פרצוף העבודה

ב. פרצוף העבודה

סוגי עבודה בכל כחות הנפש

אם כן, אחרי יצירת האוירה של עבודה, מה שנרצה לעשות היום זה להתבונן במושג עבודה, וכדרכנו תמיד – לעשות בהתבוננות "פרצוף" שלם. אני מקוה שכולם כאן כבר מכירים את שמות הספירות ואת עניניהן הפנימיים בנפש, ואם יש מושג יסודי וכללי – כמו המושג עבודה – הוא צריך להמצא בכל כח בנפש. כמו שאמרנו קודם, צריך לאבחן איפה המקום בו צריך לעבוד. עיקר החוש של היועץ הוא למצוא את המקום בו צריך להשקיע בעבודה, ואז להדריך את האדם איך עובדים על אותו הדבר, באותו כח נפשי. לכל ספירה נחבר פסוק או מאחז"ל או רעיון בחסידות ביחס למושג עבודה – עבודת הנפש:

כתר: "ועבד הלוי הוא"

מושג העבודה – תיקון קו שמאל

יש בפרשת קרח בטוי בן שלש מלים – "ועבד הלוי הוא". מאד אוהבים לדרוש אותו בחסידות, בגלל שעל פי תחביר לא מובן בכלל מה עושה כאן המלה "הוא" (המשך הפסוק הוא "ועבד הלוי הוא את עבֹדת אהל מועד", המלה "הוא" מיותרת, והיה אפשר לכתוב בפשטות "ועבד הלוי את עבדת אהל מועד"). כתר הוא לא-מודע, למעלה מטעם ודעת – החלק הלא-מודע של הנפש. ודאי למדתן שיש בכתר אמונה-תענוג-רצון, אבל הכל כחות של על-מודע. המלה "הוא" היא לשון נסתר, רמז ללא-מודע.

איך מפרשים "ועבד הלוי הוא" גם בזהר הקדוש וגם בחסידות? הלוי הוא עיקר עמוד העבודה – העמוד השמאלי בשלשת הקוים, תורה (אמצע) עבודה (שמאל) וגמ"ח (ימין). אם כי שבפרט עבודה זה קו השמאל, אבל יש גם עבודה של תורה וגם של גמ"ח, כפי שנסביר. עבודה היא שם כולל שמשתייך להכל. האמירה "תכבד העבדה על האנשים" – שצריך לעבוד קשה בחיים, ואז אפשר להוציא את הברכה האמיתית – שייכת בעצם לראש מתוקן של קו שמאל. זה שמאל מתוקן – כל הענין שאי אפשר להשיג דברים בקלות. לכן טוב שפותחים בפסוק של הלוי, השייך לשמאל – קו העבודה בכלל.

שאיפה אל הבלתי-ידוע

מה זה "הוא"? לשון נסתר. כתוב שהלוי בעבודתו עולה ומגיע לנסתר. זה הווארט בקבלה וחסידות, ומה זאת אומרת בפנימיות? יש בן אדם שנמצא בתוך איזו מסגרת – אפילו מסגרת של קדש נקראת עדיין מצרים של קדושה – ושם הוא מסתדר פחות או יותר, אבל אין לו שאיפות גדולות לפרוץ, לחפש אופקים חדשים, להגיע לנסתר. יש אזורים רוחניים בנפש, בעולמות העליונים, שאיני מכיר אותם בכלל. לא-מודע זה לא-מוכר, זה הכתר. ה"שער" של המלה כתר הוא כר, לשון הכרה וגם לשון נכרי, דבר זר בלתי מוכר. רות המואביה אומרת לבעז, המודע של נעמי: "מדוע זה מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה", הכתר – רות עתידה להיות "אם המלכות", כתר מלכות – הוא בתחילה אזור נכרי בלתי מוכר, אך על ידי עבודה בנפש סופו להתגלות במודע, להפוך להיות מוכר (וכך דרשו חז"ל על דברי רות: "מלמד שנתנבאה שהוא עתיד להכירה כדרך כל הארץ").

יש ודאי אין סוף שטח בלתי ידוע. מי שאין לו בנפש שאיפה לא להסתפק בידוע, במוכר לי, בסביבה הביתית שאני מסתדר בה טוב – מי שלא שואף לפרוץ הלאה – זו בעיה נפשית בשביל יהודי. בעיה בכתר, בעיה מאד עמוקה בנפש, שהוא לא חוקר ולא שואף ולא נמשך אל הנסתר.

אי-יכולת להסתדר במסגרת המוכרת

יש להמשך לנסתר כמו מי שרוצה ללמוד קבלה וחסידות – זה מושך אותו. אבל יש אחד שפוחד מזה, או סתם לא מושך אותו – נח לו בעולם שלו, בעולם הנגלה, והוא אינו מחפש אופקים חדשים. הוא רק רוצה שיהיה לו טוב כאן, בתוך המוכר. אותו אחד שרוצה שיהיה לו טוב כאן – בדרך כלל לא יהיה טוב כרצונו. הוא לא יודע למה זה לא טוב לו. הוא רוצה לבנות את המקום בו הוא נמצא ולא מבין מה הבעיה, למה זה לא הולך. זו בעיה שמאפיינת במיוחד נשים. בכתר יש אולי את עיקר ההבדל בין היהודי ללא-יהודי – הלא-יהודי כן יסתדר, פחות או יותר, בתוך הסביבה המוכרת לו. הוא גם מטפח אותה ומעצב אותה כמיטב יכולתו, אבל אין לו ענין דוקא לחפש את הנסתר.

בעולם החדש שלנו רואים שבמדע למשל יש תמיד שאיפה לאזור הבלתי ידוע. לפעמים צריך ללמוד מהמדע – "כי ממנו נקח לעבֹד את ה'" – את השאיפה כל הזמן להגיע ללא ידוע, מתוך אמונה שהוא קיים, הכרה שאנחנו נמצאים כל הזמן בתוך קופסה סגורה. יש גם מחלת נפש של אדם שמרגיש סגור בקופסה, שחייב אויר לנשום. נקשר את זה גם להלכה – בסוכות יש מצוה לשבת בסוכה שבעה ימים, וכל מה שעושים בסוכה זה מצוה. כתוב שמי שבשביל ללמוד תורה צריך לנשום אויר מותר לו לצאת מהסוכה. בלשון קבלה זו יציאה מה"מוחא סתימאה" כדי להגיע ל"אוירא" שמעליו (ושבעצם מנווט אותו להשכיל השכלות חדשות בכל עת).

לעבוד עם הנסתר – "שוב" אחרי ה"רצוא"

הסברנו שצריך שתהיה לאדם יש שאיפה לנסתר, אבל מה זה לעבוד את ה"הוא"? "ועבד הלוי הוא" פירושו לעשות משהו עם הנסתר, לעבוד איתו (ובכך לעבוד אותו יתברך). קודם יש "רצוא" בכתר, משיכה אל הנסתר, אל האין סוף. בכתר יש שלמות של "רצוא ושוב" (יש בו שני פרצופים שלמים, אריך אנפין ועתיק יומין, שרש ה"רצוא" באריך אנפין, הפרצוף החיצוני של הכתר, ושרש ה"שוב" בעתיק יומין, הפרצוף הפנימי של הכתר, בו תכלית כוונת ורצון ה' להיות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא – "אם רץ לבך שוב לאחד"). ה"רצוא" שבכתר היינו ריצת הנפש למעלה, למקום נסתר ובלתי ידוע כנ"ל. מהו ה"שוב"? שאני רוצה לעבוד את ה"הוא", כלומר שהוא יהפוך מ"הוא" להיות "אתה", שיהפוך להיות גלוי. לגלות יותר ויותר מהשטח האין-סופי הנסתר.

נאמר את זה במלים פשוטות: בכתר אומרים שאם רואים אדם חסר שאיפות בחיים, לא שואף לאופקים חדשים בחיים, יש לו בעיה (בפרט אם הוא יהודי כנ"ל). צריך ללמד אותו איך עובדים על ה"הוא" – להגיע ל"הוא" ולגלות את ה"הוא".

סיכום הכתר

עד כאן הכתר – "ועבד הלוי הוא" – עבודה של מי שחסר לו "רצוא", רצון לרוץ כלפי מעלה. "והחיות רצוא ושוב" – צריך "רצוא" ואחר כך "שוב", אחר כך לגלות את הנסתר, זו עבודת ה"הוא". המקרה הכי גרוע הוא אדם אפאטי, שאין לו בכלל שום רצונות ושום חשק לכלום, שום "רצוא". אם נכנס לטיפול אדם והבעיה שלו היא אפאטיות אז צריך להתקשר לכתר, ל"ועבד הלוי הוא".

חכמה: "ועבדתם את הוי' אלהיכם"

מקור מצות עבודת ה' והברכות התלויות בה

מאיפה לומדים שבכלל יש מצוה בתורה לעבוד את ה'? מפסוק לקראת סוף פרשת משפטים (פרשת דינים, מיד לאחר עשרת הדברות, שאמרנו שמתחילה ב"כי תקנה עבד עברי" – מתחילה מעבודה, ובסוף, אחרי כל הדינים, כתוב הפסוק ממנו לומדים שיש מצוה לעבוד את ה'): "ועבדתם את הוי' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסִרֹתי מחלה מקרבך. לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא"[ב]. יש שורה של ברכות, הכוללות את כל ברכות העולם הזה (בני חיי ומזוני), והכל תלוי בעבודה.

יש כאן שני פסוקים עם חלוקה לארבע ברכות, כפי שמדגיש האבן-עזרא בפירושו: צריך לעבוד את ה', ובזכות זה: (א) "וברך את לחמך ואת מימיך", ברכה בגשמיות (מזוני); (ב) אחר כך "והסִרֹתי מחלה מקרבך", גם מחלת הגוף וגם מחלת הנפש (בריאות, נפש בריאה בגוף בריא, חיי התלוי במדה רבה במזוני, "חיי בשר"); (ג) אחר כך (תחלת הפסוק השני) "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך", ברכה ששייכת לנשים-לאמהות (בני, פוריות); (ד) בסוף כתוב "את מספר ימיך אמלא", אריכות ימים (שמקורם ב"חיי אלוה").

ארבע הברכות בסוד הוי'

שוב, האבן עזרא כותב שיש ארבע ברכות-דרגות בשני פסוקים אלו, שתי ברכות בפסוק הראשון ושתי ברכות בפסוק השני. איך זה לפי הסוד? י-ה-ו-ה מלמטה למעלה:

הברכה בגשמיות, "וברך את לחמך ואת מימיך", היא כנגד המלכות, ה תתאה, שיהיה אוכל על השלחן (תפקיד המלכות לדאוג לפרנסת העם, לתת לכל אחד את החק הקצוב לו). כמובן כל דבר אפשר לפרש גם ברוחניות, מה זה לחם ומה זה מים ברוחניות, אבל בכל מקרה זה הדבר הפשוט והנצרך ביותר. הברכה היא לא רק שיהיה לך לחם ומים, אלא שהלחם יהיה ברוך והמים יהיו ברוכים – שתהיה ברכה בתוך הבטן. מה זה "והסרתי מחלה מקרבך"? כתוב שמחלת הגוף היא בספירת התפארת ומחלת הנפש בספירת הדעת.

מי שמכיר, אחד מהדברים היסודיים – לא יודע אם ראיתם את זה – הוא המבנה של "המכללה התורנית" לפי הספירות. כל ספירה שם היא מחלקה אחרת – פסיכולוגיה בדעת ורפואה בתפארת ("תפארת גופא"). ציינו את זה רק כדי לומר שהתפארת היא הגוף והדעת הנשמה שבתוך הגוף (ועל כך נאמר "גם בלא דעת נפש לא טוב") – נשמת התפארת. כאן דעת ותפארת הן חיצוניות ופנימיות ה-ו שבשם – "והסרתי מחלה מקרבך", גם מחלת הגוף וגם מחלת הנפש.

אחר כך "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך" כנגד ה עילאה, אמא – זה הכי מפורש ופשוט. אחר כך החיים הארוכים והטובים – שבהם מתקיים גם "ויקרא אלהים לאור יום", שכל יום מלא אור – כנגד אבא, החכמה, ה-י של שם הוי', בה גם נמצא קוצו של י הרומז לפרצוף הכתר, פרצוף אריך אנפין, ממנו נמשכת האריכות לתוך הימים של החכמה (ההברקות החדשות – "יום ליום יביע אמר" חדשים לבקרים). כל זה היה רק מאמר מוסגר.

