין שני שמות הוי' נאמר הקדמה מאד יסודית, שאיני זוכר אם אמרנו בעבר (במובן מסוים, זו הקדמה כל כך פשוטה – שכמעט לא צריך לומר). כמה שיעורים יש לנו שקראנו להם "שיעור ראשון בקבלה"? כעת נלמד עוד שיעור ראשון בחכמת הנסתר.

אמרנו שיש פה פעמיים י-ה-ו-ה, זהו חנוכה. אין חג של שמונה, חגי התורה הם שבע (וביחס לשמיני עצרת, אף על פי שלכמה ענינים הוא נחשב המשך של חג הסוכות לגבי "פז"ר קש"ב" הוא נחשב רגל בפני עצמו) ורק חנוכה הוא חג של שמונה (בעצם). אומר דרשני, והדרשני העיקרי של שמונה הוא שמונה אותיות של "הוי' הוי'", שני כחות של הוי' שכל אחד הוא ארבע ("שם בן ד"[קב]). כדי להתבונן בכך צריך להבין את המשמעות הפנימית, אבל הפשוטה ביותר, של י-ה-ו-ה. חוץ מההקבלה לספירות (חכמה-בינה-מדות-מלכות), מה אומרת כל אות בעבודת ה'?

במלים הכי פשוטות: לפי הזהר, האות י, החכמה, היא תורה – לימוד תורה, "אורייתא מחכמה נפקת"[קג]. אם ה-י היא תורה, מהי ה ראשונה של שם הוי', ספירת הבינה? בכל הזהר בינה היא תשובה[קד]. ה-ו של שם הוי' הוא המצוות, "רמח פקודין – רמח אברין דמלכא"[קה]. מצוות עשה באות מאהבה ומצוות לא תעשה באות מהיראה, שתי המדות העיקריות, כמו שכתוב בספר התניא[קו]. מהי ה תתאה, המלכות? תפלה, "ואני תפלה"[קז], כפי שאומר דוד המלך, "נעים זמִרות ישראל"[קח]. אני, המלכות, הוא עבודת התפלה – השתפכות הנפש, בחינת נפש. דבר פשוט ויסודי:

יתורה

התשובה

ומצות

התפלה

מערכת כפולה

מה יכול להיות פעמיים י-ה-ו-ה, שתי סדרות של תורה-תשובה-מצות-תפלה? כאן כבר מתחיל חידוש חשוב:

מה הדבר הכי פשוט שבא לראש כשחושבים על שתי מדרגות של תורה? בתוך התורה יש תורת הנסתר ותורת הנגלה. בשם הוי' הראשון ה-י הוא תורת הנסתר ובשני ה-י תורת הנגלה.

מה לגבי תשובה? הדבר הראשון שבא לראש הוא ששיש שתי תשובות, תשובה עילאה ותשובה תתאה[קט], תשובה משמחה ותשובה ממרירות, תשובה מקרוב ותשובה מרחוק, ובלשון חז"ל[קי] תשובה מאהבה (שהופכת זדונות לזכויות ממש) ותשובה מיראה (שהופכת זדונות לשגגות).

מה יכולות להיות שתי בחינות מצוות? [הצעות מהקהל: בין אדם למקום ובין אדם לחברו? עשה ולא תעשה? מצוה וכונה?] יכול להיות מה שהבעל שם טוב אומר[קיא] על הפסוק "חכם לב יקח מצות"[קיב], שבכל מצוה יש שתי מצוות – מעשה וכוונה. היות שקשור, כמו בתשובה, לתשובה מאהבה ותשובה מיראה, יכול להיות גם בכללות ההבדל בין מצוות עשה (ששרש קיומן הוא האהבה) למצוות לא תעשה (ששרש קיומן הוא היראה). צריך לקיים את כל המצוות, אבל יש אחד שמקיים את כל המצוות, גם מצוות הלא-תעשה, בתודעה של עשה, ויש אחד שאת כל המצוות מקיים כלא-תעשה, פשוט לא למרוד במלך[קיג], הכל ראש של לא-תעשה. אפילו במתן תורה יש דעה שאומר שעל כל הן ענו הן ועל כל לאו ענו לאו ויש דעה שעל כל הן ענו הן וגם על כל לאו אמרו הן[קיד], הכל הן, אין 'לא' – כמו שאמרנו קודם שיש אנשים שלא אוהבים את הלא... כתוב בפירוש[קטו] שזו המדרגה העליונה, שעל כל הן ענו הן וגם על כל לאו ענו הן.

