אור לכ"ה אלול ס"ח – בת עין

שבע ברכות למנחם-מענדל וצפורה בליזינסקי

חתן וכלה ביום הראשון של מעשה בראשית

היום כה אלול, יום ראשון למעשה בראשית (הקמת בית חדש זה כמו בריאת העולם). הרבי פעם הזכיר שיש מנהג לקרוא מעשה בראשית מהיום, כל יום את היום שלו – כששני ימי ראש השנה, "יחינו מיֹמים", הם ששי-שבת של מעשה בראשית (המתחברים על ידי שם הוי' נסתר – "יום הששי ויכלו השמים", שעל כן נחשבים יומא אריכתא, שיחוד הששי והשביעי נמשך מ-יג [ו ו-ז] תקוני דיקנא דאריך, וד"ל).

ביום הראשון, קוראים את הפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". "יהי אור ויהי אור" הם חתן וכלה – אור ישר ואור חוזר, ז"א ומלכות, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. לפי ה"יהי אור" כך ה"ויהי אור", ו"כל אור חוזר, חוזר לקדמותו ממש". אחד הרמזים של כה אלול הוא ש-כה = יהי, המלה הראשונה שיצאה מפי ה', כביכול. שלשה מאמרים פותחים ב"יהי" – ביום א, "יהי אור", ביום ב, "יהי רקיע", וביום ד "יהי מאֹרֹת".

ה"יהי" והבינוני

קודם שרנו את "הבינוני" – עליו עיקר הדין בראש השנה ועשי"ת כי צדיקים לאלתר לחיים טובים ולשלום וההיפך להיפך. בינוני הוא אותיות בן ושאר האותיות עולות עבד – "אם כבנים אם כעבדים" כפי שאומרים בראש השנה. בזמן שיש שאור שבעסה, יצה"ר, ובכל זאת עובדים את ה' – זה כעבד. בזמני תפלה וגדלות מוחין עובד ה' כבן. הבינוני כל הזמן בין בן לעבד. אם באמת זוכה הופך ל"בן שנעשה עבד". עיקר הימים הנוראים הם "הלואי בינוני", לתקן הבינוני.

בינוני = 128, שזה 2 בחזקת 7. ההגיון של שלשת הימים שנאמר בהם "יהי" הוא חזקות של 2 – 2 בחזקת 0 זה א, 2 בחזקת 1 זה ב, 2 בחזקת 2 זה ד. העולם נברא ב-ב, "בראשית", וזה חזקות של ב. אם נמשיך הלאה זה היום ה-ח, שהוא שוב יום א. אחר כך זה יום ה-טז, שהוא שוב יום ב. אחר כך יום ה-לב, שזה יום ד. אח"כ 64, שזה שוב יום א, וכו' וכו' עד אין סוף (כולל יום הבינוני – יום שני – "יהי רקיע", מתאים לבינוני, הרקיע מבדיל בין המים העליונים של הצדיק למים התחתונים של תענוגות עוה"ז, היפך הצדיק).

גם אדה"ז, בשער היחוד והאמונה, מביא את "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" מהבעל שם טוב הקדוש דוקא ממאמר "יהי רקיע". הכל מתחיל מה"יהי".

שנת הרדל"א – "ברוך שאמר"

אחד מסימני השנה החדשה הוא "ברוך שאמר" (= תשסט). בסידור עם דא"ח יש דרוש ארוך על כל אחד מ-יג ה"ברוך" של "ברוך שאמר", כנגד סדר השתלשלות, והוא בטוי שגור בחסידות – "'ברוך שאמר' – רדל"א", זה המקום של המשיח. יש מאמר של הרבי ב"הקריאה והקדושה" שמשיח עצמו לא ידע שהוא משיח וכ"ש אחרים לא, זה רדל"א – דלא ידע ולא אתידע. "ברוך שאמר" הוא הדבר היחיד בסדר התפלה שבפשטות אומרים עליו שמכוון כנגד רדל"א, וזה השנה הבאה, שכבר מתחילה מהיום – יום ראשון לבריאת העולם. זה שנת "ברוך שאמר", שיהיה פה בנין חדש.

חידוש הנשואין – "פעולה נמשכת"

קודם[1] דברנו על התחדשות. כתוב "כי יקח איש אשה חדשה", ויש ווארט בחסידות שמשך כל שנות הנישואין צריך להיות "אשה חדשה", שכל הזמן ישאר הקשר בין האיש והאשה חדש ורענן. אשה חדשה = רוח הקדש (= ז פעמים גוף, הערך הממוצע של ז האותיות שבכל בטוי, והיינו סוד החידושים המופלאים דלעתיד לבא, כאשר הנזמה תיזון מן הגוף, "כי ברא הוי' חדשה [אשה חדשה] בארץ נקבה תסובב גבר", "אשת חיל עטרת בעלה"), וידוע פירש"י ז"ל שדעת זה רוח הקדש, ודעת היינו יחוד חתן וכלה, "כי יקח איש אשה חדשה" – "והאדם ידע את חוה [אין חויה ישנה, חויה היא תמיד חדשה] אשתו". יש שני בטויים שהנוטריקון שלהם זה אחד – אור חדש ("יהי אור ויהי אור") ואשה חדשה.

הרבי מביא בשם הרוגאצ'ובר שקדושין הם "פעולה נמשכת" (ר' חיים מבריסק שאל את הרוגאצ'ובר שאם כך צריך לומר לו מזל טוב, ואמר לו שאין-הכי-נמי). שיהיה אור חדש ואשה חדשה, שנה טובה ומתוקה ונחת חסידית.

ו' תשרי ס"ט – גרייט-נק (אנגלית)

"יחיֵנו מיֹמים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו"

שני ימי ראש השנה יום כפור – שלשה שלבים לעתיד לבא

על שני ימי ראש השנה ויום כפור נאמר "יחיֵנו מיֹמים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו". ביום כפור אנו מתדמים לעליונים (לבושים קיטל וכו'). שלשת השלבים ("ימים" ואחר כך "ביום השלישי") הם שלש מדרגות שלעתיד לבוא, כשהעיקר הוא "ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו" – תחית המתים, שלאחריה "נחיה לפניו" בחיים נצחיים, כי אז נחיה תמיד בהארת אור אין סוף. על כך מתאים לדבר כעת, בין ראש השנה ("יחינו מימים") ליום כפור ("ביום השלישי").

"יחינו מימים" היינו שני שלבים של ביאת המשיח: בשלב הראשון, כפי שפסק הרמב"ם, "אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד". המשיח בא בסדר טבעי, מעורר את עם ישראל לתשובה, מכרית את עמלק ובונה את בית המקדש. אחר כך בא השלב השני, בו הסדר נעשה על-טבעי. בשלב הראשון "וגר זאב עם כבש" מתקיים רק כמשל, שלום בינינו לבין אומות העולם, והדבר אפשרי בטבע (אף שרוב האנושות לא יודעת שזקוקים למשיח בשביל להביא את השלום המיוחל). בשלב השני יש שינוי בטבע, "וגר זאב עם כבש" כפשוטו. אחרי שבשלב הראשון יגיעו בני האדם לשלום ולא יהיו עוד מלחמות יגיע שלב בו זאב ממש יגור עם כבש ממש, כפשוטו.

אבל, גם בשלב השני, העל-טבעי, עדיין אין חיים נצחיים – החיים יתארכו, עד שנאמר "הנער בן מאה שנה ימות", אבל עדיין יש מות. כבר בעולם שלנו תוחלת החיים עולה, אבל בשלב השלישי, בתחית המתים, אנשים שכבר לא אתנו יקומו לתחיה ונחיה ביחד לנצח – זה כבר מצב על טבעי לגמרי, עוד יותר מקיום "וגר זאב עם כבש" כפשוטו. יכולת של גוף גשמי לחיות לנצח היא מחוץ לגבולות ההגיון, יש בכך סתירה לחוק האנטרופיה (שהוא תוצאת חטא אדם הראשון – מיד ברגע של "ביום אכלך ממנו מות תמות" התחילה האנטרופיה שגוררת מות בשלב מסוים).

"ביום השלישי" הוא כבר משהו אחר, על-טבעי לגמרי, בעוד שה"יחינו מימים" מתייחס לשלום העולמי ול"וגר זאב עם כבש" כפשוטו (מה שלמעלה מהטבע המקובל, אבל עדיין ניתן להשגה). "ביום השלישי" ה' מעלה אותנו ונחיה לפניו לנצח, מה שלגמרי מחוץ להשגה שלנו.

