אהבת שלום – פרשת תצוה

עזות דקדושה[1]

 

וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'.[א]

יש לפרש על דרך זה, דהנה ידוע שיש מצחא דרעותא מצח הרצון בי"ג תיקוני דיקנא, ויוצא מפסוק _{(תהלים סט, יד)} ואני תפלתי, כמבואר בכוונות האר"י ז"ל _{(פע"ח שער השבח פכ"ב. זה"ג רפח, ב)}. והנה את זה לעומת זה עשה האלהים _{(קהלת ז, יד)}, ובקליפה ובסטרא אחרא יש כנגדו בחינת מצח אשה זונה, על דרך הכתוב _{(ירמיה ג, ג)} ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם, ועל דרך הכתוב _{(ישעיה מח, ד)} ומצחך נחושה.

וכמו כן מצינו עזות דקדושה ועזות דסטרא אחרא, עזות דסטרא אחרא הוא כפשוטו, על דרך מאמרם ז"ל _{(אבות ה, כ)} עז פנים לגיהנם, ועל דרך הכתוב _{(משלי כא, כט)} העז איש רשע בפניו. ועזות דקדושה הוא על דרך מאמרם ז"ל _{(אבות שם)} הוי עז כנמר, והיא עזות נגד היצר הרע. וזו היא כוונת אמרם ז"ל _{(ביצה כה, ב)} מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין, פירוש שעל ידי שהם עזין ניתנה להם התורה שהיא תבלין נגד היצר הרע _{(קידושין ל, ב)}, בכדי שעל ידי זה תימתק עזותן בעזות דקדושה.

וזה פירוש הנוסח על חטא שחטאנו לפניך בעזות מצח, שאנו אומרים ביום הכפורים, דהוי ליה למימר 'בעזות' ותו לא. ועל פי הדברים הנ"ל אתי שפיר פירושו, דממצח הרצון עשינו מצח אשה זונה מצח נחושה, ומעזות דקדושה עשינו עזות דסטרא אחרא.

והנה אמרו חכמינו ז"ל _{(זבחים פח, ב)} ציץ מרצה על עזות פנים, רצונו לומר שהוא מרצה על עזות דסטרא אחרא ומצח אשה זונה, ועושה עזות דקדושה ומצח הרצון. וזהו והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' וד"ל.

"לרצון להם לפני ה'" – הציץ הוא סוד "מצח הרצון" בקדושה. הרצון הוא לשני הכיוונים: מלמעלה למטה, ה' רוצה בישראל ("לרצון להם לפני ה'", ה' רוצה והציץ מרצה); ומלמטה למעלה, רצון של ישראל לה' ("לרצון להם", הרצון שלהם). ורמז: רצון במספר סדורי = 58, חן[ב]. חן הוא השתקפות הדדית, רצון מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, "חן חן לה".

"עת רצון" ומדרגות הארת הדעת

דהנה ידוע שיש מצחא דרעותא מצח הרצון בי"ג תיקוני דיקנא, ויוצא מפסוק ואני תפלתי, כמבואר בכוונות האר"י ז"ל.

בכללות, רצון שייך לכתר. בפרט, הרצון הוא 'פרצוף אריך אנפין' שבכתר. בכתר יש שלשה ראשים, שהם אמונה-תענוג-רצון בכחות הנפש (כלומר, הרצון הוא הראש התחתון של הכתר). ומכל מקום, בכללות כל הכתר הוא רצון (גם באמונה ובתענוג יש בחינה של רצון).