מה יכולות להיות שתי בחינות של תפלה? יש תפלת שבת ותפלת חול. מה ההבדל ביניהן? הן משהו אחר לגמרי, אפילו בפשט המלה תפלה. יש תפלה במובן של "התֹפל [המדביק] כלי חרס"[קטז] – תפלה שהיא דבק, בה עבודת התפלה היא דבקות, התפשטות הגשמיות ודבקות בה'. בין הרביים, ראו את הדבקות בתפלה בעיקר אצל אדמו"ר האמצעי[קיז]. אבל מהי התפלה הרגילה? "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים"[קיח] – סתם תפלה היא תחנונים, שאדם מתחנן על נפשו, 'אבא, תרחם עלי'. השתפכות הנפש כפשוטה – בתחנונים. שוב, יש תפלה שהעבודה בה היא תחנונים לה' ויש תפלה שהעבודה בה היא פשוט כניסה לדבקות, כמו חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה לפני התפלה ושעה אחריה[קיט] והעיקר, "מתפללין שעה אחת", הוא הדבקות של התפלה.

ההקבלה לרבותינו נשיאינו

קודם שרנו את השיר של הרבי מהר"ש, הששי מהבעל שם טוב. אפשר להסביר את שמונה המדרגות גם כנגד הרביים: אם מתחילים מהבעל שם טוב, מי בשם הוי' הראשון? מהבעל שם טוב עד אדמו"ר האמצעי, שהוא התפלה בדבקות, כנ"ל. הצמח-צדק לא יפגע כאן... הוא הופך להיות התחלה של שם הוי' השני לפי הכוונה הזו. אדרבא, הוא לא משקף כאן רק את סבא שלו, אלא את הבעל שם טוב. אומרים שאדמו"ר האמצעי דומה לבעל שם טוב בהרבה דברים[קכ], והוא סוגר כאן את המעגל של הבעל שם טוב. שם הוי' הנסתר, הנעלם, הראשון – של הצדיקים הגמורים – נגמר באדמו"ר האמצעי, ושם הוי' השני מתחיל בצמח-צדק.

אם כן, י-ה-ו-ה הראשון היינו הבעש"ט-המגיד-אדה"ז-אדהאמ"צ. יוצא כאן שהבעל שם טוב הוא התורה – עיקר תורת החסידות הוא הבעל שם טוב, כתר שם טוב. מהו המגיד? היה כתוב בשיעור האחרון – המגיד הוא תשובה. חשבתי שעיקר התורה הוא אדמו"ר הזקן, אבל כאן יוצא שהוא המצוות. מה התורה של אדמו"ר הזקן? מעלת המצוות המעשיות. מי שמכיר טוב מהו תניא – ספר התניא הוא לא לשם ההשכלה, אלא שיהודי יבין ש"המעשה הוא העיקר"[קכא]. מה הדבר הכי עמוק בתניא? אגרת הקדש כ, "איהו וחיוהי חד", והתכל'ס שלה היא מעלת המצוות. זו התורה של הסבא, הבעל שם טוב, והוא מגייס את כל התורה לטובת המצוות המעשיות. זהו אדמו"ר הזקן. מי שמגייס את כל התורה לטובת דבקות התפלה הוא הבן שלו, אדמו"ר האמצעי, כנ"ל.

העמקה בתורה ותורה חדשה

אנו רוצים להעמיק יותר בהסבר שתי המערכות של י-ה-ו-ה. "בתר רישא גופא אזיל"[קכב] – הכל הולך לפי איך שנבין את ה-י של שני השמות, ה-י של נר ראשון של חנוכה וה-י של נר חמישי של חנוכה. אפשר להסביר יותר עמוק מההסבר ששתי בחינות תורה הן תורת הנסתר ותורת הנגלה. הרי אדמו"ר הצמח-צדק גדול גם בנסתר, כמו בנגלה. שתי התורות כאן הן כנגד הבעל שם טוב והצמח-צדק דווקא. מה עיקר ההבדל ביניהם? לא נסתר ונגלה – שניהם נסתר ונגלה יחד. [הבעש"ט קצר והצ"צ ארוך.] זהו לא הבדל עיקרי.

