אשרי תמימי דרך (א)

לקוטי מוהר"ן – תורה א (א)

ישיבת "שובה ישראל", ירושלים – א אייר תשמ"ג

 – סיכום –

"אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" _{(תהלים קיט)}.

דע כי על ידי התורה מתקבלים כל התפילות וכל הבקשות שאנו מבקשים ומתפללים, והחן והחשיבות של ישראל נעלה ונתרומם בפני כל מי שצריכין, הן ברוחני הן בגשמי. כי עכשיו בעוונותנו הרבים חן וחשיבות האמיתי של ישראל נפל, כי עכשיו עיקר החשיבות והחן הוא אצלם, אבל על ידי התורה נתעלה החן והחשיבות של ישראל, כי התורה נקראת "אילת אהבים ויעלת חן" _{(משלי ה)}, שמעלה חן על לומדיה _{(עירובין נד, ב)}, ועל ידי זה נתקבלין כל התפילות והבקשות.

יש פה בסעיף הראשון שלוש נקודות, שהן עיקר כל התורה הזו: תורה, חן וקבלת התפילה והבקשה. עיקרון חשוב בכל התורה הזו הוא שהבקשה עליה מדובר בתורה היא גם בנוגע לבקשה מן הקב"ה וגם בנוגע לבקשה מבשר ודם, אפילו גוי. למצוא חן בעיני אלקים ואדם. בזמן הגלות החן שלנו נפל למטה – הן החן לעילא והן החן לתתא. על נח כתוב בזהר שיש בו ב בחינות, ניחא לעילא וניחא לתתא, בסוד הפסוק "תשואות חן חן לה".

בהמשך התורה מסביר משהו חשוב, שאדם וכן אצל ה' יתברך בקשה ללא חן אינה מתקבלת. אם אחד בא אליך לדלת ומבקש נדבה, אתה נותן לו רק אם הוא מוצא חן בעיניך, רק אם יש לך מקום בלב אליו. ללא חן כל אחד מכונס בתוך עצמו, אטום אל השני, ולא מסוגל להגיב אליו נפשית. החן הוא כח נפשי העושה מקום בלב, חוקק בלב המתבקש. הוא קיים בשבילך. בהמשך התורה יקשר את קבלת הבקשה לאות ת, המצטרפת למילה חן אשר ביחד עולות נחת.

העיקרון הזה, שהחן שמעלה המבקש חוקק ועושה מקום בלב המתבקש וגורם לו להתייחס ולקבל את הבקשה, זה עיקר החידוש שיש בתורה הזו, למרות שיש עוד הרבה חידושים, כמו להסתכל בשכל של כל דבר, ועוד.

הנושא הזה הוא נושא עמוק בחסידות, ומתבאר בחב"ד באריכות אצל ר' אייזיק מהומיל. הענין של ר' נחמן זה תיקון כח המדמה, ושם מסביר ר' אייזיק את דרך התקון על דרך תהו ותקון. עולם התהו הוא עולם של דמיון, כמו ילד ששומע סיפור ומדמיין אותו בתוך המחשבה. מה קורה אצלו בנפש? אין למלך ולממלכה שהוא מדמה מציאות אמיתית אלא רק האותיות שהאדם מצייר. לכל מציאות יש רובד חיצוני, הנקרא חומר, ורובד פנימי, הנקרא צורה. הצורה היא הרצון שלך, למה החלטת לצייר את אותה מציאות דוקא כך. אלא שבדמיון, המציאות נעלמת ברגע שאתה מפסיק לצייר אותה. זה בעצם מה שקורה בשבירת הכלים – שהכלים מועטים והאורות מרובים. הכלים זו המציאות, ובדמיון מציאות המלך קלושה, הוא רק קיים במחשבה, והאור הוא הרצון שלך לצייר אותו שזורם בשפע אל הדמיון. ברגע שאתה מפסיק לחשוב עליו המציאות החיצונית שלו לא מחזיקה מעמד ומתפרקת. מה קורה אחר כך? חוזר למה שהיה קודם, שהחיות זורמת אליך כל הזמן אבל אין לך כח לבנות לה כלים. אתה מפסיק לדמות. בעולם התהו אין מציאות אמיתית לזולת, רק בתוך הדמיון שלך. אתה מחזיק אותו. אבל כאן, בתורה שלנו, זה תיאור של תקון, שקודם אתה עושה חלל בתוך עצמך ונותן בתוכו לזולת מקום אמיתי ומתוך זה אתה מתייחס אליו בסופו של דבר גם בחוץ.

