1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (4)

ד"ה "מן המיצר קראתי י-ה" (4)

כ' תשרי ע"ה – קראון הייטס

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. עלית הצדיק ועלית בעל התשובה

היום האושפיזין החסידי הוא הרבי המהר"ש – נשיר את "לכתחילה אריבער" שלו.

המצר והמרחב – רצון ותענוג

אנחנו לומדים את המאמר "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה" – המאמר הראשון של המשך תש"ה, של הרבי הריי"ץ מלפני שבעים שנה. אתמול למדנו ש"מצר" הוא עבודה של בעלי תשובה ו"מרחב" הוא עבודת צדיקים. ההבדל הפנימי ביניהם הוא שמצר הוא רצון בנפש ומרחב הוא תענוג.

עלית הצדיק "מחיל אל חיל" – מטוב לטוב יותר

בעל תשובה כולו רצון, רוצה לצאת מהמקום בו הוא נמצא ולהתקרב לה'. הצדיק עובד את ה' מצד התענוג, וגם מה שהוא רוצה להתקדם הלאה – "ילכו מחיל אל חיל" – הוא מצד התענוג (אחד הפירושים של השער "חל" – "ילכו מחיל אל חיל" – הוא מתוק כנודע[ב], וגם על פי פשט, "חיל" היינו הצלחה וכל הצלחה רווית תענוג. ומה עוד ש"מחיל אל חיל" משווה את המקום שיוצא משם למקום שבא אליו, שניהם "חיל", לומר שבהרגשה הפנימית יש צד השוה ביניהם, אין זה ממצב של צר למצב של עונג אלא ממצב של עונג למצב של עונג נעלה יותר).

לצדיק טוב איפה שהוא נמצא, טוב לו בעליה שלו מחיל אל חיל וכל שכן שטוב לו כאשר הוא מגיע לדרגה העליונה (ידוע שצדיק עולה זה-הוא פעמים טוב, "ותרא אתו [משה רבינו] כי טוב הוא", וי"ל שהם כנגד ד עליות – בכל עליה יש ג פעמים טוב כנ"ל – בסולם העולה מארץ לשמים, מ-ה תתאה שבשם, בחינת נפש, ועד לקוצו של י, בחינת יחידה, כאשר אינו דומה הרגשת הטוב בהגיעו לדרגה העליונה להרגשת הטוב כאשר בא לעלות מדרגה זו גופא לדרגה הבאה אחריה, ודוק).

אמרנו שזה על דרך "אז גוט איז גוט איז בעסער ניט בעסער?!" ('אם טוב הוא טוב האם יותר טוב הוא לא יותר טוב?!') – איפה שהוא נמצא כבר טוב, אבל הוא אומר לעצמו שאם טוב זה טוב יותר טוב הוא עוד יותר טוב (וי"ל שהצדיק 'לומד' זאת במוחש בהסתכלו על עבודת הבעל תשובה, והוא סוד יתרו חותן משה, שמשה, הצדיק, קבל יתרון מיתרו, הבעל תשובה, וד"ל). זה נקרא מרחב, שהוא חי במרחב, שאיפה שהוא לא נמצא הוא בכיף.

מבעל תשובה לצדיק

אבל, לעומת הצדיק, בעל תשובה נמצא במצר במקומו הראשון, הוא רוצה לצאת משם, להגיע למרחב. הרבי אומר כאן שההגעה למרחב מן המצר היא באין ערוך ממי שמתחיל ממרחב. עיקר הווארט שבראש השנה צריך להתחיל כבעל תשובה, ומתוך עבודה התשובה להגיע למרחב. בסוף כולם יהיו צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים".

יש מאמרים (בפרט של הרבי) שבסוף כל בעלי התשובה הופכים לצדיקים – אבל צדיק אחרי שהוא בעל תשובה זה הרבה יותר עצמי מאשר צדיק מעיקרא (והוא בעצם כל ענין ירידת הנשמה לתוך הגוף, "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא", נקודת המוצא של רוב מאמרי דא"ח, כמבואר במ"א).