אצל הבעל שם טוב והצמח-צדק רואים ממש ברור את ההבדל בתורה: יש תורה שכולה "תורה חדשה"[קכג], שלא שמעתה אזן, "כל מה שתלמיד ותיק [בגימטריא ישראל בעל שם טוב] עתיד לחדש [אמנם] נאמר למשה בסיני"[קכד], אבל נאמר בהעלם שאינו במציאות. הוא לא מגלה דברים שנמצאים בכח (העלם שישנו במציאות), אלא בהעלם שאינו במציאות (יכולת). זו תורת משיח, "תורה חדשה מאתי תצא – חדוש תורה מאתי תצא". לעומת זאת אצל הצמח-צדק, בעל הנסתר ובעל הנגלה הכי גדול – הכל מראי מקומות. אדמו"ר האמצעי לא סבל מראי מקומות, כי הוא עדיין צריך לסגור את המעגל של תורה חדשה. אצל הצמח-צדק, וממנו ועד הרבי, העיקר מראי מקומות – הכל ציטוטים. עם הסבר יפה, השוואה ודימוי מילתא למילתא, העמקה רבה מאד – בשבילי אלה חידושי-חידושים, אבל בשבילו זו תורה שהוא קִבל. גם הבעל שם טוב קִבל – המשיח אומר לו "מה שלמדתי אותך ומה שהשגת"[קכה], על כך נאמר ה"יפוצו מעינֹתיך חוצה"[קכו]. אבל כשאני פותח כתר שם טוב – הכל חדש! בכלל, כך מרגיש כל מי שיש לו חוש בחסידות. למה גדולי אותו דור לא אהבו את החסידות? כי היא חידוש, "חדש אסור מן התורה"[קכז]. יהודים חוששים מהחדש, לא אוהבים דברים חדשים. למה ה'מתנגדים' אהבו את הצמח-צדק? כי לא חדש, הביא מראי-מקומות לכל דבר. הוא 'רק' היה גאון עולם, ידע את הכל, הביא מהכל – יותר טוב מהם, יותר בקי מהם – אז קדימה, מאד מקובל.

[עד "ואביטה"-"נפלאות" לא היו אצל הרב מראי מקומות בשיעורים...] אצלנו אין מראי מקומות – פשוט מחוסר ידיעה... [הצמח-צדק לא הלך לשמוע את אדמו"ר האמצעי כי לא שמר על אותיות אדמו"ר הזקן[קכח], הוא חידש.] כן, הצמח צדק הקפיד על האותיות. יש המון מה לומר בענין.

זהו הרישא ו"בתר רישא גופא אזיל" – באותו אופן של חדש-ישן צריך להסביר גם את התשובה, המצוות והתפלה.

"חדשים גם ישנים"

כתוב בשיר השירים "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך"[קכט] – צריך לצפון-לשמור גם את החדש וגם את הישן. אנחנו עסוקים בפסוק "שלום שלום לרחוק ולקרוב", מי מהם הרחוק ומי הקרוב? אפשר לפרש בשני הכיוונים: אפשר לומר שהחדש הוא הקרוב, "חדשים מקרֹב באו"[קל], והישן הוא הרחוק. החדש קרוב אלי, כמו שפרשו בקוצק "זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארֹממנהו"[קלא], "אלי" לפני "אלהי אבי"[קלב], "אלהינו" לפני "אלהי אבותינו" ("אלהינו ואלהי אבותינו"). אם נפרש כך, "לרחוק ולקרוב" הוא לפי סדר הזמן – הישן קודם לחדש, החדש הוא הקרוב, אבל מעדיפים את הישן-הרחוק. אפשר לפרש גם הפוך, שהחדש הוא הרחוק, כמו "עצות מרחוק אמונה אֹמֶן"[קלג] – החדש בא מהמקיף הרחוק ואילו הישן הוא הקרוב. לפירוש הזה, "לרחוק ולקרוב" מקדים את החדש לישן.

