י' תמוז ס"ט – יצהר

שיחה עם מסיימי דורשי יחודך

[היתה הקדמה שנכנסה לקובץ של תשובות לשאלות הבחורים מדורשי יחודך]

העמדת ברייתת "עשר מצות" כתנא דבי מנשה

נפתח בסנהדרין נו, ב ונראה איזה ווארט קצר (שאולי נאריך בו יותר בשיעור הכללי):

כאן זו סוגית ז מצוות בני נח, שרצינו ללמוד ביסודיות. כמה נקודות מזה נמצאות בחיבור שכתבנו לא מזמן (על סוגיות "מי איכא מידי"), אבל לא למדנו כמו שצריך את כל הסוגיא. כתוב כאן:

והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע שקיבלו עליהן בני נח והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם דינין דכתיב שם שם לו חוק ומשפט שבת וכיבוד אב ואם דכתיב כאשר צוך ה' אלהיך ואמר רב יהודה כאשר צוך במרה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה אי הכי מאי והוסיפו עליהן דינין אלא אמר רבא לא נצרכה אלא לדיני קנסות אכתי והוסיפו בדינין מיבעי ליה אלא אמר רב אחא בר יעקב לא נצרכה אלא להושיב בית דין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר והא בני נח לא איפקוד והתניא כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אלא אמר רבא האי תנא תנא דבי מנשה הוא דמפיק ד"ך ועייל ס"ך דתנא דבי מנשה שבע מצות נצטוו בני נח עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים גזל ואבר מן החי סירוס וכלאים.

הגמרא מקשה שאם "הוסיפו עליהן" דינין במרה אזי מה ההבדל בין דינין אלו לבין מצות דינין שהיא אחת משבע מצות בני נח. בסוף, לאחר כמה נסיונות לישב ולחלק, מתרצים שברייתא זו דעשר מצות נצטוו במרה קאי כתנא דבי מנשה, שלא מונה דינין בין שבע מצות בני נח. אבל, היות שלהלכה כוללים דינים בשבע מצוות בני נח (כך פוסק הרמב"ם), קצת קשה לומר שהברייתא של עשר מצוות אינה להלכה. על כל נסיון לתרץ לפי הכלל הרגיל יש קושיא (כולל התירוץ של רבא, עוד לפני המסקנה שלו עצמו שהברייתא היא אליבא דתנא דבי מנשה).

האם העמדת הגמרא היא סוף פסוק (רמות שונות בלימוד)?!

רק בתור 'לומדות': גם לפי הראש של הגמרא, בסוגיא כזו חייבים לומר שבאמת בסוף התחרטו חרטה מוחלטת, כלומר שאי אפשר להעמיד את הברייתא לפי דעה אחרת (הדעה הרגילה, שהיא להלכה כנ"ל) מתנא דבי מנשה? בפשטות כך משמע, שאי אפשר להעמיד את הברייתא לפי הסדר הרגיל. אמרנו שסדר המצוות נשאר כרגיל, ועדיין יצטטו את הברייתא הזאת בכל מקום. אז מה הראש? שכל בעלי ההצעות האחרים השתכנעו? כשלומדים את זה בכתה א', בישיבה קטנה, הם השתכנעו, אבל כעת עולים כתה, מישיבה קטנה לישיבה גדולה. זה חומר למחשבה. בכלל יש פתגם 'לא מתים מקושיא' – זה קושיא, אבל לא תמיד מתים מזה. זה כלל חשוב. בפרט כאשר נשים לב שעל ידי שינוי קל בלשון הברייתא שני התירוצים הראשונים מישבים טוב את הקושיא (ולגבי התירוץ הראשון של רבא עוד צ"ע), ומי אומר שעדיף לדחות את הברייתא מההלכה ולהעמידה דוקא כתנא דבי מנשה מאשר לגרוס אותה עם שינוי קל כדי שתתאים לסדר הרגיל של שבע מצוות בני נח?!

