1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (76)

ד"ה "ביום השמיני עצרת" (3)

כ"ז שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו 'פייטל ניגון'.

אנחנו לומדים על שלש האהבות, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", מצד הרגל של הנשמה, הארת הנשמה המלובשת בגוף, הכוללת את כל הנר"נ, ה-צ של הצלם, ומצד הראש של הנשמה, הכולל את כל האורות המקיפים, לם של הצלם. בינתים הוא לא חלק בין אהבת "בכל לבבך" ו"בכל נפשך" – יחלק בהמשך – ואומר שהם אהבה שמצד הרגל, שבאה מהתבוננות "כי הוא חייך". אמרנו פירוש פשוט ב"בכל לבבך", "בשני יצריך", שה' נותן לנו הכל – גשמיות ורוחניות – מצד "כי הוא חייך" בגשמיות הנה"ב אוהבת את ה' ומצד "כי הוא חייך" ברוחניות הנה"א אוהבת את ה'.

במאמר ההסתלקות, "באתי לגני", הרבי הקודם אומר משהו דומה אבל שונה. הוא אומר שכאשר הנפש האלקית מסבירה בטוב טעם ודעת את ההשכלה האלקית לנפש הבהמית עד שגם היא תוכל להשיג עניני אלקות אז גם היא מבינה שה' הוא משהו טוב ונמשכת אחריו, אוהבת אותו. זה פירוש יותר פנימי, ש"'בכל לבבך' בשני יצריך" היינו שהנפש הבהמית גם תבין – בזכות השתדלות הנפש האלקית – ותמשך גם היא אחרי אלקות. כאן אמרנו משהו הרבה יותר עממי, ש"כי הוא חייך" – הכל בא מה'. מה שהנפש האלקית רוצה, רוחניות ואלקות, בא מה' – אז היא אוהב את ה'. מה שהנפש הבהמית רוצה, גשמיות, גם בא מה' – אז גם היא אוהבת את ה'.

צריך להשלים עוד ווארט בנקודה שלמדנו אתמול: בתחלת המאמר הוא הזכיר ארבעה ממדים בתשרי – ר"ה-יו"כ-סוכות-שמע"צ. אמרנו שהם כנגד י-ה-ו-ה ויש על כך שער שלם בסוד הוי' ליראיו – "לב שמח" – והסברנו שיש ביניהם שלשה ממוצעים, עשי"ת-ימים בין יו"כ לסוכות-הו"ר. לא הזכרנו שהיום המרכזי בין ר"ה ליו"כ הוא שבת תשובה – שבו תמיד נאמרו דרושי החסידות – ושבת היא היום שמעלה את כל ששת ימי החול. תמיד יש שבת ביניהם, וההבדל בין הקביעויות הוא רק מתי חלה השבת הזו. אם ר"ה הוא ביום חמישי אז שבת תשובה צמודה לראש השנה. כשחסידים נסעו לרבי בר"ה כזה הם שמעו שלשה מאמרים רצופים, יום אחרי יום, ומכאן הניגון עם שלשה דיבורי המתחיל, שלשת הפסוקים עליהם דרשו, שיהודי פשוט לא הבין יותר מהם. אבל כמובן שבת תשובה יכולה להיות גם בחול, אם ר"ה הוא בימים ב-ג או ג-ד. בכל אופן, אמרנו שעשי"ת הם כמו דעת עליון המחברת בין החכמה והבינה, בין ה-י וה-ה. כתוב שהדעת היא "מפתחא דכליל שית" – לא רק דעת תחתון, אלא גם דעת עליון שבזכותו נולדות המדות – ועל כך כתוב "ובדעת חדרים ימלאו", הדעת פותחת את כל המדות (חד"ר ר"ת חסד-דין-רחמים, עיקרי המדות). עיקר דעת עליון לעניננו הוא שבת תשובה, והיא כוללת ששה – ששת הימים הנוספים בעשי"ת שסביבו. גם בדעת עליון יש את המדות, והיא משמשת לחבר בין ר"ה ליו"כ. אמרנו אתמול ששני ימי ר"ה הם כתר וחכמה – י וקוש"י – ויום כיפור הוא בינה, "לפני הוי' תטהרו", "תטהרו" היינו גילוי עתיקא (כרמוז גם בכך ש"תטהרו" עולה כתר, כמובא בספרי הקבלה) שמתגלה באמא, במקום הטהרה. אחר כך יש את ארבעת הימים שבין יו"כ לסוכות – סוד דעת תחתון, שנועדה להוליד את השמחה בלב, "נתת שמחה בלבי" ב"זמן שמחתו". אחר כך יש את ימי השמחה בסוכות, ובסופו הו"ר שהוא עטרת היסוד, שבעצם באה לחבר את זו"נ – את המדות, שכעת מלאות שמחה, עם שמיני עצרת, שעוד יותר שמחה, שמחת המלכות. כתוב שהשמחה הכי גדולה בתנ"ך היא בזמן המלכת המלך – "זה יעצור בעמי" – זו שמחת שמיני עצרת. כל זה בקיצור.

