סוד השמות

טבת תשפ"גלא מוגה

התגלות השמות בחומש שמות

שבת שמות תשפ"ג – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

קיצור מהלך השיעור

בשבת האחרונה זכינו לשני שיעורים, בלילה וביום, שהעמיקו בפנים שונות של סוד השמות של חומש שמות בכלל והפרשות שמות-וארא בפרט. פרק א יוצא מרמז בתפלת ליל שבת להתבוננות על הקשר בין שבת לשם ה' ועל התגלות שמות ה' בראשית חומש שמות. פרק ב הוא למוד בשלש תורות עמוקות ב"קול שמחה" (בהן אנו עוסקים תדיר השנה) לפרשת וארא, שכולן סובבות סביב העליה בגילוי שמות ה' למשה (וממנו לכל ישראל) שמתחוללת בפרשת וארא. פרק ג הוא פרק יפהפה העוסק בשמות הגואלים ועושה התבוננות של התפתחות סוד השמות – מההכנעה של יציאת מצרים עד לתכלית ההמתקה של הגאולה. פרק ד הוא פרק עמוק על המעבר מאמונה לידיעה בפרשיות שמות-וארא ועל שלש מדרגות של ידיעה שמתגלות סביב התפתחות הגאולה – מ"והוצאתי" עד "והבאתי". זהו שיעור ארוך-יחסית, אך כל פרק בו הוא התבוננות חשובה העומדת בפני עצמה.

ליל שבת (אחרי ערבית)

[נגנו "יעלה" (בלי המלים).]

א. "תכלית מעשה שמים וארץ"

שבת ופרשת שמות

נדבר בעיקר על פרשת וארא, בשביל הנפלאות של שבת הבאה, אבל צריך להתחיל עם משהו ששייך לפרשת השבוע.

ראיתי בתפלת ערבית שהתפללנו כעת דבר יפה: הברכה האמצעית בערבית של שבת מתחילה "אתה קדשת את יום השביעי לשמך" והמלים הבאות הן "תכלית מעשה שמים וארץ" (על פי לשון הפסוק בשבת "ויכֻלו השמים והארץ"[ב]) – ראשי תיבות שמות!

צריך להבין את הקשר בין שבת לפרשת שמות. קודם כל, שבת היא "יום השביעי", כלשון התפלה כאן, ופרשת שמות היא הפרשה ה-13 בתורה. אנחנו יודעים ש-13 ו-7 הם זוג מובהק [ג]. 7 הוא הנקודה האמצעית של 13, כמו שכתוב באריז"ל [ד] שב-יג תיקוני דיקנא העיקרי הוא התיקון השביעי-האמצעי, "ואמת"[ה], אור הפנים, "תרין תפוחין"[ו], אך מעבר לכך יש עוד הרבה קשרים מהותיים. בדרך כלל, בזוגות של 13-7, ה-13 הוא הזכר-המשפיע וה-7 הוא הנקבה-המקבל. גם כאן, שבת היא בת הזוג של בני ישראל [ז], עליהם נאמר "שמות בני ישראל".

ה"שמות" היינו "שמות בני ישראל" – "ראובן שמעון לוי ויהודה וגו'"[ח]. לשמות האלה יש כח מיוחד – "ראובן ושמעון נחתין, ראובן ושמעון סלקין"[ט], הגאולה היא בזכות "שלא שינו את שמם"[י]. כמו שלמדנו בקול שמחה [יא], ומופיע בנפלאות של השבת, השמות הם הנשמות – הם הכח המיוחד של בני ישראל, המהות הפנימית שלהם, באמצעותו הם נשמרים גם בירידה לגלות ובזכותו הם עולים לגאולה. שבת היא "יומא דנשמתין"[יב], היום בו גם בשעבוד מצרים שבתו בני ישראל [יג], נזכרו בשמות שלהם, במהות שלהם, ובתקות הגאולה [יד].

דבקות בשם ה'

מעבר לפשט, ש"שמות" הם "שמות בני ישראל", יש ברמז של "תכלית מעשה שמים וארץ" רמז גם לשמותיו של ה' – שבעה שמות שאינם נמחקים [טו] בכלל, ובפרט שם הוי' ב"ה שהוא שם העצם, שם המיוחד ושם המפורש. בזהר כתוב ששבת היא "שמא דקודשא בריך הוא"[טז], לכן גם נוהגים שלא להזכיר את המלה שבת במקוה [יז]. בגימטריא שבת היא היהלום של שם הוי' ב"ה (סכום כל המספרים מ-1 עד 26 ושוב סכום כל המספרים מ-26 עד 1) – זך פעמים הוי'[יח]. יום השבת הוא יום של דבקות בה' והדבקות בה' היא באמצעות שם ה' – "אתה קדשת את יום השביעי לשמך".

כמו שהזכרנו, המלה הקודמת היא בפירוש מלה של שם – "[אתה קדשת את יום השביעי] לשמך". "לשמך" בגימטריא שמים – גם ה"שמים" הם מלשון שם. בהמשך החומש אנחנו מקבלים "תורה מן השמים"[יט] והתיקון של המציאות הוא "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[כ]. "לשמך" (שמים) בגימטריא י-ה פעמים הוי' (סוד "כי ביה הוי' צור עולמים"[כא]). האבן עזרא אומר בפרשתנו [כב] שהשמות העצמיים של ה' מורכבים רק מאותיות אהוי. יש שלשה שמות כאלה בתורה – שני השמות אהיה והוי', שמוזכרים בפרשתנו, כמו שמיד נרחיב, והשם השלישי הוא שם י-ה, שמופיע בפירוש בשירת הים [כג], ה'שיא' של יציאת מצרים (יש גם את שם אהוה [כד], אך הוא לא מפורש בשום מקום בתורה, אף שהוא רמוז בכל פרשה [כה]).

כתוב שלפני שנברא העולם – והכוונה עוד לפני הצמצום הראשון – היה "הוא ושמו בלבד"[כו]. יש גם גרסאות "הוא ושמו אחד"[כז], ראשי תיבות הוא, ללמד שהכל ב"הוא" – בעצמותו יתברך – והמדובר כאן הוא על מה שהרבי הרש"ב קורא "העלם האור כפי שהוא כלול בעצמות המאור"[כח]. האור של ה', גם במדרגה הכי גבוהה, הוא הכח להתגלות. בשביל דבקות בה' צריך שה' יתגלה, ועל ידי דבקות בשמות, עד לשם הכי עצמי, נדבקים בעצמותו יתברך – נהיים "יראי הוי' וחֹשבי שמו"[כט] וזוכים ל"אשגבהו כי ידע שמי"[ל].

מעבר לדבקות שלנו בה' (בדרך "רצוא"), גילוי האור של ה' בעולם (בדרך "שוב") – שגם הוא נעשה על ידי השמות, כפשוט – הוא גם מטרת בריאת העולם, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים [לא], "תכלית מעשה שמים וארץ" כפשוטו ("מעשה" גם מלשון תיקון [לב]).