בפנימיות "עשר מצות" ו"שבע מצות" בסדר הרגיל מתיישבים

לכן, נראה לכאורה שבאיזה מקום עשר המצוות עם הדינים ושבע המצוות עם הדינים לא אמורים להיות בסתירה גמורה. דבר כזה, שהגמרא לא אומרת בפירוש, זה דוגמה מצוינת שכאן המקום שאומר "דרשני" וצריך להכניס איזה פנימיות.

כשקוראים כזו סוגיא צריך לחשוב שיש ודאי תירוץ, כי יש ברייתא של "עשר מצות נצטוו ישראל במרה" ויש שבע מצוות כולל דינים. גם בדינים יש שתי אפשרויות – לפי הרמב"ם זה לדון על שש המצוות האחרון ולפי הרמב"ן זה כולל דיני ממונות (יש מי שאומר שבכלל כל בין אדם לחברו נכלל בדינים). זה נוגע ולא נוגע לנו כרגע. כל הפוסקים אומרים שיש מצות דינים לגבי בני נח, כך או כך, ולומר שאי אפשר להעמיד את הברייתא של עשר מצוות לפי זה – זה קשה. בכלל, תנא דבי מנשה זה ראש יותר 'הגיוני' ופחות 'קבלי' – שדורשים כל מצוה מפסוק בפני עצמו, ולא את כל המצוות כרמוזות בפסוק אחד (זה קבלי לגמרי, קבלה מעשית).

בכל אופן, מה שמקובל זה כן ללמוד מהפסוק הנאמר בבריאת אדם הראשון (בסוד "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי" כפירוש הבעל שם טוב שבריאת האדם היא בשביל בראתי בגימטריא תריג, וכמו שנאמר בשעת בריאתו "לעבדה" ב-רמח מצות "ולשמרה" ב-שסה מצות לא תעשה, שמזה מובן ממילא שתיכף לבריאת האדם צ"ל ענין המצות, תכלית כוונת בריאתו, ז בפועל ו-תריג בכח, וד"ל), וכן ללמוד ש-ז מצוות כולל דינים, איך שלא נפרש את זה, וקשה מאד לומר שאי אפשר להעמיד לפי זה את הברייתא. [ר' איציק: גם תשאר קושיא על "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו". תשובה: זה לא, בגלל שהמכילתא מסבירה את זה אחרת לגמרי, ש"חק" זה שבת ו"משפט" זה כבוד אב ואם, ויש שם עוד דעה.] נחזור, שההוה אמינא בכל התירוצים היא שלא מפריע להגיד פעמיים דינים, והיות שכל תירוץ כזה לא עלה יפה אז היו מוכרחים להעמיד כתנא דבי מנשה.

הגמרא חותרת להביא את שיטת תנא דבי מנשה

יש כאן עוד משהו ב'לומדות': האם הכרנו לפני זה את תנא דבי מנשה? אני לא זוכר אותו. לפעמים בגמרא יש סוגיא שלמה כדי להגיע למשהו, שיהיה היכי תימצי, כניסה, איך להגיע להזכיר אותו (וזה מתישב טוב כאן בפרט לפי הנ"ל שעל ידי שינוי קל בנוסח הברייתא היה אפשר לתרצה בפשטות לפי הרגיל מבלי להגיע לתנא דבי מנשה). יש לו שיטה מאד יפה וחכמה, שלכל אחד יש פסוק בפני עצמו, אז 'מחפשים' דרך להביא אותו.

