"כדת" בספר התניא

סעודת פורים (ח"א)

פורים תש"פ – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

במשך השנים האריך הרב לבאר בהתוועדויות פורים את סוד המלה "כדת" (שהיא גם שם קדוש) החוזרת שוב ושוב במגלה. לפנינו התבוננות קצרה ופורימית בהופעות המלה הזו בספר התניא – דווקא בשיעור הלימוד היומי של פורים!

משכן לה' על ידי קביעות עתים לתורה

יש מלה מיוחדת במגלה, שבקבלה היא גם שם קדוש שרשום על מצחו של מלך המשיח – כדת (בגימטריא משיח בן דוד)[ב]. המלה "כדת" חוזרת חמש פעמים במגלה[ג]. בכל התנ"ך יש רק עוד פעמיים "כדת", שתיהן בביטוי זהה בדניאל – "כדת מדי ופרס די לא תעדא"[ד], חוק ולא יעבור – שעולה בעצמו ד"פ פורים.

והנה, פלא, המלה "כדת" מופיעה רק פעם אחת בשלשת החלקים הראשונים של ספר התניא (שהם ספר התניא ה'מקורי', לפני הוספת אגרת הקדש וקו"א בידי בני המחבר) – בתניא של היום, התניא של פורים[ה]:

ומשחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו משכן ומכון לשבתו הוא יחודו ית' אלא ארבע אמות של הלכה שהוא רצונו ית' וחכמתו המלובשים בהלכות הערוכות לפנינו ולכן אחר שיעמיק האדם מחשבתו בענין ביטול הנ"ל כפי יכלתו זאת ישיב אל לבו כי מהיות קטן שכלי ושרש נשמתי מהכיל להיות מרכבה ומשכן ליחודו ית' באמת לאמיתו מאחר דלית מחשבה דילי תפיסא ומשגת בו ית' כלל וכלל שום השגה בעולם ולא שמץ מנהו מהשגת האבו' והנביאים אי לזאת אעשה לו משכן ומכון לשבתו הוא העסק בת"ת כפי הפנאי שלי בקביעות עתים ביום ובלילה כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה וכמאמר רז"ל אפי' פרק אחד שחרית כו' ובזה ישמח לבו ויגיל ויתן הודאה על חלקו בשמחה ובטוב לבב על שזכה להיות אושפזיכן לגבורה פעמים בכל יום כפי העת והפנאי שלו כמסת ידו אשר הרחיב ה' לו:

"משחרב בית המקדש אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה"[ו], זו הדירה של הקב"ה בעולם ובכך כל אחד צריך לשמוח. אף על פי שהוא לא יכול להיות מרכבה לקב"ה, כמו האבות, הוא צריך לשמוח שיכול להיות אושפיזכן לה' על ידי קביעות העתים שלו לתורה, כל אחד "כדת הניתנה" לו בהלכות ת"ת בשו"ע.

אם כן, הוא מפרש "כדת" על כמה תורה צריך כל אחד ללמוד לפי ההלכה, והיינו "כדת מדי ופרס די לא תעדא" למעליותא – מדי לשון מדה ושיעור ("כדת הניתנה לכל אחד ואחד") ופרס אותיות ספר (תלמוד תורה). ועל ידי זה זוכה לשמחה גדולה – "כדת מדי ופרס" בגימטריא "שמחה של מצוה"[ז] ו"די לא תעדא" בגימטריא שכר – "שכר מצוה מצוה"[ח] שהוא ה"שמחה של מצוה".

"כדת" בעניני תורה ו"כדת" בעניני גשמיות

אמרנו שבכל שלשת החלקים הראשונים של התניא לא חוזרת שוב המלה "כדת" – פלא, שרק בפורים יש את המלה הזו[ט]. אבל באגרת הקדש כב, לקראת סוף התניא, יש עוד פעם אחת "כדת". כלומר, בתניא המודפס שלנו, עם חמשת החלקים – כולל אגה"ק וקו"א – יש פעמיים "כדת". באגרת הקדש שם כתוב:

אהוביי אחיי ורעיי מאהבה מסותרת תוכחת מגולה לכו נא ונוכחה זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור ההיתה כזאת מימות עולם ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים אשר כל רז לא אנס להו ונהירין להון שבילין דרקיע כ"א לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו כי באמת כל עניני אדם לבד מדברי תורה וי"ש אינם מושגים רק בנבואה ולא לחכמים לחם כמארז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ושבעה דברים מכוסים כו' אין אדם יודע במה משתכר כו' ומלכות בית דוד מתי תחזור כו' הנה הושוו זה לזה ומ"ש בישעיה יועץ וחכם חרשים וכן משארז"ל ונהנין ממנו עצה ותושיה היינו בד"ת הנקרא תושיה כמארז"ל יועץ זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים כו' שסוד העיבור קרוי עצה וסוד בלשון תורה כדאיתא בסנהדרין דף פ"ז ע"ש בפרש"י.

אדמו"ר הזקן כותב שפלא בעיניו שהולכים להתייעץ בעניני גשמיות, עניני עולם הזה, עם צדיקים, גדולי תורה, "כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי" (רמז מפורש למגלת אסתר, "כדת מה לעשות במלכה ושתי"[י], ה"כדת" שכנגד התפארת, עמוד התורה, כפי שהוסבר) – דבר שלא היה בדורות הראשונים.

אם יש רק פעמיים "כדת" בתניא כנראה יש קשר ביניהן. פעם אחת ביסוד של התניא, לגבי קביעות עתים, שככה מכניסים את הקב"ה לרשותנו, הכי קרוב שאנחנו יכולים להגיע לדרגת האבות – להיות מעין מרכבה לשכינה. ואחר כך "כדת מה לעשות", שהולכים לרבי ושואלים אותו שאלות בגשמיות, מבקשים ברכה ובמיוחד עצה בגשמיות – "בן חמשים לעצה"[יא]. מי ששלם בחמשים שערי בינה – אחרי "בן ארבעים לבינה", אם משלים את חמשים השערים – מגיע ל"בן חמשים לעצה", ואז שואלים אותו בכל הענינים, לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות (והרמז המובהק – "כדת מה לעשות" עולה 1275 – 50 במשולש, סוד "תספרו חמשים יום"[יב] מאחד עד חמשים[יג]).

כנראה הא בהא תליא: ה"כדת" השני שייך דווקא לדורות האחרונים, בעקבתא דמשיחא. מהבעל שם טוב והלאה הולכים לצדיקים לשאול בעניני עולם הזה – יש בכך בחינת משיח (זה ה"כדת" של משיח בן דוד, השם שרשום על מצח המשיח). ה"כדת" של העולם הזה היינו לימוד תורה של כל אחד ואחד לפי ההלכה, כמה הוא צריך ללמוד לפי שו"ע, אבל ה"כדת" של משיח היא "כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי". כמו ששאול הלך לשמואל הנביא לשאול בענין האתונות[יד]. דווקא את שמואל הנביא, ששקול כנגד משה ואהרן[טו], אפשר ללכת לשאול איפה האתונות (החמורים, החומריות) שלי שהלכו לאיבוד.

ה"כדת" של העולם הזה שייכת לטעם ולדעת, ללימוד תורה שלפי השכל (שאדמו"ר הזקן אומר שהוא הפשט של "עצה ותושיה" שנהנים מתלמיד חכם) – זו "כדת" של מדרגות הנשמה הפנימיות, נפש-רוח-נשמה. אבל ה"כדת" של העולם הבא היא "כדעת" שלמעלה מטעם ודעת, מדרגה של נבואה שלמעלה מהשגה שכלית רגילה – זו "כדת" של מקיפי הנשמה, חיה-יחידה. דווקא בזכות ה"כדת" של העולם הזה, של הנר"נ, מגיעים ל"כדת" של משיח, של הח"י.