י	"את מספר ימיך אמלא"
ה	"לא תהיה משכלה ועקרה בארצך"
ו	"והסִרֹתי מחלה מקרבך"
ה	"וברך את לחמך ואת מימיך"

"ועבדתם את הוי' אלהיכם" – עבודת התפלה

הכל תלוי בעבודה. כאן הפסוק שממנו לומדים שיהודי צריך לעבוד, שיש לו מצוה לעבוד – "ועבדתם את הוי' אלהיכם". שוב, על איזה סוג עבודה מדובר כאן? הרמב"ם אומר שאם יש פסוק שכולל את כל תריג מצוות התורה לא מונים אותו כמצוה אחת פרטית מבין תריג המצוות. למשל, לפי הרמב"ם לא מונים את הפסוק "תמים תהיה עם הוי' אלהיך". הפסוק נאמר בלשון צווי, אבל הוא אומר שאין כאן אחת מ-תריג מצוות התורה אלא מצוה כללית הכוללת את כל התורה כולה. אחרים, כמו הרמב"ן, אומרים שיש בפסוק "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" איזה גוון פרטי ("שנייחד לבבינו אליו יתברך ולהאמין בו באמת שכל הדברים ההווים בעולם מאתו יתברך ולא נחקור אחר הוברי שמים וכשוף לידע מהם עתידות ושאר דברים" – מצוה פרטית, בעלת משמעות פרטית הנוגעת מאד לכל מה שאנחנו מדברים כאן!). אם אני יכול לזהות בפסוק איזה גוון פרטי, ולא רק שמתיחס לכל התורה ומצותיה, אני כן יכול למנות אותו כמצוה פרטית. אם הפסוק כללי לגמרי אז לא מונים אותו במנין תריג.

לגבי הפסוק שלנו, "ועבדתם את הוי' אלהיכם", הרמב"ם אומר שהייתי יכול לחשוב שהוא כולל את כל התורה כולה – לעבוד את ה' היינו לקיים את כל המצוות – ואז אי אפשר היה למנות אותו במנין תריג. אבל כאן הרמב"ם אומר שכן צריכים למנות, כי לפי הרמב"ם – על פי חז"ל כמובן – מפסוק זה לומדים שיש מצוה להתפלל. בבית המקדש העבודה היא להקריב קרבנות (ועל עבודה זו נאמר בתחילת פרקי אבות "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"), והתפלות נתקנו במקום קרבנות (היינו ג תפלות בכל יום, כתקנת חז"ל), אך יש מצוה בתורה להתפלל לה' בכל יום (לפחות פעם אחת ביום לדעת הרמב"ם, ללא קשר לקרבנות ועבודת המקדש).

אמרנו קודם שחסידים אוהבים את המלה 'עובד', ועיקר הפשט שלה הוא 'עובד', מי שמתפלל מתוך העמקת הדעת והתבוננות, עם הרבה רגש והתעוררות רחמים – עובד את ה' בתפלה. נראה היום שיש עוד המון משמעויות של עבודה, לא רק תפלה, אבל בכל אופן זה המובן עיקרי כשחסיד מזכיר את המושג 'עובד'.

"איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה"

יש את הפסוק "ועבדתם את הוי' אלהיכם", ויש בפרשת השבוע – עקב – את הפרשה השניה של קריאת שמע. ב"ואתחנן" קראנו פרשה ראשונה של שמע, שם כתוב "ואהבת את הוי' אלהיך וגו'", אבל לא מופיע המושג עבודה. בפרשה השניה, "והיה אם שמוע", כתוב "לאהבה את הוי' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם".

זה ההבדל בפסוק הראשון: בפרשה הראשונה פותח "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – יש "מאדך", שאין בפרשת "והיה אם שמוע" – אבל בפרשת "והיה אם שמֹע" נוסף "ולעבדו" שאין בפרשה הראשונה. אפשר אפילו לומר שאולי זה במקום זה – ש"לעבדו" כתוב במקום "ובכל מאדך".

בכל אופן, איך מפרשים בפרשת השבוע את "ולעבדו בכל לבבכם וכל נפשכם" – "איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה". תפלה היא עבודת ה' בלב. אז גם את הפסוק "ועבדתם את הוי' אלהיכם" – שנראה כסתם מצוה לעבוד את ה' – מפרש הרמב"ם כמקור המצוה להתפלל, והוא מביא עוד כמה פסוקים בתורה שמשתמשים במלה לעבוד וכוונת כולם היא להתפלל, כמו הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" שמדבר על "עבודה שבלב זו תפלה".

עבודת ה' – בטול עבודה זרה

אבל אם מסתכלים בהקשר הפסוק, בסוף פרשת משפטים, "ועבדתם את הוי' אלהיכם" כתוב אחרי המצוה שהתורה מדגישה בהרבה מקומות – חובת הקדש אחרי הכניסה לארץ לאבד את כל המקומות בהם עבדו העמים עבודה זרה. צריך להרוס ולשבר את כל העצבים שלהם, כל העיצובים הרעים (השיטות הפסיכולוגיות הרעות). "לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבתיהם. ועבדתם את הוי' אלהיכם וגו'" (בזכות "כי הרס תהרסם"[ג] זוכים ל"והסרתי מחלה מקרבך"[ד], כרמוז ב"לשון נופל על לשון", הרס-הסר).

שוב, ההקשר של הפסוק "ועבדתם את הוי' אלהיכם" הוא בסמיכות ובהמשך לבטול עבודה זרה בא"י. לכן יש מפרשים, כמו האור החיים הקדוש ועוד, שההקשר מאפשר להבין את הגוון המיוחד של המצוה כאן לעבוד את ה' – בטול עבודה זרה נקרא עבודת ה'.

בטול הישות

נסביר את זה בתור משהו מופשט: לא כל אחד חושב, מצייר בדמיונו, שאולי אצא החוצה ואמצא איזה פסל לשבור, כמו אברהם אבינו. יש כאן משהו הרבה יותר כללי – יש פסל בתוך הלב. לעצב הזה, למצבה הזאת (לשון מצב רוח, גם קרוב ללשון עצב), לפסל הזה – קוראים ישות, זו הגאוה והישות של האדם. כתוב שמכל עבודה זרה, העבודה זרה הכי גרועה בעולם היא פולחן עצמי, שהאדם סוגד לעצמו – אין לך עבודה זרה יותר גרועה (וביטולה על ידי שעושים ממנה חוכא ואטלולא – כמבואר בגמרא לגבי המסית את חברו לעבדו, שעושה מעצמו עבודה זרה – והיינו מכח החכמה שבנפש, חכמה סוד חכ-מה, לשון חוכא, כמבואר במקום אחר).

יש כלל בלשה"ק, שבכל שרש שאחת מאותיותיו ע ה-ע מלבישה את האות א. לפי זה, שרש עבד הוא בעצם לבוש לשרש אבד. אם כתוב "ועבדתם" יש בפנימיות "ואבדתם" – שבשביל לעבוד את ה' צריך לאבד משהו. מה צריך לאבד על מנת לעבוד? צריך לאבד את הישות, בגלל ש"אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". אם יש מושג אחד הכי חשוב בכל הקורסים והשיעורים שלנו – זה הכנעה ובטול ושפלות. אם כן, יש פירוש בפשט שעבודת ה' היא לבטל את הישות, לבטל עבודה זרה, ופעול זו עצמה היא עבודת ה'.

ראשית עבודת ה' – איבוד ע"ז (איבוד שיטות הטיפול שיסודן שקר וע"ז)

הריסת עבודה זרה היא בעצם המצוה הראשונה שאברהם אבינו, היהודי הראשון, עושה – שובר את הפסלים של אבא שלו. אברהם הוא איש החסד, כולו חסד ואהבה. את עובדי עבודה זרה הוא רק רוצה לקרב, לעשות נפשות, אבל את העבודה זרה עצמה – את האמונה הטפלה – צריך לאבד. איבוד האמונה הטפלה הוא עבודת ה'. כמו שאמרנו קודם, יש אמונות טפלות שהן שקרים שמוכרים בשוק כטיפול נפשי, ולא רק שזה שקר וכזב (גניבת דעת גמורה, בדרך כלל לצורך בצע, עצב בהיפוך אותיות), אלא שלפעמים יש בזה עבודה זרה ממש (או לפחות אביזרייהו דעבודה זרה). לעבוד את ה' מתחיל מזה שאתה מאבד שיטות אלו.

בפרטות, עיקר האיבוד הוא בדעת, השבירה בלב וההרס במעשה: "לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבתיהם. ועבדתם את הוי' אלהיכם..." – "כי הרס תהרסם" כנגד "ולא תעשה כמעשיהם", "ושבר תשבר מצבתיהם" כנגד "ולא תעבדם" ב"עבודה שבלב", ו"ועבדתם את הוי' אלהיכם" כנגד "לא תשתחוה לאלהיהם" (השתחוויה היינו בטול, וראשית העבודה היא הביטול המוחלט לה', "בלתי להוי' לבדו").

חכמה-בטול – עבודה של בטול עבודה זרה

מה אנחנו עושים עכשיו? יש פירוש אחד שעבודת ה' היינו בטול עבודה זרה. את הפירוש הזה נמקם בחכמה, למה? כי חכמה היא בטול. בטול של מה? בטול היש. יש הרבה רמות של בטול – קודם צריך לבטל את האגו הגס, החיצוני, וככל שמצליחים ומתקדמים בעבודת הבטול אפשר להגיע לבטול מוחלט, בטול אמיתי, מה שנקרא בחסידות "בטול במציאות" או "בטול במציאות ממש".

נמצא שיש עבודה שמובנה הוא בטול עבודה זרה. מי כמו הרמב"ם שאומר שכל התורה כולה ניתנה בשביל לבטל מהעולם עבודה זרה. אם רוצים לסכם את כל התורה, בשביל הרמב"ם הסיכום הוא בטול עבודה זרה. חסיד אומר שאם רוצים לסכם את כל התניא במשפט אחד זה "אל תהיה רמאי" – אל תרמה את עצמך, אל תאמר "יגעתי ולא מצאתי" ואל תאמר "לא יגעתי ומצאתי", בכלל אל תחשוב שאתה צדיק. זה המיצוי של ספר התניא. אבל לפי הרמב"ם המיצוי של כל התורה כולה הוא בטול עבודה זרה. כאן יש במלה עבודה פירוש של בטול עבודה זרה, החל מבטול כל שמץ של פולחן עצמי.

ראשית העבודה – "שמאל דוחה"

היות שקו העבודה הוא קו שמאל, העבודה האמיתית צריכה להתחיל מ"שמאל דוחה" – לדחות כל שמץ של עבודה זרה, כל סילוף ושיבוש של העבודה האמיתית המבוררת "בלתי להוי' לבדו". כך מקיימים "סור מרע ועשה טוב" על דרך הפשט, שרק לאחר ה"סור מרע" – לסור מעבודה זרה ולהרוס אותה – אפשר לגשת אל הקדש בצורה אמיתית ונקיה, "ועשה טוב" בעבודת השי"ת. נאמר "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – "הוי' אחד" כנגד עבודת השי"ת אחד יחיד ומיוחד באמת, "ושמו אחד" רומז לבטול עבודה זרה (והרמז: שמו = בטול עבודה זרה!), שעל ידו מתגדל ומתקדש שמו יתברך בעולם.

שני עניני עבודה אלה הם סוד שני העמודים בבית המקדש, יכין ובעז, העמוד הימני והעמוד השמאלי – יכין כנגד עבודת ה' באמת בהכנת הלב לעבודתו יתברך כדבעי, "יהיה הוי' אחד", ובעז כנגד בטול עבודה זרה, עמוד השמאל של הקדושה (שרש נשמת הרמב"ם, כנודע[ה]), "ושמו אחד". ורמז: יכין בעז = אחד ברבוע כללי (אחד ד"הוי' אחד" פעמים אחד ד"שמו אחד"), ללמד שהכל אחד – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

טפול בגאוה – אבוד עבודה זרה

נחזור לאדם – יש אדם שנכנס ליועץ שלנו, ומיד רואים (צריך להיות רגיש) ששרש וסיבת כל הבעיות שלו הם הרבה הרבה גאוה. אצל רוב הפציינטים זו הבעיה, אבל יש אחד שאצלו זה ממש בולט – הבעיה כאן היא ישות, גאוה מנופחת ללא שום פרופורציה, עד כדי כך שיכול להיות שבאיזה מקום נסתר הוא סוגד לעצמו ממש. אני מקוה שהוא לא מסתכל בראי ומשתחוה לו, אבל באיזה מקום זה ככה – הוא סוגד לעצמו. איזה עבודה צריך? צריך "ועבדתם את הוי' אלהיכם" לפי פירוש בעל אור החיים הקדוש ועוד מפרשים, שמפרשים שהפשט של "ועבדתם" הוא בטול עבודה זרה.

