1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (107)

ד"ה "אלה תולדות נח" (6)

י' אייר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

פעם קודמת למדנו על מדת הגאוה, כמה שהיא גרועה ואף על פי כן יש בה משהו שמי שאין בו את המשהו בכלל יש בכך גם חסרון בנפש. צריך לדעת איך להשתמש במשהו במדה הנכונה, במינון הנכון, בקדושה. קודם, כשהוא אמר שגאוה היא המדה הכי גרועה שיש בנפש הוא השתמש בשני ביטויים – שהיא "אבי אבות הטומאה" ושהיא "אסקופה הנדרסת לכל מיני רע". מישהו אמר שבדרך כלל משתמשים בשני הביטויים האלה לעצבות או יאוש, ליסוד העפר. הרי "אבי אבות הטומאה" הוא מת, בחינת עפר, יסוד העצבות בנפש. גם "אסקופא הנדרסת" היא בחינת ארץ, עפר. אז שני הביטויים האלה שייכים לעפר של הלעו"ז, עצבות, וכאן הוא אומר שזו גאוה, שבפרק א בתניא הוא אומר שכעס וגאוה באים מיסוד האש. בכל אופן, ודאי נכון ומכוון מה שהוא כותב כאן, והוא כמו שמוסבר אצלנו בפרק בעבודת ה' – וכך בהרבה מקומות בחסידות – שגאוה ועצבות הם שני צדדים של אותה מטבע. מי שהוא בישות וגאוה, מתי שלא הולך לו כמו שחושב שמגיע לו לפי רום מעלתו הוא מיד נופל בעצבות. איך אומרים זאת בלשון חז"ל? כמו שיש ארבעה יסודות יש גם ארבע מרות – נושא שדברנו עליו באחד השיעורים בזמן האחרון (שבת שמיני). כתוב במסכת סוטה, שנוהגים ללמוד בימי הספירה, שאדם הוא אפר-דם-מרה. יש ארבע מרות כנגד היסודות – כנגד יסוד האש מרה אדומה בכבד, כנגד יסוד המים מרה ירוקה, כנגד יסוד הרוח מרה לבנה בריאות וכנגד יסוד העפר מרה שחורה בטחול. בתניא מתחיל מיסוד האש, שהוא המרה האדומה – יותר קל אפילו להבין שהוא כעס, אדום ומתלקח, אבל גאוה מאותו יסוד – ומרה שחורה היא כנגד העפר, עצלות ועצבות. כתוב כמה פעמים בש"ס, בעיקר במסכת נדה, ש"שחור אדום הוא אלא שלקה" – אם יוצא נוזל שחור מהגוף הוא טמא כי בעצם הוא אדום אלא שלקה. בנפש זה הנושא המדובר כאן – השחור הוא עצבות, יסוד העפר, אבל הוא היה פעם אדום, יסוד האש, גאוה וכעס. האדום לקה – אדם קבל איזה עלבון, בעל גאוה נפגע ממשהו – והוא הופך להיות שחור. מאמר מאד חשוב. לכן, היות ש"שחור אדום הוא אלא שלקה" אפשר להשתמש באותם ביטויים, שהכעס והגאוה – כאן מדבר על גאוה – הם גם "אבי אבות הטומאה", טומאת מת, וגם אסקופא הנדרסת, שהיא ההיפך מעפר דקדושה, "ונפשי כעפר לכל תהיה", שאדם הוא אסקופה הנדרסת בקדושה.