שוב, כשעולים לישיבה גדולה מחפשים, חוץ ממה שכתוב, את מה שלא כתוב. זה מה קורה בתוך הגמרא, לאן חותרים. אולי יש פה חתירה להגיע לתנא דבי מנשה, אז יש פה דרך מצוינת להזמין אותו שיכנס לחדר (שיולד ויתגלה באויר העולם, עכשו הגיע הזמן שלו להולד ואסור לעכב על ידו, "לא עיכבן אפילו כהרף עין"). אבל עיקר הווארט הוא שהגמרא באמת היתה מעונינת (כדמוכח משלשת התירוצים הראשונים) לתרץ שיכול להיות "דינים" כאן וכאן וזה בסדר, רק שהתירוץ לא היה מספיק טוב לכאורה. לכן מה מתבקש? משהו קצת יותר פנימי, שכן יהיה אפשר לומר "דינים" כאן וכאן. כדי לתפוס את הדבר הזה בפנימיות, זה יסוד היסודות.

"כאשר צוך" – במרה, ולא בדברות הראשונות

נראה רש"י ותוס' ואז מה שרצינו להראות. נקרא רש"י:

"כאשר צוך ה' אלהיך" – כתיב בדברות האחרונות, גבי שבת וכבוד אב ואם, והיכן צוך הא ליכא למימר דמשה הוה אמר להו בערבות מואב, כאשר צוך בסיני, דמשה לאו מאליו היה שונה להם משנה תורה ומזהירם על מצותיה אלא כמו שקבלה הוא, והיה חוזר ומגיד להם, וכל מה שכתוב בדברות האחרונות היה כתוב בלוחות וכן שמע בסיני.

רואים כאן שרש"י 'מתרגש', שלא נחשוב שמשה סיפר מעצמו מה שהיה, אלא אומר מה שה' אומר לו. לא רק זה, יש מחלוקת אם פרשת יתרו היא מה שהיה כתוב על הלוחות הראשונות ופרשת ואתחנן היא מה שהיה כתוב על הלוחות השניות, או שלא כך. זה לא פשוט, אך מרש"י כאן מובן שכן – שמה שמשה אומר ב"ואתחנן" זה מה שהיה כתוב בלוחות השניות (לא אומר זה בפירוש, אבל מסתמא בראשונות היה כתוב כמו שכתוב ביתרו, וכאן אומר שמה שאומר בואתחנן היה כתוב – כנראה בשניות).

כאן הב"ח אומר שבתוס' בשבת פז, ב עונה לקושית רש"י (למה לא לומר ש"כאשר צוך" זה בהר סיני, ולא במרה) תירוץ אחר. זה מה שכתוב בתוס' שם:

"ואמר רב יהודה כאשר צוך במרה" – האי קרא במשנה תורה כתיב וליכא למימר כאשר צוך במתן תורה שהרי משה לא היה מספר אלא על הסדר ובכולהו לא כתיב כאשר צוך.

ההבדל בין דברי רש"י ותוס': ראיית הסוגיא או שמיעתה בלבד

זו דוגמה יפהפיה לראש של רש"י וראש של תוס'. רש"י אומר שמה שמשה אומר זה לא סיפור אלא דבר ה', ולתוס' זה לא מפריע, אלא רק זה שהפסוקים לא עקביים. כשלומדים תורה יש כלל גדול, שכל מי שיותר גדול בתורה ועמוק באמת, רואה כל מה שהוא לומד. כתוב, כתיאור להנהגת כל הגדולים (וגם הגר"א אומר את זה מאד חזק), שכאשר לומדים צריך לצייר את הסוגיא, ואם אדם רואה את הנלמד תשעים ותשע אחוז מהקושיות נעלמות.

