תורת הנפש – יעדים וכלים

בע"ה

מוצאי י"ב אייר תשפ"ג – כפ"ח

פגישת צות תורת הנפש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

במסגרת פגישה של מרצים ומטפלים במעגלים שונים הקשורים לבית הספר לתורת הנפש עלו מגוון נושאים מרתקים. פרק א מדגיש את הנצחיות של עבודת השפלות, גם בדורנו; מנחה באיזה שלב תלמיד תורת הנפש יכול להתחיל לעזור לזולת; ונוגע בפסיפס האנושי המיוחד של הצוות ובהתכללות בתוכו. פרק ב נוגע בנקודת יסוד סביבה דנים בתורת הנפש כל השנים – מקומם של ה'כלים' – ומסביר כי על אנשי תורת הנפש עצמם להיות הכלים המממשים את האור של הדרכות החסידות. פרק ג הוא פרק שו"ת, שמתייחס לשאלות שונות שעולות סביב תורת הנפש, ובסופו הדגשה חריפה על טפל ועיקר בתורת הנפש. פרק ד נוגע בענינו החסידי של היום בו נמסר השיעור וחותם שוב בעידוד וברכה לשליחות החשובה ורבת-המשתתפים של תורת הנפש. שיעור מרתק, המספק הצצה על 'מאחורי הקלעים' של תורת הנפש, עונה למגוון שאלות חשובות ומזכיר שוב את עיקר ויסוד עבודת ה' בדרך החסידות.

שכחתי את ההמנון של תורת הנפש... [אז צריך מחדש.]

הרב נגן "תשב אנוש עד דכא", ו"לכתחילה אריבער".

ערב טוב לכולם. העיקר אני צריך לשמוע מכם, אז רק נפתח בקצת דברי תורה, שגם מתייחסים לשאלות ששלחו לי לפני המפגש, ואחר כך יהיה פתוח לכולם – לשאול ולענות.

א. שלש הדרכות לתורת הנפש

שפלות בדורנו

כשהרבי הקודם הגיע לאמריקה הוא אמר פתגם מפורסם – "אמריקה איז ניט אנדערש"[ב] ('אמריקה אינה שונה'). יכולים להיות באמריקה חסידים גדולים עם עבודת ה' כמו שהיו ברוסיה, באירופה – לא לומר שאמריקה שונה. הווארט של כל אלה שנצלו מהשואה והגיעו לאמריקה, או שהגיעו לאמריקה עוד לפני כן, היה ש'אמריקה איז אנדערש' ('אמריקה היא אחרת') – שוני שממילא גורם כל מיני קוּלות בשמירת התורה והמצוה, וכל שכן וקל וחומר למחשבה שלא ניתן לדרוש באמריקה שום דבר פנימי. הרבי הריי"צ התעקש – עם מדת הגבורה שלו – ש"אמריקה איז ניט אנדערש".

מה זה אומר לנו? דבר עיקרי ששמתי אליו לב בשאלות שכתבו לי אנשים הוא הטענה שאנחנו בדור שלא מבין בשפלות, אי אפשר 'למכור' לו שפלות, אי אפשר לפרסם שאנחנו פה בשביל "תשב אנוש עד דכא"[ג]. אני מסכים כמובן שצריך להיות שמח, אבל השמחה האמתית באה מהשפלות – כתוב – היסוד הוא "השפלות והשמחה"[ד]. המשימה היא להיות שמח, אבל אמירה שאי אפשר היום 'למכור' שפלות או בכלל לדבר על שפלות היא ממש עיוות. צריך לדעת איך לדבר, מהי השפה של הדור, אבל זהו התוכן שצריך לומר.

עוד פעם, הדור שלנו איננו שונה! אדם הראשון היה זקוק לשפלות, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"[ה]; אברהם אבינו אמר "ואנכי עפר ואפר"[ו]; משה רבינו אמר "ונחנו מה"[ז]; דוד המלך אמר "ואנכי תולעת ולא איש"[ח]. כמו שאצל כל אלה השפלות היתה היסוד – כך גם בדורנו. בדבר הזה "דור הֹלך ודור בא – והארץ", שהיא השפלות, שאדם צריך לעשות עצמו כארץ, "לעולם עֹמדת"[ט]. ממילא, אי אפשר לומר שהשפלות לא מתאימה לדור שלנו. רק מה? צריך "דור דור ודורשיו"[י], בכל דור צריך לדעת איך דורשים את הענין, תרתי משמע – איך אני אומר דרשה ואיך אני דורש את הענין ממך. כמובן, קודם כל, "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים"[יא] – כלל גדול כאן לכולם, אם אני לא עושה דבר בעצמי, איך אני יכול לגשת למישהו אחר ולדרוש אותו ממנו?! צריך להיות "נאה דורש ונאה מקיים"[יב].

זו נקודה אחת, ווארט אחד, ש"הארץ לעולם עֹמדת" – שהיסוד הוא שפלות, "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר"[יג]. שוב, בסוף השפלות היא המקור של השמחה האמתית – "הא בהא תליא", הא תתאה, שפלות, תלויה וקשורה בעצם בהא עילאה[יד], אמא, השמחה[טו]. שפלות היא שחרור מכל המתחים של החיים – השפלות האמתית היא השתחררות, וממילא, כשאני משוחרר, אני יכול להיות שמח מאד.

מתי אפשר להשפיע?

נקודה שניה, שגם היתה כתובה בדפי השאלות, היתה: מתי כבר מתחילים להיות משפיע בפועל? האם צריך לעבור חמש שנים של הכשרה בתורת הנפש, או שמספיקה שנה אחת? התשובה היא שמספיק שיעור אחד...

