לץ תכה

אהבת שלום - פרשת יתרו

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.[א]

ואיתא במדרש זהו שאמר הכתוב (משלי יט, כה) לץ תכה ופתי יערים. לץ תכה זה עמלק, ופתי יערים זה יתרו. להבין זה, יש לפרש על דרך זה, דהנה ידוע שיש שם הקדוש כה"ת והוא אחד מע"ב שמות, והם אותיות שאחרי אותיות שם שד"י, והשם הזה הוא בחינת אוזן סוד הנשמה, כי הוא יוצא מהראשי תיבות של הכתוב (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל, וגם כה"ת הוא בגימטריא שמיעה (ע"ח היכל א"ק שער אח"פ פרק ג). והנה מי שזוכה לקדש את חוש השמיעה בחינת אוזן, על ידי שרוצה לשמוע דברי תורה ודברי מוסר וכדומה השייכים לעבודתו ית"ש, אז נשאר אצלו צירוף השם כה"ת הנ"ל כסדר, שהוא ראשי תיבות כל הנשמה תהלל. אבל מי שאינו מקדש את חוש השמיעה בחינת אוזן, על ידי שלא רוצה לשמוע, אזי נהפך אצלו הצירוף כה"ת ונעשה תכ"ה. וזהו לץ תכה זה עמלק, כי מצד שלא רצה לשמוע נהפך הצירוף כה"ת ונעשה תכ"ה. אבל ביתרו נשאר הצירוף כה"ת כסדר היוצא מהפסוק מצד שרצה לשמוע, כמו שכתוב וישמע יתרו וד"ל.

לץ-ערום-נבון

חז"ל דורשים את סמיכות הפרשיות של מלחמת עמלק ו"וישמע יתרו"[ב] (כפירוש רש"י "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק"[ג]), לפי הפסוק במשלי "לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן יָבִין דָּעַת" – "עמלק ויתרו היו בעצה עם פרעה. כשראה יתרו שאבד הקב"ה את עמלק מן העולם הזה ומן העולם הבא, תוהא ועשה תשובה... אמר אין לי לילך אלא אצל אלוה של ישראל... 'לץ תכה' זה עמלק 'ופתי יערים' זה יתרו. 'והוכיח לנבון' זה משה, שהוכיחו יתרו כשראהו יושב ודן את ישראל כל היום אמר לו מדוע אתה יושב לבדך נבול תבול"[ד].

"לץ תכה ופתי יערִם" – הלץ עצמו הוא 'מקרה אבוד' ללא תקוה[ה], הליצנות שלו דוחה אלף תוכחות[ו] (ומי שהתוכחה עוזרת לו סימן שאינו לץ גמור). אך צריך להכות את הלץ כדי שאחרים ילמדו לקח, למען "ישמעו ויראו", כדי שהפתי יערים ויהיה חכם. כאן הפתי הוא יתרו, שעבד כל עבודה זרה שבעולם ("פתי יאמין לכל דבר"[ז]), וכאשר שמע על מלחמת עמלק נעשה ערום-חכם.

"והוכיח לנבון יבין דעת" – יתרו עצמו לאחר שהערים ונעשה חכם, הוכיח את משה הנבון ונתן לו עצה טובה למינוי השופטים, ואז משה "הבין דעת" וקבל את עצת יתרו (לאחר שדעת ה' הסכימה לדבר[ח]), "וישמע משה לקול חֹתנו" (מכח "וישמע יתרו" את מלחמת עמלק)[ט]. משה הוא הנבון שבדור, ויתרו נותן לו עצה איך למצוא את 'ניצוץ משה' שיש בכל אחד מישראל ("ואתה תחזה מכל העם", "ואתה תחזה ברוח הקדש") וכך לצרף אליו שופטים נוספים ולא להיות לבדו. משה הוא הדעת של כל ישראל, וניצוץ משה שבכל אחד הוא כח הדעת שבו – "יבין דעת".

[משה יתרו משלימים ל-961 (אל ברבוע). והנה ד פעמים עמלק (עמלק ברצוא-ושוב) = 960, ועם הכולל = משה יתרו, יתרו היה יחד עם עמלק בעצה אצל פרעה. יתרו עמלק = 856, ב פעמים חתך (הממוצע) – יש לחתוך בין יתרו הגר צדק לעמלק שצריך למחותו. גם איוב היה באותה עצה, והנה עמלק איוב יתרו מצרים = 1255, משה במספר קדמי, הכל נכלל במשה!]