רש"י מצייר את משה עומד בערבות מואב, בסוף ארבעים שנה, ואומר לעם ישראל "כאשר צוך" – הוא לא מספר מעצמו, אלא רק חוזר על מה שה' אומר לו. רש"י רואה את זה מאד חזק קורה מול העינים. אפשר לומר שרש"י חווה את זה, רואה את זה קורה, ואומר שלא יכול להיות שמשה עכשיו מספר לי סיפורים על מה שהיה לפני ארבעים שנה במתן תורה, אלא ככה ה' אמר לו. לגבי תפלין אומרים שתפלין של רש"י הם מוחין דאמא ותפלין של ר"ת הם מוחין דאבא (כאן התוס' זה לא ר"ת), ובדרך כלל אמא זה שמיעה ואבא זה ראיה. אבל כאן רש"י יותר מפרש תוך כדי ראיית מה שקורה (ומה עוד, הראיה מעלה אותו מעל למגבלות הזמן, לא רק רש"י חווה את הדברים כהוייתן אלא חווה את חווית משה רבינו עצמו, שעומד מעל לזמן, אינו נמצא כעת בערבות מואב ארבעים שנה לאחר מתן תורה, אלא נמצא בשעת מתן תורה ממש, ודוק), ותוס' כאן זה משהו שכלי יותר. מה שמפריע לרש"י לא מפריע לתוס' – לא מפריע לו אם משה רבינו היה מספר על דעת עצמו.

אפשר לומר שכאן רש"י זה אבא ותוס' זה אמא, אבל כדי שלא 'להוציא' את רש"י מאמא לחלוטין נאמר שכאן רש"י זה אמא עילאה שכלולה באבא – הוא שומע את הראיה, חווה את מה שהיה (משה היינו אבא עילאה ממש ורש"י היינו אמא עילאה הכלולה באבא עילאה, ה'שומע' ו'תופס' את חווית אבא עילאה). שמיעה נטו, שזה תבונה, זה כאן המדרגה של תוס' (במתן תורה יש "רואים את הנשמע", ישראל סבא, חכם בבינה, אבל יש במכילתא שם דעה ששמעו את הנראה, שזה יותר גבוה, הבן בחכמה, וזה אמא עילאה הכלולה באבא עילאה).

כללות המצוות שלפני מתן תורה – "עשר ידענו, שלש עשרה לא ידענו"

נראה תוס' כאן:

"עשר מצות" – תימה הא איכא גיד הנשה למ"ד (בחולין דף ק:) לבני יעקב נאסר ומילה שניתן לאברהם אבינו.

תוס' משאיר את זה בצ"ע. יש גם "פרו ורבו", שמשום מה לא כותב את זה. יש גם את המצוות שנצטוו במצרים, אבל זה כנראה לא קושיא, כי רואים בפירוש שנצטוו בזה במצרים. אבל הקושיא היא מזה שיש גיד הנשה ומילה ולא אומר שבזה כבר נצטוו עם שבע מצוות בני נח. מה שהיה במצרים זה עוד ענין, כשברור שאלו מצוות שהיו במצרים לפני יציאת מצרים. עכשיו באים למרה אז צריך לצוות כל מה שהיה לפני מצרים, ועוד כמה דברים חדשים. אם לפני מצרים היו שבע מצוות בני נח, אז גם היה גיד הנשה ומילה, וגם "פרו ורבו" שלא מזכיר. אז בעצם, מה שיוצא מהתוס', שהיה צריך לומר במקום עשר מצוות נצטוו שתים עשרה מצוות נצטוו, ואם כולל "פרו ורבו" זה כבר שלש עשרה. על זה נאמר (שאלת תלמידי רב האי גאון – כך צריך תלמיד לשאול את רבו) "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו". מה זה רומז לי בפנימיות? שכנראה השלש האלה הן כתר, השלש של מרה הן חב"ד והשבע של בני נח הן ז"ת. הציור בו צריכים לבנות כאן את המצוות ברור, ולקמן נפרט יותר.

