הרועה הנאמן

אהבת שלום - פרשת שמות[א]

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה.^[א]

משה רבינו הרועה הנאמן, "רעיא מהימנא", הוא הרועה העיקרי ב"שבעת הרועים", תחילה היה רועה את הצאן ולאחר שנבחן בצאן נעשה רועה ישראל, "צאן קדשים". גם האבות היו רועים, גם דוד המלך היה רועה, וכן מלך המשיח נקרא רועה "והקימתי עליהם רֹעה אחד ורעה אתהן את עבדי דויד הוא ירעה אתם והוא יהיה להם לרֹעה" (ב'נבואת הרועים' של יחזקאל[ב]). במשיח עצמו יש שלש מדרגות: משיח בן יוסף, משיח בן דוד ומשה רעיא מהימנא[ג] – משה הרועה מעל כולם. ואף הקב"ה רועה אותנו, "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף"[ד].

לשון התחברות

אומר האהבת שלום: פירוש רועה הוא לשון ריעות והתחברות, והיינו שהתחבר עצמו לישראל, ועשה התחברות בין ישראל בעצמם, ועשה התחברות בין ישראל לאביהם שבשמים, וכמבואר אצלנו בפסוק ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, עיין שם וד"ל.

רועה הוא מלשון רֵעות והתחברות[ה], "ואהבת לרעך כמוך", וכן הרועה אוסף ומחבר את הצאן, "כרֹעה עדרו ירעה בזרעו יקבץ טלאים"[ו], "ועל שם זה נקרא רועה בהמות בלשון רועה, על שם שהוא המחבר אותם יחד, כי דרך הבהמות שמתפרשין בשדה שזו הולכת הנה וזה הולכת הנה" (לשון האהבת שלום בפרשת פינחס).

באמת, הרועה נבחן בהתייחסות 'האישית' המיוחדת לכל כבש וטלה בעדר, כמבואר במדרש על יעקב ומשה[ז]. רועה יכול להתפרש מלשון התחלקות, פירוד-פירור, כמו רעוע ("רע התרועעה הארץ פור התפוררה ארץ"[ח]). אכן, דווקא מתוך ההתחלקות, ההתייחסות המפורדת-מפורטת של הרועה-המנהיג לכל אחד ואחד, עד האחרון, החלש והאבוד ביותר, "לא ידח ממנו נדח", "כבקרת רועה עדרו" – ניתן להגיע להתחברות אמתית של כל העדר, רועה מלשון רֵעות![ט]

היכולת של הרועה להתייחס לכל אחד ואחד היא בהיותו כולל את כולם, "נשמה כללית", כמו שכתוב על משה שהיה יודע לנגן את הניגון של כל אחד ואחד מישראל. וכן נאמר על יהושע בן נון (בפסוק שמזכיר האהבת שלום) "יפקד ה' אלהי הרוחת לכל בשר איש על העדה... ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אי להם רעה"[י] – יהושע הוא "'איש אשר רוח בו', שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד"[יא]. ויש לומר שהניגון שייך לרוח, להלוך כנגד רוחו של כל אחד היינו לדעת את הניגון והגוון שלו.

ארבעה חיבורים

האהבת שלום מלמד על שלשה חיבורים שפועל הצדיק-הרועה: מה שהוא מתחבר לישראל, מה שהוא מחבר את ישראל זה לזה, וההתחברות בין ישראל לה' (ובהמשך נדון בסדר החיבורים).

כך מבואר שתפקיד המלך הוא לאחד את העם כולו, כדברי הרמב"ם במצות מינוי מלך "למנות עלינו מלך מישראל יקבץ כל אומתנו וינהיגנו"[יב]. ובנוגע למלך המשיח, דברי הרמב"ם בהלכות מלכים "ואם יעמוד מלך מבית דוד [המלך המאחד את ישראל] הוגה בתורה ועוסק במצוות... ויכוף כל ישראל לילך בה [חיבור ישראל לה']".

מה שהצדיק פועל לחבר את ישראל זה לזה, הוא כעין השראה בתוכם, כביכול הוא נמצא בין כל שני יהודים, "השותף השלישי" (כ"שכינה ביניהם" בין איש ואשה). וההתחברות של ישראל לה', הנפעלת על ידי הצדיק, היא בהשראה שלו עליהם (דהיינו שני סוגי השראה, השראה ב... והשראה על)[יג] – הוא מעליהם וכך מעלה אותם להתחבר ל"אל עליון".