אם אתה עכשיו צדיק צריך שמשיח יבוא ויחזיר אותך בתשובה. נוסיף לזה משהו שלא כתוב כאן. [שאלה: תשובה זה לא על חטאים דווקא, גם צדיק מעיקרא יכול לעשות תשובה?] אם אתה כעת צדיק אתה צריך את המשיח שיחזיר אותך בתשובה.

"אסורה מכאן להתקרב לשם" – תנועת התשובה של משה רבינו

מי שבמצר במצבו העכשוי, כל הזמן אומר "אסורה מכאן להתקרב לשם", כך כותב הרבי בהמשך המאמר. מי אומר זאת? משה רבינו ("ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה" ופרש"י "'אסורה נא'. אסורה מכאן להתקרב שם"[ג]).

משה רבינו הוא טיפוס של בעל תשובה? הוא צדיק מעיקרא, צדיק גמור, אבל יש לו תנועה (בתחלת שליחותו לגאול את עם ישראל) של בעל תשובה. ועוד, לא כל כך פשוט לומר עליו צדיק מעיקרא, הרי הוא גדל במצרים בבית המלכות, ספג לכאורה את כל התרבות הזרה של מצרים ערות הארץ, אחר כך הוא ברח משם (תנועת הבעל תשובה שבורח מן הרע כבורח מן המות ממש, כמו אצל משה), הוא היה הרבה שנים מלך כוש – בהחלט אפשר לומר שלמשה רבינו יש באופי מרכיב של בעל תשובה (ובפרט לפי האגדה הידועה – המובאת בספרי החסידות הכללית, הגם שבחב"ד היא מפוקפקת – לגבי חכם או"ה בחכמת הפרצוף שתמה על אופיו של משה רבינו כו'). בכל אופן, אצלו רואים את התנועה של "אסורה מכאן להתקרב לשם" – כך כתוב במשה רבינו בסנה.

"משה משה" – בעל תשובה וצדיק ללא הפסק

ועוד אפשר לרמוז, הרי שם ה' קורא לו "משה משה", "לא פסיק טעמא בגווייהו". הפירוש הרגיל בחסידות הוא שאין שום צמצום והסתר בין השרש של משה רבינו למעלה לבין ההתלבשות שלו בגוף למטה (מה שאין כן לגבי "אברהם אברהם" "יעקב יעקב" "שמואל שמואל" ואפילו "הוי' הוי'" לפני יג מדות הרחמים, שבכולם יש פסיק טעמא בגווייהו, סוד הצמצום בין השרש למעלה לבין ההתגלות למטה). יש עוד הרבה פירושים מה הסוד של "לא פסיק טעמא בגוויהו".

כעת יוצא עוד פירוש, שאפשר לומר שה"משה" הראשון זה המשה שגדל במצרים, ושם הוא ספג את התרבות של מצרים – כמו כל בעלי התשובה שסופגים תרבות זרה – והוא יצא מהתרבות הזרה לגמרי, זה המצר של משה, הבעל תשובה שלו, וה"משה" השני הוא משה רבינו שאנחנו מכירים, שהוא צדיק גמור. אבל אין הפרש בין משה הבעל תשובה למשה הצדיק – "לא פסיק טעמא בגווייהו".

מרחב הצדיק – מעשה מרכבה

בכל אופן, בכמה מקומות בחסידות כתוב שלהיות כל הזמן בתענוג – כפי שהוא מגדיר כאן את הצדיק – זה סוד רקיע ערבות, "סלו לרֹכב בערבות ביה שמו". על הקב"ה כתוב "רכב בערבות" – זה מעשה מרכבה. להיות כל הזמן בתענוג זה מעשה מרכבה – הצדיקים הם מרכבה. להיות במרחב זה מעשה מרכבה (תיכף נעשה את הגימטריא כאן, אך קודם נשים לב שמרחב-מרכבה דומים) – "לרכב בערבות", ערבוּת לשון תענוג.

דווקא בסוכות אין בערבות שלנו יותר מדי עונג, אין להם לא טעם ולא ריח, אלא שנקראו "ערבי נחל" הגם שאינן חייבות לגדול בנחל, "נחל" על שם "מים מצמיחים כל מיני תענוג [כל מיני ערבות כנ"ל]", מקור התענוג. בערבות יש תענוג עצמי שבא מרקיע ערבות, הרקיע הכי גבוה, המשתקף דווקא ביהודים פשוטים שאין בהם לא טעם של תורה ולא ריח של מצות בגלוי; כנגד מי הן שתי הערבות? משה ואהרן, הכי גדולים ומלאים תענוג באושפיזין.

נעשה גימטריא יפה בענין: כמה שוה "במרחב יה"? מרכבה. זה כמעט אותן אותיות, רק צריך לצרף את אותיות חבי ל-כ. גם נשים לב שכתוב "סלו לרכב בערבות ביה שמו", שייך לשם י-ה דווקא[ד], היינו המרחב של שם י-ה – "ענני במרחב י-ה".

מצר בעל התשובה – מעשה בראשית

אם להיות במרחב – עבודת הצדיק – זה להיות מרכבה, אז מה זה להיות במצר? צריך לומר שזה מעשה בראשית. יש בכללות שני סוגי סודות בתורה, סודות של מעשה בראשית וסודות של מעשה מרכבה. סודות של מעשה בראשית הן עשרת המאמרות בהם ה' ברא את העולם.

מכך ש"מרחב יה" הוא י-ה של מעשה מרכבה אפשר להסיק ששם י-ה של המצר ("מן המצר קראתי יה") הוא י-ה של מעשה בראשית. המלה צר היא גם השרש של צור, ועל מעשה בראשית כתוב "כי ביה הוי' צור עולמים" (יש רק פעמיים "ביה" בתנ"ך, "כי ביה הוי' צור עולמים" ו"סלו לרכב בערבות ביה שמו" הנ"ל, הראשון היינו הי-ה של מעשה בראשית, "מן המצר קראתי יה", והשני היינו הי-ה של מעשה מרכבה, "ענני במרחב יה").

במעשה בראשית ה' צר שני עולמים – עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא – באותיות י-ה, ב-י נברא העולם הבא וב-ה נברא העולם הזה. יש כאן מאמר חז"ל מפורש ששם י-ה הוא סוד מעשה בראשית, והמלה העיקרית בפסוק היא צור. אז יש איזה קשר בין צור – אפשר לחשוב שצור הוא סלע חזק, אבל כאן חז"ל אומרים שצור הוא לשון ציור – לבין המצר. אדם הראשון, הפסגה של מעשה בראשית, נקרא "יציר כפיו של הקב"ה". כל מעשה בראשית הוא ציור – "'אין צור כאלהינו' אין צייר כאלהינו'". אם כן, כל מעשה בראשית הוא מצר.

מצרים דקדושה – תנועת כיווץ בעבודת ה'

איזו ארץ נקראת על שם מיצר? מצרים. גם בקדושה, יש מצרים דקדושה – כשאדם נמצא במקום מצומצם, מכווץ. גם בעבודת ה', כשהוא מכווץ (וגם כאשר הוא משועבד להרגל, הרגל של קדושה שאינו מסוגל לפרוץ) – צריך לצאת ממצרים דקדושה. איזו עבודה זו? עבודה של בעל תשובה. "מן המצר" – חייבים לצאת מן המצר ולהגיע למרחב (לאור אין סוף שלפני הצמצום).

העיסוק במעשה בראשית – כווץ המח לחבר תורה ומדע

למה מעשה בראשית הוא מצר? מה זה היום, אצלנו, מעשה בראשית? נאמר את הווארט, אין לנו הרבה זמן (עוד כמה דקות חייבים להפסיק) – זה גם חלק ממעשה בראשית, מצר של זמן, אין מספיק זמן להרחיב את הביאור כדבעי... אנחנו מדברים הרבה מאד שהיום בהשגחה פרטית אפשר וצריך להקדיש הרבה מחשבה לחבר את התורה והמדע – יחוד התורה והמדע הוא אחד האתגרים הגדולים של הדור שלנו. חבור תורה ומדע הוא "בעשרה מאמרות נברא העולם", ובשביל לחבר את התורה הרוחנית והמדע הגשמי צריך מאד לכווץ את המח.

אמרנו בשיעור הראשון שמצר היינו לכווץ מאד את הראש כדי להבין משהו – במיוחד משהו קשה, איזה דבר עמוק שצריך להבין. יש גם מרחב של המוחין – נתנו דוגמא מהכתוב בגמרא שאדם נמצא בבדיחות הדעת ואפשר לשאול אותו כל חללי דעלמא, הכל פתוח אצלו. זה המצב ההפוך מכך שמישהו מאד מרוכז ומכווץ. כתוב שמצר ומרחב במוחין היינו צמצום המוחין לעומת התפשטות המוחין.

צרות העיסוק במעשה בראשית

זה בדיוק מתאים להבדל בין מי שעוסק במעשה בראשית למעשה מרכבה. מעשה בראשית, להבין טוב מדע ולהבין את הקשר שלו לתורה, זה מאד צר כי בעצם העולם הזה הוא צר, חוקי הטבע הם צרים (אינם נותנים שום מקום לנס שחורג מחוקי הטבע, שלמעלה מהטבע, הם כללים מוגדרים היטב שאין בהם "יוצא מן הכלל", מה שאין כן כללים אמיתים של תורה – "אין לך כלל שאין בו יוצא מן הכלל", וכענין הוראת שעה, כמבואר במ"א).

מעשה בראשית זה להתבונן באור הממלא כל עלמין רוב הזמן – יש גם איזו זיקה לסובב כל עלמין, אבל העיקר הוא ההתבוננות בממלא כל עלמין. עיקר ההתבוננות במעשה בראשית היא איך ה' ברא את העולם – שם אלקים ברא את העולם, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". יש התבוננות איך שם הוי' מתלבש בשם אלקים – אלהים בגימטריא כלי הוי' – והתלבשות זו גופא היא בחינת מצר. גם בשם אלהים יש מוחין, אותיות יה שבו – יה הפוך. כתוב שאם מוציאים את המוחין שלו הוא נשאר אלם. יש בו מוחין, התלבשות של שם הוי' – עיקר המהוה – בתוך אלהים בגימטריא הטבע.

עבודת בעל תשובה מתוך המצר

כל הלימוד הזה של מעשה בראשית דורש המון צמצום-ריכוז מוחין. לפי מה שאומרים כעת, זה דבר שמאפיין בעל תשובה. אם כי בעל תשובה רוצה לברוח מהמצר, אבל הוא מתחיל מלהיות בתוך המצר – הוא חייב את החויה של המצר (גם, בהשגחה פרטית, הוא למד מדעים, ומחובתו להעלות ידע זה לקדושה – על רגש שלא בקדושה אפשר לוותר, משא"כ לגבי ידע אמיתי – "חכמה בגוים תאמין [תורה בגוים אל תאמין]", חייבים להכניס אותה תחת כפני האמונה). אם אין מצר הוא לא בעל תשובה, ואז כל המרחב שלו הוא בדרגה נמוכה יחסית – הוא לא זוכה למרחב העצמי האמתי.

עליה ממעשה בראשית למעשה מרכבה – מאהבת עולם לאהבה רבה ואהבה בתענוגים

אם כן, מה שרצינו לומר עכשיו הוא ש"מן המצר קראתי יה" – מתוך העיסוק במעשה בראשית, "כי ביה הוי' צור עולמים", מגיעים למרחב של מעשה מרכבה, בו "כולא קמיה כלא חשיב". עיקר ההתבוננות על פי חסידות היא לעלות מהממלא כל עלמין והסובב כל עלמין ל"כולא קמיה כלא חשיב" – ביניהם יש פסיק טעמא.

כתוב "קדוש קדוש קדוש" ויש בין הראשון לשנים הבאים פסיק טעמא – יש פער בין ה"קדוש קדוש" למטה (ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין) ל"קדוש" העליון (כולא קמיה כלא חשיב). מי שמגיע ל"קדוש" העליון מסתכל על הכל מלמעלה, ואז בדיחא דעתיה, אפשר לשאול אותו על כל מה שיש בחלל והוא עונה כלאחר יד, כמשחק ב"גארנישט".

הוא נמצא במצב של "אהבה רבה" ו"אהבה בתענוגים" שלמעלה מ"אהבת עולם" (אהבה שנולדה מההתבוננות בעולם, במעשה בראשית), כמו שמסביר הרבי בהמשך המאמר. העיסוק בתורה ומדע – הוא דווקא שמביא את האדם לאהבת עולם (וכמו שמתאר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה איך שעל האדם להתבונן בנפלאות הטבע כו'. בדורנו, עיקר ה"פלא" של הטבע, כפי שחוקותיו מובנים לעומק דווקא היום, הוא איך שהוא מתחבר עם התורה הנצחית).

זו דווקא האהבה של אברהם אבינו. אברהם אבינו פרסם אלקות בעולם, כנראה שעיקר מה שעסק היה לחבר תורה ומדע – הוא חבר את ספר יצירה (לשון מצר) – הוא פרסם אלקותו יתברך בעולם, כמו שכתוב "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" ("מן המצר קראתי יה"), הוא גלה שה"אל", הבורא יתברך, הוא ה"עולם". כל היחוד שלו הוא לחבר אלקות לעולם – עולם גם לשון העלם – חבר את ה' (כל התורה כולה הוא "סוד הוי' ליראיו") ל"מעשה בראשית".

אצל יצחק אבינו כבר יחסית סוד מעשה מרכבה, סוד הצחוק, אותו סוד של בדיחא דעתיה – שכל העולם הוא גארנישט, כולא קמיה כלא חשיב. הרבי ממשיך להסביר במאמר שזה מביא לאהבה רבה (דבקות ניכרת) ועוד יותר לאהבה בתענוגים (דבקות בלתי ניכרת). שני אלה, אהבה רבה ואהבה רבה בתענוגים, שייכים למעשה מרכבה. אהבת עולם שייכת למעשה בראשית.

מעשה בראשית – מצר ה"מילין דהדיוטא"

עוד דבר, שכתוב שמעשה בראשית הוא "מילין דהדיוטא". אז גם כן, אם עסוק בתורה ומדע עסוק במילין דהדיוטא. חוץ מזה ששם י-ה הוא שם של מעשה בראשית, ב-י נברא העולם הבא וב-ה נברא העולם הזה. על זה הוא מסביר במאמר שאלה רק שתי אותיות – שהן שום דבר ביחס לכח הדבור כולו, ובוודאי ביחס למחשבה וכו'. כל ההתבוננות הזו היא התבוננות שמביאה את האדם לאהבת עולם, שזה "מן המצר".

י-ה – י מאמרות מ-ה ספירות (התחתונות שבמלכות)

יש עוד דבר שהוא כותב כאן במאמר, שכל ה-י מאמרות של מעשה בראשית יוצאות מ-ה הספירות התחתונות של המלכות. ה הספירות העליונות של המלכות תמיד מאירות מהז"א, אבל ה הספירות התחתונות לעתים מאירות ולעתים חשוכות, כמו הלבנה, שלעתים מלאה ולעתים חסרה, ומשם דווקא יוצאים י מאמרות שהם "מילין דהדיוטא". כלומר, כל י המאמרות יוצאים מ-ה ספירות. זה גם פירוש מאד יפה של סוד שם יה (של מעשה בראשית דווקא), שכל ה-י יוצא מה-ה.

אתמול למדנו שיש שם י-ה רק בחכמה. המלכות היא חכמה תתאה, וכאן יש פירוש שיש שם י-ה רק במלכות, דווקא ב-ה הספירות התחתונות של המלכות. הוא נותן לזה סימן, ש-ה הספירות התחתונות של המלכות נקראות "הצמאה" – ה צמאה. יש "הרוה", "למען ספות הרוה את הצמאה", וכתוב ש"הרוה" היינו רווי, כמו צדיק שעובד את ה' באופן רווי אור אלוקי, ומאיר ל-ה הספירות העליונות של המלכות, שהן ה-רוה כי כל הזמן מקבלות אור ושפע מהספירות דז"א. אבל יש ה צמאה, כמו בעל תשובה, שכל הזמן צמא למים – ה ספירות תחתונות של המלכות.

מן המצר אל המרחב – אתגר חיבור הקדושה והחולין

כל מה שעכשיו דברנו הוא שאפשר לפרש כאן את המאמר של בעל תשובה "מן המצר" שהוא עוסק במעשה בראשית ומגיע על ידי זה לאהבת עולם. הצדיק הוא "רוכב בערבות", "ענני במרחב יה", והוא בדרגת של התבוננות של "כולא קמיה כלא חשיב", שמביאה לעבודת ה' באהבה רבה ואהבה בתענוגים, שתי דרגות של דבקות, דבקות ניכרת ודבקות בלתי ניכרת. הוא אומר שאינו דומה מי שמגיע למרחב ישר למי שמגיע מהמצר למרחב.

מאד מתאים לווארט שלנו שצריך להכנס לתוך המצר, וכמו שהסברנו עכשיו היינו להכנס לתוך האתגר של חבור הקדושה לעולם, היום זה חבור התורה והמדע – כל המדע וכל מה שקורה היום בעולם. לחבר את הקדושה לכל החולין, שכל החולין – המילין דהדיוטא – יהיו על טהרת הקדש. לשם כך צריך להכנס לראש של מצר ולעשות תשובה. ואז, מזה, "ענני במרחב יה".

[מי שבמעשה מרכבה אין לו ענין בזה? הכל פשוט]. לצדיק לכתחילה אין ענין בזה – למודי חול ודאי שלא, לא צריך לימודי אנגלית ולא חשבון. שילמד תורה ומה שהוא ידע הוא ידע.

ב. הגבלות העולם וסוד הנענועים (ספר השיחות)

היינו באמצע לקרוא כאן קטע מספר השיחות של אותה שנה, רק שאתמול לא היה לנו זמן (לא יודע כמה נשאר כעת...), כעת נקרא בפנים קצת יותר בישוב הדעת. זו שיחת ליל שבת קדש חוהמ"ס, בתוך הסוכה, בשנת תש"ה. אני קורא באידיש – בחוברת יש לכם גם באידיש וגם מתורגם (רק שהתרגום, כמו תמיד, מאבד את כל הגעשמאק ולפעמים גם אינו מדויק ואף עלול להטעות):

עולם – מוגבל בזמן ומקום

עולם הוא ההיפך משם הוי'. [ידועה הגימטריא שאלהים הוא כלי הוי' ו-עולם הוא כלי אלהים – כשמכסים את שם הוי' בשני כלים מסתירים זה נעשה ההיפך]. למרות שעיקר ההתהוות הוא משם הוי' [ואפשר לחשוב שה' והעולם הם אותו דבר, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"], אך ההתהוות בפועל היא על ידי שם אלקים [כשמסתכלים על העולם לא רואים שהעיקר הוא שם הוי'.]. עולם הוא מוגבל בזמן ומקום [זה הגדר של עולם. יש לזה גם רמז בגימטריא, כתוב "בראשית ברא אלהים" והמלים "ברא אלהים" עולות זמן ומקום. בזמן ומקום יש הגבלה של ממדים – זה מצר, "מן המצר קראתי יה"].

מקום הוא הענין של ו' קצוות, שנוסף על ההגדרה של ו' קצוות מוגבל המקום במעלה ומטה ובד' רוחות, הגבלה זו מסודרת ומוכרחת. [הוא אומר שכאן הענין של ו' קצוות הוא מוכרח לגמרי]. קיים סדר שאינו מוכרח והוא בבחינת עילוי [לפעמים יש סדר שהוא רק תוספת יוקר, אך לא הכרחי], אך כאן ההגבלה [של מעלה ומטה ו-ד רוחות] מוכרחת, שבלי ההגבלה של מעלה ומטה וד' רוחות אין שום מציאות של מקום.

[מה הציור של סדר שאינו מוכרח אלא רק עילוי?] יש דברים שיכול להיות סדר אבל לא מוכרח. למשל, בחור בישיבה שלא שומר את הסדרים – הוא עדיין קיים, הוא רק לא שמר את הסדרים. אם הוא שומר את הסדרים זה עילוי – ויש גם סיכוי שהוא יהיה עילוי. אם לא שומר את הסדרים אין הרבה סיכוי שהוא יהיה עילוי. רוצים להגדיר בחור ישיבה, מה הגדר של בחור ישיבה? שקם בשש וחצי ולומד חסידות וכו', אך אם הוא לא שומר את הסדרים הוא אויס-בחור-ישיבה? לא, זה לא מוכרח. לפעמים הסדר מוכרח, שאין בלעדיו כל מציאות לדבר.

הוא ממשיך לגבי הזמן:

זמן הוא ענין של עבר, הוה ועתיד [שלשה זמנים, שבאמת הכל ממד אחד שיש לו שני קצוות, עבר ועתיד, ובאמצע יש את נקודת ההוה]. הרי לבד זאת שהעולם מוגבל בעבר הוה ועתיד, הרי מוכרח הדבר שיהיה כך [גם זה מוכרח], והסדר הוא שבתחילה – עבר, ולאחר מכן הוה ולאחר מכן עתיד [היום כשלומדים פיזיקה – שזה מצר – יש ראש שאולי אפשר להפוך את הממד של הזמן. זה כבר איזה סוד, מהסודות של מעשה בראשית. אפשר לשחק גם הקצוות של המקום – וגם להוסיף ממדים, שזה כל תיאורית המיתרים היום, יותר מ-ו קצוות. בכל אופן, זה העולם שאנחנו מכירים – בעולם שלנו יש ו קצוות של מקום ועבר-הוה-עתיד, לפי הסדר הזה, בזמן].

התכללות קצוות הזמן והמקום בשם הוי'

הוא ממשיך:

וזהו היפך משם הוי' [כל מה שאמרנו שהוא גדר של עולם הוא היפך משם הוי']. בשם הוי' ישנם גם כן זמן ומקום. מקום הוא ארבע אותיות שם הוי' [תיכף נסביר] וזמן הוא היה הוה ויהיה. [אז למה זה להיפך משם הוי'?] אך בשם הוי' הם כאחד [כל דרגות המקום והזמן הכל אחד ממש, ובזה שם הוי' הפוך מהעולם – בעולם עבר-הוה-עתיד הם נפרדים, וכך ו קצוות, ואילו בשם הוי' היה-הוה-ויהיה כאחד ממש וכך גם לגבי הקצוות, הכל "הוי' אחד"]. כלומר, שב"היה" כלולים ה"הוה" וה"יהיה", וכך גם ב"הוה" כלול וכו' [לפי זה עיקר הסוד של שם הוי' הוא ההתכללות, ואילו שם אלקים של מעשה בראשית הוא בלי התכללות. אומרים את זה במיוחד בענין הזמן].

יחסית, מה יותר פנימי – ממדי המקום או ממד הזמן? מה מתלבש בתוך מה? כתוב שהזמן הוא סוד הקו שמתלבש בתוך החלל, המקום. יחסית הזמן הוא זכר והמקום הוא נקבה.

התכללות ששה ממדים בארבע אותיות הוי'

יש כאן ענין בפשט: הוא אומר שמקום הוא ו קצוות, מזרח-מערב-צפון-דרום-מעלה-מטה. איך זה ארבע אותיות של שם הוי'? צריך שש אותיות – ששה קצוות. לגבי הזמן ברור – בשם הוי' יש אותיות היה, אותיות הוה, ומה עם העתיד-יהיה? (מדברים על פעמיים י-ה שזה יהיה).

מה הפשט? לא יודע אם מישהו אמר. או שסופרים פעמיים את ה-י וזה לא משנה – העיקר שיש את כל האותיות – או, יותר פשוט, שבאמת "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". סימן שיש משהו בעתיד שקובע ברכה לעצמו.

התכללות הזמן והתכללות המקום בשם הוי'

שוב, יש בשם הוי' את כל אותיות היה והוה אך לא את כל ארבע אותיות יהיה. בכל אופן, רואים שבזמן ההתכללות היא צירוף אותיות מתוך אותיות הוי'. אבל במקום כל אות היא בחינה בפני עצמה, יש ארבע אותיות בשם הוי' – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו".

בזמן זה צירופי אותיות – כבר יותר 'מרכבה' בתוך השם. כתוב בספרים הראשונים שצירופי אותיות הם סוד המרכבה וכל אות בפני עצמה היא מעשה בראשית. אז יחסית המקום של שם הוי' – ארבע אותיות, כל אחת בפני עצמה – הוא מעשה בראשית שבו, ואילו הזמן, היה הוה ויהיה, הוא מעשה מרכבה (ועיקר החידוש הוא לגבי העתיד, יהיה).

שתי שיטות בהקבלת ד רוחות ל-ד אותיות שם הוי'

כעת רק צריך לחזור ולהסביר. איך כתוב בזהר שאותיות י-ה-ו-ה הן כנגד המקום? מוסבר, בכמה מקומות, שיש ארבע רוחות העולם בשם (בלי מעלה-מטה). איך זה הולך? י-ה-ו-ה הם חכמה-בינה-תפארת-מלכות (או חסד-גבורה-תפארת-מלכות). בדרך כלל י-ה-ו-ה הם חכמה-בינה-תפארת-מלכות. חכמה ובינה הן השרש של החסד והגבורה, אברהם ויצחק. אברהם הוא ה"נגבה" – "הלוך ונסוע הנגבה" – ויצחק הוא הצפון, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", הוא הירא. תפארת היא קדמה ו"שכינה במערב".

אבל לפעמים כתוב בזהר שהיות שהכל הוא ממזרח למערב – "ממזרח שמש עד מבואו", הכל מתחיל מהמזרח ונגמר במערב  – אז לעתים כתוב שה-י של שם הוי' היא המזרח, משם ראשית גילוי האור בנפש. ה תתאה היא המערב. הצפון הוא תמיד אמא, ה עילאה, "מצפון זהב יאתה" (אהבה רבה, כמעלת הזהב על הכסף, כמבואר בתניא). לפי זה חסד, שהוא הדרום, הוא ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין", הוא ה-ו של השם, כנגד כל הו"ק. בסוף ה תתאה זה המלכות, המערב. אז יש בזה שתי שיטות.

י-ה – מעלה-מטה

בכל אופן, השאלה מה קורה עם המעלה ומטה? לכל הדעות י-ה-ו-ה הם כנגד ארבע רוחות העולם, אבל מה עם מעלה ומטה? לשם כך צריך לתת שתי דרגות ב-יה, כמו שהפסוק אומר "כי ביה הוי' צור עולמים", שלפני י-ה-ו-ה יש עוד י-ה. באותן י-ה יש סוד – שדברנו עליו לפני יומיים – של "קצר מלמעלה [י] ורחב מלמטה [ה]", היינו ששתי האותיות י-ה הן כנגד שני הקצוות של מעלה-מטה. אז יש ב-יה קצר ורחב, כנגד י-ה. אחר כך יש י-ה-ו-ה כנגד ד' רוחות העולם.

יש פה הסבר מאד יפה שלא אמרנו, שחוץ מזה שה-י קצר הוא גם למעלה – לא יותר גבוה משאר האותיות, אך בכל אופן תלוי באויר ביחס לשאר האותיות. ה-ה רחבה מלמטה יחסית (הרגל השמאלית שלה היא למטה דווקא, אינה מחוברת למעלה). אם כן, בתוך י-ה יש מעלה ומטה יחסית.

כוונת הנענועים – בשם הוי' מתחברים ו הקצוות

אם כן, יש פה הסבר מאד יפה שאפשר לכוון מחר כשעושים את הנענועים עם הלולב. ב"הודו להוי' כי טוב וגו'" מנענעים בכל מלה חוץ משם הוי' לכיוון אחד, וגם ב"אנא הוי'" אז בכל מלה שתי רוחות חוץ משם הוי'. למה בשם הוי' לא מנענעים? זה בדיוק מה שהוא אומר כאן, ששם הוי' הוא ההיפך מגדרי עולם. בעולם יש יש ו קצוות וכל קצה נפרד, לא כל הכיוונים יחד. ואילו בשם הוי' הכל אחד, אין קצוות נפרדים ח"ו (וממילא לא מנענעים כלל בשם הוי').

זה מה שיוצא כאן מהקטע. זה רק ההקדמה למה שהתחלנו אתמול, שבעולם – שהפוך משם הוי' – יש שלשה פירושים, העלם, הנחות העולם, סברות העולם. נמשיך הלאה ביום ראשון אחרי שבת בראשית בע"ה.