מה שיוצר בנפש את החלל הזה הוא החן, כאמור, ומה שנותן בנפש את הכח להעלות ולמצוא חן היא התורה. הפסוק שמביא הוא "אילת אהבים ויעלת חן", ממנו למדו חז"ל שהתורה מעלה חן על לומדיה. אם יש חוסר באהבה בין אנשים אז החסרון הוא בתורה שלהם. בלשון פשוטה: הם אגואיסטים.

נסביר יותר את המושג חן. חן אמיתי נובע משפלות. הראיה לכך היא הגזירה שוה שבין שני הפסוקים בספר משלי: "אשת חן תתמך כבוד" ו"שפל רוח יתמך כבוד". עיקר החן שמעלה האשה כלפי בן-זוגה הוא השפלות שלה. השפלות של האשה-המלכות מעוררת אצל בעלה – "כמים הפנים לפנים" – שפלות. אצלו השפלות היא עשית החלל, נתינת מקום ויכולת ההתייחסות.

בגלות החן נופל, מפני שהתורה שלומדים אינה לשמה, אלא לשם פניות ואינטרסים. התיקון לכך, בסגנונו של הרבי הרש"ב, הוא מיניה וביה. תקון הגלות אנו במשיכת אורות ממקום אחר אלא בהתעצמות פנימה. הדרך למצוא את בת המלך זה להתגעגע אליה, לחפש אותה עצמה, לא לחפש סגולות וכד'. זה כמו לחפש את האבדה מתחת לפנס ולא במקום שאבד. לענייננו, צריך לחפש את מה שאבד, את החן, והמקום בו הוא אבד זה בתורה. שם גנז ה' את האור ושם צריך למצוא אותו.

כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב לה' יתברך על ידי אותו הדבר, כי השכל הוא אור גדול, ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב: "חכמת אדם תאיר פניו" _{(קהלת ח)}.

מפרש את הפסוק לא לפי הפשט. הפשט שאם הוא אדם הוא חכם אז רואים את זה על הפנים שלו. כאן מסביר שהחכמה שרואה בכל דבר היא עצמה מאירה לו את דרכו, את הסתכלות הפנים. זה קשור עם מה שאמרנו קודם. כשאין מקום לזולת בתוכי אני לא מסוגל להסתכל עליו באמת. להסתכל באמת זה קודם כל לצאת מן ה'אני'. על הפסוק "צאנה וראנה בנות ציון" היה דורש האדמו"ר הזקן 'צא אני וראה אין'. אם רוצים לראות אלוקות צריך לצאת מן ה'אני'. הצדיק הוא מי שעשה חלל בעצמו – "ולבי חלל בקרבי", שלא חושב על עצמו.

יש פה נקודה עדינה. לצאת מן הישות באמת זה "לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר". בזהר כתוב שיוצא כרוז בשמים שקורא כך ומזמין את כולם, וכל החיצונים בורחים כי רוצים רק לקבל. הכרוז הזה עושה את ההבדלה. הוא הכח הבוחן בין הקדושה ובין הקליפה. גם כאן בתורה – אם נתבונן בה על פי דרך חב"ד – יש שני שלבים: יש לראות את השכל שבכל דבר ויש אחר כך להורות ממנו את הדרך בעבודת ה'. הסדר בין שני השלבים הוא הכרחי. קודם אני מסתכל "ביקרא דמלכא ולא יתיר", מבלי לדעת מה אני עושה ואיך אני עובד עם זה. זה על דרך 'רצוא'. אחר כך אני מתבונן איך יש פה הוראה בעבודת ה', בבחינת 'שוב'.

לפי הסדר הידוע אצלנו מהבעל שם טוב, של הכנעה-הבדלה-המתקה, עשית החלל בלב היא ההבדלה וההמתקה. ללא שלב מקדים, רק לחפש מה זה אומר לי, יכולים לקבל רק התרשמות חיצונית ועלולים לפול לדמיונות שוא. קודם צריך הפשטה מן הלבושים, לשמה, ללא שום השלכה לגבי, רק האמת מצד עצמה ורק אחר כך הלבשה. ההמתקה, שהיא התכלית, הבאה בסוף היא מציאת ההוראה והדרך בעבודת ה' על סמך אותו החלל שנוצר בתוכי. איך אפשר להגיע לזה? קודם צריך הכנעה. בלשון של התורה פה ההכנעה היא האות נ, התפילה ובטול היש, ואילו באות ח, בתורה, רמוזים גם ההבדלה [הסתכלות בשכל ובאמת] וגם ההמתקה [מה שהשכל מאיר לו], בטול בעצם. המגיד ממעזריטש אומר שהאות ח מורכבת מן האות ז  והאות ו ביחס של 'מטי ולא מטי'. האות ו היא קבלת ההוראה מכל דבר, ומה שאדם יוצא מעצמו לגמרי זה האות ז.

וזה בחינת יעקב, כי יעקב זכה לבכורה, שהוא ראשית, שהוא בחינת חכמה, כמו שכתוב: "ראשית חכמה" _{(תהילים קיא)}. וזה בחינת "ויעקבני זה פעמים", ותרגום אונקלוס: "וחכמני".

בלשון ימינו, יעקב הוא עקבי בחיפוש אחר השכל שבכל דבר. יעקב נקרא גם ישראל – לי ראש. אפשר לדרוש, שיעקב זו העקביות לצאת מעצמו, ולהחזיק בעקב הזולת. ישראל היא ההשראה שמקבלים מכך לעבודה שלי.

עד כאן האות ח, התורה שבחן. מכאן יעבור לבאר את האות נ, המלכות.

אך מחמת שאור השכל גדול מאד, אי אפשר לזכות אליו כי אם על ידי בחינת נון, שהוא בחינת מלכות,

ר' נתן בקיצור ליקוטי מוהר"ן מסביר שמלכות היא "קבלת עול מלכות שמים באמת ואמונה", שמתוכה מגיעים אחריה לגעגועים לזכות אי פעם לאור ה-ח, התורה. כלל גדול בכל החסידות: הכנעה בקדושה אינה אדישות והיסח הדעת אלא הכנעה הבאה יחד עם געגועים.

כמו שכתוב ולפני שמש ינון שמו, ופרש רש"י: לשון מלכות.

הפסוק מלמד שהאות נ היא המלכות, וכן שהיא קודמת בזמן לפני החכמה. כלל חשוב בר' נחמן, שמכניס מושג חדש ורק אחר כך מסביר אותה. כאן המושג החדש זה שמש בהקשר של חכמה.  ינון הוא שמו של המשיח [ארבע אותיותיו מכוונות כנגד שם הוי', י כנגד י, ו כנגד ו. הכתיב של המילה הוא ינין, והוא מכוון כנגד שם יהיה – "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"]. בקבלה כתוב שינון עולה חן חן.

וזה בחינת לבנה, כי הלבנה אין לה אור מעצמה, כי אם מה שמקבלת מהשמש. וזהו בחינת מלכות, דלית לה מגרמה כלום, אלא מה שמקבלת מן החית, שהיא בחינת חכמה, בחינת שמש כנ"ל, ונעשה אור הלבנה כאור החמה

הלבנה עושה שתי פעולות: ממעטת את עצמה ומקבלת אור מן השמש. ברגע שיש יחוד ביניהם נעשה אור הלבנה כאור החמה, בסוד "שוים בקומתם".