עבודת לימוד התורה – "עץ חיים היא"

גם בפסוק "ועבדתם וגו'" בפרשת משפטים, ובמיוחד בפסוק בפרשתנו "ולעבדו בכל לבבכם", יש דרשה נוספת בספרי. בנוסף על "עבודה שבלב זו תפלה" אומרים חז"ל גם "'ולעבדו' זה תלמוד". הקשר של הפירוש הזה לספירת החכמה הרבה יותר פשוט מאשר הפירוש שעבודה היינו בטול עבודה זרה. הפירוש שעבודה היינו לימוד תורה הוא פשוט – באיזה הקשר מדברים על יגיעה (הארעוואניע)? יגיעה בתורה, עבודה קשה של למוד תורה. יהודי נכנס לטפול ויש לו בעיה – אם הוא יהודי עם ראש על הכתפיים ואיננו משתמש בשכל שה' חנן אותו ללמוד תורה, אינו קובע עתים לתורה, זו בעיה. כל העצות נמצאות בתורה. דברנו על עצות "עץ חיים", והרי התורה היא עץ חיים – "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". שוב – מחפשים פטנטים, אבל ליהודי יש תורה ומצוות. עבודה יכולה להיות גם מצוות, כדלקמן, אבל קודם כל "'ולעבדו' זה תלמוד".

חכמה – מציאת עצות תוך כדי יגיעה בתורה ביראת שמים

איפה למקם את הפירוש הזה? יש כאן ודאי עוד פן של חכמה – "אורייתא מחכמה נפקת". "'ולעבדו' זה תלמוד" הוא ודאי בן זוג של "'ולעבדו' – עבודה שבלב זו תפלה". כתוב שה' שם את האדם בגן עדן "לעבדה ולשמרה" – יש פירוש אחד בזהר ש"לעבדה" היינו רמח מצות עשה, כל העצות הטובות מה כן לעשות, ו"ולשמרה" היינו שסה לא תעשה, כל העצות הטובות מה לא לעשות. פנימיות גן עדן זה עץ החיים, וכל העצות של "לעבדה ולשמרה" הן איך לזכות לעץ החיים. אבל יש גם מאמר חז"ל מפורש "'לעבדה' זה תלמוד 'ולשמרה' אלו מצוות". אם כן, יש שני פסוקים עיקריים עליהם דורשים שעבודה זה תלמוד. זה הכי פשוט בעולם – יהודי, בפרט אם יש לו בעיה, צריך להשקיע ולהתייגע בלימוד (וכמאמר חז"ל "החש בראשו יעסוק בתורה... החש בכל גופו יעסוק בתורה"). איפה הרפואה נמצאת? בתורה. אתה תמצא את זה בעצמך – כתוב שמי שלומד תורה ביראת שמים מוצא את הרפואה של עצמו בתוך התורה.

אם כן, יש בחכמה גם תורה – "עבודה זה תלמוד" – וגם הפירוש שעבודה היינו בטול עבודה זרה, בטול היש ועד בטול במציאות, ובטול הוא פנימיות החכמה.

בינה: שרש "עבודה שבלב זו תפלה" ו"עבדו את הוי' בשמחה"

תפלה בהתבוננות – התעוררות רחמים מתוך רחם האם

אם בחכמה יש תלמוד אז בבינה יש תפלה בהתבוננות הלב – העבודה הפנימית של התפלה, עבודה שבלב. ההתבוננות מביאה לידי "רחמי" – תפלה בארמית נקראת רחמי – להתעוררות רחמים רבים, "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני ה'". יש שתי בחינות רחמים (בפרק בעבודת ה' למדתן על יחוד רחמים ושפלות) – יש "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך", שהתפארת מעוררת רחמים על המלכות, ויש גם "רחל מבכה על בניה", שהמלכות מעוררת רחמים (על בניה שבגלות, בעולמות התחתונים, הנפרדים מגילוי אחדות ה'). לפעמים התפארת נקראת רחמים והמלכות רחמנות, אך השרש של שניהם (הבן-רחמים והבת-רחמנות) הוא ברחם האם – בהתבוננות.

אם כן, תפלה – עבודת התפלה – מתחילה מההתבוננות, וההתבוננות מולידה בעיקר את רגש הרחמים בלב, התפארת, עד שכנסת ישראל כפי שהיא למטה בוכה לה' ומבקשת רחמים על עם ישראל. זהו מקום המלכות (בירידתה למטה להחיות את התחתונים), מקום דוד מלכא משיחא, שאומר על עצמו "ואני תפלה" (כאשר ה"אני" שלו כולל ה"אני" של כל אחד ואחת מעם ישראל – על כל אחד ואחת בתפלתו לה' לעורר רחמים רבים על האני הכללי ועל האני הפרטי).

שוב, אמרנו שאם התורה היא ה-י של שם הוי', אז תפלה בהתבוננות והתעוררות רחמים רבים זה גם ה עילאה (התבוננות) וגם ו (רחמים) וגם ה תתאה (רחמנות), אבל שרש ה"עבודה שבלב זו תפלה" הוא בהתבוננות ספירת הבינה, אמא.

עבודה בשמחה – טיפול באמצעות ניגוני שמחה

מה העבודה המיוחדת לספירת הבינה חוץ מתפלה? בחכמה אמרנו שיש בטול עבודה זרה ויש תורה, ובדומה לכך גם בבינה יש שני דברים: יש את שרש התפלה (כנגד עבודת התורה בחכמה), ויש גם עבודה מיוחדת של שמחה. בטול הוא פנימיות החכמה ושמחה היא פנימיות הבינה. על הקשר בין עבודה לשמחה יש פסוק מפורש – "עבדו את הוי' בשמחה". כמה שהעבודה קשה, "תכבד העבודה על האנשים", היא צריכה להיות בשמחה.

פתחנו ב"ועבד הלוי הוא", והלוי עובד ה' בשמחה – עבודתו היא "לארמא קלא" ברוב שירה וזמרה. אמרנו שעיקר הסגולה הוא צדקה, אבל תכל'ס, לכל מי ששואל אותנו מה אפשר לשפר בבית וגם באופן אישי אומרים לו או לה – כמעט ללא יוצא מן הכלל – שצריך הרבה נגינה ושירה טובה בבית. ידוע שיש שני סוגי נגינה – נגוני שמחה ונגוני געגועים. נגוני געגועים היינו "ועבד הלוי הוא", בכתר, אבל ניגוני שמחה שייכים לבינה – "אם הבנים שמחה". הפסוק "עבדו את הוי' בשמחה" הוא סגולה ללידה – כך כותב רבי נחמן.

"עבֹדת עבֹדה" – שירת הלויים

יש משהו מיוחד כאן – את זה ששירת הלויים נקראת עבודת ה' לומדים מהבטוי "עבֹדת עבֹדה" שכתוב על הלויים. חז"ל מפרשים ש"עבדת עבדה" היינו עבודה שהיא לצורך עבודה אחרת. איזו היא עבודה שהיא לצורך עוד עבודה? הוי אומר זו השירה. מתי הלוים משוררים בבית המקדש? כשמם כן הוא, לוי לשון לִווּי – הם מלווים את הכהנים בעבודתם. הכהנים מקריבים את הקרבנות, וכדי לעורר את רגש הקדש של עבודת הכהן (שבחשאי וברעותא דלבא) הלוים מלוים אותו בשירה וזמרה. אם כן, שירת הלוי היא לצורך עבודת הכהן, ולכן זה נקרא "עבדת עבדה". תיכף נסביר מה עוד זה אומר לנו.

אבל שוב, מישהו בא עצוב – צריך לדעת על איזה שירים להמליץ לו. אם הבעיה שלו בכתר צריך להציע לו ניגוני געגועים. אם הבעיה בבינה, שהוא לא "אם הבנים שמחה", צריך ניגוני שמחה, "עבדת עבדה". בספירת ההוד נגיע למושג של חז"ל שהוא ממש הפוך. פנימיות ההוד היא תמימות, ושם יש מושג "עבודה תמה" – "עבודה שאין אחריה עבודה". יש עבודה שהיא כלל לא לשם עבודה אחרת. כשנגיע להוד נגיע נפשית-פסיכולוגית למצב שאדם צריך לעבוד עבודה של גמר, שהוא גמר את הענין ואין יותר מה לעשות, אבל דוקא בבינה –שרש קו שמאל שסיומו בהוד, "בינה עד הוד אתפשטת" – צריך לעבוד "עבדת עבדה", שהיא עיקר עבודת הלוים, ללוות את עבודת הכהנים בשירה שמחה. זה "עבדו את הוי' בשמחה", והמשך הפסוק הוא "בֹאו לפניו ברננה" – הפשט הוא שצריך לבוא לפניו יתברך ברוב שירה וזמרה.

דעת: "לעבֹד את האדמה"

ראשית העבודה בתורה – עבודת האדמה

עכשו נגיע למשהו חדש: הכלל הגדול שאצלנו הוא שכאשר רוצים לעמוד על טיבה ועומקה של מלה צריך לחפש את הפעם הראשונה שהיא מופיעה בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה". איפה כתוב לראשונה בתורה שרש עבד? הזכרנו את הבטוי "לעבדה ולשמרה" (שנאמר בסיפור של גן עדן מקדם, המופיע קרוב לתחילת התורה), אבל זו הפעם השניה של השרש עבד בתורה. הפעם הראשונה היא בתחילת הסיפור השני של מעשה בראשית – "ואדם אין לעבד את האדמה". היות שזו ההופעה הראשונה של השרש עבד בתורה מובן שצריך לקשר את עצם המושג עבודה לעבודת האדמה דוקא.

עבודת האדמה, פשוטו כמשמעו, היינו כוונתו של מי שבא לארץ ואמר "העבודה היא חיינו" – החיים שלנו בארצנו הקדושה (שאלה אם הוסיף את המלה הקדושה, אבל בטח יסכים להשתמש בבטוי ארץ ישראל; אגב, "לעבד את האדמה" = 562 = ציונות – היו הרבה שיעורים על רמזי המספר הזה, ואפשר למצוא מעט מהרמזים בספר וממנה יושע).

האם הבטוי "לעבד את האדמה" חוזר שוב בכל התנ"ך? רק עוד פעם אחת, אחרי חטא אדם הראשון, בסוף הסיפור בפרשת בראשית – "וישלחהו הוי' אלהים מגן עדן לעבֹד את האדמה אשר לֻקח משם". הסיפור פותח ב"ואדם אין לעבד את האדמה" ונגמר בגירושין של אדם הראשון מגן עדן – שעכשו ה' משלח אותו "לעבד את האדמה אשר לקח משם". רואים ש"לעבד את האדמה" נאמר מחוץ לגן עדן – בהתחלה כתוב לפני שה' לקח את אדם הראשון ושם אותו בגן "לעבדה ולשמרה" ובסוף אחרי שחטא וגורש מגן עדן. בפירוש זה קיימת תופעה של "נעוץ סופן בתחלתן" ("הכל היה מן העפר והכל שב את העפר" – "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", כל בניה מתחילה מעבודות עפר, עבודה של "ואנכי עפר ואפר", דעת אברהם). [מי המשיך, לאחר אדם הראשון, את הדרך של "לעבד את האדמה"? קין בנו בכורו, לא הטיפוס הכי חיובי. הבל היה רועה צאן וקין היה עבד אדמה. עבודת האדמה באופן פיזי צריכה הרבה תיקון (חז"ל ציינו שכל מי שהתמכר לאדמה התדרדר מאד, וראה עוד במאמר "אהב אדמה" בספר אדמה שמים ותהום) – תיקון של אדם, של קין, אחר כך של כנען. אולי נזכיר בהמשך, אך על כל פנים הכל קשור עם ספירת הדעת.]