זהו עוד פתגם מאד מפורסם של הרבי הקודם[טז], שאדם שלמד א צריך ללמד א עוד לפני שהוא לומד ב. לכן אין טענה ש'עוד לא למדתי ב' או ש'עוד לא התמחיתי'. אף פעם לא נתמחה בשלמות, אבל ברגע שלמדתי – וכשאומרים 'למדתי' הכוונה שהתוכן שלמדתי טרי אצלי, ונותן לי חיות והתלהבות – אז מחובתי, כיהודי שאוהב עוד יהודים, לשתף מישהו אחר. יש בהחלט ענין גדול מאד להעביר את מה שלמדתי הלאה, שיעזור גם לאחרים.

מתוך לשמה בא שלא לשמה

יש מאמר חז"ל ידוע ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה", ולכן "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה"[יז]. כעת נאמר שיש גם הפוך, שמתוך לשמה בא ללא לשמה. איך זה עובד?

אתה תופס אחד שאצלנו רוצה להיות יועץ, לעזור, והוא שואל איך לעשות זאת. זו שאלה ששאלו כשהתחלנו את תורת הנפש – 'מה? אני כבר ראוי להיות יועץ מקצועי, לקבל תמורה גשמית בשביל היעוץ?'. אמרתי אז, ואני חוזר ואומר, שבהתחלה לא – אני פשוט צריך לעזור "לשמה". אם אין לי אהבת ישראל ורחמנות – עד כדי כך שאני רוצה להתמסר, כלומר, לבזבז את הזמן היקר שלי, כדי לשבת עם מישהו ולנסות להבין אותו, לומר לו מלה טובה ולומר מה למדתי עכשיו בשיעור הראשון שלי בתורת הנפש – אז ודאי לא צריך לחשוב בכלל על תמורה! צריך להיות חסד של אמת לגמרי.

אחרי כך וכך זמן, כאשר אדם צובר ידע ונסיון, אז כולי האי ואולי אז אפשר מתוך לשמה להגיע ללא-לשמה. אפילו מי שעבר את המסלול, שמתוך לשמה הוא כבר בא ללא-לשמה, הוא עדיין לא מקרה אבוד – "שבע יפול צדיק וקם"[יח], הוא יכול גם לחזור ללשמה... כלומר, גם הוא צריך להתמסר לזולת מעל ומעבר.

יועצים בישנים, רחמנים וגומלי חסדים

ההתמסרות לזולת היא מתוך שאנחנו רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים – זהו הסדר של חז"ל[יט]. קודם כל צריכים להיות רחמנים – לרחם על הזולת. רחמנות היא הזדהות, אני מזדהה איתו, חי אותו – אם כואב לו משהו, יש לו בעיה, זו בעיה שלי, משקף אותי.

אחר כך יש בישנות, ולעניננו היינו התחושה שאני לא ראוי לומר לו משהו, לא ראוי להתערב.

יש ווארט מפורסם של רבי פינחס מקוריץ[כ] שאת כל המדות ראוי לאמץ לעבודת ה'. יש מדה של כפירה, ר"ל – איך משתמשים בה לעבודת ה'? הוא אמר שמשתמשים בה בשביל לתת צדקה. הוא לא אמר את הדוגמה הזו, אבל לא צריך להיות כמו ההודים. ידוע אצל ההודים שאסור להתערב בקארמה, בגורל של האדם – אם הוא עני זהו התיקון שלו, אסור לי לרחם עליו ולתת לו[כא]. כמו סדום – בסדום היה אסור לתת צדקה[כב], כנראה מתוך אידיאולוגיה. אצלנו ההיפך. הוא אומר שבענין הזה צריך 'לכאפור' בה' – לא לומר שמה שה' ירצה הוא יעשה עם האדם הזה. אם יש לי אפשרות לעזור לו – צריך לעזור. למה באמת אומרים ככה? כי אנחנו גוף אחד. לעזור לזולת זה לעזור לעצמי, העזרה לזולת היא טבעית, מה שאנחנו קוראים מודעות טבעית[כג]. אם כן, אני צריך מתוך הבישנות להגיע לתכל'ס שהיא גמילות חסד.

זהו הסדר, שבני ישראל רחמנים וגם בישנים – בענין הזה גופא, של יישום הרחמנות שלי – ובסוף גומלי חסדים – לתת בפועל, שהמעשה הוא העיקר. כל מטפל צריך להיות קודם כל רחמן, אחר כך בישן, ובסוף לגמול חסדים – לתת כל מה שהוא יכול לתת כדי לעזור לזולת בפועל.

אחדות והתכללות

רציתי לומר עוד נקודה אחת:

מאד חשוב שתהיה קודם כל אחדות אצלנו, שנהיה בראש אחד, מגמת אחת, אף על פי שכל אחד הוא פרצוף שלם בפני עצמו – כל אחד וכל אחת שיושבים כאן הוא משהו מיוחד, אבל אנחנו רוצים להיות כאן גוף שפועל ביחד. אחד הסממנים של גוף שעובד טוב ביחד הוא התופעה שהיתה אצל הצדיקים מתלמידי הבעש"ט והמגיד, שהרבה מאד פעמים צדיק אחד שולח לחבר שלו, למישהו אחר. צריך לדעת את הכשרון או החוש המיוחד של כל אחד – שכולם ידעו, יכירו את כולם – והרבה פעמים צריך לומר 'כדאי שאתה תדבר עם פלוני'.

לדוגמה, הזכירו כמה וכמה פעמים 'מה עושים עם פגיעה מינית?'. ודאי יש אנשים שיושבים פה שיותר מנוסים בתחום הזה, אז צריך לדעת למי לשלוח. שוב, אני לא טוב להכל. יש ווארט של רבי נחמן[כד] על "טוב הוי' לכל"[כה] – ה' טוב לכל דבר, אבל אני לא טוב להכל... לכן צריך לדעת במה החבר שלי טוב. חלק מהגמילות-חסד הוא לשלוח מישהו לחבר שלי – וזהו ודאי יוצר הרבה אחדות בתוכנו.

עד כאן הפתיחה. עכשיו נתחיל לשמוע אתכם.

