1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (56)

ד"ה "בסכות תשבו" (1)

כ"ט טבת ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אנחנו מתחילים מאמר חדש:

בסכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסכות, והנה כללות ענין ההתיישבות הוא בזמן ומקום [בשביל להתיישב בעולם הזה – שיש בו זמן ומקום – צריך להתיישב בתוך המציאות, בתוך הכלים שה' ברא, שעיקרם הזמן והמקום.], וזהו בסכות תשבו שבעת ימים שהוא ההתיישבות בזמן ומקום ["שבעת ימים" הם הזמן ו"בסכות" מקום.], וצריך להבין [איך מצות הסוכה היא התיישבות בזמן ומקום,] הלא הסכה היא מקיף [למעלה מהכלים של המציאות, של העולם,] ואיך שייך ענין ההתיישבות [שהיא אור פנימי, מוחין,] במקיף, ובאמת הנה מצות סוכה היא מצוה על פי טעם כמו שכתוב למען ידעו דורותיכם [צריכים ידיעה. הקושיא מתחזקת – אם סוכה היא מקיף, איך יש בה ידיעה, טעם ודעת?] כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו' ורז"ל אמרו [כדי לקיים את "למען ידעו"] עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה [ואם הסוכה למעלה מעשרים אמה אדם לא יודע שהוא בסוכה והיא פסולה – מלמד שחייבים לדעת שנמצאים בסוכה, וידיעה היא אור פנימי.], הרי שמצות סוכה היא שידע שיושב בסוכה, היינו לא זו בלבד דמצות סוכה היא התיישבות [שצריך להתיישב בזמן ומקום,] אלא שצריך להיות הידיעה שהוא יושב בסוכה, [מה הכוונה ידיעה?] הכוונה השגת המקיף [צריך לדעת שהוא יושב בסוכה, לדעת שהוא באור מקיף, ולכאורה יש כאן דבר והיפוכו.], דענין השגה שייך באור פנימי אבל באור מקיף איך שייך ענין הידיעה והשגה, ועוד מהו אומרו כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מה בא להוסיף על זה שהזהיר תחלה באמרו בסוכות תשבו [מצות עשה שכוללת את כל היהודים, מה התוספת ב"כל האזרח בישראל ישבו וגו'"?]. ורבינו נ"ע פירש בסוכות תשבו בכל מדריגות הנשמה שבכם [הפירוש של אדמו"ר הזקן הוא לפי הזהר. קודם הסביר במאמר "בסוכות תשבו שבעת ימים" על ישיבה בזמן, אבל הזהר מפרש ש"שבעת ימים" הם האושפיזין, מאברהם אבינו עד דוד המלך, ועליהם אומרים "בסוכות תשבו" – עוד לפני שאני יושב בסוכה ("כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"). קודם מזמינים את האושפיזין ("בסוכות תשבו שבעת ימים"), מקיימים מצות הכנסת אורחים, ורק אז יושבים ("כל האזרח בישראל ישבו בסוכות") – בזכות הכנסת האורחים אתה זוכה להיות אזרח, לשון זריחה, זריחת העצם, כפי שהוא יסביר. כך מפורש בזהר, אבל אדמו"ר הזקן מפרש בנפש – האושפיזין הם המדות, ולכן צריכים להזמין את כל המדות בנפש מחסד עד מלכות לשבת בסוכה. וכמו שאמר כאן הרבי, לשבת בסוכה היינו לדעת את המקיף – דבר והיפוכו.], וכאשר תשבו בסוכות בכל המדריגות שבנשמה הנה אז לא זו בלבד שיהיה גילוי שבעת ימים שלימות המדות אלא [שאם תשבו עם כל הנשמה בסוכה] עוד זאת כל האזרח בישראל [יתכן שפירושו לא רק על הפניה ל"שבעת ימים" אלא ל"תשבו" – תשבו כולכם – ואז לא זוכה רק לשבעת הימים, מחסד עד מלכות, אלא זוכה גם ל"כל האזרח בישראל".], ["כל האזרח בישראל" הוא] אותו האור עצמי הזורח בישראל [הכל בהמשך למאמר הקודם, שעל ידי תשובה עילאה זוכים לאור עצמי. סוכות בא בהמשך לר"ה, עשי"ת ויו"כ – ימי התשובה בהם ה' נמצא קרוב ויש את ה"שובנו אלהי ישענו" ויש תשובה עילאה. עיקר הווארט, שעוד לא אמרנו, שתשובה עילאה שייכת בעיקר לעשרת ימי תשובה. אחרי שיש תשובה עילאה יש גילוי עצמי, עליו נאמר "כל האזרח בישראל".] ואשר עתיד לזרוח בישראל [אזרח לשון עתיד – אני עתיד לזרוח. גם עכשיו הוא זורח, ועוד יותר – הוא עתיד לזרוח. כתוב בחסידות שכל פעם שכתובה המלה עתיד הכוונה מוכן ומזומן – "להיות עתידים ליום הזה". האור כבר נמצא, כבר זורח, ועתיד לזרוח ביתר שאת בישראל.] הנה הם ישבו בסוכות, וצריך להבין מהו ענין דכל המדריגות שבנשמה יושבים בסוכה [שלמות המדות, ולמעלה מכך "כל האזרח בישראל" –] ומהו המדריגה הזורח בישראל ואשר עתיד לזרוח דכל זה תלוי בהישיבה בסוכה [עד כאן ההקדמה של המאמר.].

ולהבין כל זה צריך להקדים תחלה מה שנתבאר לעיל דטענת ישראל בהסיבה העיקרית על העדר עבודה בכלל וטעותי עבודה בעבודת הבירורים [איזה אוכל צריכים לאכול עכשיו, אחרי איזה ענין בעולם הזה צריכים לרדוף עכשיו כדי לברר אותו – יש בכך הרבה טעויות, ועל כך כתוב "כל הדרכים בחזקת סכנה" ואפילו אצל צדיק גדול מאד יכולות להיות טעויות בעבודה.] ובפרט בענין החטא ועון [יש העדר עבודה, יותר מכך יש טעויות, ויותר מכך יש שאדם חוטא ועושה משהו לא בסדר.] הוא מפני סילוק אוא"ס הבל"ג בהעלם דצמצום הראשון [שה' העלים את אור אין סוף שלו.] דלולא הצמצום ובריאת העולם היו מאור אין סוף הבלי גבול [שה' היה בורא את העולם ישירות מהבלי-גבול (גם כאן כותב כמו בקיצור, שהדבר תיאורטי – אם היה כך – בעוד שבמאמר הקודם היה משמע בתחלה שהיה שלב בו כך באמת נברא העולם).] אזי היו בעולמות המתהווים נרגש אלקות בפשיטות, וישות ומציאות העולם טפל [וכך יהיה לעתיד לבוא, אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות, וגם היום זו כל המגמה של חסידות, של תורת הבעל שם טוב – שאדם יגיע למצב בו אלקות בפשיטות. יש על כך סיפורים, כמו שספרנו באחד השיעורים הקודמים.] אבל כשמתעלם אור אין סוף הבלי גבול בצמצום הראשון שהוא בדרך סילוק הנה בעולמות שנתהוו מה שנרגש בפשיטות הוא ישות העולם ומציאותו והרגש אלקי [להרגיש אלקות בחיי היהודי, בתוך העולם] הוא ביגיעה עצומה [ועמל רב, כפי שהוסיף הרבה פעמים.] ולכן יכול להיות טעותי עבודה [היות שהרגשת אלקות כל כך קשה היא נותנת מקום לטעות – שאדם טועה, בלי דעת, כי לא יודע מה הדרך הנכונה, "כל הדרכים בחזקת סכנה".] בעבודת הבירורים ו[עד כדי כך שיכול ליפול ]גם [ל]חטא ועון שמוסיפים חיות הקדושה בסט"א וקלי', וכתיב כי שתים רעות עשה עמי ["אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורת נשברים אשר לא יכילו המים", גם עזבו אותי, סילוק האור, וגם חצבו בורות נשברים, שהמשיכו חיות לקליפות.] לכן [על שני הפגמים] הנה גם התקון צריך להיות בב' אופנים תשובה תתאה ותשובה עילאה, תשו"ת בהתעוררות רחמים העליונים על נשמתו [שירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא] ולהיות בלב נשבר [כדי לשבור את הקליפה, כי הדרך היחידה לשבור את הקליפה היא לשבור את עצמו. על ידי שאדם הוא ממארי דחושבנא הוא מגיע למצב של לב נשבר. לב נשבר הוא הכלי האמתי – כווארט הידוע שאין כלי שלם מלב שבור דקדושה – והוא בדיוק ההיפך מ"בורות נשברים". בשביל מה צריכים שבר? כדי לשבור את הקליפה עוד יותר – שלא רק תהיה בורות נשברים, אלא תשבר עוד יותר ותשחרר את מה שינקה, "חיל בלע ויקיאנו". "לב נשבר" הוא הטוב של קליפת נגה, האור של נגה.] מעניניו [על ידי שהוא ממארי דחושבנא.] שבזה מבטש את הקליפות וסטרא אחרא [כל זה תשובה תתאה, שקודמת לתשובה עילאה – עבודת חדש אלול שקודמת לעשרת ימי תשובה.], ותשובה עילאה היא החזרת הנשמה לשרשה העצמי ["והרוח תשוב אל האלהים".] על ידי צעקת הלב [ואז, מהשרש שלמעלה מהאור שהסתלק, ממשיכים אור עצמי חדש. כמו שכתוב בכלל שבכל ראש השנה, בתקיעת שופר, נמשך אור חדש שלא היה בעולם עד כה – שיחסית לאור שהסתלק הוא אור עצמי. עד כאן החזרה על המאמר הקודם.].

יז) והנה תשובה עילאה הוא שניתן מלמעלה [גם בתשובה תתאה צריך כח שיעזור לי, אך נחשב שאני מתעורר, ואילו תשובה עילאה כולה ה', כמו שאמרנו את הווארט של רבי לוי יצחק מברדיטשוב שה' קודם "עוזר" ואחר כך "מושיע" ואחר כך "מגן". "מגן" לשון חנם – אני לא עושה כלום וה' עושה הכל. "עוזר" הוא שאני עושה וה' עוזר לי. "מושיע" הוא באמצע. רבי לוי יצחק אומר – הסבר מפורסם, שמופיע אצלנו בהרבה מקומות – ששלש המדרגות נקראות "נקודה לתתא", "נקודה באמצעיתא" ו"נקודה לעילא". יש בלשון הקדש חיריק, שורוק וחולם – נקודה למטה, נקודה באמצע ונקודה למעלה. מסביר ווארט יפה, ה' הוא נקודה, כך שאם ה' רק "עוזר" לי (ואני עושה את העיקר) – ה' הוא למטה, רק תומך בי. "מושיע" היינו שבלי ה' איני יכול לעשות שום דבר, אבל יש לי מציאות, אז ה' הוא 'באמצע' כלפי. "מגן" היינו "נקודה לעילא" – שיש רק ה'. אני למטה מה', ואם אני שם ידים אני נקרא "מסייע שאין בו ממש" כהסבר הבעל שם טוב. הנקודה היא ה' – יש מצב שה' מתחתי, יש מצב שה' מולי שוה בשוה, ויש שה' למעלה לגמרי. "מלך עוזר ומושיע ומגן ברוך אתה הוי' מגן אברהם". המגן הוא תשובה עילאה – "אנכי מגן לך", "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך". צריך להגיע ל"אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד" – האריז"ל אומר ש"שכרך הרבה מאד" ר"ת משה. שייך לשיעור הרמב"ם של היום, שאומר שבזכות "עמוד העולם" – אברהם אבינו – ה' עשה את משה. אחרי שבעה דורות, כשנמצאים במצרים וכמעט שוקעים ב-מט שערי טומאה, ה' עושה את משה – בזכות אברהם – לבוא ולהוציא אותנו מקליפת מצרים, מכל העבודה הזרה. יוצא שתשו"ת באלול, תשו"ע בעשי"ת – עד יום כיפור – ואחר כך ההמשכה של האור העצמי, גילוי המקיף, היא כבר בחג הסוכות, לו שייך מאמר זה.], כי ידוע דגילוים דעצמות הנשמה הוא שנותנים מלמעלה [במלים פשוטות, עצמות הנשמה היינו מי אתה – מי אתה באמת, מה השליחות שלך בעולם. לגלות דברים עצמיים לגביך זו רק מתנה מלמעלה – אתה לא יכול בשום פנים ואופן לבד. אפילו הבעל שם טוב אמר לפני שהוא הסתלק שהוא עדיין, כביכול, לא יודע לשם מה הוא בא לעולם הזה. גילוי עצמות הנשמה הוא רק מתנה מלמעלה, נס. (הציור שאני מתייחס לעצמי ולשליחות שלי הוא 'נפרד', לא?) נועד לעשות משהו עבור ה'. (אבל עדיין זה אני 'נפרד'.) יש איזה ניצוץ, "חלק אלוק ממעל ממש". אפשר להיות בבטול במציאות לגמרי, שאתה לא מרגיש כלום, ואז גם אין לך שאלות. אבל בכל מצב בעולם הזה, גם שיא השיאים של הצדיק הכי גדול – משה רבינו או אפילו משיח – הוא עדיין יכול לשאול מי אני ומה עניני כאן, מה אני עושה פה. שוב, תשובה עילאה, שהיא גילוי עצמות הנשמה, היא רק מתנה מלמעלה.], כי אין בכח האדם לעורר מעצמו רק מכח החכמה ולמטה לפי שהן הכחות שבהתלבשות פנימי בגוף [הגילוי מי אני, עצם הנשמה, הוא כתר. המושג עצם – וכך "אנכי" – תמיד שייך לכתר, וכתר הוא למעלה מטעם ודעת. מה שאני יכול לדעת הוא החכמה. אפשר להסביר שבפוטנציאל של החכמה שלי – כמה אני חדש ויכול לחדש חידושי תורה – יש לי איזו השגה, אך עדיין לא מדובר בעצמות הנשמה. את כל מה שמחכמה ולמטה אני יכול להשיג – ללכת לאיזה פסיכיאטר או פסיכולוג שיסביר לי מי אני (אך הם משיגים רק בדרגות הנמוכות, של חכמת הנפש השכלית או הבהמית).], אבל עצמות הנשמה שאינה מתלבשת בגוף אין בכח האדם לעורר מעצמו [לא יכול לעורר מעצמו ולא לדעת בעצמו.] רק שנותנים [מתנת חנם] מלמעלה בבחינת אתערותא דלעילא, וכן תשובה עילאה שזוהי התעוררות והתגלות עצמות הנשמה הוא שניתנה מלמעלה [אפילו צעקת הלב – "צעק לבם אל הוי'" – שמשמע שהאדם עצמו צועק, אך היות שאין בכך שום קול או ביטוי, אלא רק הזזה עצמית, צעקה זו היא מתנה מלמעלה, שיש בה "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה". גם עצם התשובה עילאה – על מנת להגיע לשרש, שלמעלה מהאור שסלק על ידי החטא ועון שלו – בא מלמעלה.], ולכן תשובה עילאה היא דוקא בזמנים דעת רצון [כעת  מכניס משהו חדש, שצריך "עת רצון", זמן מיוחד בו הכתר מתגלה. הרצון הוא הכתר. אם יש עת רצון ה' יתן לך את עצם נשמתך. כל בקר כשעומדים להתפלל מבקשים שהתפלה תהיה "עת רצון", גילוי הכתר. הוא יסביר תיכף שאחד הזמנים המיוחדים של תשו"ע – חוץ מעשי"ת, שרק פעם בשנה – הוא שבת. שבת אותיות תשב, תשובה עילאה. כל השבוע צריכים לעשות תשובה, במיוחד בלילה, בזמן קריאת שמע על המטה, אבל זו תשובה תתאה. שבת היא תשובה עילאה, מתנה מלמעלה, שהיא בבחינת "עת רצון".] וכמו בר"ה ועשי"ת שהוא עת רצון וכמ"ש דרשו הוי' בהמצאו וגו' [בהם ה' בא אלינו – המאור מתקרב לניצוץ ואז הוא שואב את הניצוץ.] וארז"ל אלו עשי"ת [בהם ה' נמצא וקרוב.], וזהו ההפרש בין תשובה דכל השנה לתשובה דעשי"ת, שבכל השנה היא בחינת תשובה תתאה [התעוררות רחמים ושבירת הישות, להגיע ללב נשבר.] ואפילו בחדש אלול [שצריך להיות במדרגה הרבה יותר גבוה מכל השנה.] הוא גם כן בחינת תשובה תתאה [יחסית לעשי"ת.], ובעשרת ימי תשובה הוא בחינת תשובה עילאה [שבאה רק מלמעלה, ולכן היא בזמן של "דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב".], וכן שבת אותיות תשב הוא בחינת תשובה עילאה [צריך הכנה, "והכינו את אשר יביאו", אבל שבת עצמה היא תשובה עילאה שבאה מלמעלה.] גילוי בחינת הרצון שלמעלה מטעם ודעת [עיקר גילוי הרצון בשבת גופא הוא ב"רעוא דרעוין". בתפלת מנחה של שבת אומרים "ואני תפלתי לך הוי' עת רצון". אומרים כל בקר בשחרית, אבל בשבת אומרים במנחה לפני קריה"ת – ברעוא דרעוין, עיקר ה"עת רצון" של כל השבוע. "רעוא דרעוין" הוא רצון כל הרצונות, ויש דרגות יותר נמוכות של רצון – צריכים לומר שכל השבת יש גילוי של רצון, של כתר, ובזמן מנחה יש את רעוא דרעוין, מצח הרצון, גילוי עצמות הרצון. במצח הרצון מלובש היסוד דעתיק, לכן עיקר התשובה עילאה הוא ענין של תיקון הברית – גילוי יסוד עתיק במצח הרצון, שנקרא "רעוא דרעוין" ב-ז תיקוני גלגלתא.], שכן הוא למעלה בשבת גילוי בחינת רצון העליון, והיינו דתשובה עילאה באה מלמעלה בבחינת אתערותא דלעילא, אך אין מדריגת אתערותא דלעילא כמו שהיה ביציאת מצרים [כבר אמר זאת קודם, וכעת רוצה להסביר יותר טוב.], דהנה אתערותא דלעילא דיציאת מצרים היא רק הקירוב דאוא"ס שנתקרב כביכול לנשמות ישראל [אך לא כל כך הורגש בנשמות – גילוי חד-סטרי. מבחינת ה' הוא כן התגלה, אבל אנחנו לא כל כך הרגשנו – היינו כמו דומם, כפי שיסביר.], אבל נשמות ישראל מצד עצמן היו רק בבחינת כי ברח העם [אנחנו רק הרגשנו את הרע וברחנו ממנו. ה' הופיע, "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם", היה גילוי עצמות מצד ה', אבל אצלנו התחושה היתה רק לברוח מהרע. בעבודת האדם בריחה מהרע היא אתכפיא. אמר קודם שכאשר יש גילוי מתהפכת המהות של האדם, אבל ביציאת מצרים לא היה כך.] והיינו שלא היו במדריגת הגילוי שלמעלה [לא היינו במדרגה. המגיד אומר שאפשר להמשיל כל דבר ממשל של רב ותלמיד – יתכן שהרב מגלה רזין דרזין דאורייתא והתלמיד בכלל לא במדרגה לקלוט זאת, הוא בשלו. כך ביציאת מצרים היה גילוי עצום של ה' – בשבילנו, גילוי שנועד לנו – אך לא היינו כלים בכלל, ורק ברחנו מהרע. מה שכן טוב, שברחנו מהרע שעשינו ואתכפיא, כך זו מדרגה של קטנות.] גם לא בנשמתם היינו שלא היה בהם התגלות עצם הנשמה [שנצרך לקלוט גילוי עצמות ה'.] ומכל שכן שבגופם [שהיה לגמרי רחוק, משוקץ בטומאת מצרים,] לא היו במדריגה זו, דהנה על ידי תשובה עילאה הוא שיוצא מהחומריות לגמרי [הוא מובדל ומתהפך.] וכמו צדיק גמור הרי ביציאת מצרים לא היה באופן כזה רק בבחינת אתכפיא לבד, ולכן היה צריך להיות אחר כך ספירת העומר שהוא ענין הזיכוך בנפש ובגוף, ונמצא ביציאת מצרים היה הקירוב רק הקירוב דאוא"ס לבד [רק ה' עשה מאמץ-על.], ומצד אוא"ס ב"ה לא יש שום מניעה ועיכוב דגם שהיו בבחינת ריחוק עדיין ומכל מקום יהיה עליהם גילוי אוא"ס ב"ה גם בפנימיות בנשמתם [ואף על פי כן לא מרגישים. עד כאן מסביר את יציאת מצרים, אחר כך יסביר שגם מתן תורה הוא לא תשו"ע. מכאן אפשר להבין את הסדר בכל שנה – יש פסח, יציאת מצרים; אחר כך יש שבועות אבל עדיין לא גילוי פנימי; ותשובה עילאה היא רק בעשי"ת, ולאחריה יש גילוי בדרך "שוב" בסוכות.],