אחר כך הגענו כאן לכך שהוא מביא את הפסוק "ויגבה לבו בדרכי ה'" – שאצל תלמידי חכמים צריכים "שמינית שבשמינית" גאוה כמצב תמידי. הוא מבחין כאן בין תלמידי חכמים לעובדי ה'. תלמידי חכמים צריך מינון קטן קבוע, שמינית שבשמינית. אף על פי שהרמב"ם פוסק "לא מיניה ולא מקצתיה" אמרנו שבחסידות נותנים מקום לשתי השיטות. כאן כלל לא מביא "לא מיניה ולא מקצתיה" – אם הייתי קורא רק כאן הייתי חושב שפוסק כמאן דאמר של "שמינית שבשמינית". בכל אופן, "שמינית שבשמינית" שייך לתלמידי חכמים, כפי שנאמר בחז"ל בפירוש, ואילו "ויגבה לבו בדרכי ה'" שייך לעובדי ה', ולא באופן קבוע אלא במצבים מסוימים – יש זמנים מסוימים בהם זקוקים לכך. כשאדם בלב נשבר, רוחו נשברת בקרבו – ובקדושה היינו מתוך חשבון נפש, שמתייאש מעצמו, "נבזה בעיניו נמאס" – הוא בשפל של קדושה וחייב להרים את עצמו. הפשט של "ויגבה לבו בדרכי הוי'" אצל יהושפט הוא כמו חב"דניק – או כל אחד – שהולך על מבצע גדול, יוזם משהו שלא לפי ערכו, והולך עליו בגבהות לב קדושה. אבל כאן מדבר על אחד שהגיע לשפל, מתוך מסקנת חשבון הנפש, איפה אני נמצא בחיים, צריך לדעת איך להתרומם, שלא ישבר לגמרי. על זה כתוב "ויגבה לבו", לא כל הזמן אלא רק בעת מן העתים שצריך להתרומם. איך הוא מפרש "בדרכי הוי'"? שבכל אופן אני עושה מצוות, הולך בדרך ה'. שאלנו בפעם הקודמת למה לא כותב שמתנחם בכך "שלא עשני גוי", כמו שרבי לוי יצחק יכול לקום ולרקוד מתוך כך – לא אומר זאת כי מפרש את הפסוק, "ויגבה לבו בדרכי הוי'", שההתבוננות שגורמת ל"ויגבה לבו" שבכל אופן אני הולך "בדרכי הוי'" וזה מנחם אותו. עד כאן הגענו בפעם הקודמת.

הפסוק "ויגבה לבו בדרכי הוי'" הוא מאד חשוב, וראוי גם להתבונן שיש בארבע המילים האלה: רק המלה הראשונה, "ויגבה", שוה 26, כמו שם הוי'. המלה האחרונה בביטוי היא הוי' והמלה הראשונה שוה הוי'. מה הצירוף? ו-י, אחר כך ה מתחלק ל-גב, ובסוף שוב ה – ברור שהצירוף ויהה. מישהו זוכר באיזה חדש מכוונים צירוף זה? זה הצירוף התשיעי ששייך לחדש התשיעי מניסן, חדש כסלו. כנראה שיש משהו מיוחד בחדש כסלו – שיש בו גם חנוכה, ובדורות היותר מאוחרים שלנו יש בו את י"ט כסלו וכל חגי הגאולה – שצריכים בו "ויגבה", בשביל גאולת החסידות ובשביל לנצח את היונים. הפשט של "ויגבה לבו בדרכי הוי'" הוא בטחון פעיל – שהולך על משהו, מוכן להלחם על משהו, בוטח בכח שה' נותן בו לקום ולעשות – מאד שייך לכסלו.

יש פה עוד רמז: ס"ת "ויגבה לבו בדרכי הוי'" גם הוי', אבל בצירוף אחר – הויה, האופן בו אנחנו מבטאים את שם ה', כל פעם שאומרים הוי' אפשר לכוון את הפסוק "ויגבה לבו בדרכי הוי'". בין יב הצירופים זהו הצירוף של חדש אב, הצירוף החומישי. איך מתאים להסבר שלו? כשאדם מגיע לשפל – אמרנו שהפירוש שלו כאן לא כמו הפשט, בטחון פעיל, אלא כאשר אדם נופל הוא צריך להקים עצמו מעפר (כמו בברסלב), "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון" וגם הדל עצמו צריך לנסות להרים עצמו. אב הוא הזמן שמגיעים לנקודת השפל של כל השנה – תשעה באב – ואז אתה עלול להגיע ח"ו ליאוש טוטאלי, הכל חשוך ונחרב לך. אם ברגע השפל אתה מתבונן שבכל אופן אני הולך בדרכי ה', ואז אפשר להתהפך מהקצה אל הקצה, כמו שבאב מגיעים משפל המדרגה של תשעה באב לרום המעלה של חמשה עשר באב שלא היו ימים טובים כמותו בישראל – מעומק תחת לעומק רום. אז יש כאן דבר יפהפה שרמוז בחכמת הצירוף, שיש כאן שני צירופי שם הוי' שרומזים לשני הפירושים בפסוק – בטחון פעיל ועליה ממשבר.

כמו שוות המלים שבאמצע, "לבו בדרכי"? 274 – מרדכי, פעמיים 137 (ממוצע כל מלה), לאה-רחל רחל-לאה. נחבר ל"ויגבה" – בדיוק 300. מה זה 300 לגבי שם הוי'? כתוב "ויגבה לבו בדרכי [300] הוי'". מישהו כאן מכוון כוונות האריז"ל כל יום? אתה צריך לדעת – 300 הוא שם הוי' באתב"ש שמכוונים ב-יג מדות הרחמים ובעוד מקומות. כשאומרים "הוי' הוי'" לפני יג מדות הרחמים כתוב באר"י שצריך לכוון את שם הוי' באתב"ש – מצפץ ששוה 300. אתב"ש הוא לבוש. מץ כמו במלה מצוה, שההתחלה חילוף יה. "ויגבה לבו בדרכי" הם שלש מילים שאין שם הוי' מפורש הן עצמן שם הוי' באתב"ש, לבוש של שם הוי' – מלביש את "הוי'".

יצא מכל זה שהיכולת של יהודי להגביה את עצמו – או ליזום פעולה גדולה או לנחם עצמו שלא ישבר לגמרי – היא מכח הקשר שלו לשם הוי'. גם מה שיהודים צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים", נקראים "יודעי שמו" – ידיעה היינו דעת, התחברות והתקשרות, לשם הוי'. בשביל להגיע ל"ויגבה לבו בדרכי הוי'" צריך הרבה קשר לשמו הגדול – "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו הגדול בלבד" – שם המפורש, שם המיוחד, שם העצם, שם הרחמים. עד כאן על "ויגבה לבו בדרכי הוי'".

על ידי שאני מגביה את עצמי לעת הצורך, כשצריך להגביה את עצמי, פועלים שגם הקב"ה מתגאה – "כי גאה גאה". הרי הוא "צלך על יד ימינך" – הוא עושה כמוני. כמו שיש לי מצוה להתדמות לה', להתחקות אליו בקדושה, כך ה' מתחקה אחרי – "דע מה למעלה ממך", כפירוש המגיד שכל מה שלמעלה הוא ממך. יש שני פסוקים, הבעל שם טוב היה דורש "הוי' צלך על ידי ימינך", ה' פועל אחריך כמו הצל אחרי עצם הדבר, והמגיד ואדמו"ר הזקן פירשו זאת על "דע מה למעלה ממך". כאשר האדם משתמש בגבהות דקדושה זה פועל שגם ה' מתגאה. [גם על "יעקב חבל נחלתו" מפרשים כך.] אבל שם הפירוש שאדם מושך את החבל להמשיך אלקות, להוריד למטה. כאן אם הוא מתעלה בקדושה גם הקב"ה מתעלה ומתרומם. ["קדושים תהיו כי קדוש אני".] נכון, כך מפרשים גם את "קדושתי למעלה – מקדושתכם", כמה שאתם קדושים אני מתגלה כקדוש. התרגום של "כי גאה גאה" הוא "ארי אתגאי על גיוותנא" – ה' מתגאה על הגאים. הפשט שהגאים הם הגוים, וכדרשת חז"ל על "שני גוים בבטנך", "שני גאים בבטנך", רבי ואנטונינוס, החבר של רבי שבסוף התגייר בסתר (מענין מאד איך קבלו אותו, שאף אחד לא ידע מזה). רואים ש"שני גאים" היינו שתי בחינות של גאוה – בדיוק מה שהוא מסביר כאן, שיש גאוה גסה וחיצונית שצריך לדחות ולהסיר לגמרי, מה שמסביר על בורר שצריך דבר ראשון להסיר את הפסולת הגסה, ויש גאוה דקדושה. ברגע שמתעוררת גאוה של קדושה היא עצמה דוחה את הרע, ה' מתגאה על הגאים ומשפיל את הגאוה דקליפה. גם בתוך האדם גופא יש כאן עצה, חידוש עצום – מחפשים עצה איך להלחם נגד הגאוה, נגד הישות. כאן העצה היא כמו רפואה הומיאופטית, שהדרך היחידה – או הדרך המומלצת כאן – היא להשתמש בגאוה של הקדושה, שהיא היא "כי גאה גאה", משפילה את הגאוה דלעומת זה. זו התבוננות שראויה לציון. מביא את הפסוק "את עשו שנאתי" – ממש רומז למה שאמרנו כעת, ש"שני גוים-גאים בבטנך" הולך על עשו. יש את "ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי" – הגאוה של יעקב, הגאוה של הקדושה, היא מה שמשפיל את הגאוה של עשו.

אך זהו [כל מה שאמרנו שיש מקום להשתמש בשמינית שבשמינית ו"ויגבה לבו בדרכי הוי'" היינו] בחי' הדקות שבמדה הזאת ושנכללת בקדושה היינו שא"ז הגבהה חומרי', אבל גסות המדות הן במדת הגאוה והן בשארי מדות טבעי' ה"ז פסולת [יש גסות שהיא בעצם גאות עשו עצמו, רק שיכולה להדבק גם ביהודי. פעם היינו בבטן יחד, וכמה שהתרוצצנו בבטן רבקה – בכל אופן היינו מאד בקרבת מקום, ולכן כנראה גאות עשו נדבקת בשרש גם ביהודי הוא צריך להפטר ממנה, לדחות את הפסולת, את הטראומה שפעם הוא היה בבטן עם עשו. זה גורם טראומה לכל החיים בכל הדורות, וזו בעצם הגאוה הרעה של היהודי. את הפסולת הזו צריך לדחות.] שאין שאין בזה טוב ושימוש אל הקדושה [מה גדר פסולת? שאי אפשר להתמש בזה לשם קדושה.] וצריך דיחוי לגמרי [דבר שאי אפשר להתשמש בו צריך לדחות לגמרי.],

וענינו בבעלי עבודה אשר כבר דחו את הפסולת הגס במדות הטבעי' [הוא הסביר שצריך כל פעם לדחות פסולת יותר דקה. עובדי ה' עשו את הפעולה הראשונה, דחו את הכי גס, ואחר כך איך ממשיכים?] הנה ענין הסרת הפסולת הגס ברוחני' בכל יום הו"ע הכובד ראש שקודם התפלה [כל יום לפני התפלה – עכשיו, לפני שהולכים להתפלל – "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" שהוא הכנעה ושפלות. תמיד יש שארית של גאוה וישות ולפני שאדם הולך להתפלל צריך להכניע אותה. אפילו דורשים שבמלה תפלה האות הראשונה היא ת. הרבה פעמים ת ו-ש מתחלפות – חוץ מכך שהן חילוף שתי אותיות סמוכות, זהו גם חילוף שגור בין לשה"ק לארמית (שור-תורא ועוד הרבה מילים) – ואז תפלה מתחלף בשפלה, לשון שפלות. סימן שלפני שאדם מתחיל להתפלל הוא צריך להיות בשפלות. אפילו בגשמיות, הלכה היא שצריך להתפלל ממעמקים, ממקום עמוק – שאדם יהיה בשפלות לפני שהוא מתפלל. זה כובד הראש לפני התפלה, וככה מסירים את הפסולת בכל יום ויום. קודם התפלה צריך להיות] בבחי' מרירות על הריחוק להיות בבחי' לב נשבר ונדכה [טוב שאדם הוא בלב נשבר, צריך לשבור את עצמו.] שעי"ז נעשה שבירת החומרי' בכלל והסרת ההעלם וההסתר הגס [כמו שכתוב בתניא שברגע שאדם משפיל את ישותו הוא משפיל אוטומית את ההעלם וההסתר שיש לו ואז יש קרן אורה.], כי בכל יום בשינה הוא התגברות החומרי' [בשינה רק הגוף פועל, הנשמה לא פועלת.], וע"י הכובד ראש שקודם התפלה נשבר החומרי' ואח"כ הוא בירור וזיכוך הכחות טבעי' [אחרי הסרת החומריות אפשר לזכך את שאר הכחות.] ע"י עבודה דנה"א בהתעסקות עם הנה"ב [כמו שאמרנו קודם שהנפש האלקית, עם כל הצער והטראומה העצומה, חייבת לרדת ולהתלבש בנפש הבהמית – המברר צריך להתלבש במתברר. חובה עליה לעשות זאת כדי להתעסק עם הנפש הבהמית, תכלית בריאת העולם.] לבררה ולזככה להפריד הרע שבכחות [כל הזמן צריך להפריד עוד רע. צריך לדייק שכמה שעושה בירור גם מתגלה הטוב יותר ויותר, בכל אופן הוא מדגיש שהכל כאן בירור של אור חוזר – תמיד להפריד את הפסולת. הייתי יכול לחשוב שעובד ה' באיזה שלב עובר לבירור של אור ישר, להוציא את הטוב, אך לא – הוא כל הזמן מדגיש שכמה שעובד ה' מגלה טוב, הגילוי הוא תוך כדי שעיקר ההתעסקות בבירור שלו הוא להוציא פסולת, כל הזמן להוציא פסולת, "להפריד הרע".] היינו להיות ביטול הרצון דרצונות זרות [הוא יודע שיש לו רצונות שלא לה' המה, והוא צריך להפריד ולבטל אותם. העבודה שלו, תשומת הלב, היא איפה יש לי רצון, נטיה ומשיכה, למשהו לא בסדר – צריך להשפיל ולבטל את הרצון הזר.], ושהטוב יתעלה [זה בירור של אור חוזר, שעל ידי שמפריד ומשפיל את הרע אוטומטית הטוב מתעלה] ויהי' נכלל בנה"א [כמו שכתב קודם לגבי מדת הגאוה, שיש משהו טוב שצריך להכלל בנפש האלקית, בקדושה – ההתכללות שלו שמשמש את הקדושה – אך יכול להיות רק על ידי שהוא מסיר את הממד הגס שלו לגמרי.], וזה הבירור הוא לאט לאט [כל החיים אדם מברר את עצמו.] ובסדר והדרגה דמעט  מעט אגרשנו מפניך [כך נאמר על הגוי שבארץ ישראל. ה' מגרש את הרע, אבל צריך התמדה – עבודה של כל החיים. מה בנפש הוא כח ההתמדה? נצח הוא היזמה לקום ולעשות וההתמדה היא ממדת ההוד. קשור לכך שיסוד היום הוא "מודה אני" והתפלה מתחילה "הודו לה' קראו בשמו". הוד הוא יסוד ההתמדה, "מעט מעט אגרשנו מפניך". (פחות מעשה האדם.) נכון, ה' עושה "אגרשנו", אבל על ידי שאני מסיר את הרע – בבירור דאור חוזר העבודה שלי להסיר את הרע, ואז, כשהורדתי את הקליפה, יש גילוי אור ה', והגילוי פועל "אגרשנו".] ותחלה בגסות הרע ואח"כ גם בדקות הרע עד אשר מזדכך ועולה ממדרגא למדרגא בכללות מהותו [הטוב של האדם, הנפש האלקית. כל הניצוצות של כל מה שהיה טמון בתוך הרע מתעורר ונכלל במהותו העצמית, הנפש האלקית שלו.],

נפסיק כאן. כעת הוא מתחיל להסביר איך זה עובד. אחרי "מודה אני" וקרבנות מתחילים להתבונן בפסוקי דזמרא. לפני פסוקי דזמרה אין התבוננות אלא רק הודיה פשוטה, שהיא גם כח התמדה. ההתבוננות, עיקר עבודה חב"ד בתפלה, מתחילה מפסוד"ז ואז יש ברכות ק"ש – שתי מדרגות. ההתבוננות של פסוד"ז עושה חקיקה מבחוץ וההתבונות של ק"ש וברכותיה עושה חקיקה מבפנים – נושא מאד חשוב בחסידות, שנלמד בע"ה מחר.

דזהו ע"י העבודה בכל יום בעבודה בתפלה בפסוד"ז שנעשה החקיקה מבחוץ בנה"ב ע"י ההתבוננות בגדולת ה' בבריאת והתהוות העולמות, שעי"ז מסיר החוחים וקוצים הסובבים את הנה"ב ומתעה ע"י במדרגה עליונה יותר דהנה"ב להיות חומרי בעצם גם לאחר שנעשה ההפרדה הכללי' בראשית העבודה מ"מ כשהוא במקומו א"א לעשותו כלי לאור אלקי, וע"י החקיקה מבחוץ שמתעלה בדרגה עליונה יותר ה"ה נעשה בדקות יותר, ער ווערט איידעלער במהותו ויכולים לעשותו כלי לקבל השכל שכלית ורוחניות, וא"כ בברכת ק"ש וק"ש שפועל ביטול פנימי בנה"ב בהכחות שלו להיות ואהבת את ה"א בכל לבבך בשני יצריך, דכל מה שמתקרב יותר לאלקות בהשגה פנימי' שזהו בחי' הקירוב מה הוא בבחי' השגה פנימי' ומאיר בזה האור יותר, שזהו ג"כ בהדרגות דתפלה דתחלההוא בבחי' הודאה כללית דאין זה מענין ההשגה ורק בפסוד"ז הוא ההשגה וההתבוננות בעניןיש מאין, אך ההשגה היא בדבר הבלתי מושג בעצם שהרי עצם הענין דהתהוות יש מאין אינו מושג, דא"א להשיג איך הוא שמאין יהי' יש, רק ההשגה בזה היא איך שבהכרח שהיש נתהווה מאין ואיך הוא אופן ההתהוות דהיינו שבהכרח שהאין מופלא ומובדל מהיש ומ"מ הוא בבחי' קירוב אליו, דזהו ב' הענינים ההפכי' דהתהוות היש והוא העלם והסתר הבורא מהנברא ואין הוא מצא תמיד בהיש להוותו ולהחיותו, והיינו דעצם הענין דהתהוות יש מאין הוא למע' מהשגה, וע"כ ההשגה בזה אינה השגה פנימי', דמאחר שבעצם הדבר א"א להיות ציור שכלי ע"כ גם מה שמושג בזה א"ז השגה פנימית ממש, אמנם ההתבוננות דברכות ק"ש וכמו בענין קדוש וגו' ה' צבאות וגו' איך שאוא"ס מובדל ומופלא מן העולמות ומה שנמשך בעולמות הוא רק הארה לבד שז"ע מלא כל הארץ כבודו, דמלא כל הארץ כבודו זה מה שאוא"ס נמצא למטה כמו למעלה, השגה זו היא בבחי' השגה פנימי', ובפרט ההתבוננות דק"ש שמע ובשכמל"ו ה"ז בבחי' השגה פנימי', וכל מי שההשגה היא פנימי' יותר ומאיר בזה יותר האור והגילוי והוא בבחי' קירוב יותר אל האור האלקי, וכל שהקירוב הוא ביותר היינו בבחי' השגה פנימי' יותר ובהרגשה פנימי יותר נעשה הביטול בנה"ב יותר בהפרדת הרע, דהיינו ביטול הרצונות זרות והחלק הטוב שבו מתקרב יותר לאלקות, עד שבשמו"ע מתברר ונפרד גם דקות הרע, דזהו"ע מה שבי"ב ברכות אמצעיות אדם שואל צרכיו דבכללות הוא ההכרה האמיתית בעניני אלקו' דכל צרכי האדם בחייו גם הגשמי' הכל כאשר לכל בא מלמע' בהשגחה פרטית, דגם הנה"ט והבהמית מבינה זאת דכ"ז בא ע"י עבודה בסדר והדרגה מדרגא לדרגא, אשר כן הוא גם בעבודה שבמשך כל ימי חייו שזה כל האדם לברר ולזכך את הכחות הטבעי', והיינו להפריד את הרע והחומרי' שלהם והטוב יהיה לאלקות,