לא אמרנו שיש גם בחינה של שמיני עצרת וגם בחינה של שמחת תורה – בחו"ל אלה שני ימים ובארץ אלה שני ענינים שחלים באותו יום – ויש שני מאמרים לשני הימים האלה. עיקר הענין של שמיני עצרת הוא תפלת הגשם, קליטת ועצירת כל האורות, יום הקליטה. עיקר הענין של שמחת תורה הוא הריקוד עם ספר התורה ונעיצת סופו בתחלתו – "נעוץ סופן בתחלתן". עיקר ענין שמח"ת הוא לעשות את שלמות הדם היהודי בלב על ידי חבור סוף התורה לתחלתה – "ישראל. בראשית". שמח"ת היא מה שמחזיר את כל המעגל ליום הראשון של ראש השנה, לכתר. כל המהלך מהכתר עד למלכות, מר"ה עד שמע"צ, ומה מחזיר את המלכות לכתר? שמחת תורה – ריקוד במעגל, מחול, שמחזיר את הרגל לדרגה הכי גבוהה של הראש. יש כמה רמזים של "בראשית", ואחד מהם שהעולם נברא ב-א תשרי – אף שנברא בכ"ה אלול, הרי "זה היום תחלת מעשיך [זכרון ליום ראשון]", עיקר ותכלית הבריאה הוא האדם, ה"סוף מעשה במחשבה תחלה" שב-א תשרי. מתי קוראים בתורה בראשית? לא בר"ה אלא בשמח"ת. כנראה שהריקודים של כל עמך ישראל יחד, מגדול עד קטן, הם השלמות של ישראל – "לעיני כל ישראל". שמחברים את סוף התורה לתחלתה בעצם לוקחים את סוף כל החגים, שהם האחדות של עם ישראל – סוכות הוא אחדות, ושמע"צ עוד יותר אחדות, עם מלך, ושמח"ת אחדות עם התורה ועם ה' – ומחברים הכל חזרה לבראשית, ב-א תשרי, הכתר של כל המבנה. אם כן, שמח"ת הוא גם ממוצע מחבר – מחבר את הסוף להתחלה.

אם כן, השלמנו מעגל שלם של החדש השביעי, חדש המושבע – ארבע מדרגות ראשונות, ר"ה-יו"כ-סוכות-שמע"צ, ועוד ארבע מדרגות של ממוצעים, שבת תשובה עם עשי"ת-ארבעת הימים בין יו"כ לסוכות-הו"ר-שמח"ת. זו התבוננות בסיסית של חדש תשרי. [למה בין יו"כ לסוכות יש ארבע ימים?] הם גם כנגד י-ה-ו-ה. יש כאן נוסחה מאד פשוטה – הממוצע המחבר הראשון הוא שבעה ימים (בתוך עשי"ת), השני הוא ארבעה ימים, השלישי יום אחד, והרביעי הוא בארץ (מדאורייתא) חלק משמע"צ. שני ימי ר"ה הם גם בארץ יומיים, וכך ישאר גם לע"ל, "יחינו מיומים", אך שאר יו"ט שני יתבטל לע"ל ויהיה רק מה שמן התורה – הממוצע האחרון הוא בעצם אפס, בטל בתוך הדבר האחרון, אך הוא ענין בפני עצמו בתוך אותו יום, לא רק הקליטה ותפלת הגשם אלא עוד ענין של חבור הסוף להתחלה. לפני כן יש 7-4-1 – הפרשים שוים של 3 – ואז מגיעים למעלה מהזמן, אחרי ה-1. לפי הסדרה היה צריך להיות 2-, אז זה פשוט 0.