מיהו בעל תשובה ומי הצדיק? עד כה אמרנו ששם הוי' הראשון הוא הצדיק, לפני שאדם חוטא, אבל לכאורה צדיקים אוהבים דווקא את הישן ובעל תשובה אוהב את החדש. גם כאן, אפשר לשקול את הרחוק והקרוב בשני הכיוונים, על הפסוק "אשרי תבחר ותקרב"[קלד] יש מדרש, שלמדנו עליו המון[קלה], שיש אחד שה' מקרב אותו – הוא היה רחוק ונעשה קרוב – ויש אחד שה' בוחר בו. הנבחר היה קרוב מעיקרא, אבל צריך לבחור בו, לתת לו איזו נתינת כח של "שלוחו של אדם כמותו ממש"[קלו]. בכל אופן, המושגים הם חדש וישן.

שם הוי' הראשון הוא חידוש ואחר כך צריך לחזור עליו. בשביל לברך שבע ברכות לחתן וכלה צריך פנים חדשות. יש שם הוי' שכולו פנים חדשות – התורה פנים חדשות, התשובה פנים חדשות, המצוות פנים חדשות והתפלה פנים חדשות. יש י-ה-ו-ה שכולו ישן – קדוש. אם חלילה שוכחים את הטעם החדש לגמרי זו בעיה גדולה. אבל הצדיקים הגדולים, שכולם היו ישָנים, לא ישנו, לא היו יְשֵׁנים. אפשר להיות יָשָן ואפשר להיות יָשֵן. הצדיקים שמרו על הערנות שלהם, על זכרון הטעם והחיוניות של התורה. התורה שלהם לא הפכה לתורה ישנה ח"ו, בלי טעם – תורה יבשה. ווארט מפורש של הבעל שם טוב[קלז] שהוא בא לעולם בשביל טריות, פרישקייט – היהדות התחילה להתייבש, להתיישן, וצריך להכניס טריות, שיהיה טרי. לחיים לחיים, שנשמור על הטריות, ושיהיו דברים טריים לגמרי, פירות חדשים וטריים, פרי חדש.

גלות וגאולה

אחד הדברים, למעשה, שמבדילים בין ארבעת הימים הראשונים לארבעת הימים השניים של חנוכה, הוא איזה ניגון שרים ב"אלי אתה". בארבעת הימים הראשונים של החג שרים "אלי אתה" בניגון של אדמו"ר הזקן – הגם שהוא השלישי, זהו ניגון של הבעל שם טוב. הבעל שם טוב נוכח בכל ארבעת הימים הראשונים. אבל כשמגיעים לנר חמישי והלאה, עד הסוף, כבר שרים עם ניגון הצמח צדק. רואים שארבעת הימים האחרונים אפילו יותר שמחים. הייתי חושב שהשמחה היא בחידוש, אבל יש גם מעלה ושמחה בישן (הניגון "אלי אתה" של הצמח-צדק, משם הוי' השני, יותר שמח מניגון "אלי אתה" של אדמו"ר הזקן, משם הוי' הראשון). הישן הוא מעלת הגלות – שהגלות זוכרת את הגאולה, גם את הגאולה העתידה. אמרנו בהתוועדות י"ט כסלו[קלח] שאפשר לזכור את העתיד[קלט], לא רק לזכור את העבר. כשזוכרים בגלות יש בכך מעלה אפילו לגבי הגאולה. לכן נתגעגע לימי הגלות. כתוב בפירוש[קמ] שה"פסיק טעמא" הוא החורבן. אחרי החורבן, מה שמחזיק אותנו בגלות הוא התורה הזאת, התורה הישנה. ישן לשון איתן, מגלה את האיתן בנשמה, צריך "למען תזכֹר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" [קמא]– גם נושא שהתחיל בי"ט כסלו. בכל אופן, שנזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

"לרחוק ולקרוב"