לגבי 'מצח הרצון' יש להסביר יותר במושגי הקבלה. כאן כתוב שמצח הרצון הוא בתיקוני דיקנא, ע"פ דברי האר"י[ג] והאדרא זוטא (רוב סודות האר"י מיוסדים על החלקים העמוקים בזהר, האדרות וספרא דצניעותא). ולכאורה תמוה, הרי מפורש בקבלה שמצח הרצון הוא ב-ז' תיקוני גלגלתא, והוא "רעוא דרעוין" המאיר במנחה של שבת (בה אומרים "ואני תפלתי לך הוי' עת רצון"), ותיקוני גלגלתא הם מעל י"ג תיקוני דיקנא! אכן, הדברים מבוארים היטב בדברי האר"י (בפרי עץ חיים שמצוין אליו כאן), כיון שיש מערכת של מדרגות בדרך זו (ונבאר בקצרה):

"עת רצון" הוא סוד הדעת. עת = י פעמים הוי' ועוד י פעמים אהיה, היינו חכמה ובינה (אבא ואמא), כיון ש"הוי' בחכמה" ו-אהיה בבינה (ועשר פעמים היינו התכללות כל הספירות בחכמה וכן בבינה. אהיה הוא שם הגאולה, גאולת מצרים וכל הגאולות, י פעמים אהיה = רדו שנים שהיו ישראל במצרים ומשם נגאלו. "אהיה" שייך ללידה, בכל גאולה ה' כביכול 'נולד' מחדש, מתגלה מתוך העלם והסתר, וכן העם נולד מחדש). ל-עת נוספת האות ד ואז מתקבל דעת – ד היא 'ד' מוחין', חכמה ובינה ושני עטרין של הדעת (עטרא דחסדים ועטרא דגבורות, שרש האהבה והיראה במדות הלב), סוד ארבעה בתי התפילין. דעת היא תכונה יהודית, עיקר ההבדל בין הקדושה לקליפה – "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין". לכן כל כך חשובה ההדגשה בחב"ד של חכמה-בינה-דעת, ולא רק כתר-חכמה-בינה – הדעת היא הביטוי של הכתר בתוך המודע, הסימן העיקרי של הקדושה.

אכן הדעת הזו היא במקום הגבוה ביותר, דעת דרדל"א[ד] (ובפרט עטרא דחסדים שבה), "רישא דלא ידע" (שייך לפורים, "עד דלא ידע"). רדל"א הוא כח האמונה בנפש, דעת דרדל"א היא לדעת את האמונה (כמו שהרמב"ם כותב בספר המצוות שהמצוה היא להאמין ואת היד החזקה הוא פותח "לידע שיש שם מצוי ראשון וכו'").

אחר כך, אותה מדרגה מאירה מדעת דרדל"א ל'יסוד עתיק יומין' (בתוך ז"ת דעתיק יומין. הכל שייך לתענוג, והתענוג מתנקז ליסוד).

אחר כך, יסוד עתיק יומין (הנקרא באדרא "טורנא", שתרגומו אדון או שליח) מתלבש במצח הרצון מתוך ז' תקוני גלגלתא דאריך אנפין. כל פרצוף אריך אנפין הוא הרצון ועיקר הרצון הוא במצח.

אחר כך, ההארה ממצח הרצון נמשכת לי"ג תקוני דיקנא, ובפרט לתיקון "נֹצר חסד", נוצר אותיות רצון[ה] (תקון נצר חסד נקרא גם "מזל עליון". סוד השערות הארוכות היורדות מהסנטר, החיצוניות יחסית לשערות היורדות מהגרון). על המדרגה הזו כתוב כאן שהמצח הוא מי"ג תיקוני דיקנא (שייך במיוחד למנחה של שבת, שאז ז"א עולה למקום הדיקנא, ל"נצר חסד", ומקבל את הארת אריך אנפין. בנוסף, עולם הבריאה עולה למקום ז"א דאצילות, וכך ההארה שז"א מקבל נוגעת גם לנשמות שלנו בעולמות התחתונים).

ארבע המדרגות הנ"ל הן כנגד אותיות הוי': הדעת דרדל"א נוטה לימין, ובפרט החסדים שבדעת, ואילו היסוד נוטה לשמאל, וכאן היחס ביניהם הוא על דרך אבא ואמא (היסוד בפרט מקבל מאמא, בסוד "שאול מרחובות הנהר"). הגילוי במצח הרצון הוא כנגד ה-ו שבשם. הזקן הוא בחינת נוקבא (והרמז: "זקן אהרן" = אלישבע) וכאן הוא המקבל (בחי' נוקבא) את ההארה של מצח הרצון.

עת מלחמה בעזות דקדושה

כעת נגיע לעיקר דברי האהבת שלום: יש מצח הרצון, סוד הציץ על מצח אהרן, ולעומתו יש בקליפה "מצח אשה זונה" ו"מצח נחושה". המצח השלילי הוא עזות דסטרא-אחרא, "עז פנים לגיהנם", וכנגדו יש לנהוג בעזות דקדושה, "הוי עז כנמר" להלחם ביצר הרע.

מצח הרצון הוא "עת רצון" (בפסוק "ואני תפלתי לך הוי' עת רצון" כנ"ל). בספר קהלת יש כח עתים (יד לטובה ו-יד ללא טוב), החל מ"עת ללדת ועת למות" ועד "עת מלחמה ועת שלום"[ו]. "עת מלחמה" היא להלחם בעזות דקדושה כנגד העזות דקליפה – כפי שצריך לנהוג היום במלחמה באויבי ישראל בעזה, ואז להגיע ל"עת שלום". "הוי' עז לעמו יתן [להלחם בעזות דקדושה] הוי' יברך את עמו בשלום".

המלחמה בעזה היום קשורה למלחמה בפלשתים, וכן דוד המלך פגע בגלית הפלשתי במצחו (וכן לגלית היתה "מצחת נחשת על רגליו"). הפלשתים אז והאויבים היום קשורים גם לעמלק כנודע, וכן הציץ שייך למלחמת עמלק ופורים (כמבואר בדרושי החסידות לפרשת תצוה ופורים, החל מ'תורה אור' לאדמו"ר הזקן).

ציץ שייך לציצית[ז], וכן חיילי ישראל היום מהדרים במצות ציצית ("השכפ"ץ החדש"). הציצית נותנת לחיילים הרבה עזות דקדושה[ח], כמו הרבה סיפורי גבורה בהם מתגלה מסירות-הנפש של עם ישראל. גם כאשר המנהיגים אובדי דרך, הרי החיילים בשטח מוסרים את הנפש בגבורה, וה' עתיד לשלם להם את שכרם, שהם יהיו ההנהגה (בעלי התשובה המאמינים, מתוך גבורת המלחמה, ינהיגו בע"ה את המדינה לפי תורתנו הקדושה).

מצח נחושה

העזות מתבטאת במצח (וכן כשאדם חוטא החטאים נרשמים במצחו). כך ירמיהו הנביא מדבר על הנוקבא דקליפה "מצח אשה זונה" (דימוי עיקרי בכל ספר משלי, לעומת אשת חיל שהיא דימוי לתורה), וישעיהו הנביא רואה יותר גבוה, דכורא דקליפה, "ומצחך נחושה" ("מִדַּעְתִּי כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה", לשון זכר) – הנחישות היא עזות פנים.

"מצח נחושה" הוא מלשון נחשת (כמו במזבח "וצפית אותו נחשת, לכפר על עזות מצח שנאמר ומצחך נחושה"[ט]), קשור לנחש הנחשת שעשה משה רבינו (וחזקיהו כתת אותו כיון שעשו ממנו עבודה זרה).

במשכן יש מקום חשוב לנחשת: בנדבת המשכן יש "זהב וכסף ונחשת" ופרשת תרומה מסיימת במלה "נחשת" וכן פרשת ויקהל. בפנימיות, כסף-זהב-נחשת הם כנגד חסד-גבורה-תפארת: הכסף הוא המתכת של החסד, עיקר האהבה-הכיסופים; זהב הוא כנגד גבורה ויש "מעלת הזהב על הכסף"[י]; ונחשת כנגד התפארת, הקו האמצעי, עמוד התורה, נחשת ר"ת "נובלות חכמה שלמעלה תורה"[יא] (החכמה שלמעלה היא מופשטת, למעלה ממצוות, וה' מצמצם את עצמו, כמו הרב המצמצם את שכלו כדי לתת לתלמיד נקודה שהוא יכול לתפוס. כך בתורה יש מצוות מעשיות שהן מה שה' רוצה מאתנו, הרצון של ה' בתורה, סוד מצח הרצון).

על "זהב וכסף ונחשת" מובא הרמז: זהב ר"ת "זה הנותן בריא" (נותן מתוך בריאות וגם מתנתו בריאה, גדולה והגונה, שייך לחדש אדר ש"מזלו בריא"); כסף ר"ת "כשיש סכנת פחד" (נותן צדקה כשיש סכנה ופחד); נחשת ר"ת "נתינת חולה שאמר תנו", "מתנת שכיב מרע" הנוטה למות ומחלק את נכסיו (ותקנו חכמים שאינו צריך קנין, כדי שלא תטרף דעתו, דבריו ככתובים וכמסורים ומספיק "שאמר תנו"). זהו כח מיוחד של הנחשת (ויתכן שאם מחלק את נכסיו לצדקה הוא יבריא בזכות זה, "צדקה תציל ממות").

ורמז פשוט במלה נחשת – נח שת. שת הוא הדור השני, ממנו הושתת העולם, ונח הדור העשירי ממנו נבנה העולם מחדש (נח נכנס לתבה, יסוד אבא שנכנס ליסוד אמא), קשור ל-משה ר"ת משה-שת-הבל (שת הוא גלגול-תיקון של הבל, "תחת הבל", ואצל משה הגלגול מגיע עד אליו).

עז כנמר

פסוק נוסף המובא כאן על העזות הרעה: "העז איש רשע בפניו [רש"י: הרשע מראה עזותו בשעת כעסו. בפניו מלשון אף] וישר הוא יבין דרכו [כתיב: יכין דרכיו]". הניגוד של הרשע, עז הפנים, הוא הישר. גם עז הפנים הולך ישר, כרצונו העז לטוב או להיפך... אבל הישר האמתי הוא ישר בדרך התורה, "איזו היא דרך ישרה... כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם", תפארת דקדושה (סוד הנחשת, עמוד התורה כנ"ל).

לעומת העזות של הקליפה, צריך להיות עז פנים כנגד היצר הרע, "יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר"[יב], ההלכה הראשונה בשלחן ערוך, לא ליבוש מפני המלעיגים ולהיות עז כנמר (לא רק עזות נגד המלעיגים, אלא בכלל הכח לעבודת ה'). צריך להיות עז כנמר ולקיים תרי"ג מצוות, והרמז: עז כנמר ועוד תריג = 1000, סוד אלף אורות של מתן תורה.

ביטוי אחר לעזות הוא חוצפה, "בעקבות משיחא חוצפא יסגא"[יג]. גם בזה יש לקיים "חוצפה יסגא" למעליותא[יד], בעזות דקדושה.

עזות ממתיקה עזות

וזו היא כוונת אמרם ז"ל מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין, פירוש שעל ידי שהם עזין ניתנה להם התורה שהיא תבלין נגד היצר הרע, בכדי שעל ידי זה תימתק עזותן בעזות דקדושה.

כלומר, בהתחלה העזות של ישראל היא עזות דקליפה! לכן נתנה לנו התורה, להמתיק את העזות הלא-טובה על ידי עזות דקדושה (רפואת 'דומה בדומה', כמו המתקת המים של מרה ע"י עץ מר ובהמשך לזה נאמר "אני הוי' רפאיך"). התורה היא העזות דקדושה – "אין עז אלא תורה, שנאמר 'הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום'". יש לומר שהעזות של התורה היא 'החוצפה' לומר לנו מה לעשות בכל ענין! זו העזות דקדושה המתקנת את העזות דקליפה.

זוהי הכפרה של הציץ – "ציץ מכפר על עזות פנים". הכפרה היא על ידי הפיכת העזות למדה טובה, עזות דקדושה!