חבה יתרה נודעת למהר"ץ חיות

כל זה היה רק הקדמה למהר"ץ חיות. קודם נספר סיפור יפה, כשהייתי צעיר למדתי אצל רבי אחד מבית נדבורנא, הרב מאיר איזיקסון עליו השלום, שיש לו שני כרכים גדולים של שו"ת מבשר טוב. ת"ח מאד גדול. היו כמה דברים שראיתי אצלו, ואחד הדברים זה שחבה יתרה נודעת לו למהר"ץ חיות. שיערתי בזמנו שאולי הוא בן מקומו. אני לא מכיר אותו, מכירים סיפורים עליו? [ר' איציק: יוסי פעם ספר לי, איני זוכר מה. אולי שהיתה עליו בקורת שנוטה להשכלה.] שוב, הרבי שלמדתי אצלו אהב אותו, ומי שאוהב אותו זה בגלל שהוא מאד ישר. אם יש טפת השכלה מבוררת זה למעליותא אצל מי שאוהב אותו. מי שאולי פרום פאנאטי קשה לו עם זה. בכל אופן, ראיתי ממש חבה יתרה נודעת לפירוש הזה, לכן כדאי שילמדו את זה. נראה מה שכותב כאן על עשר מצוות:

"עשר מצות ואלו הן ז' מצות ב"נ הוסיפו דינים ושבת וכבוד אב ואם". נ"ב מכאן ראיה לשיטת דכבוד אב ואם אינו רק מצוה אחת דאם כדעת הסמ"ג והרמב"ן מובא במשנה למלך דרך מצותיך סוף ח"א [אולי קצת קשה למצוא את זה במפורש, ולכן מצטט ממשנה למלך – צריך לפתוח לבדוק] דשתי מצות הוא א"כ אחד עשר מצות המה ולמה אמרו עשר מצות נצטוו במרה.

לפני שנמשיך לקרוא נאמר שכמובן אנחנו לא 'נבהלים' מהקושיא הזאת, וגם הסמ"ג והרמב"ן לא נבהלו.

מצות דינים של בני נח

נסביר לפי פנימיות: אם אנחנו אומרים ששבע מצוות בני נח זה ז"ת (כמו שזה מסודר אצלנו לפי הספירות[1]), אז הדינים שבתוך ז מצוות זה מלכות. [אגב, מי לפנינו יכול להיות שעשה פרצוף של שבע המצוות? המהר"ל מפראג (צריך חוש ניחוש, לחשוב מי יכול לעשות כזה דבר). ידוע כלל גדול, שכאשר המהר"ל מפראג מקביל תופעות לספירות זה אף פעם לא יוצא כמו אצל האריז"ל וכו', יש לו תמיד שיטות מקוריות. להוי ידוע שגם כאן יש לו שיטה לגמרי אחרת, ואצלו דינים זה לא מלכות.] איזה בית דין צריך בשביל לדון בן נח? כל אחד הוא בית דין, ויכול – ואף מצווה – להרוג בן נח שהרג על המצוות. אם הוא לא הורג את בן נח אז החבר שלו הורג אותו כי עבר על דינים... בכל אופן, זה "דינא דמלכותא". במלכות של הגוי יש איזה ממד של "אדם עושה דין לעצמו", שכל אחד אחראי על כולם. אצלנו יש מושג ערבות, ואצל בני נח זה בסגנון אחר – שכל אחד צריך להרוג את השני על המקום כשרואה שעובר על אחת משבע מצות בני נח. בכל אופן, דינים זה מלכות.

דעת: כבוד הורים

מתוך דברי המהר"ץ חיות, רק מהמשפט הראשון שלו, כבר אפשר לבנות כאן את כל הפרצוף שלנו כאן (של המצוות שנצטוו במרה), בזכות זה שאנחנו יודעים שיש מי שמחלק את כבוד אב ואם לשתי מצוות. זה מספיק לי כדי לשים את המצוה הזאת בדעת, שמתחלקת לה"ח וה"ג שבדעת (עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות). היה לנו שיעור בשבת ממנו יצא שכבוד אב ואם הוא דעת, זה חיבור בין אבא ואמא (יה) לבן ובת (וה), זו המצוה שבזכותה בא אליהו מבשר הגאולה "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". זו מצוה של דעת, ומי שלא מקיים אותה עליו נאמר "גם בלא דעת נפש לא טוב". זה שיש שני ראשונים גדולי ישראל שמחלקים את המצוה הזאת לשתים זה יוצא יפהפה.

