מסע הנשמה – ירידה צורך עליה

ט"ו כסלו תשפ"ב – רשימת הרב

קדושת לוי וישב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

את פסוקי הלידה של תמר דורש רבי לוי יצחק מברדיטשוב[ב] כמתארים בכלל את ירידת הנשמה לגוף – ירידה צורך עליה[ג]. מהעיון בדבריו, עולים שבעה שלבים בתהליך שעוברת הנשמה לאחר יציאתה ממעמדה הראשון אצל ה' יתברך, עליו נאמר "חי הוי' אשר עמדתי לפניו"[ד]. המבנה הזה הוא בסוד "אז" – א למעלה מ-ז[ה] – כאשר עמידת הנשמה למעלה היא בסוד הבינה (עולם הבא, "עלמא דקשוט") ושבעת השלבים הבאים מכוונים כנגד שבע המדות מחסד עד מלכות:

חסד: "בשעה שהתינוק דר במעי אמו נר דלוק על ראשו ובו צופה מסוף העולם ועד סופו, דהיינו שהוא עדיין עומד בקדושתו כאשר היה מקודם צאתו ממקומו". ברחם (בגימטריא אברהם, איש החסד) מתגלה אור היום הראשון למעשה בראשית, יום החסד, בו ניתן לצפות מסוף העולם ועד סופו[ו], והוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[ז], המלווה את כל מדות הז"א (שנקרא עולם, כנודע[ח] בסוד "אלהים חיים [סוד הבינה] ומלך עולם [סוד הז"א]"[ט]).

עם זאת, מדובר כבר בירידה מעמידת הנשמה הראשונה לפני ה', לפני שהחלה לרדת ולהתלבש בגוף (גוף העובר עצמו, וגוף אמו, שהרי "עובר ירך אמו"[י]) – כשעמדה לפניו יתברך ממש לא היתה לנשמה שום שייכות עם העולם כלל (וכל האור היה "אור המאיר לעצמו", אור המוחין), אך כשהחלה לרדת ה'רשימו' מאור האצילות (קדושת הנשמה הראשונה, בעמידתה למעלה מופשטת לגמרי מכל זיקה לגשם) נותר כאור המאפשר לצפות מסוף העולם ועד סופו ("אור המאיר לזולתו", אור המדות). בעמידה פנים בפנים עם ה' לא שייכת מציאות של שכחה ("אין שכחה לפני כסא כבודך"[יא]), אך מכיון שהחלה הירידה מתאפשר גם השלב הבא:

גבורה: "ואחר כך בא מלאך וסטרו על פיו ואז שוכח מה שהיה יודע עד עתה" – סטירה של צמצום ושכחה.

תפארת: "ואז בבא עת צאתו לאויר העולם אז נתעורר עליו אתערותא דלעילא בפתיחתו, ואז יכולת בידו לדבק מחשבתו רק בעבודת ה' יתברך בלי שום מניעה כלל". לפני הלידה הכל היה על דרך עולם הבא שאין בו עבודה אלא רק נהנין מזיו השכינה, כאשר גם שני שלבי הירידה הראשונים הם עדיין ברחם האם, כלולים-בלועים בהשראת הבינה, העולם שלפני ירידת הנשמה לגוף. עם היציאה לאויר העולם מתחדש גדר עבודת ה' – אך ה' ברחמיו נותן לאדם גילוי אלקות באתערותא דלעילא, כאשר מראים לנשמה את "יקר תפארת גדולתו של ה'" והאדם יכול להדבק בעבודת ה' בלי שום מניעות (ועל מתנת-הגילוי בעת הלידה נאמר "ויהי בלדתה – ויתן").

[במבנה כאן בולט כי שני השלבים הראשונים, חסד וגבורה, הם עוד לפני הלידה, ברחם האם, והלידה בפועל היא רק בשלב השלישי, התפארת. כיוצא בכך, גם דרשת הפסוקים של רבי לוי יצחק מתחילה רק בשלב השלישי, "ויהי בלדתה". החסד והגבורה הם עדיין בגדר חסדים מכוסים (ביסוד אמא, רחם האם), ללא מודעות עצמית נפרדת. משמעות הלידה לאויר העולם היא קבלת מודעות עצמית, מעבר לחסדים מגולים. החסדים המגולים מתחילים בשני השלישים התחתונים של התפארת (סוד "עץ הדעת טוב ורע"), בעוד השליש העליון של התפארת נכלל בחסידם המכוסים (סוד "עץ החיים"). כלומר, סוד התפארת הוא-הוא סוד הלידה מהרחם לאויר העולם – המעבר מחסדים מכוסים לחסדים מגולים – כאשר ההארה האלקית שיש בלידה (כפי שהיא מתוארת כאן) היא הארה מהשליש העליון, "עץ החיים", לשני השלישי התחתונים, "עץ הדעת טוב ורע", בסוד "ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע"[יב], וד"ל.]