התקדמות מהחוץ אל הפנים

אנו חווים את הזמן כחד-ממדי, נע בכיוון אחד (על אף שלפי הפיזיקה המודרנית יש חלקיקים בסיסיים שגם הולכים אחורנית בזמן) – תנועת הזמן היא סוד קו האור החודר את החלל. קו האור בוקע את העיגול, ונקודת החדירה שלו נעשית הנקודה הגבוהה ביותר. הקו הוא ממד הזמן והחלל הוא שלשת ממדי המקום. בהתחלה ה' ברא מקום וזמן, והקו ממשיך לרדת עד שיגיע בסוף (בחזרה) לתחתית העיגול הגדול. יש לקו מטרה – הוא הולך למקום מסוים. לכל אחד צריכה להיות מטרה בחיים – תמיד הולכים, נוסעים, טסים לאיזה מקום.

אבל, בעומק, ההתקדמות והתנועה לא צריכות להיות רק במקום, מכאן לשם, אלא כלפי פנים, אל תוך המציאות של הנפש והעולם. מה היא ההליכה פנימה? הימים האלה, עשרת ימי תשובה, מכוונים כנגד עשרת העומקים של המציאות. בכל יום שאומרים "ממעמקים קראתיך הוי'" צריכים להגיע לעומק הנשמה, לזעוק אל ה' מהמקום העמוק שבנשמה. בעשרת הימים האלה אפשרי להגיע לעומקים של הנשמה, מקומות בנשמה שאי אפשר לגעת בהם בימים אחרים. זה מה שמחכה לנו בעתיד – ממד של עומק שרובנו לא חוינו עדיין בכלל.

בחירה – כח לחדור אל הפנימיות

בספר עץ חיים, בתחלת שער פנימיות וחיצוניות, אומר האריז"ל שהמושג העמוק והחשוב ביותר בחכמת הקבלה הוא היחס בין פנימיות לחיצוניות. כפי שמדגיש הרמב"ם, יש לנו בחירה חפשית (שלא כמו בפילוסופיות אחרות) – אנחנו צריכים לבחור בטוב, להגיע אל היעד הפנימי שטרם מצאנו – "ובחרת בחיים". הזמן הטוב ביותר לבחור בחיים הוא עשרת ימי תשובה. בכל ממד של המציאות, גשמי או רוחני, יש את שני הממדים הללו – פנימיות וחיצוניות. בבחירה צריך לחדור את הקליפה החיצונית ולגלות את הפרי הפנימי – זו הבחירה החפשית, לפצח את קליפת האגוז ולהגיע לפרי. בחירה חפשית היא כמו חרב שמסוגלת לבקוע ולהגיע אל הפנימיות. מי שמאמין בגורל קבוע מראש חסר את הכח הזה. לנשמה היהודית יש חרב חזקה המסוגלת בצורה מתמדת לחדור אל המציאות הפנימית.

מדע ובחירה – חיצוניות ופנימיות – מעשה בראשית ומעשה מרכבה

נקשר זאת לענין החלקיקים האלמנטאריים של הפיזיקה המודרנית, ולמאיץ החלקיקים החדש והמשוכלל בשוייץ, שהתחיל לפעול בימים אלה: המדענים מחפשים חלקיקים בסיסיים חדשים. גילוי שלהם יהיה עבורם כמו התגלות אלקית – הממד הנצחי של המציאות. לפי הרמב"ם המדע הוא "מעשה בראשית", והבחירה של הנשמה היא ממד פנימי יותר, "מעשה מרכבה". הפנימיות היא הכוונה שמאחורי המדע, ההשגחה הפרטית מאחורי כל מה שקורה, הסיבה הפנימית של הכל.

לאן אנחנו באמת הולכים? כשמשיח יבוא הוא יגלה את טעמי המצוות, את הטעמים והסיבות של מה שקורה בעולם הזה. ליהודי יש קבלת עול – "מחר לקבל שכרם", מחר נבין, ולא רק בהבנה שכלית אלא בטעימה המרגישה את מתיקות הטעמים-הסיבות. זה הגילוי של העתיד, והוא בעצם יחוד של התורה עם המדע – גילוי הכוונה האלקית במציאות הפיזית, הטעם של כל מה שעושים. אלו שני הממדים.

יחוד המחשבה והדיבור

לפי הבעל שם טוב תמצית עבודת ה' היא ליצור בכל דיבור חיבור בין המלה הנאמרת לבין המחשבה הפנימית. עובדים את ה' במעשה ובדיבור ויש פה פוטנציאל ליצור יחודים מעומק הלב – מלה ומחשבה צריכים להיות אחד. מלה בלי כוונה היא כמו חלקיק, כמו סערה, התרחשות טבעית חסרת משמעות. בלי הכוונה, המלה היא התרחשות טבעית וסתמית. אבל צריך את שניהם – המלה היא רק חיצונית, אבל צריך גם את החיצוניות, כפי שצריכים גוף ונשמה. הגוף כל כך קשור לנשמה עד שהוא יחיה עמה לנצח.

הבעל שם טוב דורש יחוד זה על הפסוק "מי זאת עולה מן המדבר" – הוא מפרש "מִדבר" כדיבור. מבקשים הבנה פנימית – "מי" היינו אמא, מחשבה, הבנה פנימית, ו"זאת" היינו מלכות, המציאות, ומבקשים להחדיר את הכוונה הפנימית לתוך המלה. כאשר יש יחוד בין שניהם עולה הדיבור לשמים. לעניננו, זה היחוד שבין הכוונה-הפנימיות לבין התופעה הטבעית.

תקשורת דרך מחשבה – מחשבת התחתון היא דיבור העליון

לאן אנחנו הולכים? לאיפה העתיד לוקח אותנו? לתקשורת דרך המחשבה (כמו טלפאתיה). אפשר לנסות לתאר כך: כאשר מישהו מתפלל מתרחש תהליך, מלאך מעלה את התפלה מדרגה לדרגה. המדרגה התחתונה של המלאכים נקראת "אישים". אם אני רוצה שהמלים יתעלו, אם אני מייחד בתוכי את המחשבה והדבור, ה"אישים" לוקחים את המחשבה – המחשבה שלי היא הדבור שלהם. אחר כך, המלאך עושה אותו דבר – מחבר ומייחד את הדבור שלו עם המחשבה שלו, וכך מעביר את הכדור למעלה, למדרגת המלאכים שמעליו, שהמחשבה שלו היא הדבור שלהם וכו'. כך דבור התפלה עולה מעלה מעלה, גבוה מעל גבוה. כל זה תלוי בכך שאני אעשה יחוד בין החיצוני והפנימי, בין הדבור והמחשבה.

שלשת שלבי עלית הנשמה

כותרת משנה אפשרית לחלק הבא בשיעור שלנו היא – "לאן הנשמה הולכת אחרי מאה ועשרים?". יש שלשה שלבים ביחסי הנשמה והגוף: העולם הזה, ענינו נשמה בגוף. גן עדן, כאשר הנשמה מסתלקת מהגוף לעולמות עליונים היא בלי הגוף – עולם הנשמות. זה עדיין רק "יחינו מימים". אחר כך באה תחית המתים – "ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו" – חזרת הנשמה לגוף.

בעולם הנשמות "צדיקים ['ועמך כֻלם צדיקים'] אין להם מנוחה" – הנשמה מתעלה עוד ועוד בלי הגוף, עליה שיכולה להמשך אלפי שנים (כפי שהאבות נמצאים בגן עדן אלפי שנים). יש גן עדן עליון וגן עדן תחתון ובכל אחד מהם אין-ספור דרגות משנה, בהן עולים מחיל אל חיל. אבל, גם שם – במצב המואר של גן עדן – הנשמה מתגעגעת לחזור לעולם הגשמי. כך, לדוגמה, משה רבינו עולה מחיל אל חיל אלפי שנים, ועדיין מתגעגע ליום בו ה' יוריד שוב את נשמתו לגופו. העליה שלו היא בסדר והדרגה לפי היכן שעמד ביום הסתלקותו, כמבואר בדא"ח. העליה של גן עדן כולה היא באור אין סוף הממלא כל עלמין – הקו שבוקע את החלל. אבל, לעתיד לבוא, בעולם התחיה, נחווה את אור אין סוף הסובב כל עלמין – באין ערוך ביחס לכל מה שמשיגים ומתעלים בו בעולם הנשמות.

קשה להעלות על הדעת את השלב השלישי – נשמה שחיה לנצח בתוך גוף. יותר קל לדמיין נשמה שעולה באור אין סוף – הרבה אנשים חזרו ותארו חויה זאת. את תחית המתים קשה לדמיין ולתאר בשכל, זו אמונה פשוטה – לכן הענין של תחית המתים הוא אחד משלשה עשר העיקרים (העיקר האחרון, לשיטת הרמב"ם, "הכל הולך אחר החיתום") של אמונת ישראל.

"יחינו מימים... ביום השלישי" – הכנעה-הבדלה-המתקה

יש תורה של הבעל שם טוב – אולי התורה הכי חשובה שלו – שבכל מלה יש שלשה שלבים: הכנעה-הבדלה-המתקה. את שני השלבים הראשונים ניתן להבין, אבל השלישי הוא למעלה מטעם ודעת. בכל רגע בחיים אפשר לחוות במודעות את כל שלשת השלבים. גם שלשת השלבים הם בסדר של "יחינו מימים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו". השלב השלישי הוא שעצמות ה' שלפני בריאת העולם חודרת אל הפנימיות.

בשלב הראשון, כאשר אני שקוע במיצרי העולם הזה וסבלו, אני יודע על הפנימיות, אבל בדרך כלל אין בידיעה הזאת כח חדירה. העבודה בעולם הזה היא ההכנעה, עבודה כעבד נאמן. מאד קשה להשתחרר – זה עולם קשה עם המון סבל, כל הזמן. אני מאמין שכל מה שה' עושה זה לטובה, אבל איני רואה זאת (רק מאמין ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד"). כמובן, משתדלים לתקן ולשפר ולעשות הכל הכי טוב, אבל בסיכומו של דבר עבודת העולם הזה היא קבלת עול – להיות עבד נאמן, בהכנעה.

בשלב שני, כאשר הנשמה מסתלקת מהעולם היא משתחררת, חופשית להמריא ולהגיע אל פנימיות המציאות, האור האלוקי שמהוה ומחיה כל דבר. אם אני מקיים בהצלחה את השלב השני עוד בחיים בעולם הזה – דהיינו, משתמש בבחירה החפשית בצורה הנכונה – אני משתחרר באותו רגע (כפי שהנשמה משתחררת מהגוף לאחר מאה ועשרים).

אבל, הכוונה הסופית היא "דירה בתחתונים" – זו תחית המתים שהנשמה משתוקקת אליה (ידוע שהרמב"ם סובר שעולם הבא הוא עולם רוחני, עולם הנשמות, אך הרמב"ן חלק עליו וסבר שהעולם הבא הנצחי הוא של נשמות בגופים, והקבלה והחסידות הכריעו כשיטת הרמב"ן).

התכלית – חזרה לגוף – חוית יום כיפור

יש חויות שונות של הסתלקות: משה, אהרן ומרים הסתלקו במיתת נשיקה, בה הנשמה יוצאת מהגוף בשלום, משוחררת ובמקום עמוק, אבל זה עדיין לא התכלית. התכלית היא ההמתקה – ממתיקים משהו שהיה קודם מר, שהנשמה חוזרת ומתחברת עם הגוף שהיה קודם מר. את שלש החויות הללו אפשר לחיות גם בחיים האלה: הכנעה – קבלת רצון ה' בכל מצב, הבדלה – חופש לחדור לתוך הפנימיות, המתקה – גילוי אור אין סוף לפני הצמצום. זה מה שקורה ביום כיפור, לזה אנחנו הולכים – זו החויה של יום כיפור.

סיכום

נסכם את השלבים של "יחינו מימים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו": יום ראשון – שלום עולמי, טבעי. יום שני – "וגר זאב עם כבש" כפשוטו. יום שלישי – חיים נצחיים, יחוד הכוונה הפנימית (מחשבה) עם המציאות החיצונית (דבור), שאזי מתקיים "מי זאת עולה מן המדבר".