רצינו להמשיך ב"לרחוק ולקרוב", עם ריבוי פירושים בזה שלא נגענו בהם. היות שהזכרנו את הפסוק "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו"[קמב] – איך חז"ל מפרשים? "בקש שלום" במקומך, "ורדפהו" במקום אחר[קמג]. לפי פשט "שלום שלום לרחוק ולקרוב" – שאני משפיע שלום גם לרחוק וגם לקרוב, ומקדים את הרחוק לקרוב, אני מקדים את ה"רדפהו". השלום הראשון, לרחוק, הוא "רודף שלום". על מי כתוב "רודף שלום"? אהרן, שייך להיום, "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"[קמד]. יש אחד שאפילו יותר טוב, יותר מוצלח, בלהגיע לרחוק מאשר להגיע לקרובים. התחלנו להזכיר זאת לגבי אנשי אבשלום, שהתפללו לשלום דוד. לא כתוב שדוד דווקא סמפט אותם יותר מאשר את החילים שלו. אבל יש אחד – שייך דווקא לדור שלנו, תופעה ידועה – שהרבה פעמים יכול להשפיע יותר על הרחוקים מאשר על הקרובים. אפילו אצל הרביים, מי שמסר את אדמו"ר האמצעי היה קרוב משפחה שלו. לא תמיד הקרובים הם הכי קרובים – הם יכולים להיות ה'מתנגדים' הכי גדולים. בכל אופן, גם מתהפך. לפעמים הרחוקים הם חסידים והקרובים שלך הם מתנגדים. אבל יכול להיות גם בדיוק הפוך, שקודם כל אני פונה למתנגדים, באמת הרחוקים, ועובד איתם, עושה קידוש ה', צריך להיות בקי כמותם בתורה, לדבר בשפה שלהם, ואחר כך הקרובים. כל צדיק עם האופי שלו, עם השליחות המיוחדת שלו, למי צריך להגיע.

הפסוק "בקש שלום ורדפהו", "לרחוק ולקרוב", אומר שיש בהחלט סדר שקודם צריך להתעסק עם הרחוק ואחר כך עם הקרוב. אמרנו שהפסוק "בורא ניב שפתים וגו'" מסיים "ורפאתיו" לשון יחיד – על מי זה הולך? אולי על שניהם, הרד"ק אומר שעל כלל ישראל. אבל אם נפרש שמדובר באחד שקודם עוסק עם המתנגדים ואחר כך עם הקרובים, אבל בעיקר עם הרחוקים, ו"העוסק עם מנוול מתנוול"[קמה] אז צריך "ורפאתיו" בשבילו, בשביל השלום.

תשובה חדשה ומצוה חדשה

צריך עוד הסבר לגבי עיקר מה שאמרנו, החידוש של י-ה-ו-ה הראשון, וגם את השני עוד צריך 'לסגור' טוב:

מהי תשובה חדשה? תשובה ישנה היא תשובה של האדם על חטאיו, חזרה לשגרה הנכונה של עבודת ה'. אבל מה החידוש של התשובה? תשובה כמו בווארט של רבי סעדיה גאון, שלמד ממעשה שהיה[קמו] כיצד צריך לומר לה' – 'עד היום לא הכרתי אותך בכלל, לא יכולתי לעבוד אותך, לא ידעתי מי אתה'. זו תשובה תמידית. כמו שיש תפלה תמידית[קמז] יש תשובה תמידית – "כל ימיו בתשובה"[קמח]. זו לא תשובה על שעשיתי משהו לא טוב, אלא תשובה על ש'עוד לא התחלתי' – לא היה לי שום יחס, הייתי אטום. תשובה שכולה חידוש – שרק היום אני מתחיל לדעת שיש פה בורא עולם. זו התשובה של המגיד ממעזריטש (ה עילאה בשם הוי' הראשון), תשובה חדשה, תשובה שכולה חידוש. גם אם הרגשתי שעבודת ה' שלי היתה עבודה ישנה – על כך גופא אני צריך לעשות תשובה. באמת הישן הוא ישֵן, "'אני ישנה'[קמט] בגלותא"[קנ]. גאולה היא חידוש וגלות היא שינה.

