חג הגאולה ח' ניסן ס"ט – בית גל עיני, ירושלים

"את שבתֹתי תשמֹרו" (1)

שיעור לזכר הקדוש שלמה נתיב הי"ד[א]

[בלויה של הקדוש שלמה נתיב הי"ד אמר חיים: העיקר לא להתבלבל, לא לערב את שמחת הנפש עם עצבון הגוף, זה שני ערוצים. אבל כאן שמחת הנפש פרצה גם את עצבון הגוף, לכן הוא קדוש. הרב ענה: הוא קדוש ואנחנו איפה שאנחנו. אם מרגישים שהוא קדוש זה עוזר גם לנו.

בהמשך (אחרי שדברו לאיזה ישיבה הוא תכנן ללכת והיכן לומד כעת) הרב אמר: שלמה אותיות לשמה, כעת הוא לומד תורה לשמה. בחב"ד מקובל שהרביים אמרו שאפילו הם פוחדים לומר שהם לומדים לשמה, בעולם הזה "אדם אין צדיק", אבל הוא כעת לומד תורה לשמה.]

א. שלש מדרגות בשבת – הקדמה למאמר

שלמה ושבת

הערב אנחנו נלמד מאמר על שבת. אנחנו באים מאבל, מלויה של שלמה נתיב הי"ד. כמו שנלמד כאן, שבת היא שלום, בשבת קוראים את שיר השירים, ש"כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים" – "שיר השירים אשר לשלמה". כתוב ששלמה ר"ת "מזמור שיר ליום השבת", שלמה זה אותיות לשמה – תורה לשמה. כל השבוע אדם לומד "אליבא דנפשיה", ומי שזוכה, "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", אז בשבת הוא יכול לזכות ללמוד תורה לשמה.

קדימת שמור לזכור

שלמה נקרא על שם רבינו שלמה אלקבץ, שחבר את הפיוט הכי אהוב על עם ישראל – "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה" – שמתחיל "שמור וזכור בדבור אחד וכו'", ר"ת של הבתים שלמה, לכן כידוע משנה את הסדר ואומר "שמור וזכור" ולא כסדר בחז"ל "זכור ושמור בדבור אחד". מאד מענין שבהרבה מקומות בחסידות – מקורות שקשורים למאמר שנלמד – מצטטים "שמור וזכור בדבור אחד", קודם צריך שמירה ואחר כך זכירה, כמו בפיוט. "דודי" הוא הדוד בשיר השירים, זה שלמה, אבל יש בכך רמז מובהק לדוד המלך. שלמה הוא הכלה, המקבל של השבת, כמו שנראה רמז מובהק.

בכלל, אנחנו פה בארץ ישראל, וכל קרבנות הציבור כאן קשורים לקדושת הארץ, וקדושת השבת היא הפנימיות של קדושת הארץ. כידוע ששבת בזמן היא כמו ארץ ישראל במקום, והזמן הוא הפנימיות של המקום. לכן כל מי שרוצה לשמור על הארץ צריך לשמור על השבת, שהיא הנשמה של ארץ ישראל.

רקע למאמר ד"ה "את שבתתי תשמרו"

המאמר שנלמד היום הוא מאמר של הרבי הקודם, בשנת ש"ת, כשהוא הגיע לגלות אמריקה בש"ת הוא אמר בשנה הראשונה סדרת מאמרים מאד יסודית – פרש והתחיל את כל החסידות מהתחלה, לכן דוקא ההמשך הזה של ש"ת הוא מההכי יסודיים שיש בחסידות, והמאמר הזה במיוחד הוא מאמר מאד מאד מיוחד, עם הרבה יסודות. כמו שנסביר בהמשך, אנחנו גם רוצים לקשר את המאמר עם בת מצוה. שבת היא מלכות, זה האשה, ואנחנו רוצים לקשר את זה עם בת.

שבת וסוד העין

בזהר הקדוש דורשים שהמלה 'שבת' רומזת לסוד העין כאשר מחלקים את המלה ל-ש-בת, שבעין יש ש – ג הגוונים של העין, זה "אות האבות"[ב] – וה-בת היא המלכות[ג]. אז יש בשבת מרכבה שלמה – ג אבות, ה-ש, והבת המלכות. בעין זה ג גווני העין – לובן העין, החוטים האדומים, גידי הדם שאפשר לראות בתוך הלובן של העין והגוון של העין שנקרא הירוק של העין (ואצל כל אחד זה לפי הגוון שלו – יש כחול, יותר ירוק, חום, והכל נקרא "ירוק" בלשון הזהר). הלובן הוא אברהם אבינו-חסד, האודם ("חכלילי עינים מיין", לפעמים העינים מתאדמות מאד) זה יצחק אבינו-גבורה, והגוון של העין, הירוק הוא יעקב אבינו, תפארת. דוד ושלמה, שהולכים יחד בסוד השבת, זה ה"בת עין" – המלכות, והאור בוקע דוקא מתוך הבת-עין.

לפי הפנימיות יש גם אור ישר וגם אור חוזר, אור שיוצא מהנקודה הפנימית – הבת עין – החור שיש בתוך השחור של העין שנקרא הבת-עין. לכן כל הדבר הזה גם קשור עם הישוב, שקוראים לו "בת עין". שבת היא ש-בת.

קדושה שמעל לברכה

בפרשה המקורית של השבת בתורה, פרשת "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם", הפסוקים חוזרים על עצמם, לכאורה – "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה... וישבֹת מכל מלאכתו אשר עשה... ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות". את כל הפעלים שיש בשבת צריכים להסביר. מה שקשור לאירוע שאנחנו באים ממנו זה קדושת השבת.

ב"ויכלו" יש שלשה פסוקים, והשלישי מתחיל "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו". אחד מפירושי חז"ל, שרש"י מביא בפשוטו של מקרא, הוא "ברכו במן וקדשו במן". הברכה שירד לחם משנה בערב שבת והקדושה שלא ירד בשבת – קדושה זה נבדל, זה לא. כמו שמדברים על "תדיר" ו"מקודש" – הברכה היא דבר תדיר, כל יום יש ברכה, "מינה מתברכין כולהו יומין", אבל יש גם קידוש – כמו קידוש ה' – שבדרך כלל הוא דבר חד פעמי. זהו, מקודש, קדוש קדוש. זו בחינה עוד יותר גבוהה של שבת, "ויקדש אתו".

שש 'עינים' בפרשת "ויכלו"

אם מסתכלים בפרשת "ויכלו" כמה אותיות ע יש שם – יש בקבלה סוד של עיון, שעיקר עיון התורה הוא לעין באותיות עין שיש בתורה, בעינים – יש שם שש עינים. אם לכל אדם, או לכל פרצוף, יש שתי עינים – ימין ושמאל של אותו פרצוף – אז יש כאן שלשה פרצופים, שלכל פרצוף יש שתי עינים. באמת ככה זה הולך ביחד – "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", שתי עינים באותו בטוי, וכך "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה", ואחר כך "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות".

זה נושא כל המאמר (בלי הרמז), שיש שלשה ענינים בשבת – לכן גם יש שלש סעודות. יש מושג שיש שתי מדרגות בשבת – "שבת דמעלי שבתא" (ליל שבת) ושבת דיומא – ועל כך כתוב "אלמלי ישראל משמרין שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין", שזה לא רק הפשט הכי פשוט שצריך לשמור שתי שבתות אחת אחרי השניה, בהיקף של שמונה ימים, אלא שאלה שתי שבתות בשבת אחת, שכל שבת כוללת שתי שבתות, ואם שומרים את שתי השבתות מיד נגאלין. אבל יותר לעומק כתוב שיש בעצם שלש שבתות. אם כל שבת היא פרצוף – אז לכל פרצוף יש שתי עינים, כי הרי כל ענין השבת הוא תקון העינים וקדושת העינים. שבת קדש – צריך לקדש את העינים (נושא שדברנו עליו לא מזמן[ד], כשלמדנו את קונטרס העבודה פ"ב, המקום העיקרי בחסידות חב"ד של שמירת וקדושת העינים). קדושת השבת הולכת יחד עם קדושת העינים. הרמז: יש ו פעמים ע = 420 = "ויקדש" (מלה אחת ב"ויכלו" שעולה מספר זה), שזה שיא השבת, זה ה"מקודש", ורק זה כללות שש העינים שיש בשבת קדוש.

הופעות הבטוי "את שבתתי תשמרו" בתורה

הנקודה שיש שלש שבתות וכל אחת כפולה גם יוצאת מהמאמר. ענין שבת, החל מאדמו"ר הזקן, נדרש על הפסוק "את שבתתי תשמרו ומקדשי [הולך עם מקדש, שבת קדש] תראו אני הוי'". זה הפסוק החותם את פרשת בהר. זה גם רמז לקשר בין שבת לארץ ישראל, היות שהפרשה בתורה של ארצנו הקדושה היא פרשת בהר, ו"הכל הולך אחר החיתום". זה אחד מפירושי שבת, שהיא סוד החותם של המלך העליון, הקב"ה.

והנה, הפסוק שחותם את פרשת בהר סיני, פרשת ארץ ישראל, הוא הפסוק הזה – "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני הוי'". אבל בדיוק אותו פסוק ממש מופיע קודם, בפרשת קדשים (לא בחיתום), ויש עוד פעם אחת בתורה, עוד לפני זה, שיש את שלש המלים העיקריות כאן, הנוגעות לשבת – "תיראו ואת שבתתי תשמרו" – כפי שקראנו לפני כמה שבועות, בפרשת כי תשא, אחרי סיום מלאכת המשכן והמינוי של בצלאל, אמן המשכן. אחרי כל זה ה' אומר למשה רבינו "אך [מלת פתיחה שלא מופיעה בשאר הפעמים] את שבתתי תשמרו" ובהמשך "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת". "ושמרו בני ישראל וגו'" הוא פסוק שהוא תיכף מביא כאן, כלומר שאם כי מבסס ומייסד את המאמר על פסוק "את שבתתי תשמרו" שבסוף פרשת בהר, אבל מיד מקשר את זה לפעם הראשונה שכתוב "את שבתתי תשמרו", בפרשת תשא.

שלש פעמים "השביעי" בפרשת "ויכלו"

אם כן, יוצא גם כן משהו משולש. בכלל כתוב שיש הרבה דברים משולשים בשבת. המלה "השביעי" – דיוק שכתוב באריכות בחסידות, לא במאמר הזה – כתובה ג"פ. הפעם הראשונה "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", אחר כך "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" (שני חידושים – לשון שביתה והוספת ה"מכל"), ואחר כך "ויברך אלהים את יום השביעי". יש גם שלש פעמים "מלאכתו", וגם שלש פעמים "אלהים". לעניננו, היות שזה לא מופיע במאמר כאן, נאמר את הווארט היפה למה כתוב ג"פ "השביעי" (זה שביעי, אז למה צריך שלש פעמים? בכל שאר הימים מופיע מספר היום רק פעם אחת).

לפי הסוד, הפעם הראשונה רומזת לכך שהמלכות היא השביעית מהחסד, אך אין כאן עדיין גילוי של אמא עילאה. יש רק גילוי של המדות בהתחלה, שכתוב "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", לכן השביעי זה מלכות, שהיא השביעית מהחסד. בפעם השניה כתוב בפירוש בזהר ובכתבי האריז"ל שהשביעי הוא כבר ספירת היסוד, כי יש התגלות של אמא, הבינה, "וישבת", ואז מתחילים לספור ממנה והשביעי הוא היסוד – ה"צדיק יסוד עולם" – שמשפיע למלכות. בפעם השלישית "השביעי" זה כאשר האור חוזר מהיסוד ועולה לתוך עצמות אמא, "פנימיות אמא פנימיות עתיק", וזה מה שאמא היא השביעית מהיסוד בדרך של מלמטה למעלה, ואז מגיעים לפנימיות אמא, שלא התגלתה קודם, שהיא פנימיות עתיק ממש.