אמנם לכל זה קודם חיבור נוסף, התחברות הצדיק לה' (והאהבת שלום לא הזכיר זאת, שהוא דבר פשוט, ואינו נוגע ישירות לנושא הנידון של התחברות ישראל), וכמו שלימד מורנו הבעל שם טוב "באומר מוסר ותוכחה לבני עירו, יראה לקשר את עצמו תחלה בו ית', ואחר כך יראה לדבק ולקשר את עצמו עמהם מצד האחדות והתכללות, כי שורש אחד להם לראשי הדור עם בני דורו. וכשעושה כך אז ה' אלקיו עמו ויעל עמהם לדבק אותם בו יתברך"[יד] – לאחר שהצדיק מקשר עצמו לה' הוא מקשר עצמו לישראל, וכך הוא יכול להעלותם.

נמצא שיש ארבעה חיבורים, והם בסוד אותיות שם הוי', כאשר מה שעושה הצדיק עצמו, החיבור לה' והחיבור עם ישראל, זה עדיין בגדר "הנסתרות לה' אלהינו", ומה שנפעל אצל ישראל הוא בגדר "והנגלות לנו ולבנינו":

החיבור לה' שייך לחכמה (י בשם הוי'), "הוי' בחכמה".

החיבור של הצדיק לישראל שייך לבינה (ה עילאה), שרש כנסת ישראל ("אין אמו אלא כנסת ישראל"[טו]). ובכך יש לפרש "משה זכה לבינה", משה זכה להתחבר עם כללות נשמות ישראל.

חיבור ישראל לה' הוא כנגד אות ו בשם הוי' ("קודשא בריך הוא" היינו ו, פרצוף ז"א, תפארת).

החיבור של ישראל זה עם זה על ידי הצדיק-המנהיג הוא כנגד המלכות, ה אחרונה בשם הוי'. כמו שהתבאר שזה עיקר עניינו של המלך (מלכות) לאחד את העם. התחברות ישראל ע"י הצדיק והתחברות ישראל לה' הם בגדר "והנגלות לנו ולבנינו" (אך אותיות וה ללא אותיות יה אינן שם קדוש. צריך להתחיל בעבודת הצדיק באותיות י-ה).

אחדות ישראל וחזרה בתשובה – מה קודם

מכאן נבוא לשאלה מהו סדר החיבורים. כאמור, הכל מתחיל מעבודת הצדיק בפני עצמו להתחבר לה' ואחר כך הוא מתחבר עם ישראל (כדברי הבעש"ט). אך מהו הסדר הנכון בהמשך? מדברי האהבת שלום נראה שקודם נפעלת ההתחברות בין ישראל לעצמם ואחר כך ההתחברות עם ה'! כלומר, יש ערך לאהבת ישראל ואחדות ישראל גם ללא קריאה מפורשת בשם שמים, העיקר שיהיה שלום בינינו (והרי אפילו "חבור עצבים אפרים הנח לו"[טז]). אלא שאסור 'להתקע' בשלב הזה וצריך להגיע לתכלית, לעשות תשובה ולהתחבר לה'.

אך אפשר גם לומר שהסדר הנכון הוא הפוך: קודם כל עושים תשובה, "התחברות בין ישראל לאביהם שבשמים", וזהו היסוד להתחברות בין ישראל לעצמם, אהבת ישראל ואחדות ישראל מתוך המכנה המשותף של אהבת ה' אחד ("אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"). וגם כאשר נדמה שחלקים מעם ישראל רחוקים מהקשר לה' ח"ו, באמת הדבר לא רחוק, ישראל "מאמינים בני מאמינים"[יז], בכולם יש לפחות רושם של אמונה בה' אחד, וכולם אומרים "שמע ישראל" – כמו שרואים הרבה בימים אלו בעקבות הצרות שפקדו אותנו, הצרות מעוררות את האמונה המסותרת והאמונה הזו מאחדת.

