ב"ה

הרכבת אנוש לראשנו (א)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

ל' ניסן תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

נתחיל היום ללמוד משהו חדש, מאמר של ר' הלל. בספר הזה יש ארבעה חלקים: בעמודים הראשונים מופיעה הציטטה מספר הזהר רעיא מהימנא לפרשת בהעלותך, והוא מן הקטעים החשובים ביותר בכל ספר הזהר. הוא המקור העיקרי לסוד המשיח, ומתוך כל הדברים שנאמרו עליו – למדנו בשנה שעברה באריכות את אגרת הויכוח והשלום מן הרבי הצמח צדק על ההבדל בין החסידים לשאינם – הדבר החשוב הוא שמשיח בא "לאתבא צדיקיא בתיובתא". שם הוא הסביר כי הצדיקים הגמורים הם המתנגדים ובעלי התשובה הם החסידים. צריך לחבר אותם וצריך להחזיר את הצדיקים בתשובה. מי שרוצה לדעת מה זה משיח – משיח בן דוד או משיח בן יוסף – אז הדבר הכי פנימי זה להחזיר את הצדיק בתשובה. זהו אחד מן הדברים המופעים בקטע הזה [בעמ' ז, ושם הלשון המדויקת היא "לאהדרא לצדיקיא בתיובתא", ואילו בחסידות הלשון היא "לאתבא"]. את הקטע הזה לא נלמד כסדר, שכן את עיקרי הדברים נלמד מתוך המאמר של ר' הלל.

מה זה רעיא מהימנא? זהו החלק בספר הזהר המונה את המצות של התורה ומתעסק במנין המצות. כמו שהרמב"ם הוא הגדול ביותר בנגלה שעוסק במנין המצות, כך בפנימיות התורה רעיא מהימנא. כמובן, שיטת המנין שונה אבל העיקרון דומה. הקטע כאן ברעיא מהימנא דן במצות פסח, והוא מונה שלש מצות לגבי פסח ראשון ופסח שני.

החלק השני [עד עמ' לד] הוא המאמר עצמו של ר' הלל, והוא מונה ח"י פרקים. בכתב היד המקורי אין חלוקה לפרקים, אבל כאן – זו הוצאה לאור ראשונה שלו – חלקנו לפרקים, וזאת על פי הוראה מפורשת של הרבי שיש לחלק מאמר שלומדים לפרקים כדי להקל על הלימוד.

החלק השלישי [עד עמ' סח] יש קיצורים של כל פרק ופרק. האותיות המודגשות הם הקיצורים ואילו האותיות הרגילות הם ההסברים עליהם בדרך אפשר. לפעמים ההסברים משתרעים על פני עמודים שלמים [למשל, ראו בעמ' מא רשימה של יא מדרגות, שהיא אמורה להיות המפתח לכל חסידות אדמו"ר האמצעי ור' הלל מפאריטש, ומתוכה ניתן יהיה להבין חלקים רבים מן המאמר. היא עיקר שיטת הלימוד של ר' הלל על פי שיטת אדמו"ר האמצעי].