חכמה ובינה: שבת ודינים (שנצטוו במרה)

נשאר לנו שבת ודינים. שבת היא חכמה, זה מוחין דאבא. דינים זה כאן אמא, "מינה דינין מתערין". זה שיש שני דינים, לא רק שזה לא לגריעותא אלא למעליותא – הייתי רוצה לכתחילה קשר בין ה עילאה ל-ה תתאה, "הא בהא תליא". עכשיו אם נקרא עוד הפעם את הסוגיא שמנסים לתרץ אז צריך לחשוב שמה שנוסף במרה זה דינים של אמא ומה שהיה קודם אצל בני נח זה דינים של מלכות. זה אותה אות בשם הוי', לכן אפשר לטעות. צריך להבין מה זה דינים של בני נח, ואחר כך מה זה הדינים המיוחדים שנוספו במרה. יש הרבה פירושים מה זה הדינים המיוחדים. [שאלה: אז יש קודם ילדים, ז תחתונות, ואז ההורים, ג ראשונות?] בתהליך התיקון זה ודאי ככה, עולים ממדות למוחין. הגוים זה רק מדות, ובמרה כבר התחלנו להתייחד במוחין. לגבי כבוד אב ואם כתוב בהרבה מקומות שגם לגוים יש באיזה אופן, ואדרבא, מבין מכבדי ההורים הגדולים היו עשו הרשע ודמא בן נתינא (המכבד הראשון בתורה היינו שם בן נח). זה ששמנו את כבוד אב ואם בדעת זה באמת כי יש לו גם קשר לז"ת, זה ראשית ז מלכין קדמאין דמיתו, מלכי אדום הקדומים.

ג רישין שבכתר: ברית מילה, פרו ורבו, גיד הנשה

המבנה הזה ירמוז לנו, יפתח לנו איזה פתח, לכמה ענינים. לא שזה פותר אותנו מלהתעמק יותר. כמו כל מבנה, זה שלד, אבל עדיין לא גוף חי. כל מבנה של עשר ספירות שעושים זה שלד, ואחרי זה צריך כמו ביחזקאל בעצמות היבשות, להוסיף את הגידים והבשר והעור ואחר כך גם את רוח החיים. אבל בכל אופן, צריך קודם שיהיו עצמות – כל המבנים זה השלד. לפי השלד זה כבר מתחיל לרמוז שזה מסתדר יפה. מה עם ה"שלש עשרה לא ידענו"? "פרו ורבו" זה כנראה רדל"א, שאפילו התוס' לא ידע. ברית מילה זה התענוג שבנפש וגיד הנשה זה הרצון שבנפש. ברית מילה היא תיקון התענוג שבנפש. גיד הנשה הוא רצון, קודם כל כי זה בתוך הירך, האבר הרץ, אבל עיקר הפשט שזה סממן המלחמה בין יעקב לעשו, כמו "ויתרֹצצו", שכל אחד רץ ורוצה משהו אחר – זה מלחמת הרצונות, הפגם ברצון. רק הקטע הזה עזר מאד לבנות את פרצוף המצוות.

ולסיכום:

	כתר ברית מילה פרו ורבו גיד הנשה
חכמה שבת		בינה דינים
	דעת כבוד אב ואם
חסד גילוי עריות		גבורה שפיכות דמים
	תפארת גזל
נצח עבודה זרה		הוד ברכת ה'
	יסוד אבר מן החי
מלכות דינים

עשר מצוות ועשרת הדברות

אגב, מאד קשה לומר שלא כולם סוברים "עשר מצוות", בגלל שזה מעין הכנה מוקדמת למתן תורה, לעשרת הדברות. בכלל, זה שיש "מצות" שאינן מצוות על סדר תריג מצוות. כמה מצוות יש בעשרת הדברות? לפי הרמב"ם יש שם ארבע עשרה מצוות (הרבי אמר לומר "ארבעה עשר מי יודע? ארבעה עשר ספרי הרמב"ם", לכן הוא גם דואג שיהיו 14 מצוות בעשרת הדברות...). מכאן אתה רואה שיש כללים, סוגים, ולאו דוקא מצוות שנמנות.

