ה' מנחם-אב ס"ט – עוד יוסף חי, יצהר

כבוד הורים (11)

[הת' ישי שי' ברג עשה סיום על מסכת סנהדרין.]

א. ה"כבוד" וה"מקום"

תפלת מוסף – תפלת יוסף

היום ה' מנחם-אב, ההילולא של האר"י החי. נפתח עם משהו מהאריז"ל, בעל ההילולא: האר"י אומר שצריך לכוון בקדושת מוסף – בחינת יוסף, אנחנו בישיבת "עוד יוסף חי" – שה-מ של תבת מוסף היינו י באתב"ש, ועל ידי זה יוסף נהפך ל-מוסף. זה בעצם להוסיף את יהודה (= 30) ליוסף. זה חיבור של שני משיחים, "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני" – שממשיך את יוסף בתוכו.

ידוע שהתפלות הן כנגד האבות – אברהם תקן שחרית, יצחק מנחה ויעקב מעריב. אבל בשבת ויו"ט וראש חדש יש תפלת מוסף, ורק בתפלת מוסף אומרים קדושת "כתר", כי הכתר נמשך ומתגלה במקום ה"צדיק יסוד עולם" יותר מאשר באבות. לכן כתוב בכתבי האריז"ל שעיקר הזיווג של שבת קדש, הזיווג של ישראל ורחל, הוא דוקא בתפלת מוסף של שבת. אף על פי שיש מעלה של רעוא דרעוין, בכל אופן הזווג העיקרי של שבת, של ישראל ורחל, קורה בתפלת מוסף.

"איה" בכוונות האריז"ל

בתוך תפלת מוסף, בקדושת כתר, אומרים "איה מקום כבודו" – "איה" זו שאלת הכתר, שלש האותיות של "איה" רומזות לכתר-חכמה-בינה שבכתר (אותיות א-י-ה, הכל בתוך הכתר. כאשר ם = 600, "איה מקום כבודו" = כתר חכמה בינה, ודוק). "איה מקום כבודו" = יה פעמים איה, הכל זה סוד "איה" (איה ועוד יד פעמים איה, "יד" פירושו "מקום" כנודע).

האריז"ל אומר שבקדושת כתר בשבת צריך לכוון ש"איה" הוא ראשי תבות "את יום השבת", לכוון את הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" – "זכור" זה יוסף, ה"צדיק יסוד עולם" שנקרא "זכור", הוא הזכר, "זכור ברית". על ידי "את יום השבת" – איה – מעלים אותו לקדש העליון, "לקדשו". יש קדש בחכמה, ועוד יותר גבוה מזה קדש בכתר, קדש קדשים. "זכור את יום השבת לקדשו" – הכל קורה בקדושת מוסף, קדושת כתר, של שבת.

[יש גם "שמור את יום השבת לקדשו" בעשרת הדברות דפרשת ואתחנן, "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", ביחד עם הזכור-זכר עולה גם השמור, הנוקבא, לקדש העליון (בשמור נאמר "כאשר צוך הוי' אלהיך", "צוך" לשון צוותא וחיבור, היינו החיבור של הוי' ואלקיך, זו"ן, וד"ל). הזכור עולה לשרש מה שבכתר ואילו השמור עולה לשרש בן שבכתר, ושם הם מתאחדים כאחד, להיות פרצוף אחד, כנודע[1].

והנה, גם בפרשת יתרו וגם בפרשת ואתחנן בדבור הרביעי דשבת קדש מופיע הבטוי "את יום השבת" בתחילה וגם בסוף, פעמים איה, ר"ת "את יום השבת" = כבוד, ופעמים כבוד, דיתרו ודאתחנן, כנגד "כבוד נאצל" ו"כבוד נברא" (פרשת יתרו נאמרה לנשמות דדור המדבר, דור דעה, נשמות דאצילות, ואילו פרשת ואתחנן, ככל משנה תורה, נאמרה לדור השני, הדור שנכנסו לארץ, נשמות דבריאה כנודע). "את יום השבת" ראש-תוך-סוף אמת (ראש-תוך-סוף כל הא-ב, כמבואר בתלמוד ירושלמי). אמת – אהיה פעמים אהיה, "אהיה אשר אהיה" – הוא סוד ה-ט (במספר קטן וכו'), במלים "את יום השבת" יש ט אותיות, ובכל התנ"ך כולו מופיע הבטוי "את יום השבת" ט פעמים (בחומש ד פעמים, ב ביתרו ו-ב בואתחנן, ד פעמים אמת, כא ברבוע = מב ברבוע, ועוד ה פעמים בנ"ך, ס"ה ט פעמים, ט פעמים אמת = סג ברבוע, ודוק).

נמצא ששאלת "איה מקום כבודו" היא שאלת איפה נמצאת האמת בעולם – "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם" – שלא תהיה האמת נעדרת. האמת היא חותמו של הקדוש ברוך הוא, עצמותו ומהותו יתברך, ומתגלה ביסוד יוסף, "זכור" (יחד עם "שמור", יסוד הנוקבא) העולה לכתר עליון כנ"ל. והוא פנימיות סוד השבת, יום שכולו אמת (הרי, כפי שאומרים חז"ל, אפילו עם הארץ אינו חשוד לשקר בשבת), כולו בחינת "עלמא דקשוט", העולם בו מתגלה כבודו יתברך כפי שעלה ברצונו בתחילת בריאת העולמות, ועל עולם אמיתי זה שואלים "איה מקום כבודו", וד"ל.]

עונג שבת – על ידי חידושי תורה – וכבוד הורים

מכאן אנחנו באים לנושא שאנחנו מדברים עליו בזמן האחרון – כבוד, בהקשר דוקא לכבוד הורים. האריז"ל קושר בעשרת הדברות את "זכור את יום השבת לקדשו" לכבוד הורים, "כבד את אביך ואת אמך" (הדבור הכתוב בסמיכות לשבת) ומביא מהזהר שדוקא על ידי זכירת ושמירת שבת בפנימיות מכבדים את ההורים – שמי שמחדש חידושי תורה בשבת ממשיך עטרות להורים שלו. לכן סמיכות של "זכור" ו"כבד" – שעיקר כבוד הורים הוא על ידי חדושים שמחדשים בשבת קדש.

בכלל, מצות כבוד הורים קשורה ללימוד התורה – "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" (כפירוש האברבנאל בטעם מצות כבוד הורים[2]), וכן ראשית מצות כבוד שבת היא בלימוד תורה (כאשר תכלית לימוד התורה בכל עת הוא לחדש חידושי אמת, ובפרט בלימוד דשבת קדש, הרי "קדש מלה בגרמיה" שמשם נביעת האין סוף בחידושי אמת, וד"ל), וכלשון חז"ל במדרש[3]:

"זכור את יום השבת לקדשו". במה אתה מקדשו במקרא ובמשנה במאכל במשתה וכסות נקיה ובמנוחה שכל המענג את השבת כאלו הוא מכבד להקב"ה שנאמר "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד" ללמדך "אם קראת לשבת עונג" אז "לקדוש ה' מכובד".

מקרא ומשנה הם כנגד חכמה ובינה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" כנ"ל. מאכל ומשתה וכסות נקיה הם כנגד חסד גבורה תפארת, עיקרי המדות, וכמבואר הקבלה זו בשיעורים הקודמים בענין מאכיל ומשקה מלביש וכו', במצות כבוד אב ואם. מנוחה ממלאכה היא בנצח והוד, כוחות המעשה. ענג ("וקראת לשבת ענג") היינו המשכה מפנימיות הכתר ליסוד וכבוד ("לקדוש הוי' מכבד") היינו המשכה מחיצוניות הכתר למלכות (שמים). נמצא שיש כאן פרצוף שלם של עשר ספירות (וד"ל):

חכמה מקרא		בינה משנה
חסד מאכל		גבורה משתה
	תפארת כסות נקיה
נצח מנוחה		הוד מנוחה
	יסוד ענג
מלכות כבוד

סמיכות לשונות "מקום" ו"כבוד" במקרא

רואים מ"איה מקום כבודו" שיש קשר בין כבוד למושג מקום, ובאמת בהרבה מקומות בתנ"ך ובחז"ל רואים שכבוד ומקום הולכים יחד – "ברוך כבוד הוי' ממקומו", "איה מקום כבודו", ועוד כמה פסוקים של "כבוד" ו"מקום" יחד (בישעיהו: "ותקעתיו יתד במקום נאמן והיה לכסא כבוד לבית אביו", בירמיהו: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" [= כבוד הוי', 58, חן, פעמים 29, הערך הממוצע של שתי התבות כבוד הוי', זאת אומרת שכל הפסוק = הרבוע הכפול של 29, ודוק], ביחזקאל: "ברוך כבוד הוי' ממקומו" כנ"ל [ממקומו = ד פעמים כבוד הוי', יחס של 1:4 כנודע סודו], בתהלים: "הוי' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך" [= גן, מקום תענוגו של מלך, פעמים כבוד]). הקב"ה בכבודו ובעצמו מכונה "מקום" – ש"הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" – ודוקא בהיותו מקום מגיע לו כבוד. יש עוד לשונות במקום "מקום", כמו "ובהיכלו כֻלו אמר כבוד" –היכלו היינו מקומו (וברוב הפסוקים הנ"ל מקום היינו מקום המקדש). רואים שכבוד קשור למקום.

"לא מקומו של האדם מכבדו אלא האדם מכבד את מקומו"

יש מאמר חז"ל מפורסם, שמובא ב"היום יום" עם פירוש מקורי של הרבי מהר"ש: "לא מקומו של אדם מכבדו אלא האדם מכבד את מקומו". לא המקום שלך מכבד אותך, רק שאתה צריך לכבד את המקום שלך. אומר הרבי מהר"ש, שבזהר כתוב שכבוד הוא משרש כבד (כבדא) – יש בזה גם פירוש לגריעותא, "כבד לב פרעה" היינו שלבו נעשה קשה וכבד כמו הכבד. הנחש הקדמוני, שפתה את חוה לאכול מעץ הדעת, הוא בחינת הכבד, וכידוע שאדם הוא המח, וחוה היא הלב, והנחש הוא הכבד. ב"לעומת זה" היינו הקרירות בעבודת ה' והחמימות בדברים שאינם שייכים לעבודת ה', כמו ארס הנחש שהוא חם. הא בהא תליא – כמה שהוא מתחמם ביצר כך הוא נעשה כבד וקריר, "אשר קרך בדרך" (לשון קרירות), בכל דבר שבקדושה. הנחש זה עמלק בו נאמר "אשר קרך בדרך", והוא גם פרעה הרשע, התנין הגדול, "כבד לב פרעה"[4].

הכבדות תלויה באדם עצמו ולא במקומו

מסביר הרבי מהר"ש ש"לא מקומו של האדם מכבדו" – מלשון כבד של ה"לעומת זה". אין לאדם התנצלות שהוא נמצא במקום שמקרר ומכביד אותו. הרבה פעמים אדם נמצא במצב רוחני לא טוב והוא מאשים את המקום – שזה בגלל שהוא נמצא במקום של רשעים, או סתם מקום של קלי דעת, וזה משפיע עליו (כך הוא טוען). הוא חושב שמה שאני לא בשיא ההידור וההתלהבות בעבודת ה' זה בגלל המקום שלי. הרבי מהר"ש אומר שאסור כך להתנצל, אין בזה התנצלות – "לא מקומו של אדם מכבדו". אי אפשר לומר שהמקום עושה אותך קר וכבד כמו כבדא, על דרך "כבד לב פרעה", אלא "אדם מכבד את מקומו" – שזה הכבוד העליון, אור עליון. כמו שנסביר בכתבי האריז"ל יש הרבה דרגות מה זה כבוד[5] – מלכות, או אמא, או אבא, או "איה מקום כבודו" שזה כתר עליון. האור העליון, הכבוד, נמצא בכח האדם להמשיך לתוך המקום שלו – מהמקום הכי עליון עד המקום הכי תחתון. שלא יאמר שהמקום התחתון הזה מכביד עלי והופך אותי לכבד. ככה מסביר הרבי מהר"ש ש"לא מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד את מקומו".

בכל אופן, שוב רואים כאן קשר בין מקום לבין כבוד, הם שתי מלים ומושגים שהולכים יחד (בחינת "מכלול" כנודע, לשון כלולות של חתן וכלה, סוד "על כל כבוד חֻפה" – על כבוד החתן וכבוד הכלה, אהבת החתן לכלה ואהבת הכלה לחתן, מקיף מקום החופה [שרש נשמת הכלה], וד"ל).