נחזור להמשך המאמר. הוא אומר שהאהבה הבסיסית של הרגל היא "כי הוא חייך".

אמנם בחינה זו שהוא ית' חיי החיים הוא רק זיו והארה לבד שאינה ערוך כלל לגבי מהוע"צ ית' וכמ"ש ויצא כברק חצו [כל החיות של בריאת העולם היא הארה בלבד, איזה ברק. איפה כתוב "ויצא כברק חצו"? איך 'נופל' על הפסוק הזה? הוא הפסוק האחרון של שלשת פסוקי שופרות. אחרי הפסוק "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" שלמדנו במאמר הקודם. פסוק מזכריה – "והוי' עליהם יראה ויצא כברק חצו ואדני הוי' בשופר יתקע והלך בסערות תימן" (דברנו בשיעור קודם שכולנו תימנים...). יש כאן הרבה רמזים שלא נכנס אליהם. אחר כך מביאים את תחלת הפסוק הבא בזכריה – "הוי' צבאות יגן עליהם" – ובעל המחזור מסיים "כן תגן עליהם ה' בשלומך". סיום שלשת פסוקי הנביאים במחזור, שהוא שיא הפסוקים, הוא הפסוק הזה. כמה פשטנים מסבירים את הענין של "והלך בסערות תימן" – היום בחדשות מדברים הרבה על תימן, הולכות שם סערות – שהוא תכלית תקיעת השופר של ה'. מה הענין? אחד מאלופי עשו הוא "אלוף תימן", ויש פשטנים שמסבירים שה' הולך בסערה להפרע מעשו. צריך להבין, כי אצלנו היום עשו הוא עיקר התיקון של משיח – להפוך את עשו, קליפת הנצרות היום – שלכאורה שייך לאירופה, תרבות המערב, מה הקשר לתימן? יוצא מכאן שיש קשר בין התרבות המערבית לבין תימן, שהיא כינוי לעשו. תימן שוה בדיוק 500, "פרו ורבו", מספר מאד שלם. בכל התנ"ך כתוב עשרים פעמים תימן – שוה בדיוק רבבה. רבבה היא מאה ברבוע, עשר בחזקת ארבע, מספר מושלם ביותר – המספר הכי גדול שיש לו שם בלשון הקדש. בכל השפות שאני מכיר מגיע רק עד אלף, ומשהו מיוחד בלשון הקדש שיש מלה בשביל עשרת אלפים. אין באנגלית מלה בשביל עשרת אלפים – מליון ומליארד וטריליון וכו' הם סתם המצאות. בכל אופן, אם אין רצף – זה כבר משהו אחר. צריך להיות רצף – אחרי אלף צריכה להיות מלה בשביל עשרת אלפים, ובתורה יש. כתוב שאחדים-עשרות-מאות-אלפים-רבבות – כל אחד מלה מיוחדת בתורה – הם כנגד נרנח"י. היחידה היא רבבה. כנראה מליון הוא כבר עצם הנשמה, הניצוץ שמתלבש ביחידה. כתוב שאין בקליפות יחידה – "בבואה דבבואה לית להו". כל זה היה לומר שסוד הרבבה קשור לתימן. כתוב "ואתא מרבבות קדש". יש מי שאומר שב"זרח משעיר למו" שעיר היינו תימן, כי בפסוק אחר כתוב "אלוה מתימן יבוא". בתורה כתוב שעיר – עשו – ובנ"ך כתוב תימן. זו גם ראיה של הפשטנים שתימן היינו שעיר-עשו. אלה מבטים חדשים לגבי תימן, שלא הכרנו.

