שלום זכר למשפחת ויסגלס
1
שבת קדש פרשת תרומה, ב' אדר ע"ח – כפר חב"ד
שלום זכר למשפחת ויסגלס
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
[אחרי סעודת ליל שבת:]
[אבי הבן חזר על שיחה מ'דבר מלכות' של השבוע.]
"ברוך שלא עשני גוי" של ר' לוי יצחק מברדיטשוב
הענין של לשמוח בכך שאני יהודי, שיש לי את הפינטלע איד, כמו שיהודה אמר – שזו נקודת היהדות, בחינת "זהב" של המשכן – קשור למה שר' לוי יצחק מברדיטשוב היה שר "שלא עשני גוי". [שרו.] מסופר שפעם הוא עלה חזן בבית כנסת ואמר את ברכות השחר, וכשהגיע לברכת "שלא עשני גוי" הוא דילג עליה. שאלו אותו למה זה, הוא ענה שכשהוא קם בבוקר ונזכר שהוא יהודי הוא מיד ברך ברכת "שלא עשני גוי", ולכן הוא לא בירך בבית הכנסת.
זהב – זה הנותן בריא
בשיחה אחרת[ב] הרבי מביא את רמז מספר אגרת הטיול[ג] על זהב, כסף ונחשת, מ-13 הנדבות שבמשכן (כשסופרים יוצא טו נדבות, אבל רש"י כותב 13, ויש הרבה הסברים לזה): זהב ראשי תבות "זה הנותן בריא". זהב היינו להיות עשיר, כמו ששמענו עכשיו שיהודי צריך להיות עשיר בגשמיות וברוחניות, ובגשמיות וברוחניות גם יחד, והנקודה הזו קשורה לבריאות. זהב הוא סגולה לבריאות. [ומה הסגולה לזהב?] הנתינה, הרצון וההלחטה לתת ("זה הנותן בריא") היא סגולה לבריאות. בריאות היינו חיבור הנשמה עם הגוף, זה נקרא "רופא כל בשר ומפליא לעשות"[ד]. זהב בגימטריא דוד, כתוב[ה] שבזקן של דוד המלך היו שבעה גוונים של זהב, זהב הוא כמו צהֹב (אותית ז-צ מתחלפות באותיות השינים וכן באלב"ם. ז-צ סוד מהיטבאל, יחוד מה ו-בן; זהב צהב = אלף-פלא, ג"פ יחידה = "אדמוני"). [לא היו 13 מיני זהב בזקן שלו, כנגד יג תיקוני דיקנא?] היו 7, המספר 7 הוא הנקודה האמצעית של 13. אכן דוד המלך היה ג'ינג'י, "אדמוני"[ו] כנגד עשו שהיה "אדמוני"[ז] (דוד בא לתקן את עשו. דוד עשו – ר"ת דע, "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה", דברי דוד לשלמה – משלימים ל-390, 15 פעמים 26, "בטחו בהוי' עדי עד כי ב-יה הוי' צור עולמים". הערך הממוצע של כל אות = 65, שם א-דני, שם המלכות, מלכות בית דוד).
[ר' שמואל שי' הענדל סיפר כמה סיפורים.]
אתה נכד של ר' מאיר בליז'נסקי[ח], הספקת להכיר אותו? [כן, היה המשפיע שלי בתור ילד.] זה ייחוס, אתה גם כהן אבל יש לך עוד ייחוס.
נגנו ניגון ר"ח כסלו.
[ר' מנחם מענדל פרידמן חזר על נקודה משיחה בקשר למנורה שהיתה מקשה אחת, ואבי הבן הזכיר שכתוב פעמיים מקשה.]
מה זה מקשה? [משקה.] אם כן פעמיים מקשה זה פעמיים משקה, לחיים לחיים...
[ר' מ"מ פרידמן סיפר סיפור ובאמצע הבחורים מ"שבת לב לדעת" נכנסו, הרב ביקש ממנו להתחיל את הסיפור מהתחלה.]
נגנו "צמאה לך נפשי" (השמח).
"לי... לי" – רצוא ושוב
הפרשה מתחילה עם "ויקחו לי תרומה", ורש"י מפרש "'לי' – לשמי". בהמשך אותה עליה – שאגב זהו 'ראשון', זו העליה שהיתה בלידת הרך הנולד – כתוב שוב "לי", "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ושוב רש"י מפרש "'ועשו לי מקדש' – ועשו לשמי בית קדושה". על "ושכנתי בתוכם" ידוע פירוש חז"ל[ט] "בתוכו לא נאמר אלא 'בתוכם' – בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל", זה המשכן האמיתי, בלב של כל אחד מאיתנו. כלומר שיש כאן פעמיים "לי לשמי" – "ויקחו לי תרומה... ועשו לי מקדש".
בחסידות[י] מסבירים ששני ה"לי" האלה הם דופק הלב של היהודי. בדופק צריך שתהיינה שתי תנועות, "רצוא ושוב", "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"[יא], אל תיקרי חיוֹת אלא חיוּת[יב], שחיות תלויה בתנועה מתמדת של רצוא ושוב. נסביר מה היא כל תנועה: "רצוא" הוא רצון ותשוקה שלי לאלקות, לעלות למעלה להיכלל בו יתברך, כלות הנפש, מוכן אפילו למות בשביל זה. הסיפור של נדב ואביהוא הוא שמתו בתנועה של רצוא וכלות הנפש לקב"ה. כאן ה"לי" הראשון, "ויקחו לי תרומה" הוא נדבת המשכן. תנועת ההתנדבות היא רצוא חזק למסור את עצמי וכל אשר לי במסירות נפש לקב"ה. [נדב מלשון התנדבות.] נכון, הוא התנדב לקב"ה. שנים נקראו על שם התנדבות – נדב ועמינדב (במדרש מפורש שהתנדב עבור עמי. נדב עמינדב ר"ת נע, תנועה של התנדבות והתמסרות, ושאר האותיות = נדב נדב. נדב עמינדב = "יהי אור", סוד עסמ"ב, ד"פ חן). זה כיוון אחד. אבל כתוב "'וחי בהם'[יג] – ולא שימות בהם"[יד], הקב"ה רוצה שאנחנו נחיה כאן בעולם הזה ונעבוד אותו, זה ה"שוב", לשוב למטה לעולם הזה לקיים מצות מעשיות. זה "ועשו לי מקדש". היות שהקב"ה הוא אין סוף ואני מוגבל, אם אני רוצה להתאחד אתו לכאורה עלי למות, לבטל את ישותי לגמרי, לכן הקב"ה מצמצם את עצמו ומתלבש בעולם כדי שנוכל לעבוד אותו כאן בעולם הגשמי המוגבל.
בתוך המלה "לי" עצמה, האות ל מבטאת את תנועת ה"רצוא", העליה למעלה, והאות י מבטאת את הצמצום וה"שוב" למטה. "לי" ברבוע פרטי (ל ברבוע = 900, י ברבוע = 100, סוד קץ – ק = 100, ץ = 900) = 1000, סוד אלף אורות שמשה קבל בהר סיני, סוד נשמת מורנו ישראל בעל שם טוב.
צמצום במשמעות של ריכוז
השראת השכינה היא צמצום במשמעות של ריכוז – כמו המשמעות הפשוטה של המלה צמצום בנגלה. בקבלה יש שני פירושים, גם מלשון ריכוז וגם מלשון סילוק. יש את הצמצום הראשון שהקב"ה סילק אורו לצדדים כדי להשאיר חלל פנוי לברוא את העולם, אבל אחר כך הוא המשיך קו, שהקו הזה הוא גם צמצום אבל במובן של ריכוז של אור כדי שיוחדר גם בעולם אלקות. הצמצום השני היה במשכן ואחר כך בבית המקדש, כתוב[טו] שהקב"ה צמצם את שכינתו – צמצום מלשון ריכוז – בין שני בדי הארון, שם נמצאת השכינה, גילוי אורו יתברך, והוא עשה זאת בשבילנו, כדי שנוכל להיות בקשר איתו. כלומר, האין סוף עשה עצמו סוף. וזה מה שאמר שלמה המלך[טז] "הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה", שבבית הזה הקב"ה מתגלה אלינו כדי שנוכל לעבוד אותו באהבה ("לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" והתעוררות מדת האהבה היא דווקא במקום שהאהוב מתגלה לאוהב).
ה' הוא הכל והכל הוא ה'
הנקודה הזאת של רצוא ושוב קשורה עם רעיון שאומר ר' אייזיק מהומיל, הלוא הוא גדול המשכילים של חסידות חב"ד: הוא אומר[יז] שה"רצוא ושוב" של עצם נשמת היהודי הוא "גאט איז אלץ" – ה' הוא הכל (רצוא), "ואלץ איז גאט" – הכל הוא ה' (שוב), שתי התנועות בכל רגע ורגע. ה' הוא הכל זו תנועה של "רצוא", שה' הוא כל המציאות, ואלץ איז גאט, הכל זה ה', זו תנועה של "שוב" למטה, שכל המציאות שאנחנו רואים למטה היא ה'. אבל אני חייב כל הזמן להיות בשתי המדרגות ביחד ואסור לי להשאר בדרגה אחת יותר מידי זמן. מדוע? כי אם אשאר בתנועה של "גאט איז אלץ" אגיע לכלות הנפש, הסתלקות הנשמה מן הגוף, ואם אשאר בתנועה של "אלץ איז גאט", שהכל זה ה', אני עלול לחשוב שהכוס הזאת, כפי שהיא גשם בפני עצמה, היא ה' ממש. איך קוראים לכך? [עבודה זרה.] יש לתפיסה הזו מלה בלועזית, שהרב קוק משתמש בה[יח]. [פנתאיזם.] כן. לכן כשאני מרגיש שהכל הוא ה' אני צריך לזכור שה' הוא הכל. זו תנועת ה"רצוא ושוב", הדופק החי של היהודי, ואלה שני ה"'לי' לשמי" בפרשה – "ויקחו לי תרומה... ועשו לי מקדש" ("ויקחו" "ועשו" = 512, 29 = נושא הפכים. "ויקחו לי" "ועשו לי" = 592 = 4 פעמים נצח, ממוצע כל תבה – "נצח ישראל" היינו ה"רצוא ושוב" התמידי-הנצחי של נשמות ישראל).
"חכלילי" – שני ה"לי" בפרשה
יעקב אבינו מברך את יהודה בנו, "חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב"[יט]. פשט המלה "חכלילי" הוא אדום, שהעינים מתאדמות מרוב שתית יין. חז"ל[כ] דורשים "חכלילי – כל חיך שטועמו אומר לי לי". יש כאן פעמיים "לי" – כנגד הפעמיים "לי – לשמי" שבפרשתנו. מהו ה"חך" של "חכלילי"? החך הוא חכמה[כא]. האריז"ל[כב] אומר שחכמה אותיות חך מה, יש קשר בין החכמה לחך, והדבר מתבטא גם בגשמיות בכך שהגלגלת מסתיימת במקום החך, כלומר שעד שם החכמה מגיעה. חך-מה היינו לטעום את ה"מה", את הבטול לאלקות, "טעמו וראו כי טוב הוי'"[כג]. מהו טעם הבטול? טעמי תורה שיגלה המשיח[כד]. בסוד הטנת"א, טעמים-נקודות-תגין-אותיות, הטעמים הם כנגד החכמה[כה].