נצח-הוד: "אבל רצונו יתברך בכדי שיוכל אדם לבוא לידי מסירת נפשו וגופו לעבודתו יתברך, על זה מסיר השם יתברך האתערותא ונשאר כמו מחיצה המבדלת ואז נותן בידו הבחירה לבחור בטוב ולמאוס ברע". כשמוצבת המחיצה המבדלת, הצמצום שמסתיר את האור הראשון, נותר בחשך רשימו מהאור המאפשר את הבחירה (השלב הזה מכונה בפסוק "יד"[יג], הכוללת הן את המחיצה והן את ה"רשימה מועטת" שנותרה[יד], בסוד "מחצתי ואני ארפא [מיניה וביה]"[טו]). המחיצה, שתכליתה לגלות את תוקף הבחירה והמסירות, היא סוד הנצח (הכח להתגבר על המניעות) והרשימו הוא סוד ההוד (הכח להודות על האמת, לזכור את האור הראשון, גם אם כעת הכל חשוך והאמת נעדרת) – "נצח והוד תרין פלגי גופא"[טז].

יסוד: "והנה כשהאדם מחשב בעצמו באמת הלא העולם הזה הוא רק כולו רע וכל הנאות הם רק לפי שעה כלה ונפסד [מה שיסודו במחיצה ובצמצום סופו כליון, והוא אף מגביר את הכליון:] מרבה בשר מרבה רמה אלא הטוב האמיתית הוא רק עבודתו יתברך וזה עומדת לו לעולם ועד [בסוד אותיות הרשימו, שלא נגע בהן הצמצום[יז]], ואם כן איך אעזוב את הטוב ואבחור ברע". זו התבוננות במציאות המורכבת שנוצרה מהמחיצה והרשימו (הנצח וההוד), כאשר הבחירה עצמה שייכת ליסוד, ה"צדיק יסוד עולם"[יח] שצריך לסור מהמשיכות החיצוניות ולדבוק בטוב האמתי – "מקבל אני עלי מעתה שאדבק בעבודתו יתברך". בחירת היסוד היא הכח התקיף של "בן פרצי"[יט], הפורץ את המחיצה ומחזיר את האדם לחווית רגע צאתו לאויר העולם: "ונמצא אז יכול להיות שיבוא אל מדרגתו הראשונה, דהיינו מחמת הזדככות חומרו לא נשאר רק כמו אשר היה מאז בצאתו מרחם והמחיצה נפסקה, דהיינו שהוא פורץ את המחיצה... ואז פורץ המחיצה הנ"ל וזהו ויקרא את שמו פרץ".

מלכות: "ואז בא אליו זריחה גדולה מאור פני מלך חיים כזריחת השמש, כך בא עליו זריחה גדולה" – גילוי אור עצמי, שלמעלה מאור הנשמה קודם רדתה לגוף. זריחת "אור פני מלך" היא מצד המלכות ("עלמא דאתגליא"[כ]) – המלכות באה מפרץ אך זריחתה נשלמת על ידי זרח (שניהם בני יהודה מתמר, וד"ל). יחוד היסוד והמלכות כאן הוא יחוד פרץ (עבודת ישראל) וזרח (גילוי הקב"ה)[כא] – תכלית הכל.

יסוד הדברים הוא בתורת הבעש"ט המפורסמת[כב], המקבילה את שלש הדרכים בהן נקנית האשה[כג] לשלשה שלבים בעבודת ה': בתחלה זוכה האדם לכיסופים והתלהבות באתערותא דלעילא (כסף), לאחר מכן ניטלת ממנו ההארה כדי שיגלה את בחירתו ומסירותו וידבק באותיות התורה והתפלה אף שאין לו בהן חיות (שטר) ולבסוף הוא זוכה ליחוד מחודש ונעלה יותר עם ה' (ביאה). הכיסופים והשטר נעים כאן בתהליך מורכב יותר – בתחלה האור הראשון שברחם, שהוא רושם עמידת הנשמה לפני ה' (כסף), אחר כך הסטירה (סטר נופל על לשון שטר), שוב אתערותא דלעילא (כסף) שבלידה ושוב הסתר שנותר בו רק רשימו (אותיות השטר) – ולבסוף באה הביאה, יחוד יסוד ומלכות[כד].