ב"ה

ברית לחיים אריאל בן לולו

יב אב סו – בית שמש

מזל טוב מזל טוב להורים ולאחים, שיהיה חסיד ירא שמים ולמדן ויעשה נחת לכולם.

נפתח בכמה מילים על שם הרך הנימול:

חיים על שם אביו של חנן (אבי הבן) ואריאל על שם בית המקדש – יוצאים כעת מאבלות החורבן, וכל המתאבל זוכה ורואה בבנינו ובנחמה הכפולה עליה קראנו בשבת – בנחמת "אריאל אריאל קרית חנה דוד". זה חיים טובים – חיים עם אריאל. האוה"ח הקדוש כותב שחיים שם של משיח, ואריאל זה בית המקדש – "משיח בונה מקדש", כפי שפסק הרמב"ם. זה חיים נצחיים – "בלע המות לנצח" – וחיים אריאל יזכה עם ביאת המשיח לתחיה"מ וחיים נצחיים, והחיים הללו בונים את בית המקדש. אריאל זה האריה היורד מן השמים כשעושין רצונו של מקום ואוכל-מעלה את הקרבנות.

חיים אריאל = שי. "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שי עולמות, שנאמר 'להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". שהרך הנימול עם ההורים יזכו שה' ינחיל כל השי עולמות. גם על משיח כתוב "יובל שי למורא" – יובל שי = משיח. כתוב בקבלה שה-שי עולמות זה גילוי של אור הכתר, העולה פעמיים שי – יש שי של חיצוניות הכתר, פרצוף אריך אנפין, שבנפש זה הרצון העליון, רצון ה' לברוא העולמות ושתהיה לו דירה בתחתונים, ויש גם ה-שי של פנימיות הכתר, פרצוף עתיק יומין, שזה העונג העליון. למה ה' רוצה את העולמות? כנראה יש איזה תענוג עמוק מאד, שאי אפשר להשיג, של ה' בבריאת העולמות. כתוב שעל זה אין שום תירוץ, אי אפשר להסביר למה רוצה את העולמות ולמה צריך את בית המקדש, שעל זה כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – גם בנין אריאל כפשוטו, בירושלים, וגם "'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם'", שה' שוכן בתוך כל יהודי, ואי אפשר לשער הענג הפנימי שלו בזה. נאחל לילד ולהורים ולכל המסובים שנזכה גם ל-שי של חיצוניות הכתר, של הרצון שאין תקיף כמוהו, וגם שי של פנימיות הכתר, הענג שאיננו מושג כלל (ואף על פי כן, בהיותנו יהודים – "חלק אלוה ממעל ממש" – יש לנו אפשרות לטעום את הטוב טעם של ה'). אנו עוברים נסיונות, לא פשוט לעבור את העולם הזה, אך בסוף "סוף הכבוד לבוא" – "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". עוברים נסיונות, והכל כדי להתחזק באמונה – בכלל ובפרט. "כי מנסה ה"א אתכם לדעת" – אפשר להיות חכם ונבון בתורה, אך לזכות לדעת בה נקבע בפנימיות הנפש שכך האמת לאמיתו זה רק בזכות הנסיונות שעוברים בחיים. אנו כבר אחרי כל הנסיונות וזוכים תיכף ומיד ממש לגילוי שי עולמות – גם ה-שי החיצוני וגם ה-שי הפנימי, וביחד כתר.

הילד נולד בערב הילולת האר"י (בשבת "מינה מתברך" יום ההילולא), והברית שבוע אחרי הילולת האר"י הקדוש. לכן יש מזל משותף לרך הנימול ולאר"י הקדוש, ולכן ראוי להזכיר ווארט מהאר"י הנוגע לפרשת השבוע הזו – ה"שלום זכר" של הילד – שבת "נחמו נחמו עמי". אחרי החורבן מתחיל בנין אריאל ומתחילים לקרוא "ז דנחמתא" אחרי ה"ג דפורענותא". הראשון, הקובע הכל, מתחיל "נחמו נחמו עמי" – נחמה בכפליים. יש פסוק בתוך ההפטרה הזו שצריך להבין מה הנחמה שיש בו: "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם" (בא בהמשך לעוד שני פסוקים, ששלושתם יחד – לפי המסורה – מהווים פרשיה שלמה בתוך הנביא: "קול [של ה'] אומר קרא, ואמר [הנביא] מה אקרא, [וה' עונה] כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה. יבש חציר נבל ציץ כי רוח הוי' נשבה בו אכן חציר העם"). אחר כך מתחילה עוד פרשית נחמה – בשורת הגאולה – "על הר גבוה וגו'". איך ההקדמה לבשורת הגאולה, שהיא עיקר הנחמה שלנו – שתיכף ומיד משיח בא, שרק זו יכולה להיות נחמתנו – היא פסוקים על "אכן חציר העם", שהעם שלנו חציר, שלא בסדר, ו"יבש חציר נבל ציץ" וכו'. מה הקשר? למה מתוך זה ש"יבש חציר נבל ציץ" זוכים לבשורת הגאולה? מסביר רבינו האריז"ל – שמל הרך הנימול קשור למזלו – ש"דבר אלהינו" בפסוק הזה רומז למאמר הראשון הגלוי במאמרות בהם נברא העולם (אחרי "'בראשית' נמי מאמר" שהוא "מאמר סתום") – "ויאמר אלהים יהי אור". ה"יהי אור" – שהוא ה"דבר אלהינו" – הוא יקום לעולם. העם מגיע למצב לכאורה מיובש, "אכן חציר העם" ו"יבש חציר נבל ציץ", ומתוך זה "ודבר אלהינו יקום לעולם", ומתוך זה ש"דבר אלהינו יקום לעולם" מתקיים "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון". מבאר שה' ברא את העולם בארבע דרגות – דצח"מ – הקיימים בכל עולם ועולם, החל מהעולם הגשמי. זה כנגד אותיות שם הוי' ב"ה, וכן ארבעת העולמות אבי"ע עצמם הם כנגד דצח"מ (ממטה למעלה). עיקר ה"מדבר" זה יהודים – נשמות דאצילות, אנו "עם קוב"ה" בלשון האר"י. עוד לפני ה"יהי אור" היתה שבירת הכלים – המדרש אומר שה' "בונה עולמות ומחריבן", ובלשון הקבלה זה עולם התהו שנשבר, עליו כתוב "והארץ היתה תהו ובהו וגו'". ב"יהי אור" – ה"דבר אלהינו יקום לעולם" – זה תחילת תיקון המציאות, תיקון רפח ניצוצין שנפלו למציאות התחתונה, ותפקידנו לברר אותם, לגאול אותם מתוך המציאות ושברי הכלים, ובכך "לתקן עולם במלכות שדי". אומר (בספר הלקוטים ובלקו"ת) ש"יהי אור" זה ראשית התיקון מלמטה למעלה. בעולמות יש "אף עשיתיו" – "אף" הפסיק הענין, שאף משה רבינו אמר "יגורתי מפני האף". אף ה' על העדר המעשים הטובים – "וכל חסדו כציץ השדה". ראשית העליה זה מ"אף עשיתיו" ל"יצרתיו" – מדומם לצומח – ושם כבר מתחיל גילוי אור, "יוצר אור". "יהי אור" זה ראשית התיקון, ראשית העליה מעולם העשיה התחתון לעולם היצירה. ועדיין, כמו שחז"ל אומרים ביום ג' של הבריאה, הצמחים עמדו על פתח הקרקע ולא נראו עד שבא הראשון והתפלל – עד אז "ואדם אין לעבוד את האדמה", אין אדם ואין גשם ואין צמיחה. כך מבאר האר"י שבעצם המציאות הזו, שהבירור מתחיל להתעלות אך עדיין רק על פתח הקרקע – מחכה ל"נעשה אדם" (ו"אתם קרויים 'אדם'") זה ה"דבר אלהינו". זה מעשה ה', שהתחיל להעלות הניצוצות מהדומם הכללי לתחתית הצומח הכללי. לא כותב זאת, אך ידוע שבתנ"ך ירקות נקראו "אורות" – אחד הפירושים של אור – ולכן "יהי אור" זה כמו "יהי ירק", אך עוד לא צמח לגמרי ורק מתחיל להיות מוכן. על כל פנים, זה עליה גדולה מאד מדומם לצומח.

מפרש "יבש חציר נבל ציץ" למעליותא. אומר שבתחילת גידול החיטה "קליפה קדמה לפרי" – יש מוץ ותבן. בשביל שיצא הבר הטוב צריך שהתבן יתיבש – "יבש חציר" זה טוב, זה סימן של סוף הבירור. כל דרגה שמתבררת עד גמירא בדרגתה היא מתייבשת. ב"יבש חציר נבל ציץ" זה סוף בירור הצומח, שמוכן לאכילה, ואז האדם אוכל אותו ומעלה ישר לאצילות – בדילוג על "בורא חשך".

לומדים מכאן שכל פעם שהמצב מתייבש, שנראה למראית עין שזה נגמר ולא טוב, זה סימן מובהק של תכלית שלמות הבירור במדרגה הזו. זה כאילו הזמנה – המצב הקודם התייבש ונגמר, כעת תבוא ותאכל אותו. כל עוד היה מוכן זה עדיין בוסר – אי אפשר לאכול אותו. דווקא כעת, כמתייבש וכאילו מת, זה ההזדמנות לקחת את הגרעין ולאכול אותו (לפני שנרקב) ולהעלותו לה' ("כל מעשיך יהיו לשם שמים", כמו שכותב הרמב"ם, ועוד יותר מכך "בכל דרכיך דעהו" – לעשות יחוד, כוונות האכילה של פרשת עקב). בכל אופן, אומר שאז אפשר להעלות המציאות פי כמה וכמה לדרגה יותר גבוהה. אומר מה ההבדל בין העולם הזה לביאת המשיח – שבעולם הזה גם יש סיום דרגות בירור, אך אצל משיח אחרי סוף כל הבירורים. ומבאר ההבדל שבעולם הזה כל בירור מסתיים באיזה "יבש חציר נבל ציץ" – שמשהו מתייבש ואפשר לאוכלו. כאשר לע"ל יסתיים בירור ז מלכין דמיתו יהיה "ובלע המות לנצח" – תתאפשר העלאה אין סופית בלי שדברים ימותו באמצע. זה המעבר לפרשיה חדשה – התלוי בסיום הקודמת – "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים".

לעניננו, בעולם הזה – עד ביאת המשיח ולא עד בכלל – זה שמשהו מתייבש ונופל זה סימן טוב. כך, אם למשל כאן הממסד בארץ מתייבש – זה טוב, זה גמר הבירור שלו. לא מתייאשים מכך – בדיוק להיפך. אז מגיע הזמן שהגרעין, הבר, נשאר – ורק נפרד באופן טבעי. ה' ברא את הטבע כך שהצמח מת, מתייבש, אך הגרעין נפל ונפרד וכעת הוא מוכן לאכילה. רק שצריך מישהו שיבוא ויאכל אותו, וכך יקפיץ אותו למעלה – אפילו שני עולמות בבת אחת, מתחום הצומח לתחום האצילות. זה בדיוק מצבנו עכשיו, שמשהו מתייבש, וזה טוב – כי מה שנופל זה החיוניות האמיתית. רק צריך שנדע, שלא נשהה וניתן לו להרקב, ונאכל אותו. אחרי שנלמד את המלאכה הזו – איך להבחין דווקא מתוך ה"יבש חציר נבל ציץ" שכעת המצב מוכן להתעלות – בזכות זה נזכה תיכף ומיד למצב בו שום דבר לא צריך למות, "כבר נסתיימה עבודת הבירורים". מה עושים כשאין בירורים? לפי האר"י יש שני שלבים – שלב אחד בו תוך כדי "עת למות" יש "עת ללדת" מחדש ("עת ללדת ועת למות" – הכלל זה לידה והפרט זה מיתה, הלידה כוללת הכל), שמשהו מתייבש ומת ואז הזמן להעלותו ולהכלילו, ושלב שני בו המלכים כבר התבררו ויש רק עלית עולמות מיניה וביה בלי צורך שמשהו ימות באמצע. יש הרבה משלים לכך בחסידות, אך המקור זה כאן – פירוש האריז"ל להפטרת אתמול.

איך זה מתאים לברית מילה? יש פריעה ומילה, ומל ולא פרע כאילו לא מל. יש ערלה גסה וקרום דק – ערלה גסה זה הרע הגלוי והקרום הדק והשקוף זה הרע הנעלם הלא מודע. "ומלתם את ערלת לבבכם" יתכן רק במה שאני מרגיש שהוא רע, אך יש פסוק בביאת המשיח "ומל ה"א את לבבך" – ה' פורע את הקליפה הדקה. זה חובה – בלי זה "כאילו לא מל" – אך זה באתערותא דלעילא שאחרי המילה באתערותא דלתתא. לעניננו אפשר לפרש לפי פסוק זה: חיתוך הרע הגלוי ואחריו פריעת הקרום הדק – שהתכלית זה גילוי העטרה, לכן אחרי הברית נוהגים לומר יג מדות הרחמים. גילוי העטרה – הגלוי של "יהי אור", של "ודבר אלהינו יקום [= יוסף] לעולם" (סוד קימת הברית על ידי גילוי העטרה). לפני "ודבר אלהינו יקום לעולם" צריך להיות "יבש חציר [המילה] נבל ציץ [הפריעה]". "נבל" זה מלשון "נפל", והמדקדקים מסבירים ש"נפל" זה גם התהוות וחידוש – כמו "נפל דבר בישראל" – וכך אחרי "נבל ציץ" מתהוה משהו חדש, יש גילוי העטרה "ודבר אלהינו יקום לעולם" בשמירת הברית וקדושת הברית, שזה "יהי אור" (סימן של מלך – של מלך המשיח – שהברית שלו מאירה). שנזכה בזכות האר"י ובזכות הברית לביאת המשיח וכו'.

השלמות (בדרך חזור):

יש עוד פירוש של האר"י (בספר הליקוטים זה שני קטעים): מתחיל "קול אומר קרא ואמר מה אקרא". רש"י אומר שה"קול אומר קרא" זה ה' והנביא זה ה"ואמר מה אקרא". האר"י מסביר יותר, שזה אתעדל"ע לעורר אתעדל"ת (אחד המקורות לענין זה) – ה' אומר לכל יהודי "קרא" בתורה, וברגע שעושה כך מעורר את ה' (כנראה מתכוון למארז"ל "כל הקורא בתורה הקב"ה קורא כנגדו"). מתאים לתניא סוף פל"ז "קרוב הוי' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת" – שצריך לקרוא דרך התורה, ולא סתם "אבא אבא" (יתכן שזה גם מקור לדברי אדה"ז). אז אנו מלמטה אומרים לו "מה אקרא" – בקריאה שלנו מלמטה אפשר להגיע לשם מה, לעורר את ז"א, אך ה' רצה שנעורר או"א (בתניא בקו"א אומר שזה רק על ידי ק"ש במס"נ – שצדיקים מיוחדים יכולים להעלות מ"נ לאו"א בק"ש, בלי מס"נ בפו"מ). כאן האר"י מסביר ש"מה אקרא" זה התנצלות שלא מגיעים באתעדל"ת לאו"א אלא רק, במקרה הטוב, לשם מה. נראה לקשר זאת עם מה שכתוב אחר כך, שהבירור של העולם הזה – דווקא בירור של "יבש חציר נבל ציץ וגו'" – זה נעשה כשמגיעים לשם מה, והבירור של העתיד (בלי מות) זה העלאת מ"נ המעוררת גם באו"א, בהם כתיב "ימותו ולא בחכמה" והם בעצם למעלה מ-ז מלכין קדמאין דמיתו שמתחילים מהמדות. זה קשור למה שנדבר מחר בע"ה, על מאמר של ר"ה, המביא מהקדמת הזהר על פירוש הפסוק "שאו מרום עיניכם" – הפסוק האחרון בהפטרת נחמו – ושם יש ביטוי שכאשר כל הרצונות עולים לאבא (כך מתאר העלאת מ"נ, עלית רצונות; אבא 'מגנט' מספיק חזק להעלות כל הרצונות, ואז) הוא מספיק חזק להמשיך הרצון העליון מהכתר. אבא זה מקום המפגש של אתעדל"ת ואתעדל"ע הבאה אחריה. יוצא לפי זה שאם מעלים רצון רק לז"א מלמטה, אין מספיק כח להמשיך הרצון העליון למטה – דירה בתחתונים – ולכן מתקדם רק לפי סדר של "יבש חציר נבל ציץ". בפשטות מה שמגיע לאו"א זה מסירות נפש. גם היום, באקטאוליה – כשאין הרבה מס"נ (כמו שיהת פעם, כנראה בגלל המנהיגות), עולה רק ל-מה (ואז "מה פשפשת מה חקרת וכו'"), ואז החזית סתומה. נראה שמשיגים משהו, אך משיגים רק "מה". בנתיים מי שמת, ר"ל, זה כמו ז מלכין קדמאין דמיתו, אם כי ודאי ה' יקום דמם.

פרשיה זו מתחילה ב"קול" ומסיימת ב"לעולם". מאתעדל"ע לעורר אתעדל"ת עד ה"דבר אלהינו יקום לעולם" שמלמטה למעלה. קול לעולם = ב"פ יקום = יבש. כמה מילות מפתח שמתחלקות ב-הוי'. כל הפרשיה הזו בסוד יבש – תיקון היובש. מילים ראשונות בשלושת הפסוקים – קול יבש יבש. מילים אחרונות בשלושת הפסוקים – השדה העם לעולם. השדה העם גם מתחקל ב-יג, כך שהכל מתחלק ב-יג – 1365 = 3 פעמים 5 פעמים 7 פעמים 13. הביטוי שחוזר על עצמו פעמיים זה "יבש חציר נבל ציץ". יבש – שי ב. חציר – שי פחות ב. יבש חציר = כתר. יש סוד בקבה שבכתר יש תרך עמודי אור, בחכמה לב נתיבות חכמה ובבינה נ שערי בינה. זה "יבש חציר נבל" – כתר לב נ. יחד עולה שבת – סוד כח"ב, "קדש קדשים". ציץ = קץ.

מאיפה בא לאר"י ש"דבר אלהינו" זה ה"יהי אור"? זה עיקר החידוש כאן, ממש 'דברי נבואה'. הפשט ב"דבר אלהינו" זה הבטחת הגאולה – שאף על פי שהעם חציר וכו' בכל אופן דבר אלקינו יקום לעולם, כניגוד, ואז ממילא "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון". יש כמה רמזים מאד טובים: ודבר אלהינו יקום = יהי אור [דבר אלהינו] ויהי אור [יקום] = נעשה אדם. זה כתוב במאום אחר, אולי באריז"ל עצמו, ש"יהי אור" = "דבר הוי'". לפי זה כאן זה "דבר הוי'" שמתלבש ב"דבר אלהינו". לפי זה – במאמר מוסגר – יש כאן איזו כוונה ל"הוי' אלהינו" בק"ש, שזה התלבשות של "דבר הוי'" ב"דבר אלהינו" ש"יקום לעולם", וזה סוד הגאולה. דבר אלהינו יהי אור דבר הוי' = 546 = הוי' פעמים אהיה, יחוד או"א אליו צריכים להגיע (הוי' בחכמה ואהי' שם של בינה).

רש"י אומר משהו מאד חשוב – שאולי נרחיב מחר – שכאן כתוב "מבשרת ציון" ו"מבשרת ירושלים", ובפסוק אחר בישעיה כתוב "רגלי מבשר". לפעמים זכר ולפעמים נקבה. כנראה שזה מאמר חז"ל שלא ידענו ב"בעתה אחישנה" – ש"מבשרת" זה "לא זכו", ואז זה "בעתה", ו"מבשר" זה כאשר "זכו", ואז זה "אחישנה", כי הזכר יותר קל ברגליו וממהר לבוא. מוסיף לנו כאן שזה שלע"ל בירור בלי מיתה – כי בעוה"ז בירור מדות ובעוה"ב בירור מוחין בלי מיתה. על ידי עבודת המדות עד שעולים לכך שאין מות – זה עדיין רק "מבשרת", "בעתה". סיימנו כל הבירורים וכו' זה רק "מבשרת". "אחישנה" זה כנראה עוד לפני גמר עבודת הבירורים מהסוג של "יבש חציר" – שתוך כדי "יבש חציר" אפשר שתהיה גאולת "אחישנה". שזה עוד יותר אקטואלי היום, כשרואים את המצב של "אכן חציר העם".