זה סתם פנינה, משהו יפהפה, איך כתוב שלש פעמים "השביעי" וכל פעם הכוונה למשהו אחר. כל מספר צריך להתחיל מאיזה מוצא, ואם אומרים שביעי זה השביעי מאיפה שהתחלת – פעם ראשונה מהחסד, פעם שניה מהבינה, ופעם שלישית זה עצם הבינה עצמה שעולה בדרך אור חוזר מספירת היסוד.

שלש פעמים "את שבתתי תשמרו בתורה"

זו דוגמה לכך שיש הרבה מושגים שכתובים שלש פעמים בשבת. לעניננו כאן – הוא לא כותב את זה, אבל רומז – הבטוי "את שבתתי תשמרו" מופיע ג"פ בתורה, וודאי מכוון כנגד שלש הדרגות שיש בשבת, כאשר הפעם השלישית – בפרשת בהר, שגם חותמת את פרשת בהר – זו הפעם שעולה על כולנה, אבל זה מתחיל מפרשת תשא.

כמו שתיכף נדייק תכף, "שבתתי" לשון רבים ו"מיעוט רבים שתים" – שתי שבתות. אם כן, היות ויש ג"פ "את שבתתי" יש פה שש שבתות. זה מה שהסברנו קודם שבכל דרגה יש שתי עינים, ושבת היא סוד העין, אז "את שבתתי" זה שתי המדרגות שיש בכל דרגה. זה דבר שהרבי ריי"צ כותב כאן בפירוש על הדרגה הנמוכה, שיש בה שתי בחינות, ומתוך זה נעשה בנין אב ונסביר שגם בשתי הדרגות העליונות יש שתי בחינות.

שלש פעמים "אשת" – הכנעה, הבדלה, המתקה

רמז: "את שבתתי תשמרו" ר"ת אשת. הפעם הראשונה כתובה בפרשת תשא, שזו גם המלה אשת הפוך. אם יש שלש פעמים "את שבתתי תשמרו" – ג"פ אשת – מה זה יכול להיות? כתוב שיש "אשת חן [תתמֹך כבוד]" אחת בתנ"ך וב"פ "אשת חיל" – "אשת חיל מי ימצא" ו"אשת חיל עטרת בעלה". אלו השלש "אשת", שלש פעמים "את שבתתי תשמרו". שלש הפעמים הן לפי סדר הבעל שם טוב של הכנעה-הבדלה-המתקה: הפסוק "אשת חן תתמֹך כבוד" הוא כמו "שפל רוח יתמֹך כבוד" כידוע, ואחר כך "אשת חיל מי ימצא" שזה ההבדלה ו"אשת חיל עטרת בעלה" זה ההמתקה.

הכנעה	"אשת חן תתמך כבוד"
הבדלה	"אשת חיל מי ימצא"
המתקה	"אשת חיל עטרת בעלה"

קדשים קדשים קדשים – שלש קדושות השבת

עוד רמז: שלש הפעמים "את שבתתי תשמרו" כתובות בפרשת תשא, פרשת קדושים ופרשת בהר. אני רק מחשב את החשבון של שמות הפרשות – תשא בהר =  קדשים קדשים, היינו שהערך הממוצע של תשא-קדשים-בהר הוא קדשים-קדשים-קדשים. אם כי שאמרנו שהשפיץ כאן הוא החותם של בהר. יש עוד רמז מאד חשוב לגבי בהר, ש-בהר בגימטריא אור כידוע – וזה המספר (207) עם הספרות ההפוכות של שבת (702). מספרים הפוכים משלימים. זה רמז שעיקר האור שגנז ה' לצדיקים לעתיד לבוא מתגלה בשבת קדש.

בכל אופן, ממוצע הפרשות הוא קדשים – זה מחזיר לרמז הקודם, שעיקר ענין השבת הוא להגיע לקדש, "קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם". יש שלש מדרגות קדושה, קדוש-קדוש-קדוש, ששתי מדרגות ניתנו לישראל לכתחילה ואילו השלישית היא הכתר של ה' עצמו, שלכאורה לא שייך לישראל. אבל על זה כתוב "יכול כמוני", שקוראים בניחותא – לזה אפשר להגיע בסעודה שלישית. ג"פ קדשים – גם כן כל "קדשים" זה מיעוט רבים שנים, אז בכל אחד יש שתי מדרגות, שתי עינים.

אחרי הרמזים האלה נתחיל לקרוא כאן את המאמר בפנים:

ב. ד"ה "את שבתתי תשמרו" ה'ש"ת אות א

שתי בחינות בשבת

את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני הוי' אומרו שבתותי ל' רבים משמע שתי שבתות, וכן משמע מהפסוק ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת [מיד עובר לפסוק הממשיך את "אך את שבתתי תשמרו" בפרשת תשא, בפסוק זה השבת לשון יחיד, אבל יש פעמים "השבת"], שהן שתי שבתות, דושמרו בנ"י את השבת הוא שהשבת כבר ישנו ["שבת מקדשא וקיימא" בלשון חז"ל] רק שצריכים לשמור אותו ואחר שמירת השבת יש עוד [בחינה של] שבת שנצטוינו לעשות אותו, וצ"ל מהו"ע השתי שבתות שהאחד ישנו והשני צריכים לעשותו [כאן מדבר עדיין על שתי שבתות, רמז ל"אלמלא משמרין שתי שבתות" באותה שבת "מיד נגאלין".],

שתי שבתות – שתי תשובות

נקשר את זה לרמב"ם, שאומר – וכך בכל הנסתר – שהגאולה תלויה בתשובה, והוא משתמש באותה לשון של "ומיד הן נגאלין", כך הוא פסוק ש"סוף ישראל לעשות תשובה ומיד הן נגאלין". כאן לשון חז"ל "שתי שבתות", סימן שזה קשור, שזה אותו ענין ממש. כתוב ש-שבת אותיות "תשב" – יש תשובה תתאה ותשובה עילאה, תשוב ה תתאה ותשוב ה עילאה, ואם שומרים את שתי בחינות השבת, עושים שתי בחינות תשובה, אז מיד הן נגאלין.

לשמור ולעשות

הרבי ריי"צ אומר כאן ששתי הבחינות הן "לשמור" ו"לעשות". כשנותנים פקדון צריך לשמור שלא לקלקל אותו, לא לקרוע אותו אם מדובר בבגד (כמו המשל המפורסם של רבי לוי יצחק מברדיטשוב לגבי "ומקדשי תיראו", שבשבת חזון מראים לכל אחד את בית המקדש השלישי. המשל שלו שהאבא עשה בגד מהודר לבן שלו, אבל הוא לא שמר – קלקל והשחית את הבגד. הוא נענש, והרבה זמן לא היה לו, ואחר כך האבא מרוב אהבתו לבן שלו עושה לו עוד בגד, בית המקדש השני, אבל גם את הבגד הזה בן לא יודע לשמור אז הוא משחית את הבגד הזה, קורע אותו גם כן, ואז האבא מחליט שהבן לא יודע לשמור – נעשה לו עוד בגד, ופעם בשנה נראה לו את הבגד, אבל לא ניתן לו את הבגד. זה המשל הידוע של רבי לוי יצחק לגבי שבת חזון, שפעם בשנה, דוקא לפני החורבן, מראים את הבגד היפה ואומרים – אם תהיה ילד טוב תקבל אותו (אני כבר מכיר אותך מפעמיים נסיון...).

זה נקרא לשמור את השבת, וכמו שראינו שיש קשר בין השבת למקדש. לשמור זה דבר נתון שצריך לשמור. אבל "לעשות את השבת" זה עוד בחינה של שבת. בהמשך יסביר שזה גם "זכור את יום השבת לקדשו", שקשור לקידוש על היין, שזה יותר מ"שבת מקדשא וקיימא", וזה אומר שאנחנו עושים את השבת.

רמז לשלש שבתות – "את שבתתי תשמרו" "לעשות את השבת"

והנה מאומרו ושמרו בני ישראל את השבת משמע דשבת אחד צריך שמירה ומאומרו את שבתותי תשמרו משמע דב' שבתות צריכים שמירה, אשר לפי"ז [הקושיא מכריחה לומר] הרי יש ג' שבתות [זה היסוד כאן של המאמר, וכל מאמרי הנסתר של הקבלה והחסידות לגבי השבת, שיש בעצם שלש מדרגות], שתי שבתות שצריכים שמירה, ושבת אחת שצריכים לעשותה [עשיה היא לשון תקון[ה], גם לשון "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי". אם כן, יצא לנו כאן היסוד שבשבת יש שלש בחינות.] וצ"ל מהו"ע ג' שבתות אלו,

כליון הצמצום וגילוי שם הוי'

והנה בענין השבת נא' [כאן חוזר למעשה בראשית, השבת בסיום מעשה בראשית] ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות [עוד דיוק, שבפועל "וישבת" לא כתוב "אלהים", שלא כמו ב"ויכל". ידוע פירוש אדמו"ר הזקן ב"ויכל אלהים" שהצמצום, שם אלקים, כלה. בששת ימי בראשית יש לב שמות "אלהים" ואין הופעה של שם הוי'. כל ענין השבת, אף שלא כתוב בו שם הוי' במפורש, הוא שם הוי' – כבר רמוז בר"ת "יום הששי ויכלו השמים" – וב"ויכל אלהים" רומז שהצמצום של שם אלקים עצמו כלה, ואז עושה מקום לגילוי שם הוי', שם העצם, שם המיוחד, שם המפורש, שם הרחמים. לכן דוקא ב"ויכל" מופיע עם שם אלקים.] ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה,

קושית חז"ל: מ"ויכל אלהים ביום השביעי" משמע שעשה מלאכה בשבת

דממ"ש ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה משמע דמקצת מלאכה עשה בשביעי [הקושיה הזאת שהוא אומר זו קושיא של חז"ל. חלקנו כאן עוד דף, של מדרש רבה על הפסוק הזה, שכל המאמר שלנו כאן, והרבה מאמרי חסידות על סוד השבת, מיוסדים על המדרש הזה. לכן, כדי להבין את המאמר לעומק חייבים ללמוד לעומק גם את כל המדרש כאן. אז חז"ל בעצמם תמהים ושואלים, שמכך שכתוב "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" משמע שקצת מלאכה נעשתה בשבת ח"ו, אם כן איך כתוב "וישבת"? משמע שאת המכה בפטיש, את סוף המלאכה, הוא גמר בשבת – כך משמע, כך חז"ל מדייקים – ואילו מ"וישבת" משמע שלא עשה שום דבר. כל מה שאנחנו שומרים שבת, ומקפידים לשמור מהתחלה וגם להוסיף מהחול על הקדש, כדי לדעת בבירור שאנחנו שומרים את השבת בשלמותה, לכאורה זה סותר לגמרי את ה"ויכל אלהים ביום השביעי". אנחנו עושים כי ה' עשה, והאם יתכן שה' עבד קצת בתחלת השבת?! זו שאלה של חז"ל.], וממ"ש [תיכף בהמשך] וישבות ביום השביעי משמע שהיא שביתה גמורה [שלא נעשה שום דבר בשבת], ובאמת הרי נגמרה כל המלאכה ביום הששי וביום השביעי שבת וכמ"ש וישבות ביום השביעי שביתה גמורה [מה שכתוב "וישבת" הוא ודאי מאה אחוז נכון.],

תרגום התורה ליונית ושלשת השינוים במעשה בראשית

וזהו אחד מן הדברים אשר הזקנים בהעתיקם את ספר התורה לתלמי כתבו ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי [זו שאלה שכל כך מטרידה את חז"ל, גם בגמרא במסכת מגילה וגם במדרש, ולכן כתוב שבשביל שתלמי המלך לא יפרש לא נכון הם שינו בתרגום התורה ליונית. הוא בא, ולא אמר למה לוקח אותם, ועצר עב זקנים – שם כל חכם בתא אחר, ואמר להם לתרגם את תורת משה רבכם. אז היתה סיעתא דשמיא, ורוח הנבואה חלה על ה-עב זקנים, וכל אחד כוון בדיוק לאותו הדבר. כל השינויים כתובים במסכת מגילה – יש שם בערך יג שינויים בחמשה חומשי תורה שהם שינו, כדי שלא יטעה ולא יוציא לעז.

בתוך מעשה בראשית, בתוך הסיפור הראשון של מעשה בראשית, יש ג שינויים – "ג רישי רישין" – שלשה דברים שינו רק בסיפור הראשון של מעשה בראשית. דבר ראשון שינו את ההתחלה ממש – "הכל הולך אחר הפתיחה" – אבל לא כתבו מלה אחרת במקום מלה שכתוב במפורש, רק שינו את הסדר. במקום "בראשית ברא אלהים" כתבו "אלהים ברא בראשית", כדי שלא יחשוב שיש שתי רשויות, ואחד שנקרא "בראשית" ברא את "אלהים" (זה לפי רש"י, לפי תוספות טפה אחרת, אבל יוצא אותו דבר). אותו הדבר ביום הששי של מעשה בראשית, שה' בא לברוא את אדם הראשון, אז יש שם פליאה קשה – שכתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", מי אמר "נעשה" בלשון רבים? לכן הם כתבו בתרגום התורה ליונית "ויאמר אלהים אעשה אדם". לא כתוב שם ההמשך, אבל כנראה שינו גם מ"בצלמנו כדמותנו" ל"בצלמי כדמותי" (צ"ע אם מישהו מעיר את זה).???במגילה ט, א כתוב ששינו ל"אעשה אדם בצלם ובדמות". הדבר השלישי הוא כאן, ביום השבת קדש, שבמקום "ויכל אלהים ביום השביעי" כתבו "ויכל אלהים ביום הששי", כדי שאותו תלמי לא יטעה ויחשוב שה' עשה מקצת מלאכה בעצם יום השבת קדש.

שוב, זה חשוב מאד שיש פה, בתוך מעשה בראשית, שלשה דברים שהיו צריכים שיפוץ ושינוי. על כך אנחנו גם בוכים – על כל התרגום ליונית קבעו צום, כי זה צער שהיו צריכים להתאים את התורה הקדושה לשכל של הגוי. כמו שאמרנו קודם שקדושה היא בחינת שבת – יש שני דברים שאסורים לגוים, לשמור שבת וללמוד תורה, סימן שזה אותו ענין בפנימיות. זה אחד הדברים שעליהם בוכים – הצורך בתרגום הזה. אם הו בשביל להפיץ אידישקייט אז צריך לתרגם לכתחילה לכל השפות, כמו שהרבי אומר, כמו שהרבי הקודם עשה, אבל אם זה בשביל לצמצם את התורה ולהפוך אותה לשכל של גוי, זה חילול הקדש. בשביל זה, בשביל לא להוציא לעז, עשו רק במעשה בראשית שלשה שינויים, ובהמשך התורה עוד עשרה שינויים.

בין ראש יהודי לראש של גוי

מה שהכי מענין שבכותרת התורה, מעשה בראשית, יש שלשה שינויים. השינויים הם בימים א-ו-ז, הסימן הוא אוז, כמו שלמדנו בשיעור אחר על אוזים – על אוז לבן[ו], סוד הכלה, שתיכף נגיע לכך ששבת מלכתא היא הכלה. באוז צריך לשנות משהו בשביל הגוי. במקום "בראשית ברא אלהים" לכתוב "אלהים ברא בראשית", במקום "נעשה אדם" לכתוב "אעשה אדם" ובמקום "ויכל אלהים ביום השביעי" לכתוב "ויכל אלהים ביום הששי". כלומר שיש פה סוד כל כך עמוק, בכל שלשת המקומות, שזה בעצם מבחין בין ראש יהודי לראש של גוי, שראש יהודי יכול להבחין ולקבל בפנימיות את הסוד של הדבר כמו שהתורה קודמת, ואילו ראש של גוי לא כלי בכלל להכיל את זה.

העובדה שהסדר בתורה הוא דוקא "בראשית ברא אלהים", ש"בראשית" היא המלה הראשונה ולא השלישית, כלומר שבאמת יש משהו לפני "אלהים" – היא פרדוקס שרק יהודי יכול להבין. זה שבאמת "נעשה אדם" לשון רבים, ולא "אעשה אדם" לשון יחיד – יודעים שחז"ל מפרשים שה' התייעץ, ומרוב ענוותנותו כולל את המלאכים במאמרו – זה רק ראש יהודי יכול להבין. וגם כאן, הענין הזה השלישי – שנראה במדרש – ש"ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" ואף על פי כן "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" וזה לא סותר, את זה רק ראש יהודי יכול להבין. שוב, אם יש שלשה דברים כאן במעשה בראשית כנראה שזה איזה ג רישי רישין, במיוחד שיש עוד עשרה דברים בהמשך התורה ששינו.] א"כ מהו ויכל אלקים ביום השביעי דמשמע שמקצת מלאכה עשה בשביעי,

תירוץ גניבא במדרש: "ויכל" היינו כניסת הכלה לחופה

והנה במד"ר [שתיכף נקרא מהתחלה, אבל קודם נראה מה שהוא מביא מתוך המדרש רבה. מה שהוא מביא, ואיך שהוא מביא, ככה זה בכל דרושי החסידות לדורותם.] איתא שתי דיעות בענין זה, גניבא ורבנן [אולי תיכף נאמר כמה דברים לכבוד גניבא. מכל הפירושים על שבת, הפירוש של גניבא הוא הכי תחתון, אבל אצלנו הוא הפירוש הכי חמוד, הכי הכי, שב"ה שגניבא נתן לנו את הפירוש הזה.], גניבא אמר [להסביר מה המלאכה שנעשתה ביום השביעי למרות שכתוב "וישבת אלהים ביום השביעי":] משל לאחד שעשה חופה ציירה וכיירה, מה היא חסירה, כלה שתכנס לחופה [כל העולם הוא חופה. עם ישראל הם החתן, ולפעמים הקב"ה הוא החתן. הכל קשור לפיוט של ר"ש אלקבץ, "לכה דודי לקראת כלה", המאמר שלפני החתונה. כאן רוצים לייחד מאמר זה לבת מצוה, והכל הולך ביחד. אמרנו שבת מצוה יכולה להשלים את המאמר לפני החופה שלה.], כך מה העולם חסר שבת,

כלה לחופה וארון למשכן

דנושא הענין הוא דחופה הם עולמות בי"ע שזהו העולם שנברא [בששת ימים. יש פירוש אחר בחסידות, שהצמח צדק מביא במאמרו על שבת, שהוא אחד היסודות עליו מבוסס מאמר זה, עוד משל בחז"ל לחופה וכלה. זה במלאכת המשכן, שזה עוד קשר בין "את שבתתי תשמרו" ו"ומקדשי תיראו". יש יריעות המשכן – בבית המקדש יש גג מקורה אבל במשכן יריעות – וזו החופה. בלשון חז"ל חופה היא לא כמו אצלנו, אלא בית, אז גם בית המקדש יכול להיות חופה – גם מקורה זה חופה – אבל במשכן זה יריעות. ומה הכלה במשכן? לא פחות ולא יותר – ארון הקדש שצריך להכניס. מלאכת המשכן ומעשה בראשית רומזים לאותו דבר, כלומר שכל מלאכת המשכן רומזת למעשה בראשית – כך מפורש בזהר הקדוש – וממילא שני הדימויים הללו, של חופה וחתן וכלה, הולכים יחד. רק שכעת אנחנו מקבלים איזה געשמאק חדש בפירוש הכלה.

זה מה שאמרנו שהכי אוהבים את הפירוש של גניבא, כמו שהכי אוהבים קבלת שבת ו"לכה דודי" (עם מעלות קדושת כתר ורעוא דרעוין, את זה הכי אוהבים). הגעשמאק הוא להבין שהכלה היא ארון הקדש. אם הכלה היא ארון הקדש, אז מה יש לה בפנים? לוחות הברית וספר תורה. מה זה? זה ה"פרו ורבו", כמו שגם נסביר תיכף שדוקא השבת נקראת כלה בגלל שבשבת יש זיווג, זיווג עליון של ישראל ורחל. כל השבוע כתוב שיש רק זיווג של יעקב, זה עיקר הזיווג בתפלות, אבל החידוש של שבת – אם כי לא נכנס לכל הפרטים של האריז"ל בזה, אבל בגדול, בכללו, החידוש של שבת – שלא רק ההארה מיסוד אבא, שנקרא פרצוף יעקב, מזדווג עם רחל ועם לאה, אלא שעצם המדות, שנקרא ישראל ולא יעקב, מזדווג עם רחל. אז היא מתעברת מישראל. זה סוד ארון הקדש עם לוחות הברית בפנים. שוב, הכל זה הפירוש של גניבא.],

שלשה חילוקים בענין ירידת המלכות לבי"ע בימות החול ובשבת

דעולם הבריאה הוא יש הראשון שנברא מהאין האלקי דאצי' [רוצה לומר שאם כי החופה היא כל העולמות התחתונים שנבראו, אבל העיקר הוא עולם הבריאה, כי זה יריעות, בחינת שמים, גילוי של "אמא מקננא בכורסיא" – חופה היא מקיפים, מקיפים דאמא שנקראות היריעות שמקננים, כלומר מתלבשים או מופיעים, בעולם הכסא, שהוא עולם הבריאה. אם כן, בפרטיות עיקר החופה הוא עולם הבריאה.], וכלה היא בחי' מל' דאצי', וכלה שתכנס לחופה היינו המשכת מל' דאצי' בבי"ע,

כאן, במאמרים המקבילים למאמר הזה בחסידות, שואלים שהרי מהרגע הראשון של מעשה בראשית חייבת להיות הארה של מלכות דאצילות, שהוא נקרא אור אין סוף הממלא כל עלמין – הוא צריך לרדת ולמלא את העולמות התחתונים על מנת להוות אותם ולהחיות אותם ולקיים אותם. אם כן, מה החידוש של שבת? שהכלה, מלכות דאצילות, נכנסת לחופה. משמע שכל ששת הימים היא לא נכנסת לחופה, אבל אי אפשר לברוא את העולם מהרגע הראשון בלי הכלה בחופה.

כתוב על כך שלשה פשטים: פשט ראשון, שאכן ודאי יש הארת מלכות דאצילות בעולמות התחתונים כדי להוות ולהחיות אותם, אבל זה בתכלית העלם הבורא מהנברא, בלי שום גילוי, עד שהנבראים בששת ימי בראשית מרגישים את עצמם, כל אחד, יש ודבר בפני עצמו, ואילו בשבת זה מתגלה – זו כניסת הכלה לחופה. זה הפשט התחתון, הכי פשוט שעונה על קושיא כזאת.

דבר יותר עמוק, כתוב שמפרש כאן את המלה "ויכל". הוא לא כותב כאן בפירוש, אבל ודאי שגניבא דורש "ויכל" לשון כלה. הוא לא כותב את זה כאן, אבל זה הפשט. אני נזהר לא לקרוא לגניבא הגבור שלנו היום – תיכף נסביר למה – אם כי אמרנו שהפירוש שלו הוא הכי נחמד, אף שהכי תחתון, ששבת היא הכלה. שוב, הוא דורש את המלה "ויכל" = גניבא. אבל הוא אומר ש"ויכל" לשון כלה, וכלה = גנב, שרש השם שלו.

הפירוש השני חוזר למה שאדמו"ר הזקן מסביר ב"ויכל אלהים", שבשם אלקים עצמו יש כליון וכלות הנפש. אז הוא אומר שאין הכי נמי שיש מלכות בעולמות התחתונים מהרגע הראשון – כמו שאמרנו שבלי המלכות, הממלא כל עלמין, אי אפשר לברוא את העולמות – רק שבשבת קורה משהו שהארת המלכות שכבר נמצאת בעולמות החתונים מתעוררת לחזור לשרש. עכשיו יש לה התעוררות עצומה שגם באה מתוך גילוי, לכלות לשרש, ויחד איתה לוקחת כל הנבראים והנשמות והמלאכים שיש בעולמות התחתונים, שכולם עולים איתה יחד. זה מה שנקרא שהכלה נכנסת לחופה, שבתוך החופה יש גילוי שהכלה כולה כלה ברצוא עצום מלמטה למעלה לחזור לשרש.

אחר כך אומרים פשט שלישי, יותר עמוק, שבעצם אמרנו קודם – שהכלה, אחת שהולכת להתחתן, בשבת היא מתחתנת עם הזיווג מן השמים האמיתי שלה, שזה פרצוף ישראל. בזיווגים שלה בחול זה מצדיק לקרוא אותה בשם כלה. יש זיווגים בלשון הקבלה, כל מיני יחודים על מנת להוות את העולמות, אבל לא ראוי לקרוא אותה בשם כלה כל עוד היא לא מיועדת לחתן הכי אמיתי שלה, הכי פנימי שלה, שהוא ישראל. זה קורה רק בשבת, לכן רק בשבת אפשר לקרוא לה בשם כלה. בכל אופן, כל הפירושים האלה שאמרנו, הם אליבא דגניבא.

גניבא ומר עוקבא

לפני שנעזוב את גניבא באמת צריך לומר עוד כמה מלים לכבודו: גניבא היה תלמיד של רב. יש סיפור בגיטין שפעם אחת הוא פגש שני חכמים, והיות שהוא היה חכם חשוב, רב חשוב, אז אחד אמר שנקום לפניו – צריך לכבד אותו – והשני אמר לו, לפניו אתה קם?! הרי הוא פלגאה, בעל מחלוקת, ולא צריך לכבד רב, גם אם הוא חכם מאד, שהוא בר פלוגתא. זה איזה רמז שהוא בא מדור הפלגה. לא צריך לכבד אותו ולקום בפניו.

מה הסיפור? שהוא חלק על מי שהיה ראש הישיבה, ראש כל בני הגולה בבל – מר עוקבא. הוא צער אותו מאד, חרף וגדף אותו, כך לפי רש"י. בבבל אין זקן ממרא, אבל הוא היה באותה דרגה – שהיה פה הרב הראשי, שהוא היה צדיק (לא כמו שאפשר לחשוב על הבטוי הזה, הרב הראשי), והוא צער אותו מאד מאד, עד כדי כך שמר עוקבא שלח לחכם המקביל שלו, רבי אלעזר תלמידו של רבי יוחנן, בארץ ישראל – שאלה הלכתית: בני אדם הקמים עלינו (והכוונה לגניבא) ובידי להלשינם למלכות (מר עוקבא ראש הגולה, מקורב למלכות, ואומר שאני יכול למסור למלכות), האם מותר לי? בשביל שרב צדיק ישאל כזה דבר צריך לומר שכנראה היתה מחלוקת רצינית ביותר, ולא סתם, שהוא צער אותו מאד. קודם מספרים את הלא-טוב, ואחר כך צריך לרומם אותו בחזרה (גם היות שאומר את הפירוש הכי טוב לגבי שבת קדש, סימן שהוא שייך לשבת קדש). ר' אלעזר שלח בחזרה למר עוקבא – זה היה בפעמיים, ובפעם השניה ענה – לא, "דום לה' והתחולל לו" והוא יפילם לפניך חללים חללים. אתה רק תשכים ותעריב עליהם לבית המדרש וה' יפיל את האויב שלך – אויב יהודי, צדיק ות"ח. לא יצאו הדברים מפי הצדיק, ר' אלעזר, ומיד נתנוהו בקולר, בלי התערבות ישירה של מר עוקבא, בגלל הדבור של ר' אלעזר שמו אותו בקולר והוציאו אותו להורג, את גניבא שלנו. תוך כדי שהוא הלך בקולר להורג מסופר, במקום אחר בגמרא, גם בגיטין – רואים גם משהו טוב, הוא נתן ארבע מאות זוז לרבינא, אחד מחבריו החכמים.

סמיכות הפסק של מר עוקבא בענין זמר למעשה עם גניבא

יש רמז, שלא ראיתי מי שכותב, שאחרי שהגמרא מספרת את הסיפור האומלל הזה, שהרי "גם ענוש לצדיק לא טוב" – לכאורה לא טוב למר עוקבא וגם לר' אלעזר ששניהם אחראים על הסיפור הזה עם גניבא – אפשר קצת להבין. מיד בהמשך הגמרא בגיטין, בפרק א, מספרת ששאלו את מר עוקבא לגבי איסור זמר, שבגלל חורבן הבית אסור לשיר, זכר לחורבן. הוא הביא פסוק, והוא פוסק – הדבר שקורה אחרי כל הסיפור הזה בגמרא, שמר עוקבא פוסק שאסור לשיר עד שיבוא מלך המשיח ויבנה את בית המקדש במהרה בימינו. תוספות שם כותבים שאם זה בשביל לשבח לה' זה מותר, כלומר שכבר מרגישים קצת לא נח עם זה שאסור לשיר. אנחנו יודעים שמתנגדים קצת מקפידים על ההלכה הזאת, הלכה שיש להם מאד געשמאק ושמחה רבה לקיים הלכות מהסוג הזה, ואצל חסידים – זה אחד הדברים שמבחינים בין מתנגד לחסיד, במה יש לך הכי הרבה געשמאק – מחפשים איך קצת לצאת מזה (כמו תוספות כאן, החסידים הראשונים), שאם זה בקדושה ודאי מותר לנגן וגם לשיר, אפילו בכלים.

מזה שהפסק הזה מופיע תיכף להוצאה להורג של גניבא על ידי מר עוקבא, על ידי הסיפור הזה שגניבא הוא בר פלוגתא איום ונורא של מר עוקבא, יש פה איזה רמז מאד יפה שכנראה שהמחלוקת היתה קשורה לפסק הזה (צריך לחפש אם מישהו רומז לזה). גניבא היה מאד בעד לשמח חתנים וכלות, וכנראה שזו היתה המחלוקת. כנראה שגניבא היה גם משיחיסט מאד גדול. היה גם חסיד, וגם משיחיסט, וגם כמו שמספרים על הרבנים בתחלת כתובות שהיו מרקדים ומשמחים – "אהני שטותא לסבא", שהיו משתטים שטות דקדושה כדי לשמח חתן וכלה – כנראה כך גם הוא נהג. כך נשמע לי שזה גניבא, ואז זה מתאים בול לפירוש שלו כאן. הוא כבר בשבת, הוא רק חושב על כלות. העולם הוא חופה, והוא רק חסר חופה, אז ממילא זה הנושא – זה התקון של העולם. זה לכבוד גניבא – אני מקוה שהוא נהנה. קודם כל רואים שהוא מאד מאד נדיב, שהוא מיד מפזר את הכסף שלו. לא בגלל שהוא גנב אותו, בגלל שהוא נדיב...

כלה – ברכה, מלכה – קדושה

וזהו ויכל אלקים ביום השביעי ויכל ל' כלה, והוא ההמשכה שנמשכה ביום השביעי, דשבת היא בחי' כלה, וכמו שאנו אומרים לכה דודי לקראת כלה, בואי כלה, שכל זה הם כינוים [כינויי חבה] לשבת [קוראים לשבת גם כלה וגם מלכה. בפיוט "לכה דודי לקראת כלה" ברור שלכה-כלה הם "לשון נופל על לשון", אבל זה לא אותו סדר אותיות. ב-מלכה יש אותיות לכה כסדרן, רק עם תוספת אות של מ. לפי כלל גדול בחסידות, שאדמו"ר הזקן קבל מהמגיד[ז], מ בתחלת מלה היא כמו מפעיל, שמפעיל את ה"לכה דודי לקראת כלה".],

בכל אופן, מה ההבדל בין כלה למלכה? יש מקום אחד בחסידות שכתוב שהכלה היא בחינת "ויברך אלהים את יום השביעי" ואילו המלכה היא בחינת "ויקדש", כפי שדברנו קודם. למה? כי "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה". כלה קשורה בעצם לברכה, הכלה היא הברכה, אבל מלכה היא משהו נבדל, כמו מלך. מלך ומלכה זה נבדל, ונבדל הוא קדוש. אז כך מוסבר, שהכלה היא "ויברך" והמלכה היא "ויקדש".

קודם דברנו על קידוש הזה, ולפי זה יש בקידוש ה' גילוי שרש הנשמה כמלך. זה כמו שהרמב"ם כותב, שאם יש מלך ישראל שחותר להיות משיח, אבל הוא מת – שנהרג במלחמה – אז יתכן שהיה מלך צדיק וכשר, הוא קדוש. נגיע לכך שבהמשך המאמר הזה יש רמז למה שהרבי הקודם מקדיש את המאמר האחרון שלו, "באתי לגני אחֹתי כלה" (גם קשור לכלה), שזה בזבוז האוצרות. שבת זה גם קשור לבזבוז האוצרות – שהמלך מבזבז את כל האוצרות שלו לנצחון המלחמה. ואם הוא מת – הוא קדוש. כל יהודי הוא מלך ישראל, ומלך הוא באמת אחד שמשליך חייו מנגד – שמוסר את הנפש. כך גם מלכה, וכך יש פירוש בחסידות ש"כלה" היא "ויברך", שבלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ו"מלכה" היא בחינת "ויקדש".

המשכת המלכות לבי"ע בשבת – בדרך מקיף

והיינו שהגם שהעולם נגמר בששי הכוונה דבריאת עולמות בי"ע נגמרה בששי, אבל המשכת האצי' שזהו העיקר שיהי' גילוי אצי' בבי"ע הנה זהו ביום השביעי [זה גם מתאים לעוד כוונה בכתבי האריז"ל, שלא מביא כאן, שימים ראשון-שני-שלישי הם ירידה של בי"ע, ואחר כך יש עליה עד לשבת. לכן אומרים את "לכו נרננה" הקטן, אחרי שיר של יום ביום רביעי, שעולם העשיה מתעורר לעלות לקראת שבת. אחר כך יום חמישי הוא יצירה – שני וחמישי, שקוראים בתורה, הם ימי היצירה – וששי שוב בריאה, ושבת היא אצילות.],

זה מאד תואם את מה שכתוב כאן, שכל הענין של שבת הוא גילוי האצילות, והדגש כאן שהוא גילוי האצילות בבי"ע, אבל בכל ששת ימי השבוע אין גילוי האצילות. כתוב שהמשכת המלכות בבי"ע היא מה שמלכות דאצילות נעשית עתיק לבריאה, וגם מתגלה שם.

היות שהמלכות נעשית עתיק, הרבי יסביר שזה אור מקיף יחסית לפירוש של רבנן, שהוא אור פנימי. זה משני טעמים – שהוא נעשה רק עתיק, כתר, וזה מקיף, ופירוש שני, שאולי יותר חשוב ופנימי, שהכלה זה רצון לצאת ולהתעלות מהעולמות, זה אור חוזר, ואור חוזר הוא מקיף החוזר. הוא לא אור שחודר בפנימיות העולמות אלא אור שרוצה להסתלק ולהתעלות ולהתרומם מתוך העולמות.

תירוץ רבנן במדרש: שבת – החותם של הטבעת

ורבנן [חולקים, או אומרים פירוש אחר] אמרי משל למלך שעשה טבעת [לפי רבנן כל העולם הוא טבעת, ולפי גניבא כל העולם הוא חופה. למה העולם טבעת? כתוב בעוד מקומות בחסידות שטבעת היא לשון טבע, והטבע = אלהים, השם בו נברא העולם, ב-לב שמות אלקים. כתוב שטבעת היא בחינת מקיפים, ולכן זה לא מורגש, זה לא פנימי. יש כמה וכמה סיבות למה העולם נברא טבעת. המלך, הוא הקב"ה שברא את העולם, עשה טבעת – טבעת המלך – והוא צריך לחתום בה, כמו במגלת אסתר, ו]מה היא חסירה חותם [תכלית החותם היא שיהיה אפשר לזהות מי בעל הטבעת. כמו שאברהם מחפש מי בעל הבירה, עד הופיע עליו הקב"ה ואמר "אני בעל הבירה". זה כמו שרואים ציור ולא יודעים של מי הוא, אז מחפשים חתימה, כמו שכל צייר חותם. אבל יכול להיות שהצייר שלנו, בורא העולם, חותם בצורה נסתרת. אך בשבת קדש פתאום מגלים את החתימה, והחתימה היא של שם הוי' – לא שם אלקים – זה שם הצייר שהוא נסתר, וזה בעצם חותם המלך שנסתר במשך כל ימות השבוע ומתגלה בשבת.],

חותם הקב"ה – אמת או שם הוי'

כתוב גם שחותמו של הקב"ה הוא "אמת", ולכן כותב שזה מה שמתגלה בשבת. קשור למאמר חז"ל שלא מביא, שאפילו עם הארץ לא חשוד לשקר בשבת בגלל אימת שבת – השבת מטילה אימה לדבר אמת, שבת היא יום אמת. שבת היא גם כמו עולם האמת, שזה עולם הבא. השבת משרה אוירה של "יום שכולו שבת", וזה "עלמא דקשוט" – עולם האמת. החותם הוא אמת. אז בעצם בפירוש חותם יש שני פירושים – שילכו כאן ביחד – או שהוא "אמת", א-מ-ת, ראש-תוך-סוף של האלף-בית, או שהוא שם הוי'. החותם של הקב"ה במעשה בראשית כולל גם את המלה אמת וגם את השם המיוחד, שם הוי', של הקב"ה. לפי זה סוד השבת הוא סוד החותם, ואמרנו שזה מאד מתאים לד"ה כאן – הפסוק בסוף פרשת בהר – שחותם את כל הפרשה, את כל הענין של ארץ ישראל.

פירוש גניבא – מלכות, פירוש רבנן – יסוד

הוא לא כותב מה היחס בין הפירוש של רבנן לפירוש של גניבא. אמרנו שהפירוש של גניבא הכי יפה אבל גם הכי נמוך – מלכות דאצילות שמתגלה אצלנו. מהו החותם? ספירת היסוד בקבלה. אז בעצם המחלוקת בין גניבא לרבנן היא בין מלכות ליסוד, על דרך מה שאמרנו קודם ש"השביעי" הוא או מלכות, שביעית מחסד, או יסוד, שביעי מחסד. זה שאלה מה היא מהות השבת – גילוי המלכות, או גילוי היסוד, שבעצם חותם ומזדווג עם המלכות למטה בשבת, בעולם שלנו, שאנחנו שומרים את השבת או עושים את השבת.

שם הוי' – גילוי מן העצם, שאר שמות – כח הגבול

כך מה העולם חסר שבת, דחותמו של הקב"ה אמת, ובסוף מע"ב [שלש המלים האחרונות של מעשה בראשית.] כתיב אשר ברא אלקים לעשות ס"ת אמת [גם בהתחלת מעשה בראשית יש אותיות אמת, "בראשית ברא אלהים", אך לא לפי הסדר, רק "[בראשית] ברא אלהים את" לפי הסדר. יש שש פעמים סופי תבות אמת במעשה בראשית, אבל העיקר הוא החותם של כל מעשה בראשית.], דבשבת מאיר ונמשך בחי' אמת שהו"ע ואמת הוי' לעולם דשם הוי' הוא אמת [והוא נמשך לתוך העולם, לתוך החויה שלנו, כמו שאמרנו קודם], והלא גם שארי שמות הן אמת, ורק דשם הוי' הוא שם העצם היינו שהוא בחי' גילוי מן העצם, דכל השמות הגם שנמשכים ג"כ מבחי' העצמות אבל בכ"ז אינם בחי' גילוי מן העצם, שהרי השמות אל אלקים הן בהכלים [האלקות שמהוה את כלי החסד וכלי הגבורה, וכל הכלים באצילות אע"פ ש"איהו וגרמוהי חד בהון" הרי] ששרשן מכח הגבול שבא"ס [שלא מגלה את העצם, שגילויו בכח הבלי-גבול] שזהו בחי' כח ההעלם וההגבלה שזהו לא בבחי' גילוי מן העצם, ושם הוי' הוא בחינת האור שהוא בבחינת גילוי מן העצם, וע"כ נקרא אמת ["אמת הוי'"] שזהו כמו העצמות בבחינת אין סוף [הוא כמו שהוא, בלי שצריך להצטמצם ולהתאים את עצמו לגבול, אלא אור אין סוף בטהרתו.],

גילוי דעת עליון בשבת

ובפרטי' [כעת יאמר עוד בחינה של מה שמתגלה בשבת ולמה זו אמת, יאמר שבששת ימי בראשית מתגלה דעת תחתון, שלמטה יש ולמעלה אין כי אינו מושג, אבל בשבת קדש יש גילוי של דעת עליון. כל השבוע יש "אל דעות הוי' ולו נתכנו עלִלות" ב-ו, רק דעת תחתון, אבל בשבת קדש יש גילוי של "אל דעות הוי' ולא נתכנו עללות", כמו הכתיב. דעת עליון היא האמת של הוי', נקודת ההשקפה שלו על המציאות.] הנה זה דשם הוי' נק' אמת להיותו בחי' ד"ע דשם אלקים הוא ד"ת שהוא דעת הנבראים שלמטה יש ולמעלה אין שאינו מושג אבל שם הוי' הוא בחי' ד"ע, שזוהי הידיעה העליונה שלמעלה יש בחי' יש האמיתי ולמטה אין דכולא קמי' כלא חשיב [הכל לא נחשב לכלום, לכן – לא שאין עולם, רק שהעולם לא נחשב לכלום, לכן – הוא אין], והיא הנותנת דלהיות דשם הוי' הוא בחי' אור [= אין סוף = 207, היפוך ספרות של שבת = 702, בו הוא מתגלה, כנ"ל.], ואור הוא בבחי' דבקות בהעצם [דבקות במאור] ע"כ נרגש בו העצם איך שהוא היש האמיתי וכולא קמי' כל"ח, וזהו ואמת הוי' לעולם דגילוי זה הוא בשבת דבמע"ב נזכר שם אלקים ל"ב פעמים אלקים דמע"ב ואינו נזכר שם הוי', ובשבת הוא גילוי שם הוי',

רמז לשם הוי' – "ימי המעשה וביום השבת"

וכמ"ש [בסוף יחזקאל, בתיאור בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו, וזה שוב קשר מובהק של "את שבתתי תשמרו ומקדשי תראו". הרוגאצ'ובר כותב שעיקר בית המקדש הוא רק בית המקדש השלישי, המשולש והנצחי (בלשון הרבי):] שער החצר הפנימית הפונה קדים [פונה לעולם האצילות, ואפילו מפרשים ל"קדמונו של עולם", כמו שמפרשים ב"רוח קדים עזה", רוחו של קדמונו של עולם, עצמות שלפני הצמצום הראשון] יהי' סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח [שם מוסיף גם "וביום החדש יפתח", אך לא מביא את זה כאן כי זה לא הנושא שלנו, וגם לא כלול ברמז שמביא. הבטוי "ששת ימי המעשה" מופיע כאן פעם יחידה בתנ"ך, "ימי המעשה" בטוי מאד חשוב, אבל כאן מצטרף לרמז:], ימי המעשה וביום השבת ר"ת הוי' [פלא שלא מביא שזה ממש אותו מבנה כמו "יום הששי. ויכלו השמים" – ששם יה רמוז בימי המעשה, או ביום הששי, והשלמת ה-וה (להיות שם העצם ושם המפורש ושם הרחמים) בשבת.

שוב, שני רמזים של שם הוי' בר"ת – הראשון הוא הראשון בתורה, והשני הוא הראיה שגילוי האצילות הוא בשבת – באותו מבנה. זה נשמע כמו "אחליפו דוכתייהו" בין חול לשבת, אבל הדבר רומז ש"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" – שהעיקר הוא ההכנה, כדרך הבעל שם טוב. אבל צריך לדעת שאותיות יה הן עדיין לא שלמות שם הוי', וכמו שמסבירים על מלחמת עמלק שלעמלק לא אכפת יה ורק שלא יתחבר ל-וה. בסגנון אחר, כתוב ש-יה הוא רק זיווג נשיקין, שלא מוריד, אבל וה הוא יחוד גופני של שבת והוא מוליד. זה הארון עם הלוחות בפנים, כנ"ל.

עוד הפעם, יש כאן שני רמזים חשובים מאד, שבנויים באותו מבנה] דבששת ימי המעשה ה"ז סגור ונעלם וביום השבת יפתח בגילוי שמאיר גילוי שם הוי' [כל זה דעת רבנן, ששבת היא חותם. לפי גניבא העולם הוא חופה ושבת היא הכלה. מה שאמרנו קודם, שעיקר החופה הוא עולם הבריאה, גם תואם מאד את מה שהסברנו בשם האריז"ל שיום הששי, ערב שבת, הוא עולם הבריאה בפרט. שכל ששת ימי המעשה הם כדי להגיע ליום הששי, בו נבראו אדם וחוה, והוא בפרט כנגד עולם הבריאה. כתוב שה' ברא להם גן עדן, שהוא החופה, והכניס את החתן והכלה לתוך החופה. זה עוד מחזק מה שאמרנו, שעיקר החופה הוא עולם הבריאה, יום הששי.],

פירוש גניבא – מקיף, פירוש רבנן – פנימי

כעת נסכם את דעות גניבא ורבנן:

דלדעת גניבא הוא שבשבת נמשך בחי' אור מקיף שהוא בחי' סוכ"ע [כעת אומר פעם ראשונה, שאמנם הסברתי שלדעת גניבא הגילוי שבשבת הוא מלכות דאצילות אבל אני קורא לזה אור מקיף, סובב כל עלמין ביחס לעולמות התחתונים. יש הרגשה של כלה הנכנסת לחופה, אבל זה מקיף – או בגלל שזה עתיק דבריאה או בגלל שזה בדרך אור חוזר.], ולדעת רבנן הוא שבשבת נמשך אור פנימי [לא אומר שזה יסוד, ספירה יותר גבוהה, אבל זו הכוונה.] רק שהוא פנימי' האור [לא כמו אור פנימי במובנו הרגיל], דהתהוות העולמות הוא ג"כ מהארת שם הוי' בשם אלקים רק שהוא בחי' חיצוני' האור מה שבא בהעלם והסתר בשם אלקים [= הטבע, זו טבעת], ובשבת הוא גילוי שם הוי' היינו בחי פנימי' האור שמאיר בגילוי ונמשך רק למקום הראוי [שזה נשמות ישראל] וכמו עד"מ שחותמין מכתב שלא ישלטו בו עיני זרים [תקון העינים של שבת, שהחותם הוא בשביל שזה יגיע רק לעינים המכוונות, הנכונות, רק לאותן שש עינים של שבת.] הנה כן החותם דשבת שלא יהי' יניקת החיצונים ויומשך לנש"י ובמקום הראוי [אם אומר גם נש"י וגם במקום הראוי, אז כבר אפשר לומר שהמקום הראוי הוא ארץ ישראל.] דאי' בזהר דשבת מיני' מתברכין כולי יומי,

בחינות שונות של מסירות נפש הממשיכות ברכה

שע"י המס"נ בהידור שמירת שבת נמשך שפע רב בברכה מרובה [זה מענין, שבדור שלנו עיקר המסירות נפש, כמו היום, הוא על ישוב ארץ ישראל. אבל בכל הדורות עיקר המסירות נפש היה על שבת, ויש אפילו מקום שכתוב שעיקר המסירות נפש על שמירת שבת הוא בחו"ל – לא לפתוח את החנות בשבת ('החנות יהיה פתוח ששת ימי המעשה וביום השבת יסגר'), זה דורש מסירות נפש.

יש גם מסירות נפש יותר מזה, כנראה שיש יהודים שגם מתו על שבת, כמו בזמן החשמונאים, שזה דוקא כן בארץ, בסיפור המערה. אז יש מסירות נפש על שבת, ויש מסירות נפש על ארץ ישראל – זה הולך ביחד.

הוא אומר שעל ידי המסירות נפש בהידור שמירת שבת – זה גם להוציא אחד הפשטים שיש בהמשך המדרש, שאחד הפירושים של "ויברך" הוא שכל מה שהאדם מוציא הוצאות שבת הקב"ה מברך אותו ומחזיר לו, "לוו עלי". זה גם כן מעין מסירות נפש, שאדם שמזונותיו מצומצמים מוציא על שבת. את זה צריך להלביש על כללי תורת הכלכלה – לא לצמצם בשבת. צריך הרבה בטחון בשביל זה. כמו שצריך הרבה בטחון לשבת בישוב שר"ל יכול לבוא מחבל – צריך מסירות נפש. דומה לזה, לא בדיוק אותו דבר, שצריך מסירות נפש בשביל בלי חשבון להוציא הוצאות על שבת. זה נקרא להדר. כמובן שלהדר בשמירת שבת גם כולל מסירות נפש ביגיעת לימוד הלכות שבת, שגם אדמו"ר הזקן מדגיש את זה בסוף ספר תניא קדישא.

עכשיו, נחזור להתחלה, כל מה שכתוב על שבת הוא ענין של בנות ונשות ישראל – זו מצוה מיוחדת של בת השבת, ש-בת. הבת היא זו שמכניסה את השבת. אם אמרנו שפירוש גניבא הוא ששבת היא הכלה שנכנסת לחופה, גם הבת היא המכניסה את השבת בהדלקת נרות שבת קדש. האשה בישראל, הבת, היא זאת שמכניסה את הכלה לחופה בהדלקת נרות שבת.

אם כן, יש כמה גוונים של מסירות נפש בשבת, והוא אומר שעל ידי זה נמשך שפע רב בברכה מרובה – על זה כתוב "מיניה מתברכין כוליה יומין". זה חשוב, אמרנו שתולה את המסירות נפש בקידוש שבת, ענין הקדושה – "ויברך... ויקדש", אך אחרי שיש מסירות נפש יש על אחת כמה וכמה, פי אלף ופי אלף אלפי אלפים וכו' וכו', ברכה שנמשכת.],

התכללות היסוד והמלכות בסוד "היכל לבנת הספיר"

אחרי כל זה אומר שיש המשך למדרש (שנקרא בפנים אחרי סיום הפרק):

ואיתא במד"ר ומה נברא בו לאחר ששבת [כאן, לפי המאמר שלנו, הרבי ריי"צ כולל את שני הפירושים של גניבא ורבנן בכללות בשבת אחת. בסוף צריך להגיע לשבת אחת, ועד עכשיו חשבתי שאולי גניבא ורבנן הם שתי שבתות, וככה באמת כתוב בכמה דרושי דא"ח, אבל כאן, בדרוש הזה שמבוסס על הצמח צדק, לא אומר ככה, אלא שגניבא ורבנן הם שני גוונים בשבת אחת, לכן שניהם מפרשים את אותה מלה, "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". אם אנחנו אומרים שזה מלכות ויסוד, אז זה שתי מדרגות, אפילו שתי בחינות של שביעי לפי מה שהסברנו קודם (רק שאז השביעי השני היה של "וישבת", וכאן הכל בתוך "ויכל").

איפה רואים שבכללות יסוד ומלכות נחשבים לאחד? בסוד ההיכלות, ששניהם נקראים "היכל לבנת הספיר". לכן צריך לומר שהתכללות שתי הדעות של גניבא ורבנן יחד היא בסוד "היכל לבנת הספיר". זה גם מה שאמרנו קודם, שרואים שבשבת התחתונה יש שתי בחינות, ומזה נלמד שגם בשבתות העליונות יש שתי שבתות, ואז יצאו לנו שלש-שהן-שש שבתות, שלשת פסוקי "את שבתתי" (אם כי לפי איך שהסביר קודם זה לא כולל בכלל את "לעשות את יום השבת", כי זו רק שמירה).

שאנן ונחת שלוה והשקט

שוב, מה כתוב בהמשך המדרש? כל מה שאמרנו עד כה זה פירוש של "ויכל", אבל אחר כך כתוב "וישבת", אז אם אתה כבר אומר לי שיש דברים שנעשו בעיצומו של יום השביעי, כמו הכלה או החותם, אז כנראה יש עוד דברים שנבראו אחרי ששבת. אפשר לומר שאלו דברי נביאות, אבל זה חוש של חז"ל – שאם לפני "וישבת" יש בריאה כך גם אחרי. יש מי שאומר שזה דיוק, שבגלל שכתוב אחרי "וישבת" עוד פעם "מכל מלאכתו", שלכאורה מיותר, מבינים שגם שם היתה מלאכה. אף שאין הוה אמינא ש"וישבת" זו מלאכה כמו ששת ימי המעשה, אבל מכיון ששוב כתוב "מכל מלאכתו" אולי יש משהו שעשה אחר ושבת, ומה זה?] שאנן ונחת שלוה והשקט [רוב המפרשים, גם בפשט וגם בחסידות, אומרים שארבעת לשונות אלו של חז"ל הם מה שרש"י מביא בפשוטו של מקרא ממקום אחר בחז"ל – "באת שבת באת מנוחה". כלומר, שארבעת הלשונות הללו הם ארבע מדרגות, ארבעה גוונים, של מנוחה שבאה לאחר ששבת.],

נעשה סיכום של המושגים: יש כלה, חותם ומנוחה – ר"ת "מי חכם וישמר אלה", חכם רואה את החותם-כלה-מנוחה, מרגיש כל שלשת הדברים, ושומר אותם בשמירת שבת. הצמח צדק כותב שארבעת הלשונות שאנן-נחת-שלוה-שקט הם כנגד י-ה-ו-ה. "שאנן" זה 'שאינן'[ח], מה שיוצא מהכתר, נחת זו אמא, שלוה אותיות של-וה ב-ו, השקט הוא מהרעשים שבמלכות. זה בקיצור נמרץ, והוא גם כמעט לא מסביר את זה, רק אומר שארבעת הלשונות הם י-ה-ו-ה. הרמז הוא שאלה שני זוגות, שני יחודים – "שאנן ונחת" (יה) ו"שלוה והשקט" (וה):

י	שאנן
ה	נחת
ו	שלוה
ה	שקט

גניבא ורבנן – "שבת דמעלי שבתא"

שוב, יש מאמרי חסידות שמסיימים את השלש שבתות כאן, כי אם גניבא ורבנן הם שתי שבתות אז יש שבת שלישית וגמרתי את הסיפור. מדרגה זו, שמזכירים במנחה של שבת, יכולה לסגור את שלש המדרגות. אבל כאן הוא מחשיב רק כשתי מדרגות, ועל זה יש עוד מדרגה.

מה המכנה המשותף של גניבא ורבנן, שאפשר להגיד שהוא ראש אחד? ששניהם נותנים משל שהעולם הוא משהו, ויש משהו חסר שנשלם בשבת. יש מכנה משותף, משל, שזה "והוא ימשל בך" – שזה "שבת דמעלי שבתא", ליל שבת. בליל שבת בכלל מתאים לומר משל, בסוד "והוא ימשל בך" מלשון משל, כמבואר אצלנו באריכות.

אם כבר הסברנו ששתי הבחינות של גניבא ורבנן נחשבות לבחינה אחת, אז זה כניסת שבת – גניבא הכי חביב, כי הוא קבלת שבת ותפלת ערבית כולל סעודת ליל שבת. אם אמרנו שהחותם הוא הזיווג, אז בקבלה עיקר יחוד ישראל ורחל נעשה בקדושת כתר, אבל הזיווג של עונת ת"ח הוא גם בליל שבת, זה נכלל בשבת הראשונה. כל מה שקורה בליל שבת, מקבלת שבת עד שקמים בבקר והולכים לבית הכנסת, הכל שייך לשבת הראשונה – "שבת דמעלי שבתא". אז ככה גם אפשר להסביר את שתי הבחינות של גניבא ורבנן, שזה שני שלבים אבל הכל שבת אחת. ואחר כך השבת השניה היא שאנן ונחת שלוה והשקט.

המנוחה מהמנוחה

ופי' נברא הוא גילוי, והכוונה מה נתגלה אחר ששבת עז"א שאנן ונחת שלוה והשקט שזהו מה שנתגלה אחר ששבת, [וכאן מדרגה שלישית, שבמאמרים אחרים לא נמצאת בכלל] ואח"כ כתיב וישבות ביום השביעי וכתב המזרחי [פירוש על רש"י, ומי שמסתכל שם בפנים צריך מאד לדייק בשביל להוציא מה שכתוב כאן, ובכלל הוא כותב זאת על "ויכל" ולא על "וישבת", אבל הרבי הקודם מעתיק כאן ממאמר הצמח צדק, שעליו אפשר לסמוך במאת האחוזים גם בתור נגלה] שזהו מה ששבת גם משאנן ונחת שלוה והשקט [שוב, אם מסתכלים במזרחי אומר זאת דוקא על "ויכל", אבל הוא רוצה את זה על הדרגה השלישית שבאה אחרי המנוחה. מנוחה זה טוב ויפה, אבל יש אנשים שכל השבת אצלם מנוחה – אפשר ללכת לישון בליל שבת ולקום במוצאי שבת – אז נחת כל השבת, ופשוט שזו לא התכלית, רק לנוח. כל מה שאנחנו עושים בשבת זה אחרי שה' עושה זאת. אז יש המשל שבליל שבת יש כלה או חותם, ואחר כך כל גווני המנוחה, אבל בסוף ה' שובת גם מזה – השבת העיקרית, השיא, היא ה"רעוא דרעוין" מה שה' שובת מלשבות. הווארט הזה מאד חסידי, כי הוא כמו שלילת השלילה, שחוזרים לחיוב על ידי שלילת השלילה. היה קשה לו לנוח, יש אנשים שקשה להם לשכב במטה, אז הוא גומר עם זה – הוא נח מלנוח ("רעוא דכל רעוין" הוא מקור כל הרצונות – כל מה שתאמר שהוא רצון, זה לא זה).]

סיכום: השלמת החסרון, גילוי מדרגות המנוחה, המנוחה מהמנוחה

ונמצא שבשבת יש ג' ענינים, הא' שנשלם מה שהעולם הי' חסר [מאד הגיוני, שזה הצד השוה בין גניבא לרבנן, שהעולם היה חסר משהו, או חופה בלי כלה או חותם בלי טבעת] דלדעת גניבא הי' העולם חסר האו"מ ולדעת רבנן הי' העולם חסר חותמו של הקב"ה גילוי שם הוי' [כאן לא מזכיר שוב את האמת] והב' היא הגילוי אחר ששבת [שכבר לא צריכים להשלים כלום] והוא בחי' שאנן ונחת שלוה והשקט והג' וישבות ביום השביעי ששבת גם מזה.

זה הפרק הראשון, מתוך ארבעה פרקים במאמר הזה. המאמר של הבת-מצוה הרבה יותר גדול מהמאמר של הבר-מצוה, כראוי לבנות בדור שלנו.

ג. עיון במדרש רבה

עכשיו נקרא את המדרש[ט] בפנים:

סוד הצמצום – נקודה בזמן שאינה זמן

רבי שאליה לרבי ישמעאל ב"ר יוסי א"ל שמעת מאביך מהו ויכל אלהים ביום השביעי אתמהא אלא כזה שהוא מכה בקורנוס [פטיש] על גבי הסדן הגביהה מבעוד יום והורידה משתחשך [את הפירוש הזה עוד לא ראינו, וגם את הפירוש הבא לא מביא במאמר, אך רש"י כן מביא אותו בפשוטו של מקרא] אר"ש בן יוחאי בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקודש אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו נכנס בו כחוט השערה [ולנו נדמה שסיים בשבת ממש, אך לא עשה דבר בשבת.]

המזרחי נותן לזה משל, דוגמה ציורית-גשמית, שזה משהו מאד נחמד במתמטיקה (אפשר לומר) – שראש הקו אינו קו. שאם יש קו, ואתה בנקודה העליונה של הקו, זה לא קו. קו הוא הזמן של יום השבת – יום הוא קו (המזרחי מחזק מה שדברנו הרבה מאד פעמים שהזמן הוא סוד הקו) – וראש הקו (בטוי בחסידות וקבלה, ראשית הקו) הוא לא קו, ובו ה' גמר את מעשה בראשית.

זה נושא שקשור גם לברכת החמה שדברנו בימים האחרונים, אם אפשר לצמצם או אי אפשר לצמצם – מחלוקת בחז"ל. כך המפרשים גם מסבירים בפירוש, שכאן ברור שהקב"ה יכול לצמצם ואנחנו לא יכולים לצמצם (אם חותכים את הקו, כל נקודה היא לא קו – היא לא בזמן. מסבירים שה' גומר את המלאכה לא בזמן, לא בקו, אלא בנקודה – שהיא ממד אחד, אפס ממדים).

זה נקרא סוד הצמצום. דברנו על סוד הצמצום וסוד העיבור, וסוד הצמצום הוא מה שמתגלה אצל הקב"ה בכניסת השבת. המדרש הקודם, לפני זה, שמצוה עלינו להוסיף מחול על הקדש – אנחנו מוסיפים מחול על הקדש, גם בתחילת השבת וגם בסופה.

בזבוז האוצרות – מדרגת "רעוא דרעוין" של שבת

נאמר עוד משהו, שלא כתב כאן אבל יאמר בהמשך המאמר: על המדרגה הכי גבוהה בשבת – שה' שובת מלנוח – נאמר "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה". היא הדבר שה' מנחיל דוקא לעם ישראל, והוא עיקר הדבר שאין יד זרים נוגעת בו כלל וכלל – קשור גם לבזבוז האוצרות שהזכרנו. מתי ה' מבזבז את האוצרות (הוא לא מזכיר בטוי זה)? במתנה הטובה שנותן לנו, שזה בעיקר ברעוא דרעוין של שבת. אני חוזר ואומר שאת כל זה צריך גם לקשור ולראות בענין המסירות נפש על ארץ ישראל, כי אמרנו ששבת היא פנימיות ארץ ישראל, שבת בזמן וא"י במקום.

 מחלוקת המפרשים בהסבר התירוץ הראשון במדרש

האם רשב"י חולק על הסיפור הראשון, עם הקורנוס? יש שני פירושים במדרש. יש מי שאומר שהוא רק בא להסביר את הכוונה, ויש שאומרים שהוא חולק – איך אפשר לומר שהוא מוריד את הפטיש בשבת? הרי אז עשה מלאכה בשבת! אלא חולק ואומר שרק נכנס כהרף עין, כי הוא יודע עיתיו ורגעיו ויכול לצמצם. סוד הצמצום כאן הוא לא סילוק אלא ריכוז – לרכז אור אין סוף שלפני צמצום בתוך רגע-לא-רגע, למעלה מהזמן.

בענין הזה של הקורנוס יש הרבה פירושים. יש מי שמפרש שהפירוש הראשון הוא באמת כמו רשב"י, ורשב"י בעצם רק בא להסביר מה הכוונה – שלא באמת נתן את מכת הפטיש בתוך השבת. אבל יש אחרים שמפרשים לא ככה, ויש בזה בכללות שני סוגי מפרשים. זה משהו מאד מענין.

הכאת הקורנוס ופתיחת מסכת שבת

יש בין המפרשים מי שמדמה את המדרש לתחלת מסכת שבת. הוא לא כותב שלפי הדימוי שלו זה הסבר נהדר לכך שמסכת שבת פותחת מ"יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים וכו'", והמלאכה הראשונה שדנים בתחלת המסכת היא הוצאה. הוצאה והכנסה בשבת זו פעולה כפולה, שיש עקירה והנחה, ואם אתה עושה רק אחד מהשנים אז אתה פטור – מדאורייתא זה בסדר גמור, רק שרבנן אסרו את זה ולכן זה אסור, אם רק עושים עקירה בלי הנחה או הנחה בלי עקירה.

הורדת הקורנוס בדרך ממילא

יש מי שמפרשים כך כאן, שהקב"ה עשה "מכה בפטיש" – סוף ה-לט מלאכות, איזה צד השוה בין תחלת המסכת לסוף המלאכות – ועיקר הכח להכות בפטיש צריך להרים את הפטיש ולהכות בו, אז הוא אומר שזה כמו עקירה והנחה, ואם ה' הגביה מבעוד יום יכול להוריד בשבת וזו לא מלאכה. קצת קושי,  כי מדרבנן גם זה אסור וקשה לומר שה' לא שומר דרבנן, אבל מדאורייתא הוא בסדר גמור. יש מי שאומר שעיקר המאמץ הוא להרים את היד, והורדת הפטיש נעשית בדרך ממילא, עד כדי כך שהוא אומר שזה כמו שפותקים מים לתוך גינה, או בלשון שלנו זה שעון שבת. זה יהיה קשור גם להמשך המדרש. יש מי שאומר שהורדת הפטיש היא כמו שה' כוון שעון שבת לפני שבת, וכעת הדבר קורה מעצמו. זה פירוש נחמד. או שהכוונה כמו רשב"י, או כמו עקירה והנחה, או כמו שעון שבת. שאם זה כמו שעון שבת זה נקרא גם כן "חכמה ולא מלאכה" – זה לא בדיוק אותו דבר, אבל זה קשור. כל מה שקשור לשבת זה חכמה, לכן זה דוקא יהודים, שעושים חכמה ולא מלאכה.

גירסת רש"י "והדרה" – סילק את ידו והמלאכה נעשתה מעצמה

יש רש"י שמשמע ממנו שיש לו גירסא אחרת, קשורה אבל אחרת, שבמקום "והורידה בשבת" גורס "והדרה". בזה הכוונה שהוא סילק את היד שלו בשבת – הגביה מבעוד יום, "והדרה", והוציא את היד שלו בשבת, ואז הפטיש נפל מעצמו.

לפי עוד פירוש – זה לקשר את הרש"י עם הפירוש של שעון שבת, אבל יש עוד פירוש שלכאורה הוא הפשט – למה לאף אחד לא קשה בגמרא חשש החכמים לשכל הגוי של תלמי. למה אני עד עכשיו לא חשבתי שהפירוש "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" הוא במשמעות שמקצת מלאכה עשה בשבת? יש פירוש – יפה תאר על המדרש – שאומר, וזה באמת לענ"ד הכי פשוט, שכל אחד חושב כאשר קורה את המלים, ש"ויכל" פירושו להפסיק, היינו שגמר ומהרגע הראשון לא עבד יותר. מהרגע הראשון "ויכל", הפסיק לעשות כל מה שעשה קודם, ואין קושיא בכלל. לפי דעתו זה מה שרש"י מתכוון בגירסת "הדרה", אבל נקשר לפירוש השעון שבת – המהרז"ו – זה גם הולך מאד טוב. הוא סלק את היד, וזה המשיך לעבוד בעצמו, ואם זה לא פעולה ממשית של עמל ויגיעה בידים זה נקרא "חכמה ולא מלאכה" (כמו רדית הפת ותקיעת שופר).

הקבלת עשרת הדברות ועשרה מאמרות בזהר וקושית הצמח צדק

הזהר הקדוש מקביל – וזה קושיא, הצמח צדק מקשה ומשאיר את זה ב"צריך עיון גדול" – את עשרת הדברות לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. "עשרה עשרה הכף בשקל הקדש". הזהר עושה הקבלה פרטית בין עשרת הדברות לבין עשרה מאמרות, ובזהר לא סוברים כמו בגמרא ש"בראשית נמי מאמר הוא" (או לא מאמר בכלל, או מאמר סתום שלא מצטרף כי מסוג אחר), ו"יהי אור" הוא הראשון, כנגד "אנכי", "יהי רקיע" כנגד "לא יהיה לך", ו"יקוו המים" כנגד "לא תשא", וממילא "זכור את יום השבת לקדשו" כנגד "תדשא הארץ". יש דבר שיותר מלאכה מ"תדשא הארץ"?! זה לכאורה דבר והיפוכו לגמרי. מה הקשר בין "תדשא הארץ" לבין "זכור את יום השבת לקדשו"? כל השאר מוסבר בתוך הזהר מאד יפה, אבל דוקא הקשר הזה בין שבת לבין "תדשא הארץ" מופלא.

זה פלא שהצמח צדק לא מתרץ את הקושיא על פי מה שכתוב בתניא, שמכל המאמרות של מעשה בראשית רק "תדשא הארץ" ממשיך לעבוד מעצמו. הכוונה שהקב"ה נמצא שם, אבל זה ממשיך. האפיקורסים שאלו איך ה' מוריד גשמים וכו', וענו להם שהכל זה רשות היחיד של ה'. ודאי שבכח הצומח יש ה', אבל זה כמו שעון שבת – המאמר היחיד שממשיך מאז ששת ימי בראשית לעולם ועד. הזהר אומר שהמאמר "תדשא הארץ" הוא זיווג והולדה, וזה הקשר בינו לבין סוד השבת.

בכל אופן, כל הדברים האלה בתוך הדימוי הראשון של הרמת הקורנס, שה' הרים את הקורנס מבעוד יום, והורידה-הדרה אחרי כניסת שבת. אחר כך בא רשב"י ואומר שלה' יש סוד הצמצום – לא סילוק כמו בקבלה, אלא "אפשר לצמצם" בדיוק.

קושית תלמי המלך על הזקנים – הגיהנם חם בשבת מכח ששת ימי המעשה

אחרי שני הדברים האלה באים גניבא ורבנן:

גניבא ורבנן גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסרה כלה שתכנס לתוכה כך מה היה העולם חסר שבת רבנן אמרי משל למלך שעשו לו טבעת מה היתה חסירה חותם כך מה היה העולם חסר שבת וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך ויכל אלהים ביום הששי וישבות ביום השביעי.

תלמי המלך שאל את הזקנים ברומי [הרד"ל אומר שזו טעות הדפוס, כי הוא היה במצרים.] בכמה ימים ברא הקב"ה עולמו אמרו לו לששה ימים [ואחר כך לא נברא שום דבר חדש, הכל נברא בששה ימים.] אמר להם ומאותה שעה גיהנם ניסוקת לרשעים אוי לעולם מדיניו [אם נעמיק בדיון הזה, זו דוגמה של ראש גוי. בגלל הדבר הזה אפשר להבין למה לגוי אסור ללמוד תורה ולשמור שבת. אומרים לו שהכל נגמר בששת ימי בראשית, אז על מה הוא חושב? שהגיהנם מוסק מאד, וזה מאד חם, אז אוי ואבוי לרשעים. זה ראש קלאסי של גוי.]

נסיון הגוים להציג את התורה כתורת דין

יש מי שרוצה לומר בפירושים כאן שזו דוגמה (אם כי תלמי המלך היה לפני זה) של מגמה של גוים לעשות מתורתנו הקדושה תורת דין, ולא תורת רחמים (לכך מתאים הגירסא שכתוב "רומי" ולא "מצרים" – שמוציא אותו מהזמן והתקופה שלו ושם אותו ברומי). כך מסבירים, שאחת המגמות השטניות ביותר – אולי המגמה הכי שטנית, של הנצרות במיוחד – לעשות מתורת ישראל תורת דין, וכאילו שלהבדיל הם הרחמים.

שם הוי' – שם הרחמים

כמובן שזה איפכא מסתברא לחלוטין. לכן גם הדגשנו קודם שעיקר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ששבת היא גילוי שם הוי', "אמת הוי' לעולם", המכונה "שם העצם", "שם המפורש" ו"שם המיוחד". הערך הממוצע של ג הבטויים האלה (זו אחת הגימטריאות הכי יפות) יוצא "שם הרחמים" בדיוק. משהו פלאי. כל התורה שלנו היא עצם הרחמים שה' הקדים לדין, אבל כאן זה משהו מגמתי לראות כמה דינים יש, כמה האש של הגיהנם של היהודים היא חמה. זה כאן מאמר מוסגר, אבל יכול להיות שבגללו אפשר להבין את מה שהוא כותב קודם, שהיו צריכים לשנות לו. הראש שלו עובד כמו גוי, בקיצור.

שבע פעמים "מלאכתו" בתנ"ך

מלאכתו, לא כן אמר ר' ברכיה בשם רבי סימון לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו ואת אומר מכל מלאכתו [זה קאי על ששת ימי בראשית, לפני שבת – זה גם מאמר מוסגר. למדנו שה' לא יגע בבריאה, וכתוב כאן ג"פ "מלאכתו". אמרנו שיש ג דברים שכתובים ג"פ – שם אלקים, "השביעי", ו"מלאכתו". בכל התנ"ך יש ז"פ "מלאכתו" – עוד אחד בתורה (שהמפרשים מביאים אותו), ובנביא עוד ג "מלאכתו". בתורה "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" אצל יוסף הצדיק, שזה או לעשות חשבונות או לחטוא עם אשת פוטיפר. יש מי שאומר שהיות והמלה "מלאכתו" מופיעה עוד פעם אחת בלבד בחומש, יש בכך רמז שגם ה"מלאכתו" שכתוב בשבת רומז לסוד הזיווג, כמו "'מלאכתו' – לעשות צרכיו עמה".

ה"מלאכתו" הבא הוא אצל חירם, גלגול בצלאל, שבונה את בית המקדש לשלמה המלך. אחר כך יש עוד שנים, "מלאכתו" של נחמיה שחוזר ובונה את חומת ירושלים, "איש אל מלאכתו", ובסוף השביעי הוא "וישבת את מלאכתו" בבעשא, אחד המלכים הרשעים (אבל העובדה שבשביעי כתוב "וישבת" היא דבר יפה). זו מסורה מאד יפה, שיש שבע "מלאכתו", אבל מה שהכי קשור לשבת זה "מלאכתו" של יוסף הצדיק. הוא ראה את דיוקנו של אביו, זה קדושת העינים, קדושת הברית – כל שבת קשור לזה.] אתמהא,

בין 'עמל' ל'יגיעה'

אלא להפרע מן הרשעים שהן מאבדין את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה וליתן שכר טוב לצדיקים שהן מקיימין את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה [המפרשים אומרים שהמאמר כאן מקביל בדיוק לפרקי אבות ש"במאמר אחד יכול להבראות", אבל לענ"ד זה לא אותו דבר – שם מדובר על עשרה מאמרות, וכאן מדובר על פעולה אחרת, זה מעשה בידים, זה הפשט כאן. על עמל עדיין אפשר לומר "עמל שיחה" או "עמל פה" בלשון חז"ל, אבל יגיעה לענ"ד אי אפשר לומר על דבור, צריך לבדוק את זה[י]. לכאורה יש פסוק – "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר"???]

הנחת הידים מהבריאה – "מטי ולא מטי"

כל זה היה כמה מאמרים מוסגרים במדרש, וכעת ממשיך מה שכתב באות של המאמר שקראנו:

ומה נברא בו לאחר ששבת [לא כותב מי שואל, אלה רבנן ששואלים] שאנן ונחת שלוה והשקט [בסוף המדרש יש שני דברים שלא צוטטו במאמר שלנו:] רבי לוי בשם ר' יוסי ב"ר נהוראי כל זמן שהיו ידי קוניהם ממשמשין בהם היו מותחים והולכין כיון שנחו ידי קוניהם מהן ניתן להם נחה וינח לעולמו ביום השביעי [יש בטוי באנגלית, hands off, וזה נקרא "וינח". כל ששת ימי בראשית הקב"ה היה hands on, וכל זמן שממשמש זה לא עוזר לקירוב העולם אליו, אלא להיפך. יש איזה חיכוך, זה עושה איזה עצבים בעולם, שזה מתפשט והולך. ברגע שהוא רוצה שהעולם יפסיק מלהתפשט, שהוא סוד שם שדי, "שאמר לעולמו די" (יד הפוך), צריך להוריד את הידים שלו מהעולם – להוציא את הידים.

שוב, כל זמן שhands on, בששת ימי בראשית, העולם 'מתעצבן' בגלל שהידים של הקב"ה עליו. ומה קורה בשבת? הפסוק "וינח" לא מ"ויכלו" אלא מעשרת הדברות, מביא משם לכאן, ואומר ש"וינח" הוא פועל יוצא – שהוא פשוט הניח לעולם, כמו שאומרים שהניח למישהו, הפסיק להתערב.

הדבר הזה הוא פנינה. אנחנו מדברים על סוד הנגיעה ועל איסור נגיעה, שכל הנגיעה צריכה להיות באופן של "מטי ולא מטי" – hands on ו hands off-– ואם זה לא ככה המגע גורם קלקול עצום, ורואים שכך גם ביחס בין הקב"ה לעולם, בין ששת ימי בראשית לשבת. יוצא כאן סוד יפהפה, שהרי עונת תלמידי חכמים היא שבת דוקא, כך שכל סוד קדושת הזיווג כאן הוא החלק הלא-מטי של הידים.

הפנאי להסתכל על הבורא

להוציא את הידים, שזה להניח, כנראה זה גם מניח להסתכל על הבורא. זה לא כתוב כאן בפנים, זה רק ניחוש. כל זמן שהיוצר ממשמש ביצירה אז החומר רק מרגיש את הידים וזה גורם לו להתפשט ולהשתנות בכל מיני צורות, אך כאשר מניח את הידים זה מאפשר לנברא פעם ראשונה להסתכל בפני הבורא – במי שברא אותו. כל זמן שהידים עליו הן מפריעות והוא לא יכול להסתכל. ברגע שמוריד את הידים יכול להיות "יונתי", שהוא גם תקון השבת – זיווג של "יונתי", של עינים, שהוא בזכות שהוריד את הידים. זה משהו נחמד מאד בפני עצמו, אבל זו עוד לא השבת השלישית.

מתנה לחיל שהולך לנוח

הוא לא כתב בכלל שהשבת השלישית רמוזה במדרש גופא, ואפילו בצמח צדק רק מביא את זה מהמזרחי – הדיוק המאד דק שמה, שה' נח מהמנוחה – וזה פלא שלא מזכיר את סוף המדרש, אף שודאי מישהו התכוון לזה כי זה מפורש כאן בסוף (ורק בשביל זה רצינו להדפיס המדרש ולקרוא בפנים):] א"ר אבא בשר ודם בשעה שהוא עושה אסטאטיבה אינו נותן דונטיבא ובשעה שהוא נותן דונטיבה אינו עושה אסטאטיבה אבל הקב"ה עשה אסטאטיבה ונתן דונטיבה וישבות ויברך [זה כאן כניסה לפרשה הבאה במדרש, שמסביר "וישבת... ויברך". המזרחי הביא את זה על המלה "ויכל", אבל הצמח צדק ואחריו הרבי כאן על "וישבת", וזה מכאן. אסטאטיבה זו מנוחה ודונטיבה זו מתנה. המשל הוא כך: מלך שיש לו צבא, לפעמים שולח את החילים הביתה לחופש, נגמר הקרב והוא פוטר אותם מהמילואים. נקרא לכם כשנצטרך, ובינתיים הביתה – לכו לנוח. אם הוא משחרר את החילים הביתה הוא לא מעניק להם תוך כדי זה גם מתנה מעולה, מספיק שהוא נותן להם לנוח. מתי הוא נותן להם מתנה? כשהוא לא שולח אותם לנוח, אלא כאשר קורא אותם לקרב צריך לתת מתנה מרובה.].

לדעתי כאן השרש של בזבוז האוצרות שהזכרנו קודם. מלך בשר ודם נותן מתנה רק כאשר קורא להם לבוא לשרת, אבל לא כאשר שולח לנוח – זה מדת בשר ודם. אבל אצל הקב"ה זה הפוך – מתי שאומר להם לנוח אז נותן להם את המתנה. זה "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה", וזה על דרך האוצר הכי גנוז של ה' – רדל"א – שפותח, זה ה"ויברך" אבל דורשים על "וישבת". מכאן דורשים ש"וישבת" היינו מה"שאנן ונחת וכו'". אחד המפרשים מקצר ואומר שראית אחד כזה שאומר למישהו לך ותתענג, תאכל ותשבע ותשתה ותעשה כיף, ואני נותן לך שכר?! אני נותן לך שכר על זה שאתה נהנה, משלם לך אין סוף.

אם כן, כאן פתחנו את המאמר עם המדרש, שיש פה שלש מדרגות של שבת. המדרגה הראשונה היא המשל. שני הדברים הראשונים במדרש הם דיון מה בדיוק הכוונה שה' גומר ברגע כניסת השבת – באותו רגע, או הפטיש שעולה ויורד. אחר כך יש את הווארט הזה, שגם לא קשור לעניננו, של להוריד את הידים – מאד יפה – שכאשר הדבר נח גם מתאושש ומתעצם וגם יכול לקיים יחס של הסתכלות עינים בעינים, פנים בפנים, כמו לאחר נסירה.

חשיבות השינה ביום ששי

מישהו הזכיר קודם שינה בשבת, אבל יש מנהג שישנים בערב שבת, וכתוב שזו דורמיטא דז"א, סוד של נסירה, שאז אפשר פנים בפנים. יש אחד מגדולי הצדיקים שאמר שמתפלא על זה שלישון ביום ששי זה לא אחד מעשרת הדברות. זה ענין גדול. רק שאם זה היה בעשרת הדברות – צריך לחשוב למה זה מקביל בעשרת המאמרות. כנראה אין לו מקביל, ולכן לא שמו אותו.

סיום

שיהיה לעילוי נשמת שלמה בן חיים. שנזכה ל"הקיצו ורננו שֹכני עפר" והוא בתוכם, ושה' יקום דמו. השבת היא שבת צו, "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות". שצריך להזדרז לעשות נקמה בגוים מיד, ואם אי אפשר מיד צריך לשמור את זה לדורות. אסור לשכוח. ה' יקום את דמו, ויהיה "הקיצו ורננו". הוא קדוש, והוא בחינת שבת, עם כל הרמזים של שלמה שזו בחינת שבת. שבזכות הקדושים "ובא לציון גואל". לחיים לחיים.

שיהיה פסח כשר ושמח, שנזכה לגאולת מצרים.