ב. להיות כלים בתורת הנפש

הכלים הם הצוות

שאלה: עלה גם הנושא של כלים נוספים שמשתמשים בהם או לא משתמשים בהם, איך להשתמש.

קודם כל, לגבי הנושא של כלים – הנושא עתיק יומין כאן[כו]. בכלל, אנחנו מתחברים לה' באמצעות המצוות (לשון צוותא וחיבור) – הן הכלים שמכילים את האמונה שלנו, המצוות הן הכלים של התורה. יש לנו המון כלים, תריג כלים, לא צריך יותר. בכל אופן, לפני כמה ימים[כז], בנצח שבנצח – היום המיוחד של רבי נחמן בספירה[כח], נחמן שבנחמן – פתחנו איזו תורה בליקוטי מוהר"ן[כט] וראינו שם שהוא אומר שהמושג כלים הוא תלמידים, הכלים של כל אחד ואחד הם התלמידים שלו. זהו ווארט יפה, אבל גם אני צריך להיות כלי. הווארט הוא שרוצים כאילו כלים חיצוניים, אבל קודם שאתה תהיה כלי, שאני אהיה כלי, עד שיהיו עוד כלים – הכלים הם הנשמות שאני בא במגע איתן, קשור אליהם.

מהו כלי? אחד הפירושים של כלי הוא יכולת לתפוס משהו ולהעביר אותו הלאה. אני מריק מכלי לכלי – הכלי הוא בשביל להכיל ולהעביר. אני צריך להיות כלי כדי לקבל טוב את המסרים שלנו, את הדרך – ר' אשר, כמו הרבה צדיקים, אהב את המלה דרך. אחר כך מי שמושפע הוא הכלי – לכל אחד ואחד יש תלמידים, כלומר מקבלים, הם גם הכלים, לא רק כדי לקבל, אלא גם הכלים בשביל ליישם דברים בפועל. גם ההגדרה הזו אומרת שאם יש לנו עבודת צות טובה – כמו שאמרנו הרגע, שיודעים מי הכי מתאים לעזור לאדם הזה – אין לך כלי יותר טוב מזה.

כלים – אותיות מתאימות

נאמר עוד פעם: המסרים שלנו הם דברים פנימיים. כלים חיצוניים, כמו לומר שתקפוץ עשר פעמים והבעיה תסתדר, הם לא השיטה שלנו.

שאלה: אלה לא הכלים שמחפשים, לא סגולות, אלא הדרכות יותר פרקטיות.

אני מבין, וזה בדיוק מה שאמרתי עכשיו – שמחפשים כלים חיצוניים, לא התכוונתי סגולות גרידא, כאילו שהם יפעלו את הפעולה, שהם יעזרו, במקום השפעה פנימית מלב ללב, מנפש לנפש, שזוהי דרך החסידות. זו בהחלט לא השיטה שלנו. אנחנו מאמינים שאפשר גם לפרסם, ולמשוך קהל רב, עם נקודת האמת של החסידות ושל פנימיות התורה בכלל.

בכל זאת, 'כלים' הם מושג חשוב, זו מלה חשובה. לדוגמה, כתוב בתניא[ל] שהספירות הן אורות אבל האותיות הן הכלים. מה הדבר הזה מלמד אותי? שאם אני יודע לדבר באותיות המתאימות – האותיות האלה הן הכלים שלי. חלק מהמטרה של הלימוד בתורת הנפש הוא לתת כלים, את האותיות המתאימות, "דור דור ודורשיו" כמו שאמרנו, לפי הכשרון והאופי של כל אחד.

אם אמרנו אותיות, נזכיר עוד משהו שלנו שאני מאד אוהב – האלף-בית "אמת למד פיך" שכתבנו לפי אותיות דרבי עקיבא. כל אות, לפי ראשי התיבות שלה, אומרת פתגם שיש בו איזה מוסר, הוראה בעבודת ה'. זהו משהו קטן, אבל אם אני רק חוזר על האותיות ומתבונן בפתגמים האלה – זה בשבילי כלים. אם הדברים הפשוטים שאומרות כל האותיות חודרים לתודעה של ילד זהו ממש עיצוב של האישיות. לי הפתגמים האלה עושים ממש טוב. מתי אני משנן אותם? בהליכה. כתוב שלהרבה צדיקים היו דברים קבועים שהיו אומרים בהליכה שלהם, ובשבילי האלף-בית "אמת למד פיך" הוא ה"הליכות עולם לו"[לא].

כלי – מקבל, מקשה, שליח

ככלל, בלהיות כלי יש שלשה פירושים. הכלים בספירות הם הנה"י, נצח-הוד-יסוד, הכח המבצע בפועל, שהוא ודאי העיקר, "המעשה הוא העיקר"[לב].

להיות כלי פירושו, קודם כל, להיות ראוי לקבל – אם אתה רוצה לשים שמן או יין בתוך כלי קודם צריך לנקות את הכלי. עוד קודם, הכלי צריך להיות עם בית קיבול, שנקרא "חותם שוקע"[לג], אבל לא מספיק רק להיות עם בית קיבול – צריך גם לנקות אותו, לשטוף את הכוס שתהיה נקיה. כאשר רוצים להכניס את המלך לתוך הבית קודם כל מנקים טוב טוב את הבית, שלא יהיה לכלוך[לד]. זו כבר עבודה גדולה מאד, לנקות את הכלי שלי כדי לא לפגום ביין שנכנס. זהו דבר ראשון בכלי, שיהיה בית קיבול טוב.

