1

בע"ה

שיעורי תניא ודבר מלכות (15, ויקה"פ)

כג אדר סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

השבוע פרשת "ויקהל פקודי". הרבי אמר את ה"דבר מלכות" בשנה מעוברת, שאז הפרשיות נפרדות, והיתה רק פרשת "ויקהל", אך בכל אופן הרבי מתייחס בתחלת השיחה לכך שברוב השנים הפרשיות מחוברות – והחיבור התדיר ודאי אומר דרשני (בפרט שזו הפעם הראשונה שיש בתורה תופעה של שתי פרשיות מחוברות). אם כן, מכאן נלמד בכללות על נושא זה של חיבור והפרדה – מה אומר כל אחד לחוד ומה אומר שניהם יחד. הכלל שהרבי אומר על ההפרש הפנימי בין הפרשיות הוא, שפרשת "ויקהל" מדברת אודות עבודת הכלל, או העבודה הכללית של כל אחד ואחד שבתוך הכלל, עבודה שהיא שוה לכל נפש, ואילו "פקודי" מדברת בעבודת ה' הפנימית, העבודה הפרטית, השליחות המיוחדת והספציפית של כל אחד ואחד בפני עצמו. למשל, אם הרבי דבר על עשרה מבצעים, הוא גם אמר בפירוש שכל אחד צריך לחפש איזה מהמבצעים הכי מתאים לו ולמבנה הנפש שלו, שיוכל להצליח בו הכי טוב וכך להשפיע על הכי הרבה יהודים. כל אחד צריך לדעת בנפשו מה הנקודה הפרטית-האישית שלו, כדי לנצל את זה במלוא המרץ בשליחות שלו בעולם הזה. כך הרבי מסביר, שיש כלל ופרט. אנו הרבה פעמים שומעים על מושג זה, כלל ופרט, וזה גם אחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן (יש "כלל שהוא צריך לפרט" ו"פרט שהוא צריך לכלל"). כאשר ברוב השנים קוראים פרשיות אלו מחוברות זה אומר לחבר "כלל ופרט" יחד – במודעות ובעבודה בפועל. אבל יש לפעמים, בשנה מעוברת (ז פעמים במחזור של יט שנים, בלוח העברי שלנו), שכל אחד קובע ברכה לעצמו – וכך זה לפי הפשט של חלוקת החומש, שיש כאן שתי פרשיות, ובודאי שכל אחת מחזיקה ברכה לעצמה, ולפעמים זה מודגש בכך שקוראים אותן בנפרד. היות שבשנה שהרבי דבר הפרשיות היו נפרדות, הוא כמובן הקדיש את רוב השיחה לענין הכלל, הענין של "ויקהל".

הרבי אומר שהעבודה הכללית זה להתעסק בדברים כלליים, והדבר הכי כללי בתורה זה "אהבת ישראל", ועוד יותר "אחדות ישראל". הרבי פותח את השיחה בכך שיש הרבה רמזים בתורה, ולא את כולם מגלים – יש שמגלים ויש שלא מגלים – פתיחה יחודית. בכל אופן, זה נותן פתח לשפוך עוד הרבה רמזים – יש אין סוף רמזים – ואפשר להוסיף כמה רמזים שנוגעים לענין:

למשל, אם סופרים הפרשיות מתחלת התורה עד "ויקהל" מוצאים שהיא הפרשה ה-כב בתורה. כב רומז כמובן ל-כב אותיות התורה, אך לעניננו רומז ל"יחד שבטי ישראל" (כתוב בספרי הקבלה שהמלה הכי חשובה ששוה כב זה יחד). רק בכחו של משה להקהיל יחד את עם ישראל, לחבר כולנו כאיש אחד בלב אחד, וזה בדיוק מה שעושה בפרשה זו – "ויקהל משה". הרמב"ם כותב במורה נבוכים שצריך מלך בעם ישראל – מצות "שום תשים עליך מלך" – בשביל שילכד את העם. זה הגדרתו וזה תפקידו – בלי מלך אי אפשר לייחד ולאחד את עם ישראל בשום פנים ואופן. וגם כאן – "ויהי בישורון מלך [שאחד הפירושים שהמלך המדובר הוא משה, אז יתכן] יחד שבטי ישראל". [כמובן, יש שתי בחינות – "יחד", ואחר כך הפרשה ה-כג, העוסקת בשליחות האישית השונה מהכלל ("כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהן שונות" וממילא שליחויותיהן שונות, ויש ודאי מעלה בעבודה הפרטית – יש "כלל שהוא צריך לפרט" ויש "פרט שהוא צריך לכלל", ולא סגי הא בלא הא)].

נשפוך עוד כמה רמזים: אמרנו שהאחדות תלויה במלך, ברבי של הדור – "ראש בני ישראל", כפי שדובר בשבוע שעבר. והנה, "ויקהל משה" = מלכות. קהל ישראל = כו בריבוע (משהו מושלם). מתי צריך לכוון עבודה כללית? ויקהל = קנא = מקוה. "מקוה ישראל הוי' מושיע". בכל טבילה צריך להתבטל – בשביל הכלליות צריך לבטל קצת את הפרטיות. יש מצוות שמאחדות אותנו, שכולנו נכנסים לאור מקיף אחד, כמו במצות סוכה – "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת". האורות הפנימיים זה בשביל העבודה הפרטית, אבל בשביל אחדות צריך אור מקיף (גם מלך הוא אור מקיף – "שום תשים עליך מלך"). יש מצוות בהן אנו מוקפים במצוה. אדה"ז כותב שיש מצוה אחת בה אנו גם מקיפים וגם מוקפים – תורה. בלימוד תורה אני נכנס אליה והשכל של התורה נכנס אלי ("עם תורתי בלבם"). אני בתוך התורה עם כל עם ישראל – אין שום הבדל ביני לבין אחר, כולנו אמורים להיות מוקפים בתורה. כמה כל אחד תופס? על זה נאמר "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה". יש עוד דוגמה, שעבודה כללית זה להכנס למקיף, ועבודה פרטית זה להחדיר לתוך עצמי מה שאני מסוגל בהתאם לנתונים ותכונות הנפש שלי, שה' חנן אותי. אם כן, המקום לכוון "ויקהל" זה במקוה (שגם שם מוקפים במצוה).

מה שיחודי בשיחה הזאת של הרבי (ומי שלומד באופן עקבי את הדבר מלכות כל שבוע רואה זאת) הוא שאין שיחה שלמה שהרבי הגיה, וכ"ש שאין פענוחים, כי הרבי הגיה רק ראשי פרקים. שיחה זאת נאמרה יומיים לפני האירוע ב-זך אדר תשנ"ב. כל שבת, אחרי השיחה, דבר ראשון הוציאו דף אחד מקוצר – "ראשי דברים" – עוד לפני השיחה השלמה. את הדף הזה המקוצר הרבי אף פעם לא הגיה, אלא חיכה לשיחה השלמה, בה הגיה והוסיף וכו'. כאן פעם אחת הרבי הגיה את הראשי פרקים שיצאו ביום ראשון – ולמחרת קרה מה שקרה, לכן הדבר המוגה האחרון שיש בידינו לעת עתה זה הראשי דברים שאנו כעת לומדים בפרשת ויקהל. זה יחסית קצר, רק עמוד וחצי, אך מה שחשוב כאן שהרבי צפה מראש מה שהולך להיות ולכן הגיה את הדף הזה. כמו שלפני שבוע-שבועיים דברנו על המילים האחרונות ששמענו מהרבי – "ברוב שירה וזמרה" (הרופאים שטפלו ברבי מעידים שבמשך כל התקופה שהרבי לא היה בריא שמעו מפיו עוד ועוד, כל הזמן, את המילים האלו – "שירה וזמרה") – כך מאד משמעותי מה המילים האחרונות שהרבי הגיה, הדבר האחרון שהרבי חתם עליו ב"גושפנקא דמלכא". הסיום בראשי דברים אלו הוא ארבע מילים אחרונות של פסוק מאד חשוב בירמיהו, שקוראים ביום ב' דר"ה בהפטרה – "קהל גדול ישובו הנה". פשוט למה הרבי מסיים שיחת "ויקהל" ב"קהל גדול ישובו הנה". הענין של הפרשה הוא ליכוד העם, על ידי המקיף של הצדיק-המלך, שבלעדיו אי אפשר, אך התכלית היא "קהל גדול ישובו הנה" (לארצנו הקדושה).

אנו יודעים שעוד משהו יקר מכל יקר אצל הרבי היה הפסוקים שאומרים לפני ההקפות. החג של הרבי (ב-ה הידיעה) היה שמח"ת, ופסוקי ההקפות היו "זמן השיא" של הרבי. חוץ ממה שכתוב בסידור – החל מ"אתה הראת לדעת" – הרבי כל שנה היה מוסיף את הפסוק של "ופרצת" ("והיה זרעך כעפר הארץ..."), ומאז העליה מרוסיה לארץ הרבי היה מוסיף עוד פסוק לפסוקי ההקפות, וזה הפסוק הזה מירמיהו: "הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ בם עור ופסח הרה ויֹלדת יחדו קהל גדול ישובו הנה". פותחים פסוקי הקפות ב"אתה הראית לדעת" והרבי מסיים ב"קהל גדול ישובו הנה" – נסב"ת ונתב"ס – ואפשר להבין כמה פסוק זה גדול אצל הרבי, עד כדי כך שהוא מגלה את הגילוי של מתן תורה ("אתה הראית לדעת"), שיהיה שוב ביתר שאת וביתר עוז בגאולה האמיתית והשלימה, בקיום "הנני מביא אותם וגו' קהל גדול ישובו הנה".