ב. כוונות האריז"ל ל"מקום"

כתר-אתר-כבד

לאחר הרקע שאמרנו, נפתח עם הפירושים השונים שיש באר"י הקדוש, בעל ההילולא של היום, למושגים אלה. נתחיל עם מקום: כשאומרים "מקום" – גם בכוונה שמכוונים בקדושת כתר (סוד אתר [כ מתחלף ב-א באכב"י], ר"ת אמונה תענוג רצון, לשון מקום – סוד המאמר "איזהו חכם המכיר את מקומו" דלא נודע מקומו, בחינת השאלה של הכתר, הלא מודע, "איה מקום כבודו", וד"ל. אבל מאידך גיסא, משלשת הכתרים הידועים, תבת "כתר" רומז בעיקר לכתר תורה וכתר בעצמו הוא נוטריקון כבוד תורה, שרש לב-כבוד נתיבות פליאות חכמה דחכמה סתימאה שבכתר. וכן אותיות תר דכתר באי"ק בכ"ר, סוד מספר קטן, מתחלפות באותיות דב, וביחד עם כ דכתר נמצא כתר מתחלף באותיות כבד, שרש כבוד – "כבד את אביך ואת אמך" ו"כבד את הוי' מהונך", בהמשכת אור עליון להאיר את המקום, סוד "אדם מכבד את מקומו" כנ"ל, וד"ל) – יש ארבעה פירושים שונים. ידוע שכל פירוש של האריז"ל מבוסס על גימטריא של שמות קדש. אפשר לחשוב שהיות שהכל מספרים – מה זה משנה אם ננתח את המספר כך או אחרת – אבל זה מאד משנה. כל כוונה אומרת משהו אחר לגמרי.

כוונה ראשונה: שם הוי' ברבוע פרטי

יש כוונה, מהכוונות ה'מתוחכמות' בזהר הקדוש, שהאריז"ל מביא ומסביר, שהקב"ה מכונה "מקום" מפני ששם הוי' ברבוע פרטי – כל אות ברבוע – עולה מקום. י פעמים י = 100, ה פעמים ה = 25, ו פעמים ו = 36, ה פעמים ה = 25. סה"כ = 186 = מקום. כשנראה את כל הכוונות נוכל לשים כל כוונה של מקום במקום הראוי לה (כל מקום לפי כבודו). זו כוונה אחת – שם הוי' ברבוע פרטי עולה מקום. אמרנו שזו כוונה מתוחכמת – כל אות ברבוע פרטי, זו לא גימטריא פשוטה.

צריך לחדד את זה עוד יותר. הרי ידוע הכלל במתמטיקה שכל רבוע הוא המשולש של אותו מספר ועוד המשולש של המספר שלפניו. כלומר, שאם י ברבוע עולה 100 זאת אומרת ש-100 זה 55 (משולש 10) ועוד 45 (משולש 9). לפי הכלל, משולש של מספר פלוס משולש המספר שלפניו נותן את הרבוע שלו. לגבי ה – זה 15 (ה במשולש) ועוד 10 (ד במשולש). ו – 21 (משולש ו) ועוד 15 (משולש ה). גם ה-ה האחרונה מתחלקת ל‑15 ו‑10. אז אפשר לשאול מה חשבון המשולש הפרטי של שם הוי'. האריז"ל אמר ש-מקום זה כל אות משם הוי' ברבוע, אבל מה לגבי כל אות במשולש? י = 55, ה = 15, ו = 21, ה = 15. סה"כ = קו – שתי האותיות האמצעיות של מקום. אחד הסודות של מקום הוא שה' מצמצם את עצמו, עושה חלל ומקום פנוי, ובתוך המקום הזה הוא מקרין קו – "אז יבקע כשחר אורך". מקום החלל באמת קשור לאות ם – מם זה מקום, זה רבוע. קודם יש מ פתוחה ובסוף יש ם סתומה, ובאמצע יש קו.

אם המשולש הפרטי הוא ה-קו שבתוך המקום, אז מה לגבי המשולשים של n ‑1? זה כמובן צריך להיות מם. יש שם קדוש שהוא חילוף אותיות שם הוי' ב"ה באותיות שלפני הוי' – טדהד. מוסבר בחסידות ששם זה הוא סוד "אחד המרבה ואחד הממעיט – ובלבד שיכוון את לבו לשמים". סופי התבות כאן יוצרות את השם הזה הפוך – הכל כאן אור חוזר. סימן ש"אחד הממעיט" זה ב-יה, ב"נסתרֹת", ו"אחד המרבה" זה ב-וה, ב"נגלֹת" (ועל כן עיקר החידוש הוא ב"אחד הממעיט", והוא גם סוד "כי אתם המעט מכל העמים", וד"ל). מזה יוצא השם שלפני שם הוי' ב"ה.

נעשה את השם הזה במשולש פרטי – ט = 45, ד = 10, ה = 15, ד = 10. סה"כ = 80 = מם (זה חייב להיות, כמו שאמרנו קודם). כלומר, רואים שהכוונה הזאת, ש-מקום זה הוי' ברבוע פרטי, אפשר להעמיק בה עוד יותר לפי הכלל המתמטי שכל רבוע הוא המשולש של עצמו (שזה הפנימיות כאן, ה-קו) והמשולש שלפניו (משולשי טדהד כאן, שזה החלל והמקום הפנוי עצמו, אל תוכו בוקע הקו). בכל אופן, כל מה שאמרנו עד עכשיו זה כוונה אחת של מקום בכתבי האריז"ל – מה מכוונים כשאומרים מקום, כמו "איה מקום כבודו" בקדושת כתר.

כוונה שניה: מילוי שם הוי' ד-עב ואהיה ד-קסא

בכתבי האריז"ל כל פרצוף וכל ספירה הם כנגד שם מהשמות הקדושים, זה כל דרך האריז"ל. ידוע שפנימיות המוחין – בחינת אבא ואמא עילאין (יש גם ישראל סבא ותבונה, אבל הדרגה הכי גבוהה במוחין היינו אבא ואמא עילאין) – השם של אבא עילאה הוא שם עב (הוי' במילוי יודין, "הוי' בחכמה") והשם של אמא עילאה הוא שם קסא (אהיה במילוי יודין – שם "אהיה" קשור תמיד לאמא, אני עתיד להוליד, אך שרש אהיה הוא בכתר, היינו סוד "אהיה [כתר] אשר אהיה [בינה]", סוד החופה הנ"ל ד"על כל כבוד חפה", וד"ל. על כן קסא = איני יודע, שער ה-נ דבינה שהוא הוא עיקר הגילוי דאור כתר עליון, הבלתי נודע בעצם [שגילויו הוא היכולת לומר איני יודע], וד"ל). ביחד זו כוונת "זכור את יום השבת לקדשו" (וכך כל פעם שכתוב "זכור") – זכור זה מוחין דגדלות, זכרון, וכל פעם הכוונה ב-זכור זה יחוד עב-קסא, יחוד אבא ואמא עילאין, זה שרש ומקור הזכרון (כוונת זכור היא גם כוונת עץ החיים, לעומת עץ הדעת, וד"ל).

מה קורה אם אני מוציא את אותיות השרש – הוי' ו-אהיה – ומשאיר רק את אותיות המילוי? רק חלק המילוי של עב הוא בגימטריא מו ורק חלק המילוי של קסא הוא קם. יחד זה עולה מקום. קודם חלקנו את מקום ל-קו בתוך מם, אבל כאן זו חלוקה חלקה ביותר ל-מק (חלק המילוי של אהיה דיודין) ו-ום (חלק המילוי של שם עב). סימן שבכוונה זו אמא קודמת לאבא. והוא בסוד "פנימיות אמא פנימיות עתיק", שיותר עמוק, יותר עצמי, גם מ"פנימיות אבא פנימיות עתיק". יש משהו באמא עילאה שהיא קודמת. יש משהו גם בשם אהי' שקודם לשם הוי' (והיינו כנ"ל, סוד שם אהיה הראשון המתגלה בשם אהיה השני – "אהיה אשר אהיה", 543, הגילוי למשה [שזכה לבינה], 345, כאשר השי"ת ממנה אותו שליח להוציא את בני ישראל מצרים, וד"ל). אז כאן אותיות מק הן חלק המילוי של אהיה דיודין ואותיות ום הן חלק המילוי של הוי' דיודין. זו הכוונה השניה של סוד תבת מקום.

כוונה שלישית: מילויי עסמ"ב לאותיות יהו שבשם הוי'

ידוע שישנם ארבעה מילויים של שם הוי' הידועים בסימן עסמ"ב, עב-סג-מה-בן. ארבעת השמות עסמ"ב הם בעצמם כנגד ארבע אותיות שם הוי', שכנגד אבא אמא ז"א ונוקביה דז"א – ארבעת פרצופי האצילות העליונה – וגם כנגד ארבעת העולמות, כי שם עב מאיר בעולם האצילות, שם סג בעולם הבריאה, שם מה בעולם היצירה ושם בן בעולם העשיה. אז בעצם ארבעת מילויי שם הוי' כוללים את כל ההויה, את כל העולמות.

ביחד, עסמ"ב לא עולה מקום – זה אחד פחות מ-זכור (233 – עב-קסא) – 232 (ד פעמים חן). כמה צריך להפחית ממספר זה כדי להגיע ל-מקום? 46. קודם היה לנו מו – חלק המילוי של עב. אז אפשר להוריד את חלק המילוי של עב ולהגיע ל-מקום, אבל זה לא אסתטי... זו דוגמה לאפשרות שאנחנו פוסלים על הסף. איך באמת צריך להגיע ל-מקום? צריך משהו שיטתי, משהו אסתטי. זה עקרון מאד חשוב, שהקבלה היא יפה (וכידוע בסוד היחוד של אמת [21 ברבוע] יפי [10 ברבוע] = ישראל [541, מספר הראשוני ה-יפי, החל מ-2, וכידוע שלפעמים סופרים את המספרים הראשונים מ-2, וכן הוא מספר המגן דוד העשירי, "העשירי יהיה קדש להוי'").

הרבה פעמים בקבלת האריז"ל מכוונים רק את שלש האותיות הראשונות של שם הוי', אותיות יהו – במיוחד בכתבי הרש"ש, שאחד הדברים הכי חשובים שכותב ומעמיק בו הוא שכל הספירות וכל יב הפרצופים וכל העולמות כולם, הכל הוא חב"ד (חכמה כוללת חב"ד, בינה כוללת חג"ת, דעת כוללת נה"י, וד"ל), וחב"ד הוא סוד שלש האותיות יהו של שם הוי', בלי ה-ה האחרונה של שם הוי' ב"ה (כמו שבספר יצירה אין את יסוד העפר שכנגד ה תתאה שבשם, רק את שלשת היסודות מים אש רוח שכנגד אותיות יהו שבשם).

לפי זה נחשב רק את י-ה-ו של עסמ"ב – בצורה שיטתית נוריד את ה-ה התחתונה, המלכות דלית לה מגרמה כלום, מכל ארבעת המילויים. אז יורד 46 (הי, הי, הא, הה), זאת אומרת שד"פ יהו במילויי עסמ"ב = מקום. זו הכוונה השלישית של מקום שמובאת בכתבי האריז"ל. [מתחילים עם מספרים – אל יאוש... בע"ה בזכות האר"י הקדוש עוד נגיע לנגלה. הוא גם עסק בנגלה – למד כל הלכה שש פעמים על פי נגלה ופעם שביעית על פי נסתר[6].]

כוונה רביעית: ו פעמים אל = מקום

הכוונה הרביעית היא הכי פשוטה: מקום = ו"פ אל. בדרך כלל אל הוא השם של החסד, "חסד אל כל היום", אבל כמעט בכל ספירה יש שם אל[7]. היות שעל החסד כתוב "יומם יצוה הוי' חסדו", שהמלה "יומם" דורשים בזהר הקדוש "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – שהיום של החסד מצטרף ומתלבש בכל ששת הימים – לכן יש א-ל בכל אחד מה-ו קצוות. קצה הוא כיוון, ו"ק הם מזרח-מערב-דרום-צפון-מעלה-מטה. בכל כיוון יש וקטור (כך זה נקרא היום במדע) – כח אֶל כיוון מסוים. כמה 'אל' יש? ששה. מבחינה אחת זו הכוונה הכי מובנת, שסתם מקום זה שלשה ממדים – ובשלשה ממדים יש ששה קצוות, והכח האלקי המניע בכל כיוון, בכל קצה, זה נקרא אל, שזה שם א-ל. זה באמת שם של חסד, כי הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין", עם כל אחד מהו"ק. והנה, ו"פ אל = מקום. זו כוונה מופלאה. אם כן, המקום כולל את כל הו"ק לפי זה.

כוונה ראשונה – תפארת

נחזור וננסה להבין את הסדר בין ארבעת הפירושים של מקום (כל זה מכוונים כשאומרים "איה מקום כבודו"): הכוונה הראשונה של המושג "מקום" היא בפנימיות התפארת. הרי סתם שם הוי' הוא מדת הרחמים, ומדת הרחמים היא הפנימיות של ספירת התפארת. ועוד, האורות הפנימיים של כל הספירות, מהכתר עד המלכות, הם שמות הוי' (בניקוד המתאים לכל ספירה, שם הוי' עם קמץ מתחת לכל אות בכתר, שם הוי' עם פתח מתחת לכל אות בחכמה וכו'). כתוב (זה אחד היסודות העיקריים של קבלת הרש"ש) שיש כ"ל צמ"א – כלים, לבושים, צלמים, מוחין, אורות – לכל דרגה מחמש הדרגות הנ"ל יש שמות קדש מיוחדים, באורות ישנם שמות הוי' המנוקדים כנ"ל. רק בספירה אחת הכלי הוא שם הוי' – גם בחיצוניות – בתפארת.

