1

בע"ה

בר-מצוה שלום-בער הענדל

אור ל-ה' אב תש"ע – קראון הייטס

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[בתוך הסעודה, באידיש:]

... יש ווארט חסידי שמגעגועים מגיעים לנענועים ומנענועים לשעשועים. בר-מצוה הוא בר-דעת. קודם היה יכול להיות עם חכמה ובינה, קלוגער קינד, אבל דעת זה כשנעשה בן יג' שנים ויום אחד – דעת זה התקשרות. דעת זה שמרגיש חזק, מרגיש את החסרון – געגועים חזקים. "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבנינה של ירושלים". זה דעת, שגורם לגעגועים, ומתוך געגועים מגיעים לנענועים – שהולכים לקראת משיח צדקנו. ומזה שהולכים ועושים את המבצעים של הרבי להבאת משיח צדקנו, מנענועים אלה מגיעים לשעשועים – שמחה של מצוה, שזה "מעין עולם הבא". יש הרבה מדרגות שעשועים, והכי גבוה זה "שעשועי המלך בעצמותו". יש "שעשועים יום יום", והבר-מצוה אמר במאמר שזה מוחין בעצם, זה שייך להנחת תפילין. שעשועים בעצם בשרש כל השרשים זה השעשועים של רדל"א, שעשועי המלך בעצמותו. בכתבי האריז"ל הענין של רדל"א זה דבר גדול, שיש חמשה ספקות, ועם היגיעה להפשיט עצמו מגיעים לחמשה ספקות שאי אפשר להבין, להגיע ל"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", לרדל"א – שעשועי המלך בעצמותו. שהבר מצוה יזכה לשעשועי המלך בעצמותו, לדעת חזקה, התקשרות חזקה, לכל הענינים והמבצעים של הרבי – והוא יגאלנו.

ניגנו ניגון הכנה וד' בבות.

ברכת המזון.

התוועדות אחרי הסעודה:

ניגנו ניגון.

ב"היום יום" כתוב שעד החסידות כל אחד היה לבד – ראש הישיבה היה לבד, התלמידים היו לבד, כל אחד היה לבד. החידוש, האויפטו, שאחרי החסידות לא לבד – הרבי לא לבד, החסידים לא לבד, הרבי עם החסידים והחסידים עם הרבי ויש דיבוק חברים בין החסידים, כולנו  יחד.

יש פירוש אחד בדבר הזה, שידוע וכתוב בתניא שיש נשמות גבוהות של תלמידי חכמים, צדיקים, ויש נשמות פשוטות. יש הרי ארבעה עולמות, אבי"ע, ובכל עולם יש נשמה. יש נשמה דאצילות, שזה הרבי – הרבי הוא נשמה דאצילות. יש נשמה של בריאה, שבדרך כלל זה תלמידי חכמים – רבנים אמתיים. יש נשמות של יצירה, שזה בדרך כלל יהודים עם התלהבות, אלה שעובדים את ה' ועושים מצוות מתוך התלהבות,  מתוך אהבה ויראה, שזה עולם היצירה. ויש יהודים פשוטים שעושים את המצוות, אפילו קצת "מצות אנשים מלומדה", אבל באמונה פשוטה – את היהודים האלה הבעל שם טוב הכי אהב, הן נשמות של עולם העשיה. לפני החסידות לא היתה תקשורת בין אותם יהודים שונים – אף אחד לא שידר על הגל של השני. זה שלא שידרו, שלא הבינו אחד את השני, גם גרם לפירוד, עד כדי כך שזה גרם לשנאת חנם, גם בין התלמידי חכמים ליהודים הפשוטים, כידוע המצב העגום שהיה לפני הבעל שם טוב, שנאת חנם בין יודעי ספר ליהודים הפשוטים. כל אחד לא מבין את השני, וגם לא מענין אותו – כל אחד חי בעולם שלו, כל אחד פאר-זיך. זה גלות, זה מביא לשנאת חנם שהיא סבת החורבן והגלות.

בא הגילוי הגדול של מורנו הבעל שם טוב, והוא גילה שאף אחד לא לבד. מה זאת אומרת לפי הווארט שלנו? שאפשר – וממילא צריך וחייבים – לגשר בין העולמות. מי שנמצא בעולם האצילות צריך שפה משותפת עם מי שבעולם העשיה, וכך בכך העולמות. כדי ליצור שפה משותפת צריך גילוי של מדרגה שלמעלה מכל העולמות, כמו שהרבי כותב ב"ענינה של תורת החסידות". ארבעה עולמות גם כנגד פרד"ס שבתורה – מי שחי בעשיה העיקר אצלו פשט, מי שביצירה שייך לרמז (לאו דווקא רמז, זה גם הלכה, כמו שהרבי מסביר, שיש פשט ויש הלכה), יש מי שאוהב מדרש, זה בריאה, ויש מי שכל ענינו סוד, זה אצילות. הרבי אומר שחסידות זה כנגד היחידה – פרד"ס כנגד נרנ"ח (כך המקובלים קוראים לזה) וחסידות כנגד יחידה. והרבי מתאר את זה כמו החוט שקושר את כל העולמות...

[נפל השידור לדקות ספורות]

..."ממנו יראו וכן יעשו" והוא רוצה שכולם יהיו כמותו, לא רק בחיצוניות אלא גם בפנימיות. איך יתכן שכולם יהיו כמו הרבי? כמו האריז"ל? בגלל הדבר הזה גופא – שחסידות זה למעלה מאצילות, למעלה מהחיה, כבר לא סוד אלא יותר מסוד. לכן הוא יכול לומר "ממני יראו וכן יעשו" – הוא יכול להיות דוגמה חיה, גם בהנהגה החיצונית שלו וגם בענינים הפנימיים שלו. אחרי כל ה"ממנו יראו וכן יעשו" האין-ערוך נשאר אין-ערוך – נשיאת הפכים. זה החידוש, שעדיין אני גארנישט מיט נישט לעומת הצדיק, ואף על פי כן אני יכול להתדמות אליו. כמו שיש מצוה בתורה להתדמות אל ה' – מצות "והלכת בדרכיו" – אל הקב"ה איני יכול  להתדמות בחיצוניות, לכאורה, כי אין לו גוף ולא כח בגוף וכו'. אז איך אני מתדמה אליו? רק במדות, "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'". אז אם אפילו על הקב"ה כתוב שיש מצוה להתדמות אליו, כמה שאין ערוך, אז כל שכן גם לגבי הצדיק הכי גדול – משה רבינו, האריז"ל, הרבי. זו נשיאת הפכים, שמצד אחד אין ערוך ומצד שני "ממני יראו וכן יעשו". זה בדיוק ה"מה הוא רחום אף אתה רחום" – "ממני יראו", מסתכלים על הקב"ה ורואים שהוא רחום, ולכן "אף אתה רחום", "ממני יראו וכן יעשו".

כל זה הקדמה למה שדברנו קודם באידיש, בקיצור. קודם נחזור על זה: הרמ"ק, גדול המקובלים  לפי האריז"ל, כשעלה לשמים – כך מסור לנו – שאל למה עם כל מה שהקדיש כל חייו לקבלה ולזהר הקדוש וכו', והיה מבוגר מהאריז"ל אך הבין שהאר"י השיג יותר ממנו, אז הוא שאל גם אני יגעתי בתורה כל החיים ולמה לא השגתי כמו האריז"ל. לכאורה היה אפשר לומר ששרש הנשמה שלו גבוה משלך – האריז"ל הוא משה רבינו ממש ואתה ניצוץ משה רבינו, הוא יותר משה רבינו. אבל לא ענו לו ככה, והוא גם לא שאל ככה – רצה טעם מובן, טעם שגם כל אחד יוכל להבין ממנו בעבודת ה' שלו מה טוב לפניו. לכן אמרו לו, כמה שאתה יגעת – הוא יגע יותר ממך. לא בגלל שיש לו נשמה יותר גדולה, אלא היגיעה שלו היתה באין ערוך. גם אתה יגעת "יום ולילה לא ישבותו", אבל היגיעה שלו היתה באין ערוך. ידועים הסיפורים בזה, שהאריז"ל כשישב על הנילוס – איידם אצל השווער שלו, שבנה לו בית של התבודדות על הנילוס, ששם כל השבוע למד תורה וחזר הביתה בשבת (היה אברך צעיר מאד) – יגע על התורה, היה לומד קטע אחד בשבוע, והיה נדמה לו שירד לעומק הפשט של רשב"י בזהר הקדוש. אז גילוי לו מן השמים שזה עוד לא העומק האמתי, והוא המשיך ויגע עוד שבוע ועוד שבוע, וכל פעם בחנו אותו מהשמים – היתה לו תקשורת עם השמים ושמע אם השיג או לא. עד שבסוף, אחרי המון יגיעה, אמרו לו שעכשיו אתה מבין. רמה כזו של יגיעה לא היתה אצלך. זה מה שאמרו לרמ"ק.

המשכנו שיותר מאוחר, כשהאר"י כבר הגיע לארץ והגיע אליו תלמידו המובהק רבי חיים ויטאל – זה היה שנים מועטות, רק שנותיו האחרונות – היה ברור שהוא גילה תורה חדשה לגמרי (כמובן, בזכות היגיעה בזהר, אבל זה למעלה-למעלה-למעלה באין ערוך מכל המקובלים שקדמו לו ושקדו על הזהר הקדוש, עד הרמ"ק ועד בכלל). שאלו אותו באיזה זכות זכה לזה? הוא גם לא אומר, מה לעשות, יש לי נשמה גדולה – חבל על הזמן שלכם. זה הוא לא אמר, וודאי לא רצה לרמוז חלילה וחס כזה דבר, אלא הוא אמר שזכה בזכות השמחה שלו, שמחה של מצוה. כל צדיק כזה הוא בחינת משה רבינו, "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", ואם בכל הענוה והבטול שלו הוא יכול לייחד מדה מסוימת – הוא אומר בשביל ללמד אחרים, "ממני יראו וכן יעשו".