תחלת הפסוק פחות או יותר מובנת – אולי צריך לשאול למה יש שני ביטויים, קודם "מביא אותם מארץ צפון" ואז שוב "וקבצים מירכתי ארץ" – אבל בהמשך יש ביטוי בלתי מובן, ביטוי חשוב הנדרש על ידי חז"ל, "בם עור ופסח הרה ויולדת יחדו" (הסוף, "קהל גדול ישובו הנה", שוב מובן יותר). ריש לקיש, שנזכיר אותו בהמשך עוד (הוא בעל תשובה, שדברנו עליו גם בפורים), דורש את "בם עור ופסח" על תחית המתים, ומפרש ש"עומדים במומם ומיד מתרפאים". ברגע הראשון שאדם יקום לתחיה זה יהיה עם המום שלו – עור או פסח וכו' – ומיד מתרפאים. ה"מיד מתרפאים" מזכיר לנו את דברי הרמב"ם אחרי אלף שנה ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הם נגאלין" – "מיד" זו מילה שהרבי מאד אהב, וכאן יש עוד מאחז"ל על משהו שקורה מיד, ברגע כמימרא. הסימן של גאולה הוא שאדם עומד במומו ומיד מתרפא.

אנו יכולים להפשיט זאת, ולומר שזה לא רק בתחית המתים, כי הרי פשט הפסוק מדבר בגאולה ולא רק בתחיה"מ (יש פסוקים שבמפורש על תחיה"מ, אך זה פסוק שהפשט שלו על קיבוץ גלויות). היינו לומר שיש תחית האומה – כמו שחזון יחזקאל הוא גם תחית המתים וגם תקומת העם לתחיה – ובכל פעם יש בחינה זו של "עומדים במומן ומיד מתרפאין". כלומר, יש ענין חיובי שתחילת התקומה זה לא להתכחש למום, פסיכולוגית, נפשית, אבל תוך כדי שהאדם עומד עם המום, והאומה עומדת עם המומים שלה, מיד מתרפאים. למה צריך ככה? כי זה מדגיש מאד מאד את יד ה' – שזה לא ממני אלא מה'. המומים שלי זה ודאי בגלל הבעיות, הענינים והחטאים שלי – או בגלגול זה, או מה שהצטבר במשך כל הגלגולים וכל הדורות מאז נפילת אדה"ר ונפילת עמ"י עוד הפעם ועוד הפעם.

אנו מדברים הרבה פעמים על כך ש-מום זה שם קדוש בקבלה – השם האחרון מ-עב שמות היוצאים מפסוקי "ויסע... ויבא... ויט" – זה רומז שהחותם זה מום, ויש בכך איזה קדושה, כי יש בטול מוחלט בכך שהאדם עומד במומו וקורה נס מהשמים שמיד מתרפאים. בנס זה יש גילוי של עצמותו ומהותו יתברך – עומדים במום ומיד מתרפאים, זו פעולה רק של "הרופא כל בשר ומפליא לעשות", זה פלאי פלאים. דבר זה הוא מנטליות של בעל תשובה, ולכן אומר זאת ריש לקיש – הוא תמיד אומר אמרות של בעל תשובה או של אורות דתהו (שזה גם קשור לתשובה). "עומדים במומן ומיד מתרפאים" הולך גם על הגאולה של כלל ישראל וגם על הגאולה של כל אחד – צריך לעמוד במומו ותיכף ומיד ממש להתרפא, בניסי ניסים (עוד מעט ניסן, חדש של נסי נסים).

בהמשך כתוב "הרה ויֹלדת יחדיו" – זה גם כן משהו פלאי. איך חז"ל לומדים זאת? "עתידה אשה שתלד בכל יום". לא ברור איך זה מתקיים, גם על פי פשט וגם על פי הלכה, אז אדה"ז צריך להסביר באגה"ק בתניא שמיחוד אחד ישאר הזרע החיוני של האיש שיגרום לכך שהאשה תלד שוב ושוב. כלומר, הלכות טומאה וטהרה לא תתבטלנה, ואף על פי כן פסוק זה יוכל להתקיים באופן נסי לגמרי. כתוב בספרי הקבלה גם שזמן ההריון יצטמצם, ובמקום תשעה חדשים זה יקח תשע שעות. יש מצב ממוצע של "תשעת הימים" מר"ח אב עד תשעה באב, היום בו "בני אתה אני היום ילידתיך" – משיח נולד בתשעה באב, והיה בעיבור מהסתלקות אהרן הכהן הגדול בר"ח אב (כתוב שאהרן זה לשון הריון). בזמן בו ימים אלו יהפכו לששון ולשמחה זה יהיה משך ההריון. אחר כך יהיה עוד יותר נס, שיספיקו גם תשע שעות, ואז עתידה אשה שתלד בכל יום. ומה היא תלד? עוד ממד ועוד ניצוץ של משיח, עוד "בני אתה אני היום ילידתיך". משיח אמר שיבוא "היום" – יש לך כמה פירושים, בגמרא משמע שהתכוון ל"היום אם בקולו תשמעו", אך ידוע בחסידות שיש עוד הרבה "היום" שהתכוון להם ביחד עם זה, ואחד מהם שהתכוון שיתקיים "בני אתה אני היום ילידתיך". כלומר, יש מודעות – דרגה בעבודה – שנגיע לכך שיהיה כל יום לידת משיח, זו העבודה.

אם כן, יש בפסוק זה שתי עבודות: יש את העבודה של תשובה אמיתית – "בם עור ופסח" – "עומדים במומן ומיד מתרפאין". אחר כך, העבודה לנצח נצחים, זה העבודה של "הרה וילדת יחדו" – עבודה שכל יום יש משיח חדש, נולד ממד חדש במשיח כל יום. "עתידה אשה שתלד בכל יום", "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה" (ככתוב ש"איש ואיש" קאי על מלך המשיח). בכל אופן, יש כאן שני דברים גדולים של עבודת ה' – "בם עור ופסח הרה וילדת יחדו".

נעשה עוד כמה רמזי בינים: עור פסח = משיח בן דוד (יש כוונה בכתבי האריז"ל על מספר זה). אצל רבי נחמן במעשה מ-ז' בעטלערס הפסח הוא הבעטלער שאין לו רגלים – הקבצן השביעי, עליו רבי נחמן לא סיפר, כי נוגע למשיח עצמו – ודווקא בפסח הפיסח קם במומו ומתחיל ללכת. אחר כך הוא נולד מחדש יום אחר יום – זה גם מאחז"ל מפורש שמשיח נולד כל יום, כי הוא נקרא "בר נפלא", והיינו שיש לו חויה של נפל, שנולד ונפל ומת, אבל כל רגע הוא נולד מחדש (כמו דוד המלך, שאין לו שנים מעצמו, רק מה שנותנים לו – שבעים שנה של אדה"ר, או שבעים שנה מהאבות, ככתוב בקבלה). עוד פנינה חשבונית: יש זוגות חשובים של מספרים בתורה – הזוג הכי נפוץ זה ז ו-יג, והזוג השני הכי חשוב בתורה זה כג ו-לז (חיה ו-יחידה, שני מקיפי הנשמה). אחד הדוגמאות היפהפיות של זוג זה, השני, זה עור (יב פעמים כג – משולש כג) ו-פסח (ד פעמים לז).

עור ופסח = 430 = שקל. זה עוד נושא של הרבי בשיחה – ברוב השנים המעוברות קוראים "ויקהל" עם "שקלים" (שזה תחלת כי תשא, הפרשה הקודמת), וכך היה באותה שנה, והרבי דבר על זה ש"ויקהל" זה לאחד את העם, ועם זה באה פרשת "שקלים", כי הפעולה של נתינת מחצית השקל היא עבודה כללית, כמו כל מצוה שהיא שוה לכל נפש. בנדבת המשכן היתה גם המצוה השוה לכל נפש – מחצית השקל (אפילו פעמיים) – וגם תרומה לכל אחד לפי נדבת לבו. זו אולי הדוגמא הכי קלאסית בתורה של עבודה כללית מול עבודה פרטית – שמחד "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", כל ישראל חברים-מחוברים ומיוחדים, ועם זאת יש גם עבודה שכל אחד תורם לפי נדבת לבו. לכן, מסביר הרבי, בהשגח"פ בהרבה שנים "שקלים" ו"ויקהל" הולכים יחד. איך הרבי מסביר את ההתבוננות של "מחצית השקל" – דבר פשוט שכתוב בספרים – למה לא כתוב שהמצוה לתת "עשר גרה" אלא "מחצית"? אם אדם חושב שהוא נותן מטבע שלמה, משהו שלם, זה הופך להיות אני ואפסי עוד, ר"ל (יכול להתדרדר ולהגיע עד למצב של "אני ואפסי עוד", "אני הצדיק"), אך אם האדם נותן חצי ויודע שלא מסוגל להשלים את הקדש בפני עצמו – שאף יהודי לא יכול לבד להשלים "שקל הקדש" – הוא יודע שהוא זקוק לעוד יהודי.