החלק האחרון [מעמ' עא] הוא חלק של הוספות. הוא כולל קטעים יסודיים ביותר מתוך הספר כתר שם טוב, שהם מיסודות דרך החסידות, כמו 'עולמות, נשמות, אלהות', 'חש, מל, מל', 'הכנעה, הבדלה, המתקה', שאנו רגילים לדבר עליהם כל הזמן. ההוספה הראשונה היא אגרת הבעש"ט לגיסו, ובה המקור ל'עולמות, נשמות, אלהות'. אחר כך באה תורה כח, שהיא התורה העיקרית בכתר שם טוב ל'הכנעה, הבדלה, המתקה' המקבילים אל המושגים הקודמים. אחר כך יש עוד תוספת מאד חשובה מן הבעש"ט – לא מכש"ט אלא מן ההוספות אליו כפי שהן מקובלות בחסידות חב"ד במסורת האדמור"ים – בה מתבאר יסוד חשוב שתקון הגאוה והישות הוא רק על ידי שאדם מגיע למצב שנקרא 'זריזות במתינות'. רק זריזות במתינות יכולת לתקן את "הרגשת מעלת עצמו ביותר", שיצא מעצמו, שישתחרר ממצרים שלו. כמובן, זהו פרדוקס. אחר כך מובא קטע מן היום-יום על פסח שני מן הרבי הקודם. המאמר עצמו של ר' הלל דן בפסח ראשון ופסח שני, אבל העיקר בו הוא פסח שני, כי פסח ראשון הוא בחינת יציאת מצרים ואילו פסח שני הוא בחינת ביאת המשיח, כמו שיתבאר. בקטע זה מבואר הענין העיקרי של פסח שני, והוא "נייט קיין פארפאלן" – אין אבוד, אין יאוש. הענין הזה, שאצל ר' נחמן מברסלב נקרא "אין שום יאוש בעולם כלל", מקורו הוא סוד פסח שני. גם מי שהיה טמא או בדרך רחוקה יש לו עוד תקוה, זה לא הלך לאיבוד. זהו גם המפתח של ביאת המשיח. ההוספה האחרונה היא הקטע הכי חשוב [סעיף עו] מן הספר הכי חשוב המסכם את כתבי האריז"ל, חסדי דוד. הוא הקיצור הכי טוב, ברור וכולל של כתבי האריז"ל והוא מודפס בסוף ספר עץ חיים, ובהגהות ובאורים כותב על קטע זה שהוא "כולל את רוב חכמת האמת". מה שיוצא מתוך הקטע הזה הוא, שכל כתבי האריז"ל הם יא עליות. כלומר, אחד עשר מדרגות עיקריות וכלליות אחר הצמצום. זה קשור עם הרשימה אותה הזכרנו קודם [מעמ' מא בספר], ועל פי זה ניתן להבין כי עיקר חידוש החסידות הוא למצוא ולהקביל עוד יא מדרגות לפני הצמצום. ההקבלה היא בדיוק על פי אותו המשקל, בסוד ים ויבשה – "כל מה שיש ביבשה יש בים". היבשה כוללת את כל מה שנתגלה אחר הצמצום, ואילו הים הוא אור אין סוף שלפניו. זה קשור גם עם קריאת ים סוף, עליה נאמר "הפך ים ליבשה". הגלוי של כל המדרגות, של "כל מה שיש ביבשה יש בים", הוא הגלוי של שביעי של פסח. בחסידות מובא בפירוש, כי זהו גלוי של משיח ועל כן עושים בו סעודת משיח. לפי זה, כל ספר עץ חיים הוא נגלה, הוא ה"יבשה", 'עלמא דאתגליא', וכל החסידות היא ה"ים", 'עלמא דאתכסיא', מן הצמצום ולמעלה. לגלות את כל מה שיש בים זו קריעת ים סוף. זו בחינת ביאת המשיח.

שוב, עד פסח שני הכל קשור עם ביאת המשיח. אחר כך, לאחר פסח שני – לג בעומר וחג השבועות – קשור עם התורה שתתגלה על ידי נשמת רעיא מהימנא, משה רבינו, לאחר ביאתו. אלו רזין דרזין שלאחר ביאת המשיח, בעוד כל התקופה שבין פסח ראשון לפסח שני קשורה עם הכנה לביאת המשיח.

שאלה: מהי משמעות ראש חודש אייר [היום]?

תשובה: הוא ודאי יום חשוב. הוא הציר, נקודת האמצע שבין פסח ראשון ופסח שני. בספירת העומר הוא היום ה-יה, המספר הקדוש. כתוב, שהמספר חמש-עשרה הוא המספר הראשון שמהווה שם קדוש בערכו המספרי. אכן, כבר בעשירי יש גלוי של קודש – העשירי יהיה קדש" – שלא כתוב על אף מספר אחר, ואפילו על המספר אחד, והוא רומז אל האות י בשם הוי'. עם כל זאת, הוא אינו שם מלא. המספר הראשון שערכו ממלא שם הוא המספר חמש-עשרה.

עד כאן סקרנו בקצרה את ארבעת חלקי הספר. החלק השני בא בעיקר לבאר החלק הראשון, ואילו החלק השלישי – הקיצורים וההערות – בא לבאר את המאמר של ר' הלל על פי ההוספות שהובאו בחלק הרביעי.

נתחיל היום עם קטע אחד [עמ' יא]:

א.

הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה (תהלים סו, יב).

ר' הלל יסביר כאן על פי פשט ש"אנוש" הוא הגלות – בסוף נלמד שהוא יכול לרמז גם על המשיח, אבל על פי פשט – כפסוק "אנוש הלב". אחר כך צריכה להיות טהרה – "באנו באש ובמים" – והיא ביאת המשיח. במאמר יוסבר, ש"אש" הוא משיח בן יוסף, "מים" הוא משיח בן דוד, ואלו שני מיני טהרה. קודם צריך לבוא בתוך האש – סוד משיח בן יוסף – ואחר כך לבוא בתוך המים – סוד משיח בן דוד. זהו מאמר חשוב ביותר, שכן הוא היחיד הידוע לי שמדבר אודות שני המשיחים ושתי הבחינות. "ותוציאנו לרויה" הוא סוד הזווג שנעשה לאחר ביאת המשיח על ידי נשמת רעיא מהמניא, משה רבינו, החל מ-לג בעומר וחג השבועות. ביאת המשיח היא טהרה, כאשה המטהרת לבעלה, ובתוך הטהרה שני שלבים: אש ומשים. אלו שני המשיחים, אבל הזווג האמיתי בין הקב"ה וכנסת ישראל, והוא נעשה על ידי משה רבינו. מבואר בקבלה ובחסידות, שיש מדרגה בנשמת משה רבינו שיותר גבוהה מאשר נשמת המשיח.