הדבר השני בכלי, מדרגה מעל הדבר הראשון, שנוגעת לפירוש של כלי כתלמיד, מי שמקבל ממני. קודם אני צריך להיות כלי, "קשוט עצמך תחלה", אבל עכשיו אני יושב עם מישהו ורוצה לעזור לו – מה שנקרא בחסידות להיות משפיע. יש רבי, משפיע, מחנך ומורה[לה] – מה שעושים כאן הוא להיות משפיע, הלואי שנזכה. רבי נחמן מברסלב כותב בלקו"מ שהתלמיד מחכים את רבו – זהו אחד מ-מח הדברים שהתורה נקנית בהם[לו]. איך הוא מחכים את הרב? על ידי הכאה של אור חוזר. הרב אומר משהו והוא דווקא לא מקבל אותו, הוא מקשה, ובכך שהוא מקשה הלימוד נעשה פורה[לז]. הוא עושה, בלשון הקבלה, זיווג של אור ישר ואור חוזר, ומתוך הזיווג יש הולדה – הולדה של מה שהיום קוראים תובנה אמתית, מבוררת. אם כן, כלי טוב הוא כלי שמחכים את הרב, "מתלמידי יותר מכולם"[לח], ובעצם הוא קצת מכה בי – טוב לקבל מכות.

אחר כך, אם עוברים את השלב הזה, הכלי הופך להיות הכח המבצע את הרצונות הפנימיים והתובנות הפנימיות שלי. התלמיד הזה נקרא שליח – הכלי כבר הופך להיות שליח של המשלח. אז דברים מתקדמים כמו כדור שלג שהולך ומתפשט ומתרחב ותופס במציאות – צריך הרבה אנשים שעושים את הענין, דוגלים בו ומפיצים אותו כדי שהוא יתפוס. בסופו של דבר, זה מה שאנחנו רוצים – שמה שאנחנו מאמינים בו, ה', תורתו והחסידות, יתפוס במציאות.

הווארט הוא שהכלים הם האנשים עצמם – האינטראקציה בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין מה שנקרא המטופלים שלנו, המושפעים שלנו. אם הקשר הזה עובד טוב, בעזרת ה' – כאשר הכל מתחיל מהבטול והשפלות – זה יתחיל להתגלגל הלאה, להתפרסם ולתפוס. זהו גם הפרסום הכי טוב – אז לא יבואו רק מאתים שנה הבאה, צריך משימה הרבה יותר גדולה.

אם כן, כך נסכם את נושא הכלים: צריך קודם כל להיות מקבל טוב, אחר כך להחכים את הרב ובסוף להיות השליח, ה"ציר נאמן לשולחיו"[לט].

שלש הבחינות הללו הן גם לפי הרמז הידוע[מ] ש-כלי ראשי תיבות כהן-לוי-ישראל: ישראל היינו מוחין, לי-ראש[מא]. המוחין הטובים הם החכמה, "מה שאדם למד מרבו"[מב]. הלוי, מקו שמאל (קו של אור חוזר), הוא כח התלמיד להקשות וכך להחכים את רבו עד "ומתלמידי יותר מכולם". הכהן הוא השליח – "שלוחא דרחמנא" ו"שלוחא דידן"[מג] – לבצע ולהביא את דברי הרב למציאות.

עד כאן עוד ווארט.

ג. שאלות ותשובות

עבודה עם הגוף

שאלה: הגעתי לעולם הנפש מעולם הפיזיותרפיה ויש אצלי חיבור לעבודה עם הגוף, שהוא בעיני הכלי שפועל ליישם בשטח את הנשמה.

אכן, הנשמה היא האורות והגוף הוא הכלים, צריך כלים שלמים ובריאים, "בראשית ברא", בראשית בריאות[מד] – צריך נשמה בריאה בגוף בריא. פעילות גופנית מיישבת את האורות. ה' מאד אוהב את הגוף של היהודי, כך כתוב בלוח "היום יום"[מה] – הדבר הכי יקר הוא הגוף של היהודי. בכלל, כל העולם הזה הגשמי הוא גוף אחד גדול, וה' רוצה שהגוף הזה יהיה דירה לו בתחתונים[מו].

העובדה שאצל הצבור של הנשים זו נקודה חשובה מתאימה על פי פנימיות. כתוב שבאמת תיקון הגוף הוא תפקיד של אשה. המודעות לגוף והתיקון שלו שייכים במיוחד לנשים. כתוב בקבלה[מז] שאברהם הוא הנשמה ושרה היא הגוף – היא מבינה בגוף, היא יודעת שהתכלית של הדירה בתחתונים של ה' היא שיהיה גוף בריא (ועד שהנשמה תיזון מהגוף, כפי שיהיה לעתיד לבוא – בחינת אמא, שרה – כדלקמן). הגוף הבריא הזה גם רואה ושומע ומבין – אז צריך לכוון אותו לראיה הנכונה, השמיעה הנכונה וההבנה הנכונה. בכל אופן, בדור שלנו יש שויון, "שוין בקומתן"[מח], אז לא צריך להיות הבדל כל כך גדול בין 'האנרגיות של האיש' ו'האנרגיות של האשה' (במושגים שהזכירו קודם). יש הרבה אנרגיה גם כאן וגם כאן והאנרגיות תואמות – "'תמתי'[מט] תאומתי"[נ].

הרפיה ונשימה

שאלה: הכוונה שלי היתה יותר לחוות דרך הגוף דברים רגשיים – להמחיש בטול דרך הרפיה של הגוף, או להשתמש בנשימה, שהרב כותב שהיא שייכת לכתר[נא], כדי להכניס אמונה עד לרגלים.

לגבי הרפיה, באמת הכל מתחיל מלהרגיע, זו הקדמת ספר התניא – שם כתוב "כי בהן ימצא מרגוע לנפשו". בטול אינו מקביל בהכרח להרפיה – בטול יכול להיות מאד פעיל ודרוך, כמו שליח שבטל למשלח ועסוק כולו בפעילות. בכל אופן, רוגע הוא הדבר הראשון שצריך לבוא מתוך דברי חסידות – שהחסידות תעשה לאדם "מרגוע לנפשו". זהו כלל גדול.

עיקר ה"מרגוע לנפשו" הוא שאדם סוף כל סוף מרגיש שהוא מצא מישהו שבאמת מבין אותו והוא יכול לשדר איתו על התדר שלו, באותיות המתאימות לו. כל אחד כאן הוא דוגמה חיה בעצמו, וכמו שאמרנו, כל אחד הוא גם פרצוף בפני עצמו וענין שלם – יש נשמות שנמשכות לזה או לזו, כל אחד לפי הענין שלו. אצל חסידים השמחה הכי גדולה היתה למצוא רבי או משפיע, אין שמחה גדולה יותר. הלואי שנהיה ראויים להיות משפיעים. זו כבר רגיעה נכונה – שסוף כל סוף ה' זימן לי מישהו שיכול להבין אותי ולהקשיב למה שעובר עלי.

לגבי נשימה, היא יכולה להיות כלי טוב לעבודה נפשית. ספר תהלים, הכולל את כל התפלות שלנו, מסיים "כל הנשמה תהלל יה"[נב], וחז"ל מסבירים "על כל נשימה ונשימה"[נג]. זו תודעה של נשימה. נשמה היא לשון נשימה – "ויפח באפיו נשמת חיים"[נד]. בכל נשימה שלי כאילו ה' בורא אותי מחדש, נופח באפי נשמת חיים, "ויהי האדם לנפש חיה". יש לנו שיטה שלמה של נשימה – נשימות חדוה[נה]. כל החדוה נכנסת דרך הנשימה. אם אני נושם חדוה, ואני יודע שיש בנשימה ארבעה שלבים – שאיפה-בלימה-נשיפה-מנוחה, בקצב של ח-ד-ו-ה – ומבין מה כל שלב אומר הנשימה באמת יכולה להרגיע מאד, כי תכלית הנשימה היא מנוחה. אני מתחיל משאיפה, אחר כך יש מצב של בלימה, נשיפה ובסוף מנוחה. כדאי להכיר את המאמר ולהשתמש בו. מנסיון, יש אנשים שמאד מתקבל אצלם ויש אנשים שצריכים התאמה של קצב הנשימה עבורם.

אורות בכלים

אבל אחרי כל זה צריך לזכור את העיקר שבשבילו אנחנו כאן: מהי אמונה? צריך שבן-אדם יבין מהי אמונה בכלל. את רוצה להכניס אמונה באמצעות נשימה עמוקה ונכונה, וגם להרגיע דרך הגוף, אבל צריך לדעת מהם בכלל המושגים האלה, מה התכל'ס. אפילו דברים פשוטים, כמו שמחה – צריך להבין מה היא.

כמו שאמרנו הרגע, הכל מתחיל מישראל, ממוחין. זהו התפקיד שלנו פה – לתת לדברים מוחין. גם אם את משתמשת בדבר שהתמחית בו, בהשגחה פרטית, ואת מרגישה שהוא עובד – צריך להכניס בו אור, להכניס בו מה שנקרא חב"ד, ואז הוא יהיה טוב. כמובן, גם חב"ד בלבד אינם התכל'ס, למעלה מהחב"ד יש כתר עם ג רישין, הכל מתחיל מאמונה. יש כאלו שקוראים לכל לימוד החסידות לימוד אמונה – אז צריך ללמוד מהי אמונה. צריך הרבה סיפורי צדיקים. אם את עושה מסאג', מגע גופני, כדאי תוך כדי לספר סיפור צדיקים שיעורר את הבן-אדם. שוב, כמו שאמרנו הרגע, קודם שאני אהיה כלי בעצמי – אז אני יכול לעזור למישהו אחר גם להיות כלי ואז זה יתפוס, "שליח עושה שליח"[נו].

בכל אופן, צריך לזכור שאנחנו פה בשביל לחבר את האורות לכלים.

שכל, רגש וגוף

שאלה: כשאנחנו באות ללמוד וללמד אנחנו רוצות קומה שלמה – חיבור נכון ושלם של המוחין, הרגש והגוף, בשפה המדויקת של החסידות. איך מחברים חב"ד-חג"ת-נה"י באופן נכון?

הסימן של חב"ד-חג"ת-נה"י בספרי הקבלה הוא מלך – ר"ת מח-לב-כבד[נז]. המוח הוא המושכל, הרגש הוא הלב והגוף הוא הכבד.

סופי התיבות של מח-לב-כבד הם חב"ד. זהו אחד הפירושים לחב"ד: חכמה היא "חכמה מוחא"[נח], השכל כולו חכמה; הרגש הוא "בינה לבא", זו התכונה המיוחדת של האשה; הכבד הוא המעשה בפועל, הגוף, והוא דעת. דעת היא לשון יחוד – היחוד של האדם עם הגוף שלו, הנשמה עם הגוף, עם חלקו בעולם. זו נקודה חשובה מאד – לפי הרש"ש, גדול המקובלים אחרי האריז"ל, הכל כלול בחב"ד, כל הספירות הן ביטוי של חכמה, בינה ודעת[נט]. המושכל הוא החכמה, המורגש, הרגש, הוא הבינה, והגוף, המעשה בפועל, הוא הדעת.

בכל אופן, מה הסדר של מלך אומר? שמח שליט על הלב[ס] ולב שליט על הכבד. הזרימה צריכה להיות מלמעלה למטה. מה פירוש שליט? לא שהוא שולט ומדכא אותו, אלא שליט במובן של מכוון. הרגש יכול להתפרץ באין-ספור כיוונים, ומי שצריך לנווט את הרגש הוא השכל. באותו אופן, הרגש, שמנווט על ידי השכל, הוא המנווט ומתקן את הגוף, את הכבד.

שאלה: בזהר שם כתוב "מוחא... רכיב ושליט על הלב, לב שליט ורכיב על הכבד". איך אפשר להסביר את השינוי מ"רכיב ושליט" ל"שליט ורכיב"?