אבל מי שאינו מקשר עצמו אל השכל והחכמה והחיות שיש בכל דבר, זה בחינת עשו, שבזה את הבכורה, כמו שכתוב: "ויבז עשו את הבכורה" _{(בראשית כה)}, דהיינו השכל כנ"ל, בחינת "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו _{(משלי יח)}"

הפסוק הזה חשוב מאד, ויש עליו הרבה מאמרים מן האדמו"ר הזקן והאדמו"ר האמצעי, שראו בו יסוד עבודת החסידות. יש מי שמתבונן כי רוצה להרגיש "קרבת אלקים לי טוב", ויש פחות מזה שרוצה חויה. רוצה להרגיש את עצמו. זה נקרא בפסוק שלנו "התגלות לבו", שאינו רוצה את עצם התבונה, את האלוקות, אלא את החויה. זה יכול החסיד הכי גדול, המתבונן הכי עמוק, והכסיל הכי גדול. אף פעם לא יוצא מעצמו. אצל הרמב"ם יש ביטוי "קבל האמת ממי שאמרה", אפילו מגוי. לרצות "קרבת אלקים לי טוב" זו כבר התקדמות. זו ראשית היציאה מעצמו, זה כבר השער לה'. חויה אמיתית היא חויה ספונטאנית, הבאה בדרך ממילא. אותו אחד שמבזה את עצם הדבר וחפץ רק בהתגלות הלב הוא עשו. זה נקרא ללמוד שלא לשמה. ללמוד לשמה זה אחד שלא יודע לענות על השאלה למה הוא לומד. למה? ככה. הבעל שם טוב אומר שככה הוא שם קדוש בקבלה – כתר כל הכתרים.

וזה בחינת מלכות הרשעה, בחינת לבנה דסטרא-אחרא, שעליה נאמר: "וחפרה הלבנה" וכו' _{(ישעיה כד)}.

מהי החמה של הסטרא אחרא? כאן לא מסביר, אבל זוהי החכמה החיצונית. ר' נתן מסביר שעיקר המלחמה בין היצר הטוב ליצר הרע זה בין חכמת התורה לחכמות חיצוניות.

וזה בחינת יצר טוב ויצר הרע, כי היצר טוב נקרא "מסכן וחכם" _{(קהלת ד)}, בחינת מלכות, שהיא בחינת עניה ודלה, דלית לה מגרמה כלום, כי אם מה שמקבלת מחכמה. ויצר הרע נקרא "מלך זקן וכסיל" _(שם), בחינת מלכות דסטרא-אחרא, שאינה חפצה בחכמה ושכל, בחינת לא יחפץ כסיל בתבונה וכו' כנ"ל.

היצר הטוב נקרא מסכן וחכם, מסכן מצד עצמו וחכם מצד מה שמקבל מן החכמה. חכמה זו נקראת חכמה תתאה, חכמת המלכות שעקרה הוא בטול היש. רש"י על החומש על דברי עשו "הנה אנכי הולך למות" מפרש דבריו: "אני הולך למות על ידה (של הבכורה)". אכן התורה נקנית רק למי ש"ממית עצמו עליה", והוא לא חפץ בזה.

וצריך לתן כל אחד כח לבחינת מלכות דקדושה להתגבר על מלכות דסטרא-אחרא, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" _{(ברכות ה)}. ועל ידי מה נותן כח למלכות דקדושה, על ידי התורה שהוא עוסק בכח.

גם באגרת הראשונה שבספר התניא מביא רעיון דומה בסגנון שונה: האמונה, המלכות, היא המותניים, ואותה צריך לחזק על ידי התורה.

מהו למוד תורה בכח? יש מפרשים כפשוטו. אמנם, הרמ"א מפרש את ההלכה על אמירת אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו – "בכל כח כוונתו". אבל יש לפרש שכח הוא ראשי תבות כוונה חיות. כוונה זה למוד התורה לשמה, וחיות זה למוד בכל החיות שיש לו באברי הגוף. זה לאו דוקא בא לידי ביטוי בתנועות חיצוניות, אלא שהכל אצלו חי, מן הראש ועד לציפורניים.

וכמו שאמרו רז"ל: "אם פגע בל מנוול זה משכהו לבית המדרש" _{(קידושין ל, ב)}, כי על ידי התורה נותן כח למלכות דקדושה. ואזי מקבלת המלכות, שהיא בחינת נ, חיות מן החכמה, שהיא בחינת ח, ונתחבר ונתקשר ה-ח וה-נ, ונעשה אור הלבנה כאור החמה,

יש פה כלל גדול לכל מקום שמדובר בו על צירופי אותיות: אע"פ שהאות הראשונה היא המולכת בצירוף, בכל זאת יש ביניהם שוויון, נעשית אחדות ביניהן. בשער היחוד והאמונה (פרק יב) כתוב שכאשר אותיות מצטרפות למילה אזי, מלבד החית המיוחדת לכל אות, נמשך "כח עליון וחיות כללי הכוללת ושקולה כנגד כל מיני הכוחות והחיות פרטיות של האותיות, ועולה על גביהן והיא מחברתן ומצרפתן יחד". האור הזה הוא אור "העולה על כולנה". האור הזה הוא מה שגורם לאור החמה של החכמה-תורה ולאור הלבנה של המלכות להתחבר ולהעלות יחד חן, עד מצב בו נעשה אור הלבנה כאור החמה.

כלל זה נכון גם ביחסי אנוש. יש טיפוסים שונים ולכל אחד אופי ותכונות שונות, אבל כשיש משהו משותף המחבר אותם משתווים.

וכשזה קם זה נופל, ואזי נופל ונתבטל מלכות הרשעה, כמו שכתוב: "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם" _{(הושע יד)}. היינו על ידי דרכי ה', היינו התורה, על ידי זה הצדיקים שדבקים במלכות דקדושה, הם נתחזקים ומקבלים כח על ידי זה. ופושעים יכשלו בם, בחינת מלכות הרשעה, בחינת יצר הרע, שנופל ונכנע על ידי התורה, כנ"ל.

חז"ל מפרשים את פשט הפסוק על שני אנשים שונים, צדיקים ופושעים. כלומר, אם זכה – נעשית לו סם חיים ואם לא זכה – נעשית לו סם המות. כאן מפרש ר' נחמן את הפסוק כמצבים שונים באדם אחד, בו-זמנית.

עד כאן באר ר' נחמן את סוד החן – האות ח והאות נ המצטרפות יחד. עיקר החידוש שבתורה נמצא בסעיף הבא, בפעולת החקיקה שפועלת עלית החן אצל המתבקש ועד לקבלת הבקשה.

קודם הוזכר שהכנעה-הבדלה-המתקה היו שלושה שלבים בתוך החן עצמו: הכנעה על ידי קבלת עול המלכות (נ), הבדלה והמתקה על ידי חיפוש השכל האלקי שבכל דבר ומציאת ההוראה ממנו בעבודת ה' (ו ו-ז המרכיבות את האות ח). כעת, לאחר השלמת הסבר החן מצטיירת תמונה יותר כללית: שתי הבחינות שבחכמה – דרישת האמת והארת הדרך ממנה – הן עצמן כללות ההבדלה, בעוד שההמתקה עצמה היא קבלת הבקשה הנפעלת ממנה. לשלב הזה רומזת האות ת, היוצרת יחד את המילה נחת.

עיקר ההסבר בזה יבוא, בע"ה, בהמשך.

1

ליקוטי מוהר"ן – תורה א