אם כבר, נאמר רמז אחד יפהפה בפסוק הזה: כל הפסוק שוה מספר שלם, 3500, ותימן הוא 500. כלומר, כל הפסוק הוא ז"פ תימן – כפולה של המלה החותמת את הפסוק. בכתבי האריז"ל כתוב שכל תימן היינו כתף – המספר 500 הוא כתף – ופעמיים כתף, כמו שיש לאדם, עולה 1000. זה סוד יחוד הזכירה באריז"ל. אם לאדם יש חולשה בזכירת דברי תורה יש יחוד הזכירה, מהיחודים הכי חשובים באריז"ל, שמבוסס על 500. למה קשור לכתף? מה שאדם שוכח הולך לאחור וצריך להחזיר אותו לפנים – המעבר מהאחור לפנים הוא דרך הכתר, "לעבדו שכם אחד". כנראה יש משהו בתימן שמסוגל לזכור או לשכוח – התיקון שלו הוא לזכור את הנשכחות. (אצל המורי לומדים את כל התורה בעל פה.).

מה הוא רוצה להוכיח מהפסוק "ויצא כברק חצו"?] שאינו אלא מחשבה א' לבד [החץ של ה' הוא מחשבה אחת, וממנה נבראו כל העולמות. בדרך כלל מביאים לכך שהכל נברא במחשבה אחת את "ביה הוי' צור עולמים" או את "בהבראם", ב-ה בראם. כאן מביא את הפסוק "ויצא כברק חצו", כל ברק של ה' הוא מחשבה אחת – כל המציאות היא הברקה של ה', אבל רק הברקה אחת. פתאום הקב"ה הבריק הברקה ומכך נבראת המציאות. מעיקרי הסודות של ר"א אבולעפיא הוא "שלם וחצי" – הקב"ה הוא שלם, "שלמותא דכולא", ומה שעלה בדעתו לברוא את העולם הוא כביכול החצי שלו. מה פירוש חצי? שהוא 'צריך' משהו. כמו שכתוב בתחלת ס"ו, שה' לא צריך שום דבר – הוא שלם בהכל – אך 'ממציא' לעצמו צורך, שהוא חצי. קראנו בשבת פרשת שקלים – כל אחד הוא חצי וצריך מישהו שישלים אותו. הברק הוא הברקה להיות חצי, וממילא חיבים לברוא עולם. מאיפה יצא "כברק חצו"? מהשלמות. מההברקה הזו נבראו כל העולמות.] וכמאמר במחשבה אחת נבראו כל העולמות וכתיב היוצר יחד לבם דכולם נסקרים בסקירה אחת [ה' יוצר את כל הדורות – כל האנשים, כל המחשבות – בבת אחת, ורואה את הכל יחד, בסקירה אחת. לפי זה אפשר לפרש גם "יחד שבטי ישראל", שלבו של מלך הוא "לב כל ישראל" ויש בו משהו שגם יוצר, כמו יוצר חרס, ששם הכל בכלי אחד, מגלגל ומסובב ויוצא משהו. כל מה שיש בכל הלבבות של כולם – הכל "כי הנה כחומר ביד היוצר". כתוב כאן על ה', אבל יש כזה משהו גם במלך – "ויהי בישורון מלך... יחד שבטי ישראל" – שיש משהו בלבו שכולל את כולם ודואג לכולם, הוא מלך אמתי. הפירוש של המלה יחד גם קשור היום לפוליטיקה... הרי הרב מאזוז אמר לו וגם אנחנו אמרנו לו שישי ר"ת "יחד שבטי ישראל". מכאן מוסר השכל למפלגה הזו, שאם רוצים להצליח צריך "כולם נסקרים בסקירה אחת" – שצריכים לדאוג לכולם ולכלול את כולם, כש"כולם נסקרים בסקירה אחת" יצליחו בסקרים. (קבלו אותיות קץ בקלפי, היו שלגלגלו אבל צריך להסביר.) בחינת קץ חי, יצחק.], וכשם שמחשבה א' אינה נחשבת כלום לגבי עצמות האדם שהרי בטלה לגמרי אפילו רק לגבי כח המחשבה שבאדם שיכול לחשוב מחשבות הרבה עד אין קץ [היה צחוק גדול...] מכל שכן לגבי מהות ועצמות הנפש, כך על אחת כמה וכמה שאין מחשבה זו [שקודם הוא קרא לה ברק] נחשבת כלום נגד מהותו ועצמותו ית', וזהו אני הוי' לא שניתי שאין שום שינוי כלל, וכמאמר אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר שנברא העולם [כל העולם הוא הברקה אחת לבד.], מפני שכל זה הוא הארה לבד וכל ימות עולם הזה ועולם הבא וגן עדן התחתון ועליון וימות המשיח ותחית המתים אין נחשבים אצלו יתברך אלא כרגע קטן, וכמו שכתוב לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ אל תקרי שמות [לשון חורבה, כפשט הפסוק.] אלא שמות [לשון שם.] והיינו שגם שמות בחינת וחד חרוב [למעליותא, האלף השביעי.] הוא בחינת שם והארה לבד [שאפסי לגבי העצם], וזוהי העבודה דבכל לבבך ובכל נפשך [בחינת יעקב, הרגל של הנשמה.] שזהו רק בההארה והזיו דאלקות לבד [כאן כלל יחד "בכל לבבך ובכל נפשך" שהם רק מהתבוננות בזיו של האלקות.],

ובדרך פרט [צריך לחלק, אלה שתי בחינות, שגם חז"ל מפרשים כל אחת בנפרד.] הנה האהבה דבכל לבבך באה מן ההתבוננות שמתבונן בענין כי הוא חייך [קודם היה משמע שהולך גם על "בכל נפשך", אך בדרך פרט זו רק עבודת "בכל לבבך", וכפי שהערנו אתמול – איך אפשר לומר על "'בכל נפשך' אפילו נוטל את נפשך" ששייך ל"כי הוא חייך", "וחי בהם"? הרי הוא מוכן למות!] שהוא בחינת חיים וטוב [בגשמיות וברוחניות, לנה"ב ולנה"א.] על כן תכסוף אליו כל נפש, והאהבה דבכל נפשך היא מן ההתבוננות איך שכל זה [כל העולם הזה וכל החיים להחיות של ה'] הוא רק הארה לבד [רק ברק אחד, "כברק חצו", הארה אפסית אפילו לגבי כל המחשבות והכחות וכ"ש לגבי העצמות.] ובאין ערוך כלל לגבי העצמות [שוב, "בכל לבבך" היינו התבוננות איך הארת ה' מחיה אותי, ולכן אני נמשך לאור ה'. "בכל נפשך" איך הדבר עצמו הוא הארה בלבד. הצד השוה שבשניהם ההתבוננות היא בהארה האלקית שמחיה אותי. ב"בכל לבבך" אני מתבונן שההארה מחיה אותי וב"בכל נפשך" אני מתבונן שמה שמחיה אותי הוא אפסי, בטל ומבוטל, באין ערוך לגבי ה' עצמו. ה' הוא "אני הוי' לא שניתי" והעולמות שכל הזמן משתנים לעינינו מברק בלבד.] שעל ידי זה נעשה הגדלת האהבה [אם אני רואה שכל מה שמחיה אותי ואני אוהב הוא אפסי – אני נמשך אל העצמות שלמעלה ממנו. זה עוד לא זיקה לעצמות, אבל השאיפה של הרגל לעלות לראש. יש את מה שהרגל 'מבסוטה' מכך שהיא רגל חיה, עם כח לרקוד, ויש את מה שהרגל מרגישה שהיא רק רגל ונמשכת לעלות לראש, והראש עצמו הוא "בכל מאדך". כמו שאמרנו, הוא לא מזכיר את הגוף, שאתמול הסברנו שהם כמו המלאכים שבין ישראל ליעקב – אפשר לומר שהמלאך הוא "בכל נפשך", התפשטות מהגוף. הרי למלאך יחסית אין גוף, רק משני היסודות הרוחניים – זו כבר איזו שאיבה לצאת ממגבלות הגוף לקראת הראש, "'בכל נפשך', אפילו נוטל את נפשך".],

והיינו דבכל נפשך הגדלת האהבה לגבי בכל לבבך,