לפי מה שהוספנו, שבכוונה זו רואים את הקו בוקע לתוך המקום – למי רומז הקו הזה? הקו רומז ליעקב, "אז יבקע כשחר אורך". כתוב שהקו זה מדת הרחמים, ו-יבקע אותיות יעקב. לכן מקום הוא כינוי של הקב"ה, כי הקב"ה הוא בעיקר מדת הרחמים. שם הוי', שהוא שם העצם ושם המפורש ושם המיוחד, הוא שם הרחמים. כידוע בגימטריא – מהדברים הכי יפהפיים – ש-עצם מיוחד מפורש = רחמים רחמים רחמים (זה ממוצע שלשת כינויי שם הוי', שם הרחמים). לפי זה המקום כולו הוי', כולו תפארת, כולו רחמים. כך יוצא מהאריז"ל כמעט מפורש ביחס לכוונה הזאת.

כוונה שניה: אבא ואמא עילאין

הכוונה השניה שאמרנו, לפי הסדר, זה במפורש החלק הנסתר – המילוי הוא ה חלק הנסתר, ה'בכח' – של אבא ואמא עילאין. מה עתיד להוולד מאבא ואמא עילאין? קודם חלקנו, שלא מדובר כאן בפרצופי ישראל סבא ותבונה אלא דוקא בפרצופי אבא ואמא עילאין ד"תחות דיקנא" (בבחינת "טרום מודע", וד"ל). מה שעתיד להוולד מאבא ואמא עילאין היינו נשמות חדשות. כל הנשמות בעולם הזה הן נשמות ישנות, אבל נשמות חדשות ממש עתידות להוולד לעתיד לבוא, לכן היחוד של אבא ואמא עילאין נקרא "לעתיד לבא" (סוד "איתן האזרחי", אותיות איתן הן האותיות המשמשות לעתיד לבא, סוד היחוד העליון של אבא עילאה, "איתן האזרחי" [שעתיד לזרוח באור עצמי ממש, בבואו ביסוד אמא עילאה], שרש נשמת אברהם אבינו ע"ה, וסוד "לעתיד לבא", דהיינו אמא עילאה בפרט, שרש נשמת שרה אמנו [שגדולה מאברהם בנביאות, וכנ"ל במעלת פנימיות אמא לגבי פנימיות אבא, ודוק]).

המוחין שנמשכים מישראל-סבא ותבונה נקראים "עולם הבא", בלשון הוה, בגלל שהוא בא תמיד. אבל הנשמות החדשות שלעתיד – שיאכלו אותנו (את הנשמות הישנות) בסעודת מצוה וככה יעלו אותנו לדרגת גילוי אלקות גבוהה ביותר – נולדות מהיחוד של אבא ואמא עילאין והן בעצם הסוד הזה של חלק המילוי (שזה התולדה לעתיד) של אבא ואמא עילאין.

אם כן, בתוך ה"מקום" (של כוונה זו) יש את כל הנשמות החדשות העתידות להיוולד ולהופיע בתוך המציאות התחתונה בביאת משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש (והוא בסוד האוירא קדמאה שנשאר לאחר קיפול המלבוש ד"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", שלפני הצמצום הראשון דעץ חיים, המבואר בספר עמק המלך, שבו יג ממין, שרש יג מדות הרחמים, שהן יג שרשי נשמות הרשומות באויר-מקום קדמון זה, שעתידים להיוולד ולהתגלות למטה, בטהירו תתאה שנעשה על ידי הצמצום דעץ חיים, שבו אדם קדמון, שרש כל הנשמות של העולם הזה, וד"ל). הכוונה הזאת רומזת למקום מאד משיחי.

שוב, הכוונה הראשונה שייכת לפנימיות התפארת, פנימיות "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה" – עולה לפנימיות הכתר ויורד עד המלכות, אבל עיקרו היותו (מלמעלה ועד למטה) גילוי של רחמים (על כל ריבוי דרגות הרחמים – רחמים עצומים, רחמים גדולים, רחמים רבים, רחמים סתם, כמבואר במ"א, וד"ל). הכוונה השניה היא ה"בכח" של אבא ואמא עילאין להוליד נשמות חדשות. כל הדברים האלה יהיו קשורים למושג כבוד – "ברוך כבוד הוי' למקומו".

כוונה שלישית: חב"ד של הפרצופים

הכוונה שלישית היא מקום בגימטריא יהו במילוי עסמ"ב, שזה כולל את כל פרצופי האצילות ואת כל העולמות, הכל בסוד שם הוי' ב"ה. אבל מה זה בפרט? זה המוחין, חב"ד. אמרנו שכאשר אומרים י-ה-ו-ה, ה-י זה חכמה ו-ה זה בינה ו-ו זה תפארת ו-ה תתאה זה מלכות. אבל כשמבודדים רק את יהו אז ה-ו לא יורדת להתייחד עם המלכות. אין כאן מלכות, היא נעלמת. כמבואר לעיל, זה כמו בספר יצירה שמזכיר ומבאר רק שלשה יסודות – אויר מים אש (ג אמות אמ"ש) – ויסוד העפר לא מופיע שם בגלוי, אין מלכות ("סיפא דכל דרגין", סוד הכלי ד'לית ליה מגרמיה כלום', רק מה שמקבל מהאורות שמעליו). כשיש רק יהו ה-ו היא הדעת, והדעת היא בעצם במקום הכתר של אמ"ש בספר יצירה (שם האויר-הרוח הוא כנגד הכתר, מעל למים ואש שכנגד החכמה והבינה, אבל בדרך כלל הסדר הוא מים אש רוח כנגד חב"ד כנ"ל, ודוק). האויר זה ה-ו.

בספר יצירה אויר-מים-אש הם כתר-חכמה-בינה, אבל כשאני אומר יהו – כמו שלמדנו באריכות בסוד הצירוף – זה חכמה-בינה-דעת. הו"ק, שש המדות, הם ששת צירופי יהו, אבל המקור של הצירופים הוא ג כחות השכל, חב"ד. שוב, הכוונה הזאת אומרת שה-יהו של כל העסמ"ב היינו המוחין הפרטיים של כל אחד מהפרצופים, של כל העולמות, של כל אחד ואחד. ושוב, זה כמו בכוונה של הרש"ש שהזכרנו קודם, שהעיקר שכולל את הכל הוא החב"ד. קודם אמרנו שיש מח-לב-כבד, כנגד אדם-חוה-נחש, מח-לב-כבד ר"ת מלך – אם זה לפי הסדר, מח שליט על הלב ולב על הכבד, זה מלוכה, זה טוב. ראשי התבות הם מלך וסופי התבות הם חב"ד. זה בדיוק מה שהרש"ש כותב, שהחכמה כוללת את כל המח (חב"ד) והבינה את הלב (חג"ת) – "בינה לבא" – והדעת את הכבד (נה"י), מה ש"אדם מכבד את מקומו". נמצא שהכוונה השלישית היא להיות חב"דניק – איפה שאתה לא נמצא, בכל מקום, תדע שהעיקר זה החב"ד. מוחין בכתבי האריז"ל זה לא (רק) שכל אלא (בעיקר) חיות – להיות חי (בבחינת "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק", וד"ל).

כוונה רביעית: ו קצוות

מה הכוונה האחרונה? אמרנו שזה הכי מובן בפשטות, זה הכי פשוט – זו כוונת הו"ק (של המקום המוחשי). היכולת והכח בנפש לנוע חפשי לכל כיוון שאתה רוצה – אתה לא מוגבל. זה כמו שרש"י פעמיים בפירושו על התורה מביא את המושג "רשות אחרים" (שדברנו עליו קודם לנשים בשיעור). יש מה שאשה נשואה פטורה מכבוד הורים כי "רשות אחרים עליה". זה מאמר חז"ל שרש"י מביא על החומש עה"פ "איש אמו ואביו תיראו", ש"איש" ממעט אשה ו"תיראו" מרבה אשה. איך זה? שבעצם גם אשה חייבת (זה לומדים מ"תיראו"), אבל כל זמן ש"רשות אחרים עליה" היא פטורה (זה לומדים מ"איש").

עוד פעם אחת רש"י מביא בטוי זה, לגבי שנת היובל, בה כתוב "וקראתם דרור" – רש"י אומר שזה לשון דירה, שאדם יכול לדור בכל מקום שרוצה לפי ש"אין עליו רשות אחרים". זה שנת היובל – יש לו כח לנוע חפשי, להגיע לכל מקום, לכל פינה נדחת של קצות תבל. להיות שם, לטייל. לכן יהודים אוהבים לטייל בכל מקום בעולם – זה ליישם את תכונת הלא-מקומיות של הנשמה האלקית, להגיע לכל מקום שלבו חפץ (לפחות בתוך שלשת ממדי המקום הידוע, כדי להגיע לעוד מקומות מחוץ לשלשת הממדים האלה צריך עוד כחות של "אל" – זה בשביל לעבור את מעבר היבק של המקום המוכר ומוחשי לנו, אבל בתוך כל היקום של המקום [כשם שעל ידי חילוף י-מ באתב"ש מיוסף נעשה מוסף, כך מיקום (= יוסף) נעשה מקום (= מוסף), ודוק] הנברא מספיק ו"פ אל כדי להגיע לכל מקום).

אם כן, זה כפשוטו תיקון של הו"ק (שגם נעשה על ידי יעקב, תפארת, מרכז הו"ק, לא בסוד היותו הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה כנ"ל, סוד אור הקו הבוקע אל תוך מקום החלל הפנוי שנוצר על ידי הצמצום הראשון, סוד מדת הרחמים, אלא בסוד הנאמר בו "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה וגו'" וגם למעלה ולמטה, סוד העליה והירידה בסלם שראה בחלום אשר מלאכי אלהים עולים ויורדים בו – מלאך מלאך = יעקב, וד"ל).

אם כן, הסברנו כל כוונה לפי ענינה, בלי לעשות מזה י-ה-ו-ה (אם שמתם לב...), כי כאן זה יותר מורכב מזה. כל כוונה קובעת ברכה לעצמה, כל כוונה כאן זה ראש אחר, וכל הראשים האלו הם סודות המלה מקום. כמו שאמרנו, מקום הולך ביחד עם כבוד. עד כדי כך ש-מקום = 1000 פעמים כבוד. מי יכול לומר איך מקום שוה בגימטריא אלף פעמים כבוד? בהכאת האותיות – מ פעמים ק פעמים ו פעמים ם = 960000. כבוד בהכאת אותיות = כ פעמים ב פעמים ו פעמים ד = 960. זה חשבון נורא פשוט (מצוה "קלה שבקלות", כמו שילוח הקן, לא כמו כבוד אב ואם שזה "חמורה שבחמורות"), וכשעושים כל מלה בהכאה מגלים ש-מקום שוה 1000 פעמים כבוד (בסוד "איכה ירדף אחד אלף", כאן הכבוד רודף אחר המקום, שואף למצוא לעצמו לשכון כבוד, וד"ל). לא צריך שלהכאה יהיה קשר למספר המקורי – הסיכוי שזה יהיה כפולת לב (כבוד) זה אחד ב-32 – אבל כאן 960 זה ל (התוספת של מוסף לגבי ליוסף – שעולה מקום [וכן התוספת של מקום לגבי יקום כנ"ל]!) פעמים כבוד. אז את כל הכוונה של מקום מגלים בתפלת מוסף, כשאומרים "איה מקום כבודו" בקדושת כתר של מוסף.

עד כאן חימום ראשון, כדרכנו. נעשה הפסקה, נשיר שיר, ונמשיך בחלק היותר כבד.

ג. פרצוף סוגי הכבוד

עד כאן הצגנו התבוננות 'נקיה' מהאריז"ל עם קצת התבוננות במשמעות, ורק פתחנו שיש קשר בין המושגים מקום וכבוד.

בתוך השיעורים של כבוד אב ואם, היות שפתחנו במושגים מקום וכבוד והקשר בין כבוד שבת לכבוד הורים – שבנגלה כתוב שיש קשר בין הדבר הרביעי, "זכור את יום השבת לקדשו", שצריך לכבד את השבת, לדבר החמישי, "כבד את אביך ואת אמך" (כך מביא בעל הטורים), אבל לפי האריז"ל התחלנו לגלות כמה שהקשר שבין כבוד שבת לכבוד הורים הוא עמוק ועצמי. אז מתוך השוואה זו נעשה דבר בסיסי מאד, ואני מבקש שהחברים גם יעזרו בהפריית הפרצוף הזה – כדי להוסיף לו עובי – שזה פרצוף סוגי הכבוד שישנם בתורה. כמה סוגי כבוד יש בתורה, שצריך לכבד מישהו או משהו. נעשה מזה פרצוף, שהוא בעצמו יכול להיות סדרה של הרבה שיעורים, אבל עכשו רק נפתח את זה – נעשה את המבנה, השלד:

נאמר את זה – כדרכנו, כדי להקל על ההבנה – לפי הסדר, ואחר כך להעמיק קצת ולתת לזה קצת נפח:

כתר: כבוד המקום

הכבוד הכי עליון הוא "כבוד המקום". קודם דברנו על "איה מקום כבודו", אבל היות ש"הוא מקומו של עולם" ומקום הוא כינוי לה', יש בטוי מפורש בחז"ל שעושים דברים ל"כבוד המקום". יש לזה שני שמות נרדפים – אחד זה לשון מקרא והשני זה לשון חז"ל. בלשון מקרא זה "כבוד הוי'" – "ברוך כבוד הוי' ממקומו". כאן יש כוונה מיוחדת של האר"י החי, שכותב בפירוש ש"כבוד הוי'" הוא חן – נח, "ונח מצא חן בעיני הוי'".