לפעמים כתוב שההשלמה זה יהודי אחר, ולפעמים כתוב שמי שקודם כל משלים ביחס לכל יהודי זה הקב"ה. זה שה' משלים רמוז בעוד מקום בתורה – במצות "עשה לך חצוצרות", שהמגיד דורש "שתי חצאי צורות", שהאדם נברא בצלם אלקים אך בעצם הוא רק חצי צורה, ומגיעים לשלמות רק כאשר "אתם הדבקים בהוי' אלהיכם". חז"ל אומרים שהדבקות בשכינה מתקיימת בעיקר על ידי שנדבקים בת"ח אמיתיים – אז יש גם פירוש שהצדיק משלים את המחצית. מתי מכוונים כונה זו? שמשתטחים על קבר הצדיק – ידוע שסוד ההשטחות בקבלה זה לומר פרק ל"ג בתהלים, "רננו צדיקים בהוי' לישרים נאוה תהלה" (פרק זה ופסוק זה הם עיקר סוד ההשתטחות), ומכוונים שהמשטח הוא צדיק תחתון (בנימין) והצדיק הקבור זה צדיק עליון (יוסף), וביחד "ועמך כֻלם צדיקים" (מיעוט רבים שנים). צריך להגיע בעבודת עצמי למצב בו אני בדוגמת בנימין צדיק תחתון, ואני בא להתחבר – השתטחות זה כמו יחידות אצל רבי – עם יוסף צדיק עליון, וכאשר אנו מתייחדים יש אור אין סופי העולה מיחודנו ממטה למעלה. רק אז יש "רננו צדיקים בהוי'" – גם הצדיק העליון בפני עצמו, אם איני בא להתייחד איתו, אינו יכול להתכלל בעצמותו ומהותו יתברך, "בהוי'". רק ביחד יתכן "רננו צדיקים" – רינה זה או"ח ממטה למעלה – "בהוי'". הבאנו זאת רק כדוגמא לענין של מחצית השקל, שהרבי אומר כאן שזה שייך לעבודה הכללית של פרשת ויקהל.

לעניננו, אם יצאה כזו גימטריא יפה, ש"עור ופסח" זה שקל, יוצא שיש כוונה מאד פשוטה לנתינת מחצית השקל – כל אחד רק צריך להחליט אם אני העור או אני הפסח, ורק ביחד נעשים "שקל" או "משיח בן דוד". מהגימטריאות הכי אהובות אצלנו ש-שקל (ה פעמים אלהים, כדלקמן) עולה צדיק יסוד עולם (באצילות) עולה יודע ספר (בבריאה) עולה חסיד שמח (ביצירה) עולה יהודי פשוט (בעשיה). כמובן, הכי חשוב זה "אף עשיתיו" – שריבוי האצילות בא בעשיה – ש"צדיק יסוד עולם" עולה "יהודי פשוט".

ועוד, הרה וילדת יחדו = 688 = ח פעמים אלהים. בצירוף עור ופסח – ה פעמים אלהים – זה עולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ("אתה הראית לדעת" זה פסוק של יחוד ה' ב"ואתחנן" לפני "שמע ישראל..."), המתחלק בחתך זהב של יג ל-ח ו-ה.

יש עוד הרבה רמזים, אך כמו שהרבי אומר בתחלת השיחה – לא מגלים את כל הרמזים. כל הפסוק עולה מספר השראה – שבמדה מסוימת אפילו יותר מושלם מריבוע (כמו תריג שזה השראה, וכך שסה וגם יג) – 4513 – מספר השראה ה-מח. השראה זה מקיף – הענין של העבודה הכללית. זה הפסוק בו חותם הרבי את כתיבתו בעלמא דין עד כה.

הרחבנו בכל הפסוק כי הרבי אומר אותו בהקפות, אבל בשיחת ויקהל הרבי לא הזכיר כל הפסוק – בהגהת הראשי דברים – אלא רק את המלים "קהל גדול ישובו הנה", אז זה נשאר לנו הרמז העיקרי בשביל הערב: קהל גדול ישובו הנה = 562 = ציונות. מספר שנדרש בספרים האחרונים, לפני שנה ויותר, בשנת הגירוש מגוש קטיף. בעקבות האירועים הלא טובים שהיו פה בארצנו הקדושה יצאו שני ספרים – "קומי אורי" ו"וממנה יושע" (ואם לא קראתם את הספרים האלה, כדאי לקרוא אותם) – ושם נדרש המספר הזה, הוא הגיבור של ספרי האקטואליה האלו.

לכאורה המוטו של ציונות זה "קהל גדול ישובו הנה". עכשיו נכנסים לנושא רגיש... אבל זה עדיין חדש אדר – חוש השחוק, מרבים בשמחה מיום ליום, כל פעם יותר, וכעת אנו לקראת הסיום. למה בחרנו במספר זה לספרי האקטואליה על דברים מאד לא טובים שקראו בעקבות התמוססות או קריסת או התדרדרות התנועה הזו (כפי שראו עינינו)? מה הדבר שהכי נגע ללבו של הרבי? למה משיח לא בא. אבל הרבי מאד ייחס זאת להחלפת משיח בסוכריה (בלשון הרבי הריי"צ), הערבוביא של טוב ורע שיש בציונות. לא כל התופעה שלילית, אבל יש עירוב של טו"ר – זה קליפת נגה, ואז זה מזין ג"ק הטמאות לגמרי וחונק את הקדושה. מה זה חניקת הקדושה? צמצום גבולות הקדושה, כמו הנכונות לותר על שטחי ארץ ישראל וכיוצא. שני ספרים אלו, המומלצים עכשיו, מתחילים מרעיון מהזה"ק הקדוש שיש אגוז וקליפות קשות, שבתחלת הבישול של האגוז הן נחוצות מאד כדי לשמור על הפרי, אבל בסוף אם לא שוברים את הקליפות גם לא מגלים את הפרי וגם בסוף הפרי נרקב בפנים ר"ל. המשל של האגוז הוא עם שלוש קליפות קשות ועוד קליפה רכה ואכילה – ג קליפות הטמאות לגמרי וקליפת נגה (שהיא כקרום שצריך לפרוע אחרי כריתת הערלה). אנחנו התחלנו להסביר באריכות שבממסד הקיים ה"רוח סערה" שהתקשורת משדרת, שבאיזה מקום זה מקיף וקובע את המדיניות בכלל, זה הקליפה הכי קשה. בתוך הקליפה הזאת יש קליפת בית המשפט העליון, שהוא גם מוסד קבוע – לא מתחלף כמו הממשלה – וזו הקליפה השניה. הקליפה השלישית זה הממשלה המתחלפת כל פעם. הקליפה הרביעית, שיש בה טוב ורע, זה הצבא – זה בקיצור נמרץ, והסברנו את המהות של כל אחת מהקליפות האלה, ושאם כבר רוצים לתקן צריך לאחוז בטוב, ברוח המס"נ של החילים, שבכל אופן מוסרים את הנפש על ארץ ישראל, ולהפריד אותם מההשפעה של הממסד בכללותו עליהם. לעשות הפרדה כזו זה "סיפור מההפטרה" – זה מאד קשה לעשות את הבירור הזה, והשאלה אם צריך להכנס אליו או להתחיל לבנות משהו חלופי. זה קוים כלליים לגמרי.

את כל הנושא הזה שייכנו לסוג של גימטריאות מסביב למספר ציונות. עוד הפעם, הדבר שהכי הכאיב וציער את הרבי זה עם ישראל שנתפס בדבר שהוא מנגד לשרשים האמיתיים של העם – שגם יונק מהם וגם מתנגד להם. זה ברור שהציונות יונקת מאמונה של עם ישראל בארץ ישראל, כך ככל שהיא יונקת היא גם מתנקמת ומתנגדת, כפי שעינינו רואות. זה דבר שרוב רובם של הצדיקים ראו מיד, אבל היו גם בעיות לעם ישראל, שהיתה שואה ודברים שגם הצדיקים הכי גדולים בעולם לא הצליחו למנוע. אנו מאמינים שהכל זה חבלי משיח, אך גם כשאנו בחבלי משיח מצפים כמה שיותר מהר ליום של "הרה וילדת יחדו". הרבי האחרון התבטא שדווקא בדור האחרון יש נושאים שכל כך קשה להכריע ביניהם – איזה השקפה נכונה – שרק המשה רבינו שבדור יכול להכריע בהם. יכולים להיות רבנים גדולים וצדיקים, אך הדברים כל כך לא ברורים עד שגם הם יכולים לטעות, והעיקר זה להחזיק באמונה פשוטה (וכשיטת חב"ד – להחזיר את כל העם בתשובה). אי אפשר כעת לפרוס כל היריעה, אך גימטריא זו לא מופיעה שם – הדבר הכי טוב שיכול להיות – ומגיעה לה השלמה.

