השפעת המלך לעם

שבת כי-תצא, י"ד אלול פ"ב (ח"ב) – כפ"ח

עיון במאמר רבי אייזיק מהומיל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

במסגרת שיעורי שבת כי-תצא הוקדש מקום נרחב ללימוד על פי מאמר ב"חנה אריאל" לרבי אייזיק מהומיל זצ"ל. הנושא העיקרי היה התכלית של העמדת מלך, באומות ובעיקר בישראל, אך לכך קדמה התבוננות עמוקה ביחס בין התהוות העולמות לשכלולם דרך התבוננות בדעות השונות בסדר בריאת שמים וארץ והיחס בין התורה וישראל (כהמשך לח"א של השיעור, שנדפס לעיל). אחרי ההתבוננות הזו, לה מוקדש פרק א, עוסק פרק ב בנושא העיקרי – כח ההשפעה הפנימי של המלך לעם. המלך, דווקא בהיותו בשמחה וטוב לבב, משפיע משלמותו הפנימית לבני עמו, חסרי-השלמות. ההתבוננות מתרחבת לשלש בקשות "תנה לנו" של עם ישראל, ששיאן בקשת מלך, כשנקודת הכל היא שהדאגה לגשמיות של עם ישראל היא ההקדמה המתאימה להשפעת אלקות פנימית ויחוד אמתי עם ה'. הלומד המעמיק מוזמן ללמוד גם את דברי רבי אייזיק במקורם ולהבין טוב יותר את החידושים שנוספו עליהם בשיעור.

א. ארץ ושמים – בריאה ושכלול

התהוות ושכלול הבריאה

יש מחלוקת יסודית של בית הלל ובית שמאי לגבי בריאת העולם[ב]: בית הלל אומרים ש"ארץ קדמה", כמו שכתוב "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"[ג], ובית שמאי (לשון שמים) אומרים ש"שמים קדמו", כמו שכתוב בפסוק הראשון בתורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[ד]. יש גם דעה שלישית, ש"שמים וארץ כאחד נבראו", "קֹרא אני אליהם יעמדו יחדו"[ה].

זהו נושא שמדובר עליו הרבה בחסידות[ו], ויש בחנה אריאל[ז] מאמר של רבי אייזיק מהומיל – שאנחנו, בישיבת שכם, אוהבים ללמוד את הדברים שלו – המסביר את המחלוקת הזו בעומק:

על פי דעה נוספת במדרש שם[ח], המבחינה בין בריאה ושכלול, הוא אומר שדעת בית הלל ש"ארץ קדמה" היינו קדימה במחשבה, שכל המציאות מתחילה ממחשבת "אנא אמלוך"[ט] שלפני הצמצום. עלה ברצונו של ה' למלוך והכלל הוא ש"אין מלך בלא עם"[י] – אי אפשר להיות מלך על בנים וגם לא על שרים, כמו שכתוב הרבה פעמים בחסידות[יא]. מלכות היא התנשאות עצמית וצריך ריחוק בערך בין העם לבין המלך. הריחוק של העם כולו מהמלך הוא שוה – יש לעם מכנה משותף, שכולם חסרי-שלמות, שהמלך צריך להשלים (כדלקמן עוד). לכולם יש את המום הגדול של המודעות העצמית הנפרדת – כולם רחוקים מה'. כשבית הלל אומרים ש"ארץ קדמה" הם מתכוונים לכך שהתהוות המציאות, הרחוקה והחסרה, תלויה במחשבת "אנא אמלוך".

לעומת זאת, בית שמאי אומרים ש"שמים קדמו" במעשה, שפירושו שכלול העולמות. התהוות המציאות נובעת ממחשבת "אנא אמלוך", אבל אחרי שמתהווה מציאות עם חסרון-שלמות, עם המום של המודעות העצמית, צריך לתקן ולשכלל אותה – איך? על ידי החדרת בטול. התכלית של התורה היא לתקן את המציאות – תורה בגימטריא בטול פעמים אהבה. גם אצל בית שמאי התיקון הוא באהבה, הם בעצמם כפולה של אהבה (כנ"ל), אבל עם הרבה בטול. שכלול המציאות נקרא גם תיקון שלה וגם עשיה – לכן מצוות התורה הן מצוות מעשיות.

