תפלת יעקב על השכינה

כתר שם טוב אות סא

ש"ק פרשת נצבים, כח אלול ע"ט – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

תחלת פרשת ויחי נדרשת בכתר שם טוב על אחד מיסודות החסידות – הכרת האדם שצערו ומחסורו נובעים מצער השכינה וחסרונה ומתוך כך תפלה על צער השכינה (במקום תפלת האדם על עצמו). הדגש כאן הוא שהתייחסות כזו הופכת את הצרה עצמה להרחבה, כשבאמצעות הצרה קושרים את השכינה לחיי החיים. תכונה זו היא מדתו של יעקב אבינו, שתלאות חייו מלמדות אותו על צער השכינה ומתוך כך גם מתוך צרות ומֵצרי מצרים הוא חי ומחיה. הדברים נלמדו במסגרת שיעורי כתר שם טוב, שנמסרו תקופה ארוכה בשעת רעוא-דרעוין בשבת קדש, ומתפרסמים לכבוד פרשת ויחי.

[לאחר מוסף, "המרכזי".]

חיות והרחבה בתוך המֵצרים

הבעל שם טוב דורש את תחלת פרשת ויחי ומקשר אליה יסוד גדול ועיקרי של החסידות:

סא. ויחי יעקב בארץ מצרים וגו',

שואלים בחסידות[ב] כיצד יתכן שהשנים הטובות ביותר של יעקב, "ויחי יעקב", היו דווקא "בארץ מצרים", "ערות הארץ"[ג], מקום של גלות, קושי ומיצר. השאלה הזו לא כתובה כאן בפירוש, אבל בעצם יש כאן תשובה אליה לפי יסוד שהבעל שם מסמיך על פסוק אחר:

ששמעתי ממורי בצר הרחבת לי,

הפסוק "בצר הרחבת לי"[ד] מזכיר את הפסוק שדורשים על תקיעת שופר, הפסוק הראשון שאומרים לפני התקיעות – "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה"[ה]. כמו בשופר עצמו – בשביל שיצא קול מן השופר צריכים צד אחד צר וצד אחד רחב, ובתקיעה מגיעים מן המיצר אל המרחב[ו]. אפשר לכוון בתקיעות השנה להתקשר לרבי בפסוק עליו דורשים את רוב מאמרי החסידות על שופר, "מן המיצר", זה בפרק שלו. גם הפסוק הראשון שאומרים לפני התקיעות. בפסוק "מן המצר" קוראים לה' מתוך הצרה שלי וכאשר ה' עונה זוכים לצאת אל המרחב. בפסוק "בצר הרחבת לי", כפי שיסביר הבעל שם טוב, אני הופך את הצרה שלי לצרה של ה' ואז בתוך המצב ה"צר" עצמו זוכים ל"הרחבת לי"[ז].

להתפלל על חסרון השכינה

כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא להתפלל על החסרון של השכינה,

כאן הבעל שם טוב אומר חידוש גדול, אחד הכללים היסודיים שלו: הצדיקים הם שלוחי השכינה, להתפלל עליה לפני בעלה – קודשא בריך הוא. פלא שבכלל יש אצל ה' בחינה של חסרון – "חסרון השכינה". השכינה היא המלכות, ובה יכול להיות חסרון, בעוד שפרצוף ז"א, קודשא בריך הוא, הוא שלם, ללא כל חסרון.

איפה יש תיאור של צער השכינה, של "צר" אצל הקב"ה? כתוב "בכל צרתם לו צר"[ח]. הכתיב של הפסוק הוא "בכל צרתם לא צר" – לשון שלילה, שלשלמות של ה' לא 'נוגע' מה שקורה עם התחתונים. כשם ש"אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו. אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח"[ט], שמעשי התחתונים לא מוסיפים על שלמות ה' ולא פוגמים בה חלילה, כך גם הקשיים והצרות שלהם לא פוגעים בשלמות, "לא צר". אבל הכתיב הנסתר שייך למדרגת ז"א, ואילו הקרי הגלוי שייך לשכינה (המלכות, עלמא דאתגליא), ושם "לו צר", לשכינה כן צר. דווקא ביחס לפסוק הזה כתוב בפירוש[י] שיש שרש עמוק יותר של "לו צר" מעל ה"לא צר" – למלכות יש שרש ברדל"א[יא], מעל הז"א – ועל השרש העליון הזה כתוב "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה"[יב], "מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם"[יג]. במקום הכי פנימי, ב"בתי גואי"^יג, יש חיבור בין הצרות שלנו וצער השכינה, והצדיקים צריכים להתפלל על צער השכינה.

התבוננות פרטית בחסרון השכינה

אבל איך יודעים את חסרון השכינה?

וזה נודע מחסרונך.

יש צרות כלליות, בהן קל לזהות את החוסר של השכינה. אמנם, החידוש העיקרי הוא לדעת את צער השכינה במדויק לפי הצרה הפרטית שלי. הצדיקים רגישים לכאב העכשווי של השכינה ומתפללים עליו. מה זה אומר לנו? לדוגמה, אם כואבת לי האצבע – אני צריך לחשוב שעכשיו כואב לשכינה בדיוק אותו הדבר. [הכאב באצבע שלי בא לרמוז על כאב שכינה?] כן, אך יש אצבע ויש אצבע – כדי לזהות כל דבר בפרטות לומדים קבלה, להבין איפה בדיוק כואב לשכינה. בהתבוננות כללית העבודה שיש לי צער, שיש צער בעולם בכלל, מלמדת על צער השכינה. אבל העבודה של חב"ד היא התבוננות פרטית[יד], להתבונן בצער פרטי מסוים ולהבין ממנו מה בדיוק חסר לשכינה. התכלית היא שהלב ירגיש את ה', אך לשם כך צריך קודם 'להבין בו' כביכול, לדעת מה החסרון אצלו. החסידות מסבירה מה כל כאב אצלי אומר לגבי כאב השכינה.

[העבודה של תפלה על השכינה שייכת גם לנו? לא רק לצדיקים?] הבעל שם טוב אמר את התורה הזאת לתלמידים שלו, שהיו צדיקים, אבל כתוב "ועמך כֻלם צדיקים"[טו]. יש דברים שכתוב עליהם בתניא בפירוש[טז] שהם שייכים רק לצדיקים, כמו עבודת האתהפכא. גם על העלאת המדות כותב אדמו"ר הזקן "ואל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע כי לא נאמרו הדברים ההם אלא לצדיקים"[יז]. אבל כאשר לא כתוב על משהו שהוא שייך רק לצדיקים זהו סימן שהוא שייך לכולם – 'מלמדים זכות' ששייך ל"ועמך כֻלם צדיקים". בפרט, צער השכינה שייך לא רק לצער של הצדיקים, אלא לצער הפרטי של כל יהודי, כולל הרשעים הגדולים – "בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי. אם כך הקב"ה מצטער על דמן של רשעים קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך"[יח].

עבודת יעקב

כעת הוא חוזר לפסוק בפרשת השבוע:

וז"ש ויחי יעקב בארץ מצרים, ר"ל ע"י הצרות והמיצרים שהיה ליעקב ידע להתפלל מזה על חסרון השכינה שנקרא ג"כ יעקב כמו ששמעתי זה מפורש ממורי ויבואר במ"א,

צריך את יעקב שיזהה את חיסרון השכינה ויעורר רחמים. בפרשת ויחי יעקב 'מתנצל' ליוסף שקבר את אמו רחל בדרך בית לחם ומבקש מיוסף שיקבור אותו במערת המכפלה, כפי שיוסף עושה בהמשך הפרשה. על רחל שקבורה על אם הדרך כתוב "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו"[יט]. בזהר[כ] מוסבר ש"כי איננו" בלשון יחיד (לא לשון רבים שמתאימה ל"על בניה") מתייחס ליעקב אבינו – רחל, שמזוהה עם השכינה, כנסת ישראל, בוכה על כך שיעקב איננו אתה, משום שהיא יודעת שאם הם היו ביחד הם היו מעוררים רחמים "על בניה" והיו מביאים את המשיח. רחל לבדה מרגישה שהיא לא מצליחה לעורר רחמים כי חסר לה יעקב אבינו (שמדתו הפנימית היא רחמים, פנימיות התפארת, וכבר במפגש הראשון שלהם הוא מעורר עליה רחמים[כא]).

כאן הוא כותב שיעקב עצמו נקרא השכינה. יש ביעקב שתי בחינות – יעקב וישראל. יעקב הוא י עקב[כב], כנגד השכינה ש"שכיבת עד עפרא"[כג], הגילוי האלוקי שיורד למציאות התחתונה. ישראל, אותיות לי-ראש, הוא כנגד קודשא בריך הוא, פרצוף ז"א. בתוך הנפש מוסבר בחסידות[כד] ש"יעקב" הוא חלק הנשמה שמתלבש בגוף, וממילא סובל בצערו ובחטאיו, ואילו "ישראל" הוא שרש הנשמה שנשאר למעלה, מעל לכל הצער, הפגמים והחסרונות. במדרגתו כיעקב מתפלל יעקב אבינו על השכינה, מכח הכרתו בכאב האישי שלו, מתוך ארץ מצרים.

בשונה משאר האבות, יעקב סבל כל ימיו ואף פעם לא נח – "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז"[כה] – גם כאשר "בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף"[כו]. לכן הבעל שם טוב לומד דווקא ממנו את העבודה הזו, של תפלת הצדיקים על צער השכינה – התעוררות רחמים ששייכת ליעקב – מתוך הרגשת הצער והחסרון שלהם.

[אבל הפסוק מדבר פה דווקא על השנים הטובות של יעקב, אחרי כל הצרות.] אפשר לומר שאחרי כל הסבל שהוא עבר ב-טוב השנים האחרונות הוא קבל את הפירות הטובים, את הכח של "בצר הרחבת לי":

ושפיר קאמר ויחי יעקב, שחיבר השכינה אל חי החיים, מארץ מצרים, שהם הצרות והמצירים, ובצר הרחבת לי, והבן.

יעקב, מתוך צערו שלו, היה מסוגל לחבר את השכינה לחיי החיים, אל הקב"ה, וכאשר עושים זאת – במדת "ויחי יעקב" – זוכים ל"הרחבת לי" גם בתוך הצר.