יש עוד ביטוי דומה וטוב, גם כן הכי מתאים שיכול להיות – צריך לשקול מה יותר טוב ומתאים (צריך לפתוח בטוב, בפרט בדיני נפשות) – וזה כן מופיע שם, הביטוי "תנה לנו אחזה" שאמרו בנות צלפחד, שחבבו את הארץ ביותר. אפשר לומר שנזכה ל"קהל גדול ישובו הנה" כאשר התודעה והחיבה של בנות צלפחד תחדור למודעות של כל עם ישראל, שכמו שהן חבבו את הארץ ביותר ותבעו "תנה לנו אחזה" כך יתבע כל קהל ישראל, ואז יתקיים "קהל גדול ישובו הנה". אלו שני דברים הכי טובים והכי מכוונים למספר זה – "על פי שנים עדים יקום דבר". בכל אופן, יש ריבוי גימטריאות שליליות למספר זה – אי אפשר לבטל ברוב שתי גימטריאות אלו, אך מבחינה מספרית יש ריבוי ביטויים המצביעים על הפן השלילי וההרסני שיש בציונות. לא אמרתי ציונות חילונית לאפוקי ציונות דתית, כי לדאבוננו הציונות הדתית – במדה רבה – בחרה ברצונה ובבחירתה החפשית להכלל ולהשתעבד לתנועה הכללית, לרעיון ולהשקפה הכללית, וגם להעניק קדושה לממסד הכללי (דבר שהוא גורם בנזקין). לכן אנחנו לא מפרידים, אם כי כמובן יש יהודים שהם יראים ושלמים בציונות הדתית. תיכף נאמר גימטריא שמסבירה למה יהודים כל כך טובים נופלים בפח בדבר כל כך רגיש.

נעשה פרצוף של גימטריאות למספר 562 – המילים האחרונות שהרבי אמר. הרבי ראה שמה שמעכב את ביאת המשיח זה הרוח שאוחזת בארצנו הקדושה וגורמת לכל מה שקורה כאן, ולכן מאד מתאים שהמלים "קהל גדול ישובו הנה" עולות כמנין מלה זו, יחד עם כל הדברים ששוים לכך. ב"קומי אורי" ו"וממנה יושע" יש רק חלק מהגימטריאות, אך כעת נעשה פרצוף שלם של כל עשר הספירות, ובקיצור:

הכותרת זה "ציונות".

חכמה: (הראשון, הכי מקודש והכי טוב שיכול להיות): "קהל גדול ישובו הנה". ב"אשרי" יש עשר אזכרות, ובסידור עם דא"ח לא כותב הרבה כוונות של האריז"ל, אבל יש כמה כוונות בסיסיות שכותב (כוונות שחסרות בתהלת ה', אך ישנן בסידור המקורי של חב"ד), ואחת מהן זה לכוון את הספירות לפי עשר אזכרות שם הוי' ב"אשרי". שם "גדול הוי' ומהולל מאד" זה "הוי'" פתוחה, עם פתח תחת כל אות, שזה חכמה. מכאן האריז"ל לומד שהמושג "גדול" במקור שייך לחכמה – זה הגילוי של גדול. כך, לדוגמה, "מה רבו מעשיך הוי'" זה בבינה ואילו "מה גדלו מעשיך הוי'" זה בחכמה (מוחין דאבא, ולכן זה ב"מזמור שיר ליום השבת" – יום של מוחין דאבא – ובפרק שירה אומר זאת הפיל, שהרואהו בחלום זוכה לפלאים, ופלא כתוב על חכמה-עילאה או חכמה-סתימאה וכן האריז"ל אומר ש"ומפליא לעשות" זה לב נתיבות פליאות חכמה). עוד משהו נחמד, ר"ת "קהל גדול ישובו הנה" עולה כהן גדול (ושאר האותיות עולה מקדש – מקום עבודתו של הכה"ג). ס"ת עולה כח גדול. ר"ת וס"ת עולה עולם גדול, ועם האותיות שבאמצע עולה אור גדול. גם הגילוי של "קהל גדול ישובו הנה" זה גילוי של אור ה' – זה ממש "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול". הדבר הראשון הכי טוב, וכשיבוא משיח זה מה שהציונות האמיתית של מלך המשיח תהיה – "קהל גדול ישובו הנה" ו"תנה לנו אחזה".

בינה: עולם התהו. "והארץ [ארץ ישראל] היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" – זה מצבנו היום – רק ש"'ורוח אלהים מרחפת על פני המים' זה רוחו של מלך המשיח", ואז מתגלה המשיח ב"ויאמר אלהים יהי אור". התורה מנבאת שלפני שיש גילוי מלך המשיח יש מצב של "והארץ היתה תהו ובהו", מצב של שבירת הכלים. זה לא נעים, אך כך ה' עושה – כך ה' משגיח על הבריאה. זה מה שקורה כאן, ולכן ציונות עולה עולם התהו. לפי קבלה שרש עולם התהו הוא בשם סג – יש כאן הרבה דברים שקשורים לעולם התהו, אבל עולם התהו עצמו זה בשם סג.

דעת: "וימלך... וימת". כתוב שהשבירה בפועל מתחילה מהדעת, מהמלך "בלע בן בעור". דעת זה מודעות, זה השקפה, זה בחירה – קובעים את המלך לפי בחירות דמוקרטיות, לפי דעת קהל. על כל אחד ממלכי עולם התהו כתוב "וימלך... וימת". בספרים שהזכרנו הבאנו גימטריא זאת כנגד הממשלות – ממשלה קמה וממשלה נופלת – זה כנגד ספירת הדעת. על כל אחד מהמלכים כתוב "וימלך... וימת". אנו מסבירים במ"א שכל אחד מהמלכים האלה מסמל שיטה אחרת בפוליטיקה, ואכמ"ל (עד "הדר" –תחלת התיקון, השיטה לחיות על פי התורה – שעד שמגיעים לכך עוברים כל ההו"א על איך צריך לבנות מדינה. האחרון זה "בעל חנן" – שכל השיטה, נטו, זה רק למצוא חן בעיני הגוים). בכל אופן, כל הנפילה וכל הקריסה מתחילה מהדעת, ועל כל אחד – עד "הדר" – כתוב "וימלך... וימת". כמובן, אפשר גם כן, עם קצת 'טוויסט' בלע"ז, לומר "וימת... וימלך" – הקודם מת ומישהו חדש קם – וזה יכול לכלול גם את "הדר", "וימת בעל חנן וימלך הדר". זה כמובן עולה אותה גימטריא – ואכן כך, זה נכון, ואנו מחכים להיפוך הזה, שאחרי כל ה"וימלך... וימת" יהיה "וימת... וימלך" (זה קרה גם כל פעם באמצע, רק שגם ה"וימלך" החדש מת בסוף). זה קשור לעוד רמז שדברנו עליו לפני כשנה, בעניני "אין מלך בלא עם", כשאחד הרמזים שאמרנו ל-עם זה שהוא ר"ת "עוד מלך" – שמלכות, מעצם טבעה, צריכה להיות עם נתינת מקום לעוד מלך. אפילו המשיח עצמו יוולד מחדש כל יום. המלך "בעל חנן" צריך למות כדי שימלוך אחריו הדר, ששם עירו פעו ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב. כל זה – בדעת.

חסד: יונה פותה. הגימטריא הזו תסביר לנו למה יהודים כל כך טובים מתפתים לדבר הזה. היונה מסמלת נאמנות לבן הזוג – "עיניך יונים", רק אצל היונים לא מחליפים בן זוג. אף על פי כן, יונה בחז"ל זה גם מלשון הונאה – אפשר להונות את היונה התמימה. היונה היא מאד תמימה (כהיקש "יונתי תמתי" בשה"ש) – היא סמל מאד מקודש של עם ישראל, אך היא גם ניתנת להונאה ולפיתוי, והיא מתפתה. אם באים ליונה ואומרים לה איזה חזון של גאולה לעם ישראל היא מתפתה מאד מהר לחזון, גם אם זה חזון שקרי. לשקר כאן יש אמת ביסודו, אחרת הוא לא היה מתקיים, אך למרות שסיומו לא אמת – היונה מתפתה. כתוב בחסידות שיש "יונה פותה" למעליותא לגמרי – הטבע היהודי להתפתות לה', לקיים מצוות בקבלת עול פשוטה בלי הבנה. הקדמת נעשה לנשמע זה גם יונה פותה, למעליותא, אך יש גם יונה פותה לגריעותא. עם ישראל הוא כמו בחורה שמחכה להתאהב – אהבה זה חסד, ולכן לכאן שייך רמז זה – והיא מחכה כבר אלפי שנים. אחרי אלפיים שנה של לחכות להתאהב במישהו בא כזה חזון, כזה פיתוי, אז זה מאד מאד קל להבין את היונה המתפתה לחזון הזה. זה שציונות עולה יונה פותה זה גם רמז מופלא. בסופו של דבר נתאהב כדבעי – "מלך ביפיו תחזינה עיניך" – ואנו נתפתה למשיח, כפי שהרבי רצה. משיח לא יכול להתגלות בלי שעם ישראל יתפתה לו – חייבת להיות "יונה פותה" של הקדושה, אחרת משיח ישאר מצורע ומסכן בשערי רומי, מחכה שמישהו יהיה מוכן לקבלו. על זה הפסוק אומר "לא תואר לו ולא הדר ונחמדהו" – שפתאום מתאהבים במישהו, בצורה לא רציונאלית, אחרי כל הצרות והסבל והתחלואים שסובל עבורנו.

לפני שנמשיך נאמר שבמספר זה יש לפחות עוד עשרה רמזים שאנו מדלגים עליהם לגמרי, כי אין להם קשר ישיר לנושא של ציונות, והפלא הוא שיש עשרה רמזים שאפשר בקלות לקשר לנושא (איני מכיר עוד מספר כזה, שלא רק שיש מכלול של גימטריאות שאפשר לסדר לפי הספירות, אלא שיש איזה נושא שכל הגימטריאות קשורות אליו ממש בפנימיות).