אנחנו תמיד מכוונים ש-כבוד פעמים הוי' זה ארץ ישראל – "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ" (סוד "היטב [= הוי'] איטיב [= כבוד] עמך" דקאי על ארץ ישראל). ארץ ישראל עולה לב-כבוד פעמים הוי'. כמו שיש לב שמות אלהים במעשה בראשית, הנשמה של כל שם אלקים היא שם הוי' – "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" – וה-לב שמות הוי' הם ארץ ישראל (פנימיות העולם כולו), שזה המקום בו מתגלה כבוד הוי', ועל כך כתוב "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ". "כבוד הוי'" = חן (חן יהודי – "חן חן לה [= יהודי]", וד"ל), והאריז"ל מוסיף שזה האלכסון שיוצא מ-ד מילויי שם הוי' ב"ה (יוד משם עב, הי משם סג, ואו משם מה, הה משם בן):

יוד	הי	ויו	הי
יוד	הי	ואו	הי
יוד	הא	ואו	הא
יוד	הה	וו	הה

זה לא צריך להיות ככה, אבל יוצא עוד דבר פלאי, שגם הערך הממוצע של עסמ"ב (רלב לחלק ל-4, שבכלל לא חייב שיתחלק ב-4) הוא חן. אז גם הממוצע של עסמ"ב הוא חן וגם האלכסון של עסמ"ב הוא חן, ו-חן הוא "כבוד הוי'" (חן היינו יפי שנוצר על ידי תופעה של סימטריה או שיקוף [בחינת "במראה אליו אתודע" = ביאת המשיח כו', משיח = חן ש, אות החן, ש = רוח אלהים, סוד "רוח חן", וד"ל], כמבואר במ"א ורמוז בפסוק "ונח מצא חן בעיני הוי'", הפיכת אותיות נח לחן באישון בת עין, כמבואר ברד"ק. כבוד הוי' היינו שהוי' ב"ה – "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם" – משתקף, בבחינת חן, בכל דבר ודבר שברא לכבודו, שעל ידי זה כל דבר ודבר בבריאה מוצא חן בעיני אלהים ואדם, חן אמת).

על הכוונה הזאת אומר האריז"ל ש"כבוד הוי'" מתגלה בכל העולמות, כלומר שהאלכסון הזה כולל את כל העסמ"ב ועסמ"ב מאירים באבי"ע, לכן רק אלכסון זה בעצם כולל את כל עולמות אבי"ע. כך האריז"ל כותב בפירוש.

"כבוד הוי'" "כבוד שמים" "כבוד המקום" כנגד ג רישין שבכתר

בכל אופן, כל זה היה מאמר מוסגר, רק לומר ש"כבוד המקום" במקרא נקרא "כבוד הוי'". יש עוד בטוי לזה בחז"ל – "כבוד שמים". אם כן, רק במדרגה זו – בכתר – יש שלשה לשונות. לכן נכוון אותם כנגד ג רישין שבכתר – "כבוד הוי'" ברדל"א (אמונה לשון אמנות, אמנות החן), "כבוד שמים" ברישא דאין (שמים זה שם-מים, "מים מצמיחים כל מיני תענוג", "אין מים אלא תורה"), "כבוד המקום" ברישא דאריך (המקום הוא סוד המקיף העליון, כתר לשון כיתור וסיבוב, והיינו סוד רישא דאריך, הרצון בנפש המקיף כל, שעל כן "אין דבר העומד בפני הרצון" ו"אין תקיף כרצון" כנודע). שלשת הבטויים באמונה-תענוג-רצון של הכתר. בכל אופן, על פי פשט כל שלשת הבטויים הם שמות נרדפים לאותו הדבר – שלשה לשונות לכבוד ה'.

כבוד המקום וכבוד המקדש

לעיל ראינו שברוב הפעמים שכבוד הוקש למקום הכוונה למקום המקדש, "המקום אשר יבחר הוי' אלהיך לשכן שמו [= רצון] שם" (הלשון "המקום אשר יבחר הוי' וגו'" מופיע יא פעמים בתנ"ך, הכל בחומש דברים, משנה תורה, יא בסוד גילוי ה"חד ולא בחשבן" מעל לעשר ספירות, בחינת כתר עליון, וד"ל). נמצא ש"כבוד המקום" כולל גם את כבוד המקדש (שנכלל במצות "ומקדשי תיראו", מצות מורא מקדש – "לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על המקדש", היינו מורא וכבוד המקום ממש, ודוק. בחנוכת בית המקדש הראשון אמר שלמה המלך "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי", היינו היקש בין כבוד שמים לכבוד המקום, מקום המקדש. גם השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, וממילא מובן שכאשר אומרים "כבוד שמים" ו"יראת שמים" הכוונה כלפי מי ששם כסאו, קבע הנהגתו, בשמים [כללות הספירות העליונות שדרכן ה' בורא ומנהיג את העולם, ספירה מלשון "ספיר גזרתם" – "כעצם השמים לטהר"], כמו ש"לא מן מקום המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על המקדש". נמצא ש"כבוד המקום" שייך למצוה בעצם [מצות "ומקדשי תיראו" כנ"ל], בחינת רצון, ואילו "כבוד שמים" אינו מתפרש על דרך זה, ממי שצוה על השמים, אלא ממי שמנהיג את עולמו על ידי התגלות אורו תחילה בשמים, כמבואר בתניא בענין עיקר התגלות אור הנשמה במח ומשם ללב ולכל האברים, הרי שהשמים ושמי השמים לא יכלכלו את עצמותו יתברך ממש, והיינו ההבדל בין עתיק, רישא דאין, תענוג, לאריך, רצון בעצם, שאף על פי שהתענוג פנימי ביחס לרצון, הרצון עצמי יותר מאשר התענוג, כמבואר בדא"ח, וד"ל).

חכמה ובינה: כבוד שבת וכבוד יום טוב

אף שקדושת יום טוב פחותה מזו של שבת, יש דברים בכבוד יו"ט שבהם יש מעלה יתרה מכבוד שבת, על פי הכלל שאמרנו קודם שיש מדרגה בפנימיות אמא שלמעלה מפנימיות אבא. לכן – לא ציינו את זה קודם – מקדימים בכוונת הלידה של הנשמות החדשות דלעתיד לבוא את אמא לפני אבא (אותיות מק דמקום, חלק המילוי של שם קסא דאמא עילאה, לאותיות ום דמקום, חלק המילוי של שם עב דאבא עילאה). עיקר לידת הנשמות החדשות שייך לאמא עילאה, לכן היא קודמת בכוונה השניה הנ"ל.

על כל פנים, ידוע ששבת היא אבא (קדש) ויו"ט הוא אמא (מקרא קדש). בשבת ה' מתגלה בסוד "עמק ראשית" (היינו סוד "שבת בראשית") ואילו ביום טוב ה' מתגלה בסוד "עמק אחרית". חכמה ובינה מגדירים את ממד הזמן בספר יצירה (לפי פירוש האריז"ל בסוד עשרה עמקים). מדעת ולמטה – "גם בלא דעת נפש לא טוב" – בחינות הכבוד כולן מתיחסות לנפשות בעלות דעת, ודוק. יוצא, בסוד "עולם שנה נפש" דספר יצירה, ד"עולם"-מקום בכתר (על מודע), "שנה"-זמן בחכמה ובינה ו"נפש" בז"ת, מדות. והיינו לפי הכלל בקבלה הראשונה בפירוש ספר יצירה, ש"עולם" מעל ל"שנה" שמעל ל"נפש" (וכמו שכתוב שם "תלי בעולם כמלך על כסאו, גלגל בשנה כמלך במדינה, לב בנפש כמלך במלחמה", שמצב ה"מלך על כסאו" נעלה ממצב ה"מלך במדינה" שנעלה ממצב ה"מלך במלחמה", ודוק).

דעת: כבוד אב ואם

הסברנו כבר באריכות בשיעורים הקודמים שמצות כבוד אב ואם היא בדעת (המחברת בין יה, אב ואם, ל-וה, בן ובת – "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"). הדעת ממוקמת בדיוק תחת הכתר, כבוד ה' בפרצוף שאנו בונים כאן. כבוד ה' בכתר וכבוד הורים בדעת (ו"כשמונים את הכתר לא מונים את הדעת וכשמונים את הדעת לא מונים את הכתר, היקש גמור בין "כבד את הוי' מהונך" ל"כבד את אביך ואת אמך", ועד שיש מעלה ועדיפות, כלשון הירושלמי, לכבוד אב ואם על כבוד ה', היינו מעלת המודע על הלא-מודע, מעלת התיקון על התהו ["לא תהו בראה לשבת יצרה", וידוע שיש סוברים שמפסוק זה יוצא חיוב גם על אומות העולם בכבוד אב ואם], וד"ל).

האריז"ל כותב בפירוש – ואת היסוד הזה עוד לא אמרנו – שעיקר הפעולה על פי סוד של מצות כבוד הורים הוא להמשיך תרין עטרין דדעת בז"א. והיינו ממש כמו שהסברנו בשיעורים הקודמים מבלי להזכירו. שוב, לכל מצוה יש את הכוונה, את טעם המצוה, והאריז"ל אומר שהטעם של מצות כבוד אב ואם הוא להמשיך תרין עטרין מהדעת – עטרא דחסדים מצד אבא ועטרא דגבורות מצד אמא – לתוך הבנים, לתוך זו"נ. ואם ח"ו עושים ההיפך, קלון במקום כבוד – יש הרבה פסוקים ומאמרי חז"ל שהיפך הכבוד הוא קלון (קלון הוא הלעו"ז של מקום, המקום של ה"לעומת זה" ["מקום טמא", יש ג פעמים "מקום טמא" בתנ"ך, כולן בפרשת נגעי בתים בפרשת מצורע, בכולן כתוב "אל מחוץ לעיר אל מקום טמא", "אל מקום טמא" ר"ת טמא למפרע, והן כנגד ג קליפות הטמאות, שלכל אחת מהן יש מקום טמא מחוץ לעיר של הקדושה. ויש עוד ב פעמים "מקום טהור", בתחילת חומש ויקרא, שבהן כתוב "אל מחוץ למחנה אל מקום טהור", וי"ל שהן כנגד ב הבחינות שבקליפת נוגה, וד"ל], של היפך הכבוד) – אם עושים קלון להורים ח"ו, שעל כך נאמר "ארור מקלה אביו ואמו ואמר כל העם אמן", מסלקים את העטרין דדעת מז"א ואז הוא מת, אין לו חיות. לכן "מכה אביו ואמו מות יומת" ו"מקלל אביו ואמו מות יומת", כי מסלק את העטרין מהדעת, שהן מקור ושרש החיות של המדות שבלב.

אם כן, מפורש שכבוד אב ואם הוא דוקא בדעת, מקום החיבור בין האבות לבין הבנים, בין אבא ואמא לז"א ונוקבא, בין אותיות יה שבשם לאותיות וה שבשם (אף שיכולנו לחשוב בהשקפה ראשונה שכבוד אב ואם מכוון לפרצופים של אבא ואמא, חכמה בינה, בעצם).

חסד: כבוד הכהונה

כהנים הם אנשי החסד, ויש מצוה מיוחדת בתורה לכבדם – "וקדשתו". בין כל מצוות הכבוד יש כאלה שהם מצוה דאורייתא ויש מצוה מדרבנן (כשנזכירם בפרטיות צריך לחלק) – כאן הוא מצוה דאורייתא. יש כמה סוגי כבוד שהבטוי בפועל שלהם זה להקדים, וכאן זה כבוד שעיקרו להקדים – להקדים את הכהן בקריאת התורה, בסעודה וכו'. כבוד שעיקרו להקדים תמיד שייך לראשית – חכמה או חסד, וזה יכול להיות גם כתר. כל קו ימין – חכמה, חסד וגם נצח – זה ראשוניות. הכתר כולו ימין, הכל ראשוניות.

חוץ מזה שכהן הוא איש חסד, ופשיטא שכבוד כהונה צריך להיות בספירת החסד, גם אם נשים לב לאופי הכבוד – לכל כבוד יש הלכות משלו, והכבוד לא מתבטא באותה צורה בכבוד הורים וכבוד כהנים לדוגמה – זה כבוד של הקדמה, ששייך לחסד (גם בכלל כבוד הורים, בפרט כבוד אב, שמצד החסדים שבדעת, יש את ענין ההקדמה בסעודה וכו'. ובפרצוף הפרטים והאופנים השונים הכלולים במצות כבוד אב ואם מיקמנו בשיעור קודם את המצוה להקדים את האב בעיטרא דחסדים של הדעת, וד"ל). הצד השוה שצריך לכבד, ולפי פירוש האריז"ל היינו להמשיך לבוש, להמשיך אור מהכתר – כפירוש הרבי מהר"ש שהזכרנו לעיל. זה ש"אדם מכבד את מקומו", "והארץ האירה מכבודו" – הארץ מאירה מהכבוד של ה'.

בפרצוף של חנוכה יש יג לשונות של אור כנגד יג תבות הברכה, ואחר כך השמש שלוקח את האור ומדליק את הנרות נקרא 'כבוד', ואחר כך יש שמונה לשונות של יפי כנגד שמונת נרות המצוה שבהם מוסיפים והולכים מיום ליום. כלומר, הכבוד לוקח את האור – שזה הדבור, אור הפה (ב-יג תיקוני דיקנא דאריך, שכנגד יג מדות הרחמים, הפומא קדישא הוא התיקון ה-יב שכנגדו, בלשונות של אור, לשון הלל, לשון "יהל אור" ו"בהלו נרו עלי ראשי", לגמור את ההלל לה' על נס חנוכה בפה, וד"ל), יג תבות הברכה – ועם האור הזה, שעכשיו נעשה סוד הכבוד (כמו ענני הכבוד, עננים מאירים – ענן הוא חשוך [בחינת "חשך ענן וערפל", חשך ענן ערפל = חשך מלא: חית שין כף. אך הוא הוא עולה "יתרון האור" – "כיתרון האור מן החשך", כמבואר במ"א], אבל ענני הכבוד מאירים, והם בזכות אהרן כהן גדול, אהרן אותיות נראה ["באורך נראה אור"], שרש הכהונה, החשמונאים דחנוכה, יש כאן זה דבר והפוכו, נשיאת הפכים, פך שמן טהור חתום בחותמו של כהן גדול, וד"ל), הכבוד לוקח את האור וקצת מעמעם אותו על מנת להאיר בו נשמה, שאחר כך היא תאיר דרך הכלי ותופיע כיפי בפנים, בפרצוף כולו.

שוב, בכוונת חנוכה שלנו הכבוד הוא ממוצע בין האור ובין היפי – לוקח את האור ועושה ממנו יפי. בכל אופן, כל כבוד הוא ענין בפני עצמו – יש מכנה משותף, אבל יש הלכות שונות לגמרי ואופי שונה לגמרי. מהאופי השונה של סוגי הכבוד אפשר להבין על האופי של כל ספירה.

מכאן נאמר בלי הרבה הסבר, ונחזור להסביר קצת:

גבורה: כבוד הצבור

רק רמז הכי פשוט – אמרנו שלכבוד שמים יש שלשה לשונות, בכבוד הצבור יש שני לשונות – כבוד הצבור ואימת צבור. זה רמז פשוט ש'סוגר' את זה בגבורה, אבל עוד צריך הרבה הסברה. כבוד הצבור הוא אימתא דצבורא וזה הכבוד שבמקום הגבורה.

תפארת ויסוד: כבוד חכמים וכבוד רבו

מה שהיה הכי קשה כאן בעיצוב הפרצוף – מה עושים עם "כבוד חכמים" ו"כבוד רבו". בגלל שכבוד חכמים הוא כל חכמים – "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", "זה קנה חכמה", וצריך להדר גם פני יניק וחכים כי קנה חכמה – ויש כבוד מיוחד שזה כבוד רבו, שזה משהו אחר וחמור הרבה יותר מאשר כבוד חכמים סתם. לכאורה, גם כבוד חכמים וגם כבוד רבו – שאלו שני ערכים שונים, אם כי ברור שיש ביניהם קשר, אבל לא ראי זה כראי זה – היה צריך להיות מוחין, לכאורה.

כאן היתה הנקודה הקשה בעיצוב הפרצוף הזה. כי אם נשים אותם איכשהו בחכמה ובינה, ונשאיר כבוד אב ואם בדעת, אז מה נעשה עם שבת ויו"ט? עם הכל אפשר להסתדר, אבל אם זה לא מספיק טוב משתדלים לא לעשות מזה שיעור בישיבת עוד יוסף חי (וגם לא בשום מקום – המקום צריך להיות מכובד, אדם מכבד את המקום, אז כדי לכבד את המקום צריך שהפרצוף יהיה טוב ומוצלח לכתחילה, וסתם משחקים זה לא טוב). לכן, שוב, כאן הקושי היה איפה שמים כבוד חכמים וכבוד רבו.

"מארי תורה" – תפארת, רבו המובהק – "וצדיק יסוד עולם"

בסוף הבריקה ההבנה, שהרי כתוב בפירוש בתקוני זהר ש"מארי תורה" – תלמידי חכמים – מקומם בתפארת. אז אם יש לי אסמתכא מפורשת ש"מארי תורה" בספירת התפארת, אז לא קשה מי זה "רבו". אם כבוד חכמים זה תפארת אז כבוד רבו זה יסוד – הרבי שלו זה ה"צדיק יסוד עולם" (היסוד הוא ריכוז כל האורות המגוונים, היפים, הנכללים בתפארת-גופא, בחינת ה"חד בדרא" הכולל את כל חכמי האמת של הדור [סוד "תתן אמת ליעקב" שבו שני פירושים, האמת המגוונת של התפארת עצמה, הנותנת מקום לריבוי דעות, "אלו ואלו דברי אלהים חיים", והאמת המרוכזת והעצמית של היסוד, שבה מתגלה דעת משה = דעת המכריע = אחדות פשוטה וכו', הניתנת לתפארת בסוד "אלה תלדות יעקב יוסף", גופא ובריתא חשבינן חד", וד"ל], סוד "הדורא דגופא", וד"ל).

לפי זה גם מסתדר בצורה הנאותה ביותר מה שהתבאר לעיל שממד הזמן-"שנה", שבת ויום טוב, ניתן בין ממד המקום-"עולם", כתר, לממד הנפש, מדעת ולמטה, ששם היתה השבירה ושם עיקר מקום התיקון, ודוק.

עלית היסוד לקבל מהדעת – כבוד רבו מכבוד אב ואם

לפי זה יוצא שהקו האמצעי עד כאן הוא: כבוד המקום, כבוד הורים, כבוד חכמים, כבוד רבו. יש הרבה דברים שהיסוד ממשיך מהכתר יותר מהתפארת (נמצא שיש כאן תופעה של "חותם המתהפך", כבוד רבו ככבוד שמים, כמפורש בחז"ל "מורא רבך כמורא שמים" [מלשון המשנה מוכח מה שיתבאר לקמן שכבוד שיש בו מורא חמור הרבה מכבוד גרידא (עד שבמקום מורא אין הכבוד עולה בשם). כך שנינו באבות: "רבי אלעזר בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חברך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים", מכבוד עולים למורא, ודוק] ראה להלן בדברי הרמב"ם [בספר המצות, ושם מביא מחז"ל בפרק חלק שכל החולק על רבו או העושה מריבה עם רבו או המתרעם על רבו או המהרהר אחר רבו כחולק כו' על השכינה, ארבעה פגמים בכבוד רבו ככבוד שמים כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה, וד"ל], וכבוד חכמים-מורים ככבוד הורים. וגם יובן על פי זה מה שהיסוד עולה לפנימיות הדעת, הקשור בעצם לפנימיות הכתר, להמשיך משם את טפת הזרע, היינו מה שההורים מביאים-מולידים את הבן לחיי העולם הזה ואילו רבו מביאו-מולידו [ממש] לחיי העולם הבא, ומבואר במ"א ע"פ "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה" שהעולם הזה, בחינת ארץ, משקף בעיקר את סוד אבא [חכמה], ד"יסד ברתא", ואילו העולם הבא, בחינת שמים, משקף בעיקר את סוד אמא [תבונה], ולעניננו היינו בסוד מעלת כבוד הורים לכבוד רבו [אף על פי שככלל כבוד רבו המובהק קודם לכבוד הוריו, שהרי הוא מביאו לחיי העולם הבא, שעל פי פשט עדיף על גבי חיי העולם הזה], בהתכללות כבוד אם בכבוד אב, כידוע ההלכה בזה שכבוד אב קודם לכבוד אם שגם אמו מחויבת בכבוד אביו, מעלת "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" לעומת "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" [מאמר רבי יעקב בפרקי אבות הסובר, בספ"ק דקידושין, ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא"], וד"ל).

שיטת הרמב"ם: "מפני שיבה תקום" – קימה בפני תלמידי חכמים

[למה לא מחלקים בין כה"ג לכהן רגיל וכן בין חכמים לרבו?] אם שאלת נסביר: בכבוד חכמים יש שלש מדרגות. בספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה רט היא מצות כבוד חכמים ולומד מהפסוק "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (גם מצות כבוד רבו נכללת בפסוק זה, כמבואר שם בספר המצות [ושם מנמק למה אין למנותה מצוה בפני עצמה עיי"ש], אלא שלגבי מצות כבוד רבו כותב הרמב"ם: "דע שיש בכבוד דברים מיוחדים ונוספים על התלמיד, וזה כי כבוד התלמיד לרבו יש בו תוספת גדולה על הכבוד שהוא חייב לכל חכם ויתחייב לו עם הכבוד המורא, שהם כבר בארו שחק רבו עליו יותר גדול מחק אביו שחייבו הכתוב לכבדו ולירא ממנו... ובבאור אמרו 'מורא רבך כמורא שמים'", והיינו כנ"ל שיש חילוק גדול בין כבוד חכמים סתם לבין כבוד רבו, שעל כן בפרצוף הכבוד שלנו כל אחד זוכה למקום בפני עצמו, ואף על פי כן "גופא [כבוד חכמים] ובריתא [כבוד רבו] חשבינן חד", הרי הם נכללים בפסוק אחד בתורה [ואינם נמנים כשתי מצות]. ומה שברבו נוסף מורא לכבוד היינו בסוד ספירת היסוד הנוטה לשמאל, יראה, בעוד שספירת התפארת נוטה לימין, כבוד בלבד, וד"ל) – תעברו על כל דברי הרמב"ם שם בפירוש המצוה ותראו שאינו מביא את מה שפסקו חז"ל בגמרא כדעת איסי בן יהודה (זה מחלוקת, אבל בגמרא נפסקה ההלכה במפורש כדעתו, וכן פוסק הרמב"ם עצמו בספר היד) ש"כל שיבה במשמע" (= דעת משה = דעת המכריע = אחדות פשוטה כנ"ל, והוא גם עולה "דוד מלך ישראל חי וקים" וכן עולה ימות המשיח, ועוד[8]). זה מחלוקת בגמרא, אבל הפסק הוא "כל שיבה במשמע", כלומר שצריך לקום ולכבד כל אדם זקן.

גיל הזקן שיש לקום בפניו

יש מחלוקת לגבי גיל הזקן שצריכים לקום בפניו[9] – הרוב סוברים[10] שמדובר בגיל שיבה (בן שבעים), שאזי צריכים לקום בפניו גם אם אינו ת"ח כלל, אך יש מי שסובר שצריכים לקום בפני כל זקן מגיל ששים (כך יוצא מתרגום אונקלוס לפסוק שתרגם "שיבה" – "מן דקם דסבר באוריתא", ואילו "זקן" תרגם "סבא" סתם, והרי "בן ששים לזקנה", ודוק) שזה גיל זקנה. המנחת חינוך פוסק שצריך להחמיר כדעת התרגום, בהסתמך על דברי האריז"ל שפוסק (כנראה אף הוא כדעת התרגום. ויש לציין שלשון תרגום הוא סוד האחור של לשון הקדש, בחינת חוה לגבי אדם הראשון דדו פרצופין נבראו אחור באחור, ובסוד תרדמה = תרגום כמבואר באר"י, ועל כן התרגום דוקא רגיש ביותר לדעת איסי בן יהודה ד"כל שיבה במשמע" אפילו זקן אשמאי, ומחמיר בה אפילו מגיל ששים [וי"ל שהגיל ששים עצמו הוא בחינת האחוריים של הגיל שבעים, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'"], ורבי יוחנן, מי שפוסק בגמרא כדעת איסי בן יהודה, היה עומד גם מקמי סבי דארמאי, לשון ארמית, שפת תרגום, ודוק).

יש מי שסובר שמגיל ששים (שאז רב יוסף = משיח עושה יום טוב לרבנן – גם בגלל שעכשיו אתם צריכים לקום בפני, גם אם איני ת"ח [עד כאן הייתי צריך להוכיח לעצמי ולאחרים שהנני ת"ח אבל מעתה הכל זורם אצלי ב"מודעות טבעית", לא צריך להוכיח כלום לאף אחד, אני כבר זקן – כל הנ"ל בדרך מליצה ובדיחותא כמובן]).

שיטת רבי יוחנן – קימה בפני זקני אומות העולם

בקדושין כתוב שרבי יוחנן היה קם בפני זקני אומות העולם. האם זה גם במשמעות של "כל שיבה במשמע"? יש מחלוקת. יש מי שאומר שזה גם דאורייתא, אבל רבי יוחנן אומר שאני קם בפניו בגלל "כמה הרפתקי עדו עליה" – כמה נסיון חיים יש לו (נסיון = גוי זקן). זה יצור אנושי שיש לו הרבה נסיון חיים, ולכן אני קם בפניו. הוא לא אומר שאני קם בפניו בגלל שכתוב בתורה "מפני שיבה תקום" ו"כל שיבה במשמע" (אף על פי שהוא זה שפוסק כאיסי בן יהודה ש"כל שיבה במשמע" כנ"ל), ולכן יש אחרונים שסוברים שזה מדרבנן.

ההבדל בין הגדרת ספר המצות לפירוט היד החזקה

אם כן, יש לנו שלש דרגות של כבוד באותו פסוק. אמרנו שהרמב"ם בספר המצוות בכלל לא מזכיר זאת (ויש עוד ראשונים כמותו) – איך לא מזכיר, הרי זה פסק ברור בגמרא ש"כל שיבה במשמע". בספר היד החזקה הוא כן מזכיר את זה (כנ"ל), בהלכה אחת, אבל בהגדרת המצוה לא כולל את זה – כאשר מפרש את הפסוק "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" רק אומר שמצוה לכבד חכמים.

דמותו של איסי בן יהודה

דרך אגב, רצינו אבל לא אסתייע מילתא – גבור השיעור הזה היה אמור להיות איסי בן יהודה. יש לו עוד כמה מעלות, כמה ענינים מאד חשובים אצלנו – עוד חזון למועד; יש לו שבעה שמות – איסי בן יהודה, איסי בן גמליאל, איסי בן גור אריה וכו'. מה קורה כאן? המהרש"א אומר שכנראה הוא כמו משה ויתרו, שיש לו שבעה שמות. מסבירים שכנראה הוא היה בזמן של שמד, וכדי להנצל מן הגוים כל פעם היה צריך להוציא פספורט חדש. זה משהו מאד מאד אקטואלי, במיוחד לאנשים... – אנחנו מאמצים כל מיני גבורים מיוחדים, והגבור הזה ממש מיוחד לישיבה הזאת. כל פעם הוא בזהות אחרת – גם יוסף איש הוצל (לא רק איסי), ועוד כמה ואריאציות. יש ודאי איזה מכנה משותף של כל האיסי בן יהודה.

נאמר רק את הווארט – שהוא עושה מדרך ארץ תורה. הוא עושה מדיני בני נח תורת ה'. זה הווארט, וזה ווארט גדול, איום ונורא, ביחס לאיסי בן יהודה. כאן יש לנו דוגמה הכי בולטת לכלל הזה – שהוא אומר ש"מפני שיבה תקום" זה לא רק ת"ח אלא "כל שיבה במשמע", אפילו זקן אשמאי ואפילו זקן גוי. ושוב, יש מי שאומר שזה (הפרט האחרון, החיוב לקום בפני זקן גוי) שזה מדאורייתא ויש מי שאומר שזה רק דרבנן (אבל עדיין הפסוק אסמכתא לזה, על פי פירושו של איסי בן יהודה ש"כל שיבה במשמע").

קודם כל, זה גופא שזה לא רק חכמים, זה כבר אומר שמקומו לא בחב"ד. אמרנו שקודם חשבנו שכבוד חכמים צריך להיות בחב"ד, אבל זה שכבוד חכמים כולל גם את ההלכה שצריך לקום בפני גוי זקן מראה שזה לא חב"ד, אבל זה כן מתאים לספירת התפארת ("יש לנו אב זקן" קאי על יעקב אבינו בתפארת ["אב זקן" = צלם, "לנו אב זקן" = צלם אלהים – "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון", בגילוי צלם אלהים, ודוק], "וילד זקנים קטן", יניק וחכים [וקאי על בנימין, צדיק תחתון, וגם יוסף, צדיק עליון, נקרא "בן זקנים". יוסף בן זקנים בנימין ילד זקנים = 828 = צפנת פענח = ד פעמים זקנים, ד פעמים אור!], וד"ל).

חלוקת התפארת והחסד לשלשה שלישים

לכבוד בעל ההילולא של היום, האר"י החי: המעבר בין האורות הפנימיים, המכוסים ביסוד אמא, שהם בחינת עץ החיים (ללא מודעות עצמית), לאורות המגולים, בחינת עץ הדעת טוב ורע (עם מודעות עצמית), הוא בספירת התפארת – שליש עליון מכוסה ושני שלישים מגולים. זה מבנה 'בול', הכי יפה שיכול להיות, לשלש מדרגות אלו – כבוד חכמים בשליש העליון של התפארת, כבוד זקני ישראל ב"עץ הדעת טוב" שזה השליש האמצעי של התפארת, וכבוד זקני אומות העולם (שיש להם הרבה נסיון חיים, שזה נה"י, השליש התחתון הוא נה"י, האמצעי חג"ת והעליון חב"ד) ב"עץ הדעת... רע" שזה השליש התחתון של התפארת.

ברור שלכבד זה גם להאיר לו וגם לקבל ממנו. יש הרבה סיפורי חסידים, כמו מהרוז'ינער הקדוש, שחיזר אחרי זקנים גוים שזכרו סיפורים מהבעל שם טוב. כבדו מאד איזה זקן כדי גם להוציא ממנו איזה ניצוץ – איזה סיפור מהבעל שם טוב – ובדרך כלל אחרי שזה נעשה הוא מיד גמר תפקידו בעולם הזה. שוב, הגוי הזקן הזה עבר הרבה הרפתקאות אז מגיע לו כבוד, וזה השליש התחתון של התפארת.

כמו שעשינו בתפארת, אותו דבר בחסד – אם יש כה"ג וכהן הדיוט נחלק את החסד (יש גם סגן באמצע). כל ספירה מתחלקת ל-ג פרקים. עיקר החלוקה זה בתפארת (שם כבוד חכמים שהוא כבוד התורה). כל אחד ניתן לפרט, אבל הפירוט הכי חשוב ומשמעותי בקבלה זה בתפארת. כבוד רבו קובע ברכה לעצמו, בספירת היסוד, כנ"ל.

מלכות: כבוד המלך

כבוד המלך היינו מלכות – כפשוט. שוב, רק מהפרצוף הזה אפשר לעשות המון – כמה שנספיק היום נספיק.

כבוד כהונה וכבוד צבור

בהלכה כתוב בפירוש שכבוד הצבור קודם לכבוד הכהונה. כבוד הצבור נוגע בעיקר להלכות בית כנסת. בגמרא בסוטה[11] כתוב: "אמר רבי יצחק [על שם יצחק אבינו, מדת הגבורה] לעולם תהא אימת צבור עליך, שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי השכינה".

זה המקור העיקרי של "אימתא דצבורא", שבמקום אחר קוראים לזה בפירוש בבטוי "כבוד הצבור". יש מי שאומר שזה מדאורייתא, שזה חלק מיראת ה'. אם זה חלק מיראת ה' זה מבוסס על ר"ן מאד יפה ומיוחד – שהוא אחד מיסודות המושג "כלל ישראל" – שאומר שאף על פי שכל פרט ופרט אינו ראוי בעצמו, ברגע שהפרטים מצטרפים לצבור יש השראת שכינה, וכבוד הצבור זה כבוד ה'. גם הקב"ה נקרא גבורה בחז"ל.

עיקרי הדינים של כבוד הצבור הם דיני בית כנסת, דיני תפלה – ועמוד התפלה הוא קו שמאל, גבורה (בסוד יחוד יצחק רבקה = תפלה). במאמר הנ"ל רבי יצחק לומד את הדין של אימת צבור מברכת כהנים. בהמשך הגמרא יש עוד דוגמאות, אבל הוא – שזה העיקר – לומד את כבוד הצבור דוקא מברכת כהנים. מכאן באמת גם מוכיחים שכבוד הצבור עדיף גם על כבוד הכהונה. לגבי כבוד רבו זה לא פשוט, אבל ההכרעה בסוף שכבוד הצבור עדיף גם על כבוד רבו, שעדיף על כבוד אביו. לגבי כבוד מלך זה היחיד שמוסכם לכו"ע שהוא עדיף כל כבוד הצבור.

אם כן, יש לנו כמה סימנים יפהפיים שכבוד הצבור הוא גם בן הזוג (או בת הזוג) של כבוד הכהונה, וגם שכל עניני כבוד הצבור – שנקרא גם "אימת צבור" – שייכים לגבורה. אף על פי כן יש לו כן מעלה לגבי החסד – כאן הגבורה יותר חזקה מהחסד מבחינת כבוד (והיינו מפני זה גופא שיש בכבוד הצבור לא רק מצות כבוד אלא גם מצות מורא, אימת הצבור, וכנ"ל בדברי הרמב"ם בספר המצות בענין ההבדל והמעלה של כבוד רבו ביחס לכבוד חכמים סתם, והרי גם שם ככלל היסוד טפל לגבי התפארת, אלא משום שהיסוד נוטה לשמאל ביחס לתפארת שנוטה לימין, ומפני כך כולל בעצמו גם מורא ולא רק כבוד גרידא כנ"ל [וכן בכבוד הורים שבדעת יש מצות כבוד מצד עיטרא דחסדים שבדעת ומצות מורא מצד עיטרא דגבורות שבדעת], ודוק).

נצח והוד: כבוד המת וכבוד הבריות

כבוד המת וכבוד הבריות גם הולכים יחד. אם אדם הולך למול את בנו בזמנו ביום השמיני ונתקל במת מצוה, ואם יטפל בו יפסיד את מצות מילת בנו בזמנו – מצוה שבבטולה יש חיוב כרת – אז מה יעשה? מטפל במת מצוה, בגלל "כבוד הבריות" (זה לא נקרא כבוד המת). מכאן רואים כמה זיקה יש בין כבוד המת לכבוד הבריות.

הגדר והכח של "כבוד הבריות" ביחס למצוות דאורייתא

הפירוש של המושג "כבוד הבריות" הוא ש"גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה" – זה הלשון המקורי. הפירוש הוא שכדי שאדם לא יתבזה הוא יכול לעבור עבירה. יש מי שאומר שכדי שהוא לא יתבזה הוא יכול רק לעבור עבירה דרבנן, ומה שכתוב "לא תעשה שבתורה" היינו שיכול לעבור על מצות "לא תסור", דברי חכמים (שהעובר על דבריהם עובר על לאו זה מן התורה, אך יש מחלוקת ראשונים אם הוא נחשב ממש לאו מדאורייתא או לא). אבל בירושלמי אמרו שמשום כבוד הבריות יכול לעבור גם על מצות לא תעשה מדאורייתא ממש.

מי שלכולי עלמא יכול לעבור עבירה מדאורייתא כדי שלא יתבזה ברבים – שזה כבוד הבריות (הממוקם כאן בקו שמאל תחת כבוד-אימת הצבור), שלא יתבזה ברבים – זה מלך (בסוד "איהי [מלכות] בהוד"), שלו מגיע הכבוד הגדול ביותר (וגם לא יכול למחול על כבודו). מלך לא חייב לפשוט את בגדו שמצא בו כלאים ברבים. עיקר הדוגמה שכבוד הבריות אינו דוחה לאו דאורייתא (לדעת הבבלי, וכך הלכה) זה במוצא (את עצמו או ישראלי אחר[12]) לבוש כלאים ברחוב. לפי הפשט צריך להתפשט ולעמוד ערום. אבל בירושלמי אמרו שלא צריך כנ"ל. זה מוחין דאבא של הירושלמי, שכבוד הבריות גדול כל כך – שרשו ב-לב נתיבות חכמה, כבוד עילאה – שדוחה לא תעשה דאורייתא.

עוד סיבה שכבוד הצבור בגבורה, כי זה תמיד דינים של שלילה – לא שעושים משהו לכבד את הצבור, אלא לא עושים דברים כדי לא לבזות את הצבור. אם זה דינים של שלילה, ולא דינים של חיוב, אז זה שייך לקו שמאל. גם כבוד הצבור וגם כבוד הבריות הם דיני שלילה. כבוד המת זה דיני חיוב – לדוגמה "קבר המת אין לו שיעור". כשעושים לויה לא מצמצמים את המספר, כי כל אחד מוסיף כבוד למת, ואם זה הורס את השדות בדרך זה לא משנה. חוץ מזה שכבר הסברנו בשיעורים האחרונים שיש הרבה דברים שקשורים למתים שזה דוקא בנצח – כי זה הנצחת החיים, שהמת הוא בעצם חי – אז כאן זה לעשות דברים חיוביים כדי לכבד את המת, בניגוד לכבוד הבריות שזה לא לבזות. רואים שזה זוג, ושזה חיוב וזה שלילה, ולכן זה נצח (להנציח) וזה הוד.

ולסיכום:

	כתר כבוד המקום
חכמה כבוד שבת		בינה כבוד יום טוב
	דעת כבוד הורים
חסד כבוד הכהונה		גבורה כבוד הצבור
	תפארת כבוד חכמים
נצח כבוד המת		הוד כבוד הבריות
	יסוד כבוד רבו
מלכות כבוד המלך

הכנעה-הבדלה-המתקה ביחס לעברה על מנת שלא להתבזות

אמרנו שיש בפרצוף שלנו, פרצוף הכבוד, הרבה מאד פרטים שראוים להסביר (המקשרים את סוג הכבוד לספירה שלו), אבל אין הזמן גרמא למלאכה רבה זו כעת. נאמר ווארט, לדוגמה, לגבי כבוד הבריות: מי שעבר עבירה על מנת לא להתבזות – צריך כפרה ותשובה על זה או לא? יש בזה שלש דעות. קודם זה שאלה אם זה "דחויה" או "הותרה". אם זה "הותרה" לא צריך לעשות תשובה ולבקש סליחה וכפרה. אם זה "דחויה" יש מי שאומר שצריך לעשות תשובה, ויש מי שאומר שזה "דחויה" בדרגת "עשה דוחה לא תעשה" מדאורייתא ואז גם לא צריך לעשות תשובה.

יוצא שיש שלש מדרגות, ויש כאן דוגמה יפהפיה של הכנעה-הבדלה-המתקה. אם אני עומד באמצע הרחוב ולא יודע אם צריך להתפשט או לא, אז אם אני דוחה את האיסור מתוך תודעה שאצטרך לעשות תשובה זה נעשה מתוך הכנעה גדולה בנפש. אם אני אומר שעשה דוחה לא תעשה – לא שזה הותר, אבל זה דחוי מדין תורה ולא צריך אחר כך לעשות תשובה – זה "מל" של ברית מילה, הבדלה בנפש. אם זה "הותרה" זה הפך להיות לכתחילה – זה המתקה בנפש. התנועה הנפשית איך אתה מפרש את זה שאתה עובר עבירה בגלל כבוד הבריות, יש בזה הכנעה-הבדלה-המתקה. אמרנו שכל זה שייך לספירת ההוד.

כבוד הבריות בהוד – זהירות מ"הודי נהפך עלי למשחית"

עוד ווארט (ווארט גורר ווארט, וכן להלן): יש אומרים שדין דחית איסור מפני כבוד הבריות נלמד מ"והתעלמת" הנאמר בהשבת אבדה, שזקן ואינו לפי כבודו יכול להתעלם מקיום מצות השבת אבדה. וההסבר הוא, על פי הסוד המתבאר כאן, שהשליש האמצעי של התפארת (כבוד זקני ישראל) משתקף בספירת ההוד (כבוד הבריות), כנודע בחכמת הצירוף שצירוף ההוד הוא האור חוזר של צירוף התפארת, וד"ל.

בכלל, על ספירת ההוד נאמר "הודי נהפך עלי", ולפי הנ"ל יש לפרש שבהוד יש בעצם בחינה של היפוך יוצרות, סיבה על פי תורה לא לקיים מצות מסוימות – מפני כבוד הבריות. והיינו "והתעלמת" (ההוד הוא ענף הגבורה, מדת הצמצום וההעלם – העלם אלקות על ידי אי קיום מצותיו יתברך משום כבוד הבריות, רק ש"הקדוש ברוך הוא מחל על כבודו מפני כבוד הבריות"). ומה עוד, בכיוון ההפוך, שפשט "הודי נהפך עלי" קאי על בזיון ובושה, החמורים כל כך שהקב"ה ויתר על כבודו מפני כבוד הבריות שלא יתבזו ויתהפך הודם עליהם למשחית (אך בעברה מדאורייתא שאינה נדחית, לפי ההלכה, משום כבוד הבריות, הטעם בחז"ל היא ש"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד הוי'", ודוק).

גם חששה התורה שלא יתביישו החוזרים ממערכות המלחמה מפני עברות שבידם וחיפתה עליהם (בסיבות אחרות של ארש אשה וכו') – היוצאים לצבא המלחמה בנצח והחוזרים בהוד, וד"ל.

פעולה חיובית של כבוד הצבור

למה שייך הדין שיש לעמוד בפני עושי מצוה? כתוב שזה שייך לכבוד הצבור. תשעים ותשעה אחוז מדיני כבוד הצבור הם בחינת שלילה כנ"ל, אבל זו דוגמה לדבר חיובי, בקום ועשה (לקום, פשוטו כמשמעו, ובכך לעשות תיקון). אמרנו שיש "כבוד הצבור" ו"אימת צבור", אבל יש מי שאומר שיש לזה עוד שם – "כבוד הרבים" (ויש מי שמשייך שם זה לכבוד הבריות, בהוד ענף הגבורה ששם כבוד הצבור, ודוק). יתכן שאחד שעושה מצוה צריך לקום בפניו, אבל כשרואים שיירה של אנשים שהולכים לקיים מצוה בוודאי צריך לקום. כשאחד עושה מצוה גדולה ממש עכשיו – היה קרקפתא דלא מנח תפלין וכעת מניח, אז מתגלה היחידה שבנפש. זה בפשטות לא שייך לכבוד הרבים, אלא אם כן אומרים שאז מתגלה בו הצד של הרבים, של כלל ישראל המשתקף בו (הגילוי שהוא יהודי השייך לעם היהודי, עם הנבחר).

בכל אופן, "כבוד הרבים" הוא כבר משהו חיובי – לא רק שלילה ("כבוד הרבים" = 289 = 17, טוב, ברבוע = "ברא אלהים", אלהים לשון רבים, מדת הגבורה [וההוד], לשם כך – לשם כבוד הרבים, יהודים רבים העושים רצונו יתברך בקיום מצותיו – ברא אלהים את העולם, ודוק).

"כבד אלהים" ו"כבד מלכים"

"כבֹד אלהים הסתר דבר וכבֹד מלכים חקֹר דבר" – כאן הכתר הוא "כבד אלהים" והמלכות היא "כבד מלכים". הכתר נקרא "יֹשב בסתר עליון", "הסתר דבר", ואילו המלכות היא עלמא דאתגליא, שם יש "חקר דבר" – שצריך לגלות את ה"כבד מלכים". צריך לתת למלך הכי הרבה כבוד, תוך מגמה ש"מלך ביפיו תחזינה עיניך", שנגלה את כבוד המלך ולא יסתתר. זה פסוק חשוב מאד.

[נראה שכבוד הוא הסתרה.] על כך דברנו בשיעורים האחרונים, שכבוד הוא לבוש. יש עננים חשוכים ("ענן חשך וערפל") ויש ענני כבוד מאירים – או שהלבוש מסתיר אלקות או שהלבוש משקף אלקות בבחינת אור חוזר ("במראה אליו אתודע", נבואת "כה אמר הוי'" של שאר הנביאים, שראשם הוא אהרן הכהן שבזכותו ניתנו ענני הכבוד לישראל) או שזה שקוף לגמרי (בחינת אספקלריא המאירה של משה רבינו, נבואת "זה הדבר אשר צוה הוי'", סוד חזרת ענני הכבוד, לאחר הסתלקות אהרן, בזכות משה, כמבואר במ"א, וד"ל).

כתוב בזהר שיש שני סוגי כבוד, "כבוד נאצל" ו"כבוד נברא". באר"י זה מלכות דאצילות ומלכות דבריאה, אבל בחסידות "כבוד נאצל" זה אבא שמקנן בכל עולם האצילות, ואילו "כבוד נברא" זה המלכות דאצילות, היות שהיא יורדת לברוא את העולמות התחתונים (בסוד "ראש לשועלים"). היות שהיא המקור של עולם הבריאה לכן נקראת כבוד נברא – כמו כתר דבריאה. לכאורה זה אחרת מהפשט שכתוב בכתבי האריז"ל. האריז"ל גם אומר שכבוד זה חכמה, כי יש שם לב נתיבות חכמה כמנין כבוד. כמו שאמרנו שכמעט בכל ספירה יש שם א-ל, כך גם הכבוד (כבוד = אל ע"ה, "השמים מספרים כבוד אל", כבוד אל = סג = ג"פ אהיה [שנאמרו בפסוק], וד"ל).

מה עשה לנו את הפרצוף הזה? עצם הדבר שכבוד נמצא בכל מקום. בכל מקום אפשרי יש כבוד, אז ממילא צריך להיות כבוד בכל ספירה. כבוד הוא תמיד לבוש, שנועד או כדי להסתיר את עצם אור המתלבש בו (הכתר של הלבוש), אבל התכלית של הלבוש (המלכות של הלבוש) היא כדי לגלות (את עצמות המלך המתלבש לבוש מלכות). לכל כבוד יש את ה"כבד אלהים" למעלה ו"כבד מלכים" למטה – מה שמסתיר ומה שמגלה (הערך הממוצע של "כבד אלהים" ו"כבד מלכים" ["כבד" חסר כתיב בפסוק, אך לענין הגימטריא הזאת אינו משנה אם נכתוב בכל מקום כבד או כבוד, ודוק] הוא כבד נביאים, ללמד שהנביא הוא זה שמגלה את הסתר האלקות שבכתר במלכות, והיינו הדין שהמלכת המלך צריכה להיות על פי נביא, וד"ל).

כבוד – לבוש לאהבה דוקא

הפסוק (הנ"ל) אומר "השמים מספרים כבוד אל", ובזהר כתוב ש"אל" הוא "נהירו דחכמתא", אבל סתם שם אל הוא בחסד, כמו שנאמר "חסד אל כל היום". לכן כתוב שכל כבוד הוא לבוש – בטוי – של אהבה. לרחוש כבוד למישהו זה לא עצם האהבה, אלא בטוי של האהבה. [למה זה לא בטוי של יראה?] עיקר הווארט של הר"י פערלא לגבי כבוד ומורא הורים הוא שאין מורא ללא כבוד. בזה הוא מאריך מאד כדרכו.

על פי פשט משמע שכבוד הוא "מאכיל ומשקה וכו'" ומורא הוא "לא ישב מקומו וכו'", אבל הוא אומר שכל עבירה על מורא היא אוטומטית גם עבירה על כבוד. כלומר, שמורא נכלל בכבוד. לכן גם יש אחרונים שאומרים שזה לא בדיוק מצוה נפרדת (זה עוזר לבעיה איך לומדים מ"איש אמו ואביו תיראו" – בפסוק המורא – שאשה פטורה ממצות כבוד). אומרים שזה איסור עשה שנכלל בתוך כבוד – שכבוד זה הכלל ומורא זה איזה פרט. כלומר, בתוך כבוד יש יראה (והוא בסוד "כלל הצריך לפרט", עד כדי כך שמבחינה אחרת הכבוד, ה"כלל", כלול ובטל בתוך המורא, ה"פרט", כנ"ל בפירוש המשנה "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חברך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים", וד"ל). אף על פי כן, עיקר הכבוד הוא בטוי של אהבה (והרמז הוא "כבד את אביך ואת אמך", אמך ר"ת אהבה מורא כבוד, ודוק).

מורא – מקיף, כבוד – פנימי

כמו שאמרנו קודם שאשה אוהבת את בעלה אבל יש מושג שאימת הבעל עליה[13] ולכן היא פטורה מכבוד הורים. לא שהאשה חיה באימה ופחד מבעלה – אנחנו מקוים שזה לא ככה – אבל יש איזה מושג חיובי של אימת הבעל על אשתו (אימה מ"שער" אם, אמא, "כאמה בתה", "מה להלן באימה וכו' אף כאן באימה וכו'", מצד אחד האהבה והכבוד הם בחינת הכלל והאימה היא בחינת פרט הנכלל בכלל, אך כדי שהכלל יהיה שלם, בסוד השלמות האמיתית של "שלם וחצי" דוקא, צ"ל "כלל הצריך לפרט", הכלל כל כך צריך לפרט עד שמבחינה מסוימת הכלל, האהבה והכבוד, בטל באור המקיף של הפרט, האימה, המורא, כנ"ל. והוא סוד "בתי" שלמעלה מ"אמי", שם האם נעשית אם יה אותיות אימה, "כאמה בתה" כנ"ל, וד"ל).

היא לא אוהבת אותו אלא רק פוחדת ממנו? צריך לומר שיש איזה מקיף של אימה. לפעמים אומרים שיראה זה בלב וכבוד זה במעשה, אבל לעניננו נאמר שמורא הוא מקיף – כמו אימת מישהו עליך – והכבוד הפנימי הוא הבעת האהבה. זה גם ההבדל בין יראה למורא. היה צריך לומר יראה, אבל מורא זה מקיף – "מורא שמים על..." (אך הוא גם מכונה "יראת הכבוד", ודוק).

היחס לכבוד בחיי היום יום

[לכאורה אי אפשר בלי כבוד.] מי שלומד תורת הנפש, וכתוב גם בתניא, שיש הרבה דברים שמתגלים בחלומות. אנחנו יוצאים משבת חזון שכל אחד חוזה בחלום את בית המקדש השלישי (בדרך כלל זה לא פשוט לחוש את זה). יודעים שרוב החלומות – אחוז גדול – זה חלומות של בושה. כמו שפתאום אדם מוצא עצמו ערום בצבור, או משהו אחר שזה פגיעה בכבוד הבריות. הרבה מהחלומות הם סביב כבוד הבריות. זה מה שכותב בפכ"ט בתניא (מהזהר) שרוב החלומות הם שהמלאכים עושים ממך צחוק בשביל לצער אותך. רוב צער החלומות זה סביב אי-כבוד.

לפעמים משמע שאנחנו בכלל לא אוהבים את הנושא 'כבוד', כאילו שזה לא ערך 'חסידי'. רוצים להיות פשוטים, וגינוני כבוד תמיד הם מוקצה מחמת מיאוס אצלנו. אך כאן פתאום נושא הכבוד הופך להיות שיעור שלם ומכובד (באמת, תעיינו בסוד ה', יש שם שער שלם על "התגלות הכבוד ועבודת התשובה"). מתקדמים, מתבגרים (סוד "ואברהם זקן בא בימים", בלבושים, לבושי כבוד [לבוש היינו לא בוש כנודע[14], שלא יהיו ימי הזקנה מביישים וכו']). רואים שהכבוד הוא דבר שמאד נוגע לנפש. יש אנשים שימותו ולא יגיעו לסיטואציה של קלון. תכלית חוסר הכבוד היא להוריד את הלבוש. זה רושם מחטא אדם הראשון.

[שוב שאלו על קשר של כבוד ליראה] בכ"ל צמ"א לבוש זה לא הכי חיצוני, לכן זה לא רק יראה. זה "מהתעבות האורות נתהוו הכלים" – זה התעבות של אהבה. זה לאו דוקא כלי מהרשימו, שזה מורא.

כוונת המלה כבוד באריז"ל

נסיים בכוונה של האריז"ל לכבוד (דוגמה קלאסית לחשיבה שלו): כבוד זה כו – שם הוי' – ו-ד זה ד אותיות שם הוי', וה-ב זה עוד ב כוללים של יה לבד ו-וה לבד. זה אופייני, ולמי שלא יורד לסוף דעתו זה נשמע משהו מעושה. ננסה להעמיק בכוונה זו. לפי זה רואים שכבוד זה כולו "כבוד הוי'", ולא "כבד אלהים". למה שם הוי' מחולק בתבת 'כבוד' קודם ל-כ ואחר כך ה-ו. ה-ו זה ו"ק, ומה זה העשרים? כמו בחיי שרה – זה המוחין. כ גם יכול להיות כתר, אבל ב-127 ה-20 זה חכמה ובינה (שיחסית ל-7 מדות, כל אחד כפול עשר, וכאן יש 6 מדות). זה לכאורה סוד כוונת ה-כו דכבוד, ולפי זה ה-ב כאן בא בין ה-כ ל-ו וה-ד בא בסוף (סוד המלכות "דלית לה מגרמה כלום", אך היא היא עלמא דאתגליא ששם עיקר גילוי הכבוד – "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ", "והארץ האירה מכבודו"). אם ה-כ זה כתר, אז ה-ב – שזה לחלק את הוי' ליחודא עילאה ויחודא תתאה – אפשר לומר שזה חכמה ובינה. אבל הכוונה היותר טובה היא שה-כ זה חכמה ובינה, העשרים של חיי שרה כנ"ל, ולחלק את י-ה-ו-ה ל-יה בפני עצמם ו-וה בפני עצמם – וכל אחד כולל בפני עצמו – זה פעולת הדעת, יחודא עילאה (יחוד יה, יחוד נשיקין) ויחודא תתאה (יחוד וה, יחוד גופני), הכל בסוד "והאדם ידע את חוה אשתו" (תוך כדי כיבודה יותר מכבוד גופו), וד"ל.

כבוד שבין איש ואשה – דעת תחתון הבא כהמשך לדעת עליון

בהמשך להנ"ל נוסיף עוד משהו עיקרי לפרצוף הכבוד שלנו: לנשים הסברנו – וזה דבר פשוט – שיש גם כבוד של הבעל לאשה ושל האשה לבעל. איפה שמים את זה? יסוד לא פנוי. איפה שמים את הכבוד ההדדי של בני הזוג, שצריך לכבד האשה יותר מגופו – הכל תפוס. דעת גם תפוס, אבל שם אפשר לשים את זה, בגלל שבדעת יש שתי בחינות – דעת עליון ודעת תחתון. דעת עליון זה מה שמחבר את אבא ואמא, זה שייך לאבא ואמא, ודעת תחתון זה יחוד וה. לומר שיש שני כוללים, אחד כנגד יה ואחד כנגד וה, זה שניהם דעת – אחד זה דעת עליון ואחד זה דעת תחתון. יה זה אבא ואמא ו-וה זה האיש והאשה (כאשר כבוד אב ואם אצל הבנים, האיש והאשה, בא לידי בטוי בסוד יחוד הנשיקין שביניהם, היחוד הפנימי והרוחני שממנו נולדות נשמות המלאכים. ולפעמים יש בן או בת ממש שבבחינת "מלאך", שנמשך בעיקר מסוד יחוד נשיקין כמבואר בכתבי האריז"ל, בעל ההילולא של היום, בסוד נשמות יצחק וחבקוק עיי"ש. מכאן שהחפץ בילדים מלאכים יכבד את הוריו כדבעי).

זה שכל אחד מכבד את השני, ויש לו מצוה לעשות זאת, זה דעת תחתון. יוצא מזה חידוש – דבר מאד פשוט, שהוא המשך של מה שדברנו באריכות לנשים – הקשר בין כבוד לבן הזוג למצות כבוד הורים. שבעצם מה שהאשה מכבדת את בעלה זה השתקפות של כבוד האבא, וזה שהבעל צריך לכבד את אשתו יותר מגופו זה כבוד האם. זה דבר פשוט מאד. הבעל הוא תחת האבא והאשה תחת האמא, לכן כבוד אב ואם זה למעלה, דעת עליון, וכבוד איש ואשה זה למטה, דעת תחתון.

תפלין דרש"י ותפלין דר"ת – שני סדרים באצילות

נסביר עוד כלל גדול: ידוע בקבלה שיש תפלין דרש"י (י-ה-ו-ה) ותפלין דר"ת (י-ה-ה-ו). מה זה? כתוב באריז"ל שהאצילות הראשונה היתה בסדר של י-ה-ה-ו – שהיה י, אחר כך הוא התחלק ל-ה ו-ה, ואז בא ה-ו (כמו שם מה החדש, הופעה חדשה) לחבר את שתי אותיות ה-ה. י-ה-ה-ו זה התחלת האצילות, אבל אחרי שה-ו באה היא נכנסה באמצע.

בעל 'מפסיק' ובעל מחבר

כל המציאות של בעל לגבי אשתו זה או שהוא ממוצע המפסיק בין האשה להוריה, או שבמקרה שהוא "בעל טוב" (כלשון ספר חסידים[15]. בעל טוב = ז פעמים טוב, במעשה בראשית נאמר "טוב" ז פעמים[16], "כל השביעין חביבין" – הפעם השביעית, מה שעושה את הבעל, ו"פ טוב, "טוב", היינו "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", סוד הכלה העומדת להיכנס לחופה ביום השבת קדש – "ויכלו וגו'", כמבואר בחז"ל [שאז הכל חוזר לשרש הראשון, גם הבן וגם הבת עולים לאבא ואמא על ידי מצות כבוד הורים הנאמרה בסמיכות למצות שמירת שבת], וד"ל), אז לא רק שהוא לא מפסיק אלא מעודד אותה לכבד את ההורים שלה. כך רבי יהודה החסיד כותב בפירוש, שבעל טוב יאמר לאשה שתכבד את ההורים שלה לפני שהיא מכבדת אותו.

אמרנו שרק בווארט הזה יש שתי מדרגות. מה שלא אמרנו, שבכלל בשביל להיות בעל צריך להיות טוב, והרמז: בעל = ו"פ טוב (כנ"ל בסוד ו ימי בראשית, כאשר ה"טוב" השביעי הוא כנגד יום השביעי, יום השבת קדש כנ"ל). בשביל להיות ראוי להיות בעל צריך להיות טוב, אם כי לעתיד לבוא אין בכלל בעל, אבל היום – כשיש בעל – הוא צריך לכלול כל ו צירופי טוב (האיש שלעתיד לבא הוא בסוד "בן איש חי", חי = טוב עם הכולל, משיח = שם חי = שם טוב עם הכולל, והיינו בסוד תיקון עץ הדעת טוב על ידי הבעל הטוב והאכילה מעץ החיים "וחי לעלם", קיום נצחי באיש ולא רק במין, לעתיד לבוא).

בעל לא טוב הוא הדוגמה העיקרית בתורה של ממוצע המפסיק לעומת ממוצע המחבר, או שבגלל הבעל הלא טוב היא מנועה מלקיים מצות כבוד הורים, או – אם הבעל טוב – לא רק שהיא לא מנועה, אלא שהיא מעודדת על ידו לקיים מצות כבוד הורים לפני שהיא מכבדת אותו עצמו. זה כלל גדול.

הצטרפות ה-ו לאחר לידת ה-ה

איך זה יוצא משם הוי'? הסדר של י-ה-ה-ו הוא סדר של אבא-אמא-בת-בן – הבת מגיעה לפרקה וכעת צריכה חתן, שלא היה במשפחה קודם (נדמה שפעם למדנו את זה בשכם), אבל כשהיא זוכה למצוא את החתן שלה יש ו. כלומר, הסדר הוא י-ה-ה, יש בת לאבא ואמא, ואז היא צריכה ו כדי להתחתן – אז בא ו. אבל אחר כך ה-ו נכנס באמצע, בין שתי אותיות ה, ואז או שמפסיק או שמחבר. הסדר של "פרו ורבו" הוא רק י-ה-ו-ה אם הבן נולד קודם, אם "בת תחלה" זה י-ה-ה-ו, אבל הסוף תמיד מסתדר י-ה-ו-ה. ה"פרו ורבו" זה או לכתחילה י-ה-ו-ה או י-ה-ה-ו, אבל בסוף מסתדר בסדר הרגיל.

סגולה לנישואי בת – שהאב יניח תפלין דר"ת

אצל בת ביחס לחתן תמיד מתחיל מסוד תפלין דר"ת (סגולה לבת הזקוקה לשידוך לבקש מאביה שיקפיד להניח תפלין של ר"ת, זו סגולה נוספת של תפלין דר"ת שכמדומני לא אמרנו עד כה [ט"ו באב מתקרב, כדאי לבנות להזדרז. לפי זה, יש לכוון לחתן בפרשת "שמע", הפרשה שכנגד ה-ו בתפלין. על הכלה להגיע לדרגת "עושין רצונו של מקום", באהבה שבבחינת "בכל מאדך", "בכל ממונך ובכל מדה ומדה שהוא מודד לך", וד"ל]) ואז מסתדר בסוד תפלין דרש"י. יש לחתן גם מצוה לכבד חמיו וחמותו.

ה-ב במלה "כבוד" – יחודא עילאה ויחודא תתאה

בכל אופן, רצינו לומר שה-ב של כבוד – שזה יחודא עילאה ויחודא תתאה ככוללים – זה בין ה-כ של שם הוי' ל-ו של שם הוי'. ואילו זה שיש ד אותיות – ארבעה כוללים, כל אות בפני עצמה – זה המלכות. ד זה המלכות, "דלית לה מגרמה כלום" (כנ"ל). זו הראיה הפרטנית לגמרי, שכל מה שהיה כאן מחולק ל-ד, "שם בן ד" – זה הניתוח של המלכות. ככה צריך להסביר את סוד הכבוד לפי פירוש האריז"ל.

כל זה רק כדי להדגיש שכבוד הוא "כבוד הוי'" ולא שם אלקים. רק מה, שזה לבוש. את הענין של "התעבות האורות" אומרים ביחס ללבוש בלשון הזהר "כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה". זה "כבוד הוי'". התפקיד של הבן הוא להלביש את הוריו. מכל שש הפעולות הפעולה העיקרית (כלומר הפעולה הקשורה בעצם למושג כבוד) – יותר ממאכיל ומשקה – זה מלביש, כי זה עיקר הכבוד, התפארת (כפי שנתבאר). צריך לכסות את האבא, כמו שם ויפת, שזו הדוגמה העיקרית של כבוד אב בתורה. גם כן, צריך להלביש אותם מפני הבושה. כבוד הורים המקורי בתורה הוא גם כבוד הבריות – דעת והוד בפרצוף שלנו (סוד האות ד של כבוד בפרט – "דע לומר תודה").

זה מספיק בשביל לפתוח את הפתח הזה. אפשר עוד הרבה להתבונן. כמו שאמרנו, עיקר ההתבוננות להרחיב את פרטי הדינים של סוגי הכבוד – לרשום את ההלכות של כל כבוד. זה ודאי חתיכה הראויה להתכבד בה.

ניגוני האר"י לשבת

צריך לנגן את הניגון של האר"י לכבודו. החלק הראשון של "אסדר" מיוחס לאר"י – לא רק במלים אלא גם המנגינה – והחלק השני, מ"קדם", מיוחס לבעל שם טוב. לפי בעלי התוס' המשלוח הראשון של היונה היה ב-יז תמוז, ואז חזרה ריקם. המשלוח השני, כעבור שבוע ימים, שחזרה עם עלה זית טרף בפיה, היה ב-כד תמוז. המשלוח השלישי, שלא חזרה בכלל, הוא ב אב. והמשלוח הרביעי שלא כתוב בתורה (איך שולחים אותה אם לא חזרה) הוא ב-ט באב. זה קשור ללידת משיח. רש"י אומר שהכל אותו דבר (כלומר אותם ימים בחדש) אבל בחדש אלול, אבל בעלי התוס' מביאים אסמכתא מפורשת מחז"ל, בסדר עולם, שארבעים יום הם מראש חדש סיון ולא מראש חדש אב. גם אומרים שלא יתכן שזה היה באלול, שאם כבר נראו ראשי ההרים למה היא חזרה. בכל אופן, המסקנה שם – וכך מובא בספר "דבר יום ביומו" – שהעורב נשלח ב-י תמוז, היונה פעם ראשונה ב-יז תמוז, פעם שניה ב-כד תמוז, פעם שלישית ב-ב אב, והפעם הרביעית זה תשעה באב.

זו כוונה יפה לתשעה באב. לכן, מאז שדברנו על זה לפני כמה שבועות, רציתי – צריכים ללמוד מדי פעם זמירות שבת בישיבה (במיוחד אם נהיה כאן בשבת) – ללמוד גם "יונה מצאה בו מנוח" בניגון הבעל שם טוב שעבר דרך נדבורנה. גם את זה נלמד, אבל קודם שכולם יפתחו את "אסדר לסעודתא". זה מהדברים שצריכים חיזוק.

קודם "אסדר", כשעד "חדו" זה מיוחס לאר"י, ומ"קדם" והלאה מיוחס לבעש"ט.

הניגון-הנוסח של "יונה מצאה בו מנוח" מיוחס לבעל שם טוב, ו"כי אשמרה שבת" המשך ישיר שלו – זה בפעם אחרת. גם לנגן ניגון זה כבוד שבת.