מה לגבי מצוה חדשה? כתוב[קנא] שכל יום צריך לעשות מצוה. מה זאת אומרת, הרי כל יום אני מניח תפילין?! כל יום צריך לחפש מצוה חדשה, שעד היום לא ידעתי שהיא מצוה – לא ידעתי שיש כזו מצוה בעולם. צריך פנים חדשות – לעשות משהו חדש, שלא עשיתי כמותו אף פעם, לא ידעתי שהוא מצוה בכלל. אפילו כשלומדים תורה אפשר לגלות מצוות חדשות. יש מעשה שהוא המצוה הכי גדולה בעולם ולא רק שלא קיימתי אותו אלא לא ידעתי שיש כזו מצוה בתורה. הראשונים התחילו לעשות סדר מצוות, תריג מצוות. חז"ל משום מה לא עשו סדר – כתבו שזו מצוה וזו מצוה, אבל לא קבעו מסמרות (בלשון הרבי). רק הראשונים התחילו לקבוע מסמרות במצוות. למה? כי המושג מצוה גמיש מאד, משהו שגם מתחדש. שם הוי' הראשון הוא שם הוי' שלפני הצמצום ושם הוי' השני אחרי הצמצום. צמצום הכוונה שהכל מתחיל להיות קבוע. לפני הצמצום הכל הוא אין סוף, הכל בלי קביעת מסמרות.

נסביר יותר: מצוה בשם הוי' הראשון היא מצוה היא לשון צוותא[קנב]. מה הכוונה במה שאמרתי הרגע, שיש דבר שלא ידעתי שהוא מצוה ואני מגלה שהוא מצוה? יש דבר שהיום אני מרגיש שבאמצעותו אני מתחבר לה'. כלומר, בשם הוי' הראשון לא כל כך מחלקים בין מצוה לבין "בכל דרכיך דעהו"[קנג]. בדרך כלל מחלקים ביניהם, ש"בכל דרכיך דעהו" היינו בדברי הרשות, "דרכיך" שלך, אבל זו מצוה. מה הכוונה? על ידי שאני עושה ככה (מזיז את כוס התה...) אני מתחבר לה'. לא ידעתי שזהו דבר שמחבר אותי לריבונו של עולם – דבר שמחבר אותו במודע ובעצם, במודע ובעל-מודע, לה' יתברך. ברור שיש דברים שאני עוד לא יודע שהם מחברים אותי לה', וכל יום אני צריך לגלות משהו חדש. לא ידעתי שאני רק עושה ככה – והמעשה מחבר אותי לה'. זהו חידוש במצוה.

כמובן, יש תפלה שכולה חידוש, פנים חדשות באו לכאן. [חז"ל אומרים על תפלת נדבה שצריך "לחדש בה דבר"[קנד].] נכון, ואז אפשר להתפלל כל היום. בשביל "הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו"נו צריך לחדש. מהי תפלה? תקשורת, לדבר עם ה', לשוחח עם ה'. תפלה חדשה היא "בורא ניב שפתים" – כל יום צריך לברוא ניב חדש, סגנון חדש, יכולת תקשורת חדשה.

אלה ה"חדשים", שאו שהם הרחוקים או שהם הקרובים, או שניהם גם יחד. לחיים לחיים, שנזכה להיות חדשים!

 

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• י-ה-ו-ה היינו תורה-תשובה-מצוות-תפלה – בכל אחד שני ממדים.
• ניתן לקיים את כל המצוות מתוך מודעות של לא-תעשה (שלא למרוד במלך) או מתוך מודעות של עשה (הכל 'כן').
• תפלת שבת היא דבקות ותפלת חול היא תחנונים.
• בגלות, עבודת ה'ישן', יש מעלה של זכרון – זכרון העבר הטוב וגם זכרון הגאולה העתידית (החדש).
• מהבעל שם טוב התחילה "תורה חדשה" ומאדמו"ר הצמח-צדק הזדקקות למראי-מקומות והתעמקות בתורת החסידות המסורה לנו.
• תשובה חדשה היא תשובה על כך שטרם התחלתי להכיר את ה' – התחלה חדשה תמידית בעבודה.
• בכל יום צריך לקיים מצוה חדשה – מצוה שמעולם לא קיימתי, ואפילו לא ידעתי שהיא מצוה, גילוי פעולה חדשה של צוותא וחיבור עם הקב"ה.
• בכל יום צריך לברוא ניב שפתים חדש – יכולת תקשורת חדשה עם ה'.