גבורה: שבר כלי. זה ביטוי של עולם התהו – בו קורה שבירת הכלים – וגבורה היא ענף הבינה. התוצאה של כל אחד מנסיונות "וימלך", המסתיימים ב"וימת", זה שבר כלי שצריך לשקם. מה שנשאר לנו זה לשקם את שברי הכלים, כי כל אחד ניסה וכל אחד נשבר, ומה שנשאר זה הרבה שברי כלים. עצם פעולת השבירה שייכת לגבורה.

תפארת: פאר אפר. זה משהו טוב, אבל אם קוראים הפוך זה לא טוב. אם מישהו זוכר, לפני תיקון חצות – בו בוכים ומתאבלים על חורבן הבית ומבקשים מה' שבמהרה יבנה המקדש ויביא משיח – שמים אפר מקלה על הראש ואומרים חצי פסוק מישעיהו סא: "לשום לאבלי ציון [אבלות על הציונות, על מה שקורה בציון – בנקודה הפנימית שבלב, הדבר הכי יקר בלב של היהודי זה ציון, 'נקודת ציון' היא הנקודה הפנימית שבלב כל יהודי, לכן עמה מתאבלים ועמה שמחים] לתת להם פאר תחת אפר". באותיות אלו, של תפארת, יש גם "ורפא ירפא" – מזכיר את ה"עומדין במומן ומיד מתרפאין", זה מה שצריך בשביל תיקון המצב. אפשר לקרוא "פאר תחת אפר", כפי שאומר הפסוק ומנחם אותנו, אך אפשר לקרוא את מצב החורבן "אפר תחת פאר". למי עושים "פאר תחת אפר"? ל"אבלי ציון" – היום הכוונה למי שמתאבל על המצב הציוני. אם יש "אבלי ציון" – יש מי שאולי לא אכפת לו מהמצב הציוני, אבל את מי שאכפת לו – הנביא מנחם "לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר" ובכך פותחים תיקון חצות (בפרט תיקון רחל, תיקון של ארץ ישראל, כידוע).

נצח: "תנה לנו אחזה". כתוב שבנות צלפחד היו חכמניות, וכתוב שחכמת הנוקבא באה מספירת הנצח. לכן, כמו שבחכמה היה רמז טוב כך גם בנצח. נחלה זה "נצח ישראל" – שהבן עומד במקום אביו, זה הנצחיות של עם ישראל. זו באמת הנקודה הנצחית שיש כאן בציונות.

הוד: דבר פעור. הוד זה תמיד דבר מאד לא טוב, כי בחורבן כתוב "הודי נהפך עלי למשחית כל היום דוה" (זה גם כוונה של תיקון חצות). כמו שאצל הרבי הציונות נגע לציפור נפשו, כך אצל משה רבינו היה הדבר שהכי נגע לו והפריע לו – חטא "דבר פעור". אמרנו שבוחרים רק רמזים שיש להם קשר ישיר לענין. בספרים שהזכרנו קודם מבואר כי "דבר פעור" זה הרמז שכנגד התקשורת ("וימלך וימת" כנגד הממשלות, וכנגד בית המשפט העליון הרמז שיהיה ביסוד). בע"ז בפרט נאמר "תזרם כמו דוה".

יסוד: לא תנאף. הדיבר השביעי מעשרת הדברות, שזה המקום הכי בולט בתורה שמספר זה (562) מופיע. שם אנו מסבירים שהמניע הסמוי של המשפט כאן בארץ – היפך מתורת אמת – זה גילוי עריות. שלוש הקליפות כנגד ע"ז ג"ע וש"ד – הממשלות נושאות באחריות לכל דם יהודי שנשפך בארץ, כל הגילוי עריות שיש כאן (מתחלת הציונות, "לכתחלה ארונטער") זה המניע של המשפט, והתקשורת זה פשוט כפירה. שלושה דברים עליהם נאמר "יהרג ואל יעבור" – ע"ז, ג"ע וש"ד – תקשורת, בית המשפט והממשלות, ג"ק הטמאות. כמובן ש"לא תנאף" שייך ליסוד – הברית. אם מקיימים זה טוב, ואם לא זה רע.

מלכות: ארץ ציה ועיף. אחד מהפסוקים הציוניים החשובים ביותר בתנ"ך זה "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים כן בקדש חזיתיך לראות עזך וכבודך". השרש בלשה"ק של ציון זה ציה – ציון זה תיקון של ציה – ואילו צוה זה שרש של מצוה. "ועמך כלם צדיקים" יש צ-יה – צדיק עליון של "הנסתרת להוי' אלהינו" – ויש צ-וה, צדיק תחתון של "והנגלת לנו ולבנינו", תורה ומצוות. מכאן נלמד שתיקון הציה – הציונות – זה רק פנימיות התורה, רק הנסתר שבתורה יכול לגלות נקודת ציון שבלב בטהרה ונקיות מכל שמץ פסול, בלי פיתוי וסטיה מהדרך הישרה בה עשה בה ה' את האדם.

זה גם כן רמז בול – רמזים אלו כל כך קשורים לענין שזה פלאי פלאים, כנ"ל. ארץ זה מלכות – הארץ היתה תהו ובהו. מה הפסוק אומר? למה הארץ היא "ציה ועיף"? כי היא "בלי מים". בשביל שהארץ תהיה ציון פורח ורענן צריך לתת לה מים, ו"אין מים אלא תורה". לפעמים יש תורה ולא יודעים ללכת אליה, ועל זה כתוב "הוי כל צמא לכו למים" – המים עומדים לפניך ואתה לא יודע ללכת אליה. לכן באמת התיקון, שברוך ה' עושים אותו, שיש יותר ויותר תורה בארצנו. ב"ארץ ציה ועיף" יש יותר ויותר מעינות מים, וצריך שזה יהיה מעיני מים חיים – "יפוצו מעינתיך חוצה" – מעינות הבעש"ט, מעינות הרביים, מים של משיח (של "ורוח אלהים מרחפת על פני המים").

יש ניגון אחד של אדה"ז שהרבי גילה, והחסידים לא ידעו (פלא, כי ניגוניו אמורים היו להיות ידועים לכל החסידים) – "צמאה לך נפשי" (וגם ידוע סיפורים מופלאים איך הרבי ביטא ושינה כמה מלים בפסוק). נשיר זאת כעת, לפני שנעבור לתניא.

נפתח בתניא פמ"ב – פרק שחשבנו ללמוד לפני שבוע, כאשר דברנו על מעלות משה רבינו, קירון אור פני משה ו"מרדכי בדורו כמשה בדורו". ענין זה מתקשר, כפי שגם מציין הרבי, לתניא פמ"ב.

תחלת הפרק היא שבכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו. בחסידות הרבי תמיד מביא את מה שכתוב במאור עינים בשם הבעש"ט שבכל יהודי יש ניצוץ של משיח. כשדברנו בפני הילדים הזכרנו שביום ראשון היה היארצייט של הרבי רבי אלימלך מליזענסק, בעל הנעם אלימלך, אשר ראה בחזון את הבעל שם טוב כפרצוף הכולל את כל העולם כולו, ושמתנוצץ בשש מאות אלף ניצוצות (הולוגרם, כפי שזה נקרא היום) של בעש"ט קטן (ויש להעיר כי "בעל שם טוב קטן" היה כינויו של הנעם אלימלך עצמו). הוא ראה איך שיש ניצוץ של הבעש"ט בלב כל יהודי, בלב כל אחד מישראל. אם כן, יש בכל יהודי את הניצוץ של משה רבינו, ככתוב בתניא, ויש בכל יהודי ניצוץ של הבעש"ט עצמו, ויש מה שהבעש"ט אמר שיש בכל יהודי ניצוץ של מלך המשיח. כמובן הכל קשור יחד, כי על משה כתוב "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", ו"ישראל" זה כנסת ישראל, אותה בא לגאול המשיח, והמשיח זה המשיח. אם רוצים לעשות מזה חב"ד נאמר שמשה זה חכמה, "מן המים משיתהו", וישראל בעל שם טוב, שזה אהבת ישראל וכלילת כל ישראל יחד (בסוכה אחת) זה כנגד אמא, ועל משיח כתוב שהוא הדעת. גם משה הוא הדעת, אך אם צריכים לחלק בין משה למשיח משה הוא עצם החכמה ומשיח הוא הדעת – יעודו "ומלאה הארץ דעה את הוי' וגו'". לפעמים משה הוא דעת ומשיח כתר, לפעמים משה זה פנימיות אבא ומשיח זה פנימיות עתיק, אך אם רוצים לכוון כנגד חב"ד בצורה פשוטה זה לפי הסדר, כנ"ל. צירוף זה, לפי סדר זה, מעורר בנפש אהבה.