"שנים מקרא ואחד תרגום"

יש עוד רמז מפורסם של "שמות" – "שנים מקרא ואחד תרגום"[לג]. כשמחברים את הרמזים יוצא שה"תכלית" היא ה"תרגום" – ה"שנים מקרא" הם הגילוי מלמעלה, אבל ה"תרגום" הוא העבודה שלנו לתרגם את ההארה מלמעלה ולגלות את ה' במציאות.

אנחנו סמוך להילולת אדמו"ר הזקן בכ"ד טבת. כתוב [לד] שהוא הסתלק במוצאי שבת פרשת שמות לפני חצות הלילה, ויש שיחה של הרבי [לה] שמסביר שיש לאדמו"ר הזקן קשר גם לפרשת שמות (שההסתלקות היתה במוצאיה) וגם לפרשת וארא (שההסתלקות היתה ב"ראשון" שלה) – אז צריך כעת כבר להתעצם איתו. יש לו שם מיוחד, שכתוב [לו] שבעצם כלול משני שמות (היינו "מיעוט רבים שנים" של "שמות"). מה מקור השם שניאור? היה זוג שאביו של אחד מבני-הזוג נקרא מאיר והאב של בן-הזוג השני נקרא אורי. כאשר נולד להם ילד הם התווכחו על שם מי יקרא הילד, והרב הציע להם לקרוא לו שני-אור, על שם שני האורות (אורי ומאיר [לז]). כך גם נדרש השם שניאור אצל אדמו"ר הזקן, אור נגלה ואור הנסתר וכו' – הכל בסוד "יהי אור ויהי אור"[לח] שנתפרש בהרבה פירושים. לעניננו, שני-אור היינו על דרך "שנים מקרא", שתי מדרגות של "תורה אור"[לט], תורה שבכתב. לפי זה, השם הנוסף, זלמן [מ] – בלע"ז – הוא בבחינת "ואחד תרגום". באמת מוסבר [מא] ש-זלמן אותיות לזמן – היכולת לתרגם את אור התורה "לזמן הזה".

שמות ה' בחומש שמות

נחזור לרמז של "אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ" בהקשר של הפרשה ושל שמות ה'. רואים שבפרשת שמות גם הנושא של שמות ה' הוא מרכזי: כאשר ה' מתגלה למשה ושולח אותו לגאול את ישראל הוא אומר "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם"[מב] וה' מגלה לו שם נדיר, שמופיע רק כאן בתורה – שם אהיה, ולא סתם אהיה אלא "אהיה אשר אהיה... אהיה שלחני אליכם"[מג], שם הגאולה. מיד אחר כך כתוב עוד "כה תאמר אל בני ישראל הוי' אלהי אבֹתיכם וגו'"[מד], בשם הוי', והפרשיה הזו חותמת בסיום הפסוק "זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדֹר דֹר" – פרשיה מובהקת של שמות.

בעצם, הנושא של השמות ממשיך באופן מובהק גם בפרשה הבאה, פרשת וארא, שקרויה על שם פסוק שמות מובהק (שהוא גם הפתיחה לספרנו שכינה ביניהם [מה]) – "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם"[מו] (ובחסידות אף מובחנות כאן שתי מדרגות בשם הוי' ב"ה – שם הוי' דלתתא, שהאבות כן הכירו, ושם הוי' דלעילא, שגילויו למשה מתחדש כאן [מז]). גם הפסוק הקודם, הראשון בפרשה, רומז לפער בין שמות שונים – "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'". גם ב"קול שמחה" לפרשת וארא נראה שלש דרשות שעוסקות בנושאי השמות השונים בפרשה והיחסים ביניהם. למדנו [מח] ששם אהיה הוא בכתר ושם הוי' הוא בדעת. כמו שעוד נסביר, הדעת של שם הוי' שייכת בעיקר לפרשת וארא וגם להמשך התהליך של יציאת מצרים ומתן תורה. כלומר, הנושא של שמות ה' – "תכלית מעשה שמים וארץ" – הוא נושא כללי של חומש שמות (ולא רק של פרשת שמות).

ב. סוד השמות ב"קול שמחה" וארא

כעת, כפי שאמרנו, נלמד ב"קול שמחה" שלשה דרושים הנוגעים בענין שמות ה' בפרשת וארא:

דין ורחמים – חוץ ופנים

התורה הראשונה עוסקת בפסוק הראשון של הפרשה, "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'", עליו מפרש רש"י "'וידבר אלהים אל משה' – דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר 'למה הרעֹתה לעם הזה'":

"וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'". פירוש [על] שאמר "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת", לכן דבר אתו משפט, במדת הדין, נגד צבאי מעלה, להיות הכל ביושר ובמשפט. והבן.

בסיום הפרשה הקודמת משה מדבר קשה עם ה' ולכאורה ה' צריך לענות לו באותו אופן, במדת הדין, "מדה כנגד מדה". אבל משה הוא ידיד ה', הוא האהוב של ה', הוא הבן של ה', הוא האשה של ה' – לא שייך ביניהם דבור קשה! בכל זאת, ה' עונה לו במדת הדין – למה? רבי בונים מסביר שיש לה' 'יחסי חוץ', כביכול – הוא מתחשב במלאכים, "בית דין של מעלה", שמצפים שהוא ינהג ביושר ובמשפט לפי מדת הדין [מט] ולכן הוא פונה כך למשה בדבור הגלוי שלו.

אפשר להשוות זאת לאברהם אבינו. מדתו של אברהם היא חסד ואהבה, הוא מכניס אורחים ומאכיל ומשקה כל עובר ושב [נ], אבל אחרי שהוא מאכיל את האורחים שלו הוא נוקט במדת הדין ומכריח אותם לברך או לשלם [נא]. מצד הטבע שלו אברהם הוא לא רוצה להכריח אף אחד לברך – הוא רוצה להשפיע בלי תנאים – אבל הוא עושה אתכפיא, פועל במדת הדין בניגוד לטבע שלו, כמו שכתוב בתניא ש'עבודה' היא רק מה שמנוגד לטבע האדם [נב]. כאן גם ה' עושה 'עבודה' כביכול, פועל בניגוד לרצון הפנימי שלו, כדי שלעיני המלאכים הכל יהיה ביושר ובמשפט. לכאורה, אצל אברהם אבינו האתכפיא היא לשם תכלית הכוונה הפנימית – שליחותו לפרסם אלקות בעולם – ואצל ה' נראה שזו רק 'יציאת ידי חובה' לנהוג לפי ה'כללים' החיצוניים לעיני המלאכים. אכן, אליבא דאמת, ה' נוהג ביושר ובמשפט, ולכן עושה דין גם עם אהוביו הצדיקים, כדי לקדש שם שמים ("שכשהקב"ה עושה דין במקודשיו הוא יראוי ומתקדש על הבריות"[נג]) ולפרסם את אחדותו הפשוטה ש"אין עוד מלבדו"[נד] (כלומר שאין 'פרוטקציות' וכו').