ישראל והתורה

אצל בית הלל קודם כל חשובה ההתהוות של הארץ – התהוות העולמות בכלל ועם ישראל בפרט. מבחינתם, "דרך ארץ קדמה לתורה"[יב] – הדאגה ל"דרך ארץ" של יהודי, לבריאותו וטובתו הגשמית, קודמת לתורה. ישראל נקראים "ארץ"[יג] ובמחשבה "ארץ קדמה". לעומת זאת, אצל בית שמאי התורה קודמת – "תורה מן השמים"[יד], "שמים קדמו". זו הגישה של השמאל (בתורה) – שיש תורה מן השמים שקודמת למציאות[טו], שיש כללים שהכל צריך להתנהל רק לפיהם.

כמובן, גם בית הלל מודים שהתיקון הוא על ידי התורה – אבל הם מקדימים את עצם ההתהוות לתיקון, כפי שעלה במחשבה. מאידך, גם בית שמאי מודים שבמחשבה הקדומה, לפני הצמצום, ישראל קדמו לתורה[טז], אבל אחרי הצמצום – כשמדובר על סדר התיקון בפועל ולכתחילה – "ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה"[יז], התורה קודמת לישראל ומנהיגה-מתקנת אותם (ורק בדיעבד נזקקים לקשר השלישי, הקשר הישיר בין ישראל לקוב"ה, שמתגלה בעבודת התשובה, כנודע[יח]).

לכן בית הלל מקילים ובית שמאי מחמירים – לפי בית הלל העיקר הוא קודם כל מציאות בריאה ושמחה, שיש לה את כל מה שהיא צריכה, לא צריך להכביד בדרישות, אפשר להקל, ואילו לפי בית שמאי צריך לתקן את המציאות, להחדיר בה בטול, ולשם כך צריך להרבות באיסורים וחומרות.

לאור כל זאת, מהי דעת חכמים, ש"כאחד נבראו"? מדרגת "יחיד" שלפני הצמצום[יט], בה "ישראל אורייתא [וקוב"ה] כולא חד"[כ] ממש. רבי אייזיק מסביר שעל מדרגה זו נאמר "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[כא], "ישראל עלו במחשבה"[כב] – במדרגה זו ה' משתעשע עם נשמות הצדיקים, הבטלים אליו בעצם, ושם גם מקור בחירת ה' בגוף היהודי[כג] (במדרגה זו, כפי שיוסבר בסמוך, ההתהוות והשכלול באים כאחד, כשהכל בעצם כרצון ה').

"עצם והתפשטות" ו"העלם וגילוי"

את הדברים האלה אפשר להסביר עם שני צמדי מושגים שאדמו"ר הזקן מחבר ביניהם ורבי הלל מסביר הרבה[כד] – "עצם והתפשטות" (צמד מושגים שאדמו"ר הזקן מקדיש לו ארבעה משלים) לעומת "העלם וגילוי" (צמד מושגים המתבאר באמצעות חמשה משלים):

ההתהוות בנויה על עצם והתפשטות – יש התפשטות מה', שככל שהיא הולכת ומתרחקת נוצר הפער שמאפשר בריאה של העם. העצם הוא השלם והכולל את הכל וההתפשטות היא רחוקה וחלקית, חסרת-שלמות בלשון רבי אייזיק, וכך מתהווה העם. המלה עצם רומזת בעצמה לענין של "אין מלך בלא עם" – יש בה צ, בגימטריא מלך, בתוך אותיות עם. המלך הוא העצם הנצב במרכז – בסוד "נצב מלך"[כה] (ש"הנה הוי' נצב עליו"[כו] ובתוכו) – וה-עם הוא ההתפשטות שמקיפה אותו מרחוק, זקוקה לכך שהוא ישפיע בתוכה את השלמות שהיא חסרה (כמו שעוד נרחיב).

לעומת זאת, התיקון-שכלול-עשיה של המציאות היינו גילוי ההעלם – מצד האמת הכל קשור לה' ובטל אליו, והנחיות התורה המחדירות בטול במציאות מגלות את האמת הזו וכך מתקנות את המציאות.

"כי חפץ חסד הוא"

איך רבי אייזיק מסביר את הדעה השלישית, של חכמים, ששמים וארץ נבראו יחד? כמו שכבר אמרנו, אף שלפעמים מוסבר בחסידות שהדעה הזו היא ממוצע, הוא אומר כאן שהיא השרש שגבוה משתי הדעות האחרות ומסביר שהשרש שלה הוא ב"כי חפץ חסד הוא"[כז], מדרגה באור אין סוף שלפני הצמצום שהוא קורא לה כאן עצמות (ורמז מובהק: "כאחד נבראו" עולה "כי חפץ חסד הוא"!). כתוב[כח], כמו שגם דברנו לאחרונה[כט], שעל העצמות אפשר לומר שהיא "עצם הטוב". כאן הוא אומר שיש שם גם רצון, ולא סתם רצון אלא חפץ, שהוא רצון שמלובש בו תענוג[ל].

"כי חפץ חסד הוא" היא אחת ממדות הרחמים של מיכה (שאומרים ב"תשליך"). יג מדות הרחמים הן יג תיקוני דיקנא – בשערות יש חיצוניות, גוף השערה (הכלי-הצינור), ופנימיות, האור שבתוך השערה ה'חלולה'. יג המדות של משה רבינו בתורה הם החיצוניות ו-יג המדות של מיכה הן הפנימיות. יג המדות מכוונות גם כנגד חדשי השנה, החל מ"החדש הזה לכם ראש חדשים"[לא], כך שהמדה הששית מכוונת כנגד חדש אלול. במדות של משה המדה הששית היא "ורב חסד" ובמדות של מיכה היא "כי חפץ חסד הוא" (והרמז: "כי חפץ חסד" עולה "ורב חסד"!).

בכל אופן, לפי מה שהוא מסביר, מצד המדרגה הזו "יעמדו יחדו" – אין הפרש בין התהוות העולמות לשכלול העולמות. השכלול והתיקון הוא לא "בטול היש", שדורש עבודה, אלא "בטול בעצם", גילוי שעצם ההתהוות היא כרצון ה' – וממילא השמים והארץ "כאחד נבראו". על המדרגה הזו כתוב "אני לדודי ודודי לי"[לב] – רבי אייזיק מסביר שאין כאן שני שלבים נפרדים (בהם ה"אני לדודי" של הכלה קודם ל"ודודי לי" מצד החתן), אלא ששני השלבים באים כאחד ממש[לג], "יעמדו יחדו", ורק מכיון שבדיבור שלנו אי אפשר לומר אותם ביחד הפסוק מבטא אותם בזה אחר זה (על דרך "'זכור'[לד] ו'שמור'[לה] בדבור אחד נאמרו"[לו], מה שבלתי אפשרי לפה שלנו לבטא ולאזן שלנו לשמוע^לה)[לז].

כתוב "אחור וקדם צרתני"[לח] – ה"אחור" הוא התהוות העולמות וה"קדם" הוא שכלול העולמות, הבטול הפנימי (ובפסוק "אחור וקדם" ה"אחור" קודם ל"קדם" – "ארץ קדמה", כדעת בית הלל). אבל כמו שכתוב ש"לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"[לט] ככה כתוב[מ] גם שבמדרגה הזו של "חפץ חסד" אין אחור, הכל קדם-פנים (על דרך לוחות הברית שהיו לגמרי בחינת פנים[מא], "מזה ומזה הם כתֻבים"[מב]). ב"לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" ההסבר[מג] הוא שלא שאין שמאל בכלל, אלא שהשמאל הוא עוד יותר ימין מהימין. גם כאן, במדרגה של "יעמדו יחדו" יש גם את האחור וגם את הפנים, גם את ההתהוות וגם את השכלול, אבל האחור הוא עוד יותר פנים מהפנים – ההתהוות היא גילוי של רצון ה' בעצם (כמו שכתוב[מד] שהעצמות משתקפת בגשמיות, בארץ, יותר מאשר ברוחניות).

יוצא במאמר שיש שלש מדרגות: "יעמדו יחדו" הוא מצד "כי חפץ חסד הוא"; "שמים קדמו" מצד "עולם חסד יבנה"[מה] – כתוב ש"אית חסד ואית חסד"[מו], יש חסד עליון של הכתר, "רב חסד" ו"חפץ חסד", ויש חסד עולם שבונה-משכלל-מתקן את העולם; "ארץ קדמה" מצד "אין מלך בלא עם". אלה שלשה ביטויים שמופיעים כאן – "כי חפץ חסד הוא", "עולם חסד יבנה" ו"אין מלך בלא עם"[מז].

ב. מלך – השפעה פנימית

כלל ופרט

נגיד כעת עוד כלל גדול שעולה מהמאמר: רבי אייזיק אומר שבהתהוות העולמות כולם שוים. כמו שאמרנו, ביחס למלך וההתנשאות העצמית שלו כל העם רחוק במרחק שבאין ערוך – כולם שוים בכך שהם חסרי-שלמות, בעלי מום של מודעות עצמית, וזקוקים להשפעת השלמות של המלך.

יש דין מיוחד שמי שמורד במלך – המלך רשאי להרוג אותו[מח]. מה מיוחד בדין הזה? במה הוא שונה מכל חיובי המיתות שבתורה? בכל דיני התורה, כדי להרוג מישהו צריכים עדים והתראה, אבל המלך יכול להרוג גם בלי עדים והתראה[מט]. למה? המלך משפיע שלמות לעם, ולשם כך הוא צריך להיות בהרגשה של שלמות ושמחה – "שיהיה המלך שפוי בדעתו ולבו בהרחבה וכלום חסר מבית המלך, שאז הוא מוכן לקבל אור פני מדת המלכות דאלקות". אם מישהו מורד במלך הוא מעציב אותו, פוגע בשלמות ובשמחה שלו, והמלך לא יכול להשפיע לעם "לכן צריך לדחות מפניו כל דבר המחליש דעתו ומונע מלשרות עליו אור פני מלכות שמים". ההשפעה של המלך כל כך חשובה לעם כולו, חשובה לכלל, שהפרט שעלול להעציב את המלך נדחה מפניה ונהרג כדי שהמלך ישאר שמח ויוכל להשפיע לכלל. דוגמה עיקרית לזיקה בין שמחת המלך ויכולתו להשפיע רואים אצל שאול המלך, שהסימן לכך שנלקחה ממנו המלכות בפנימיות היה ששרתה עליו רוח רעה[נ] – מאז התנהג בעוינות לדוד, מתוך עצבות ופרנויה, שהן היפך תכונות המלך, וממילא לא היה מסוגל יותר להשפיע פנימיות לעם ומשם הוא התדרדר והלך (כאשר יכולתו של דוד להקל על שאול בנגינתו[נא] היתה הארה מעצמות מלכותו, היותו טוב ושמח בעצם). נדגיש שאם המלך משפיע לעם דווקא מתוך שמחה, צריך להיות בסיס של שמחה גם אצל העם כדי שהמלך יוכל להשפיע לו ("אין מלך בלא עם"), כמו שעוד נסביר.

לעומת הכלל, השייך להתהוות העולמות, התיקון הוא פרטי – ה"ארץ"-המלכות היא אחת ואילו ה"שמים"-המדות כוללים קצוות שונים, לכל אחד יש את התיקון הפרטי המדויק שלו. לפי דעת בית שמאי, הדעה של השמאל, הפרט יותר משמעותי[נב] – כמו שמקובל היום, להדגיש את הפרט ואת זכויות הפרט. לא שאין מקרים בהם הפרט נדחה מפני הכלל, אבל בגדול הפרט יותר חשוב ומודגש. זו חלק מהמגמה של תיקון ושכלול העולמות.

השפעת המלך

שוב, כלל גדול שבשביל השפעת המלך על הכלל הוא צריך להיות שמח, עד כדי כך שמוצדק להרוג מורד במלכות כדי שהמלך לא יהיה עצוב וההשפעה שלו לא תפסק. מהי ההשפעה הזו? הוא מסביר שההשפעה של המלך היא השפעה בפנימיות – כל העולמות מתהווים חסרים והמלך משפיע להם השפעה פנימית מהשלמות שלו.

אומות העולם מקבלות את השפע שלהם משבעים שרים – לכל אומה יש את השר שלה, והיא מקבלת ממנו את השפע ממנו היא ניזונה[נג]. אם כן, בשביל מה צריך מלך? המלך לוקח את השפע המקיף מהשר, שמתקבל בחיצוניות, ופועל שהוא יהפוך להיות השפעה פנימית שמתקבלת אצל העם. גם בעם ישראל, שאין להם שר והם מקבלים ישירות מה', צריכים את המלך כדי שההשפעה תהיה פנימית (זיווג ויחוד שנעשה על ידי המלך – כיחודים שעושים המקובלים – ועד לשלמות של "ביאת המשיח", לשון ביאה וזיווג).

יש אנשים שואלים – בשביל מה צריך מלך? בשביל מה צריך רבי? לכל יהודי יש קשר ישיר לה'! הם צודקים! כל יהודי נמצא בקשר ישיר עם ה', אבל בלי רבי, בלי מלך, הוא יכול לקיים את כל התורה והמצוות וגם לקבל את כל השפע שהוא צריך אבל הכל בחיצוניות – כדי שהשפע יהיה בפנימיות, כדי שהקשר עם ה' יהיה 'פנימי', צריכים מלך.

הפגם ב"מלך לשפטנו"

בימי שמואל הנביא, כאשר בני ישראל שאלו מלך בפעם הראשונה[נד] – "עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים"[נה] – כתוב "וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו"[נו] וה' אמר לו "כי לא אֹתך מאסו כי אֹתי מאסו ממלֹך עליהם"[נז]. כיצד יתכן? הרי יש מצוה מפורש בתורה של "שום תשים עליך מלך"[נח]! לפי מה שהסברנו עכשיו המלך לא בא במקום הקשר לה', אלא הוא מפנים את הקשר לה' ואת השפע שמקבלים מה'. מה הבעיה בכך שבני ישראל מבקשים מלך?!

רבי אייזיק מסביר במאמר שהבעיה לא היתה בבקשת מלך אלא בבקשה של "מלך לשפטנו" – ביטוי שחוזר בבקשה של העם ובהקפדה של שמואל על הענין. המלך צריך לשפוט במה שנוגע לו, לשמור על השמחה שלו בשביל ההשפעה הפנימית לכלל העם, אבל אם המלך חושב שהוא יכול לשפוט מדעתו בכל התחומים, גם בתחומים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, שהוא קובע את המוסר – זו בעיה. למלך יש את התחום שלו, "משפט המלך"[נט], אבל הוא צריך לדעת שיש את המסגרת הכללית של משפט התורה – של הקשר הישיר של ה', שהוא צריך להפנים אותו ולא להחליף אותו.

אם רוצים רק "מלך לשפטנו", בלי המסגרת של משפט התורה, רוצים ישראל (ארץ) בלי תורה (שמים). בעצם, זה מה שמנסים לעשות היום במדינה... רק בית הלל בלי בית שמאי יכול להיות איום ונורא. חייב להיות שההשפעה וההנהגה של המלך הן בתוך המסגרת הכללית של משפט התורה – רק ככה יהיה תיקון.

"תנה לנו" בשר-אחֻזה-מלך

בימי שמואל העם אומר "תנה לנו מלך לשפטנו" – יש בקורת של שמואל ושל ה', אבל הבקשה התקבלה ומכאן התחיל קיום מצוות "שום תשים עליך מלך". איפה עוד כתוב "תנה לנו"? יש "תנה לנו" עוד לפני כן, בתורה, איפה? ["תנה לנו בשר"]. נכון, הפעם הראשונה שכתוב "תנה לנו" היא בפסוק "תנה לנו בשר"[ס]. בפשט זהו פסוק שלילי, העם נענש על הבקשה הזו, אבל צריך לפרש גם למעליותא. הרי "תנה לנו בשר" זו בקשה מוצדקת – מבקשים שיהיה מה לאכול! הבעיה היתה רק שבקשו לא בנימוס, בטרוניא, אבל הבקשה עצמה היא בסדר – יהודים צריכים לאכול כדי להתקיים. "בשר" גם רומז ליחוד של איש ואשה, "והיו לבשר אחד"[סא]. ["שכינה ביניהם".] נכון, כמו שכתוב אצלנו[סב], בשר בגימטריא "שכינה ביניהם"[סג], 'אני אוהב אותך' וכו'. בשר הוא גם כינוי של הברית[סד], "ברית בשר"[סה]. איפה יש עוד "תנה לנו"? איפה הבקיאים שלנו?! ["תנה לנו אחֻזה"] נכון, יש רק עוד פעם אחת "תנה לנו" בתורה – בנות צלפחד אומרות "תנה לנו אחֻזה"[סו]. זו גם בפשט בקשה חיובית, ביטוי של חבת הארץ.

בכל התנ"ך יש שלשה "תנה לנו" – "תנה לנו בשר", "תנה לנו אחֻזה" ו"תנה לנו מלך"[סז]. כמה עולים שלשת הדברים שמבקשים כאן, בשר-אחזה-מלך? בדיוק תריג – כולל את כל תריג מצוות התורה, כל הכוחות לתקן-לשכלל-לעשות את העולמות בכל התיקונים הפרטיים הנדרשים. כמה עולה הביטוי החוזר, "תנה לנו"? ישראל. יש כאן הקדמה של ישראל לתורה, "ארץ קדמה", כמו שהוסבר – שלש פעמים ישראל (ארץ) ואז תריג מצוות ה' (תורה), בסוד הפסוק "ארץ ארץ ארץ שמעי דבר הוי'"[סח]. כמה עולה הכל יחד, ג"פ ישראל ועוד תריג, "תנה לנו בשר"-"תנה לנו אחֻזה"-"תנה לנו מלך"? 2236, הוי' פעמים אלהים, פעמיים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[סט] (שאומרים בערב ובבקר).

שלשה תיקונים

מה הסוד של המלה הראשונה כאן, "תנה"? בקבלה המספר הזה הוא שלשת מילויי שם אהיה – קסא (מילוי יודין: אלף הי יוד הי) קמג (מילוי אלפין: אלף הא יוד הא) קנא (מלוי ההין: אלף הה יוד הה)[ע]. איפה נמצאים שלשת המילויים? למדנו לאחרונה[עא] את דברי רבי לוי'ק על התניא[עב], שמביא שהם בנה"י דתבונה, ומסביר שנצח-הוד-יסוד דתבונה (לפי הסדר) הם כנגד המלים צמצום-תכלית-קץ (הרמוזות בפסוק "לכל תכלה ראיתי קץ"[עג] – תכלה לשון תכלית, קץ מופיע בפירוש והוא גם ר"ת קץ-צמצום). איך נסביר אצלנו?

מהו ה"תנה לנו בשר"? כמו שאמרנו, בשר הוא כינוי לברית, ספירת היסוד, ולזיווג שעל ידי היסוד. בכלל, "תנה לנו בשר" היינו תאוה ובקדושה היינו תיקון התאוות – "תאות צדיקים אך טוב"[עד] ו"תאות צדיקים יתן"[עה]. כאשר מבקשים "תנה לנו בשר" כמו שצריך, בדרך ארץ, בעצם מבקשים שה' יתן לנו כח לתקן את הברית, לתקן את כל התאוות. היסוד הוא ה"קץ" ("סיומא דגופא"[עו]), קץ-חי (אותיות יצחק).

לאיפה שייך "תנה לנו אחֻזה"? [נצח]. נכון, בנות צלפחד רצו להנציח את אבא שלהן. הן טענו – אם אנחנו לא נחשבות כהמשך של אבא שאמנו תתייבם ואם אנחנו עומדות במקום בנים אנחנו צריכות לרשת[עז], הן רצו להיות ה"ברא כרעא דאבוה"[עח] שמנציח את האבא. האחוזה בארץ היא צמצום של ריכוז, להמשיך ולהנציח את החיים בנחלה.

אם כן, לאיפה שייך "תנה לנו מלך"? לספירת ההוד – "איהי בהוד"[עט], "הוד מלכות"[פ]. עיקר הווארט כאן הוא שההוד הוא התכלית – המלך הוא התכלית של הכל, הכל מגיע לספירת המלכות וממנה מתחלק לכל העם (כנ"ל[פא]).

יש חשיבות גדולה לסדר כאן: רואים שהסדר מתחיל ב"תנה לנו בשר" – קודם כל צריך לדאוג לעצם הקיום והבריאות של העם, שיהיה מה לאכול, שתהיה פרנסה. אחר כך צריך "תנה לנו אחֻזה" – שלכל אחד תהיה הנחלה שלו בארץ, מה שתלוי בשלמות הארץ. רק אחרי שתי ההקדמות האלה, כשהעם בריא ושבע ושמח, יושב בארץ ישראל השלמה כשלכל אחד יש את הנחלה שלו, מגיעה הבקשה של "תנה לנו מלך" – אחרי ההשפעה החיצונית רוצים גם את ההשפעה הפנימית[פב]. המלך צריך להיות שמח ושלם בשביל להשפיע, והעם צריך להיות שבע ושמח בשביל לקבל השפעה פנימית מהמלך. זהו הפשט בכך שבמצוות הציבור, שמתחילות מהעמדת מלך, מתחייבים רק אחרי שנכנסים לארץ (וגם כובשים ומחלקים אותה, וכל אחד יושב בבטחון בנחלתו)[פג].

שאר-כסות-עונה

נחזור להתחלה: רבי אייזיק מסביר את כל הענין של העמדת מלך – התהוות המציאות החסרה מתוך מחשבת "אנא אמלוך" ותודעת "אין מלך בלא עם" – כסוד הדעה של "ארץ קדמה". אמרנו[פד] ש"ארץ קדמה" הוא התודעה של החתן, שצריך להקדים את הכלה ומתחייב בנישואין קודם כל לדאוג למילוי צרכיה הגשמיים, החל משאר, כסות ועונה.

האם אפשר להקביל את השלישיה הזו של "תנה לנו", שמתייחסת לטובה הגשמית של העם ולהשלמת חסרונותיו, גם לשאר, כסות ועונה? קודם כל נאמר רמז שמקשר: שאר-כסות-עונה בגימטריא 1118 – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[פה] – בדיוק חצי מ"תנה לנו בשר"-"תנה לנו אחֻזה"-"תנה לנו מלך", כנ"ל.

התחלנו לדבר[פו] על הרמז העיקרי של שנת תשפ"ג – "יום אחד"[פז]-"מקום אחד"[פח]-"בשר אחד" (שלש הופעות ה"אחד" במעשה בראשית). זו שלישיה שבפירוש כבר הקבלנו באריכות לשאר-כסות-עונה[פט], וכאן מתאים לעשות את ההקבלות ביחד: קודם כל, מהו "תנה לנו בשר", "בשר אחד"? בפירוש "שארה", שמובנו בשר – הדאגה למזונותיה של האשה. למה שייך "תנה לנו אחֻזה"? ל"מקום אחד" ששייך לסוד הכסות (בעיקר לפי פירוש הרמב"ן, שצריך לייחד מקום מכובד ליחוד בין האיש והאשה) – בגד הוא מקיף קרוב ובית-אחוזה הוא מקיף רחוק. "יום אחד" שייך לסוד העונה (לשון זמן) ובשלישיה שלנו הוא "תנה לנו מלך" – עיקר הענין של המלך הוא ההשפעה הפנימית, השפעה עצמית, כמו ההשפעה העצמית של האיש לאשה בקיום מצוות עונה.

אם כן, כעת הקבלנו שלש שלישיות (השלישיה אצלנו מקבילה לפי הסדר לשאר-כסות-עונה ומקבילה לשלשת ה"אחד" למפרע[צ]):

"תנה לנו בשר""בשר אחד"שאר

"תנה לנו אחֻזה""מקום אחד"כסות

"תנה לנו מלך""יום אחד"עונה

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• התהוות העולמות היא מכח מחשבת "אנא אמלוך" של ה' – ובמחשבה זו "ארץ קדמה".
• העם הוא חסר-שלמות בעצם – נגוע במום המודעות העצמית הנפרדת.
• שכלול-תיקון העולמות הוא החדרת בטול בעולם – ומצדו "שמים קדמו".
• הימין מחשיב יותר את עצם הקיום הבריא והשמח ולכן נוטה להקל והשמאל מחשיב יותר את התיקון לפי תורה – החדרת בטול (הנובעת מאהבה) – ולכן נוטה להחמיר.
• לפני הצמצום ישראל קדמו לתורה; אחרי הצמצום התורה קודמת לישראל; אך בשרשם בעצמות הרי הם אחד ממש.
• התהוות המציאות היא בדרך של עצם והתפשטות (המתרחקת מהעצם) ותיקון המציאות הוא בדרך של העלם וגילוי.
• מצד עצמות ה', "כי חפץ חסד הוא", ההתהוות היא כרצונו ובטלה אליו בעצם.
• "אני לדודי ודודי לי" אינן שתי מדרגות אלא יחוד אחד עצמי.
• תפקיד המלך הוא לקחת את השפע המקיף-החיצוני ולהחדירו בפנימיות.
• לכל יהודי יש קשר ישיר לה' – אך ללא מלך הכל נותר חיצוני יחסית.
• ההתהוות שווה לכולם (כלל) אך התיקון והשכלול הם באופן פרטני (פרט).
• הדגשת זכויות הפרט היא חלק ממגמת תיקון העולמות.
• השפעת המלך לעם תלויה בשמחתו – ולכן המורד במלכות (המעציב את המלך) חייב מיתה.
• למלך יש את תחומו שלו ("משפט המלך") והפגם הוא כאשר הוא חושב שביכולתו להחליף את התורה.
• בקשת "מלך לשפטנו" היא רצון במשטר של ישראל בלי תורה.
• שלש בקשות ישראל – "תנה לנו בשר", "תנה לנו אחֻזה", "תנה לנו מלך" – מתפרשות לחיוב.
• קודם כל יש לדאוג לרווחת ישראל, אחר כך להושיב אותם בנחלתם ואז מגיע הזמן להשפעה הפנימית על ידי העמדת מלך.
• השפעה פנימית דורשת שובע ושמחה של המשפיע (השלם) וגם של המקבל (חסר השלמות).
• ההשפעות הטובות לישראל הן בסוד "שארה כסותה ועֹנתה" בין הדוד העליון וכנסת ישראל.