נמשיך לקרוא:

ומה שהצריכו להצטוות עוד הפעם על מצות בני נח מה שכבר נצטווה אדם ונח מכאן ראיה לשיטת הרמב"ם פי' המשנה ס"פ גיד הנשה על משנת נוהג בטהורה שכ' כל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושים רק במצות הקב"ה על ידי משה רבינו ע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו כמו שאין אנו אוכלין אבר מ"ה אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח אלא שמשה צוה עלינו אבר מ"ה במה שצוה בסיני ע"ש וא"כ אילולא שנצטוו במרה ע"י משה רבינו על ז' מצות ב"נ לא היה עליהם לחוב ומפ"ז הוצרכו להצטוות מחדש.

ומיושב קושית התוס' כאן דהרי איכא מילה וג"ה שנצטוו האבות. אבל לפי הנ"ל ניחא דמצות אלו ג"כ אינם עלינו לחוב רק במה שנצטוו עוד הפעם בסיני אבל קודם לזה לא ובמרה לא נצטוו עדיין על המילה וג"ה רק עשר מצות אלו בלבד. ומפ"ז לא חשיב להו כאן וכבר אמרו כלל גדול ע"ז בירושלמי פ"ג דמועד קטן דאין למדין דבר מן קודם מתן תורה [בכלל הזה מאריך הרבה ר"י ענגיל.].

וראיתי בשו"ת רשב"ש סימן תקמ"ג שכתב דמפ"ז הוצרכו להצטוות עוד הפעם על שבע מצות ב"נ משום דקי"ל לקמן נ"ט ע"א דמצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח וא"כ אם לא נצטוו עוד הפעם לא היה לחוב רק לישראל בלבד ומפ"ז הוכרחו להצטוות עוד הפעם דמקרי נאמרה ונשנית ע"ש וכיוצא בזה כתבו התוס' (חולין כ"ג ע"א) ד"ה תמות ואע"ג דכל תורת משה לישראל נאמרה ולא לעכו"ם (ועיין שו"ת ח"צ סימן כ"ו) ואיך אפשר דעיקר הצווי לא תבא רק עבור עכו"ם י"ל דכמו בקרבנות יש נ"מ גם אלינו דאסור לקבל מהם קרבנות מחוסר אבר כן יש נ"מ בשאר מצות ב"נ ג"כ לישראל דאם ב"נ אסורים במצות אלו שוב אסור להכשילם בזה משום לאו דלפני עור לא תתן מכשול.

עד כאן. קראנו את המהר"ץ חיות – שיהיה לנו הרבה חיות ממנו. הוא רץ כצבי – שמו צבי הירש – החיה עם הכי הרבה חיות. שתהיה עליה בקדש.

מגמת הלימוד בישיבה

מה שרצינו לומר, גם בשביל המכון התורני וגם בשביל צות הישיבה, שהמטרה היא שמי שלומד כאן עשר שנים – ישיבה קטנה וישיבה גדולה ועוד כמה שנים – שיגיע לפחות לדרגת אמורא. יש אחרונים ויש ראשונים ויש איך שהאמוראים למדו. אחר כך יש עוד מדרגות... [שי: אבל ככה מתרחקים מהבעל שם טוב.] להיפך, ככה מתקרבים לבעל שם טוב, רבי לוי יצחק אמר (ברצינות) שאני מקבל רביעי ממשה רבינו – למדתי מהמגיד, שלמד מהבעל שם טוב, שלמד מאחיה השילוני, שלמד ממשה רבינו. שיהיה למוד התורה עם כל הכוונות הטובות.