נתחיל לקרוא בפנים, ומחוסר זמן נעמוד רק על כמה נקודות. לכל פרק יש רמז בשמו, ובפסוק שאמרנו קודם זה פרק "בם [עור ופסח וגו']":

והנה במ"ש לעיל בענין יראה תתאה יובן היטב מ"ש בגמ' על פסוק ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך אטו יראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה [האומר פסוק זה, ככל חומש דברים בו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"] מילתא זוטרתי היא וכו' דלכאורה אינו מובן התירוץ [כקושית כל המפרשים] דהא שואל מעמך כתיב. אלא הענין הוא כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משרע"ה [משה רבינו אומר פסוק זה, ומדבר לעצמו – הוא רואה את עצמו בכל אחד, כמו בחזיון של רבי אלימלך הנ"ל. כל צדיק, כשמדבר אליך הוא מדבר אל עצמו שבתוכך – הוא מקרין (בקרני הוד) את התודעה שלו אליך: אם אצלי זה דבר קטן – אז שגם אתה תבין שזה דבר קטן, "לא בשמים היא ולא מעבר לים... כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". זה הסוד הכי פנימי של קרני ההוד של משה – הקרנת עצמו לתוך כולם. לכן כתוב שעמ"י ראו את האש של ה' במ"ת ולא יראו, ומקרני ההוד של משה הם פחדו. רש"י אומר על זה "בא וראה כמה גדול כחה של עבירה", אך אנו כעת נתנו פירוש למעליותא – הפחד זה "יחוד יראה-נורא", שפתאום רואים משהו שלא רק שהוא לא צפוי, אלא הפתעה כל כך גדולה שהיא נגד כל הכללים, שאז "ויירא מאד ויאמר מה נורא המקום הזה". לעניננו, יש "השתלת לב" – משה בקרני הודו משתיל משהו ממנו בלבי, ואחר כך אמור לתקשר איתי באמצעות השתלה זאת. זה מפחיד, במיוחד ברגע הראשון. אחר כך באמת כתוב ששמעוהו מדבר ולא פחדו, אך בתחלה זה מאד מפחיד – יותר מגילוי שכינה על הר סיני. בכל אופן, הוא אומר שיש משה רבינו קטן בתוך הלב של כל יהודי, ולכן משה רוצה לנסח דווקא כפי שמנסח. זה משהו חינוכי – יש כאן הרבה מחנכים בציבור הערב – שלוקחים ילד קטן "בן חמש למקרא", ורוצים להטעים לו מה"נעימות עריבות ידידות מתיקות" (כלשון בעל אוה"ח הקדוש, לגבי מה שטעמו נדב ואביהוא, המובאת בחסידות, ר"ת נעים – שייך ל"נעם אלימלך"), מפנימיות התורה, יכולות להיות שתי תגובות שלו. כשמדברים עם ילד דברים שלכאורה לא לפי ערכו. אם המחנך יודע את המינון הנכון והוא גם אמיתי, יש בו עצמו את ניצוץ משה, יכול לעשות זאת בהצלחה בלי שהחניך יתקומם ויאמר "אני לא מבין מה שאתה אומר", "לא מבין שום דבר" וכו' (כנודע מהנסיון). אם לוקחים ילד קטן, בן חמש, ורוצים ללמד אותו זהר הקדוש – אין שום סיבה בעולם שילד בן חמש לא ילמד זהר, השאלה רק אם זה מצליח. זה השאלה איך אומרים את זה – יכול ללמוד זהר, יכול ללמוד תניא, יכול ללמוד כל דבר, ורק תלוי איך אומרים. בכל אופן, השאלה אם משה רבינו יכול לשדר לי – שעבורי יראת ה' זה דבר קשה – את המנטליות של עצמו. זה הגמרא אומרת – זה פשט של הגמרא, שמאד קשה להבין אותו. אצל משה רבינו זה דבר קטן, אבל "שואל מעמך כתיב", ולכן זה מחייב פירוש זה של אדה"ז. בתחלה נדמה שזה פירוש מוזר, אך ככל שמתבוננים יותר הפירוש הזה מתחייב, כי הפשט שמשה רבינו יודע שזה לא המדרגה שלי, שאצלי זה לא "מילתא זוטרתא", ובכל אופן אומר לי איך שזה אצלו – זה רק אומר שהוא רוצה להחדיר בי את התחושה שלו, את החכמה שלו, את הכל שלו, וכל כך למה? כי יש לי ניצוץ שלו, ורוצה לטפח אותו בתוכי. מי שמצליח בכך זה באמת משה רבינו] כי הוא משבעה רועים הממשיכים חיות ואלהות לכללו' נשמות ישראל שלכן נקראים בשם רועים ומשרע"ה הוא כללו' כולם ונקרא רעיא מהימנא דהיינו שממשיך בחי' הדעת לכללות ישראל לידע את ה' כל אחד כפי השגת נשמתו ושרשה למעלה ויניקתה משרש נשמת משרע"ה המושרשת בדעת העליון שבי"ס דאצילות המיוחדות במאצילן ב"ה שהוא ודעתו אחד והוא המדע כו'.

במשפט האחרון יש כמה שלישיות. זה לא העיקר אליו רוצים להגיע, אך קראנו וצריך לעיין בלשון: הוא אומר כלל, שתפקיד משה רבינו להמשיך דעת לכללות ישראל, ואז מפרט – "לידע את ה', כל אחד לפי השגת נשמתו, ושרשה למעלה". זה צירוף של והי (על דרך הפסוק שבשער התניא – "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך [ו] ובלבבך [ה] לעשותו [י]" – כפי שנתבאר בזמנו): "לידע את ה'" זה דעת, כמובן. "כל אחד לפי השגת נשמתו" זה השגת בינה, "כל חדא וחדא לפוש"ד" בחמישים שערי בינה. "ושרשה למעלה" זה חכמה – בשרש "אב אחד לכולנה". משה רבינו ממשיך דעת בצירוף כזה שמתקן את הברית. כל יהודי הוא צדיק, כי יונק ממשה ויש לו חלק וניצוץ ממשה רבינו, ובסופו של דבר זה יופיע ויתבטא בתיקון הברית, בדברים שמצד היהודי עצמו יהיו קשים לו ולא שייכים לו, כמו עבודת אתהפכא.

אחר כך עולה בסולם של ארבע שליבות: "ושרשה למעלה, ויניקתה משרש נשמת משרע"ה, המושרשת בדעת העליון שבי"ס דאצילות, המיוחדות במאצילן ב"ה". לכל אחד יש את שרש נשמתו, את יניקתה משרש נשמת משה, מעל זה שרש נשמת משה בדעת עליון שבאצילות, ושרש הדעת עליון עצמה (עם כל הע"ס) היא "המיוחדות במאצילן ב"ה". נצייר זאת: צריך להתבונן שיש לי שרש נשמתי – מאד גבוה, לא מה שיש לי במודע, השרש זה העל-מודע. שרש נשמתי יונק משרש נשמת משה, ושרש נשמת משה מושרש בדעת עליון של י"ס דאצילות, וכל הי"ס מיוחדות במאצילן ב"ה. כמו שנסביר תיכף, לפי ההמשך, כשאומרים "הוא ודעתו אחד" (שזה ההמשך), זה יכול להיות יחוד על דרך תרדלמ"ל – שיחסית "הוא ודעתו" זה כמו אבא ואמא, יחוד יה – ולפי זה, מה ששרש נשמת משה רבינו מניק לשרש נשמתי זה יחוד וה. כלומר, שרש נשמתי כאן זה מלכות, ה תתאה, והיא יונקת ממרע"ה שהוא התפארת (יחס בין ז"א למלכות זה יניקה), אבל הוא עצמו מושרש בדעת עליון (ה עילאה) המיוחד במאציל ב"ה (י). אפשר להסביר גם אחרת, אבל גם נכון להסביר כך.

אחר כך אומר "שהוא ודעתו אחד והוא המדע כו'". מצטט זאת בתניא כמה פעמים, ובשינויים קלים. הכל בדעת, אך אם אומרים "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה" זה חב"ד שבדעת, לפי הסדר. גם כאן, ברגע שאני אומר "והוא המדע" ברור שזה הדעת, ואז צריך להסביר "הוא ודעתו אחד" כיחוד או"א, תרדלמ"ל, כנ"ל. לכן, הצירוף כאן – "הוא ודעתו אחד והוא המדע" – חב"ד כסדר, צירוף המעורר בנפש אהבה.

כעת מגיע לעיקר בשביל חסידים, למשה שבכל דור:

ועוד זאת יתר על כן בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משרע"ה ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה ללמד דעת את העם ולידע גדולת ה' ולעבדו בלב ונפש כי העבודה שבלב היא לפי הדעת

יש כאן שלישיה מאד פשוטה: "ללמד דעת את העם, ולידע גדולת ה', ולעבדו בלב ונפש". הכל כאן בתוך הדעת, אבל הצירוף הוא דעת-חכמה-בינה: "גדול הוי'" זה בחכמה (כפי שהסברנו בתחלת השיעור), "לעבדו" זה בבינה ו"ללמד דעת את העם" זה הדעת ממש. זה הצירוף המוליד את ספירת התפארת – הצדיקים האלה, עיני העדה, הם בסוד "פאר הדור". בכל דור ודור יש את הפאר שלו – קשור לפסוק שהזכרנו "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר", את הציונות מתקנים על ידי פאר הדור, עיני העדה. הם פאר הדור והם מפארים את הדור. הסיום של הפסוק "לתת להם פאר תחת אפר" הוא "מטע הוי' להתפאר" (יש פסוק דומה בפרק ס – "ועמך כלם צדיקים... נצר מטעי משה ידי להתפאר"; להתפאר = משיח משיח, ומופיע פעמיים בביטויים דומים). הכל קשור ל"ישראל אשר בך אתפאר" – ה' מתפאר בנו, ושולח לנו צדיקים שבבחינת פאר כדי לפאר אותנו. הכל תלוי בהתקשרות לצדיקים אלו, שהם עיקר משה רבינו שבכל דור.

המפרשים מדייקים למה אמר "ומתלבשים בגוף ונפש" – אם ניצוץ רוחני יורד, לכאורה צריך קודם להתלבש בנפש ואז בגוף, והוא אומר בסדר הפוך דווקא. יש לכך כמה פירושים, אך אחד מהם הוא שבספירות גוף זה תפארת – "תפארת גופא" – והוא רוצה להדגיש שהם פאר הדור (יש עוד רמזים – תן לחכם ויחכם עוד).

כעת נתקרב לעיקר מה שרצינו להסביר בפרק זה: כאשר הוא מדבר על משה רבינו יש לו סדר של שלושה שלבים – קודם אומר שלכל יהודי יש ניצוץ משה רבינו, אחר כך אומר שהשרש של כל יהודי יונק מהמשה רבינו המקורי (כמו בחזון הנעם אלימלך, קודם דבר על הניצוצות וכעת על המקור – זה סדר של עליה, קודם ירד ללב של כל יהודי ואומר שמושתל משה רבינו קטן בתוכו, ו"העצם כאשר אתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו", ואחר כך אומר שמושרש במשה רבינו עד אין סוף), ואחר כך אומר ש"יתר על כן" – משה רבינו עצמו (לא רק ניצוץ קטן) יורד בכל דור להתלבש בחכמי הדור עיני העדה ללמד את העם דעת, והוא הרע"מ של הדור. אם רוצים לעשות צירוף מענין זה (שהוא הסדר הכי גדול בעמוד הראשון) – משה הפרטי שלי, הקשר למשה הכללי, וירידה של משה הכללי לדורי (שחייב להיות "חד בדרא" שהוא המשה שבדור, וכן הרבה ניצוצות מיוחדים שה' שם בדור בשביל ללמד אותנו) – זה צירוף היו: הניצוץ שיש לכל אחד זה בינה (או מלכות, ה), השרש עד למאציל ב"ה זה י, ומה שאחר כך יש המשכה של דבר זה באופן מיוחד, גם בשבילי, ללמד אותי דעת, זה המשכה משרש משה רבינו, ה-י, שנמשכת ב-ו. זה צירוף ההוד, שאמרנו שהכי נפוץ בספר. "משה זכה לבינה" ו"בינה עד הוד אתפשטת".

כעת נגיע לעיקר הענין כאן, אחרי כל הרמזים האלה: נחזור לשאלה – למה אצל חכמי הדור הוא כותב גוף לפני נפש?

יש הסבר, המובא באחד הפירושים של החסידים הגדולים על ספר התניא – אפשר לקרוא זאת ב"הגהות לספר התניא" – שם אומר משהו מאד חשוב (שאם לא באנו רק בשביל הווארט הזה הערב זה ודאי כדאי – אולי יותר חשוב מכל מה שדברנו עד כה): הוא אומר שכמו שיש יחס בין משה ליעקב – "משה מלגאו ויעקב מלבר", יעקב הוא התפארת ומשה הוא הדעת – כך יש דמיון נוסף ביניהם. יעקב הוא "בעל עולם התיקון", אבל יש לו גם זיקה לעולם התהו. רואים זאת בתורה בכמה דברים, והעיקר בכך שמביא מנחה של תהו לאחיו עשו. בהבאת מנחה זו הוא מקריב קרבן לאורות המרובים דתהו – מעלה אנרגיה רבה כדי להמשיך משם מלמעלה למטה, כמבואר באריכות בתו"א – בשביל להקריב קרבן אתה צריך להיות מאד שייך לזה. הקרבת קרבן היא כאילו שאתה עובד את המקור אליו עולה הקרבן – קרבן זה פולחן. איך יתכן שיעקב, איש התיקון, 'יעבוד' את עולם התהו? זה אומר שיש לו זיקה לכך (יש גם את זה שמברר עקודים-נקודים-ברודים, את עולם התהו לפני עולם התיקון). עוד דבר שלא כותב בפירוש זה, שמצינו כי יעקב גם יודע לרמות כשצריך – בלקיחת הברכות או מול לבן – וזה גם רמז מובהק לקשר לתהו.

ממשיך פירוש זה ואומר שאם ליעקב, הילד הטוב והתם, יש זיקה לתהו – כל שכן וק"ו למשה רבינו, שפנימי ביחס ליעקב, שודאי וודאי וודאי שיש לו קשר לתהו. איך יודעים שמשה שייך לתיקון? כי הוא שייך לתורה, "זכרו תורת משה עבדי", "תורה צוה לנו משה", והתורה זה תיקון. אבל אם ל"יעקב מלבר" יש שייכות וזיקה לעולם התהו, כ"ש וק"ו ל"משה מלגאו". הוא מדגים זאת קודם כל ב"מן המים משיתהו", שבא מהמים של עולם התהו (ולא כותב את הרמז הידוע ש"משיתהו" זה צירוף שמי-תהו, העולה "לעיני כל ישראל"). בלשון האריז"ל, משה נמשך מהשמיטה הקודמת – שמיטת התהו. אחר כך מסביר עוד יותר, ואומר שמשה רבינו התגדל בהשגח"פ בבית פרעה – לא סתם התגדל בבית של גויישקייט, הוא שייך לזה, הוא צריך לברר את זה, זה התיקון שלו. למה הדבר דומה בדורנו? כמו הרבה הרבה אנשים שהם תינוקות שנשבו, אשר מתגדלים על ברכי החינוך הגויי – עוברים את האוניברסיטה והכל – ורק אח"כ, בהשגח"פ, מתעוררים ומגלים את השרש האמיתי. ה' לא עושה שום דבר שלא שייך לך – אם גדלת אצל גויים זה שייך לך וזה שליחותך, סימן שאתה שייך לעולם התהו. דבר שלישי שלא מביא, שתחילת הקריירה של משה זה "ויך את המצרי" – מתגדל אצל המצרים וגם הורג אותם, זה להתחיל לקחת את התוהיות שלה ואיתה להכות את התהו (ועוד ועוד ועוד).

איך כל זה מסביר את הקדמת הגוף לנפש? הווארט של אותו פירוש בסוף הוא שהקדמת גוף לנפש אצל משה רבינו זה בגלל השרש בתהו שקודם אצלו לתיקון. אך לפני כן, הוא אומר שהסיפור העיקרי בתורה שרואים שמשה רבינו הוא תהו זה שבירת הלוחות – רק תהו יכול לשבור את התיקון. לוחות הברית זה התורה, והתורה זה התיקון, ומי שיכול להתגבר על התורה ולשבור את התורה – כמובן בכוונה טובה, למען הציל את עצם ישראל – זה רק תהו. על הדבר הזה של שבירת הלוחות – עליו אמר ה' למשה "יישר כחך ששברת" – התחלנו לדבר בשבוע שעבר (לכן רצינו ללמוד תניא זה בשבוע שעבר). הווארט הוא שיותר מכל דבר אחר זה שמשה שייך לתהו, והוא עדיין תהו, ועד הסוף הוא תהו – לא רק בהתחלה – זה שבירת הלוחות ("לעיני כל ישראל" – סיום התורה – זה שבח משה על שבירת הלוחות, כפי שמפרש רש"י בשם חז"ל). בשבירה זו גילה משה את האורות המרובים דתהו, ומן הסתם על דרך ההקרנה שלו הקרין כח זה בתוך עם ישראל.

אמרנו שנגיע עוד הפעם לריש לקיש – הוא האומר את המאמר שהקב"ה אמר למשה "'אשר שברת' – יישר כחך ששיברת". לפני שאומר זאת מתחיל מעוד משפט, שגם הבעש"ט מביא בכש"ט וזה מיסודות החסידות – "פעמים שבטולה של תורה זו היא יסודה [שנאמר 'אשר שברת', ישר כחך ששברת]", אחד המאמרים הכי תוהיים שיש בחז"ל. איך רש"י מסביר מאמר זה? הרי בפרק א בתניא רואים שהעבירה הכי חמורה זה בטול תורה, ועל מבטל תורה נאמר "דבר הוי' בזה כרת יכרת", וכאן פתאום אומר ר"ל שלפעמים צריך לבטל תורה ומביא דוגמה משבירת הלוחות?! זה אומר שמי שהוא אחד מחכמי הדור – לא רק ניצוץ קטן של מרע"ה בלב, אלא מרע"ה גדול, היכול ללמד כל העם דעת וכו' – מתלבש קודם כל בגוף ואז בנפש. הפירוש אומר שבמשה המתלבש בחכמי הדור יש שני ניצוצות – יש ניצוץ תהו וניצוץ תיקון. יש שני משה רבינו – ה' קרא למשה בפעם הראשונה "משה משה" (ורק בו – בניגוד ל"אברהם אברהם", "יעקב יעקב", "שמואל שמואל", "הוי' הוי'" – "לא פסיק טעמא בגוויהו"). יש בכך הרבה פירושים, ותמיד אומרים באדר שזה בא ללמד שאין הפסק בין משה הראשון למשה שבכל דור, אך כאן פירוש הכי כיפי ופורימי – יש משה של תהו ומשה של תיקון. היות שתהו ותיקון זה דבר והיפוכו, הייתי מצפה שדווקא כאן תהיה איזו הבדלה, אך דווקא כאן בלי שום הפסק – דע לך שזה היינו הך, זה נשיאת הפכים בדרגה הכי גבוה (על דרך "מקום ארון וכרובים אינו מן המדה", שלגמרי לא נתפס בשכל האנושי).

בהמשך הפרק כתוב שבשביל להתבונן ולדעת את ה', מכח ניצוץ משה רבינו, זקוק האדם לשתי יגיעות – "יגיעת נפש ויגיעת בשר" (הילד היום אמר "יגעתי ומצאתי אל תאמין", כי ידע בנשמתו הטהורה שצריך שתי יגיעות, ואחת לא מספיקה). "יגיעת בשר" זה בטוש עצמי כעפר, להשפיל את עצמי כעפר, ו"יגיעת נפש" זה ריכוז – להתרכז בהתבוננות האלקית. הפירוש הזה מסביר, וזה מאד מכוון, שהיות שהכל בא מניצוץ משה רבינו, כדי לקיים את שתי היגיעות צריך שני ניצוצות – צריך ניצוץ של תהו כדי להצליח ב"יגיעת בשר" וצריך ניצוץ של תיקון כדי להצליח ב"יגיעת נפש". זה על דרך "שפלות ובטול", כידוע אצלנו מה קודם ומה יותר חשוב. השפלות – בחינת דוד המלך – תלויה בהצלחת היגיעת בשר, שזה בא מהניצוץ התוהי של משה רבינו. ואילו הבטול – שבא לידי ביטוי בריכוז האלקי – תלוי בניצוץ של התיקון, של התורה. הניצוץ של התיקון זה התורה והניצוץ של התהו זה שבירת הלוחות (שמתבטאת ב"לב נשבר ונדכה").

פירוש זה, ככל שמתבוננים בו יותר, הוא יותר פלאי. ריש לקיש אומר כי "פעמים שבטולה של תורה זוהי יסודה וכו'" (מנחות צט, א). מה הפשט? רש"י אומר שלפעמים צריך לבטל תורה כדי לקיים מצוה עוברת, כהכנסת כלה ולוית המת, ואף שהת"ח מבטל בכך תורתו הוא מייסד את העולם בכך שגומל חסד בפועל. זה קצת קשה הפשט הזה – יותר מדי תיקוני (הוא לא מסביר כמו הבעש"ט) – כי מה הקשר של "אשר שברת" להכנסת כלה וכדו'? רש"י הרגיש שלא כל כך 'גלאט', ולכן אמר ש"אשר שברת" היה עם "כונה טובה" – בטוי מיוחד לרש"י – ולכן זה דומה לגמ"ח הנ"ל. הבעש"ט אומר על זה פירוש חדשני לגמרי – כזה שמקומם מתנגדים ומוציא אותם מדעתם ומשיווי משקלם לחלוטין, כי הוא מעולם התהו – שלפעמים צריך להתבטל (ולכאורה זה בדיוק ההיפך מפרק א בתניא), לפעמים אדם צריך לנוח מהלימוד שמותח לו את הראש יותר מדי. צריך בית הבראה, ולא הכנסת כלה – לקחת חופש מהתורה לאיזה פרק זמן, כי יותר מדי מתח אותך. כל אחד שעייף הולך לישון, ואז קם רענן – וכך אחרי הביטול-תורה תחזור רענן. זה פירוש מודרני לחלוטין, וזה כתוב בכש"ט.

מה ההבדל בין פירושי רש"י לבעש"ט? איך אתה מסביר מה זה "בטולה של תורה". הסיום של רש"י מתאים לבעש"ט – שכל דבר שיש לך בו כוונה טובה זה בסדר. גם אדם שבטל מהתורה כי מתוח או עייף עושה זאת עם כוונה טובה – כדי לחזור רענן. אם כוונה טובה מכשירה הכל, אז "עלא כיפק" כמו שאומרים, אפשר לבטל. זה דבר יום-יומי אצלנו שבא בחור ישיבה, או תלמיד אחר, שהוא מתוח – זה סיפור ידוע, שבאמת יכול להגיע לשבירת הכלים, לשבירת הלוחות במובן השלילי ביותר – ומחנך חכם צריך לתפוס את אותו אחד שהוא על סף שבירה לפני שזה קורה, ולהוציא אותו לחופש, שיתאורר, שישחק כדורסל, ילך לבריכה כל יום, משהו כזה. זה משהו מאד מאד חדשני ומודרני – זה הבעל שם טוב – וכמובן שיש בזה כוונה טובה. קודם כל להציל את חייו, שלא יתמוטט. גם אצל כל בן אדם, הבעש"ט אומר שזה אחד מהסודות של "רצוא ושוב", שדווקא הבטול זה ה"שוב" – לפי הפירוש הכי פשוט, תשוב מזה, תירד מזה קצת, כדי שתהיה מאוזן, שלא יהיה רצוא בלי שוב. זה "יישר כחך ששיברת" – שלפעמים שוברים את הכלים, בשביל לא לשבור את הכלים (זה הפשט: תשבור את הלוחות, ואל תשבור את עם ישראל טוטאלית).

אם כבר יש לנו כזה ביטוי, "בטולה של תורה", יש להבין זאת בהקשר לעוד ביטויים דומים: יש מאחז"ל "גדול שמושה של תורה יותר מלמודה, שנאמר 'פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו הנביא'". יש משהו בחז"ל ביחס לתורה שיותר חשוב מללמוד אותה – לשמש את התורה. אם נחשוב, יש שלושה דברים – יש לבטל את התורה שבסופו של דבר זה לייסד אותה (לבנות אותו בחזרה מהיסוד), יש לשמש את התורה, ויש ללמוד את התורה. לשמש את התורה זה גם קצת-הרבה בטול תורה – זה לשרת את התלמיד חכם. על חשבון מה אתה משרת את הרבי? על חשבון לימוד תורה. אמרנו שהצדיק זה פאר הדור = ויקהל משה = מלכות. ר"ת זה פה – "מלכות פה" – והשאר עולה אלישע, סוד "פה אלישע". קודם נעשה גימטריא ואז נסביר: בטולה של תורה (הכי תהו, עד שזה נכון רק "פעמים"), שמושה של תורה (האמצע, בשביל שלא יהיה פסיק טעמא בין משה למשה, אלא ממוצע מחבר), למוד תורה (הכי תיקון) = יעקב פעמים חי. על יעקב, עמוד התורה, כתוב "יעקב לא מת" – בדרך כלל עולם התיקון מצטיין בכך שלא מת, אך בשביל שיעקב יהיה חי צריך את כל שלוש המדרגות.

נסביר קצת יותר: יש מתנגד, יש חסיד, ויש רבי. מתנגד זה לימוד תורה, חסיד זה שמושה של תורה (לשמש את הרבי על חשבון התורה), ורבי זה בטולה של תורה (רק הרבי יכול לשבור את הלוחות). בשביל שיעור קומה של עם ישראל צריך את הרבי – מעולם התהו – וצריך את החסיד (אלישע ביחס לאליהו), ואת המתנגד (גם מתנגד טוב, שלא פסיק פומיה מגירסא). גם החסיד המושלם צריך להיות עם ניצוץ מכל המדרגות – צריך ללמוד תורה (אדה"ז רצה מאד מאד שגם את המתנגד יעלו ויקדשו, שיהיה הרבה לימוד תורה בנגלה ובנסתר), וגם לשמש את התורה כחסיד (אדה"ז אמר שכל חב"ד זה קונץ אחד גדול, איך אפשר לעשות דברים שונים והפוכים באותו זמן), כאשר השימוש כולל לשמש זקני חסידים (לשבת שעות בהתוועדות, לשיר ניגונים לומר לחיים ולשמוע סיפורים, על חשבון לימוד תורה), ואם החסיד הוא "עבד מלך" לגמרי יש בו גם איזה "מלך", הרבי עצמו, שרק הוא יכול לשבור את הלוחות.

נחזור לאותו תלמיד ישיבה שעל סף התמודדות ר"ל – לא מווסת ולא מאוזן. מי שבאמת יכול לתת לו את ההוראה להפסיק או למעט ולמתן – זה משה רבינו. לכן משה רבינו עושה הרבה דברים – עושה אתנו מבצעים, וגם לא מוותר על לימוד תורה, וגם מבטל אותה, שזה נשיאת הפכים לגמרי. כל זה יוצא מכמה שורות ב"לקוטי הגהות" על ספר התניא, שבא להסביר מה זה גוף לפני נפש ומה זה יגיעת בשר ביחס ליגיעת נפש, ששניהם מקבלים ממשה רבינו – זה מהתהו שלו וזה מהתיקון שלו, והתהו קודם ("ברישא חשוכא והדר נהורא"), ועיקר ביטויו זה שבירת הלוחות. מה זה שבר במתמטיקה? זה חצי. השבר העיקרי בתור מצוה זה "מחצית השקל" – לדעת שאתה רק חצי, אתה לא שלם, שזה לב נשבר ונדכה. זה מה שמשה רבינו מגלה בסוף. גם זה שהתורה נגמרת עם הדימוי של שבירת הלוחות, זה כמו שהתורה מתחילה עם בריאת העולם – מתחילה עם "שאמר לעולמו די", ובשביל לסיים צריך לשבור את התורה. אז אפשר להתחיל שוב מבראשית – מסיים ב-ל ומתחיל ב-ב, זה לב נשבר, שוברים ב-ל של "לעיני כל ישראל" כדי להתחיל שוב מ"בראשית" (שזה בשמח"ת, אודות הפסוקים שלה דברנו לעיל).

www.galeinai.netשיעורים נוספים ניתן למצוא באתר: