1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (69)

ד"ה "הודעני נא את דרכך" (5)

י"ט שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

הרבי מסביר שיש שני מיני אתערותא דלעילא, שתי בחינות חן – אתערותא דלעילא שלפני כל אתערותא דלתתא, ואחר כך, אחרי האתערותא דלתתא והאתערותא דלעילא שבעקבותיה, יש עוד אתעדל"ע שהיא עיקר החן שמשה רבינו בקש, "למען אמצא חן בעיניך". החידוש בשיעור האחרון היה שהאתעדל"ע הראשונה היא עצם מציאות העולם – העובדה שיש עולם מעוררת להתבונן, כמו שכתוב באברהם אבינו שראה שיש בירה דולקת. היה גם חידוש בהסבר של "בירה דולקת" – שראה שהעולם מלא אור (לא שהעולם נשרף). הוא ראה שהבירה דולקת והתבונן והבין שיש בעל לעולם, ואז הציץ עליו בעל הבירה ואמר "אני בעל הבירה" (במשל), "אני בעל העולם" (בנמשל).

הוא ממשיך עם עוד חידוש:

ובאמת הנה לאו דוקא אאע"ה [אפשר לחשוב שרק בשל מעלת אברהם אבינו, מרכבה דאצילות, שעתיד להיות מרכבה לה' – הוא יכול לראות את העולם ולהבין שיש בורא לעולם.] שהיה משכיל נפלא בא לידי השגה זו דהכרת אלקות אלא דכל אדם יהיה מי שיהיה יכול להבין לפי ערכו ומהותו ענין האלקות מן העולם [כל אחד יכול להבין מתוך העולם שיש ה', כפי שכותב הרמב"ם. חז"ל אומרים שכל אחד צריך לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי", החל מהכרת ה' של אברהם אבינו. כל אחד, יהיה מי שיהיה, להבין אלקות מתוך העולם, לפי ערכו ומהותו. (גם גוי?) אין הכי נמי.], וכמ"ש [פסוק שבדרך כלל לא מפרשים כך:] ומבשרי אחזה אלוק [בחסידות מסבירים שאדם מתבונן בנפש שלו, ב"לב בשר" שלו, ומבין מכחות הנפש של עצמו – בפרטם אם מתוקנים – שיש את אותם ענינים בספירות העליונות, למעלה באלקות. אבל הפשט היותר פשוט, כמו שגם כתוב בכתבי האריז"ל, לפני החסידות, שמדובר בהתבוננות בגוף הגשמי. החסידות מפרשת על "לב בשר", מדות דתיקון, לעומת "לב אבן", אבל הפשט הוא התבוננות מתוך אברי הגוף – שבחסידות נזהרו ממנה, נזהרו מהגשמה – והכרת ה' מתוכה, כמו ב"פתח אליהו". אפשר לחשוב שרק מ"צלם אלהים" – בגוף ובנפש – אפשר להבין אלקות, אבל הוא מדגיש שהדבר נכון לכל העולם, ובפרט אם אתה רואה איזה אור בתוך העולם, "בירה דולקת", ודאי מזמין  להתבונן מי בעל הבירה.], וכן בכל עניני העולם רואים ענין אלקות [אפשר לראות אלקות על כל צעד ושעול.] מה שראוי לעורר להתקרב לעבודת אלקית [ראית ה' עצמו היא טובה – ה' הוא עצם הטוב – ויש גם אור אלקי בבריאה, "האור כי טוב", והאדם נמשך לאור ולטוב, רוצה להתקרב לאלקות. על הרצון להתקרבות כתוב שאתערותא דלעילא מעוררת אתערותא דלתתא. אם רק רואים את האלקות, מי "בעל הבירה", שיש בורא לעולם, עדיין אין אתעדל"ת האתעדל"ע. אם אני מתעורר להתקרב לאלקות האתעדל"ע פעלה את פעולתה. נסביר בהמשך שלא כל אתערותא דלעילא מצליחה – יכולה להשאר רק אתעדל"ע ואפילו להשתלשל לעבודה שקרית, לשקר לי, כפי שנתבאר במאמר הקודם. התכלית של אתעדל"ע היא תמיד לעורר אותי באמת להתקרב לה'. כך כותב כאן על מציאות העולם.

עד כאן היה להסביר את האתעדל"ע הראשונה, בלי שום אתעדל"ת. עיקר החידוש כאן היה שכל אדם יהיה מי שיהיה יכול להבין לפי ערכו ענין האלקות מן העולם, מעצם מציאות העולם. הוא מדגיש כאן שבא מנח, מכריתות הברית של ה' עמו (אף שאינו יהודי). כדי שהעולם יתקיים תמיד ה' עשה אות – "אות הקשת".],

[באמת, כמו שאמרו בפעם הקודמת, יש אעתדל"ע ב"כד סליק ברעותיה למברי עלמא" – שה' חשב לברוא את העולם באתעדל"ע בלי העלאת מ"נ, כי לא היה שום דבר, אך לא על כך מדובר. זה היה חד-פעמי, ומשמע שאחר כך הסדר התמידי הוא באתעדל"ת אתעדל"ע. כעת אומר שלא כך, אלא שתמיד יש אתעדל"ע לפני אתעלד"ת, שהיא כריתת הברית עם נח – היא החן הראשון, חן הוא תמיד אתעדל"עשנמצא תמיד בתוך המציאות, בעצם העובדה שיש עולם. העולם אמור לעורר אותי להכיר בה' ולרצות להתקרב אליו. שוב, הוא אמר כאן כמה דברים מיוחדים: שהפשט של "בירה דולקת" היינו שאברהם ראה את האור שיש בעולם. דבר נוסף, שכל אדם – ולכאורה גם גוי – יכול להבין עניני אלקות מתוך העולם. כל זה היה להסביר את האתעדל"ע הראשון, שהוא פירוש אחר לגמרי מההסבר בדרך כלל לאעתדל"ע שמעוררת אתעדל"ת – שהאתעלד"ע היא שאתה רואה יש פה עולם, וכ"ש אם אתה רואה את האור בתוך העולם. רמז פשוט לקשר בין אתערותא דלעילא למלה עולם: בדרך כלל מסבירים שעולם לשון העלם אלקות, ואילו כאן אומר שכל אחד יכול להכיר את האלקות מתוך העולם – הוא קם בבקר, השמש זורחת, ומתוך העולם הוא יכול להכיר את ה'. השער של עולם הוא על (ה-מ היא האות האחרונה, הכי חלשה בשרש, והיא גם מאותיות האמנתיו הנופלות מהשרש), ואפשר לדרוש בהתאם לכתוב כאן שעצם העולם הוא אתערותא דלעילא, תופעה של על. ממש דבר והפוכו, מחד עולם הוא העלם – מעלים על אלקות – ומצד שני מצביע על בעל הבירה ומזמין להתקרב אליו. כל הנושא כאן הוא נושא מאד יפה, ולכן גם אמרנו בשיעור הקודם שלפי הרמב"ם ההתבוננות בעולם נקראת מעשה בראשית, שמתוכה באים לקיים את מצוות אהבת ה' ויראת ה'. לא להסתפק בהכרה שיש פה בעל הבירה – אלא גם לרצון להתקרב, להמשך באהבה. אם כן, כל המדע כאן הוא בכלל מציאות העולם – שכל מה שה' ברא, חקי הטבע, הוא תופעת-על, אתערותא דלעילא. הוא יסביר שאפשר גם ליפול מכך – אם אדם לא מפנים נכון החן הראשון נעשה "שקר החן".

עד כאן הסביר את האתעד"ע הראשון, שלפני כל אתעדל"ת, וכעת ממשיך לשניה:] והב' הוא אתעדל"ע הנמשך אחר העבודה דאתעדל"ת [כולל האתעדל"ע שמגיעה בעקבותיה.] שזוהי המשכה מבחינת עצמות א"ס שאין אתעדל"ת מגעת לשם כלל [לא מה שבאתעדל"ת אתעדל"ע אלא מדרגה אחרת לגמרי של אתעדל"ע.] והיא רק בבחינת מתנה וכמו השבת שבאה אחר ששת ימי המעשה [ששת ימי המעשה הם באתעדל"ת אתעלד"ע, המשכה לפי ערך ממקור סדר ההשתלשלות. אחר כך באה שבת קדש,] ונקראת בשם מתנה וכמאמר מתנה טובה ישנה בבית גנזי ושבת שמה וכן בעבודה האלקית ישנה בחינה ומדריגה שנקראת מתנה [מה שה' נותן אחרי שלמות כל העבודה, שבעצם היא בחינת עולם הבא, כמו שכתוב בתניא.] וכמ"ש עבודת מתנה אתן וגו' [לא כותב את סוף הפסוק, "את כהֻנתכם", כי רוצה לומר ששייך לכל אחד ולהדגיש רק שזו מתנה בלא כל זכות.] ונקראת מתנת חנם שהוא חן אתעדל"ע [החן השני, שאחרי העבודה.] רק שזה נמשך לאחר שלימות האעדתל"ת, וכמו גבי מתנה [איך אני יודע שהיא נמשכת אחרי עבודה? הרי זו מתנה, וכל שכן בהיותה "מתנת חנם. חנם גם לשון חן – מקור שחן הוא בחינת מתנת חנם. שייך לחת"ת של היום, "כי תקנה עבד עברי [= משיח] שש שנים יעבוד ובשנה השביעית יצא לחפשי חנם" – שש שנים עבודה קשה, באעדל"ת אתעדל"ע, ובשנה השביעית, בחינת שבת, הוא יוצא לחפשי חנם, בגימטריא מלכות, זו המלכות של מלך המשיח. "תקנה עבד עברי" שוה בראשית, תחלת כל התורה, שבעצם ה' קונה אותו. (מה אומר ש"לחפשי חנם" היינו מלכות?) שהמלכות היא מתנת חנם. לא יעזור להקים מפלגה וגם לא לצעוק "עד מתי" עד שה' לא ירצה לתת לנו. (אז מה זה עוזר?) כמו שכתוב כאן, עושים עבודה כדי לעשות נייחא לנפשיה. עובדים "שית אלפי שנין" ומלכות ישראל היא לא בערך לכל מה שעושים. בא במתנת חנם כי פתאום ה' מחייך ש"מצאת חן בעיני" – הוא נותן את המלכות.] ארז"ל אי לאו דעביד ליה ניחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה בכל זאת נקראת בשם מתנה להיות שהאתעדל"ע הבא אינו מערכו ומהותו של העבודה באתערותא דלתתא [יש לפחות שלשה סוגים של אתעדל"ע – לפני אתעדל"ת, על ידי אתעדל"ת, אחרי אתעלד"ת ואתעדל"ע שבעקבותיה. כאן הוא מדבר רק על הראשון והאחרון, כי מדבר על חן – מתנת חנם – ומה שבא ישירות על ידי עבודה אינו מתנת חנם.], ועם זה הנה בעבודתו עביד נייחא לנפשיה [של האדון.], ובעומק הענין הנה הטעם שנקראת מתנה הוא לפני שזהו המשכה מפנימיות הא"ס שלמעלה מהשתלשלות [מה שבא מחכמה ולמטה – כפי שהסביר – אינו מתנה, אך מה שבא מהכתר (וכ"ש למעלה מהכתר) הוא חן, הוא מתנה.], דממוצא דבר אנו יודעים דכללות ענין אתערותא דלעילא היא למעלה במדריגה מאתעדל"ת [ומה שיכול להמשך על ידי אתעדל"ת.] רק שבאתעדל"ע גופא יש שתי מדריגות הא' אתעדל"ע מצ"ע היינו בלא אתעדל"ת כלל [שהדוגמה כאן היתה עצם העולם שה' ברא לכבודו.], דהמשכה זו היא מחיצוניות דאוא"ס שלמעלה מהשתלשלות והוא בחינת אור מקיף [ולכן יכול להיתו שם יניקת חיצונים, כפי שיסביר – מהמקיף יש יניקת החיצונים, ובעבודת האדם יכול להשתלשל למשהו חיצוני ושקרי לגמרי.], וידוע הכלל דאור מקיף הוא למעלה מכלים [אור מקיף לא מחפש כלי. אור פנימי לא ירד למטה אם אין לו כלי – זה הגדר שלו. אור מקיף יכול לרדת ולהתגלות בלי כלי, כלומר כשאתה בכלל לא שם – אז בא משהו אמתי, אבל אצלך הוא יכול להשתבש לגמרי ולהכנס לדמיונות, אולי שאתה משיח וכיו"ב. כל מיני דמיונות כי קבלת מתנה מלמעלה בלי שום אתעלד"ע מצד. זו האתעדל"ע הראשונה,] ונמשך גם כשלא יש אתעדל"ת, והב' הוא אתעדל"ע הבאה אחר אתעדל"ת דהמשכה זו הוא מפנימיות דאוא"ס שלמעלה מהשתלשלות והוא בחינת אור פנימי

אמנם לפי זה דכללות ענין החן שהוא אתעדל"ע הוא גבוה במדריגה מאתעדל"ע הבאה אחרי אתעדל"ת [המדרגה שעל פי סדר השתלשלות, מחכמה ולמטה – גילוי של שרש המודע על ידי אתעדל"ת. החן הוא מהעל-מודע לגמרי. הוא אומר ששתי האתעדל"ע שאנחנו מדברים עליהם, החן הראשון והחן השני, הם למעלה מהאתעדל"ע שבאה באופן אוטומטי בעקבות אתעדל"ת, באתעדל"ת אתעדל"ע. אם החן הוא כל כך גבוה – ששתי מדרגותיו באות למעלה מסדר השתלשלות – הוא מקשה:] יוקשה משארז"ל (סנהדרין ד"כ ע"א) שקר החן זה דורו של משה,

את הגמרא שהוא מביא כאן כדאי לראות בפנים. אפילו בגמרא – שהכי קרובה לפירוש שלו כאן – עדיין לא משמע ממש כדבריו, שהחן הוא במדרגה מאד גבוהה רק שאצלי יכול לרדת ל"שקר החן". אני תמיד הבנתי שהחן הוא שקר, אבל כאן מסביר שהחן הוא אמת, ורק אצלי נעשה שקר, כי איני כלי לקבל אותו, ולכן מכניס אותו לדמיונות. כפי שאמרנו, זו תופעה שקורית היום אצל רבים וטובים – שנכנסים לדמיונות כי קבלו איזה גילוי מלמעלה. נאמר בקיצור את הגמרא. קודם מדברת על שלשה צדיקים גדולים שהיה להם נסיון גדול בעניני עריות – יוסף הצדיק, בעז, פלטי בן ליש. תמיד אנחנו מכירים את יוסף הצדיק כעומד בנסיון בעריות, וחושבים שאין יותר מיוסף הצדיק. כאן הגמרא אומרת שהנסיון של בעז, שרות שכבה לצדו, היה הרבה יותר גדול עד ש"תוקפו של יוסף, ענותנותו של בעז". אחר כך בא פלטי בן ליש, ששאול זיווג לו את מיכל בתו – אחרי שהיתה נשואה לדוד, ודוד ברח מהשאול – והיא ישנה איתו באותו חדר שנים והוא לא נגע בה כי היתה אשת איש. בסוף, כשדוד חזר למלכות, פלטי הלך אחריה ובכה – על מה הוא בכה? שהפסיד את המצוה הזו. שהוא איתה תחת אותה קורת גג, באותו חדר, ועומד בנסיון יום אחרי יום – לא נוגע בה בכלל. אז אומרים ש"תוקפו של בעז – עונתנותו של פלטי בן ליש". רואים כאן שגם אצל צדיקים הכי גדולים – הכל יחסי. יוסף הצדיק 'קטן' ליד בעז ושניהם 'קטנים' ליד פלטי בן ליש. אחר כך אומרת הגמרא כך:

אמר רבי יוחנן מאי דכתיב רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה [פסוק בסוף "אשת חיל" בספר משלי. יש תופעה מענינת, שיוצאת כאן מהסוגיא אך לא מודגש בסוגיא, שדורשים את שני פסוקי רש – "תחנונים ידבר רש" – ה-ר וה-ש של אשת חיל". ה-ר הוא "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה" וה-ש היא הפסוק שלנו, "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל".] רבות בנות עשו חיל זה יוסף ובועז [עשו חיל, עמדו בנסיון, היו צדיקים, אבל] ואת עלית על כולנה זה פלטי בן ליש [שהוא באין ערוך יותר משניהם.]

אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן מאי דכתיב [בפסוק הבא] שקר החן והבל היופי שקר החן זה יוסף והבל היופי זה בועז יראת ה' היא תתהלל זה פלטי בן ליש [יש כאן שני פסוקים סמוכים. בפסוק ראשון יוסף ובעז הם בסך הכל "רבות בנות עשו חיל" – שבח – ורק ש"ואת עלית על כולנה" הוא פלטי בן ליש, באין ערוך יותר. פתאום בא עוד מישהו, רבי יוחנן, ואומר משהו אחר – יוסף הוא "שקר החן" ובעז הוא "הבל היפי" ורק פלטי בן ליש הוא "אשה יראת הוי' היא תתהלל". לא ראיתי אף מפרש שעומד על מה שקורה כאן בפנימיות. צריכים את שני הפסוקים, שני השלבים – אי אפשר לומר את הדבר השני לפני הדבר הראשון. מצד אחד "רבות בנות עשו חיל" ורק "ואת עלית על כולנה" – הכל לפי ערכין, יחסית, ולכן אחרי שאני אומר "רבות וגו'" אני יכול לומר שיחסית יוסף ובעז הם "שקר החן והבל היפי" ורק פלטי בן ליש הוא "אשה יראת הוי' היא תתהלל". איני מכיר דוגמה כה חזקה של תורת היחסות – לעשות מיוסף הצדיק "שקר החן" רק בגלל ההשוואה לפלטי בן ליש. כל אחד צריך להכיר בעצמו שכמה שלא אעשה משהו גדול יחסית למישהו אחר אני "שקר החן". כתוב שמשה רבינו הוא ענו מכל אדם, כי יודע שהכל הוא מה שחננו ה', ושמישהו אחר שהיה זוכה לאותם כחות היה מנצל אותם יותר טוב. לגבי אותו אחד, בתיאוריה, שהיה מנצל את הכחות טוב ממני – לגביו אני "שקר החן", כמה שאני עושה. לא רק שאיני ממצה, אלא שאני גם שקר. זו סוגיא שהכל יחסי.

אחרי שהוא מדבר על יוסף הצדיק, בעז ופלטי בן ליש, יש עוד דרשה:] דבר אחר שקר החן זה דורו של משה והבל היופי זה דורו של יהושע יראת ה' היא תתהלל זה דורו של חזקיה [שכתוב שבדקו בדורו של חזקיה המלך מדן ועד באר שבע ולא מצאו תינוק שלא בקי בכל ההלכות – הוא עבד מאד קשה על משרד החנוך, הצליח, ולא היה עם הארץ בישראל. דור בלי עם-ארצות. אם כן, הדור של חזקיה הוא באין ערוך מהדור של משה רבינו וגם מהדור של יהושע שהכניס את עם ישראל לארץ.

אחר כך עוד דבר אחר:] דבר אחר שקר החן זה דורו של משה ויהושע [שניהם יחד.] והבל היופי זה דורו של חזקיה [כמה שהיה טוב "מדן עד באר שבע" – כמו שדרשנו על "ארץ זבת חלב ודבש" – עדיין "הבל היפי" ביחס לעוד דור:] יראת ה' היא תתהלל זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת [בגלל עוני היו חסרים להם בגדים.] ועוסקין בתורה.

מוסר ההשכל של המהלך הוא שהכל יחסי – שיש אחד שבא בסוף ומבייש את כולם. אחד הרמזים שהרבי נתן למלה מיד, רוצים משיח "תיכף ומידממש" – בין כמה וכמה רמזים – הוא משה-יהושע-דורם. רמז שנשמע קצת מוזר, אבל מהגמרא כאן יוצא בסוף שאפשר לומר שיש "דורו של משה ויהושע" יחד. יוצא שהם "שקר החן" – איך אפשר לעשות מזה משהו גדול? נגיע בהמשך לכך שהרבי אומר שצריך לחלק לגמרי בין משה לבין דורו – ח"ו לומר "שקר החן" על משה, "משה אמת ותורתו אמת", אבל הדור קבל חן בלי כלים. כמה שהוא "דור דעה" – דור עם כלים ודעת – הוא לא זכה לבקשת משה "הודיעני נא את דרכיך למען אמצא חן בעיניך", הוא בקש זאת בשביל הדור ולא זכה לכולם. בכל אופן, אם הרבי עשה רמז של משה-יהושע-דורם כנראה הוא רצה לתקן את "שקר החן", שיהפוך בדור שלנו – דור של משיח – לחן אמת.

נקרא עוד משפט:

[לפי כל מה שלמדנו כעת, שחן הוא אתעדל"ע כה נעלה,] יוקשה משארז"ל (סנהדרין ד"כ ע"א) שקר החן זה דורו של משה, הלא דורו של משה שזכה לחן שהוא אתעדל"ע מצ"ע הוא שקר [שוב, חוזר ומדגיש את הפירוש שלו, שלא שהחן שהם זכו לו הוא שקר – הוא אור עצום, רק שהוא אור מקיף – ורק לא התקבל אצלם בפנימיות], והיינו דאתעדל"ע זו לא פעלה בדורו של משה חקיקה פנימית ואדרבא מזה נשתלשל ענין החיצוניות [כמו שאמרנו שאדם מקבל הארה והיא הופכת להזין את כח המדמה שלו, במקום להביא אותו לעבודה אמתית היא הופכת אצלו להיות שקר.] שהביא לידי שקר וכמו חטא העגל [גם חידוש. מאיפה בא חטא העגל? מכך שהיה להם המון אור, המון אתערותא דלעילא. על פי פשט חטא העגל הוא כי ה' הרבה להם זהב, גשמיות – מה עושים עם הרבה זהב? עגל של זהב. כאן זו פנימיות הדבר – ה' השפיע להם המון אור אלקי ולא ידעו מה לעשות איתו. במקום להפנים אותו, שיעשה חקיקה פנימי, רק הביא אותם לחטא העגל. כמה שוה "כח המדמה"? עגל הזהב. הביא אותם לדמיונות ועשו מהחן שהם קבלו שקר. כך עובד אצל כל אדם.] וכן כללות ההנהגה דישראל במדבר [כל הרפתקאות עם ישראל במדבר, כל חומש במדבר, הן בשל החן שקבלו, אור גדול, ולא היה להם כלים להכיל אותו.], ואם כן מהי מעלת האתעדל"ע שהוא חן, וכן כללות ההנהגה דישראל במדבר,