פרצוף לאה – תיקון חוה ראשונה – תיקון כח המדמה

חוץ מזה ש"לעבד את האדמה" שוה ציונות, וכל שאר הדברים ששווים אותו מספר, יש גם ראשי תבות חשובים לבטוי "לעבד את האדמה" – ר"ת לאה[ו]. יש לאה ורחל, "ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה". מה הקשר של "לעבד את האדמה" ללאה אמנו דוקא? כתוב שלאה ורחל הן התיקון של חוה ראשונה וחוה שניה. בלי להכנס להסבר עמוק, בתחלה ה' ברא לאדם הראשון חוה ראשונה והיא לא התקיימה, ואחר כך הוא ברא לאדם עוד חוה, חוה שניה. זה סיפור מאד ארוך ועמוק במדרשים ובקבלה, שמאד מאד קשור לתורת הנפש, ובמיוחד שייך לנשים, כמובן.

לא נכנס לזה עכשו – אפשר לקרוא על זה בשיעורים שהיו בעבר – ורק נאמר שהאריז"ל כותב שהתיקון שלהן הוא לאה ורחל. לאה היא תיקון חוה ראשונה ורחל היא תיקון חוה שניה. מה ההבדל בנפש? כתוב שחוה ראשונה היא כח המדמה. לאה היא התיקון שלה – היא מחשבה צלולה וברורה, מחשבה מתוקנת, אותיות המחשבה. היא מתקנת את כח המדמה על ידי דמעותיה שלא תפול בגורלו של עשו הרשע (שכולו אדום בשפיכות דמים ודמיון פרוע) – "ועיני לאה רכות" (ובזכות דמעותיה זכתה להנשא ליעקב, והרמז: "ועיני לאה" עולה יעקב). הדמע – אותיות דם ע – מתקן את דמיון העינים, וכן דמע אותיות מדע, בחינת לאה. רחל, לעומתה, היא אותיות הדבור. [אף שידוע בקבלה שרחל = דמעה דמעה, הרי בטבעה הראשון היא טיפוס שמח, כדאיתא בספה"ק. רק בהמשך, בהיותה עקרה, פחדה אף היא ליפול בגורלו של עשו הרשע והחלה לבכות (כאשר מה שדימתה שיעקב יגרש אותה היינו דמיונות שוא, כמובן, אבל זה גופא מוכיח שעשו נתן בה את עיניו המדממות, כמבואר בחז"ל). גם בהמשך "ורחל מבכה על בניה" – היא מתמחה והולכת במלאכת הבכיה אותה למדה אצל לאה אחותה הגדולה.]

עבודת האדמה – עבודת תיקון המדמה – שרש התיקון והשבירה בדעת

גם אדם וגם אדמה הם מלשון דם, מלשון דמיון. כמו ש"ועבד הלוי הוא" היינו לקחת את ה"הוא" ולעבוד עמו – להגיע ל"הוא" הנסתר וגם להפוך אותו לגלוי, ל"אתה" – כך כאן יש עבודה עם כח המדמה. אנחנו כעת בספירת הדעת, וכאן התיקון הוא של כח המדמה. בדעת היתה ראשית השבירה – ראשית מיתת המלכים הקדמונים של אדום (דמיון) – ובה ראשית תיקון השבירה, תחית המתים על ידי תיקון כח המדמה.

נפרש כאן פירוש פנימי: אין מקרא יוצא מידי פשוטו, "לעבד את האדמה" פירושו הפשוט הולך על עבודת האדמה כפשוטה, אבל היות שאדם ואדמה זו אותה מלה – "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" – אז מאד ברור שצריך לדרוש את המלה אדמה, עם כל משמעויותיה, הקשר בינה לאדם ודם ודמיון. הרי בתורה כתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – כתוב ש"צלם" היינו סוד האות א של אדם ו"דמות" היינו סוד האותיות דם של אדם (נמצא שיחוד הצלם והדמות יוצר אדם). רואים ממש מפורש בתורה שאדם הוא לשון דמות[ז], דימוי, דמיון.

כאן עוסקים בטפול לאדם שנכנס ורואים שהבעיה שלו היא דמיונות שוא. יכולים להיות כל מיני דמיונות. לפני שנה דברנו על פארנויה – זה גם סוג של דמיון. מתוך דמיון יכולות לבוא חרדות. החרדות הן כבר גבורה, אבל דמיון השוא – שנדמה לי שמישהו רודף אותי, או משהו אחר שהוא שקר וכזב – שייך לדעת. דמיונות בנפש שייכים לספירת הדעת. שוב, יש מקום של דמיון – שהדמיון שולט בו, והדמיון יכול להשתולל. רואים ברור שהבעיה של האדם שמגיע היא כח המדמה לא מתוקן.

הזכרנו קודם את רבי נחמן, וידוע שהוא אומר שצריך לקרוא את הילד בשמו – שם היצר הרע הוא כח המדמה (= זלפה שפחת לאה, אבל היא כמובן שייכת לתיקון כח המדמה, תיקון לאה, כנ"ל). בקבלה, כמו שהזכרנו כרגע, שרש השבירה – שרש כל הבעיות הנפשיות – הוא בדעת, בדמיון. "לעבד את האדמה" זה לתקן את חוש הדימוי – "לדעת בארץ דרכך" (ר"ת לבד = לאה, סוד "ויותר יעקב לבדו", שאז הוא נאבק עם שרו של עשו האדמוני, שרש כח המדמה).

לאה מדמה שיעקב שונא אותה

אפילו לאה אמנו, שהיא התיקון של חוה ראשונה, של כח המדמה, גם קצת מדמה כמה ששונאים אותה – "כי שנואה אנכי" (וגם רחל נדבקה ממנה בדמיונה שיעקב יגרש אותה כנ"ל). יעקב לא שנא אותה כמו שהיא חושבת. יש בחז"ל מושג "בני ט מדות" שאחת מהן היא בני שנואה, וח"ו לחשוד את יעקב אבינו בכך, והרי רוב שבטי יה – שהשם מעיד עליהם שנולדו בקדושה ובטהרה כאשר "שכינה שרויה ביניהם" באהבה ושלום – הם בני לאה וזלפה שפחתה[ח]. יכול להיות שיעקב אהב יותר את רחל, כפי שכתוב בתורה "ויאהב גם את רחל מלאה", אבל דיוק הלשון "גם" מלמד, על פי פשט, שגם את לאה אהב (ועוד, על פי דרוש, "[ויאהב גם את] רחל מלאה" רומז לכך שאהבתו לרחל נובעת מאהבתו ללאה – בלשון הבעש"ט: אהבת לאה היא כסא לאהבת רחל – שעל כן, על פי ההשגחה העליונה, היה חייב להתחתן עם לאה ראשונה). יעקב לא שנא את לאה, אבל לה נדמה היה שהוא שונא אותה (מכאן נלמד כלל גדול, שביחסי אישות, בינו לבינה, הכל נתפס באופן יחסי, על פי תורת היחסיות).

גנבת התרפים – להפריש את לבן מדמיונות – גם מדביקה ומטמאת את רחל

והנה, לאה ורחל הן בנות לבן הארמי-הרמאי. אחד הסמלים הכי מובהקים לכח המדמה בנפש (והפולחן שמסביבו) בתורה הוא התרפים של לבן (תרפים גם מלשון תרופות אליל, כולל שיטות פסיכולוגיות למיניהן). בסוף, כמו שיעקב גנב את לב לבן בברחו ממנו ללא ידיעתו, כך רחל גנבה את התרפים אשר ללבן אביה כדי להפרישו מעבודה זרה (אך יש אומרים שהיא נענשה על אי כיבוד הורים שבדבר!). כאשר לבן בא לחפש אצלה באהל היא החביאה את התרפים – "ורחל לקחה את התרפים וגו'".

מדוע רחל עוסקת כאן בתיקון כח המדמה? בליל כלולותיה של לאה ליעקב (ברמאות לבן אביה) מסרה לה רחל, במסירות נפש ממש, את הסימנים שמסר לה יעקב כדי שלא תתבייש לאה אחותה, ובאותו לילה התעברה לאה בראובן. אם רחל נתחלפה ליעקב בלאה לכאורה יש כאן "בן תמורה", שאדם בא על אשה בחשבו שהיא אשה אחרת (בין "בני ט מדות" מכוון בן תמורה לספירת התפארת, מדתו של יעקב), וכיצד לא נכשל יעקב בבן תמורה בלידת ראובן? על פי סוד, במסירת הסימנים רחל מסרה את עצמה ממש ללאה וכאילו התעברה בה, נמצא שבאמת יעקב בא על רחל לפי מחשבתו הטהורה.

בתמורה לכך לאה, עיקר תיקון כח המדמה של לבן אביה, נותנת כאן לרחל את הכח לגנוב מלבן את תרפיו (ובעצם מוסרת את הסימנים שהיא קבלה מלבן – מן הסתם לבן נתן ללאה עצות טובות איך להתנהג באותו לילה כדי שלא יוודע דבר הרמאות ליעקב – לרחל), והרמז: "לקחה את התרפים" ר"ת לאה. רחל רוצה להפריש את לבן מכח המדמה שלו (שבא לידי בטוי מובהק בדבריו בהמשך "הבנות בנתי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה ראה לי הוא וגו'"), אך בו זמנית היא נדבקת קצת מטומאת התרפים (למה הדבר דומה? לנשים כאן שבאות עם כל מיני שיטות מהחוץ, שלפי רוח הדמיון הטובה עליהן נדמה להן ש'הצלחנו לגיירן' ושהן באמת שימושיות ועוזרות בטיפול נפשי). לא סתם מתנצלת רחל בפני אביה "לוא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי" – יש כאן רשימו של דם נדה, דם טמא, דמיון שוא.

משה רבינו – הדעת של כל ישראל – תכלית תיקון פרצוף לאה 

מי שהכי תקן את פרצוף לאה הוא משה רבינו – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". הכל כאן לשון נופל על לשון – מאד, אדם, אדמה. יש שלשה לשונות שמסיימים "האדמה", הקשורים לבטול, שפלות וענוה, ורק נאמר אותם בלי לנתח יותר – "ואדם אין לעבד את האדמה" (בטול), "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" (שפלות), "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (ענוה)[ט].

גם משה היה יכול להיות עם דמיונות שהאחים שונאים אותו, שהרי "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" כתוב אחרי "ותדבר מרים ואהרן במשה". אבל הוא ענו מאד, ורש"י מסביר ש"ענו" פירושו "שפל וסבלן" – הוא לא נכנס לדמיונות. הכח המדמה אצלו כל כך מתוקן, שהוא היחיד שהפך את ה"כה" של שאר הנביאים – "כה אמר הוי'", עדיין איזה דימוי – ל"זה הדבר אשר צוה הוי'", אספקלריא המאירה ("מראֶה" בסגול, לא "מראָה" בקמץ – לאשה, לאה או רחל, העוסקת בתיקון כח המדמה שלה, מותר ומצוה להסתכל בראי, ליפות את התדמית, לתקן את המדמה, אך לאיש, בחינת "והאיש משה", שכבר תקן את כח המדמה שלו בתכלית, הדבר אסור). "זה" היינו ראיה, ידיעה ברורה, דעת צלולה. משה זכה לכך גם בזכות הענוה שלו.

כאן יש דוגמה שהבעל שם טוב לוקח מלה והופך אותה – הפשט של "ואדם אין לעבד את האדמה" היינו שאין אדם לעבוד ולכן ה' לא המטיר על הארץ, אבל בפנימיות כדי "לעבד את האדמה" צריך להיות "אדם אין"[י], אדם שהוא בבטול, במדת אין. יש כמה וכמה מדרגות בבטול, כנ"ל, וביניהן הבטול המיוחד של משה רבינו – הענוה (סוד "משה זכה לבינה" = דעת). לפעמים משה רבינו הוא חכמה ולפעמים דעת (המיחדת חכמה לבינה ושכל למדות) – הוא הדעת הכללית של נשמות עם ישראל (בהיותו רעיא מהימנא, רועה ומפרנס את האמונה של כללות נשמות ישראל על ידי המשכת הדעת בהן).

תיקון הדעת – חינוך לא להיות שטחי

כאן "לעבד את האדמה" היינו היכולת בנפש לתקן את כח המדמה. זו ודאי עבודה קשה. בשביל לחנך מי שבא עם מחלת פרנויה וכיו"ב צריך קודם כל להראות לו את התמונה האמיתית של הדברים, כדי שיודה שיש כאן בעית דמיון. איך עושים את זה? זו ממש משימה עיקרית. לא רוצים לתת לו תרופה – יש כדור, זה סגולה, ובתשעים ובתשע אחוז לא צריכים כדורים (יש אחוז קטן שצריך, אבל בית הספר שלנו הוקם כדי לא להגיע לזה) – אז מה עושים? צריך יגיעה, עבודה. ספירת הדעת היינו העמקה במציאות. יש בשכל (כמו בכל דבר) אורך, רוחב ועומק – דעת היא העומק. מה הם דמיונות? מבט חיצוני ושטחי על המציאות. איך אפשר להראות למישהו שחושב ששונאים אותו וכו' שהוא שקוע בדמיונות? רק אם אפשר להביא אותו להעמקה במציאות.

היו לנו שיעורים לא מזמן[יא] על המושג שטחיות בכלל, שרוב האנשים בעולם חיים את כל החיים שלהם, מאה ועשרים שנה, בצורה הכי שטחית. לא יודעים שזה שטחי, שזה חפיף, אבל כל החיים הם הכל חפיף אחד גדול, הכל שטחי, ללא שום העמקה אמיתית במציאות. בשביל להעמיק צריך גם להיות ענו כמשה רבינו, זו תכונת הדעת. אם אפשר לחנך מישהו לא להיות שטחי זה תיקון הדעת, כך מוציאים אותו מדמיונות. כל הדמיונות הם בגלל שהוא מפרש דברים באופן שטחי – הכל פירושים – ללא הקשר אמיתי בין דבר לדבר, מסיק מסקנות שאין להן שום שחר אמיתי. הכל בגלל שהוא לא יודע מה זה להעמיק.

העמקת הדעת – להבין את המציאות באמת

להעמיק זה לא דבר פשוט. צריך משפיע חסידי שמסוגל ללמד מישהו להעמיק במה שעיניו רואות. לא פשוט להעמיק בעולם שרואים – זו עבודת החסידות, חסידות חב"ד עמוקה. אבל אם אפשר להעמיק אפשר להגמל מהדמיונות, באים כולם מהקשרים לא נכונים. דמיונות זה אסוציאציות, דימוי מילתא למילתא – קרה כך וקרה כך ואולי יש קשר. שמעתי משהו ברדיו – כשזה מתחיל להיות חולני אני מרגיש שהרדיו מדבר אלי. קרה ככה ואז הרדיו אמר ככה ואז שמעתי ברחוב משהו כזה – זו כבר מחלה. הכל זה לקחת נקודות של שטח גמור וליצור הקשרים מדומים בין הנקודות, ומכך מתפתחים שגעונות. הכל רק בגלל שאין כאן שום אחיזה אמיתית במציאות, ודעת מעמיקה באמת. הלשון הוא תקיעת הדעת, כמו "ותקעתיו יתד במקום נאמן" – לתקוע את היתד באדמה חזק, ועי"ז "לעבד את האדמה", לתקן את המדמה (יתד ר"ת יסוד תפארת דעת, כנודע). כתוב שאם אין דעת אז כל הרגש שנולד בלב – מההתבוננות – הוא "דמיונות שוא". זה הבטוי בתניא לרגש שנולד ללא דעת. דמיון שוא הוא כמו נפל של אשה (האשה היא ההתבוננות, אם הבנים, המדות הנולדות בלב) – לא לדה ברת קיימא.

"אם אין דעת הבדלה מנין"

לפני שנעזוב את הדעת נאמר עוד משהו לגביה: יש מאמר חז"ל חשוב "אם אין דעת הבדלה מנין" – דעת היא הכח להבדיל נכון, להבחין נכון בין תופעות. שוב, לא לעשות אסוסיאציות משקרות. להבדיל – שתופעה זו שייכת למשהו אחד ותופעה זו למשהו אחר, ואין קשר בין הדברים. לא לשגע את הראש, שיש קשר בין מה שאמרו ברחוב לבין מה שראיתי באתר אינטרנט. צריך הבדלה.

לכאורה, מורנו הבעל שם טוב לימד אותנו להפיק מכל מפגש וחויה בחיים מוסר השכל בעבודת השי"ת, לדעת שבכל דבר ודבור, גם של בני אדם המדברים ופועלים בדעת ומתוך בחירה חפשית, ה' מדבר אתי, רומז לי, מנחה אותי. אכן, במקום אחר מבואר כי הדברים האלה נאמרו למי שדעתו חזקה ומתוקנת, למי שיודע להבדיל בין אמת לשקר (קרי: דמיונות שוא), למי שרגיל לחדור לעומק כל דבר כפי שלימדונו רבותינו הקדושים כיצד להעמיק באמת, למי שמפיק מסרים כאלה שנוגעים לעבודת ה' הפנימית שלו בלבד, לא איתותי עתידות, לא איומים והפחדות, לא שבחים ומחמאות, רק מסרים המעוררים את האדם להודות לה' על מה שהראה לו שעליו להתבונן ולתקן פרט זה או אחר בעבודתו, לחזור בתשובה מאהבה ושמחה בה', ותו לא מידי.

שוב, ברגע שאדם מעמיק, צריך ראיה או הוכחה מאד מוצקת שיש באמת קשר בין שני דברים. לא פשוט לדרוש גזרה שוה. קשר בין שני פסוקים זה גזרה שוה, וזה אפשר רק אם יש קבלה ממשה רבינו שיש באמת קשר כאן (כאשר בנפש כל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו כמבואר בתניא, ושם מוסבר שהיינו כח הדעת להעמיק בהתבוננות בה' כו', וכמו אצל משה עצמו העיקר הוא להיות ענו – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"). זה חוש מיוחד – חוש ההקבלה המתוקנת, קבלה מלשון הַקְבלה – ולא דבר שכל אחד יכול לעשות כחפץ לבו, כאשר עדיין כולו מונח בשטחיות.

חכמה-דעת-בינה – הכנעה-הבדלה-המתקה

לפי זה, יצא לנו כאן מבנה של הכנעה-הבדלה-המתקה. אני לא רוצה שנצא מהשיעור בלי להזכיר פעם אחת לפחות את הכלל הגדול הזה בעבודת ה' שלימד מורנו הבעל שם טוב. כתוב שהשרש של הכנעה-הבדלה-המתקה הוא בחב"ד. כאן החכמה היא הכנעה – בטול עבודה זרה. הדעת היא הבדלה – "אם אין דעת הבדלה מנין" – וזה קשור לחוש ההעמקה כנ"ל. הבינה, "אם הבנים שמחה", היא המתקה. זה כלל גדול, שהכנעה-הבדלה-המתקה במוחין היינו חכמה-דעת-בינה (לפי הסדר הזה. הצירוף הוא יוה, צירוף החב"ד המאיר בלב בספירת הנצח, מקומו הפרטי בלב של משה רבינו כנודע, הוא החכמה הוא הדעת והוא הזוכה בבינה-ענוה).

נמשיך למדות הלב:

חסד: "עבֹדת מתנה"

"'עבודת מתנה' ולא עבודת סילוק"

חסד הוא מדת האהבה. התחלנו עם הלוי, ועכשו צריך להגיע לכהן איש החסד. ביחס לעבודת ה' של הכהן יש בטוי מיוחד – "ועבדתם עבֹדת מתנה אתן את כהֻנתכם והזר הקרב יומת" (גם בטוי זה מופיע בפרשת קרח, כמו "ועבד הלוי הוא"). בחסידות "עבדת מתנה" זו אהבה רבה שנותנים לצדיק מלמעלה, אהבה בתענוגים, אבל על פי פשט יש פירוש אחר הנוגע להלכה.

כך מפרשים חז"ל: "'עבודת מתנה' ולא עבודת סילוק". הפשט של הפסוק שנאמר לכהנים הוא שאם זר – כל מי שאינו כהן, גם לוי או ישראל מיוחס נקראים זרים, הם זרים לכהונה – עושה עבודה שהיא "עבדת מתנה" הוא חייב מיתה בידי שמים. הפסוק אומר שזר שעושה עבודה של כהן מתחייב מיתה בידי שמים, אך רק אם זו "עבודת מתנה" ולא "עבודת סילוק". מה הכוונה? יש עבודות שהכהן נותן משהו על גבי המזבח, כמו זריקת הדם או הקטרת האברים או הקטרת הקטורת על המזבח הפנימי – כשהכהן נותן משהו זו "עבדת מתנה". אבל יש עבודות כמו תרומת הדשן, שהכהן מרים את האפר, את הדשן, ומסלק אותו מעל גבי המזבח. גם עבודות אלו אסור לזר לעשות, אבל אם זר מרים את הדשן באיסור, במקום הכהן, הוא לא חייב מיתה בידי שמים. לעומת זאת, אם זר זורק את הדם או מקטיר את האברים על גבי המזבח הוא כן חייב מיתה בידי שמים. מה הניסוח? "'עבודת מתנה' ולא עבודת סילוק".

קושי לתת – מחלת נפש

מה זה מלמד אותי בנפש? חסד היינו אהבה, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". התרגום של "עבד" בכל מקום בתורה הוא "פלח", ובלשון הזהר כתוב "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – אין עבודה כעבודה מתוך אהבה. אף על פי שאמרנו שעבודה בכלל שייכת לקו שמאל, כאן רואים שעיקר העבודה היא אהבה. זה קשור לפסוק "עבדת מתנה". מתנה, כשמה כן היא – נתינה (וסילוק היינו לקיחה).

שוב, נכנסת יהודיה שאת, היועצת, רואה שהבעיה שלה היא בעיה של נתינה. יש אחד שאולי נח לו לסלק – לקחת דברים – אבל קשה לתת, להעניק. במדה מסוימת הוא כילי, לא אוהב ולא בא לו להעניק. זו בעיה חמורה, במיוחד בשביל יהודי. אפשר להיות חולה, בלי לדעת למה, בגלל שיש בעיה של קושי נתינה. כמובן, קושי בנתינה משקף בעיה בספירת החסד, בכח האהבה בנפש. הדבר הזה יוצא מהבטוי "עבדת מתנה" – יש עבודה לתת.

"עבודת מתנה" – חוש והנאה בנתינה

לפי הפירוש החסידי "עבדת מתנה" היינו אהבה בתענוגים שנותנים לך מלמעלה אם אתה צדיק, אם אתה עובד את ה' בדרך של "אתהפכא", ולא רק "אתכפיא". כנראה שהדברים קשורים יחד. להיות בריא בנפש צריך חוש נתינה כל כך חזק שלא צריך בכלל לעשות אתכפיא. תיכף נגיע לעבודת הצדקה, שדברנו עליה לפני שנה, אבל בספירת החסד לא צריך להיות "עבודת הצדקה" באתכפיא, אלא "עבדת מתנה" – שאדם באתהפכא, כלומר בטבע, נותן (ו"כל הנותן בעין יפה הוא נותן", בחפץ לב ובתשוקה), שיש לו חוש באהבת ישראל, חוש בנתינה.

הבעל שם טוב אמר שמי שיש לו חוש לתת גם אין הגבלה כמה יכול לתת. את מי שאין לו חוש בנתינה התורה מגבילה ואומרת "הרוצה לבזבז אל יבזבז יותר מחומש" – אסור לתת יותר מעשרים אחוז מהכסף. הבעל שם טוב מפרש שזה רק אם הנתינה היא בזבוז כסף בשבילך – אם קשה לך לתת צדקה – אז יש גבול של עשרים אחוז. אבל אם בשבילך נתינה היא כמו כל תענוג אחר בחיים – הרי מותר לאדם על פי תורה להוציא את כל הכסף על מה שמהנה אותו. אם ההנאה הכי גדולה שלך בחיים היא לתת צדקה אז אין שום גבול.

שוב, יש אדם שסובל מכך שחוש הנתינה שלו לא מפותח. לכל יהודי יש חוש בנתינה (כל היהודים הם רחמנים ביישנים וגומלי חסדים), וכאן יש איזה 'דיבוק' שמלביש על חוש הנתינה, שלא נותן לתת בחופשיות, לקיים "'פתח תפתח' אפילו מאה פעמים" (לפתוח את הלב ולפתוח את היד) – לתת בלי סוף.