נענה 'בדרך אפשר': מה פירוש לרכב על משהו? כמו מעשה מרכבה. כלומר, שמה שאני רוכב עליו בעצם מוביל אותי[סא] – הוא מוביל אותי לפי הרצון שלי, אני רוכב עליו. אמרנו קודם שהתלמידים מפיצים את התורה ואת הדרך של הרב – לכך קוראים שהרב רוכב. המח צריך להיות רוכב – לדעת שהכלי שלו להגשמה – הוא הלב. אחרי שהוא יודע, שהוא עושה את עצמו "רכיב" על הלב, הוא "שליט" על הלב, מכוון אותו נכון. קודם המח צריך להכיר שהוא זקוק ללב. לפי זה הפירוש הוא שקודם להבין שאני זקוק לו – כשאני רוכב על משהו אני זקוק לו, כי הוא מוביל אותי. צריך שהשכל יבין שהוא זקוק לרגש, ואז שהוא יכוון את הרגש. ביחס בין הרגש לגוף הסדר הפוך – קודם צריך להיות מלך, לשלוט על הגוף, ואחר כך צריך להבין שהגוף הוא באמת הכלי שלי להגשים את עצמי, להגשים את הרגש.

בכל אופן, הזרימה בין שלשת הרבדים היא נושא גדול, יש שיעורים עמוקים על המהות של מח-לב-כבד, מל"ך, שהם גם חב"ד.

שאלה: אם הרב מתייחס לנושא, זו הזדמנות לשאול עוד – בחסידות יש "פנימיות הלב שליט על המח"[סב] ומוסיפים גם "פנימיות המח שליט על פנימיות הלב"[סג], אבל אף אחד לא מדבר על פנימיות הכבד. יש כזה דבר?

צריך להיות. כמו שהזכרנו כבר, כתוב[סד] שלעתיד לבוא האור יזרום מהגוף לנשמה. היום האור (הממלא כל עלמין) הוא מהנשמה לגוף, אבל לעתיד לבוא, כשיבוא משיח, יהיה הפוך – האור (הסובב כל עלמין) יבוא מהגוף לנשמה, וממילא יתחיל מפנימיות הכבד.

שאלה: וזה קורה עכשיו?

הרב: צריך לחיות עם משיח[סה]. למי שחי עם משיח יש התנוצצות של הבחינה הזאת. מהי פנימיות הכבד? כבד יכול להיות מלשון כבדות – כמו "כבד לב פרעה"[סו], שחז"ל מפרשים[סז] שהלב שלו נעשה כמו כבד – או לשון כבוד, "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"[סח], הכל בשביל הכבוד. כיבוד הורים – גם אחד הספרים החשובים אצלנו[סט] – הוא תיקון הכבד. לכבד את ה' ולכבד את ההורים.

למי תורת הנפש יכולה לעזור?

שאלה: האם תורת הנפש מיועדת לבעיות קשות המאובחנות בעולם הטיפול, או שהיא מיועדת רק לאנשים נורמלים, עם בעיות קלות-יחסית?

קודם כל, אני לא מכיר מישהו נורמלי...

השאלה עלתה מיסוד תורת הנפש, וענינו עליה פעמים רבות. במושגים היום מתייחסים להבדל בין התחום הפסיכולוגי לתחום הפסיכיאטרי. כמובן, הרבה פעמים יש מחלוקת האם המקרה הוא פסיכולוגי או פסיכיאטרי, ואנחנו מעדיפים לתת כמה שיותר משקל לצד הפסיכולוגי. לכל מה שנכנס בתחום הפסיכולוגי – ודאי אנחנו אמורים לעזור.

אכן, צריך גם לדעת את הכתובת אליה שולחים מקרה פסיכוטי באמת. מה פירוש פסיכוטי? שאי אפשר כבר לתקשר בצורה רציונאלית עם האדם – זו כבר בעיה שדורשת טיפול חיצוני. אבל כל עוד שאני יכול לתקשר ולדבר איתו, שהוא מבין אותי ואני מבין אותו – זהו התפקיד שלנו לעזור. גם לאותו אחד שאי אפשר לעבוד איתו ככה כרגע – ה' יעזור שהוא יתחזק. הרי אדם הוא מדבר והוא משכיל, אז יהיה אפשר לעזור לו, אבל יכול להיות שאס-או-אס צריך לשלוח אותו לקבל עזרה באמת חיצונית, של תרופה מסוימת. בכל אופן, רובא דרובא של האנשים הם בשבילנו. אם במקרה גם נכנס מישהו נורמלי – צריך להוציא אותו מזה, להסביר לו מה הוא באמת...

דמיון מודרך או חשבון נפש?

שאלה: מה יחסו של הרב לטיפול בעזרת כח המדמה, מה שנקרא דמיון מודרך?

קודם כל, נזכיר שאצל רבי נחמן מברסלב "כח המדמה" הוא שם נרדף ליצר הרע[ע], וכמו שאנחנו אומרים בדרך רמז – כח המדמה בגימטריא עגל הזהב...

בכל זאת, האם יש דמיון חיובי? כתוב בתניא[עא] שצריך להתייחס לקב"ה בתור אבא, להתרגל לקרוא לו 'אבא'. אגב, הרבי ר' זושא גם קרא לה' 'אמא'[עב]. אדמו"ר הזקן אומר שאף על פי שנדמה שזהו כח מדמה, כח של דמיון, היות שהענין הוא אמת בפני עצמו – ה' הוא באמת אבא שלנו – לא חוששים מהלא-אמת של אדם שנכנס לדמיונות. בקריאה לה' 'אבא' אתה לא נכנס לדמיון, אתה אומר משהו אמתי. האם אתה שמה? או שכן או שלא. אבל לא חוששים מהדמיון.

באותו אופן, כל דמיון שהוא משהו אמתי – כמו לדמות שה' מחבק אותי – הוא בסדר גמור, דבר טוב. אבל לדמות איזה לא יודע... מסע בעולמות העליונים – לא דבר פשוט. יש גם כזה דבר, שאדם באמת נוסע למעלה, וגם לעשות טיול כפשוטו זהו דבר מאד מומלץ. אבל סתם לדמות דברים בשביל לצאת מהמצוקה, אם הדמיון כאן איזה טיול שאדם עושה כדי להרגע, שבמקום לנסוע להודו הוא מטייל שם בראש שלו – צריך בקורת עד כמה זה טוב.

שאלה: דוגמה לתרגיל שהוא לא עולמות עליונים ולא הקב"ה מחבק אותי, אלא משהו יותר מוכר – אם מישהו מסתובב עם טראומה מילדות הוא חוזר אחורה כדי לפגוש כביכול את הילד שהוא היה, הילד שנפגע, ומנחם אותו מתוך המציאות בהווה, מעודד אותו שעוד תצא מזה. לחלופין, אפשר לפגוש 'אני' עתידי, בריא יותר, ולקבל ממנו כח והשראה.

הרבה פעמים מה שמעורר אצלי את ההתנגדות הוא השם של הדבר, לא העצם שלו. לדוגמה, בתרגילי יוגה השם מפריע לי – יש בו טעם לפגם, קשר לעבודה זרה ממש. גם השם 'דמיון מודרך' לא מוצא חן בעיני – זהו שם חילוני, ואנחנו רוצים קודש, ולא חול.

הענין בעצמו לפעמים יכול להיות בסדר. איך אני רוצה לקרוא לדוגמה שנתת? חשבון נפש. החזרה שלי אחורה והעלאת הזכרונות שלי, וגם הרצון להרגיע את הילד הפגוע שבתוכי, הם חשבון נפש טוב של חסידות[עג]. אפשר לחשוב שחשבון נפש הוא רק לתת לעצמי מכות, אבל זה לא נכון. חשבון נפש הוא גם להרגיע. [כמו שתי המחברות של הכפרות החסידיות[עד].] כן.

תיקון היחס להורים

שאלה: יש מקום לעשות דבר דומה ביחס עם ההורים, לתקן את תמונת הילדות ולעשות בדמיון מפגש מחודש ומפויס עם הדמויות של ההורים?

כמו שאמרנו, כל הדבר הזה יכול להיות תחת הכותרת של חשבון נפש. עם הדמות של האמא ואבא ועם הסליחה הפנימית, שאני סולח. אבל בכלל, הכל שוב מבוסס על שפלות. "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר". כל הדמיון מתחיל מעפר ונגמר בעפר, צריך להתחיל מעפר-שפלות ולשוב לעפר-שפלות. למה? כי אחד שמרגיש עצמו נפגע, במיוחד מבן משפחה הכי קרוב שיכול להיות – זהו מצב מאד לא טוב[עה]. מה הטיפול הראשוני? שפלות.

אמרנו שצריך שפה מתאימה לשפלות. איך מתאים לומר זאת היום? היום עיקר השפלות הוא לדעת שהכל מה'. כמה שאני מצווה להתערב, לתת צדקה למישהו, בסופו של דבר הכל מה'. המשפט הכי חשוב של שפלות היום הוא "לא מגיע לי כלום", כי הכל הוא מתנת שמים. לכן אני גם מאד שמח כשאני מקבל משהו, כי הוא לא מגיע לי. ה"לא מגיע לי" הוא יסוד השפלות. אם לא מגיע לי – אין לי טענה על אף אחד. לא על אבא שלי שפגע בי, לא על אמא שפגעה בי, כי 'מי אני?!'. את המסר הזה באמת קשה להעביר, אבל אם לא יכולים להעביר את המסר הזה – לא עשינו כלום.

הבסיס הוא: 'יש לי טענה נגד מישהו?! לא יכולה להיות לי טענה נגד מישהו, נגד אבא ואמא שלי'. אבל בכל אופן, אני מרגיש פגוע, לכן אני עובד עכשיו – גם באמצעות הדמיון, חושב על מה שהיה, משחזר אותו, אבל יחד עם המסר הזה שבאמת לא מגיע לי. רק מה? אני בן אדם, אני יש, לכן נדמה לי שכן מגיע לי, אבל באמת לא מגיע לי.

לזכור את העיקר

התייחסנו בשו"ת לכל מיני נקודות, אבל צריך לזכור שכל הנושאים שעלו פה הם טפלים לחלוטין לעבודה העיקרית שלנו. המטרה העיקרית של תורת הנפש היא שכל תלמיד-יועץ 'יתמחה' – כלומר, יעמיק בהבנה שלו עצמו, ב'השכלה' וב'עבודה', וגם יזכה להיות "אין חכם כבעל הנסיון"[עו] בעבודה עם הזולת – ב"פרק בעבודת ה'"[עז] וישתדל להעביר את התוכן שלו לאנשים להם הוא עוזר בפרט ולתודעת הציבור בכלל.

היחס לכל ה'כלים' הוא באופן של "חכמה בגוים תאמין"[עח], שהפירוש הפנימי שלו הוא שצריך 'להאמין'-לגייר את החכמות האלה גיור כהלכה[עט] (ולחומרה) – לחשוף את ההקבלות הפנימיות בין השיטה לקבלה ולחסידות, כמו שעשינו בעבר ביחס למגוון שיטות. בלי התהליך הזה, באמת הדוגמאות שהובאו כאן נשארות חיצוניות, לא מבוררות מספיק, ובודאי לא חלק אינטגרלי מתורת הנפש.

צריך להזהר שהעיסוק ב'כלים' ובבירור דברים חיצוניים לא יהיה בעצם בריחה מהחזית, מהעיסוק במה שהוא באמת 'הקרב שלנו' – לקרב נשמות לה' באמת, מתוך שפלות וכו', כהדרכת החסידות. כמו שאמרנו, אנחנו מאמינים שאם הולכים עם המסר האמיתי והצלול אפשר להגיע ללבבות, לעזור לאנשים, וגם להגיע לקהל הכי רחב.

ד. הילולת ר' ישראל-אריה-ליב שניאורסון

הילולת אחי הרבי

נסיים בקשר ליום הזה: עכשיו ספרנו את יום ה-כח של ספירת העומר – ה' יתן לנו כח להגשים את המטרה.

הרבי תמיד הזכיר ביום הזה את היארצייט של אחיו, ישראל-אריה-ליב, שנפטר בגיל צעיר מאד. היו לרבי שני אחים, אחד נספה בשואה בגיל 38, דוב-בער, והשני, ישראל-אריה-ליב, שהיה אז באנגליה, קבל התקף לב בגיל 43 – שניהם נפטרו ממש בגיל צעיר. הרבי הסתיר את פטירת אחיו מאמא שלו כמה עשרות שנים, קיים מצות כיבוד אם, היה כותב מכתבים לאמו כאילו אחיו כותב לה.

הרבי עשה ענין גדול מהיארצייט, דרש את השם שלו[פ], אז אנחנו גם כן נענה אחריו ונתחיל עם ווארט של השם של אח של הרבי:

ישראל היינו לי-ראש (כנ"ל) – מוחין, מוחין דגדלות. צריך קודם כל שנהיה ישראל. כידוע, ישראל ר"ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה[פא] – שנכיר את האות שלנו בתורה, "תן חלקנו בתורתך"[פב], גם האות שלי וגם האות של כל אחד שאני בא לדבר איתו, לנסות לעזור לו, לזהות את השרש שלו בתורה. לשם כך צריכים להיות עם מוחין דגדלות של לי-ראש.

אריה הוא "פני אריה אל הימין"[פג], מדת החסד, אבל אריה הוא גם אותיות יראה ושוה גבורה. לכן כתוב[פד] שבשם אריה יש את שתי המדות העיקריות של הלב, אהבה ויראה, "אריה שאג מי לא יירא"[פה].

השם ליב – תרגום של אריה – אומר לתרגם את הדברים לשפה המדוברת. אם אריה הוא כללות מדות הלב ליב הוא הנה"י, לתרגם וליישם בפועל את האריה.

אם כן, לפי ההסבר שלנו כעת, השמות ישראל-אריה-ליב הם מושכל-מורגש-מוטבע.

שיתוף פעולה של כל הרועים

נסיים שוב בענין עבודת הצוות של תורת הנפש:

כתוב בתניא ש"כל אחד מתוקן מחברו"[פו], בשביל להיות חברים צריך להבין שכל אחד מתוקן ממני ולקבל ממנו את התיקון הזה. אמרנו שכל אחד צריך לדעת את הכשרון המיוחד של זולתו – במה הוא יותר טוב ממני – וגם להפנות אליו אנשים שצריכים את התכונה המיוחדת שלו, את הכשרון המיוחדע שלו. שוב, הכל חוזר לעפר – בשביל אחדות כל אחד צריך להיות עפר. אם הוא עפר – לא רק שכולם דורסים עליו והוא לא מרגיש זאת בכלל[פז], אלא שהוא מסוגל להכיר את המיוחד של החבר ולאהוב אותו, לרצות לעבוד ביחד.

יש ווארט באחד הספרים, אולי בתולדות יעקב יוסף[פח], על כך שכאשר יעקב אבינו הגיע לחרן הוא ראה את הרועים מחכים. הוא לא הבין לְמה מחכים והם אמרו לו שצריך שכולם יגיעו ואז נוכל להרים את האבן מהבאר[פט]. מה זה אומר? שיש פרוייקטים שבשביל להרים אותם צריך רבים ביחד. הוא כותב שזה נכון לכלל האנשים, אבל יש אנשים מיוחדים, "חד בדרא" כמו יעקב, שיכולים להרים משהו לבד. יעקב שומע את דברי הרועים ובסוף גולל את האבן לבד. ככה נחשוב, שאנחנו כולנו יושבים ליד הבאר, מחכים שכולם יתאספו וישתפו פעולה, ודווקא הביחד שלנו הוא מה שירים את האבן הכבדה ונגיע ל"באר מים חיים"[צ], לשתות מן הבאר, להשקות את הצאן.

יש כאן מלה מאד יפה. מההתחלה בתורת הנפש חפשו מה המלה שמתארת את מי שעוזר לאנשים בדרך החסידות. אמרנו[צא] שבחסידות קוראים לו 'משפיע' ובעולם אפשר להשתמש במלה 'יועץ'. את המלים מטפל-מטופל לא אהבנו. אבל כאן יש עוד מלה מאד יפה – רועה. כל אחד צריך להיות רועה, רועה אמונה, "ורעה אמונה"[צב]. [הרועה גם כמו חבר, "רֵעֶה דוד"[צג].] כן. עם כל מי שעוזרים לו צריך להרגיש לגמרי רעות, "אהבה ואחוה, שלום ורעות"[צד], כמו בין איש ואשה. זו הברכה שלי לכולנו – ברכת הדיוט – שנזכה להיות רועים כפי שצריך.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• הדור שלנו אינו שונה – גם היום שפלות היא היסוד.
• בכל דור צריכים להסביר את השפלות בשפה המתאימה.
• מי שלומד ומפנים א' צריך ללמד א' – אפשר לעזור מהרגע הראשון.
• יועץ צריך להיות בישן (שחש שאינו ראוי ליעץ) רחמן (מרגיש באמת שצער הזולת נוגע לו) וגומל חסדים (בהתמסרות למי שבאה להעזר בו).
• כל יועץ צריך לדעת את מעלת חברו ולהפנות אליו במדת הצורך.
• הכלים הטובים הם האותיות המתאימות.
• תלמידים טובים הם כלים – בעלי בית קיבול נקי; מחכימים את רבם במשוב שלהם; כלים טובים לשליחות של הפצה.
• היעוד של תורת הנפש הוא הקנית מוחין נכונים – הכנסת אורות בכלים.
• שפלות היום היא ההכרה שהכל מה' ולי לא מגיע כלום.
• היעוד של תורת הנפש הוא הנחלת עבודת ה' פנימית (וגיור כהלכה של 'כלים' הוא טפל).
• משפיעי תורת הנפש צריכים להיות רועי-אמונה המשקים את הצאן מ"באר מים חיים".