מה המיוחד בנשמת משה רבינו שאין בשני המשיחים? משה הוא בעמודא דאמצעיתא. בקיצור נמרץ: הם כמו חכמה-בינה-כתר. בינה – ראש קו השמאל היא נשמת משיח בן יוסף, עליו נאמר "באנו באש". חכמה – ראש קו הימין – היא נשמת משיח בן דוד. הכתר שבאמצע הוא רעיא מהימנא. זו ההגעה את הזווג שבמתן תורה לאחר ביאת המשיח – "ותוציאנו לרויה". זה בקיצור הכי נמרץ.

הפסוק הזה כולל את כל הסוד, וכעת נראה את הסבר דברי ספר הזהר מהתחלה:

יש להקדים מאמר הרעיא מהימנא פרשת בהעלותך בענין פסח שני. וזה לשונו (בדף קנב, ב): "פקודא דא שחיטת הפסח בזמנו, ואבתריה פסח ראשון ופסח שני לאכול אותם כמשפטם, וטמאים להיות נדחים לפסח שני דאיהו פקודא תליתאה כו'" [את זה צריך להבין על פי פשט, שכן יש הרבה יותר משלש מצות]. ביאור דברים אלו, הנה יש ג' מצות עשה: שנים בפסח ראשון, שהוא שחיטת הפסח והקרבתו, שזהו ביום י"ד מחצות היום ואילך, והב' אכילת הפסח שזהו בליל ט"ו, והג' הוא בפסח שני ששם אינו עולה הקרבתו להיות נמנה בפני עצמו [וכאמור, על פי נגלה זו מצוה פני עצמה], רק אכילת הפסח כו' כמו שיתבאר.

עד כאן הקטע מדברי המאמר. כעת נראה את הקיצור עליו [עמ' לה]:

שלש מצות בענין פסח נתבארו במאמר ה"רעיא מהימנא":

א. שחיטת הפסח והקרבתו ביום י"ד בניסן מחצות היום ואילך – [זה נקרא] אכילת מזבח.

ב. אכילת הפסח בליל ט"ו בניסן – אכילת אדם.

ג. אכילת קרבן פסח שני בליל ט"ו באייר למי שהיה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון – [וזו גם] אכילת אדם.

מה אנחנו רואים כאן? שיש מצוה אחת של אכילת מזבח – עצם הזביחה ואחר כך ההקרבה על גבי המזבח – ושתי מצות של אכילת אדם. כתוב בחסידות, שאכילת אדם היא הרבה יותר גבוהה מאשר אכילת מזבח.

כבר מן ההתחלה אנו מגיעים אל עיקר היסוד שלנו בחסידות:

שלש מצות אלו הן בסוד "חש מל מל" – "הכנעה, הבדלה, המתקה" – עיין כתר שם טוב הוצאת קה"ת אות כח [המובא כאן בעמ' עב]. כל זביחה היא בחינת הכנעה [איך יודעים? מן הפסוק בתהלים] – "זבחי אלהים רוח נשברה וגו"'. אכילת פסח ראשון בליל ט"ו בניסן – זמן יציאת מצרים (בכח, מה שאין כן בפועל היה "בעצם היום הזה" כנודע) – היא בחינת הבדלה,

אוכלים את הפסח הראשון בלילה, וזוהי יציאת מצרים בכח, אז הוא הזמן לאכול את קרבן הפסח, אלא שבפועל יצאו רק "בעצם היום הזה". זו כבר בחינת הבדלה. יציאת מצרים היא כבר הבדלה – הבדלת הטהור מן הטמא – על פי הפסוק באיוב "מי יתן טהור מטמא לא אחד". זה נקרא להוציא את בני ישראל מ-מט שערי טומאה שהיו שקועים בהם ממצרים.

סוד חצות לילה –

הסוד של חצות לילה הוא סוד הבדלה. מדאורייתא אולי אפשר לאכול את הקרבן על הבוקר, אבל לכתחילה יש לאכול אותו עד חצות. מה היה בחצות לילה?

"ומת כל בכור בארץ מצרים וגו' ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וגו' למען תדעון אשר יפלה הוי' בין מצרים ובין ישראל".

מה זה "יפלא"? יבדיל. כל הסוד של חצות אותו לילה הוא לדעת את סוד ההבדלה. זה עיקר ענינו. מהי ההמתקה?

אכילת פסח שני היא בחינת המתקה למי שהיה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון,

בדרך רחוקה יכול להיות מי שהיה חולה. עבורו, פסח שני הוא רפואה. אכן, אכילת מצה בפסח שני היא רפואה ביחס לאכילתה בפסח הראשון. זהו היחס בין שני הפרושים למצה. היא נקראת 'מכלא דמהימנותא' ו'מילכא דאסוותא'. מוסבר בחסידות, כי בחוץ לארץ אכילת מצה בליל הסדר הראשון הוא בבחינת 'מיכלא דמהימנותא' ואילו אכילת המצה בליל הסדר השני הוא בבחינת 'מיכלא דאסוותא'. אצלנו, בארץ הקודש, אכילת המצה בבחינת 'מיכלא דאסוותא' מתחילה מאפיקומן. אכילת המצה הראשונה, עליה אנו מברכים "על אכילת מצה", היא מאכל האמונה. הסבר נוסף אומר, שכל אכילת המצה בפסח הראשון היא בבחינת 'מיכלא דמהימנותא', ואילו אכילת המצה בפסח שני היא אכילת 'מיכלא דאסוותא'.

היום ראש חודש אייר, חודש הרפואה, אשר ראשי תבותיו הם הפסוק "אני הוי' רופאך", הנאמר לאחר קריעת ים סוף [ובו אנו מסיימים את קריאת התורה בשביעי של פסח]. עיקר מה שקורה בחודש זה הוא אכילת פסח שני, שכן אין בו עוד מצוה אחרת מדאורייתא. כאשר מגיע החודש לשלמות, ל"סיהרא באשלמותא", הוא מגיע אל שלמות הרפואה, וזאת ביום טו באייר.

מה זו הרפואה? רפואה היא ההמתקה. כתוב, שחולה לא יכול להבדיל בין מתוק לבין מר. רפואה היא אור פה, ועיקר האור מתגלה בחודש זה, הנקרא גם חודש זיו [גם אייר הוא מלשון אור]. על האור נאמר הפסוק "ומתוק האור", וזו ההמתקה שנעשית בפסח שני, עם ביאת המשיח, והיא מיועדת דוקא למי שהיה טמא או בדרך רחוקה.

המתקה היא סוד התשובה, בעוד הבדלה היא כמו צדיק. מי שלא היה טמא בפסח הראשון הוא בבחינת צדיק, הוא היה בסדר, אבל מי שהיה טמא ולא בסדר פספס. הוא היה חולה, חולה נפש, ועכת יש לו עוד הזדמנות. עיקר ענינה של ביאת המשיח היא רפואתם של חולי הנפש, לתת להם המתקה. המשיח בא להחזיר בתשובה אפילו את הצדיקים, אפילו את מי שהיה במדרגת צדיק גמור בפסח ראשון. זהו ענינו של פסח שני.

עבודת התשובה מאהבה עד ש"זדונות נעשות לו כזכויות" כמו שיתבאר בפנים.

כל עוד התשובה היא מיראה, כאשר "זדונות נעשות לו כשגגות", אין זו להמתקה. המתקה היא לקחת משהו מר לעשות לו אתהפכא, בלשון ספר התניא. לפי זה, לצדיק הגמור אין באמת התהפכא. יכול להיות שהוא הופך את המדות שלו, ככתוב בספר התניא, אבל לקחת דבר רע ממש ולהפוך אותו לטוב – זאת עושה רק בעל תשובה. זו האתהפכא הכי גמורה, האמיתית המוחלטת.

בחינת "חש" היא אכילת מזבח (הכנעה ושפלות בעצם, כמאמרם ז"ל "מי שדעתו שפלה כאלו בנה מזבח")

ממאמר חז"ל זה עולה כי המזבח הוא סוד השפלות. אכילת מזבח היא אכילת מי שהוא בשפלות. ברגע שאתה בשפלות אתה עצמך מזבח. זו עובדת הכנעה:

ואין בזה הנאת אדם.

האדם שבך לא מקבל הנאה, רק המזבח הוא זה שאוכל. חש היא שתיקה, והכוונה היא שההנאה היא בבחינת שקט, בהעלם. אכילת מזבח היא אכילה בה האדם לא נהנה, בגלל שכולו שפלות. שתי המדרגות של:

בחינת "מל מל" הן אכילות אדם – [והן גלוי ההנאה ו]גלוי אור וחיות פנימי בנשמה המלובשת בגוף [בגלוי].

כאשר יש אור של הנאה אמיתית, כמו הגלוי של "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", זו בחינת אכילת פסח ראשון ופסח שני.

עד כאן היה הקטע הראשון וההסבר עליו.

* * *