שאלנו מה הקשר, שמצד אחד זכה בגלל היגיעה – שזה היה ללא שיעור מכל מי שקדם, וכנראה גם מכל מי שאחריו – והוא אומר על עצמו שזה בגלל שהוא שמח בשמחת ה', "שמחו צדיקים בהוי'", "עבדו את הוי' בשמחה". אז אמרנו איזה ווארט חסידי, בעצם שני ווארטים יחד. הווארט הראשון שיש ביגיעה כמות ויש גם איכות. כמו כל דבר, יש בו את הפן הכמותי שלו, החיצוניות שלו, ויש את הפן האיכותי שלו. גם ביגיעה, אפשר לראות מישהו יושב ולומד ברצינות בבית המדרש ב-770 יומם ולילה ולומד ברצינות, עם כל הגראבער פינגר שלו, והגראבער ראש שלו והגראבער הארץ שלו, אבל זה עם ישות. הוא אפילו קצת בסכנה – לפעמים 'הגומי נקרע'. למה? כי הוא לומד עם גראבקייט, כמו שאמרנו. הוא שוקד, גם בתניא כתוב שיש מי שבטבע הוא שקדן – זה לא קשה לו, ואדרבה זה ממלא אותו ישות. לא שמחה של מצוה אלא שמחה פון זיך – שמח בעצמו, כמה הצלחתי. יש ענין שאדם צריך ללמוד תורה עם געשמאק, אבל זה צריך להיות הנאה מהתורה – לא געשמאק פון זיך – צריך להרגיש את מתיקות התורה, הנעם של התורה. כתוב שגעשמאק בלשון הקדש זה נעם – צריך להרגיש את הנעם, אבל לא ישות. אם כן, יכול להיות שקדן, אבל זו לא יגיעה איכותית. לכן צריך אפילו לשאול אם שייך לומר עליו "יגעתי ומצאתי תאמין" – אחד הפסוקים של הרבי, שכל אחד צריך לדעת, כל ילד צריך לחזור עליו. מה הדבר הזה מזכיר? כל מיני סיפורי צדיקים, שאם תעשה כך וכך, תצום אלף צומות וכו', יהיה לך גילוי אליהו. כמה אנשים עשו לפי ההוראות, בדיוק מה שכתוב, ואיפה אליהו הנביא? לא זכו, אז באו לבעל שם טוב או לעוד כמה צדיקים. הווארט המפורסם של הבעל שם טוב על הפסוק "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם הוי'" – "אם יסתר איש במסתרים ואני", יתבודד ויקיים כל ההוראות איך להשיג רוה"ק אבל נשאר עם ה"ואני", אז "לא אראנו נאם הוי'", אין סיכוי שיזכה לגילוי. אבל "אם יסתר איש במסתרים ואני לא" – הוא מבטל את האני שלו, אז "אראנו נאם הוי'", יהיה לו גילוי. זה הווארט. אותו דבר לגבי לימוד, שזה גם סוג של יגיעה – "אם יסתר איש במסתרים ואני", ישב ב-770 וילמד תורה עם "אני", אז "לא אראנו נאם הוי'", אבל "אם יסתר איש במסתרים ואני לא" אז "אראנו נאם הוי'". מה זה חיצוניות בכלל? מה שהשני יכול לראות עליך. אם אני רואה שאתה יושב ולומד תורה כל היום, אז מה שאני יכול לראות עליך מבחוץ בלי רוה"ק – זה חיצוניות. אני רואה את החיצוניות שלך, אבל לא את הפנימיות שלך, מה קורה בתוך הלב. אולי יש איזה חוש, כמו שכתוב על רבי אייזיק, שמסתכל על האדם ורואה מאיפה זה בא לו – אבל סתם אדם לא רואה את הפנימיות אלא את החיצוניות.

אם כבר, נספר סיפור – שהחסידים ישבו בבית מדרש ולמדו ושם ישנו. לפעמים באמצע הלילה המגיד היה נכנס ומסתכל על פני התלמידים הישנים – הוא יכול לראות פנימיות. כשהוא הסתכל על אדמו"ר הזקן הוא נבהל ואמר – אלקים כל כך גדול בגוף כל כך קטן. זה הווארט של המגיד כשהסתכל על אדמו"ר הזקן כשהיה אברך צעיר ישן על הספסל. זה ההיפך ממה שאמרנו – אחד שרואה את הפנימיות דרך החיצוניות. אבל סתם מישהו רואה חיצוניות – יש לו ישות או לא? אני רואה שהוא לומד. מה זה הפנימיות? יגיעה לשון געגועים. זה היה הווארט. יש לו געשמאק בתורה – תורה איז א געשמקע זאך – אבל מה מניע אותו? מה קורה בבית המדרש? בית מדרש זה שדורשים משהו. מה דורשים ומחפשים בבית המדרש? את ה', דרך התורה. התורה זו התקשורת, זו השפה בינינו לבין הקב"ה. מי שדורש, "כל מבקשי ה'", יוצא לאהל משה – שם נמצא משה רבינו – ושם הוא הולך לדרוש את ה'. ללמוד תורה זה לדרוש את ה'. בתחלה, כל זמן שאנחנו בגלות – לפני שרואים את המשיח בהתגלות – אנחנו דורשים, אנחנו רוצים, אבל עוד לא השגנו. כתוב שיגיעה איכותית, פנימיות היגיעה, זה געגועים. אם הוא באמת מתגעגע, "מתי אבוא ואראה", מתי כבר יבוא מלך המשיח ותהיה גאולה, מתי יתקיים "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" – ככה הוא לומד תורה – זו יגיעה איכותית. כי פנימיות היגיעה זה געגוע. אם אין לו את הגעגוע זה רק חיצוניות. אפילו געשמאק בלי געגוע זה חיצוניות, כי התורה היא בשביל לגלות את ה'. במתן תורה עליונים ירדו למטה ותחתונים עלו למעלה, וכך צריך כל יום – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". לומדים תורה בשביל מתן תורה, גילוי תורה חדשה של משיח – בחיצוניות "מתן תורה עוד פעם לא יהיה", לא צריך מתן תורה עם הקולות והברקים, אבל בפנימיות צריך. לזה צריך געגועים, זו היגיעה הפנימית, ואז בטוח מתקיים "יגעתי ומצאתי תאמין". אם כן, אפילו בעלמא דין יש בחינה של "מצאתי", "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו" – אם הוא מתגעגע, "לבו דואג בקרבו", אז גם כעת יש לו "מעין עולם הבא", מוסרין לו רזי תורה ואז הוא זוכה לשעשועים. זה המאמר של הבר-מצוה, על "ואהיה שעשעים יום יום", שהתורה קדמה לעולם אלפים שנה, שזה מוחין בעצם – יש את זה לבר-מצוה, לכן כבר יכול להניח תפילין.

יש ווארט בחסידות שבין געגועים לשעשועים יש עוד מדרגה – הכל לשון נופל על לשון – געגועים-נענועים-שעשועים. זה שאדם מתגעגע צריך להחיות אותו, ו"כל חי מתנועע" (ווארט בהרבה דרושי חסידות). אם אתה חי אתה מתנענע – לא שוקט על השמרים אלא נע בארץ. אתה יוצא למבצעים של הרבי, להפיץ את התורה – הלימוד מתוך געגועים נותן חיות, והחיות מנענעת, שיתחיל לזוז בחיים, להתקדם. זה גם כמו נענוע של ניגון. זה היה הווארט, הברכה לבר-מצוה, שיזכה לגעגועים ומתוך כך לנענועים ולשעשועים. שמתוך היגיעה הפנימית בתורה, עם געגועים למשיח וגאולה – כך לומדים תורה, גם נגלה וגם חסידות – אז מתנועעים, והאדם יכול לעשות הרבה יותר ממה שהוא משער, הפוטנציאל של כל אחד יותר גדול ממה שהוא חושב וצריך ליישם את זה. מתוך הגעגועים זוכה להתנענע ולזוז ואז מגיע לשעשועים גם בעולם הזה – כמו שבת, מעין עולם הבא. זה היה ווארט אחד.

[יש פה איזה לחיים? (הרב ברך שהכל ושתה). צריך שכולם יעשו.]

ניגנו ניגון ר"ח כסלו.

ילד שגדל ונעשה בר-מצוה, נעשה איש, מקבל דעת. לפני כן יש לו חכמה ובינה, אבל אין לו דעת – יכול להיות ילד חכם, פקח, מצליח, עילוי אפילו, אבל אין לו דעת. זה דעת זה התקשרות, כמו שכתוב בתניא שדעת לשון התקשרות – "והאדם ידע". אמרנו שזו גם בחינה של ברית. כמו שבברית מילה הילד, הרך הנימול, נעשה מקושר לקב"ה ברמ"ח ושס"ה, אז גם הדעת של הבר-מצוה זו התקשרות. מה ההבדל? אצל הרך הנימול זו מסירות הנפש שלו, עצם ההתקשרות זו הנכונות למסירות נפש, כמו שאמרנו קודם זה בא מהיחידה שבנפש, אבל אצלו זה למעלה מטעם ודעת, זה בשרש, במזל שלו. בבר מצוה, כעבור י"ג שנים ויום אחד, זה יורד מהכתר – העל-מודע נקרא כתר – ונכנס בדעת ממש. היתה קושיא, שבמאמר של הבר-מצוה כתוב שהתפילין, שזו המצוה המיוחדת של הבר-מצוה, הוקש לתורה, וכמו שהתורה זה "שעשעים יום יום", מוחין בעצם – "יום יום" זה חכמה ובינה בעצם, לא מוחין השייכים למדות, לו"ק של מעשה בראשית, אלא חכמה ובינה שקדמו לעולם, אלפים שנה קדמה תורה לעולם, "אאלפך חכמה אאלפך בינה" – כך גם התפלין. לכאורה יש כאן קושיא קצרה שצריך לתרץ. עיקר הבר-מצוה זה דעת – היכולת לקשר בין המח והלב, בין השכל והרגש. אמרנו שלפני בר-המצוה הילד יכול להיות עילוי מבריק ובלתי רגיל בלימודו, חכם ונבון, אבל אין לו דעת. לכאורה, מה שהוא מקבל בבר-מצוה זו היכולת להוריד את ההתבוננות שלו, את השכל שלו, למדות. מה זה דעת? כתוב בתניא שזה להוליד מדות, שמתוך השכל זה יורד ללב. כמו שהפסוק אומר "וידעת היום – והשבות אל לבבך". דעת זה בשביל להשיב לתוך הלב את מה שאתה יודע. אז לכאורה בחינה זו של דעת זה "מוחין השייכים למדות", מוחין כדי להוליד אהוי"ר בלב, אבל במאמר כתוב שבר-מצוה זה דווקא לא מוחין השייכים למדות אלא מוחין בעצם, שלמעלה מהמדות – שאין מדות. למה זה למעלה מהמדות לגמרי? כי הוא בבטול גמור. מי שאוהב את ה' או ירא את ה' זו עדיין ישות – לא גראבע ישות אלא איידלע ישות, אבל עדיין ישות. גם בישות יש גס ועדין. זה מי שבאמת אוהב את ה', אבל זה עדיין "יש מי שאוהב". מצד המוחין אין "מי שאוהב", כי אם ארגיש שאני אוהב יש איזה אני, איזה ישות. מוחין בעצם זה לדעת את ה' בלי להרגיש שום אני. לכן, לכאורה, הדעת של הבר-מצוה אם שייכת למוחין בעצם היה יותר מתאים שזו דעת עליון. יש שתי בחינות דעת, דעת עליון ודעת תחתון. זה גם מוסבר בתניא, באגה"ק, שדעת תחתון זה מה שמקשר את המוחין למדות – זו הדעת בפ"ג בתניא, שמתוך הדעת מוליד מדות, אחרי שמתבונן באיזה שכל אלקי – זו דעת תחתון, ואסור להסיח דעת, כי אם יסיח דעת אפילו רגע המדות שבלב יתבטלו. אם מסיח דעת מלקיים המדות בלב זה הופך להיות דמיונות. כל זה דעת תחתון, אבל דעת עליון זה החיבור בין החכמה לבינה, שזו התפיסה הפנימית – בינה והשגה. דעת עליון לא מחברת בין השכל ללב, אלא בין החכמה לבינה – בין החכמה בעצם לבינה בעצם, זה הכל מוחין בעצם. דעת עליון מנציחה את המוחין בעצם, כי מחבר בקשר של קיימא את החכמה עילאה לבינה עילאה. אז לכאורה הדעת שהבר-מצוה מקבל, כמו שכתוב בבר-מצוה שמקבל מוחין השייכים למדות, אז גם הדעת היא דעת עליון. אבל לא כתוב ככה, ואדרבה – כתוב שילד, כמה שהוא מבין, הוא לא מתפעל. כמה שהוא פקח, אין לו תקשורת מתוקנת בין השכל והלב – זו תכונה של מבוגר, של בר דעת, מבר-מצוה והלאה. הפשט הוא שהדעת שהבר-מצוה מקבל זה הקשר הטוב והמתוקן בין הראש ללב, שזה עושה אותו מבוגר. אחד ילדותי – יכול להיות בן שבעים שהוא ילד קטן – אין לו קשר בין מה שמבין בשכל לבין מה שמרגיש בלב. הוא בן שבעים, אבל ילדותי – הסימן של מבוגר שיש קשר בין מה שמבין למה שמרגיש ועושה. אם כן, יוצאת קצת קושיא, קצת פלונטר. מה זה הדעת? לפני הבר-מצוה אין לו תקשורת בין השכל והלב, שלכאורה אז מקבל דעת תחתון, יכול להיות אדם מתוקן שמה שמבין בראש זה מה שמרגיש בלב, מה שעושה בפועל, ואין קרע. כתוב שקליפת עמלק – עם-מלק – מנסה למלוק את הראש מהלב. גם פרעה, אותיות העֹרף, יושב על העורף ויונק את החיות שלא תגיע ללב, על ידי שלשת השרים בגרון, שר המשקים והאופים והטבחים, שמביאים לו את החיות, כמו עלוקה, הכל כדי שלא ירד מהראש ללב. צריך לנצח את עמלק ואת פרעה ושהחיות כן תרד ללב – זה זוכים בבר-מצוה. אבל איך זה קשור לווארט של המאמר, על מוחין בעצם. לכן צריך לומר שהא בהא תליא. שוב, הילד, כמו שהוא פקח, אבל הוא לא מקושר לרבי. במה הוא פקח? לפני הבר-מצוה יש לו מוחין השייכים למדות, אבל זה שיש מוחין השייכים למדוות זה גם מגיע למדות. יש לו מוחין ברמה של מדות, אבל זה לא מגיע למדות, כי אין דעת – אין את הכח לא להסיח את הדעת. הוא לא חזק, אין לו דעת חזקה, זו דעת תחתון. צריך לומר שיש רמות – יש דרושי הדעת בעץ חיים, וברש"ש יש הרבה הרבה דרושי הדעת. צריך לומר ששתי הדרגות של דעת – "אל דעות הוי'", דעת עליון ודעת תחתון. תמיד בחסידות זה מבואר לגבי ה' ולגבי איך שאני יודע את ה' – שלמעלה יש ולמטה אין או למטה יש ולמעלה אין – אבל כעת מדברים איך זה בנפש, שדעת עליון מחבר חכמה ובינה ודעת תחתון מייחד שכל ומדות. גם כן הא בהא תליא – כדי שהדעת תחתון יעבוד, שיוכל להתגבר ולנצח את עמלק שרוצה להפריד בין המח והלב ולהתגבר על פרעה מלך מצרים שרוצה לינוק את החיות על  מנת שלא יגיע ללב – בשביל לנצח אותם צריך מוחין בעצם. צריך שגם המוחין בעצם יהיו ביחוד ביניהם, יחוד בין הכח המבריק לכח הבינה.

הבר-מצוה עשה סיום על מסכת הוריות. זה מאד מאד מענין – זו מסכת הוריות, של רב מורה הוראה, ומה הסיום? מה המלה האחרונה של המסכת? זה משהו מדהים, לא חושב שיש עוד מסכת, הסיום זה "תיקו". המסכת שהייתי חושב שצריכה לצאת ממנה הוראה ברורה – הוראה צריכה להיות ברורה – אותה מסכת נגמרת "תיקו". כולם יודעים את הרמז המפורסם ש"תיקו" זה "תשבי יתרץ קושיות ואבעיות" – זה לא רק אומר שאנחנו לא יודעים, אלא שאני לא יודע בגלל שאני מאמין במשיח, אני לא יודע בגלל שהמשיח או אליהו הנביא (תשבי) יבוא ויתרץ. אני מאמין בו וסומך עליו, מחכה לו בכל יום שיבוא, והוא כבר יפתור את הבעיה. זה הווארט. על מה זה הולך? על איזה מדה יותר גדולה. קודם הגמרא מה יותר חשוב, סיני או עוקר הרים, ומסקנת הגמרא היתה שיותר חשוב סיני – שלחו לארץ ישראל ואמרו להם שבקיאות במשנה וברייתא יותר חשובה מעוקר הרים בפלפולו, כי כולם צריכים את המשניות, צריכים לדעת את היסוד. אף על פי כן, גם שם היה פרדוקס, שאף שאמרו שסיני יותר חשוב, תכל'ס מינו את רבה, עוקר הרים, ולא את רב יוסף שהוא סיני. כלומר, אף שלא היה תיקו – אמרו ברור שסיני עדיף – אבל עשו ההיפך, שזה בעצמו פלאי פלאים. אבל בסוף אומרים שיש שני חכמים, "חריף ומקשה" (ורש"י מוסיף שמקשה קושיות ומתרץ תירוצים, לא קושיות רעק"א שנגמרות בצ"ע או צע"ג, אלא מתרץ תירוצים) ו"מתון ומסיק" – לא כל כך מפולפל, אלא לומד סוגיא במתינות (לכן דברנו על יגיעה, כי הפירוש של מתון שהוא יגע, מתגעגע), ואחרי המתינות הוא "מסיק" אליבא דהלכתא. גם שאלו מי עדיף, וסוף המסכת הוא "תיקו". זה עוד יותר פלא, לכאורה, אצלי, היה יותר קל לי להגיד מי עדיף בסוף מאשר בהתחלה. סיני יודע משניות וברייתות ועוקר הרים חריף מאד – מי עדיף? איני יודע. לכאורה ודאי צריך לדעת  משניות, אבל גם עוקר הרים יודע משניות – רק קצת פחות. אבל כתוב שאסור – לא רק אי אפשר אלא אסור – לפסוק מתוך משניות, בלי סברות אי אפשר לפסוק. אז לא פשוט מי עדיף, אבל אמרו שסיני עדיף כי כולם צריכים משניות. אבל זה לא פשוט, כי לא מדובר על פסק אלא בקיאות שאסור לפסוק ממנה. הרי תכלית התורה זה הלכה, להורות הוראה, ומי שבקי במשניות לא יכול לפסוק מתוך המשניות. אז כמה שחשוב שיודע משניות, אבל תכל'ס – לפסיקה – מי אומר שעדיף? אולי עוקר הרים יותר מגיע לתכל'ס. אף על פי כן, שלחו מארץ ישראל שסיני עדיף. אבל כאן בסוף, כששאלו מי עדיף, "חריף ומקשה" לעומת "מתון ומסיק", רש"י כותב שה"מסיק" היינו שבסוף מסיק שמעתא אליבא דהלכתא – אז הייתי אומר בפשטות שהוא עדיף, כי הוא פוסק את ההלכה, וזו תכלית התורה. מה בכלל השאלה? אבל על זה כתוב "תיקו" ובראשון "סיני עדיף". זה לא פשוט בכלל. שוב, צריך לדעת ש"תיקו" זו אמונה במשיח – באליהו הנביא ובמשיח. דווקא במסכת זו, טוב שמסיימים בתשעת הימים, יש ביטוי של אמונה במשיח. אבל לגבי עצם הקושיא שהקשינו – אם השני הוא "מתון" זה מזכיר לנו ווארט של הבעל שם טוב. שתכלית הדעת – זה דעת של בר מצוה – זה זריזות במתינות. כתוב בהוספות לכש"ט שיש שלשה דברים שכל התורה תלויה בהם – צריך להיות פקח, שמח וזריזות במתינות. פקח זה חכמה, שמח זה בינה, ועיקר הווארט זה השלישי – זריזות במתינות, כנגד הדעת. זו נשיאת הפכים, שהדעת יכולה לשאת. זריז זה מהר ומתון זה לאט. מה זה זריזות במתינות? או שמהר או שמתון, איך יכול להיות יחד? מסבירים שרואים עליו זריזות, הוא מהיר, וזה שהוא מתון לא מאט בפועל את התאוצה שלו. הוא זריז, ולא סתם במהירות אלא בתאוצה – כל רגע יותר מהר מהרגע הקודם – אז מה זו המתינות? שהוא מתון, שהוא פועל את זה מתוך מתינות. כמה שהוא רץ מהר הוא מיושב, לא פזיז, לא א ווילדע מענטש, א ווילדע חיה – לא זריזות של פרא אדם, פראי, אלא זריזות של אדם מיושב ומתון. זו תכלית הרצון של הבעל שם טוב, של כל החסידות. חסידים, מי שזכה לראות את הרבי, היו אומרים שאם יש ווארט אחד שיכול לתאר את הרבי זה רק הווארט הזה, יותר מכל ווארט אחר בעולם. זה אנחנו אומרים בתור "ממנו  יראו וכן  יעשו" – כמו שהתחלנו. הוא צדיק גדול הכי גדול, אבל אנחנו לא לבד ממנו כי רוצה להראות לנו דוגמה חיה. על הרבי מה"מ ה"ממנו יראו וכן יעשו" שלו זה הווארט של זריזות במתינות – רואים שפועל בשיא הזריזות, כל יום יותר מהר מיום האתמול, ואף על פי כן זה לגמרי לגמרי במתינות. הכל מיושב והכל מחושב. היחוד הזה, שהוא יחוד פלאי, נשיאת הפכים לגמרי – זריז-מתון. מי שמבין את זה לא נכון מבין שהמתינות ממתנת את הזריזות. זו הבנה שגויה. המתינות לא ממתנת את הזריזות. להיפך, המתינות בונה כלים לזריזות שיוכל לרוץ עוד יותר מהר. לדוגמה, פעם שאלו את הרבי איך הוא אומר תהלים כל כך מהר – גומר את התהלים בשעה וחצי או  משהו (אנחנו רואים שפשוט איך גומרים את זה, כי לא אומרים את כל המלים נכון, אז אפשר יותר מהר, אבל מי שאומר כל מלה כמו שצריך איך גומר תהלים בשעה וחצי?) – אז הרבי ענה משהו, 'פנינה' של הרבי, שאני מבין מה שאני אומר. לא רק שהמתינות לא ממתנת את הזריזות, אלא להבין כאן מה שאני אומר. יש אחד שמזדרז – צריך לומר תהלים – אבל זה אחד שמבין טוב טוב מה שאני אומר, אז זה רץ עוד יותר מהר. יש לו כלים, יש לו גוף בריא, אז יכול לרוץ מהר – כשרץ מהר לא חושב שרץ מהר. שוב, המתינות לא ממתנת את הזריזות אלא אפילו עוזרת ומגבירה את התאוצה של הזריזות. שוב, זה ה"ממנו יראו וכן יעשו", וזה דעת.

בזה גם אפשר לתרץ את השאלה על ה"תיקו". לכאורה פשוט שעדיף "מתון ומסיק", כי בסוף מסיק הלכה, וזה לא כתוב על "חריף ומקשה" – איך אפשר לגמור בתהו? צריך לומר שהזיווג ביניהם אפילו יותר מאשר בין רב יוסף ורבה, סיני ועוקר הרים. צריך לומר שה"מתון" זה המתינות של הבעל שם טוב – נתפוס במיוחד את המלה מתון – ואותו אחד ש"חריף ומקשה" (ורש"י אומר "ומתרץ") זו הזריזות. אצל הראשון הדגש היה על "עוקר הרים" – שלוקח סברא והופך, "איפכא מסתברא", אבל "חריף" זה שחריף בלימודו, מקשה ומתרץ, יש לו הרבה אנרגיה. במלה אחת, הוא לומד תורה עם המון חיות, המון אנרגיה – יש לו שכל, וזה שכל שכל הזמן רץ מהר. אז הוא הזריזות והשני הוא המתינות. השני באמת מסיק בסוף שמעתא אליבא דהלכתא, אבל בשני אלה באמת העיקר הוא היחוד. אם ישאלו את הרבי מה העיקר, זריזות או מתינות, הוא יגיד שהעיקר זריזות – רוצים משיח נאו. ישוב הדעת זה לא תכל'ס, מה עוזר לי שאני מיושב לגבי התכלית? העיקר לרוץ. הגוף המתון זה הבנת הענין, אבל זה ודאי לא התכל'ס. אם מתחילים להבין את ה"הא בהא תליא" בין שנים אלה, "חריף ומקשה" ו"מתון ומסיק", אז מבין שלכן צריך לגמור את הסוגיא ב"תיקו" – התיקו אומר שכאן היחוד שלהם הוא הרבה יותר מהיחוד של סיני ועוקר הרים. סיני ועוקר הרים זה שתי מדות שונות, אבל ה"חריף ומקשה" זה פן הזריזות ו"מתון ומסיק" זה פן המתינות, והבעל שם טוב אומר שאי אפשר זה בלי זה – ויש באמת פן לומר שאחרי ששניהם יחד מי שעיקר זה הזריזות, אם כי כתוב שה"מסיק" אצל השני. הזריז רץ אל המשיח, והמסיק פוסק הלכה היום. כאן היות שהא בהא תליא, ואפשר לומר שהזריז יותר חשוב כי רץ למשיח, לכן זה נגמר ב"תיקו" – אמונה במשיח, שתשבי יתרץ קושיות ואבעיות. זה הווארט של סיום המסכת.

נסיים ממש, נאמר עוד ווארט שאמרנו, גם הבוקר: במאמר היה כתוב ש"בראשית" זה ברא-שית. יש מוחין בעצם, חו"ב בעצם שמחבר אותם דעת עליון, "שעשעים יום יום". ויש ברא-שית, מוחין ששייכים למדות, "עולם חסד יבנה" (עם שני הפירושים שמביא לזה). אמרנו שבתקו"ז יש הרבה פירושי בראשית, יש ברא-שית ועוד הרבה, ואחד הכי יפים ופשוטים וחשובים לעניננו שבראשית זה ברית-אש. בר-ית זה אותיות ראשונות ואחרונות, ובתוכן יש אש. אמרנו שבימים האלה כתוב "הצתה באש ואתה עתיד לבנותה באש" – הקב"ה שרף את בית המקדש באש, אש של שנאת חנם ושל תאוות ושל כעסים, אש זרה, אבל דווקא ה' עתיד לבנות את בית המקדש באש. רוצים משיח נאו אז צריך אש קדש – סוד בית המקדש – התלהבות של קדש. אש זה אנרגיה, עצם הכח. צריך אש – "אני אהיה לה נאם הוי' חומת אש סביב". זה הפסוק של היום. צריך ברית אש – ברית אש קדש – בשביל לבטל ולהפוך את האש ששרפה את בית המקדש. וכאן המקום, יש כמה וכמה רמזים במלה אש. אם המלה הראשונה של התורה זה אש, ובר-מצוה זה גם ברית – הברית בדעת, אחרי ברית מילה למעלה מטעם ודעת (כשאדם מתחתן בסוף זה גם ברית, ברית הנישואין, הברית שכבר יורדת ליסוד – כל אירוע זה ברית, יש ברית מילה בכתר, למעלה מהמוחין, בר מצוה שזה ברית בראש, התקשרות, ויש להתחתן, ברית בלב, הכל בחינה של ברית, לכן קוראים 'חתן הבר-מצוה', דימוי וקשר בין זה לבין הנישואין, בע"ה, שהם ברית בבחינת נשיאת הפכים ונשיאת החן). יש הרבה רמזים מה זה האש, לפתח את זה, לעשות ר"ת. כמו ש"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – שהזהר אומר שזה ברית-אש – האש היא ר"ת ארץ-שמים (בסדר של "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", ממנו לומדים בית הלל שארץ קדמה). מה זה ארץ-שמים? ארץ זה "סוף מעשה במחשבה תחלה", "נקבה תסובב גבר" (= ארץ ישראל), לכן אצל בית הלל זה קודם, זו תכלית הכוונה, בכל אופן ארץ זו גשמיות. ברית זו התקשרות, אז ברית אש בפסוק הראשון זה התקשרות בין השמים והארץ, ובתוך האדם זו התקשרות בין הנשמה והגוף. כמו ש-אש ר"ת ארץ-שמים יש עוד הרבה רמזים, ולא נוכל עכשיו להאריך. כשהתחלנו את הסעודה רשמתי 13 רמזי אש – אתה בין 13 – אולי מישהו  יכול לחשוב על עוד ביטויים שהם ר"ת אש. למשל, ניתן לך רמז, יש צירוף של שני שמות של הקב"ה שר"ת שלהם הוא אש. כתוב "וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב ב... ושמי הוי' לא נודעתי להם" – "אל שדי". אז כתוב שהאש קדש ממש זה "אל שדי" – השם בו ה' נתגלה לאבות, שזה השם של הברית. כתוב ש-אל שדי בגימטריא משה – ה' התגלה לאבות דרך משה רבינו, משה שבדור. א-ל זה חסד והתפשטות וש-די זה "שאמר לעולמו די" – זה איזון. תמיד שני דברים יחד באים לאזן, זו נשיאת הפכים. אז יש רמז שברית-אש זה ברית אל-שדי. עוד רמז של אש? מי הזוג היהודי הראשון? אברהם-שרה, זה עוד אש, הפעם הראשונה שיש ברית הנישואין בתורה, ברית של אש. אם כי אברהם הוא "זכור אב נמשך אחריך כמים" – אהבה כמים, ולא אהבה כאש – אבל האהבה ביניהם היא אהבה כאש. אם איש ואשה זכו שכינה ביניהם – אם לא זכו האש הופכת לאש זרה ששורפת את המקדש, אבל כשזוכים זה אש קדש. עוד אש – מה זה שני הדורות הראשונים של העולם? אדם שת (הממלא-מקום שלו). שת שממנו הושתת העולם (שת לשון תשתית ובסיס, כמו שיש את אבן השתיה במקדש). האש של המקדש מתחילה מאבן שתיה, אבל האנושות מתחילה מאדם-שת. חדש הבר מצוה הוא אב, איזה ש הולכת עם זה? לכל חדש יש חדש שמסתכל עליו במאה שמונים מעלות – כל מעגל השנה הוא שלש מאות ששים מעלות, ומול כל חדש יש חדש אחר, ומול אב יש את חדש שבט. מה הקשר בין אב לשבט? השבטים זה הילדים של יעקב אבינו, אז אב-שבט זה כמו אב ובן, אבא והשבטים – זה גם ר"ת אש. שוב, לא נכנס לזה, אבל יש 13 כאלה, וזה לא רק איזה שעשוע, אלא כמו שיש משמעות בארץ-שמים – מה זה אומר לחבר את הנשמה והגוף – כך על כל אחד יש דרוש שלם על פי חסידות, מה הברית כאן, מה צריך לקשר. לא רק ר"ת, אלא בכל אחד יש ענין שלם. בזה נסיים – תן לחכם ויחכם עוד.

[מישהו אמר אהבה-שנאה] יפה, זה אחד מה-13. הייתי חושב שאהבה זה טוב ושנאה זה רע, אבל יש גם שנאה טובה ויש גם אהבה רעה. איך מוגדר הצדיק הגמור בספר התניא קדישא? "אהבי הוי' שנאו רע" – מגדירים את הצדיק בשנאה שלו, לא באהבה שלו. כמובן, הוא לא שונא את האנשים הרעים אלא את הרע בעצמו, כמו שכתוב "יתמו חטאים ולא חוטאים" – הוא שונא את החטאים ולא את החוטאים, אבל הוא שונא את הרע, וזה מה שפועל בסוף "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" ושמשיח יבוא. זה שייך לכולם, "ועמך כלם צדיקים", גם הבינונים. אם זו אש קדש זו אהבת ה' ואהבת ישראל ושנאה לרע – וזה צריך ללכת יחד. זה אחד הכי חשוב, ברית אש – ברית בין אהבה ושנאה. צריך גם לשנוא. יש אנשים שחושבים ח"ו, שלא צריך לשנוא שום דבר, אבל "אהבי הוי' שנאו רע".

[מישהו אמר אמת-שקר]. יפה, זה עוד אחד. כאן יותר קשה, כי כתוב בחסידות ששקר לא קיים. יש אור וחשך, אבל כתוב שיש גם מציאות של חשך. יש מי שאומר שחשך זה רק העדר האור, אבל בחסידות כתוב שיש גם מציאות של חשך. גם בטוב ורע, לרע יש מציאות. אבל באמת ושקר לשקר אין מציאות, זה לא זוג. איך נפרש שכן זוג? כתוב שיש שני עולמות. עולם הבא הוא עולם האמת, "עלמא דקשוט". צדיק שנפטר הולך לעלמא דקשוט – מביט על העולם במבט של אמת, במבט משם הכל נראה אחרת. אבל אנחנו בעלמא דשקרא, כל מה שרואים זה לא אמת – רואים מציאות מעוותת, וירטואלית כזו. צריך לומר ששקר זה "כמאן דליתא", אבל "עלמא דשקרא" קיים. הרביים אמרו שיש גוים שחושבים שהעולם הוא חלום, אבל אנחנו יהודים ולא חושבים ככה – הראיה שכתוב "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". זה ווארט מהחשובים של הרבי מהר"ש, לכתחילה אריבער, שאם בא מישהו ואומר לך שהעולם הוא חלום, איך אני יודע שזה לא נכון? כי אני מאמין בתורה, וכתוב בה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". אבל העולם הזה, בפרט אחרי חטא אדה"ר, הוא עלמא דשקרא – אז יש מציאות של שקרא. אמת זה עולם הבא, לא רק בעתיד אלא בא כל הזמן, הוא נמצא כאן (כמו שמביא בתניא בשם העשרה מאמרות של הרמ"ע מפאנו, שיש אויר ג"ע שמקיף את האדם ויש גם אויר של גיהנם) – אז יש עולם הבא, עלמא דקשוט, ויש עלמא דשקרא, וה' רוצה ברית ביניהם, דירה בתחתונים. אז יש אש של אמת-שקר ויש אמת-שנאה. יש 13 כאלה – תן לחכם ויחכם עוד. לחיים לחיים.

שהרבי יבוא ויגלה לנו תורה חדשה. לחיים לחיים.

שרו "יחי".

השלמה: העיקר מה שחסר כאן, זה מה שהתכוונתי להרחיב אך לא אסתייע: יג ר"ת אש. חלק נמצא בספר על בראשית, ברית אש, באנגלית אצל משה. אך כל הרשימה שתהיה לך לעת מצוא: ארץ שמים, אל שדי, אחד שני, אב שבט, אריה שור, אתמול שלשם, אמונה שפלות (שמחה), אהבה שנאה, אמת שקר,  אברהם שרה, אדם שת, אדום שחור, אכילה שתיה. יש גם אין יש - ברית יש מאין.

תוסיף לרמזי אש: אשר שמעון (יוצא מ-ש של אשר) = אש ועוד 666. ב-יב שבטי יה רק אשר פותח ב-א (כאשר יוסף מתחלק לשנים יש גם אפרים; אשר אפרים = ארץ ישראל וכו') ושמעון ב-ש, ובחדשים שמעון באב ואשר בשבט, אש יורדת ואש עולה!