גבורה: "עבדו את הוי' ביראה"

לא לפחד משום דבר חוץ מה'

בבינה הזכרנו את הפסוק "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה", אבל יש פסוק מקביל לו בתהלים – "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה", וחז"ל מפרשים "במקום גילה שם תהא רעדה". פשוט שיש עבודת יראה, ומה היא? מה שאבי הבעל שם טוב אמר לו בצוואה – ישראליק, אל תפחד משום דבר בעולם חוץ מה'. אי אפשר לפחד משנים. יש כאן חזרה למה שדברנו לפני שנה – חרדות. בחסד בא אדם והבעיה שלו שהוא סגור, חסום מלתת, אז צריך ללמד אותו "עבדת מתנה" – איך כל הזמן פותחים את היד, עד שזה יהיה אצלו בטבע גמור, בחוש (גם מלשון חיש מהר כנודע, "זריזותיה דאברהם" לתת). מה היא גבורה-יראה? יראת שמים, אבל יראת שמים טהורה ואמיתית רק אם האדם לא מפחד משום דבר אחר בעולם.

זה בדיוק ענין תיקון החרדות שדברנו עליו בפעם הקודמת – שאין שום חרדה ולא פוחד משום דבר רק מהקב"ה. לפחד מהקב"ה זו גם חויה נעימה בסופו של דבר – הקב"ה הוא אבא טוב, ונעים לקיים כלפיו את מצות מורא אב (שלפי כמה דעות טפלה למצות כבוד אב, הנובעת מאהבה, ונכללת בה). לכן, פחד מדברים אחרים, מאנשים, או גם פחד מלא-מודע, שלא יודע בכלל ממה מפחד – זה הדבר הכי גרוע בנפש. אין לפחד כלל. אדם נכנס עם חרדות – כמו שבדעת אדם נכנס עם דמיונות, בגבורה אדם נכנס עם חרדות – והטיפול הוא לבטל כמובן את היראות החיצוניות, אבל תוך כדי שמטפחים אצלו את היראה העיקרית והאמיתית, יראת ה'. זה "עבדו את הוי' ביראה".

"גילו ברעדה" של מורנו הבעל שם טוב

כפי שהוזכר, חז"ל מסבירים על "וגילו ברעדה" – "במקום גילה שם תהא רעדה". מי הדוגמה לצדיק בין כל צדיקי עם ישראל שמספרים עליו שרעד כל הזמן? מורנו הבעל שם טוב בכבודו ובעצמו. אבל כל הזמן הוא היה שמח. אפשר לקרוא את הפסוק כאילו יש בו שני חלקים – "עבדו את הוי' ביראה", וגם אם אתה שמח צריך שלא תהיה שמחה בלי יראת שמים אז "'וגילו ברעדה' – במקום גילה שם תהא רעדה". אבל באמת צריך לקרוא בהמשך אחד – ש"עבדו את הוי' ביראה" בעצמו הוא מקור הגילה. היראה רק מה', ולא משום דבר אחר בעולם, מולידה בנפש את הגילה הכי עצומה. אבל, היות שהגילה באה מתוך כך שאיני פוחד מכלום, רק מה', ממילא הגילה הזו מלווה ברעדה חיובית (לוי לשון לווי, כנ"ל) – הרעדה של מורנו הבעל שם טוב. הוא רעד עד כדי כך שמים בכוס בקצה השני של החדר גם רעדו, מתוך הויבראציות של הרעדה שלו – כל מה שהיה בחדר חרד ורעד, גם כל בעלי החיים בסביבה, קבלו והגיבו ביראת הכבוד לשדור החי של רעדת מורנו הבעל שם טוב (חרדה רעדה = מלכות, הבעל שם טוב הוא משרש דוד מלך ישראל, דוד מלכא משיחא, כנודע, כאשר בנין המלכות מן הגבורה דוקא). זו רעדה של גילה, וממה הגילה? מ"עבדו את הוי' ביראה".

"אני בינה לי גבורה" – תיקון הנשמה בשמחה ותיקון הגוף ביראה

הפסוק "עבדו את הוי' ביראה" כתוב בפרק ב בתהלים ו"עבדו את הוי' בשמחה" בפרק ק בתהלים. לפני כן בפרק ב כתוב על משיח "בני אתה אני היום ילִדתיך", וכל מה שכתוב בהמשך הוא משיחי. לפעמים כתוב בחז"ל ש"עבדו את הוי' בשמחה" נאמר ביחס ליהודים ו"עבדו את הוי' ביראה" נאמר ביחס לאינם-יהודים[יב]. מה זה שייך לי, בעבודת ה' שלי כיהודי? שתיקון הנשמה שלי (דהיינו התלבשותה והתגלותה בתוכי, להשפיע עלי טוב בכל דרכי) הוא "עבדו את הוי' בשמחה" ותיקון הגוף שלי (גוי לשון גויה) הוא "עבדו את הוי' ביראה" (כאשר רעדת הבעל שם טוב מצביעה על זיכוך הגוף בתכלית). על שני אלה כתוב "אני בינה לי גבורה" – "עבדו את הוי' בשמחה" בבינה ו"עבדו את הוי' ביראה" בגבורה, ענף הבינה.

תפארת: עיבוד עורות

עידון המדות

ספירת התפארת היא הגוף – "תפארת גופא". בספירת התפארת קיים מושג של עידון המדות. עידון המדות שייך לכל מדות הלב (כפי שמוסבר בחוברת "עידון המדות", משיעור שהיה כמעט לפני שנתיים – לפחות חלק מהקבוצות למדו את תוכן החוברת), אבל בפרט שייך עידון מדות הנפש לספירת התפארת. איזה סוג של עבודה זה עידון המדות? כתוב בחסידות שעבודה היא לשון עיבוד עורות, לקחת משהו גס ולא מעובד ולעבד אותו – לרכך אותו, וגם לתת לו צורה שתתן לו שימוש נאות. זה אחד הפירושים העיקריים בחסידות לעבודה. באידיש אומרים שבהתחלה האדם הוא גראב – גראבקייט זה הבטוי – וכשבא בחור חדש לישיבת חב"ד והרבי או המשפיע רואה שהוא גראב, בחור גס מדות, צריך לעבוד על זה ולעדן את מדותיו.

עבוד ה"משכא דחויא" – עידון הטבע הראשון

כמובן יש קשר בין גסות לגאוה, אבל זה לא אותו דבר – הגסות היא במדות. גסות היא גם צורת ההתנהגות, גם צורת הדבור, וכמובן שהיא משקפת את מה שהוא מרגיש בלב שלו. הוא גראב, הוא גס – זה נקרא חתיכת עור לא מעובדת. בכלל, לאחר חטא אדם הראשון כל גוף האדם נקרא "משכא דחויא" – עור הנחש, הוא נדבק בעורו מהנחש הקדמוני. "משכא דחויא" הוא משהו מאד גס – עור גס, אבל אם יודעים לעבד אותו יוצרים ממנו משהו יפהפה, משהו טוב ומשובח, משהו מפואר. כל מושג היכולת לעבד את הטבע הראשון הגס שייך בתפארת.

יש אחד שהוא שור, אחד שהוא עז, אחד שהוא כבש – כל חיה מבטאת טבע אחר – אבל בהתחלה הצד השוה של הכל הוא גסות רוח (גם המושג רוח בכלל מקביל לספירת התפארת – או שהוא גס רוח או שהוא עדין רוח). על פי הלכה יש בהמה גסה ובהמה דקה, אבל גם הבהמה הדקה היא גסה בטבע הראשון שלה ביחס למה שצריך להיות (למה שצריך להגיע אליו על ידי עבודה). צריך לקחת את הטבע הראשון הגס ולתקן אותו. צריך להגיע למה שאמרנו על דוד המלך – עדינו, שיהיה עדין. באידיש העידון נקרא אויס איידלען זיך. כל העבודה הזו, שאדם מעבד אותו, או שהיועץ עוזר לו לעדן את עצמו – שמסביר לו שהבעיה שלך היא גראבקייט, בהתנהגות ובדבור, אבל הכל מתחיל מהלב – היא תקון התפארת, הכל נקרא תקון התפארת-גופא.

נצח: "ועבֹדת הצדקה השקט ובטח עד עולם"

נצח – אתכפיא על טבעית

בחסד היה החוש להעניק, ונצח הוא הענף שלו. נצח פירושו נצחון – שיא עבודת האתכפיא בנפש, גם בדרך של למעלה מהטבע, שאני עושה אתכפיא למעלה מהטבע שלי. זו העבודה בפסוק שהזכרנו בשנה שעברה – "והיה מעשה הצדקה שלום" היינו מה שאתה נותן בטבע, אבל בנצח מגיעים ל"ועבֹדת הצדקה השקט ובטח עד עולם". "השקט ובטח עד עולם" היינו מה שהחסיד אמר לאדמו"ר שרוצה לראות שיפעל בקרבו ישועות. יכול להיות שלום, אבל עדיין לא ישועות בקרבי. אם תלמד מאה פעמים תגיע לשלום בנפש, אבל אם תלמד עוד פעם נוספת, הפעם המאה ואחת – "'ועבדתם' זה תלמוד" – תפעל ישועות. כך גם בצדקה, צריך לתת את הפעם המאה ואחת, ואז יפעלו ישועות – "השקט ובטח עד עולם" (גם בעולם הזה הגשמי).

הכח לחולל נסים בנפש – אמונה בנסי ה', "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"

יש אדם שנכנס ורואים שהוא לא מסוגל לעבור את הטבע שלו. בכתר היה אדם שאין לו שאיפה לנעלם, ליותר ממה שיש לו, אבל בנצח יש אדם שלא מסוגל לעבור את הטבע שלו – הוא נותן, אבל לא מסוגל לפעול נס בנפשו. יתכן שבסתר לבו אינו מאמין בנסים. הוא טוען שאמרו חז"ל "אין סומכים על הנס", אך אי ההסתמכות על הנס מביא אותו לא להאמין באפשרות של נסים, ובודאי לא להאמין שהוא מסוגל לפעול נס בנפשו – לעבור את טבע שלו בהתמסרות גמורה לזולת. הוא לא בטל כדבעי את הישות שלו בספירת החכמה, ראשית קו ימין, וזה מתבטא כך בסוף קו הימין, בספירת הנצח. "עבדת הצדקה" היא לפעול נס בנפש, בדרך של אתכפיא. נצח הוא "עומק רום", למעלה מהטבע – לעבור את הטבע שלי.

בפרשת שבוע, בחת"ת של היום, כתוב לא לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל" ורק לזכור "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל". כתוב שאמירה זו היא כנגד ספירת הנצח. אם האדם הולך עם "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", אז חוץ מזה שמשקר בנפשו – גם לא יוכל אף פעם לעבור את הטבע שלו. אבל ברגע שמתקן את ה"כחי ועצם ידי", ויודע ש"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל", יכול לעבור את טבעו. פנימיות הנצח זה בטחון – בטחון עצמי מתוקן מתוך הכרה ש"הוא הנתן לך כח לעשות חיל" – ואז יכול לעבור את טבעו. אם כן, בחסד היה "עבדת מתנה אתן את כהֻנתכם" ובנצח זה "עבדת הצדקה", זה בדרך אתהפכא וזה בדרך אתכפיא.

הוד: "עבודה תמה"

"עבודה שאין אחריה עבודה"

כבר אמרנו שבהוד הבטוי הוא "עבודה תמה". מה מקור הבטוי? אותו פסוק של הכהנים – "ועבדתם עבֹדת מתנה אתן את כהֻנתכם והזר הקרב יומת". פעמיים בכל התורה כולה כתוב "ועבדתם" במובן של עבודת ה' – "ועבדתם את הוי' אלהיכם" בסוף משפטים ו"ועבדתם עבדת מתנה" בקרח (יש עוד ה"פ "ועבדתם" בהקשר שלילי, בקשר לעבודה זרה – סך הכל ז"פ שמתחלקות ל-ה ו-ב). בפסוק "ועבדתם עבֹדת מתנה" חז"ל דורשים ש"ועבדתם" היינו עבודה תמה – "עבד-תם", והיינו עבודה שאין אחריה עבודה. כמו בקרבן – יש לשחוט את הבהמה, לקבל את הדם, להוליך את הדם למזבח ולזרוק את הדם על המזבח. כל הדברים הראשונים הם לא עבודה תמה, כי אינם הסוף. הסוף הוא רק לזרוק – לתת את המתנה בסוף על המזבח. זו גם "עבודת מתנה" וגם "עבודה תמה", כי אין אחריה עוד עבודה. אבל קבלת הדם והולכת הדם הן עבודות, ואסור לזר לעשות אותן (בניגוד לשחיטה, המותרת בזר לכתחילה), אבל אם זר עושה אותן הוא לא חייב מיתה בידי שמים כי זו לא עבודה תמה. רק על עבודה תמה כתוב "והזר הקרב יומת" (כמו שהוסבר גם לגבי "עבדת מתנה"). את המושג "עבדת מתנה" שמנו בחסד, אבל "עבודה תמה" מקומה, כפשוט, בספירת ההוד שפנימיותה מדת התמימות.

מי שמתחיל ולא מסיים חי בתסכול קיומי

נתרגם את זה לנפש: יש בן אדם – יש המון כאלה, אולי הכי נפוץ – שהבעיה שלו שהוא לא מסוגל לגמור דברים. הוא מתחיל משימות, מתחיל עבודות, מתחיל פרוייקטים, מתחיל קורסים – ולא מסוגל לסיים. אין לך דבר מתסכל יותר מזה. אפילו שהוא לא יודע למה הוא מתוסכל, זה בגלל שכל החיים שלו הוא מתחיל ולא מסיים. מתחיל ספר ולא מסיים אותו – זו בעיה בנפש. כמו שיש בעיה בנפש שאדם סגור, לא יכול לתת – לא בגלל שהוא באמת כזה רע, יהודים רחמנים וביישנים וגומלי חסדים (כנ"ל), הם טובים, רק שיש קליפה שמפריעה וצריך לפתור – כך יש בעיה חמורה ביותר, שיכולה לגרום לכל התסכולים בעולם ולהביא למצבים חמורים ר"ל, שהאדם לא מסוגל לגמור. מכך הוא עלול להגיע ליאוש – בהוד "הודי נהפך עלי למשחית", ל"כל היום דוה" שזה יאוש, ומתוך יאוש יכולים להגיע לכל מיני מרעין בישין בנפש, הכל כי אדם התייאש באמצע הדרך. בכלל, כל ספירת ההוד זו יכולת התמדה, עד הסוף.

"עבודה תמה" – הכח לסיים דברים – "המצוה נקראת על שם גומרה"

יש מאמר חז"ל על חשיבות ההתמדה והסיום, שבהשגחה פרטית הוא פירוש של פסוק בפרשת שבוע (בחת"ת של אתמול) – "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות". על "כל המצוה" מפרשים חז"ל – ומובא ברש"י – ש"אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה". לכל כלל יש מקור, וכאן המקור שייך ליוסף הצדיק, בו כתוב "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם". חז"ל אומרים: מי העלה את עצמות יוסף והתעסק בהן במסירות נפש? משה רבינו. אז למה הפסוק לא מייחס את המצוה של העלאת עצמות יוסף למשה אלא לבני ישראל? כי לא הספיק לסיים את המצוה, הוא לא עבר את הירדן ולא הגיע לשכם. היות שבסוף בני ישראל לקחו את ארונו של יוסף, הכניסו אותו לארץ ישראל וקברו אותו בשכם, משום כך כל המצוה נקראת על שמם.

שוב, הפסוק הוא פסוק של פרשתנו – "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות". משה רבינו במדות הלב הוא נצח ויוסף הוא יסוד, וכאן הכלל שייך להוד – משה לא הספיק להגיע להוד, והמצוה נקראת על שם בני ישראל שגמרו אותה. אם כן, יש כאן משהו מאד יסודי בנפש – איך לעזור לאדם לצאת מהמנגנון הנפשי של אי יכולת לסיים דברים בחיים – זה פירוש אחד של "עבודה תמה".

"עבודה תמה" – להרגיש שכל מעשה הוא מושלם וחשוב בפני עצמו

פירוש שני: "עבודה תמה" היינו להרגיש שכל דבר שאתה עושה הוא משהו מושלם. הרבה פעמים מתואר בזהר הקדוש איך שמעו חדוש תורה מחכם גדול ואמרו שאם לא באתי לעולם אלא בשביל לשמוע את הדבר הזה דיי. הבעל שם טוב אומר שמוטב להוולד יהודי ולחיות שבעים שנה ויותר בעולם הזה, הכל בשביל פעם אחת לעזור למישהו לעבור את הכביש. כשזוכים לעשות מצוה, לעזור למישהו – היה כדאי לחיות שבעים שנה בשביל זה. זו מנטאליות. אמרנו שהבעיה בספירת ההוד היא יאוש מאי-יכולת לסיים, וגם כשאני עושה משהו אני שואל – אז מה?! מה זה נתן? מה זה שוה? מבחינתי באמת 'מה זה שוה', אבל צריך להעריך שזה שוה לקב"ה – הרי פנימיות התורה מלמדת ש"עבודה צורך גבוה" (עיקר האמונה של "עבודה צורך גבוה" שייך לבינה, כמבואר בספר אמונה ומודעות[יג], ו"בינה עד הוד אתפשטת"). גם הדבר הכי פעוט שוה, ולכן צריך להודות לה' מאד מאד על כל דבר הכי פעוט שאני מצליח לעשות – גם זה נקרא "עבודה תמה".

הפירוש השני אפילו יותר פשט מ"המתחיל במצוה אומרים לו גמור". יש שני ספרים מהבעל שם טוב, כתר שם טוב וצואת הריב"ש, וצואת ריב"ש מתחילה – "להיות תמים בעבודתו יתברך עבודה תמה". כל הזמן להיות ב"עבודה שאין אחריה עבודה", לא צריך משהו יותר ממה שעשיתי כעת, כל החיים היו שוים בשביל המצוה הזאת. לכן צריך להודות מאד – עבודת ההוד. זו עבודה של תיקון מנטאליות, לבנות כזו מנטאליות.

יסוד: "יצא אדם לפעלו ולעבֹדתו עדי ערב"

יסוד – תחושת שליחות (פרטית)

בספירת היסוד יש פסוק ידוע בתהלים, שגם נדרש בלוח "היום יום"[יד] – "יצא אדם לפעלו ולעבֹדתו עדי ערב". הפשט הוא ש"הבקר אור", אדם יוצא לפעלו, ואז עובד עבודתו "עדי ערב" – אדם עובד מהבקר עד הערב. יש בחז"ל דרשה ש"עדי ערב" זה עד העולם הבא. ב"היום יום" אומר שכל הפסוק הזה מתייחס לעולם הבא, שמה שאדם פעל בעולם הזה ממשיך בעולם הבא – אם למד תורה בעולם הזה, הוא לומד ביתר שאת בעולם הבא, הוא ממשיך בפעולתו מהעולם הזה (הדרשה היא "יצא אדם לפעלו" – "יצא אדם" מהעולם הזה לעולם הבא "לפעלו", לאותו פעל שפעל בעולם הזה). ב"היום יום" כותב ש"פעלו" זה כלל ו"עבדתו" זה פרט – "'אדם לפעלו' במלאכות הכלליות – להגביר הצורה על החומר, להאיר את העולם באור תורה ונר מצוה. 'ולעבדתו' – שהיא מלאכה הפרטית, דכל נשמה יש לה עבודה פרטית במוחין ובמדות כפי טבעה וענינה").

מה פירוש זה אומר לנו, ולמה הוא שייך לספירת היסוד? אחד מפירושי ספירת היסוד בזהר ובחסידות הוא הרגשת שליחות בחיים. היסוד הרבה פעמים נקרא "השליח". מי משלח אותו לשליחות שלו? או התפארת, או הדעת, או הכתר. אבל היסוד הוא השליח. לאן הוא נשלח? למלכות, שהיא המציאות החיצונית, העולם. אבל השליח עצמו – השליח של השם, או השליח של הצדיק, של הרבי – הוא היסוד. גם הצדיק בעצמו נקרא "צדיק יסוד עולם" – הוא גם שליח של הקב"ה. שוב, יסוד היינו תחושת שליחות בחיים.

חוסר מיקוד הופך את האדם פגיע לדמיונות

היה עוד משהו חשוב בדעת שלא אמרנו קודם, חוץ מענין ההעמקה: מתי האדם פגיע ביותר לדמיונות? אדם שאין לו כיוון מאד ברור מה הוא עושה בחייו כאן בעולם הזה נעשה אוטומטית פגיע לדמיונות, כי הוא סטטי, לא דינאמי. בכלל, יהודי נקרא מהלך – "מַהְלְכים" ולא "עֹמדים". ברגע שאדם עומד אוטומטית הוא נעשה אדם פגיע שדמיונות תופסים אותו מכל צד ופינה. אם יש לו כיוון, הוא מהלך. עצם כח התנועה מבריח ומגרש כל מיני קליפות, קרי דמיונות, שרוצות להאחז בו – הדמיונות בורחים ממנו, הם לא רלוונטיים.

שוב, אם יש לי כיוון בחיים כל השאר נתפס כשטויות (או הפרעות). האם מה שאמרו ברדיו נוגע למה שאני כאן לעשות בחיים? מי שיש לו כיוון פחות שומע רדיו וקורא עיתונים כי אין לו זמן, אין לו זמן לשטויות (עבורו) מהחוץ כי הוא מאד מחובר, מאד ממוקד. אדם שאינו ממוקד, כלומר שאין לו דעת, נעשה אוטומטית פגיע. זו דעת. דעת במוחין היא כנגד ספירת היסוד בלב, במדות.

"פעלו" – הצלחת הפעולה בעולם (יתרון השליחות על תחושת ההודיה בכל מצוה)

יש אדם שעיקר הבעיה שלו שהוא לא מרגיש שיש לו שליחות בעולם. האדם נולד בעולם הזה על מנת לעשות משהו, להגשים אתגר – יש לו את "פעלו" הכללי ובעיקר את "עבדתו" הפרטית. אנחנו מדברים על עבודה. הרבה פעמים יש שני שרשים בתנ"ך שהשני יוצא מהאות השניה של השרש הראשון, וכאן יש דוגמה – שרש עבד יוצא מה-ע של שרש פעל. פעלו היינו ענינו הכללי בחיים ועבודתו היינו ענינו הספציפי בחיים בכלל או ענינו הספציפי היום בחיים. מה זה "פועל" (שכאן העבודה היא פרט של הפועל)? יוסף הצדיק נקרא "איש מצליח", בר מזלא, שמצליח לפעול בעולם. בהוד הבעיה היתה שהוא לא מסוגל לגמור שום דבר, אבל אמרנו שגם מי שגומר לא תמיד מרגיש הצלחה – כי אין לו הרגשה עמוקה מאד שזו השליחות שלי, שבשביל זה אני נמצא כאן בעולם. בהוד אמרנו שאם פעם אחת בשבעים שנה הצלחת לקיים מצוה, להעביר זקנה את הכביש, זה היה כדאי. כך תופסים בהוד, אבל עדיין אין זו תחושת שליחות. צריך להודות על מצוה ששוה לחיות בשבילה שבעים שנה, אבל שליחות זה הרבה יותר מזה. אם אתה חב"דניק, שליחות פירושה שיש לך בית חב"ד באיזה מקום ואתה מסור לענין במסירות נפש ממש – זו שליחות בחיים.

"עדי ערב" – שליחות ערבה ומקצועית

מה הפירוש של "עדי ערב"? יסוד מכוון כנגד צד מערב. למה חז"ל אומרים שהוא רומז לעוה"ב, "מחר לקבלם שכרם"? כי יש ב"עֶרֶב" גם לשון ערֵבוּת. מה ההבדל בין מתוק לערב? כתוב שמתוק הוא מתוק לכתחילה, חתיכת סוכר, וערב היינו דבר שלא היה מתוק ועושים ממנו מאכל ערב על ידי תוספת תבלינים. ערב לחך זה יותר ממתוק. זה כח היסוד – החוש להוסיף תבלין למציאות מתוך השליחות. זה כאילו משהו אחר, אבל הדברים קשורים יחד. מערב פירושו שהכל מתערב – לערבב את התבלין המתאימים כדי לעשות את השליחות שלי למציאות ערבה. התבלינים הם כל מיני סודות מקצוע, אם אתה באמת מקצועי – לא חובבן. להיות שליח מקצועי זה להיות ממולח, כמו רוקח שיודע להוסיף את הדברים המתאימים. יש המון סודות מקצוע כדי שהשליחות תעלה יפה ותצליח.

שוב, יש מי שעיקר הבעיה שלו שלא מצא את הענין שלו בחיים (בעיקר צעירים). אין לו שליחות, אין לו "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב", אפילו לא חובב וכל שכן שלא מקצועי, עם כל התבלינים כדי לעשות את השליחות ערבה.

התמסרות "עדי ערב" בזכות זיהוי השליחות

בכל אופן, זו עבודת היסוד – "ועבדתו עדי ערב", שצריך לעבוד את השליחות שלך הספציפית עד שאתה מגיע לערבות, "עדי ערב" (רואים שהכל זה איזה משחק של אותיות ע – "לפעלו ולעבודתו עדי ערב" – ב"עדי ערב" נמצאות אותיות עבד). אם "ערב" מתייחס לעולם הבא, סימן שיש ביסוד גם איזו ערבות של עולם הבא. אמנם "מחר לקבל שכרם", אבל יש מי שיש לו חוש בעולם הזה בערבות העולם הבא. "שלשה הטעימן הקב"ה מעין העולם הבא בעולם הזה" – לכך זוכה מי שעובד "עדי ערב".

שוב, יש אחד שיש לו בעיה שלא יודע מה שליחותו. מה הנפקא-מינה – שאומרים בשם הרבי – בין מה שהוא שליחותך למה שאינו בכלל השליחות המיוחדת לך? אם אתה עושה מצוה גדולה שאינה שליחותך ויש הרבה קשיים אז לא תמיד צריך לדפוק את הראש בקיר אלא לחפש כיוון אחר. אבל אם זו שליחותך אסור להכנע לשום קושי בחיים, צריך להתמיד "עדי ערב" – עד שהדבר החמוץ עם התבלין המתאים יהפוך להיות ערב (היסוד, הברית, הוא אבר התענוג כידוע).

מלכות: עבודת עבד

יהודי – עבד ה'

אחרון אחרון חביב, בספירת המלכות יש את המשמעות הכי בסיסית של עבודה, שטרם הזכרנו בכלל. באמת צריך היה להתחיל כאן, מהמלכות. בכל שפה אחרת, כמו אנגלית, התרגום של השרש עבד הוא work או משהו דומה – יש לכל אחד את העבודה שלו. אבל בעברית, לשון הקדש, בה המלים הן עם כל המשמעות האמיתית שלהן, המשמעות העיקרית של עבד היא לא סתם במה אתה עובד אלא בשביל מי אתה עובד. עבודה בעברית זה עבדות (servitude, slavery), כמו עבד עברי. הדבור הראשון של עשרת הדברות הוא "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". כמו שאסור לפחד מאף אחד כך אסור להיות עבד של אף אחד, אלא רק עבד ה'.

אמרנו קודם שהמושג עבודה מתחלת הבריאה התדרדר מאדם לקין עד שהגיע לכנען – "עבד עבדים יהיה לאחיו". אצל כנען זה הגיע לנקודת שפל. אמרנו שעבדות פירושה פולחן, כמו עבודת מקדש, אבל באמת פולחן עדיין לא ממצה את מושג העבדות. אני יכול להיות בן חורין שעושה עבודות למישהו – כמו קבלן. אבל עבד לא רק עושה עבודות אלא שייך לאדונו. אפשר לשאול – מה העבודה שלך? אני חשמלאי. יש מציאות שאתה עובד בשביל מישהו, אבל אתה לא במהות עבד שלו. אבל יש מציאות שאתה עבד, כלומר שאתה שייך אליו, אתה קנין שלו.

לגבי עבד עברי ועבד כנעני יש חילוק על פי הלכה מה גדר הקנין אצל כל אחד, אבל בכל מקרה – אם אתה עבד אתה שייך לאדון. בחסידות מבואר שלכל אחד יש כמה מדרגות של עבדים – בעולם הבריאה כל יהודי הוא אמה עבריה, בעולם היצירה הוא עבד עברי, בעולם העשיה הוא עבד כנעני. יש דרגות שונות של קנין, אבל כל המצבים האלה וכל ההגדרות הללו בהלכה שייכים אצל כל אחד ואחד.

בכל אופן, את העיקר עוד לא אמרנו – עיקר המשמעות של המלה עבד בעברית, בלשון הקדש, היא שאתה בעצם קנוי ושייך למישהו. יש ודאי הרבה אנשים כאן שמכירים את הכתבים של הרב קוק, והוא היה חותם עצמו – "עבד לעם קדוש", אני עבד.

מלחמת התרבות בעבדות היא מלחמה בתורה ופוגעת במוסד המשפחה

יש בעיה שאדם לא מסוגל להיות עבד. הרי כל התרבות החפשית – מה שנקרא התרבות המערבית – לוחמת נגד המנטאליות של עבדות. ככל שהתרבות לוחמת נגד המנטאליות של עבדות היא לוחמת בעצם נגד התורה. יש הרבה פעמים שלוחמים נגד דבר מסוים ויש במלחמה זו גם טוב, כי יש תופעה שלילית של הדבר שבאמת ראוי להלחם בה, אבל זה כמו לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה כי יש בדבר גם משהו טוב. כמו המלחמה במלכים בעולם שלנו: יש ברצון לזרוק את כל המונרכים הידועים קדמה במדה מסוימת, וזה טוב מאד. אבל עם זה זורקים גם את התינוק, כי יש מלך אמיתי ואם אתה זורק את מושג המלכות בכלל אתה זורק גם אותו – אם אין מלכים בעולם אתה זורק גם את "דוד מלך ישראל חי וקים".

אותו דבר בנוגע לעבדות (שני המושגים שייכים למלכות, והא בהא תליא – למלך יש עבדים) – אם זורקים את כל מושג העבדות פוגעים בעוד דברים חיוביים. קודם כל פוגעים בחיי המשפחה, כי חיי משפחה הם מושג קדוש של עבדות – האשה היא עבד וגם הבעל הוא עבד, שניהם עבדים. זה ענין הכתובה, שכל אחד נעשה עבד. זו לא סתם מחויבות אלא עבדות, כמו הבטוי "עבד לעם קדוש" – הרב קוק לא סתם אמר, אלא התכוון שעם ישראל הוא הבעלים שלי ואני העבד שלו. זה גם מה שאמרנו קודם ש"עבד עברי" בגימטריא משיח – המשיח הוא עבד.

תיקון העבדות – מאליעזר עבד אברהם עד מלך המשיח

מי התחיל לתקן את העבדים? אמרנו שאצל כנען העבד מגיע לנקודת השפל, "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו". כל ארץ ישראל היא ארץ כנען. מי התחיל לתקן אותו? אליעזר, שאמר "עבד אברהם אנכי". חז"ל אומרים שאליעזר הוא כנען בעצמו, ועל ידי שאמר "עבד אברהם אנכי" – שזיהה למי הוא עבד, תקן את העבדות, וזיהה מי האדון דקדושה – "יצא מכלל ארור ובא לכלל ברוך". אליעזר התחיל לתקן את מושג העבדות – בשבילו להיות "עבד אברהם" זו השמחה הכי גדולה. כמו "מאמר השפלות והשמחה" של רבי אייזיק מהומיל – השפלות-העבדות במלכות והשמחה בבינה, ו"הא בהא תליא". מי המשיך לתקן? משה רבינו – "עבד הוי'". כתוב עליו עשרים פעמים "עבד הוי'", ועוד פעמיים נאמר ביהושע, תלמידו המובהק. הרבה פעמים ה' קורא למישהו "עבדי" – דוד המלך הוא עבדי, וגם יש נביאים שנקראו עבדי. כתוב בקבלה שאליעזר, התיקון של כנען – שפל העבדות – מתחיל להתגלגל אחר כך ביוסף הצדיק ועוד ועוד עד שמגיע למשיח. "עבד אברהם" מגיע בסוף ל"עבד עברי" = משיח, "שש שנים יעבד ובשבעית יצא לחפשי חנם". הוא מתחיל כעבד כנעני, אבל מתעלה ומתתקן יותר ויותר.

מלכות-שפלות-עבדות

שוב, עבדות במלכות – זו תשתית הבנין המחזיקה את כל הבנין מלמטה. יהודי (ובמדה מסוימת כל אדם בעולם) צריך לשאוף להיות שייך לה' עד כדי כך שיזהה את עצמו – אני קנין של ה', אני עבד של ה', וזו השמחה הכי גדולה בחיים. ושוב, יש אדם שהבעיה שלו – בעיה של תרבות מערבית מודרנית – שהוא לא מסוגל להיות עבד של אף אחד. כמו שאמרנו קודם, חיי המשפחה שלו מן הסתם יהיו לקויים, כי הוא לא מסוגל להכנע, לא מסוגל להיות בשפלות. מלכות זה שפלות.

סיכום

בזה סיימנו את פרצוף כל המושגים הכלולים במושג עבודה. כל בית הספר שלנו הוא כדי להנחיל עבודה, להדריך איך עובדים, ואם עובדים נכון אפשר לפתור כל הבעיות בעזרת ה' יתברך. רק עבודה – "תכבד העבודה על האנשים", לתת כבוד לקב"ה עם הרבה הרבה עבודה.

ולסיכום:

	כתר "ועבד הלוי הוא" – שאיפה לנסתר
חכמה "ועבדתם את הוי' אלהיכם" – בטול עבודה  זרה; "ולעבדו' זה תלמוד"		בינה "עבודה שבלב זו תפלה" ו"עבדו את הוי' בשמחה"
	דעת "לעבֹד את האדמה" – תיקון כח המדמה
חסד "עבדת מתנה"		גבורה "עבדו את הוי' ביראה"
	תפארת עיבוד עורות
נצח "עבדת הצדקה השקט ובטח עד עולם"		הוד "עבודה תמה"
	יסוד "ועבדתו עדי ערב" – זיהוי השליחות בחיים
	מלכות עבודת עבד

נחזור על ההסבר בקיצור: בכתר צריך עבודה של גילוי הנסתר – כל הזמן "הוא", אופקים חדשים, ולהפוך את האזור הלא-נודע לאזור מיושב, להפוך את התהו למקום ישוב, "לא תהו בראה לשבת יצרה", להגיע למערב הפרוע וליישב אותו. זו המצוה הראשונה בתורה – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה וגו'"; בחכמה אמרנו גם יגיעה בלימוד תורה וגם בטול עבודה זרה; בבינה – שרש התפלה בהתבוננות ועבודת השמחה (ניגונים שמחים); דעת – יכולת לתקן את כח המדמה, על ידי העמקה ועל ידי כיוון (השרש במוחין להרגשת שליחות ביסוד); חסד – לפתוח את הנפש לתת, "עבֹדת מתנה"; גבורה – בירור היראה, לפחד רק מה' ולא משום דבר אחר, "וגילו ברעדה"[טו]; תפארת – עיבוד העור הגס, עידון המדות; נצח – הבטחון העצמי, בטחון בכחות-על שהקב"ה נותן לי, כדי לעבור את הטבע שלי, "ועבֹדת הצדקה השקט ובטח עד עולם"; הוד – "עבודה תמה", לגמור משימות בלי להתייאש באמצע, וגם הערכת כל דבר קטן כמשהו אין סופי שה' נתן ודי לי בו (כמו בהגדה של פסח, לומר "דינו" על כל שלב, אפילו שיש עוד שלב – לא שאיני צריך וחפץ להגיע לשלב הבא, אבל גם השלב הזה הוא טוב וצריך להודות, ובכך לגלות שהוא עבודה תמה – ולא רק הקדמה והכשרה לשלב הבא – "עבודה שאין אחריה עבודה"); יסוד – שליחות (כלומר הצורך הנפשי בשליחות, מושג המקביל במונחים של חול לצורך הנפשי העמוק ב'הגשמה אישית', החל מפריה ורביה, לשכפל את עצמו ועל ידי כך לקיים את המין, ובקדושה – מתוך כוונה להרבות את הדמות, פעולת היסוד) – דחף חיובי מסוים, עד שכל הקשיים של השליחות יהפכו להיות משהו ערב וטעים מאד; מלכות – להרגיש בעצמו את כורח העבדות, לקבל על עצמו את עול העבדות, להיות עבד לאדון (לה', למלך ישראל, לעם, למשפחה). כלפי שמיא קוראים לזה "קבלת עול מלכות שמים". בתורה עבדות היינו הפירוש העיקרי של שרש עבד, ועבודת קדש היא מהמלים הכי מקודשות. צריך להיות גם בן של הקב"ה וגם עבד שלו – "אם כבנים ואם כעבדים". צריך את שתי הבחינות, ויש גם "בן שנעשה עבד" – בן שמתעלה לעבדות (כמו שהרבי רש"ב אמר על עצמו ביחס לאביו).

אם כן, שהקב"ה יזכה אותנו בעבודה ברוכה ומכובדת, "תכבד העבודה", שהעבד העברי כבר יכול להשתחרר ולצאת לחפשי חנם (= מלכות כנ"ל). שתהיה הצלחה בשנה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה.