סוד שם צבאות

ז' שבט תש"פ – כפ"ח

יארצייט מרת בריינה-מלכה גינזבורג ע"ה – חלק שני

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. כח היציאה והביאה

שם "צבאות" – לצורך העולמות התחתונים

הרבי מביא במאמר[ב] ששם צבאות הוא ככלל השם של נצח והוד שהם "לבר מגופא"[ג] – הכוונה שנועדו להשפיע בעולמות התחתונים. הספירות נצח והוד הן באצילות, אבל לא נועדו להאיר בעולם האצילות. אפילו יסוד ומלכות, שלמטה מנצח והוד, נועדו להאיר באצילות, אבל יש באצילות שתי ספירות – נצח והוד – שנועדו בשביל להשפיע למטה, ה"כליות יועצות"[ד] שיועצות לאדם איך להשפיע לבנו, תלמידו ועבדו.

שלשת העולמות התחתונים נקראים בן, תלמיד ועבד וצריך להשפיע להם – הכליות יועצות איך להגיע אליהם. הכליות יועצות איך להגיע בפנימיות לבן שלי, בעולם הבריאה. האצילות היא 'הוא', אבל יש לאב בן בבריאה – בארמית בן הוא בר, כמו "לבר מגופא" – ותלמיד (כבן, אבל לא בן ממש) ביצירה, ועבד בעשיה, "אף עשיתיו"[ה], עם "אף" שמפסיק בין בריאה-יצירה לעשיה[ו].

העבד בעשיה אינו עבד עברי אלא עבד כנעני, שזו בעצם פניה לכל העולם כולו – צריך להגיע לכולם, כולם יהיו בסוף עבדי ה' ויעבדו את ה' "שכם אחד"[ז]. ה"כליות יועצות" הן נצח והוד, שיועצות איך להגיע למטה לבנים. יש בנים שמתרחקים מהאבות, אז האבות צריכים הרבה "כליות יועצות" – חכמת כליות – איך להגיע לאותם בנים.

בכל אופן, זהו ההסבר במאמר של "נצח והוד לבר מגופא" – שאינם בשביל הגוף, 'הוא', אלא בשביל להשפיע לזולת שנמצא לגמרי במצב אחר. באצילות "איהו וחיוהי וגרמוהי כולא חד"[ח], מה שאין כן בעולמות התחתונים. אך כאשר מצליח להגיע, סוד שם צבאות, ממשיך את ה"איהו וגרמוהי" גם למטה[ט] (במאמר הראשון הרבי כותב שבאצילות "איהו וחיוהי וגרמוהי כולא חד", הכל – גם ה"חיוהי" וגם ה"גרמוהי" – נבלע ב"איהו". זהו ביטוי שעוזר להבין מה פירוש "גאט איז אלץ" – הכל נבלע בתוכו. בבי"ע הפוך, "אלץ איז גאט" היינו ש"אות הוא בצבא שלו", שהוא נכנס לתוך הצבא שלו, ולא שהכל נבלע בתוכו, וכפי שיתבאר בהמשך גם בענין "חותם שוקע" – נבלע היינו "חותם שוקע", בחינת נוקבא).

"גופא ובריתא – חשבינן חד", "נצח והוד – לבר מגופא"

נשאלת השאלה: כתוב בכמה מקומות, וכך הפשט, היות ששם צבאות הוא "אות [הוא בצבא שלו]"[י] הוא שייך לאות ברית קדש, ספירת היסוד. למה נצח והוד הם "לבר מגופא"? כי הרגלים יוצאות מהגוף – הגוף הוא עד המתנים, ומה שיוצא מהמתנים הוא "לבר מגופא".

מה לגבי הברית? האם הוא נקרא "לבר מגופא" או לא? שאלה טובה. מצד אחד, הברית-היסוד נקראת רגל שלישית. אם הוא רגל שלישית, רגל באמצע, הוא גם "לבר מגופא" – הרגלים מתפשטות מחוץ לגוף. מאידך, כתוב "גופא ובריתא חשבינן חד"[יא], "אלה תֹלדות יעקב יוסף"[יב] – יוסף, כמה שלכאורה נראה גם "לבר מגופא", משהו עצמי ששייך לעולמות התחתונים, כפי שרואים מכל הסיפור של יוסף, שצריך להגיע ממש לעולמות התחתונים, למצרים "ערות הארץ"[יג], ושם להאיר ולתקן את המציאות, לא עבודת יעקב אבינו, רק שבסוף הוא 'סוחב את אבא' שיבוא אחריו, אף על פי כן הפסוק מתחיל "אלה תֹלדות יעקב יוסף" ומכאן לומדים ש"גופא [תפארת-יעקב] ובריתא [יסוד-יוסף] חשבינן חד", אז אי אפשר לומר שהוא "לבר מגופא".

על נצח והוד לא כתוב "חשבינן חד" עם התפארת. אדרבא, לא חשבינן חד. נצח והוד הם כמו הבריחים במשכן. המשכן הוא כמו אדם שוכב על צדו והבריח העליון מחולק לשנים וכמותו גם הבריח התחתון – יד ימין ורגל ימין מחולקות וכך יד שמאל ורגל שמאל, אבל "הבריח התיכֹן בתוך הקרשים מברִח מן הקצה אל הקצה"[יד], לא מחולק בכלל, והוא הגוף והברית. לכן, גם כשמעמידים אותו זקוף אי אפשר לומר שהוא "לבר מגופא". מצד שני, השער של ברית הוא בר – קצת רומז ש"לבר מגופא".

שם "צבאות" – כח תקון הברית

מה עוד יש במלה ברית? הנביא אומר על מי שפוגם בברית ש"כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בֹרית – נכתם עונך לפני"[טו], ראשי תבות נעל, אי אפשר לנקות את הכתם. דברנו[טז] במאמר על התפלה שמכבסת מהטינוף. צריך בעיקר לכבס את פגם הברית, אבל כתוב בזהר[יז] שלמי שפגם בברית גם נתר ובורית לא יעזרו. אכן, "אין לך דבר העומד בפני התשובה"[יח], וכמוסבר באגרת התשובה[יט] בשם הראשית חכמה שבתשובה עילאה אפשר לתקן. תשובה עילאה היא תשובה מאהבה רבה, תשובה שהופכת את הזדונות לזכויות. ויש לומר שהוא סוד שם צבאות, שהוא הכח להעלות ולתקן את כל הניצוצות, הצבאות, שנפלו ויצאו לבטלה כו'[כ].

והנה, בֹרית ("ותרבי לך ברית") כתוב בלי ו, אותיות ברית – סוג מיוחד של סבון שמכבס כל דבר. כשהוא מכבס – הברית כבר לא לבר מגופא. הפגם עושה אותה לבר מגופא. איך יוסף ניצל? עוד מעט הוא הולך לפגום עם אשת פוטיפר – אם הוא יפגום את הברית עם אשת פוטיפר באמת הוא יהיה לבר מגופא. מה קורה ברגע האחרון, בדקה התשעים? הוא רואה את דמות דיוקנו של אביו וזה מה שמציל אותו, מקשר אותו חזרה, שבעצם הוא ואבא "חשיבנן חד" (אפילו שלא 'דר' באבא, אלא רק באמא כנ"ל), וגם מי שפגם יכול לנקות בבֹרית דקדושה, סוד שם צבאות, ולחזור[כא].

שרש הצבא ב"מטי ולא מטי"

אמרנו ששואלים האם היסוד הוא גם "לבר מגופא" או לא, ושיש לומר לכאן ולכאן. אם הוא קשור לשם צבאות, לכאורה כן יוצא ("כי תצא למלחמה על אֹיביך"[כב]), אך גם בא בחזרה – סוד המלה צבא[כג], "יוצא ובא" (כנ"ל בהערה). צבא הוא כח שיוצא לקרב – יוצא החוצה למקום רחוק, מקום האויב – נלחם שם עד שמנצח ואז חוזר הביתה עם השלל, אחרי שנצח את המלחמה. זהו סוד המלה צבא בכל מקום – יוצא-ובא, כמו שיש "רצוא ושוב"[כד], "מטי ולא מטי"[כה].

הוא מביא במאמר ש"צבא" לשון זמן מוגבל שיש למטה, למעלה מזה – באצילות – יש "רצוא ושוב", ולמעלה מזה, בא"ק, "מטי ולא מטי". שלש מדרגות זמן – זמן מוגבל למטה בבי"ע, שרש הזמן שהוא חיות, דפק החיים, ועוד יותר גבוה "מטי ולא מטי". "רצוא ושוב" היינו "רצוא" לשרש, למעלה, ו"אם רץ לבך שוב"[כו] למטה, אבל שרש הזמן האמתי הוא בפה דא"ק, ממנו יוצא עולם העקודים, "מטי ולא מטי"[כז]. אף על פי שצבא, זמן מוגבל, הוא למטה בבי"ע – השרש האמתי של הצבא הוא כמו "מטי ולא מטי", לא כמו "רצוא ושוב", כי קודם יוצא ואחר כך חוזר פנימה.

זה בעצם מה שהוא כותב, ששרש שם צבאות יותר גבוה מכל השמות – אפילו משם הוי', לפחות שם הוי' שמהוה את המציאות, כי כל השמות באצילות, בשביל לרדת מטה-מטה ולחולל נס, שגם למעלה יהיה כמו באצילות, "איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון", צריך לבוא ממקום יותר גבוה מאצילות, מא"ק. שם יש את הצבא-הזמן בסוד "מטי ולא מטי".

ברית מילה – חקיקת כח ה"לא מטי"

שוב, זהו כלל גדול אצלנו – שכעת נעמיק בו – ששרש המושג צבא הוא יוצא-ובא, צא-בא. גם היסוד כך, בתוכו יש בחינה של 'אבר חי' ו'אבר מת', אבל יש בו עוד משהו. כל האברים, כל ה"פתח אליהו"[כח] – חסד יד ימין, גבורה יד שמאל וכו' – שוים בזכר ונקבה, אין הבדל בין איש ואשה. עיקר ההבדל בין איש ואשה בגשמיות וכן בספירות העליונות הוא בספירת היסוד. זה דבר פשוט, אבל מאד חשוב לזכור אותו.

כך חז"ל[כט] דורשים לגבי ברית מילה: כתוב "המול לכם כל זכר"[ל], אבל לא כתוב איפה – אולי באצבע? יש רק מקום אחד בו יש הכר בין זכר לנקבה, הברית, ומכאן לומדים שהמילה היא בברית. לא כתוב בפירוש. רואים כמה שהתורה צנועה, היא לא כותבת, לא מציינת, לא מצביעה בפירוש על מקום הערוה – רק רומזת, אבל "די לחכימא ברמיזא".

לכאורה, אם שאלנו קודם האם הברית "לבר מגופא" או לא? שתי רגלים יש גם אצל איש וגם אצל אשה, "לבר מגופא", אבל כשאני שואל על הברית – לכאורה אני שואל רק על הזכר, או שמא אני שואל גם על הנקבה. בכל אחד יש את שתי הבחינות, מה ו-בן, זכר ונקבה. לכאורה רק על "חותם בולט"[לא] אני יכול לשאול אם נקרא "לבר מגופא" או לא, אבל ב"חותם שוקע" אין "לבר מגופא" – לא מחוץ לגוף אלא בתוכו, חקיקה פנימית. ה' חקק את דפוס הרחם בשביל להרות ולהוליד – "הרה ויֹלדת יחדו" – בתוך גוף האשה, ודאי חלק מהגוף, חקוק בתוכו.

מה יוצא מכאן? אצל כל אחד צריכות להיות שתי הבחינות. אם שם צבאות בשרש הוא סוד "מטי ולא מטי", ה"מטי", היציאה לבר, הוא הזכר, ה"חותם בולט", וה"לא מטי", לחזור לתוך עצמי, להבלע (במאמר הוא משתמש גם במלה הזו) בתוך עצמי, הוא ה"לא מטי". מי שמכיר קצת את שער "מטי ולא מטי" בעץ חיים – עיקר החידוש הוא ה"לא מטי", הרבה יותר מה"מטי", כמו חזרה בתשובה. לכן חזרה בתשובה בקבלה היא אמא, שם ההריון – "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[לב].

אם כן, כל הזמן, כל רגע, גדר הזמן הוא "מטי ולא מטי". עכשיו נבין למה ספירת היסוד נקראת 'רז' – כי היא "לבר מגופא" אבל גם לא "לבר מגופא". כאן נבין את סוד ברית המילה. ברית מילה פשוט חותכת את החלק הבולט מדי של הברית כדי שיוכל להבלע בתוך עצמו, לחזור לתוך עצמו[לג], כאילו להחקק כרחם פנימי. כמובן, בזכות זה, גם להתייחד – כשיבוא הזמן – "על כן יעזֹב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[לד], להתייחד עם אשתו ולהיות לבשר אחד. זה מאד קשור לפשט שם צבאות – להוליד צבאות, להוליד ילדים. הפירוש הפשוט של שם צבאות הוא להוליד כמה שיותר ילדים.

המחלוקת בחז"ל האם זהו שם של הקב"ה מאד משמעותית. אנחנו מצווים להתדמות אליו יתברך, ועיקר ההתדמות לקב"ה הוא כשמביאים ילדים לעולם – כשמעמידים צבאות-צבאות, צבאות ה'. לכן כתוב[לה] שכח הלידה הוא כח האין סוף – שם קדוש של הקב"ה. אם כן, יצא עד כה שכמה שהשם הזה תמיד מזוהה עם נצח והוד, בעצם הוא הכי קשור ל"אות בצבא שלו", אות הברית.

עד כאן פרק אחד. לחיים לחיים.

ב. "ירידה צורך עליה"

בזמן האחרון[לו] אנחנו מדברים על ענין כללי בחסידות – "ירידה צורך עליה"[לז]. מה שמתחדש מתוך המאמר, בסוד השם צבאות, הוא שאפשר לומר שהשם הזה הוא השם הקדוש של "ירידה צורך עליה"[לח]. כמו שצבא הוא יוצא-ובא – מי שיוצא מתחום הקדושה, להשפיע, הוא בעצם יורד, וכשהוא בא חזרה אחרי נצחון המלחמה הוא עולה. הוא עולה כאור חוזר ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"[לט], למעלה משרש האור הישר, ולכן הירידה היתה מאד כדאית – כי העליה היא למקום שבאין ערוך מאיפה שהיה לפני הירידה. לכן הגענו עכשיו לנקודה חשובה מאד בסדרת השיעורים של "ירידה צורך עליה" שאנחנו עדיין באמצעה.

שוב, מתברר של"ירידה צורך עליה" – שכל ירידה היא בשביל להגיע למקום יותר גבוה – יש שם קדוש, שהתחדש על ידי חנה הנביאה, אם שמואל. שם צבאות הוא גם הכח האלוקי המחזיק אותנו בזמן הגלות, זמן של ירידה, כי גם בזמן הגלות כל הירידות הן לצורך עליה. צריך רמזים לזה, לפחות רמז אחד מובהק ש'אני יכול להיות רגוע' ששם צבאות הוא-הוא השם הקדוש של "ירידה צורך עליה".

חוץ מזה שחז"ל חלקו בגמרא האם באמת זהו שם קדוש של ה', או שנקרא על שם ישראל – המאן דאמר שאין זה שם קדוש סובר שכל "שם צבאות" הוא כמו "הוי' אלהי ישראל". הרבי מדגיש במאמר שהאמירה ששם צבאות אינו שם קדוש אינה קס"ד אלא מאן דאמר. יש הוה-אמינא, מאן-דאמר והלכה פסוקה[מ]. הייתי יכול לחשוב שהסברא שצבאות אינו שם קדוש, אלא כינוי של ישראל – כמו בפרשת בא, "צבאות הוי'" – היא הוה-אמינא, אבל זו דעה, מאן דאמר. המסקנה היא שכאשר כתוב צירוף זה יחד – "הוי' צבאות" או "אלהים צבאות" – המלה צבאות היא שם של הקב"ה (וממילא כינוי עם ישראל "צבאות הוי'" ביציאת מצרים הוא על שם העתיד, שם צבאות שעתיד להתחדש), משבעה שמות שאינם נמחקים[מא].

בכל אופן, ודאי קשור לישראל – בתורה כתוב בקשר ליציאת מצרים על עם ישראל, "יצאו כל צבאות הוי' מארץ מצרים", "על צבאֹתם"[מב]. איפה מופיע לראשונה בתורה השרש צבא? "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם"[מג]. שם פרשו חז"ל "לצביונם נבראו"[מד]. כאן במאמר אומר ששלשה פירושים לצבא – חיל, זמן מוגבל (כנ"ל), צביון ויפי[מה]. בעצם צביון נזכר בתחלת הבריאה, והולך על כל מעשה בראשית – "'את השמים ואת הארץ', 'את השמים' לרבות צבא השמים 'ואת הארץ' לרבות צבא הארץ"[מו].

עולמות-נשמות-אלוקות

יש עוד משהו מובהק ויוצא דופן בשם צבאות, שהוא שם מובהק של עולמות-נשמות-אלקות: צבאות יכול בהחלט להתייחס לכל מעשה בראשית, "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" – 'צבאות' כמעט כמו לומר 'דברים', כל הדברים שיש בעולם הם צבא. כשאני אומר צבא יש בכך גם צביון, כי צבא הוא גוף מסודר. סתם חפצים יכולים להיות תהו ובהו, אבל כאן מדובר בצבא – מישהו סדר אותם. מהו, למשל, צבא כשעושים תזמורת של הרבה כלים, הרבה קולות? גם משהו חשוב מאד בשם צבאות, זה כמו מקהלה.

לפי זה שם צבאות קשור דווקא לתפארת. ככלל, "הוי' צבאות" כשם אחד הוא בנצח ו"אלהים צבאות" הוא בהוד[מז], אבל גם מובא בכתבי האריז"ל[מח] ש"הוי' צבאות" היינו "איהו [הוי', שם התפארת] בנצח והוד"[מט] – התפארת מצטרפת לנו"ה – ו"אלהים צבאות" היינו שהמלכות עולה להכלל בנצח והוד. בפרט המלכות נכללת בהוד, אבל בכללות בשניהם, "אלהים צבאות", והתפארת יורדת להכלל בנצח והוד, בפרט בספירת הנצח אבל בכללות בשניהם, "הוי' צבאות".

בכל אופן, "צבאות" היינו הרבה דברים יחד – "וכל צבאם", כל הנבראים, כל העולמות, הכל צבא של ה' (כאשר הסדר המופתי שאנו צופים ביקום, חוקי הטבע המדויקים והתנאים האופטימליים לחיים ומודעות וכו' היינו מה שהיום נקרא בפיזיקה the anthropic principle, וממילא י"ל שעקרון זה הוא בעצמו הסוד של השם הקדוש צבאות). בפרט שם צבאות – חידוש של פרשת בא, של יציאת מצרים – שייך לנשמות ישראל. יצאו כל "צבאות הוי'" מארץ מצרים (בסמיכות), "על צבאֹתם" – זהו המאן דאמר שבכל התנ"ך שם צבאות הוא כינוי של ישראל, נשמות, לא עולמות-נבראים. שוב, להלכה צבאות הוא שם של ה' – אחד יחיד ומיוחד – אלקות.

אם כן, משהו פלאי, שיש פה מלה אחת שבפשט גמור משמשת עולמות-נשמות-אלקות. כל תורת הבעש"ט, שצריך לחבר את העולמות-נשמות-אלקות – עלית העולמות, התקשרות הנשמות ויחוד האלקות – היא בתוך שם צבאות.

התכללות הזכר והנקבה בשם "צבאות"

נחזור למה שאמרנו שיש בשם זה גם זכר ונקבה, "מטי ולא מטי", "לבר מגופא" ולא "לבר מגופא". לא הזכרנו קודם שאשה – יהודיה דווקא – "כמאן דמהילא דמיא"[נ]. היא "חותם שוקע", אבל יש לה גם מעלת "חותם בולט" חתוך, מהול. יש פה התכללות בשני הכיוונים.

מה הרמז שהשם צבאות הוא אכן זכר ונקבה יחד? טוב ל"איהו בנצח" ו"איהי בהוד" ועוד יותר בשביל היסוד ועטרת היסוד, בחינת זכר ונקבה. עטרת היסוד היא שרש המלכות, ובברית המילה מגלים את העטרה – שרש האשה שבתוך הזכר. לכן כתוב[נא] שכאשר עושים את הפריעה, לגלות את העטרה, מתגלה שם הכלה לעתיד – האשה, "אשת חיל עטרת בעלה"[נב].

הרמז: צבאות עולה 499, רמח אברי הזכר ועוד רנא אברי הנקבה. לאשה יש שם ישנן שלש דעות[נג]. הדעה הרווחת שיש לה ארבעה אברים יותר, שתי דלתות ושני צירים, הכל בתוך הרחם – ה"חותם שוקע" שלה. הייתי חושב שחלל הוא גארנישט, לאיש יש משהו, עפעס וואס, ולה אין כלום – חלל. אבל דווקא שם יש לה תוספת של ארבעה אברים – אבר הוא עצם וגידים ובשר ועור – בסוד ה-ד של שם שדי (שמתיחדת עם ה-ד של שם א-דני). שדי הוא שם היסוד, והוא גם שם שלו (יסוד הזכר) וגם שם שלה (יסוד הנקבה).

זו הדעה הפשוטה, אבל יש דעה שיש לה רק שלשה אברים יותר מהזכר ויש דעה שיש לה חמשה. כלומר, או שיש לה רנא אברים, או רנב אברים או רנג אברים. המינימום, רנא, בהצטרף ל-רמח של הזכר – יש ביחד צבאות אברים. זהו רמז מאד ברור ששם צבאות הוא דווקא חבור של איש ואשה יחד, והכח שמחבר אותם הוא ספירת היסוד. מקומותיהם בזמן החבור הם נו"ה – "איהו בנצח, איהי בהוד" – אבל המחבר בפועל הוא היסוד, כמו שתיכף נסביר עוד יותר.

זהו המספר 499, אבל לפי הדעה הפשוטה הם רמח-רנב, בדיוק 500, בגימטריא "פרו ורבו"[נד], נר-נר שהאשה מדליקה[נה], צבאות ע"ה (או כאשר ה-א של צבאות עולה לכאן ולכאן). לפי הדעה שיש לה רנג אברים, הרמז הוא "מוצא פי הוי'"[נו], משולש 22 (צבאות במספר קטן עולה 22), שלמות כב אותיות (הוא, הזכר, סוד הספירות והיא, הנקבה, סוד האותיות, אורות וכלים, כמו שכתוב בתניא[נז]) – הם יחד 501. אם היה עוד אחד כבר היה עולה "שכינה ביניהם"[נח] – פעולת השותף השלישי, הכולל (שנות האבות יחד[נט], "כימי השמים על הארץ"[ס]). "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – 499‑500‑501 עולה 1500, י-ה-ו-ה בהכאת אותיות (י פעמים ה פעמים ו פעמים ה).

בכל אופן, צבאות רומז לחיבור איש ואשה בשביל להוליד ילדים, להוליד צבאות – צבאות ה'. לא סתם הרבי קורא לארגון הילדים "צבאות השם" – ילדים הם צבאות ה'. מאיפה הרבי לקח זאת? למה צבאות ה' הם ילדים? בתורה זהו כינוי של כל עם ישראל. כנראה היה ברור לרבי שצבא שייך לילדים – גדלים מזה. עד גיל מסוים אתה רוצה להיות גנרל, אחר כך מי שזוכה גדל מזה. אבל צבא הוא שעשוע של ילדים, גם רובים (לשון רביא, תינוק)... זהו צבאות השם.

אנו מחפשים רמז מאד ברור למה השם צבאות הוא השם של "ירידה צורך עליה": המקובלים עושים – אולי דווקא בשם הזה יותר משאר השמות – הרבה משחקים, כמו אתב"ש. מה קורה כשאני מחליף צבאות באתב"ש? השתפא – שם קדוש בקבלה[סא] – לשון שיתוף[סב]. מה הקשר? כי הספירות נצח והוד נקראות 'שותפין', כמו פרק "השותפין" בתחלת בבא בתרא. כנראה גם קשור למחלוקת האם שיתוף מותר לאומות העולם – מחלוקת חשובה, ששייכת למהפכה הרביעית.

שיתוף הוא ההיפך מ"איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון", ואם אני מגלה כך גם בבי"ע – תפקיד שם צבאות – אין שיתוף. בכל אופן, בשם זה יש שותפות. מה השותפות של הקדושה? לפי הפשט של הקבלה שהשם צבאות הוא בנצח והוד, היינו שתי הרגלים שפועלות את פעולתן בשותפות דווקא (אי אפשר ללכת ברגל אחת, מה שאין כן לגבי שתי הידים, כמבואר בדא"ח[סג]). אבל כעת אנו מחדשים שעיקר שם זה שייך ליסוד וחיבור איש ואשה יותר מכל השמות. בדרך כלל שם היסוד הוא ש-די, אבל כאן אנחנו רואים שיש משהו בשם צבאות ששייך להולדה, "הרה ויֹלדת יחדו", שייך ליסוד.

חז"ל משתמשים במלה שותף ב"שלשה שותפים באדם"[סד]. אומרים זאת למעליותא. 'שיתוף' באמונה בה' הוא לגריעותא, אבל "שלשה שותפים באדם" למעליותא – אביו ואמו והקב"ה – וזהו השם של שיתוף פעולה, כמו שאומרים היום. יש במאמר של תש"כ ווארט מכל אחד מהרביים, כנהוג, והווארט מהרבי האמצעי הוא שיש שלשה סוגי שמות – שם העצם, שם התואר ושם הפעולה. כמו שהחכמה היא בלי גבול, גם הכח שלי לקבל חכמה – פנימיות הכלי – הוא בלי גבול. לכן "יהב חכמתא לחכימין"[סה] – מי שיש לו כלי לקבל חכמה נותנים לו חכמה. זה האור ופנימיות הכלי – שם העצם ושם התואר. אבל יש את הפעולה בחיצוניות, שם הפעולה – להגביל את האור כדי לפעול "לבר מגופא".

הוא אומר שבשמות קדש שם צבאות הוא על דרך שם הפעולה. עוד פעם, הוא פועל במציאות והוא סוד השותפים – שלשה שותפים באדם, אבא ואמא, שהם ישראל, והשותף השלישי, שהוא מה שפוסקים להלכה שצבאות הוא שם קדוש, והוא כח האין סוף שיש בזיווג, מציאות ה' שיש במצות "פרו ורבו" (שקיומה בהולדת בן ובת – אב אם בן בת עם הכולל, השותף השלישי = צבאות!). לכן פוסקים להלכה שזהו שם קדוש.

במאמר מוסגר, איפה הקדשנו מאמר לשם צבאות? "וצדיק יסוד עולם", המאמר השלישי בלב לדעת (אחרי "פרק בעבודת ה'" ו"אמונה ובטחון"), שענינו להסביר דברי הרבי שכאשר מסתכל על הרבי הקודם הוא רואה 'עצמות בגוף'. זהו מאמר תמוה, שכדי להסבירו כתבנו את המאמר "וצדיק יסוד עולם" – הכי גדול שם בכמות, אז כנראה גם באיכות. כל אותו מאמר הוא על סוד שם צבאות, בדיוק הווארט כאן. איפה הצדיק הזה, שהוא עצמות בגוף? הסוד-הרז של ספירת היסוד, הצדיק. כמו שהמגיד הסתכל על אדה"ז ישן על הספסל בבית המדרש ואמר 'אזוי גרויס גאט אין אזוי קליין קערפער', אלקים כל כך גדול בגוף כל כך קטן – לפעול גם למטה שיהיה "איהו וגרמוהי חד בהון".

אם כן, אמרנו כעת כמה דברים: שבמלה צבאות בפשט גמור יש עולמות לגמרי, נשמות לגמרי ואלקות לגמרי; שהמספר שלו הוא יחוד הזכר והנקבה, "והיו לבשר אחד"; שיש בו את ענין שיתוף פעולה.

שוב, האמונה ב'שיתוף' היא דבר לא טוב, רק שאלה אם מותר או אסור לגוי – אבל ודאי לא טוב ולנו ודאי אסור. איפה 'שיתוף' כן מותר ורצוי? לעשות שותפות בעסק. שיתוף טוב רק לפעולה – לא עצם ולא תואר, אלא הולך יחד עם המלה פעולה, שיתוף פעולה. פלא שלא משתמשים בביטוי הזה במקורות... איפה כתוב ששיתוף הוא בפעולה? כתוב שדווקא המדות דקדושה וכך נשמות דקדושה משתפות פעולה. הסימן שאנחנו שייכים לסטרא דקדושה הוא שאנחנו מוכנים לשתף פעולה למען מטרה מסוימת, אותה ניתן להשיג רק על ידי שיתוף פעולה – איש ואשה. כל שיתוף פעולה הוא כחות מוגבלים, חיצוניות הכלי. האחדות בין הספירות היא דווקא באמצעות חיצוניות הכלים, שיתוף פעולה. כל זה סוד שם צבאות באתב"ש.

זו היתה רק דוגמה שדווקא בשם צבאות המקובלים אוהבים 'לשחק', ואנחנו בעקבותיהם: צבאות במילוי – צדיק בית אלף וו תו – 1145, עולה ה"פ (ממוצע כל אות) 229, ירידה. רצינו להגיע לסוד "ירידה צורך עליה" מכח השם צבאות. והנה הערך הממוצע של כל אות בצבאות במילוי הוא ירידה. כלומר, לשם זה יש דחף לרדת. בדיוק מה שכתוב, שיורד מהאצילות – דווקא רוצה לרדת למציאות הפוכה מעצמו – לעולמות התחתונים, כדי להשפיע לבן-תלמיד-עבד כנ"ל (כנגד בי"ע).

מה היחס בין ירידה ל-עליה? 115 הוא הנקודה האמצעית של 229. הנקודה האמצעית היא בחינת הנוקבא בכל מקום[סו] – הנקודה האמצעית של ירידה היא עליה. זה עצמו רמז יפהפה.

אם כבר, מתבקש להמשיך – ירידה היא הנקודה האמצעית של 457, שהוא הנקודה האמצעית של 913, בראשית. מה המספר האחרון? הנקודה האמצעית של עליה – חן.

יש רמז מפורסם[סז], שאם עושים סדרת נקודות אמצעיות מ-בראשית, עד למספר זוגי – מגיעים ל-חן, נח, סוד בראשית-נח (מצטרף לרמז[סח] שבראשית במילוי המילוי: בית יוד תו ריש יוד שין אלף למד פא שין יוד נון יוד וו דלת תו וו = 3364 = נח-חן ברבוע!). רואים שהירידה והעליה בתוך הסדרה של בראשית, הרומזת לתכלית הכוונה של בריאת העולם והעבודה שלנו פה למטה בעולם הזה – כבר יפה מאד. את כל המלה צבאות דורשים על בראשית, "לרבות צבאות השמים" ו"לרבות צבאות הארץ" כנ"ל.

בכל אופן, יש כאן ירידה ועליה באותה סדרה (כל הזמן יורדים ועולים וכו', "ילכו מחיל אל חיל גו'"[סט], "צדיקים אין להם מנוחה כו'"[ע], עד שבסוף – נח, זוכים ל"מנוחה לחיי העולמים"), ועליה היא הנקודה האמצעית של ירידה.

מנחם מענדל חי מכח שמואל

אמרנו קודם שלרבי יש זיקה מיוחדת לרבי המהר"ש, שמואל שייך בעצם לשם צבאות, כי חנה חדשה שם זה כאשר התפללה על הבן, שמואל, והוא פתח נבואתו בשם זה. אם כן, יש קשר בין שם צבאות לשמואל ונראה שגם לרבי.

נעשה עוד תרגיל יפהפה: הנקודה האמצעית של שמואל (377) היא 189, אחר כך 95 והסוף 48. 189-95-48 – מספרי הנקודה האמצעית של שמואל – עולים יחד מנחם-מענדל (332), כבר פלא. אמרנו ש-שמואל הוא הרביעי ומנחם-מענדל השביעי, אז נעשה עוד שלשה בכיוון ההפוך – שמואל הוא הנקודה האמצעית של 753 (אברהם-שרה), הנקודה האמצעית של 1505, הנקודה האמצעית של 3009. נחבר את כל השבעה יחד. בעצמי עוד לא עליתי על מה שקורה כאן – תופעה שלא ראיתי במקום אחר. חייב שיהיה לזה כלל, ועוד לא התבוננתי מספיק בשביל לגלות מה הכלל. 3009, 1505, 753, שמואל, 189, 95, 48 (כנגד שבעה דורות) – עולה 5976, חי פעמים מנחם מענדל (פעם אחת כנ"ל ועוד טוב פעמים)! כל השבעה כאן, כנגד שבעה דורות, יוצא מנחם-מענדל חי!

הכל יצא מ-שמואל, בזכות שמואל מנחם מענדל חי לעולם ועד. שוב, צריך להבין למה יוצא ככה, הכפולה של אותו מספר גם בכיוון האחד וגם בסימטריה בכיוון השני – צריך להבין. בדרך כלל זה לא קורה, וצריך להבין למה כאן זה כן קורה.

הרבי בסוף המאמר מביא עוד 'משחק' של אביו בשם צבאות. בסדרה הראשונה של המאמרים כמעט בכל מאמר הרבי מזכיר את כל הרביים. בפעם השניה, בתוספת לכל הרביים, כולל גם את אביו – חידוש של הסדרה השניה, שאביו גם נחשב אחד מהרביים. מביא איך שאביו מסביר[עא] על פי כתבי האריז"ל את שם צבאות. צבאות היינו צבא-אות, שה-א עולה לכאן ולכאן, שאז עולה 500, "פרו ורבו", רמח-רנב כנ"ל.

הוא אומר שבקבלה ה-א, כמו בכוונת "א-דני שפתי תפתח"[עב], מתחלקת ל-י למעלה, י למטה ו-ו באמצע (ציור האות א). אם כן, יש צב ו-י עליונה, י תחתונה ו-ות. ה-י למעלה מצטרפת ל-צב, כבר צבי, וזה החלק של הנצח, וה-י למטה מצטרפת ל-ות, 416 (יצחק-יצחק, לב פעמים אחד), היא חלק ההוד. "איהו בנצח" ו"איהי בהוד" בזמן הזיווג, והזיווג הוא לעשות א – מפורש בשער מ"ד ומ"ן בעץ חיים[עג] – וכך כאן בחלוקת שם צבאות. אם אני לוקח רק את ה-ו באמצע – בין ה-י למעלה וה-י למטה – היא מחברת את שניהם יחד, עצם הזיווג, בין צבי מצד הנצח ו-יות מצד ההוד. לפעמים כתוב בכתבי האריז"ל[עד], גם בסוד "א-דני שפתי תפתח", שאת ה-ו גם מחלקים לאורך לשתי ווין (סוד מילוי ו – וו), ו לנצח ו-ו להוד. הוא מסביר בזה הרבה סודות.

מה שהוא לא כותב – תוספת שלנו עכשיו, בשביל ענין "ירידה צורך עליה" – שציור האות א הוא לא רק י-ו-י. מה עוד יכול להיות? סופר מכוון בתפילין באות א – י למעלה, ו באמצע ו-ד הפוכה למטה[עה]. י-ו-ד, האות יוד. יש אפילו כוונה שלישית – ב"באתי לגני"[עו] כתוב שלפעמים ד מתחלפת ב-ר, "ולרש אין כל"[עז], אם מוציאים את הנקודה מראש ה-ד היא הופכת ל-ר, ולכן יש כוונה ש-א היא י-ו-ר, אותיות ריו, סוד הזיווג[עח]. יש שלשה ציורים של האות א – י-ו-י (בגימטריא הוי'), י-ו-ד (יוד), י-ו-ר (ריו). כל השינוי הוא בהוד, הנקודה למטה, בעוד הנקודה למעלה – נצח – תמיד י, והאמצע-החיבור תמיד ו. דווקא ב"איהי בהוד", הנקודה התחתונה של ה-א, יש שינוי – י או ר או ד, שביחד מצטרפות למלה ירד. ירד הוא גם שם – ירד, אבא של חנוך, הדור הששי לאנושות[עט]. למי היום קוראים ירד? [החתן של טראמפ.] עוד פעם, סוד ירד הוא ספירת ההוד דווקא – לכן הוא מתחתן עם גיורת, כי גיורת היא סוד ההוד, מ"הודי נהפך"[פ] ל"הוד והדר". מי שראוי להתחתן עם גיורת הוא דווקא ירד, "ירידה צורך עליה" – כך באמת הוא עשה. האשה עולה אתו. ההוד יורד לעולמות התחתונים יותר מהנצח, בשביל לברר ניצוצות קדושים ולהעלות אותם – "ירידה צורך עליה".

יש עוד משהו שהוא כותב במאמר. חשבתי שנקרא הכל בפנים, אבל אין לנו זמן. הוא כותב במאמר ש"צבאות הוי'" מתפרש בקבלה וחסידות[פא] גם כהעלאת ניצוצות. כלומר, "צבאות הוי'" היינו ה-רפח או ה-רב ניצוצין שהעלו ממצרים – סוד הערב-רב. הפשט ש"צבאות הוי'" היינו עם ישראל, המיוחסים, אבל הוא כותב שהם גם הניצוצות שהעלו ממצרים – רב מתוך רפח ניצוצין (כאשר אלהים ניצוצין נשארו לנו, עד ביאת ינון שאז יקוים היעוד של "אני אמרתי אלהים אתם"). דומה למה שאמרנו קודם שהפלא במלה זו שגם עולמות, גם נשמות וגם אלקות – שאצל האריז"ל הם אנ"ך, אורות-ניצוצות-כלים.

הוא מביא במאמר פירוש ש"צבאות" היינו ניצוצות – באמצע, בין האורות לכלים. לפי זה, שאר השמות שאינם נמחקים הם בחינת אורות, ושם זה הוא דווקא הניצוצות. הניצוצות נפלו ונקברו יחד עם שברי הכלים, וצריך להוציא אותם. היות שעם ישראל מוציאים אותם, והם "על צבאֹתם" – כמו "כי תצא למלחמה על אֹיביך", הם מעל הניצוצות ובכח זה מוציאים אותם – גם הם עצמם נקראו על שם הניצוצות, כך הוא מסביר. להיות צבאות הוי' היינו עבודת בירורי הניצוצות – עבודת זמן הגלות[פב].

בסוף הוא כותב ביטוי, שכל מה שאנחנו פה בעולם הזה הוא בשביל הנצח – שמושרש בעצמות, כמו שיסביר בפרקים הבאים במאמר, צבא לשון חיל – בשביל "נצחון המלחמה"[פג].

נעשה עוד משהו יפהפה לכבוד י' שבט: נצחון המלחמה = מנחם מענדל. אנחנו אוהבים כל פעם לומר רמז שהשם מנחם מענדל מחבר שני סוגי יהודים – צדיק-בינוני. נצחון שוה צדיק ו-המלחמה שוה בינוני – רמז יפהפה. הבינוני נמצא במלחמה התמידית, כמו שמוסבר בספר התניא, כשזוכה ל-נצחון כבר הופך ל-צדיק (כמו עובד ו-עבד). יחד מנחם-מענדל, שיוצא מהנקודה האמצעית של שמואל, וכו' כנ"ל.

במאמר הראשון הרבי מביא מהרבי המהר"ש[פד], שמואל, שהעולם עומד על "אמן יהא שמֵה רבא דאגדתא"[פה]. כשלומדין אגדתא, רזין דאורייתא, ואומרים קדיש – ה"אמן יהא שמה רבא" שעונים הוא שמקיים את העולם. הרבי מסביר באריכות שהכוונה מקיים את העולם שנמצא בהתדרדרות, שקללת כל יום יותר מאתמול – מקיים דווקא בגלות. מתאים לסוד שם צבאות, שהוא סוד "ירידה צורך עליה", כנ"ל – שייך דווקא לאיש"ר דאגדתא, לימוד רזין דאורייתא. הקדיש שנאמר בסוף אי"ה, במנחה, יחשב לקדיש אחרי השיעור אגדתא.

בכלל, היות ש"אמן יהא שמה רבא" הוא יסוד היסודות – יש כמה ווארטים ב"היום יום"[פו] – כדאי לחשב אותו. ראשי התבות הם אשרי, רישא, והכל (כמו שכתוב בסידור, ארבע מלים של שלש אותיות) – "אמן יהא שמה רבא" – עולה הקדוש ברוך הוא (655). ראשי התבות בגימטריא ז"פ חכמה (שבע חכמות הכלולות בחכמת התורה) והשאר עולה קדם ("הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז"[פז]). אפשר להבין כמה חשוב לומר "אמן יהא שמה רבא" – כל פעם שאומרים זאת ממשיכים את גלוי עצמות[פח] הקב"ה בעולם.

מספרי חשמל בפרקים קג-קד

נחזור רגע לפרקים קג-קד בתהלים בהם התחלנו: אמרנו ששני פרקים בתהלים הולכים יחד – ה"פ "ברכי נפשי את הוי'". כמה פסוקים יש בפרק קג? 22. ובפרק קד? 35. מה הקשר? כב כנגד האותיות, מישהו זוכר למה אחרי כב בא לה? יש את הסדרות הבסיסיות, סדרת הרבועים, סדרת המשולשים וסדרה מספרי השראה, אך מבחינה מסוימת הסדרה הכי חשובה היא סדרת מספרי חשמל (משולש על גבי רבוע, שבמתמטיקה מציירים כמחומש, שעל כן נקראו מספרים מחומשים, pentagonal numbers), בה המספר הרביעי הוא 22 ואחרי 22 בא 35 (המספר המחומש החמישי).

מה הקשר לאותיות? כמה מבטאים יש? 22 אותיות יסוד (אומר שזה רק היסוד, אבל יש עוד) ו-5 מנצפך ו-7 כפולות (בגדכפרת, רפה ודגש, היגוי אחר) ויש ש ימנית ו-ש שמאלית – לכן יש סה"כ 35 אותיות. אלה מספרי הפסוקים של פרקי "ברכי נפשי את הוי'" – שני מספרים עוקבים בסדרת המחומשים. הסדרה:1, 5, 12, 22, 35, 51, 70 (מספר החשמל-מחומש השביעי, החביב – "כל השביעין חביבין"[פט] – "שבעים פנים לתורה"[צ] וסוד "שבעים תמרים"[צא] של פרשתנו, קשור לשנת השבעים מי' שבט תש"י), 92 (מספר היסודות הנמצאים בטבע, כך סברו המדענים עד לפני כמה שנים, כנראה עדיין יש דברים בגו). האותיות נקראות "גרמוהי" – תכלית שם צבאות שיהיה "איהו וגרמוהי חד" גם למטה.

"אות הוא בצבא שלו" – סוד התכלת

עוד נקודה: הביטוי במאמר לשם צבאות הוא "אות הוא בצבא שלו"[צב]. אמרנו שאות-צבא עולה 500, אות בצבא כבר 502, "שכינה ביניהם". "אות הוא" באצילות ו"בצבא שלו" היינו בי"ע – "אצילות איז אויך דא"[צג], אצילות גם כאן, שיהיה "איהו וגרמוהי חד בהון" גם למטה. "אות הוא בצבא שלו" עולה 850 – תכלת. בציצית, שהיא גם אות, יש שני צבעים – לבן ותכלת. היום אין לנו תכלת – יש אנשים שכן יש להם תכלת, אבל עוד לא זכינו כולנו לתכלת, רק יחידי סגולה זכו לתכלת, אך כשיבוא משיח כולנו נזכה לתכלת, כך אומר האריז"ל.

לפי הרמז הנ"ל תכלת הוא סוד שם צבאות. מה הקשר? מה ההבדל בין הלבן והתכלת בציצית? במלים פשוטות בחסידות, מה פועלת אצלי בתודעה ההסתכלות על הלבן? יש מצות "וראיתם אֹתו"[צד], להסתכל על הציצית – מה אומר לי הלבן של הציצית ומה אומר לי התכלת? צבא הוא "רצוא ושוב", "מטי ולא מטי", של עצם הנשמה היהודית – "גאט איז אלץ, אלץ איז גאט", ה' הוא הכל והכל הוא ה'[צה]. הלבן של הציצית אומר שה' הוא הכל, אור אין סוף פשוט, ותכלת הוא צבע. בשער הגוונים בספר הפרדס, וגם אצלנו בשעורי אור וצבע, אחד הנושאים שהקדשנו לו אריכות רבה הוא סוד התכלת – דבר מאד חשוב בתורה. יש הרבה שיטות באיזו ספירה התכלת, ואחת מהן – שמתאימה לעניננו – שהתכלת היא הגוון של ספירת היסוד, "צדיק יסוד עולם"[צו]. הלבן הוא הכתר, או החכמה או החסד. התכלת – שיכול להיות גם עטרת היסוד, שרש המלכות, תכל'ס – היא מלשון "כל", "כי כל בשמים ובארץ"[צז] היינו היסוד.

למה כתבנו את המאמר "וצדיק יסוד עולם"? בגלל הווארט של עצמות בגוף. איפה? ביסוד. הצדיק הוא לבן? יש רק לבן הארמי... הצדיק אצלנו הוא לא לבן. בשבת הוא (???הכוונה למישהו מסוים בקהל?) לובש לבן, אבל הצדיק אצלנו הוא-הוא תכלת, הוא הכל. זה הפלא של עצמות בגוף דווקא בתכלת. מה תכלת אומרת? "אלץ איז גאט", הכל הוא ה'. הלבן והתכלת בציצית הם בדיוק הדופק של עצם היהודי – ה' הוא הכל (לבן), הכל הוא ה' (תכלת). ה"שוב", הכל הוא ה', סוד התכלת, הוא כוונת שם צבאות, להמשיך במקום הריבוי – הצבא, ריבוי הנבראים – את הגילוי של "איהו וגרמוהי חד בהון", שהוא אחד עם הכלים גם למטה. כלומר, "אלץ איז גאט" – שגם למטה, איפה שיש מציאות ויש ריבוי, יתגלה שהכל ג-א-ט[צח]. מתחיל מה"צדיק יסוד עולם", אבל אחר כך מתפשט להכל – "אלץ איז גאט". זה התכלת, "אות הוא בצבא שלו" – האות אומרת ש"אלץ איז גאט"[צט].

אפשר להבין מזה למה התכלת חסרה לנו היום. הרבה יותר קל לבטל את המציאות, שאין כלום, רק ה' – זה תמיד אפשר. לכן ליהודי יש תמיד כח של מסירות נפש – פשוט למות על קידוש ה', אין שום דבר, גארנישט, יש רק ה'. משיח הוא לא זה, אלא "אלץ איז גאט". זו גם קשור למהפכה הרביעית, להאיר באור תורה גם את או"ה – סוד התכלת של הציצית. לכן "אות הוא בצבא שלו" עולה תכלת[ק].

עוד יותר: הוא כותב במאמר שיש "צִבְאות הוי'" (בסמיכות, סמוך ובטל לה') ויש "צְבָאות" (לא בסמיכות) – משמע ש"צבאות" יותר גבוה, ומעל זה "על צבאֹתם", ומעל זה מדרגה שצבאות הוא השם עצמו, שם קדוש (ארבע מדרגות אלו הן כנגד י-ה-ו-ה כמובן).

בכל אופן, רק בהקשר ליציאת מצרים, לפני חנה שחדשה את שם צבאות כשם קדוש, יש בכללות שתי מדרגות, "צבאות" ו"צבאות הוי'". זה רמוז במלה ציצִת (כך כתוב בתורה, רק בשביל שיהיה בגימטריא תריג רש"י כותב ציצית), שעולה 590 (כתוב ג"פ – ציצת ציצת לציצת, הממוצע הוא ציצית, מתאים לרמז של רש"י). צי היינו "צבאות הוי'" ו-צת היינו "צבאות" בפני עצמו, שתי הבחינות. צבאות הוי' צבאות עולה לב (מספר הציציות) ברבוע (1024). רמז יפהפה שהמצוה של ציצית היא מצוה של השם צבאות.

לכן יש גם מצוה לראות – לראות ש'אלץ איז גאט'. הפשט של "וראיתם אֹתו" היינו על "פתיל תכלת" – היום לרוב האנשים אין בפועל, אבל צריך לכוון. כמו שאמרנו קודם, ב"גאט איז אלץ" אין חידוש גדול – הטבע היהודי הוא למסור את הנפש על קידוש ה'. להביא משיח, לראות שכל המציאות היא אלקות, זהו החידוש. שני אלה יחד עושים את המלה ציצת ושוה 1024, לב ברבוע, מספר שמכוונים גם בקריאת שמע – מספר האותיות של ק"ש (יחד עם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", 1000 ועוד 24).

שם "צבאות" ביסוד

עוד דבר, אחרון, רק לחזק ששם זה שייך ליסוד – עיקר החידוש כאן, שאף על פי שכתוב שהוא שם של נו"ה, "לבר מגופא", על פי פשט הרבה יותר שייך לספירת היסוד – מה שכתוב במאורי אור, ערכי הכינויים לפי האריז"ל (שכתוב[קא] שאין דרוש בלקו"ת שלא מצטט אותו) בתחלת ערכי אות צ. הוא אומר בפשטות שהאות צ בכל מקום רומזת ל"צדיק יסוד עולם", ספירת היסוד. זהו הדבר הכי פשוט, שלא ראיתי שמישהו כותב – שכל מלה, וכל שכן שם קדוש, שמתחיל ב-צ (ההופעה היחידה שלה בשמות ה' היא בשם צבאות), אומרת שמדובר ב"צדיק יסוד עולם", והדוגמה הכי טובה היא צבא. אות-צבא ("אות הוא בצבא שלו") ראשי תבות א-צ (הוי' א-דני, עיקר היחוד בקבלה, ששני השילובים שלהם רומזים ליחודא עילאה ויחודא תתאה).

גם ציצת, שני צ, רומזת לצדיק עליון וצדיק תחתון, יוסף ובנימין. צדיק בכל מקום הוא היסוד, ה"צדיק יסוד עולם". צדיק תחתון הוא הצדיק של הנוקבא, "נקודת ציון". צריך לזווג אותם – הצדיק של הזכר והצדיק של הנקבה, צדיק וצדיקה.

לחיים לחיים, שנזכה להרבה צבאות, להרבה ילדים בריאים וחזקים ושמחים, לחיים לחיים, הרבה נכדים ונינים עד סוף כל הדורות, דור ישרים יבורך.

שיר המעלות.

מעלת נבואת שאר הנביאים על מעלת נבואת משה

כתוב ש"תכלת דומה לים, ים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד"[קב]. רואים מכאן שתכלת היא בחינת נבואת שאר הנביאים, שנבאו ב"כה אמר הוי'"[קג], כ הדמיון, שדבר דומה לדבר – מדמה מילתא למילתא. יש משהו בתכלת שמעורר בנפש את תיקון כח המדמה, בחינת גזרה שוה, שלא דורשים מפי עצמו אלא רק רב מפי רב עד משה רבינו[קד]. תיקון כח המדמה הוא גם תיקון היצר הרע (כידוע מרבי נחמן[קה]), העבודה של "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך"[קו] – "בשני יצריך"[קז] (גם ביצר הרע, כח המדמה). זו נבואת שאר הנביאים, מתאים למה שכותב במאמר[קח] ששם צבאות הוא שם של הנביאים, בחינת "כה אמר הוי'". "זה הדבר אשר צוה הוי'", אספקלריא המאירה, הוא "זה", אבל העובר על דברי נביא חמור מהרבה דברים שהם מעבר על דברי תורה – כי שרש דברי נביאים בא"ק, למעלה מאצילות (בחינת משה רבינו ונבואתו ב"זה"[קט]).

שוב, שם צבאות הוא שמחזיק אותנו. לפי זה שם צבאות קשור ל"כה אמר הוי'". כמה שוה צבאות ועוד "כה אמר הוי'"? 791, ז"פ נביאים (113, מספר ההשראה של 8), "כל השביעין חביבין".

למה השם הזה התחדש על ידי חנה? חנה (סוד שם סג, אמא) שוה נביא – היא האמא של הנביא ב-ה הידיעה, שמואל הנביא השקול כנגד משה ואהרן[קי]. למרות ששקול כנגדם לא כתוב שהתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'". משה הוא "זה" ואהרן הוא "כה" ("כה תברכו את בני ישראל"[קיא]), ושמואל השקול כנגד שניהם הוא צבאות, תכלת, כח המדמה – שייך לשרש הכל, שאפילו יותר גבוה מה"זה".

אם נחבר את חנה (נביא) לשם צבאות (השם שלה, של האמא, כל מה שדברנו על הריון ואמא) – היסוד-הצדיק שנולד מהאמא, כמו יוסף הצדיק שהוא יתום, "יפה תאר ויפה מראה"[קיב], מאמא שלו, "יפת תאר ויפת מראה"[קיג] – נקבל 562. זוכרים את המספר הזה. צבאות ועוד נביאים עולה ברית – שייך לחקירה הנ"ל האם הברית לבר מגופא או לא לבר מגופא, שאמרנו שבסוד "מטי ולא מטי".

בכל אופן, השם הזה הוא תיקון הציונות. מה שאמרנו קודם – ילדים קטנים רוצים להיות גנרלים והגנרלים רוצים להיות ראשי ממשלה. כך זה הולך, בתחלה, גם באמריקה התחיל כך. מתחיל מ"כי נער ישראל ואהבהו", שם צבאות ועוד חנה-נביא.

השלמות (אחרי השיעור) – לא הוגה:

מאמר מוסגר לגמרי: ארבע הדמויות רבי-משפיע-צדיק-גבור בתוך חב"ד אלו שלשת הרביים הראשונים והרבי הקודם. סתם רבי – אדמו"ר הזקן. סתם משפיע – אדמו"ר האמצעי (שאדה"ז עשה אותו משפיע לאברכים, זה היה תפקידו, והוא הפועל את השפלות בחב"ד, וממנו גם ה'טעם בחסידות', שני תפקידי המשפיע). סתם גוטער-איד בחב"ד הוא הצ"צ. סתם גבור בחב"ד הוא הרבי הקודם. משהו חשוב שאפשר מאד להאריך בו.

כאן הגבור הוא היסוד. בדרך כלל מסבירים שארבע הדמויות כנגד י-ה-ו-ה, אבל כאן חסד-גבורה-תפארת-יסוד. ביסוד כתוב "ירוץ כגבור" – לכן יוסף-יצחק, יסוד הנוטה לגבורה, בחינת יצחק, גבורת אנשים.

לפי זה הרבי מהר"ש והרבי הרש"ב הם ממוצע, נו"ה בין החג"ת ליסוד. גם הרבי גבור, כמו עטרת היסוד – מה שהרבי נאחז והולך בדרך השווער היינו הגבור שלו. בכל אופן, בעל המס"נ בפועל הוא הרבי הקודם. מתאים לאמור כאן, על שם צבאות – חידוש של 'רבי'.

נקרא את השיחה על שלשת הפסוקים (ט"ו בשבט תש"כ):

חוזר שהעבודה של צבא בדרך התלבשות דווקא, לא השראה (עד כדי מה שהסברנו על ערמה).

קשרנו את "באתי לגני" ל"עתה באתי" של שר צבא ה'.

"צבאות הוי'" – בטל וטפל, אז הוא כלי ואז יש בו התלבשות.

בפסוק השני אין התלבשות, ההיפך – הבירור בדרך ממילא. לכן צריך גם את הפסוק השלישי.

עוד השלמות (מדף הרב):

החידוש על ידי חנה ואחר כך שמואל מודגש בפסוק "בימים ההם אין חזון נפרץ" – כל הסיפור של לידת שמואל היה במצב שהיה 'סכר' על נבואה. דבר מובהק – צריך להסתכל אם רמוז בתו"א. כששמואל במטה וה' קורא לו כתוב "ונר אלהים טרם יכבה", ואחד הפירושים היינו 'נר הנבואה'. הפשט שהולך על נר המנורה, במקדש בו שכב, אך יש פירוש שהולך גם על הנבואה – המשך של "אין חזון נפרץ", אך אעפ"כ "נר אלהים טרם יכבה" וה' מדבר איתו. הוא לא יודע מי מדבר איתו – חושב שזה עלי וכו'. הווארט שתמיד כאשר משהו נסכר, כשהוא פורץ אחר כך (אחרי ה"אין חזון נפרץ") הוא פורץ ביתר שאת, ולשם כך צריך להגיע למקור יותר גבוה. הכל לחזק ששם צבאות מגיע יותר גבוה מאצילות. אם יש סכר על אור האצילות, כדי לפרוץ אותו – כח שם צבאות – צריך לבוא ממקום של עצמה, עצמות. מאד קשור לחידוש של השם הזה.