והנה, לפי מה שהתבאר בהקבלה לשם הוי', נראה בפשטות שהסדר הנכון הוא כסדר מלעמלה למטה: התחברות הצדיק לה' (י), התחברות הצדיק לישראל (ה), התחברות ישראל לה' (ו), ואחר כך התחברות ישראל זה לזה (ה)! אכן, יש אפשרות נוספת, והדבר תלוי בשני סוגי התפילין: בתפילין דרש"י הפרשיות מסודרות בהתאמה לסדר י-ה-ו-ה, אך בתפילין דרבינו-תם סדר הפרשיות הוא י-ה-ה-ו[יח]. אם כן, לפי הסדר של ר"ת, ניתן לפעול התחברות בתוך ישראל (ה אחרונה, מלכות) לפני התחברות מפורשת לה' (ו). תפילין דרש"י הם בחינת מוחין דאמא ותפילין דר"ת מוחין דאבא – לפי התפיסה של מוחין דאמא צריך קודם לעשות תשובה (תשובה שייכת לבינה-אמא) ולפי ר"ת ניתן לפעול התחברות גם לפני התשובה.

להשלים את החסרון

האהבת שלום מפנה לדבריו בפרשת פינחס, על הפסוקים "יפקד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה... ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה", ואלו הם:

דהנה איש הצדיק מנהיג הדור צריך להיות איש כזה שיוכל להודיע לכל אחד ואחד החסרון שלו, ועל ידי זה יכול להכניס ביניהם התחברות וריעות ברצון שלם. וזו היתה כוונת משה רבנו ע"ה בתפלתו שימנה להם השי"ת מנהיג כזה שיוכל להכניס רצון שלם בין איש לחבירו, וזהו על ידי שיודיע לכל אחד ואחד החסרון שלו. וזהו יפקוד ה' אלקי הרוחות, פירוש יפקוד הוא מלשון חסרון, על דרך הכתוב ולא נפקד ממנו איש, ורוח פירושו רצון, והיינו שהתפלל משה רבנו ע"ה להשי"ת שהוא אלקי הרצונות, פירוש שיודע כל הרצונות, ויודע לבחור להם לישראל איש כזה שיוכל להודיע לכל אחד ואחד החסרון שלו, ועל ידי זה יוכל להכניס התחברות ברצון שלם בין כל אחד ואחד. כי הא בהא תלוי, דמי שיכול להודיע החסרונות יכול להכניס ביניהם התחברות, ומי שיכול להכניס ביניהם התחברות יכול להודיע החסרונות. וזהו ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, כי לשון רועה הוא מלשון ריעות והתחברות.

זהו חידוש עיקרי: הצדיק-הרועה מלמד את כולם שכל אחד יביט בחסרונות של עצמו, וכך נפעלת ההתחברות בתוכנו, כאשר כל אחד רואה עצמו ככלי חסר המצפה להתמלא מחברו. על האדם להביט על החסרונות שלו-עצמו ועל המעלות של חברו (ולא לראות את החסרונות של חברו), וכך הוא מבקש השלמה מאחרים.

וכן מבואר בדברי אדמו"ר הזקן "ולהאמין באמונה שלימה במצות חז"ל והוי שפל רוח בפני כל אדם בכלל. כי יציבא מלתא ותקין פתגמא שכל אחד מתוקן מחבירו. וכתיב כל [איש] ישראל כאיש אחד חברים. כמו שאיש א' מחובר מאברים רבים ובהפרדם נוגע בלב כי ממנו תוצאות חיים"[יט]. "והוי שפל רוח בפני כל אדם", ומתוך השפלות אני מקבל מהזולת, שהרי "כל אחד מתוקן מחבירו", נעשה מתוקן ומתמלא מחסרונו על ידי חברו ("מחברו" במשמעות: מתוך חברו). החסרון והשפלות שלי הוא 'חותם שוקע' המושך אליו את 'החותם הבולט' של הזולת, החסרון של בחינת הנוקבא מושך אליו את ההשפעה של בחינת הדכורא, כך נעשים כל ישראל "כאיש אחד חברים" (מה שאין כן אם כל אחד מבליט את עצמו, אין לו יכולת לקבל ולהתחבר).

תחושת החסרון היא להיות ככלי חרס, כחרס הנשבר (שאין לו טהרה אלא שבירה). כלי חסר[כ] צריך קודם להיות שלם ואחר כך להתמלא, כמבואר בסוד חשמל נוטריקון חסר-שלם-מלא – אך עצם הכרת החסרון מושכת ומביאה את המילוי, עד שיהיה "כלי מחזיק ברכה [ברכת השלום-השלם]". מי שיודע להכיר בחסרונו הוא החכם האמתי, "איזהו חכם? הלומד מכל אדם" – כיון שהוא מכיר בחסרונו הוא לומד מכל אדם (שהרי "כל אחד מתוקן מחברו" וכל אחד יכול ללמד את חברו משהו שחברו אינו יודע). פנימיות החכמה היא תכונת הבטול, הרגשת חסרון עצמו ולדעת לקבל את מילוי הכלי שלו בידי זולתו.

כאמור, כל זה נעשה על ידי הצדיק-הרועה. הרועה רואה את החסרון של כל אחד ומלמד אותו לאחוז במדת השפלות המאפשרת להתחבר לזולת. זו ראיה בעין טובה, ראיית החסרון כדי להשלימו, כראיית הנגע כדי לרפאו לבסוף – הצדיק רואה כדי להיות רועה[כא].

עושים תשובה ביחד

בימינו, מדובר על העיקרון של 'מתקדמים ביחד'[כב], אחדות והתחברות של כל גווני העם, כאשר כל אחד יודע שהוא חסר ועליו ללמוד ולקבל מהזולת, כמבואר כאן על האחדות מתוך החסרונות.

אך חשוב להבהיר: מתקדמים ביחד היינו לעשות תשובה ביחד, להתקדם יחד להגשמת חיי תורה, לפרט ולכלל. אין הכוונה ליצור יחד את החזון, תוצר של הרצונות השונים והחלקיים שלנו. החזון השלם והמלא כבר קיים בתורתנו הקדושה, ולא שייך 'להתפשר' בזה ח"ו (התורה היא שלמות אחת, ואנו מקבלים את כולה בשלמותה ותמימותה). אלא שבכל אחד (הן כפרט והן 'מגזר' בציבור) יש חסרון המתמלא מחברו. לכן אין כל סתירה בין 'מתקדמים ביחד' לתנועה נפשית ומעשית של 'שליחות', להשפיע בדרכי נועם על קיום תורה ומצוות וכו'.

ממילא יש להדגיש נקודה נוספת: 'מתקדמים ביחד' לא צריך להיות באטיות דווקא. אין הכרח להתקדם "קמעא קמעא" ולהיות 'זוחלים ביחד'... כיון שמדובר על תנועה של תשובה, הרי היעד השלם נמצא לפנינו (ולא אנחנו בונים אותו, אריח על גבי לבנה), וברגע שנכיר בו נוכל להתקדם יחד יותר ויותר מהר, כטבעה של תשובה "בשעתא חדא וברגעא חדא", "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם [כולם יחד, מתקדמים ביחד בשיא המהירות] ומיד הם נגאלים"!

רועה אחד

נחזור לנבואת הרועים בספר יחזקאל (פרק לד). הנביא פותח בתוכחה לרועי ישראל שאינם דואגים באמת לצאן, אדרבה הם 'אוכלים' את הצאן ורועים רק את עצמם! כך הצאן נפוצו בהרים ללא השגחה, "ואין דורש ואין מבקש". לכן אומר ה' שישבית את אותם רועים, "והצלתי צאני מפיהם", אלא ה' עצמו יהיה הרועה – הוא יקבץ את הצאן אל ארץ ישראל, "ורעיתים אל הרי ישראל", שם ידאג לצאן וגם ישפוט בין שה לשה (יושיע את החלשים מהחזקים). ואז מתואר המלך המשיח בשני פסוקים: "וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה. וַאֲנִי ה' אֶהְיֶה[כג] לָהֶם לֵאלֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי[כד]" (בפסוק הראשון ס אותיות, כמו בברכת כהנים, "ששים גיבורים סביב", ובפסוק השני נ אותיות, יחד נס אותיות, עבדי דויד, יהלום י). ובפסוק הבא "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ" – בזכות הרֹעֶה הנאמן מתבטלת החיה הרָעָה ועולה ונכללת ב"ורָעָה אתהן"[כה] (כנבואת ישעיהו "וגר זאב עם כבש... ופרה ודב תרעינה"[כו]). וסיום הנבואה "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" וגו'.

נתבונן בפסוק הראשון שיש בו ארבעה לשונות רועה: "וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם[כז] רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה"[כח]. מבנה הפסוק הוא הקבלה הפוכה: ברישא "רֹעה אחד ורעה אתהן", הרועה ירעה, שם ואחר כך פועל, ובסיפא "הוא ירעה... לרֹעה", פועל ואחר כך שם. ובאמצע מוזכר מיהו הרועה "את עבדי דויד". ויובן בהקבלת הלשונות כנגד אותיות הוי' וכנגד חומר-צורה-פועל-תכלית[כט]:

"רֹעה אחד" בחכמה (י), "אחד האמת" בחכמה. עדיין איננו יודעים מיהו אותו "רֹעה אחד" ומה יעשה, כביכול רק 'חומר גלם' היולי (גלם = חכמה), כמו שם עצם בלבד[ל];

"ורָעָה אתהן" בבינה (ה). כאן החומר מקבל צורה, הרועה ירעה, "תרין ריעין דלא מתפרשין" (רועה מלשון רֵע, כדברי האהבת שלום). אך עדיין איננו יודעים מיהו הרועה, עדיין בגדר "הנסתרות לה' אלהינו". ועוד, הפועל "ורָעָה" יכול להתפרש בעבר או בעתיד (לעומת "ירעה" שזמנו ברור בעתיד), מתאים לבינה שמעל הזמן הפשוט. הצורה המיוחדת "אֶתְהֶן", בניגוד ל"אֹתם" מתפרשת כלשון יחיד, "הן" היינו אחת[לא], אומה אחת, מתאים ל"רֹעה אחד" (אחד באבא, אחת באמא, תרין ריעין);

"ירעה אֹתם" במדות (ו). זהו פועל מובהק בזמן עתיד, המגיע לאחר הזיהוי הגלוי של הרועה כ"עבדי דויד", "והנגלות לנו ולבנינו". "אֹתם" לשון רבים, לעומת "אתהן"[לב], התפרטות ל-ו קצוות;

"לרֹעה", מלכות (ה), שהרי הרועה הוא הוא המלך. בחכמה כתוב "רֹעה" וכאן "לרֹעה" – הלמ"ד מכוונת אל התכלית (וכך נשלם חומר-צורה-פועל-תכלית), ממונה לרועה (כשם התואר).

המבנה בפסוק, רֹעֶה-רָעָה-ירעה-לרֹעֶה הוא בדרך 'חותם המתהפך' בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ [מלכות] כונן שמים [מדות] בתבונה [בינה]" (כמו הסדר של יראה-אהבה-אהבה-יראה).

הביטוי "רֹעה אחד" נמצא כאן פעם יחידה בתנ"ך. ורמזים: רעה אחד = רפח, הוא מתקן ומעלה רפח ניצוצות הקדושה (בסוד "יפרח בימיו צדיק"[לג]). רעה אחד בהכאת אותיות (ר פעמים א כו') = 780 = משולש טל, הוי' אחד = אחד פעמים 60 (מספר אותיות הפסוק)[לד].

בפסוק הראשון כתוב "עבדי דויד" מלא, ובפסוק השני "ועבדי דוד" חסר[לה]. היו"ד בפסוק הראשון היא הארה מהחכמה של "רעה אחד". ורמז: את עבדי דויד הוא ירעה אתם ועוד ועבדי דוד נשיא בתוכם = 2184 = דוד פעמים יוסף (יחוד עץ יוסף ועץ יהודה) = דויד פעמים אמן (משולש 13) = יב פעמים יעקב כנגד יב שבטי י-ה, ודוק.

והנה המשיח בא מ"מגדל עדר" לקבץ את עדר-הצאן[לו]. עדר במילוי, עין דלת ריש = משיח משיח משיח (ממוצע כל אות). "עין דלת ריש" מתפרש: עיון (בהשגחה פרטית) על דל ורש (אות עין היא עין רואה, סוד האות דל"ת הוא דל, "דלית ליה מגרמיה כלום", וסוד האות ריש הוא רש) – והוא הוא תפקיד הרועה[לז].

תפקיד הרועה הנאמן הוא להיות רועה האמונה, "שכן ארץ ורעה אמונה", לפרנס את נשמות ישראל בדעת ה'. רעה מתחלף בדעה ("ורעה אמונה" הוא "ודעה אמונה"), וכמו שרֹעה הוא לשון התחברות ורעות כך דעת היא התקשרות והתחברות. "וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל"[לח]