ראינו לעיל ש"לי" ברבוע פרטי = 1000. שני "לי" = 2000, רמז ל-ב רבתי של "בראשית" (ת"י "בחוכמא", "חכלילי" – חך לי לי).
דילוג אותיות "לשמי"
עוד דבר: יש לאחרונה התענינות בדילוג אותיות בתנ"ך, זה דבר מחודש שלא היה בדורות קודמים, למצוא מלה או מסר צפון בפסוקים על ידי דילוג אותיות. דוגמה מאד יפה היא שהמלה "לשמי" מופיעה בפסוק "ויקחו לי תרומה" בדילוג שוה של אותיות למפרע: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". המלה "לשמי" ממוקמת בדיוק באמצע הפסוק – 14 אותיות מכאן ו-14 אותיות מכאן ו-28 אותיות בהיקף הדילוג (ס"ה 56 אותיות בפסוק, יהלום 7 – "לשמי" במספר סדורי = 56)!
סדר המצוות הכלליות
[איך מגיעים ל"שוב"?] זו הנקודה של "ועשו לי מקדש". ישנה שאלה "בידי מי מפתח הגאולה?"[כו], ואנחנו אומרים שבידינו מפתח הגאולה, אנחנו צריכים לפעול זאת, לא לחכות לקב"ה שירצה להביא לנו את הגאולה. [הוא לא רוצה.] לא נכון, הוא ודאי רוצה (בבתי גוואי הוא בוכה על הגלות) אבל מחכה שאנחנו נתעורר באתערותא דלתתא. נגיד במציאות של היום הענין הוא להחליף את הממשל, שיהיה ממשל של תורה, שיהיה מלך. כשנכנסים לארץ ישראל זו המצוה הראשונה – קודם למנות מלך ואחר כך לנצח במלחמה ואחר כך לבנות את בית המקדש, אי אפשר לבנות את בית המקדש עכשיו כשאין לנו מלך, צריך לעשות לפי הסדר[כז] (כמו שאמרו חז"ל וכמו שכותב הרמב"ם).
הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להעמיד מלך. הרוגוטשובר אומר[כח] שעדיין לא קיימנו כדבעי מצות "שום תשים עליך מלך" וששני בתי המקדש לא היו באמת בגדר של "בית מקדש" והראיה היא שהם נחרבו (בית המקדש האמתי הוא "בית עולמים").
יש סדר של שלש פרשות – יתרו-משפטים-תרומה, קודם צריך לקבל את התורה (יתרו) ואת דיניה (משפטים) ואז לבנות את המשכן-בית המקדש (תרומה) בכוחנו אנו, הכח שה' נוסך בנו –"וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[כט].
נגנו "ויהי בימי אחשורוש".
"כח האדם" ו"כח המעשה"
אמרנו קודם שיש שני "'לי' לשמי" בפרשה. כלומר, שאת שתי המצות האלה צריך לעשות לשם הקב"ה. יש מצות שצריך לעשות לשמה ויש שלא צריך, וכאן שתי המצות הללו צריכות להיעשות לשמה. זה קשור לחקירה של האחרונים[ל] שמחלקים את המצות לשתים – יש מצות שהן "כח האדם" ויש שהן "כח המעשה". [צווי דינים?] כן, שני סוגי דינים. מה הכוונה? כח האדם היינו שאני פועל פעולה בכחי, ולעומת זאת כח המעשה היינו שהשינוי בחלות של הדבר נפעל על ידי הקב"ה.
אחת הנפקא מינות היא לגבי תנאי. בדבר שהוא בכח האדם ניתן להציב תנאים, לדוגמה: אדם יכול לקדש אשה 'על מנת שהשמש תזרח בשעה פלונית'. זו דוגמה ל"כח האדם", שאדם יכול לקבוע באיזה אופן ומתי המצוה תחול. לעומת זאת ב"כח המעשה", אין אפשרות לקבוע מתי המצוה תחול באמצעות תנאי. הדוגמה המובהקת שהאחרונים מביאים לכח המעשה היא מצות שחיטה, שהשוחט רק עושה את פעולת השחיטה אבל הוא לא יכול לומר שהעוף הזה שאני שוחט יהיה כשר בעוד חדש או בתנאי שהשמש תזרח וכו'.
הדימוי שהאחרונים מביאים לכך הוא בזריקת אבן, אם אני זורק אבן אז האבן עפה מכוחי. אבל אם אני מניח לאבן ליפול אז האבן נופלת מכח הטבע, כח המשיכה שבארץ. כלומר שהקב"ה פועל את זה, הטבע בגימטריא אלהים.
בית המקדש – "כח האדם" או "כח המעשה"?
כעת, כאן הייתי יכול לחשוב ש"ועשו לי מקדש" זה כח המעשה. יש שאלה כזאת מה העיקר במצוה זו, יש מצוה כזאת לעשות בית מקדש לקב"ה, והשאלה האם המצוה היא על בניית המשכן-מקדש, או על כך שיהיה בית מקדש. בדרך כלל בישיבות יש צווי דינים, אבל אצל הרגוטשובער[לא] יש דריי דינים, שלשה חילוקי דינים. יש את הפועל, יש את הנפעל ויש את הפעולה. אז יש דעה שהמצוה היא שיהיה בית מקדש, נפעל[לב]. אם כן, זה כח המעשה. אבל רש"י לא אומר כך, רש"י אומר גם בזה "'לי' לשמי" כמו ב"ויקחו לי תרומה", והעבודה של "לשמי", לעשות את המצות לשמה, היא כח האדם. אם כן, שתי המצות הללו הן כח האדם, בכוחנו אנו, כמו שאמרנו קודם על "בידי מי מפתח הגאולה", גם הרצוא לה' – "ויקחו לי תרומה" – וגם השוב – "ועשו לי מקדש" – שניהם בידינו. [ואם כן ה"ושכנתי בתוכם", שזו השראת השכינה במעשה ידינו, היא כבר כח המעשה.] נכון, היא האתערותא דלעילא הבאה בעקבות האתערותא דלתתא שלנו.
נגנו שאמיל.
[אחרי מנחה:]
נגנו "צלא דמהימנותא" ו"מחול לצדיקים" (קובליץ).
"מקבילֹת הלֻלאֹת" ו"נֹכח השלחן"
יש בפרשה שני דברים דומים. על המנורה כתוב שהיא עומדת "נכח השלחן"[לג]. הדבר השני הוא "מקבילֹת הלֻלאֹת"[לד], שזה ההקשר היחיד של השרש קבל בתורה. במגלת אסתר יש מובן של לקבל, "וקבל היהודים"[לה], אבל בתורה השרש מופיע רק במובן של הַקְבָלָה. מכך לומדים מהי קבלה[לו] – עיקר הקבלה הוא לדעת להקביל מושגים. הבטוי "מקבילת הללאת" מופיע כאן, בפרשת תרומה, ובהמשך בפרשת ויקהל[לז]. היו 50 לולאות בכל צד שחברו את היריעות אחת מול השניה, והן עמדו באופן מקביל. הקבלת הלולאות קשורה גם לשידוך[לח], לדעת להקביל בין שני אנשים. אתם צריכים להיות מקבילים... [אבל שני קוים מקבילים הם אף פעם לא נפגשים...] פעם חשבו כך אבל לפי הגאומטריה היותר מתקדמת הם יכולים להפגש. אבל כל זה לא שייך לעניננו – כאן ההקבלה היא כדי לחבר יחד את הלולאות שמכאן ומכאן.