כך הוא מצד הדבור הגלוי של ה', שהוא דבור קשה, אבל המשך הפסוק מדבר על הפנימיות:

"ויאמר אליו אני ה'", אמירה בחשאי. "אליו" דייקא, לך בעצמך. "אני ה'", עמך אני ברחמים. ודו"ק.

אמירה היא בלב, "לך אמר לבי"[נה], ולכן בפנימיות, באופן אישי, "ויאמר אליו"[נו], ה' פונה למשה במדת הרחמים – "אני הוי'". בדבור הפנימי-החשאי שיש בין איש לאשתו אין מקום לשום דינים, שם הכל במדת הרחמים.

נתינת העצמות

התורה הבאה היא מעין המשך, והיא מתייחסת לפסוק השני בפרשה:

"וארא אל אברהם וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם". ופירש רש"י "לא נכרתי להם במדת אמיתת שלי וכו'" ע"ש.

הפשט ברש"י הוא שה' הבטיח לאבות אך עדיין לא קיים את הבטחותיו, אך הרבי ר' בונים נותן פירוש פנימי עמוק להבדל בין קיום ההבטחות בשם ש-די (שהוא העיקר כאן, כמו שרואים מדבריו) לקיומן בשם הוי':

ונראה פירושו דהנה כתיב אתה ה' בעולם הזה ואתה ה' לעולם הבא. מה ששינה למ"ד במקום בי"ת הוא דידוע דעולם הבא הוא דביקת הנפש וביטולה אל השי"ת, נמצא שהקב"ה הוא עצם עולם הבא. מה שאין כן בעולם הזה, והבן.

הגדר של העולם הבא הוא דביקות בה' מתוך בטול, כך שבסופו של דבר כשמגיעים לתודעת העולם הבא הנשמה דבקה בה' לגמרי ללא שום הרגשת פירוד מה' (ה-ל של "לעולם הבא" – ל היא אמא עילאה [נז], סוד "עולם הבא" ו"לעתיד לבוא"[נח] – היא סוד "מגדל הפורח באויר"[נט], שרש שם ישראל ב"חיה אחת ששמה ישראל" שעומדת ברקיע [ס], בסוד ה"אוירא" בו מאירה דעת דרדל"א [סא], היינו הכח לדעת את האמונה, וד"ל). לעומת זאת, גדר העולם הזה הוא שיש מציאות שנראית נפרדת בתוכה ה' מתגלה – "בעולם הזה". במושגי החסידות, "עולם הבא" ו"עולם הזה" כאן היינו לפני הצמצום ואחרי הצמצום – לפני הצמצום אין שום מציאות נפרדת מחוץ לה' ואחרי הצמצום נראה שיש מציאות נפרדת (אך אליבא דאמת הצמצום אינו כפשוטו [סב]). לאור ההבחנה הזו הוא מסביר את ההבדל בין השמות וההבטחות:

ודע כי מלת שדי הוא שנאמן לשלם הבטחתו לא בעצמותו יתעלה. המשל, כמו שאדם החייב לחבירו ומשלם לו שהתשלומין הוא דבר חוץ ממנו, כמו שבארנו למעלה בענין העולם הזה.

הוא מסביר שגם ענינו של שם ש-די הוא קיום הבטחות [סג], אלא שההבטחות האלה הן תשלום חיצוני לה', נפרד ממנו כביכול. אם אני חייב למישהו מאה שקלים – אני מוציא מהארנק מאה שקלים ונותן לו, הם לא חלק ממני, הם חלק מחשבון הבנק שלי... חז"ל מסבירים את שם ש-די – "שאמר לעולמו די"[סד]. יש עולם וה' אומר לו לא להתפשט יותר מדי, מגביל אותו. זו המציאות של "בעולם הזה", שיש בה חויה של עולם נפרד שה' מתייחס אליה. אם הגדרנו ש"בעולם הזה" היינו אחרי הצמצום, שם "א-ל שדי" הוא כמו המשכת הקו – גילוי אלקות שנכנס לתוך חלל הצמצום, כשבגלוי הוא הארה שנכנסת לתוך מקום פנוי ומתלבשת בתוך עולמות שיש להם קיום נפרד.

אבל אנחנו לא רוצים תשלום חיצוני, אלא קשר עם ה' עצמו, התגלות שלו בקיום ההבטחה. איפה מוצאים שהדבר הכי יקר הוא לא שום דבר חיצוני? בסיפור [סה] של הזוג שבא לרבי שמעון בר יוחאי כי לא היו להם ילדים והוא אמר להם שיתגרשו – אבל שיעשו בגירושין מסיבה כמו חתונה. כטוב לבו ביין האיש אמר לאשתו שתקח מהבית את החפץ הכי יקר. אחרי שהוא השתכר ונרדם במטה היא אמרה למשרתים להעביר אותו עם המטה אליה. כשהוא התעורר ולא הבין מה הוא עושה בחדר שלה היא אמרה לו שהוא הדבר הכי יקר עבורה, יותר מכל חפץ יקר שיכלה לקחת. בסופו של דבר, בזכות גילוי האהבה העצמית, הם זכו לילדים. זהו בעצם גם התוכן של הפסוק "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"[סו], כפי שהיה שגור בפי אדמו"ר הזקן – 'איני רוצה לא את גן עדן שלך ולא את העולם הבא שלך, אני רוצה רק אותך בלבד'[סז]. כך מוסבר כאן קיום ההבטחות בשם הוי' דווקא:

אבל כאן גילה להם השי"ת שבעצמותו יתעלה יקיים כל הבטחות כמו שבארנו בענין עולם הבא, והבן היטב. וזה פירוש אני ה' נאמן לפרוע, פירוש שאני בעצמותי הוא הפורע, ודו"ק. וזה פירש רש"י ז"ל "לא נכרתי במדת אמיתת שלי", פירוש שהקב"ה אמיתות שלו הוא בעצמו התשלומין. ודו"ק היטב כי אי אפשר לפרש יותר.

מתי התקיימה ההבטחה שה' בעצמו פורע את כל ההבטחות? במתן תורה, תכלית יציאת מצרים, הפותח ב"אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"[סח] – "אנא נפשאי כתבית יהבית"[סט]. זהו גילוי שם הוי' עילאה, השם הדבוק לגמרי בעצם ומגלה ש"אין עוד מלבדו"[ע] וקיום ההבטחה הוא על ידי עצמות ה'.

הנהגה בשם אלקים והשגה בשם הוי'

נדלג כאן על תורה אחת ונלמד עוד תורה שקשורה לגילוי של שם הוי' שמיוחד כאן למשה – על פי דברי המדרש [עא] על "ראה נתתיך אלהים לפרעה"[עב]:

במדרש רבה "'ראה נתתיך אלהים לפרעה'. זה שאמר הכתוב 'מי זה מלך הכבוד', זה מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חולק מכבודו ליראיו. מלך בשר ודם אין נקראין בשמו קיסר אגוסטא ואם נקראין בשמו היו ממיתין אותו, והקב"ה קרא למשה בשמו, שנאמר 'ראה נתתיך אלהים לפרעה'. הוי 'ה' צבאות מלך הכבוד', שחולק מכבודו ליראיו". ע"ש המשך כל דברי המדרש. ביאור ענין זה הוא, אם מלך בשר ודם חולק מכבודו לאחד מעתה אין הוא מלך על הדבר ההוא, לפי שממשלתו שהיה לו על הדבר נתנה לאיש ההוא. לכן, מלך בשר ודם אין לובשין לבושו ואין נקראין בשמו קיסר, שבזה הוא מורד במלכות, שלוקח ממנו המלוכה והממשלה שהיה לו בדבר זה. אבל הקב"ה, הגם שחולק מכבודו לאחר, הוא יתברך מלך על הכבוד ההוא, כי ממשלתו בכל ולית אתר פנוי מניה ואפס זולתו יתברך, לכן נקרא "מלך הכבוד".

המדרש אומר ש"מלך הכבוד" הוא מי שיכול לחלוק את כבודו – הוא הבעלים על הכבוד גם כשהוא נותן אותו. אצל מלך בשר ודם מה שהוא נותן כבר לא שייך לו, אבל אצל הקב"ה אין דבר חוץ ממנו – ולכן גם כשהוא חולק את הכבוד הוא ממשיך להיות הכבוד שלו. בעומק, מה שכתוב כאן ממש משתלב עם התורה הקודמת – אם התשלום הוא חיצוני, כמו מאה שקלים מהארנק, בנתינתו לזולת הנותן מפסיד אותו, אבל אם התשלום הוא של ה' ממש, ש"לית אתר פנוי מיניה" והוא הכל, הוא נשאר "מלך הכבוד" גם אחרי הנתינה.

הדרשה כאן היא על הביטוי "מלך הכבוד" מפרק כד בתהלים – אותו למדנו באריכות (וגם התייחסנו להופעות החוזרות של "מלך הכבוד" בפרק)[עג]. הפסוק עליו נסמך המדרש בפירוש הוא סיום הפרק, הפסוק "מי הוא זה מלך הכבוד הוי' צבאות הוא מלך הכבוד סלה"[עד], שעולה כבוד בהכאת אותיות – כ פעמים ב פעמים ו פעמים ד – 960. יש יחס בין המספר הזה ל-כבוד (32)? הוא ל פעמים כבוד, פסוק ש"כֻלו אֹמר כבוד"[עה]... מה הגימטריא של "מלך הכבוד"? [127] אז למי זה קשור? [לשרה אמנו.] נכון. 127 הוא בעצמו מספר שבת השביעי.

בכל אופן, הרבי ר' בונים מתייחס גם כאן לקריאת משה בשם "אלהים" בעיקר ביחס לשם הוי' שמתגלה בעיקר בפרשת וארא (כמו שעוד נרחיב):

ופירוש "הקב"ה קרא שמו למשה, שנאמר 'ראה נתתיך אלהים', הוי 'ה' צבאות מלך הכבוד', ועיין כל המשך דבריו עד"ז. לפיכך אמר לו הקב"ה "ראה נתתיך אלהים". למה? כי "גבוה מעל גבוה שומר" וגבוה מעליהם.

בפסוק כתוב "גבֹה מעל גבֹה שֹמר וגבֹהים עליהם"[עו], בלשון רבים, אך אחת הדרשות של חז"ל [עז] היא ש"גבֹהים עליהם" היינו ה' שמעל כל ה"גבֹה מעל גבֹה שֹמר". כאן הלשון "וגבוה מעליהם" כדי לרמוז שהוא מתכוון דווקא לפירוש הזה של חז"ל, שהכוונה כאן לה' הגבוה מעל כל הגבוהים. ה' קורא למשה בשם אלקים ה'גבוה', אך יש "גבה מעל גבה" ועוד "וגבהים עליהם" – ה' מעלה את משה בדרגה כדי שיוכל להתקרב לדרגה שמעליה:

פירוש שקריאת שם אלהים למשה היה לו על ידי עלייה להבין ולהשכיל בשם הוי' יתברך, כי "גבוה מעל גבוה" וגבוה מעליהם, ויהי שיעור הכתוב, "ראה נתתיך" למעלה ממדרגתך, כי עתה קראתיך בשם אלהים, לכן תוכל לראות למעלה.

ה' מעלה את משה לדרגת שם "אלהים", בגימטריא הטבע[עח] – הוא נותן למשה כח לשלוט על הטבע, לעשות עשר מכות ואת כל נסי יציאת מצרים. אכן, המטרה שמשה יעלה למדרגה הזו – כדי שיוכל להשיג את המדרגה שמעליה, שם הוי' ב"ה. לאור זאת חוזר הרבי ר' בונים לפרש את הפסוק הראשון בפרשה (שגם הדרשה הראשונה היתה עליו):

וזה פירוש "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'". "וידבר", לשון הנהגה, שהנהיג השי"ת שם אלהים אל משה, "ויאמר אליו", לשון "את ה' האמרת וגו'", "אני ה'", שאתה תשכיל בשם הוי' ב"ה. ודו"ק היטב.

משה שייך להנהגה בשם "אלהים" – הוא נעשה מנהיג עם טבע אלקי ועם שליטה על הטבע – כדי שיגיע להשגה בשם הוי' ב"ה. [זה שייך גם לכך שמשה בגימטריא "אל שדי", בו ה' התגלה לאבות – הוא במדרגה הזו כדי שיעלה למדרגה שמעליה?] כן [עט]. זו שאלה קדומה [פ], כמדומני כבר מספר הפליאה – אם "אל שדי" בגימטריא משה, איך זהו השם שמתגלה דווקא לאבות (בניגוד למה שמתגלה למשה)? מסבירים שה' התגלה לאבות דרך שרש נשמת משה. במראה הסנה ה' אומר לו "משה משה"[פא], ו"לא פסיק טעמא בגוויהו"[פב] – אמרנו קודם ששם "אל שדי" רומז להארת אור הקו לתוך החלל, "אתה הוא בעולם הזה", אבל משה מגלה שאין הפרש בין הגילוי שלפני הצמצום לגילוי שאחרי הצמצום, "לא פסיק טעמא בגוויהו" – משה הוא פנימיות הקו (שהיא סוד התורה [פג], "תורת משה"[פד]), שאינו נבדל משמו העצמי של ה' שלפני הצמצום (אלא שרשו בתפארת הנעלם [פה], כנודע), והוא מגלה שהכל גילוי של עצמות ה'.

שוב, הווארט כאן הוא שדרך העליה של משה למדרגה התחתונה בגילוי אלקות – הזדהות עם ההנהגה שלה – הוא משיג את המדרגה הגבוהה יותר. בהקשר בו פתחנו, שוב רואים שהענין של השמות בחומש שמות הוא הכח גם להנהיג את העולם וגם להשיג אלקות, "תכלית מעשה שמים וארץ".

[אחרי מנחה של שבת.]

נגנו "אלי אתה" (אדה"ז). הרב אמר הנ"ל על הסתלקות אדה"ז במוצש"ק שמות, שכבר צריך לתת את הדעת על הילולת אדמו"ר הזקן, ולכן ננגן עוד ניגון שלו, ונגנו "קול דודי".

ג. שמות של גאולה

שפרה ופועה

נמשיך בנושא שפתחנו בו: בפשט "שמות" היינו "שמות בני ישראל", שנים עשר השבטים. ראינו – ועוד נראה הלאה – שיש גם עיסוק גדול בשמות של ה' יתברך בפרשת שמות ובפרשות הבאות בחומש. אבל אפשר להתבונן ב"שמות" גם בשמות שמופיעים בפרשה.

השמות החדשים הראשונים שמופיעים בפרשה, בדגש על מושג השמות, הם שמות המילדות העבריות – "אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה"[פו]. יש גם רמז יפה שאלה השמות של "שמות" – שפרה-פועה בגימטריא שמות! שפרה ופועה, המילדות, שייכות לעענין העיקרי של בני ישראל במצרים – המעבר ממשפחה לעם, על ידי "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד"[פז], כמו שכתוב כמה פסוקים קודם.

ראוי להזכיר שבמוצאי שבת מתקיים הדינר השנתי של ארגון "שפרה ופועה", שמצוה להשתתף בו. גם הבעלים – ראוי שיתרמו לשפרה ופועה, כדי שיהיו לנשים שלהם, כלומר שיהיו להם, הרבה ילדים. המצוה של "פרו ורבו"[פח] שייכת לגברים [פט], אבל מסירות-הנפש על ריבוי ילדים היא דווקא של הנשים – המסירות נפש שייכת כאן דווקא למי ש"אינו מצווה ועושה"[צ]. יש כאן גילוי של "גדול מי שאינו מצווה ועושה"[צא], כמו שהיה אצל האבות [צב]. כתוב [צג] שהיחס של "פרו ורבו" הוא כמו אבא ואמא – "פרו", פרי אחד, המשך אחד, הוא ה'ראש' של האבא (ממנו נמשך הזרע-הפרי, וכדלקמן), אבל ה"רבו", שיהיו הרבה ילדים, בא מצד האמא. דווקא מסירות הנפש של הנשים – של היולדות, "כי חיות הנה"[צד], ושל המילדות שסרבו לפרעה [צה] – היא שגרמה לריבוי של עם ישראל במצרים [צו]. כך גם בכל הדורות, מסירות הנפש הנשית גורמת לריבוי ילודה, המביא את הגאולה – "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף"[צז].

חז"ל מסבירים [צח] ששפרה ופועה הם אמו ואחותו (או אמו וגיסתו) של משה רבינו [צט], גואל ישראל, שנולד בפרשת שמות, כפי שמיד נרחיב. ביחס לגלות מצרים, אפשר לומר ששפרה ופועה הן 'ניצני הגאולה' בתוך השעבוד של מצרים – הן סרבו פקודה לפרעה [ק] ובכך התחילו את היציאה של בני ישראל מהעבדות לפרעה.

י-ה-ו-ה בהתרבות בני ישראל

אם כבר הזכרנו את התרבות בני ישראל, הרקע לשמות המיוחדים הראשונים בפרשה, נתייחס לעוד תורה ב"קול שמחה": הרבי ר' בונים מפרש ש"ויעצמו במאד מאד" היינו שבני ישראל – למרות ה"וירבו", תחושת הריבוי והגדלות – התעצמו עם ה"מאד מאד", "מאד מאד הוי שפל רוח"[קא]:

"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד". רמז למה שאמרו "מאד מאד הוי שפל רוח", אף על פי שיתרבו, אף על פי כן נתעצמו במדה הזאת.

השפלות היא פנימיות ספירת המלכות [קב] ובזכות "מאד מאד הוי שפל רוח" זוכים לרשת את ארץ ישראל, המלכות דקדושה, עליה נאמר "טובה הארץ מאד מאד"[קג], כמו שכתוב בהרבה ספרי חסידות [קד]. אם "ויעצמו במאד מאד" שייך למלכות, ה תתאה, צריך להסביר ששלשת הדברים הקודמים בפסוק – "פרו וישרצו וירבו" – הם כנגד י-ה-ו:

"פרו" היינו עצם כח ההולדה, הכח של "יסוד אבא" – היסוד של החכמה, ה-י שבשם (אלא שמצד החכמה די בפרי אחד, כנ"ל, שהרי בחכמה מאיר "אחד האמת"[קה]).

על "וישרצו" מביא רש"י את דברי חז"ל [קו] "שהיו יולדות ששה בכרס אחד". "כרס אחת" היא רחם האם, אמא עילאה, ה שבשם, בה נכללות יחד שש המדות, כל ששת הקצוות, "ששה בכרס אחת"[קז]. "וישרצו" רומז גם ל"ישרצו המים נפש חיה"[קח], עלמא דאתכסיא, ה עילאה.

בדרך כלל הייתי חושב ש"וירבו" שייך לבינה, כמו שאמרנו ש"רבו" הוא מצד האמא, אבל כאן ה"וירבו" שייך דווקא להתפשטות של מדות הז"א לכל הכיוונים – ה"ופרצת" של יעקב – שגורם ל"ותמלא הארץ אֹתם" שבסוף הפסוק.

השמות הנעלמים והשם משה

אחרי הסיפור עם המיילדות וגזרת פרעה יש את הפרשיה של לידת משה. שם יש תופעה בולטת בהקשר של השמות – השמות 'נעלמים'. הכל מתחיל ב"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי"[קט] – בהמשך התורה כתוב שהם עמרם ("מבית לוי", הנכד של לוי) ויוכבד דודתו ("בת לוי" ממש), אבל כאן השמות שלהם לא מופיעים. גם בלידה של משה לא מופיעה השם שלו. בדרך כלל בתורה האמא קוראת לילד על שם החויה שלה בלידה, לכן כאן חז"ל דורשים [קי] לפי הפסוק "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[קיא] שבלידה שיוכבד קראה למשה "טוב"[קיב] או "טוביה" – אבל זהו לא הפשט. בפשט איננו יודעים איך קוראים למשה עד שבת פרעה נותנת לו שם. גם בת פרעה היא דוגמה למי ששמה נעלם – חז"ל לומדים [קיג] מפסוק בדברי הימים [קיד] ששמה היה בתיה, אבל בפרשת שמות השם שלה נעלם. בתוך הסיפור מופיעה גם אחותו של משה – שבהמשך אנו יודעים ששמה מרים – בלי שמה הפרטי.

אחרי כל השמות הנעלמים יש עוד נתינת שם – "ותקרא שמו משה"[קטו]. השם משה הוא השם הכי חשוב, שחוזר בתורה מאות פעמים, יותר מכל שם אחר (בכל פרשה מאז הולדתו עד סוף התורה, למעט פרשת תצוה, כנודע), כאשר כל התורה נקראת על שמו "תורת משה". בשם משה מודגשים גם דברי רבי בונים הנ"ל ששמות הם הנשמות – נשמה אותיות משה נ (שער ה-נ לו זכה במתן תורה ובהסתלקותו [קטז], וכן אותיות משנה, תורה-שבעל-פה של משה) ושמו גם רמוז פעם אחת בתנ"ך בשם "מנשה"[קיז] (עם נ תלויה). משה הוא היפוך אותיות השם, ויש גם רמז יפהפה שכאשר הופכים את הספרות של משה (345) מקבלים את שם השם שמתחדש בפרשה, "אהיה אשר אהיה" (543). 543 הוא גם הערך של השם גרשם, בן משה שרק שמו נזכר בפרשה – הבן השני מופיע, בסיפור משמעותי של "חתן דמים"[קיח], אבל גם שמו שלו נעלם, ומוזכר רק בהמשך התורה [קיט]. בכל אופן, אפשר להגיד שהשם הפרטי הכי משמעותי בפרשת שמות [קכ] הוא משה, גואלן של ישראל ונותן התורה.

חז"ל אומרים [קכא] שלמשה יש עשרה שמות – כמו אביגדור ויקותיאל, שמות מענינים – אבל השם היחיד שמפורש בתורה, שהוא השם הקבוע והנצחי שלו, הוא דווקא השם שנתנה לו בת פרעה. רבי אייזיק מהומיל מסביר [קכב] שדווקא השם של בת פרעה התקיים כי שם הוא השליחות של האדם, הכח של האדם לפעול במציאות. יש לנשמה של משה שמות רבים, מצד המהות שלו, אבל דווקא השם שנתנה לו בת פרעה הוא הכח שלו לפעול במציאות – השליחות שלו להוציא את בני ישראל ממצרים ולתת להם את התורה.

פתחנו ברמז של שמות בתפלת ערבית של שבת. למשה יש זיקה מיוחדת לשבת, כמו שאומרים בשחרית של שבת – "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו"[קכג] (כידוע [קכד] שבשבת חוזרים למשה ה"אלף אורות" שנתנו לו במתן תורה ונלקחו ממנו בחטא העגל). אבל כדאי למצוא לו רמז גם בתפלת מנחה של שבת, רעוא דרעוין – בו אנחנו נמצאים כעת – שהוא גם זמן ההסתלקות שלו [קכה] (כמו שמזכירים במנחה של שבת, באמירת "צדקתך"[קכו]). בברכה האמצעית במנחה של שבת חוזרים על הגדרות שונות של המנוחה בתפלה זו, והבטוי הכי חזק, תכלית המנוחה הוא "מנוחה שלמה". "מנוחה שלמה" הוא ביטוי שיש בו שלמות – הוא עולה כב ברבוע (ענוה-שמחה, גוף-נשמה, גלות-גאולה ועוד הרבה דברים). כבר "מנוחה שלמה" הוא נוטריקון משה, אבל אם רוצים להוסיף ה בראשי תיבות אפשר לצרף את ה"היא" בהמשך המשפט – "מנוחה שלמה שאתה רוצה בה יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם" – כמו ברמז שראינו בי"ט כסלו [קכז], "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום"[קכח]. "היא" הוא 4 ברבוע וכשמצרפים אותו ל-22 ברבוע מקבלים 500. חוץ מהרמז העיקרי של 500, "פרו ורבו", הוא עולה גם "דעת הוי'"[קכט] – רמז עיקרי שקשור למשה רבינו, שהוא הדעת של כל ישראל, וקשור במיוחד לידיעת הוי' שמתחדשת בעיקר בפרשת וארא, כנ"ל וכדלקמן.

סוד השמות – מגלות לגאולה

יצאו לנו שלשה פירושים בסוד של "שמות" – הפשט, "שמות בני ישראל הבאים מצרימה"; השמות שמתחדשים בפרשת שמות וקשורים לגאולת ישראל; שמות ה' שמתגלים בחומש שמות. שלשת הפירושים האלה – שהם גם סדר הזמנים של הופעת ה"שמות" כאן – מתאימים לתהליך היסודי של מורנו הבעל שם טוב, הכנעה-הבדלה-המתקה (חש-מל-מל)[קל]:

"שמות בני ישראל הבאים מצרימה" שייכים בפירוש לירידה לגלות – חז"ל מגלים שב"ראובן ושמעון נחתין" טמון גם הכח של "ראובן ושמעון סלקין", כנ"ל, אבל הפשט הוא תנועה של ירידה לתוך הגלות מתוך הכנעה לרצון ה'. בירידה לגלות גם 'נעלמים' השמות הפרטיים, שמאפיינים בני חורין, ויש רק מציאות כללית של שבטים – "איש מבית לוי" ו"בת לוי" (לכן בירידה בפרשת ויגש, לפני שנכנסים לגלות ולשעבוד, מוזכרים שמות של כל יורדי מצרים, ולא רק של השבטים, אבל בחזרה בפרשת שמות, שהיא עצם הכניסה לגלות, יש רק את השמות הכלליים).

אחר כך, השמות החדשים שמתנוצצים מחדש מתוך ההעלם של השמות – שמות של גאולה, שפרה ופועה ובעיקר השם משה – הם גילוי כח אלקי נבדל, הבדלה ממצב הגלות שמבשרת ומאפשרת גאולה שישלח ה' דרך השליחים שלו. ההבדלה אצל משה בולטת גם בכך שהוא לא חלק מהשעבוד – הוא גדל בארמון, אצל בת פרעה, נבדל מהשעבוד בו נתונים אחיו (הבדלה בולטת ומשמעותית הרבה יותר משל שאר שבטו, שבט לוי, שחז"ל אומרים [קלא] שגם לא היה בכלל השעבוד).

התכלית של הכל – "תכלית מעשה שמים וארץ", כנ"ל – היא גילוי אלקות, ידיעת ה' המתבטאת בגילוי שמות ה', עד לשיא הגילוי, של שם הוי' ב"ה. זו, כמובן, ההמתקה הגמורה של התהליך.

ד. מאמונה לידיעה

אהיה והוי' – אמונה וידיעה

הזכרנו ששם אהיה, שמופיע בפרשת שמות, שייך לכתר, ושם הוי', שהוא בעיקר חידוש של פרשת וארא, שייך לדעת [קלב]. הראש העליון של הכתר הוא האמונה והדעת היא כבר ידיעה פנימית, ובאמת כתוב שהיחס בין פרשת שמות לפרשת וארא הוא יחס בין אמונה לידיעה [קלג] (שתי הפנים של המצוה הראשונה ברמב"ם, כפי שהיא בספר המצוות וביד החזקה, להאמין במציאות ה' ולדעת אותה – כמו שדובר הרבה פעמים [קלד], וגם היה שבוע שעבר בנפלאות).

פרשת שמות היא לכל לראש פרשה של אמונה – משה רבינו חושש בתחלה "והן לא יאמינו לי"[קלה], ואף נענש בשל כך [קלו], ובסופו של דבר הוא מתבדה כאשר מיד עם הבשורה הטובה שלו על הגאולה נאמר "ויאמן העם"[קלז]. לעומת זאת, בפרשת וארא הדגש הוא על הידיעה – מ"ושמי הוי' לא נודעתי להם" ו"וידעתם כי אני הוי' אלהיכם"[קלח] עד ל"וידעו מצרים כי אני הוי'"[קלט]. יחסית, האמונה היא מצב של קטנות והידיעה-הדעת היא מצב של גדלות, שהולך ומתפתח עם הזמן.

לשונות של גאולה

אחרי "ושמי הוי' לא נודעתי להם", ההקדמה לכך שכעת שם הוי' כן עומד להוודע, באים שלשה פסוקים שבהם לשונות של גאולה: "לכן אמֹר לבני ישראל אני הוי' והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצרים והצלתי אתכם מעבֹדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדֹלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני הוי' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אֹתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אֹתה לכם מורשה אני הוי'"[קמ].

נשים לב לכמה דיוקים שצריך להסביר: "ארבעה לשונות של גאולה", שכנגדם שותים ארבע כוסות בסדר [קמא] – אחד המבנים היסודיים שכנגד שם הוי' ב"ה [קמב] – מתחלקים לשלשה בפסוק הראשון ("והוצאתי... והצלתי... וגאלתי") ואחד בפסוק השני ("ולקחתי..."). אחרי הלשון הרביעי נאמר "וידעתם כי אני הוי'" והפסוק מסיים באופן של "נעוץ סופן בתחלתן"[קמג] ב"המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" ('סגירת מעגל' עם הלשון הראשון, "והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצרים"). בפסוק השלישי יש לשון חמישית של גאולה ("והבאתי"), שהמהר"ל אומר [קמד] שגם כנגדה צריכה להיות כוס – או כוס של אליהו הנביא, או כוס נוספת ששותים בליל הסדר.

מתי כל זה קורה? כתוב [קמה] ש"והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצרים" קורה עוד לפני יציאת מצרים – זהו בטול השעבוד בתוך מצרים עצמה, שקרה קרוב לתחלת המכות עוד בתוך מצרים [קמו]. "והצלתי" היינו יציאת מצרים עצמה, בפועל. "וגאלתי" קרה בקריעת ים סוף, כאשר טביעת המצרים בים היא שיא הגאולה והיציאה ממצרים. אחרי שלשת השלבים האלה, שהם השלמת יציאת מצרים, מגיע השלב המהותי הבא – שקובע ברכה-פסוק לעצמו – "ולקחתי", המתקיים במתן תורה, בו ה' לוקח אותנו לעם ומקיים בנו "כי לקח טוב נתתי לכם"[קמז]. דווקא אז, אחרי מתן תורה (ואחרי השלמות י-ה-ו-ה של לשונות הגאולה), יכול להתקיים "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם". רק אחרי מתן תורה במדבר יכול לבוא עוד שלב, עוד מעבר מהותי בהתפתחות של העם – "והבאתי אתכם אל הארץ וגו'".

שלש ידיעות

רבי אייזיק מהומיל מסביר [קמח] שבעצם ישנם שלשה פסוקי ידיעה עיקריים. ברעיא מהימנא [קמט] מוסבר שפסוק הידיעה בפרשת וארא "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם" מציין ידיעה כללית של ה' ורק אחרי ארבעים שנה – הזמן בו "קאי איניש אדעתיה דרביה"[קנ], כפי שלומדים מדברי משה לעם בחומש דברים "ולא נתן הוי' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמֹע עד היום הזה"[קנא] – ה' הודיע לבני ישראל ידיעה פרטית, בפסוק "וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת [בשוה] אין עוד"[קנב]. בנוסף לשני הפסוקים האלה, כפי שכבר הוזכר, כתוב בהמשך פרשת וארא עצמה פסוק ידיעה שמתייחס למצרים – "וידעו מצרים כי אני הוי' בנטֹתי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם".

עוד לפני ההסבר הפנימי של ההבדל בין הידיעות, רואים ששלש הידיעות מתאימות לחלוקת שלשת הפסוקים של לשונות הגאולה:

"וידעו מצרים" מתקיים בשלמות בסיום יציאת מצרים, בקריעת ים סוף, כאשר "נטית ימינך תבלעמו ארץ"[קנג]. בשלב הזה מתקיים "וידעו מצרים" באופן סופי, ושוב אין עוד עיסוק במצרים. כלומר, למרות שהפסוק מופיע רק בהמשך הפרשה, המיקום שלו על ציר לשונות הגאולה הוא בסיום הפסוק הראשון, אחרי "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי".

אחר כך, "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם" מתחולל עם מתן תורה, "ולקחתי", בפסוק השני. ידיעה זו מתקיימת בעצם בפסוק הראשון של עשרת הדברות – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"[קנד], ממנו לומד הרמב"ם "וידיעת דבר זה מצות עשה"[קנה]. יש כאן גם -מענה נוסף לשאלה הידועה [קנו] מדוע לא נאמר 'אשר בראתי שמים וארץ' אלא "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – יציאת מצרים, עם גילוי השמות וידיעת ה', היא "תכלית מעשה שמים וארץ".

הידיעה של ספר דברים, "וידעת היום והשבֹת אל לבבך", שנאמרה לאחר ארבעים שנה, לדור שעתיד להכנס לארץ [קנז], שייכת לפסוק השלישי, ללשון הגאולה של הכניסה לארץ, "והבאתי".

כח המתברר וכח המברר

מהי הידיעה של מצרים? רבי אייזיק מסביר שזו הידיעה של "כח המתברר". עם ישראל בא לברר את הניצוצות במצרים, אבל בשביל שיהיה אפשר לעשות ברור צריך רמה מסוימת של הכרה-ידיעה של המתברר – שיהיה אפשר בכלל 'לעבוד' איתו.

לעומת זאת, הידיעה של עם ישראל היא הידיעה של "כח המברר", כאשר בכל התהליך של יציאת מצרים ומתן תורה הידיעה הזו היא ידיעה שיש כח אלקי שפועל במציאות לברר והוא עובר דרך עם ישראל – אין לעם ישראל כח לעשות את הבירור בעצמו, אלא רק ידיעה כללית על ה' שעושה את הבירור.

מה ההבדל בין ארבעת החומשים הראשונים לספר דברים? בספר דברים "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[קנח]. הידיעה בפרט היא התלבשות מלאה ומפורטת של האלקות בישראל, עד שיש לנו את היכולת לעשות את הבירור בכח עצמנו. עם הכניסה לארץ עם ישראל מפנים את "כח המברר"[קנט] האלוקי לתוך הטבע שלו – מה שרבי אייזיק קורא "אידישע נאטור"[קס], הטבע היהודי שנבנה בארץ ישראל, ואנחנו מכנים "מודעות טבעית"[קסא] – ויכול לתקן את המציאות בארץ ואף להביא גאולה לעולם כולו [קסב].

אם כן, השלישיה הזו היא גם סוג של הכנעה-הבדלה-המתקה: ידיעת המתברר, הידיעה של מצרים, היא ידיעה מתוך הכנעה למברר. לכן גם כתוב [קסג] שבידיעה הזו יש מובן של שבירה – כמו בפסוק "ויֹדע בהם את אנשי סוכות"[קסד] – שבירת מצרים מכניעה אותם לקדושה ופותחת את הניצוצות ש'נקברו' במצרים להכרה שעליהם להתברר. ידיעת ישראל הכללית היא הכרה בכח נבדל המתלבש בהם [קסה] בשביל בירור והבדלה במציאות. הידיעה בפרט, בה עם ישראל מתעצמים עם הכח האלוקי המברר עד שהם מזדהים איתו, כ"טבע יהודי" שמתגלה בארץ ישראל, ושוב אינו נבדל, היא ההמתקה – שבכוחה להביא המתקה וגאולה לעולם כולו.

מעבודת הבינונים לעבודת הצדיקים

בעצם, שתי הידיעות עליהן מדובר ברעיא מהימנא הן שייכות לשני המקורות של מצות האמנת אלקות (בה מודגשת ידיעת ה', כלשון הרמב"ם) עליהם דברנו לאחרונה [קסו] – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (המימוש של "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם וגו'") ו"וידעת היום והשבֹת אל לבבך וגו'".

הסברנו כי הרמב"ם בוחר דווקא בפסוק הראשון כי יש בו משמעות של עבודה שהיא עיקר ושרש כל המצוות ("מבית עבדים" רומז ש"עבדי הם ולא עבדים לעבדים"[קסז]) והוספנו שדווקא מצוה זו היא עבודת הבינוני השוה לכל נפש [קסח] (שהרי גדר הבינוני הראוי הוא להיות "עֹבד אלהים"[קסט], ב'עבודה' המנוגדת לטבעו, כפי שלומדים בתניא בימים אלו [קע]). לעומת זאת, כפי שנאמר שם בקיצור, ה"מצוה רמה ונשאה"[קעא] של "וידעת היום" – ידיעת סדר השתלשלות בפרטיו – היא יחסית 'מצות צדיקים'. עיקר ידיעת סדר השתלשלות הוא בשביל לדעת ש"בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" – דווקא מכך מגיעה ה"ידיעה בפרט" וזוכים לכח המברר העצמי.

תכלית הביאה לארץ, אחרי ארבעים שנה במדבר, היא לגלות כי "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ [יבררו בכח עצמם, כיורש העומד במקום המוריש, את הארציות]"[קעב] – להתעצם עם נקודת הצדיק, עם התודעה שהכל ה', המגלה את הטבע היהודי (מודעות טבעית). כלומר, העליה לקומה נוספת של האמנת אלקות היא בעצם עליה מעבודת הבינונים לעבודת הצדיקים.

פן נוסף בענין: ב"אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" מודגש שה' מנהיג את העולם, משדד את הטבע ומחולל נסים שמראים את אהבתו אלינו – ממדים שלא מופיעים בפירוש במצות "וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", שם העיקר הוא רק ההכרה שה' הוא הכל, הוא הטבע ("הוי' הוא האלהים"), בשוה בשמים ובארץ. דווקא מהאמונה בהנהגת ה' את העולם תמיד – ולא בריאתו את העולם פעם או העובדה שהיא הכל – נובעת נקודת ה'עבודה' מצדנו. לעומת זאת, הבירור העצמי שלנו – המגלה כ'עובדה' ש"אין עוד" (וכל מה שמסתיר על כך מתבטל ונעלם) – נובע מהכרה בהירה ש"בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". כלומר, יחס הבינוני לה' הוא כאל מנהיג העולם ואילו ה"צדיק אמת" מתייחס בעיקר לכך שה' הוא הכל באמת, וד"ל.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

כוונה לתפלת ליל שבת: "תכלית מעשה שמים וארץ" ר"ת שמות.
שבת הוא "יומא דנשמתין" – היום בו עלינו להזכר בשמנו-מהותנו-שליחותנו ולשאוף לגאולה.
שמות ה' הם המאפשרים להדבק בו (ב"רצוא") ולגלותו בעולם (ב"שוב").
ב"שנים מקרא ואחד תרגום" התכלית היא התרגום – הכח לתרגם-לגלות את האור לעולם.
גילוי שמות ה' השונים חורז את פרשיות שמות-וארא ושייך לכל חומש שמות.
ה'אתכפיא' של אברהם איש החסד להכריח את אורחיו היא לשם תכלית שליחותו הפנימית.
ה'אתכפיא' של ה' לנהוג עם אהוביו במדת היושר והמשפט היא לשם קידוש שמו וגילוי אחדותו הפשוטה.
בדיבור הפנימי-החשאי בין אהובים – איש ואשתו – אין מקום כלל ל'דינים', הכל ברחמים.
בעולם הזה נדמה שיש מציאות נפרדת מה' (אחרי הצמצום) ולעולם הבא אין שום הרגשת נפרדות (לפני הצמצום).
הרצון שלנו הוא שקיום ההבטחות של ה' לא יהיה חיצוני (משם ש-די), אלא בנתינת עצמותו (משם הוי'), ולכך זוכים ביציאת מצרים ומתן תורה.
ה' הוא "מלך הכבוד" – גם כאשר הוא חולק את הכבוד לזולתו הוא נשאר שלו, שהרי "אין עוד מלבדו".
משה עולה להנהיג בבחינת שם אלקים (ומתעצם עם שם א-ל שדי) כדי לזכות להשיג את שם הוי'.
תרומה ל"שפרה ופועה" היא סגולה להרבה ילדים.
ריבוי ילודה – המביא את הגאולה – תלוי דווקא במסירות הנפש של האשה ש"אינה מצווה ועושה".
סירוב הפקודה של שפרה ופועה הוא ראשית היציאה מהשעבוד.
השמות הנעלמים – של עמרם, יוכבד, טוב, מרים, בת פרעה – הם מסממני הגלות והופעת השם המובהק משה היא ראשית הגאולה.
שם משה העיקרי – המבטא את שליחות וכח השפעתו – ניתן לו דווקא על ידי בת פרעה.
משה רמוז ב"מנוחה שלמה... מאתך היא מנוחתם".
הכנעה-הבדלה-המתקה – שמות השבטים הבאים מצרימה-שמות הגואלים-שמות ה'.
פרשיות שמות-וארא הן מעבר מאמונה (אהיה) לידיעה (הוי').
הידיעה הולכת ומתפתחת – מ"וידעו מצרים" (אחרי "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי") ל"וידעתם כי אני הוי'" (אחרי "ולקחתי") ול"וידעת היום והשבֹת אל לבבך וגו'" (אחרי "והבאת").
הכנעה-הבדלה-המתקה: ידיעת המתברר ידיעת המברר בכלל וידיעת המברר בפרט.
בהפנמת הטבע האלקי בכניסה לארץ אנו זוכים לכח המברר בעצמנו ומביאים גאולה לעולם כולו.
הכניסה לארץ היא מעבר מעבודת הבינונים (השוה לכל נפש) לעבודת הצדיקים.
עבודת הבינונים נובעת מהכרת ה' כמנהיג העולם ועבודת הצדיקים מההכרה ש"הכל הוא ה'" ו"אין עוד".