נמצא שיש בפסוק חכמה בינה ודעת: "פתי יערִם" קשור לחכמה, "אני חכמה שכנתי ערמה"[י] (והיינו 'חכמה סתימאה', כח המשכיל, כמו שיתבאר); "והוכיח לנבון יבין דעת", בינה ודעת. נתבונן בחשבון הפסוק: לץ תכה ופתי יערם והוכיח לנבון יבין דעת = 2100, מאה פעמים שם אהיה של יציאת מצרים ולידת העם, נ פעמים מב (שער הנו"ן. כאשר דעת במספר סדורי = מב)[יא].

להכות ולהבין

יש כאן לימוד חשוב לנו היום, במלחמה כפשוטה, לקיים "לץ תכה זה עמלק" (עמלק = לץ לץ)[יב].

מלחמת עמלק לא מסתיימת עד שימחה שמו מן העולם לגמרי, בימות המשיח, "מלחמה לה' בעמלק מדר דר" ובכל דור ודור עמלק מופיע בלבוש אחר, כאשר סימן ההיכר העיקרי הוא שנאת ישראל תהומית ורצון להשמידם, ולכן מלחמת עמלק שייכת גם היום, להלחם בארגוני המחבלים עד כלותם[יג].

עיקר המלחמה היום הוא באויב המכונה בשם פלשתים (פלשתינאים). אמנם אין קשר-דם ידוע ביניהם, אך לא לחנם התגלגל שהם יושבים בארץ פלשתים ("עזה ובנותיה") וקרויים בשמם ("שמא מלתא"). והנה יש קשר מובהק בין פלשתים לעמלק[יד] – כשם שעמלק נקרא "לץ" כך "פלשתים לצנים היו [לצנים היינו לץ לץ = עמלק]"[טו], וכן "לץ תכה ופתי יערִם" נדרש גם על פלשתים[טז], "הוא עמלק הוא פלשתי"[יז]! אם כן, בפלשתים-פלשתינאים יש לקיים "לץ תכה", הן מצד פלשת והן מצד עמלק!

"הפתי" היום הוא אנחנו-כולנו, ובמיוחד העומדים בראש המדינה, שאינם יודעים באמת מה ואיך צריך לעשות (וממילא "פתי יאמין לכל דבר", נוטה להאחז בכל 'קונספציה' רעועה ומחליף 'אמונות' חדשים לבקרים). איך נקבל את החכמה הרצויה? איך נדע לפתור את המצב הסבוך? העצה הנכונה היא "לץ תכה ופתי יערם" – קודם כל צריך להלחם בכל הכח, להכות מכה מוחצת ונצחת את האויב, ואז בעזרת ה' "פתי יערם" ויקבל את הערמה-החכמה. זהו תיקון המלכות, ורמז מובהק: ופתי = מלכות ("לץ תכה ופתי-מלכות יערם"), וכן ראשי תבות של כל הפסוק = ופתי = מלכות.

התבאר ש"ופתי יערִם" שייך לחכמה סתימאה, עליה נאמר "אני חכמה שכנתי ערמה". והנה חכמה סתימאה מקבלת מגבורה דעתיק, שרש הגבורה. לענייננו: משרש הגבורה מקבלים כח להכות את הלץ, וכאשר מקיימים בפועל "לץ תכה" אזי מאיר אצלנו כח המשכיל, ערמה, וזהו "ופתי יערִם". ורמז: יערם (חסר כתוב) = שך, המתקת שך דינים[יח].

משה ועמלק

תפקידו של משה הוא להיות "נבון יבין דעת". הוא שופט את ישראל בבינה ודעת (בינה דעת = ישראל), לא רק שופט בין הדעות השונות ואומר מי צודק ומי לא – אלא מוצא את ניצוץ האמת (וניצוץ משה) בכל אחד! גם היום, המנהיג האמתי, ראש בני ישראל, הוא זה שכולל את כולם ורואה את נקודת האמת בכל 'פלג' בעם ישראל.

ומי נלחם בעמלק? משה שלח את יהושע להלחם בעמלק והוא עצמו עלה לראש הגבעה. אך חז"ל אומרים שמשה התרשל בדבר והיה צריך לצאת להלחם בעצמו[יט] (ויש לומר שמזה השתלשל, ב'השראת' משה, שגם יהושע תלמידו התרשל בכיבוש הארץ).

התכלית היא שיהיה "לץ תכה ופתי יערִם והוכיח לנבון יבין דעת" – משה הנבון יבין דעת ויכה בעצמו את עמלק הלץ! ידוע שמשה רבינו צריך לחזור בכל דור ודור ("אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא") כדי לתקן מה שקיבל את הערב-רב לישראל, אך מתברר שיש טעם נוסף בדבר – לתקן את מחיית עמלק (שתהיה בשלמות על ידי מלך המשיח, "גואל ראשון הוא גואל אחרון"). והרמז: "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" = משה משה, משה חוזר שוב ושוב, "מדר דר", כדי להלחם בעמלק.

בעומק: משה הוא סוד הדעת ועמלק הוא הדעת שלעומת-זה, "ראשית גוים עמלק". דעת היא יחוד והתקשרות (כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"), ואע"פ שמבואר כי בקליפה אין דעת, "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין", היינו שאין התקשרות לקדושה, אך יש התקשרות חזקה ביותר לכפירה וטומאה (כמו שרואים אצל עמלק). זהו הניצוץ הקדוש שצריך לגאול מתוך עמלק בעצמו – להוציא משם את הדעת ולהחזיר אותה למשה, ואז "ובא לציון גואל". ורמז: "לץ תכה", לץ ר"ת לב צדיק = ניצוץ, היינו הניצוץ הנמצא בכל דבר (אפילו בג' הקליפות הטמאות).

כה"ת-תכה

כה"ת הוא אחד מע"ב השמות הקדושים (היוצאים משלשת הפסוקים הסמוכים בפרשת בשלח "ויסע. ויבא. ויט", שבכל אחד ע"ב אותיות, בסדר ישר-הפוך-ישר, האות הראשונה מהפסוק הראשון, האחרונה מהפסוק השני והראשונה מהפסוק השלישי, וכן הלאה. כה"ת הוא השם השמיני "ויסע מלאך", "זה כל הלילה", "ויט משה את"[כ]).

מבואר בדברי האר"י[כא] שבשם כה"ת הכה משה רבינו את המצרי (לאיש העברי שהרים יד על חברו אמר משה "רשע למה תכה רעך", והוא השיב "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי" ומכאן לומדים "שהרגו בשם המפורש", כפירוש רש"י) – זו ראשית דרכו של גואל ישראל. אכן, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" ומשה לא הרג את המצרי בדיבור בלבד אלא עשה מעשה והכה כפשוטו[כב], כמו שמבאר המהר"ל "צריך לעשות פעולה למטָה [הכאה כפשוטה] ואז שם המפורש פועל"[כג].

כך עלינו לעשות גם במלחמה היום: "לץ תכה" – להכות את האויב (עמלק-פלשת) כפשוטו[כד], בפעולה גשמית למטה, מתוך 'שם קדוש', היינו מתוך מודעות של קדושה (בהכרה "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל"[כה], "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך"[כו]). ואז "ופתי יערִם".

הפסוק "לץ תכה" מסתיים במלים "יבין דעת" – יבין = עב, שייך לסוד עב שמות. יבין-עב = חסד, וממילא "יבין דעת" מתייחס בפרט ל'עטרא דחסדים' של הדעת, שרש האהבה בנפש[כז]. המלחמה היא בכח האהבה – גם אהבת ה' (בקריאת "שמע ישראל... ואהבת") אך בעיקר אהבת ישראל (שהיא השיא של אהבת ה') ואחדות ישראל[כח]! "משה אוהב ישראל היה", ובכח זה הוא מנצח את עמלק, שונא ישראל הגדול. "יבין דעת" רומז גם לנצחון על יבין מלך חצור וסיסרא שר צבאו, על ידי גבורת דבורה ויעל (עד שבשירת דבורה נאמר "אנכי לה' אנכי אשירה", פי שנים מהר סיני שנאמר בו פעם אחת "אנכי").

מלחמה באמונה ובטחון

התודעה הנכונה עמה צריך לצאת ל'מלחמת קדש' באויב, להכות אותו ב"שם קדוש", מתבארת בתורה נוספת של האהבת שלום בהמשך, על הפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר". שם הוא מבאר שישראל בהר סיני ש"פסקה זוהמתן" היו "נגד ההר", בהתנגדות גדולה ליצר הרע הנקרא ההר – והתנגדות זו היא בכח הבטחון, "כי העיקר הוא הבטחון כנודע וכמבואר אצלנו כמה פעמים" (ומסביר ששם הבטחון הוא אכטד"ם, האותיות הקודמות לשם אלהי"ם, שעולה עד, "בטחו בה' עדי עד", כאשר עד עם הכלל = בטחון. וכן ויחן = עד).

ובפרשת כי תצא מבאר יותר: כי תצא למלחמה על אויביך... פירוש כשתרצה לאזור חיל לערוך מלחמה נגד היצר הרע הנקרא אויב, אזי העיקר הוא שיהא אצלך למונח קיים בלי שום ספק שבוודאי תזכה להיות על אויבך. ואל ירך לבבך לומר, אני אדם והוא מלאך, איך אוכל לנצחו. וגם לא יהא בלבבך שום בית מיחוש לומר, פעם אנצח אותו ובפעם אחרת הוא ינצח אותי. רק שתאמין זאת שבוודאי ידך תקיפה עליו כשתרצה, ועל ידי זה יהא כחך חזק לערוך מלחמה נגדו ולכבוש אותו ולנצחו. וככל שהאמונה תקועה יותר בלבך, יותר תזכה לנצחו.

זהו תיאור יסודי של כח האמונה והבטחון החזק בה' הנותן לנו כח לעשות חיל, מתוך תחושת עליונות אמתית, "על אויביך" – בטחון שאנחנו נמצאים מעליו ולכן ננצח אותו. גם היום, עלינו להתחזק באמונה ובטחון כאלה, ובעזרת ה' בודאי ננצח! בהמשך מפרש שם האהבת שלום "ונתנו ה' אלהיך בידך" –בידך לתת מתנה לה', בנצחון המרחיב את גבול הקדושה (כמבואר על יפת תאר).

ועוד, כדי להתגבר על קליפת עמלק ופלשתים, יש להשתמש ב"עזות דקדושה", וכך לכבוש וליישב את חבל עזה בעז"ה. הרי עמלק ופלשתים הם לצנים, המתייחסים בעזות דקליפה לכל דבר (ולכן כל תוכחה אינה 'פוגעת' בהם), וצריך להשתמש נגדם בנשק שלהם, "מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא", "פגע בו כיוצא בו", כמדת הקב"ה להמתיק מר במר (מר = עמלק). "כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה [נוטריקון עזה]"[כט], וכן יש להתלוצץ מאותם לצים וכך להלחם בהם ולנצחם. למשל, לפני שהורגים מחבל יש להתלוצץ בו (לעשות אותו ללעג וקלס, כגון להפיץ תמונת מחבל בתחתונים בתקשורת העולמית, "מושב לצים"...).

סוד השמיעה

נחזור לדבור הראשון של האהבת שלום. הוא מביא את הרמז מדברי האר"י: כהת = שמיעה (= נעשה, סוד "נעשה ונשמע"), סוד השמיעה באזן. זו הנקודה העיקרית בדברי האהבת שלום, עליה הוא חוזר בעוד מקומות[ל], וכן מבאר בתורה הבאה שביציאת מצרים "נתגלה כח השמיעה בעולם", עד שאפשר לומר שזהו 'עיקר היהדות', והרמז: כהת = יהדות (ועולה גם משיח נגיד[לא], לשון מנהיג ולשון ממשיך).

במתן תורה (בפרשתנו) "כל העם רואים את הקולות" – "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה". השמיעה היא קליטה פנימית עמוקה, ובמתן תורה היתה המעלה של השמיעה הפנימית לכל המראה הגדול. חשיבות ומרכזיות השמיעה נקראת בלשון חסידות חב"ד 'התבוננות', שמיעה פנימית ('דערהער'), ובדור האחרון העמיק בסוד השמיעה הרב הנזיר (בספרו 'קול הנבואה – ההגיון העברי השמעי') שהעמיד את כל היהדות על העיקר הזה (בניגוד לחכמה החיצונית שאין בה שמיעה פנימית אלא ראיה חיצונית). כאן נפגשת דרך חב"ד עם חסידות קוסוב-וויזניץ ועם הרב הנזיר.

מבאר האהבת שלום: מי שמקדש את חוש השמיעה, "שרוצה לשמוע דברי תורה ודברי מוסר" – העיקר הוא הרצון ("אם תאבו ושמעתם") –זוכה לשם הקדוש כה"ת כסדרו, היוצא מהפסוק "כל הנשמה תהלל יה", נשמה שייכת לבינה, "נשמת שדי תבינם"[לב], סוד השמיעה (ובמדרש[לג] "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא... כל הנשמה תהלל יה, כל הנשימה תהלל יה". הנשימה יה = כהת = שמיעה). אך מי שאינו רוצה לשמוע, עליו נאמר "לץ תכה", האחור של שם שדי בסדר הפוך. ש-די הוא "שאמר לעולמו די, יאמר לצרותי די" והוא מתהפך באור חוזר להיות "לץ תכה" (והכל בכח הבטחון, כנ"ל. תכה ועוד אכטד"ם, שם הבטחון = צבאות, השם הקדוש של הנצח וההוד).

השמיעה היא באזן, "אזן מלין תבחן"[לד] ר"ת אמת, האזן מבחינה את האמת בשמיעה הפנימית. סוד האזן הוא האיזון, המאפיין של עולם התיקון בו יש 'מתקלא', משקל מכוון במאזניים, מבנה שלם ויציב (בשלשה קוים, ימין-שמאל-אמצע. לעומת עולם התהו, שהכל בו 'חד ממדי', נקודות היוצאות זו תחת זו, כל אחד "מתנשא לאמר אני אמלך", ללא איזון והתכללות).

אמונה מוסר תורה

לשון האהבת שלום "רוצה לשמוע דברי תורה ודברי מוסר". בכמה מקומות יש הבדל בין תורה למוסר, "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך", "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר". בפשטות, תורה היא ההלכה (תורה לשון הוראה), ומוסר הוא ה'ביטוש', לייסר ולהוכיח (וידוע הפולמוס על 'שיטת המוסר' בדורות האחרונים, כאשר ראשי הישיבות סרבו לקבוע לימוד מוסר בסדר הלימוד, בטענה שזה 'בטול תורה'. אכן לימוד מוסר בדרך החסידות ודאי אינו בטול תורה...).

תורה מוסר ר"ת תם, "יעקב איש תם" (ובהיפוך אותיות עלול להיות מת). אכן, יש להשלים את הזוג של תורה ומוסר ביסוד שלישי – אמונה מוסר תורה ר"ת אמת (א מחיה מת, האמונה מחיה את המוסר והתורה, "צדיק באמונתו יחיה"). האמונה היא הראשונה, ממנה הכל מתחיל (כמו אברהם אבינו "ראש אמנה", "ראש כל המאמינים"), ואחר כך מגיעים למוסר ותורה. יש כאן הכנעה-הבדלה-המתקה: מוסר הוא הכנעה, כפשוט; תורה היא הבדלה, להבדיל בין טהור וטמא מותר ואסור וכו'; ואמונה היא המתקה – אך יש להדגיש שהאמונה קודמת לכל, המתקה ראשונית שרק אחריה ניתן לעבוד.

כשם שתיקון השמיעה הוא לרצות לשמוע דברי תורה ודברי מוסר, כך צריך לרצות לשמוע דברי אמונה! כלומר, לשמוע את דיבורי האמונה היוצאים מפיהם של היהודים הפשוטים, כמו הבעל שם טוב שהיה מסתובב בכל מקום ופותח בשיחה עם יהודים פשוטים כדי לשמוע מהם דיבורים של אמונה בה', "בעזרת השם", "ברוך השם" וכדו'. יש לפתח את החוש הזה, לחדד את השמיעה הטובה וללקט דיבורים של אמונה בכל מקום. למשל, אדם שנקלע לחדר המתנה בבית רפואה וכדו' ורוב היושבים שם עסוקים לכאורה בהבלים ודברים בטלים (כמו לבהות במסך הטלויזיה) – אבל מי שהולך בדרך הבעש"ט מתבונן ביהודים הפשוטים, ואף הרחוקים-לכאורה מתורה ומצוות, ושומע דיבורים של אמונה היוצאים מפיהם בטבעיות. כך אפשר ללמוד הרבה אמונה!