גם המנורה שהיתה "נכח השלחן", היתה מקבילה אליו. כתוב[לט] ש"הרוצה שיחכים ידרים", משום שמנורה בדרום ההיכל, "ושיעשיר – יצפין", שם נמצא העושר כי זה הצד של השלחן שהיה לו זר זהב סביב, בצד שמאל. [יהיה שמאלני...] לכן השמאלנים עשירים.
בתוך המלה "נכח" נמצאת המלה כח, קשור למה שדברנו בשיעור ראש חדש[מ] שיש הרבה כח כדי לעמוד מולך ולומר "אתה". הייתי חושב שזה קשור לאור, אבל יש בזה כח גדול. [לכן אתה (406) זה כח במשולש.] כן, המלה אתה היא סכום כל המספרים מ-1 עד 28, כח.
יחוד תלמיד חכם ועשיר
אם כן התלמיד חכם, שהוא המנורה שבדרום, צריך לעמוד לנוכח העשיר, שהוא השלחן שבצפון. מי עשה את זה? רבי, רבינו הקדוש, שהיה "מכבד עשירים"[מא]. הזיקה שבין תלמיד חכם לעשיר קשורה גם ליששכר וזבולון, שעשו הסכם שזבולון יפרנס את יששכר שלומד תורה. הפסוק אומר "שמח זבולֻן בצאתך ויששכר באהליך"[מב] ומכך רואים גם שמי שיזם את ההסכם הזה הוא זבולון, שהיה דוקא האח הקטן יותר, והוא שמח. קשור לחדש אדר שבו "מרבין בשמחה"[מג]. שמחה היא פנימיות ספירת הבינה[מד] שהיא בקו השמאל, קשור לשלחן שעמד בשמאל, "הרוצה שיעשיר יצפין". באמת האריז"ל[מה] אומר שאף שזבולון היה הקטן, השרש שלו בכתר, בעוד ששרש יששכר הוא בחכמה, כלומר שבזה שהתלמיד חכם עומד לנוכח הגביר הוא מעלה אותו לשרשו ועד שהעשיר עולה על התלמיד חכם – היינו מה שחכמה, חכ-מה, הופך להיות כח-מה, חך ר"ת חכמה-כתר, יששכר לפני זבולון, אבל כח ר"ת כתר-חכמה, זבולון לפני יששכר.
נגנו ניגון הקפות.
חיבור לעומת הכאה (כפל)
[מה המשמעות של פעולת ההכאה?] הכאה מבחינה חשבונית היא כפל, להכפיל את האותיות של שתי מלים כל אחת בשניה. הכאה היא פעולה יותר עמוקה מחיבור. בחיבור אני לוקח 4 ועוד 5 ונהיה לי 9. אבל כשאני מכה 4 ב-5 יוצא לי כבר 20. כלומר שפעולת הכאה, שאני "מכה" בין אנשים, מולידה הרבה יותר מאשר כשאני מחבר ביניהם. כמו שמזיווג יש תולדות חדשות (בקבלה, הכאה היינו זיווג בין אור ישר, זכר, ואור חוזר, נקבה).
החלפת השלטון
[מה לעשות בפועל? לדבר עם אנשים על מלך?] בפועל, ברור לכולם שהשלטון של בג"ץ לא מייצג את רוח העם וצריך לדבר על כך שיש להחליף את השיטה. צריך להפגיש אנשים ולחבר בין אנשים. הבעיה היא שאנשים מתייאשים מלעשות משהו במצב הקיים. אם כולם היו מתאחדים להחליף את השיטה, לשנות את המצב – היו מתקנים את המציאות. הבעיה שאנשים מתיאשים, וצריך לומר להם שאסור להתיאש, שאין שום יאוש בעולם כלל. הרבי עצמו אמר שהוא לא יודע כבר מה אפשר לעשות כדי להביא משיח, וצריך שיטכסו עצה, שמישהו יביא איזה רעיון חדש איך להביא משיח. [הרבי אמר שצריך עקשנים.] כן, עקשן זה אקשן...
שבת שלום.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.